(צא) וְהָעֶלֶם הִתְאַפֵּק פִּתְאֹם וַיְחַנֵּן קוֹלוֹ וַיְפַלֵּל -
וְהָעֶלֶם הִתְאַפֵּק פִּתְאֹם – לפנינו הוראת בימוי מפורשת שמתערבת בעיצומו של הוידוי ומבהירה לנו שעוד מעט לא יוכל העלם המתלהב לעמוד בעומס ותהיה כאן התפרקות. אבל בינתיים הוא מצליח איכשהו להתאפק ולעצור את עצמו. פתאום, בלהט הוידוי, אנו מושלכים אל סצנת "ולא יכול יוסף להתאפק" שבספר בראשית, ואל סצנת "ולא יכול אלהים להתאפק" שבמגילת האש (פרק ב). בשתי הסצנות הללו נשברים הגבורים בשיא הדרמה ופורצים בבכי. כך מתפרק יוסף: וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה (בראשית מה א-ב) ; וכך מתפרק אלהים: וְלֹא יָכֹל עוֹד אֱלֹהִים לְהִתְאַפֵּק. וַיִּיקַץ יְיָ וַיִּשְׁאַג כְּאַרְיֵה וַיִּסְפֹּק אֶת-כַּפָּיו וַתֵּעָל הַשְּׁכִינָה מֵעַל הֶחֳרָבוֹת וַתָּבֹא בַּמִּסְתָּרִים (מגילת האש פרק ב)
התסריטאית של סצנת הוידוי מקפידה עם העלם יותר משהקפידו שני התסריטאים האחרים עם יוסף ועם אלהים. העלם כבר לא מחזיק מעמד . כבר התחנן "קחיני, חניני, שאיני, שימיני", כבר הבטיח לעלמה שיסגוד לה ככלב וככפיר, והוא משתוקק כל כך לפקוח את עיניו ולהתוודע אליה ולבכות ולהתחבק, ולזנק אליה ככפיר... אך המחזאי שלו מונע זאת ממנו. הוא מפציר בו לא להישבר עדיין, לדחות את הבכי וההתפרקות עד שיספיק להתחנן את תחינת הסיום, עד שיגיע לקרשצ'נדו.
וַיְחַנֵּן קוֹלוֹ וַיְפַלֵּל – שני הפעלים הללו – ויחנן ויפלל – מתחברים יחד לכדי הצירוף תפילת תחנונים. למושגים הללו – תפילה, תחנון, כמו למושג וידוי יש משמעות "רשמית" וממוסדת של תפילה הלקוחה מתוך סדור התפילה. כל מי שגדל על סדור מזהה את הוידוי כחלק מתפילת תחנון – כטקסט חולין שגרתי שיש בו קבע ואין בו תחנונים... חיים נחמן הוא המחלן הגדול של התורה וכתבי הקדש וגם של התפילה. הכניסיני היא תפילה מחולנת וכבר דובר על כך הרבה, וגם הוידוי הוא תפילה מחולנת תפילה בגוף שני נשי.. . מפעם לפעם במהלך הוידוי עצר חיים נחמן את העלם המתוודה באמצע הוידוי והזכיר לנו שמדובר בתפילה חדשה שאיננה שגרתית ואיננה מצוות אנשים מלומדה. עכשיו לקראת שיא הוידוי הוא מזכיר לנו שמדובר בתפילת תחנונים ולא בתפילת קבע. חשוב לו לוודא שכולנו עתידים להקשיב בריכוז רב לשיא הוידוי, ולראות בו תפילת תחנונים ארוטית בגוף שני נשי...
וזהו שיא הוידוי. זוהי תמצית אמונתו וערגתו של העלם ותמצית געגועיו לאהבת העלמה זכת הבשר ונוגת העיניים. זהו אקורד הסיום - אוֹ שָׁמַיִם חֲדָשִׁים אֶבְרָא לָךְ וּתְכֵלֶת חֲדָשָה וְזֹהַר חָדָש אֲסוֹבְבֵךְ, וּקְבַעְתִּיךְ כַּשֶּׁמֶשׁ בְּגַלְגַּל חַיַּי, וְזִכְרֵךְ אֶאֱרֹג בְּשִׁירַת נִשְׁמָתִי. כְּתָרִים אֶקְשֹׁר לְרֹאשֵׁךְ מִתְּפִלּוֹתַי, וּבְלִבְנֵי פְרָחַי מְקוֹם רַגְלַיִךְ אֲרַפֵּד. וְרִחַפְתִּי סְבִיב כִּסְאֵךְ כְּנֶשֶׁר אֵשׁ, וְאַשִּׁיב עָלַיִךְ לֶהָבָה בְּאֶבְרָתִי. אֶל מְרוֹמִים לֹא-שְׁעַרְתִּים אֶדְאֶה בִדְבָרֵךְ, וְעַד שְׁמָשׁוֹת רְחוֹקִים צִוְחַת אָשְׁרִי תַּגִּיעַ...
וזהו הקרשצ'נדו - עַד שְׁמָשׁוֹת רְחוֹקִים צִוְחַת אָשְׁרִי תַּגִּיעַ - אחריו לא יוכל עוד העלם להתאפק ולא יוכל שלא להתפרק, ולא יוכל שלא לבכות ולצווח צווחה איומה ונוראה...
וַיְחַנֵּן קוֹלוֹ וַיְפַלֵּל - חשוב מאד לחיים נחמן שלאורך כל הוידוי הארוך לא נשכח לרגע שכל מלה ומלה שיוצאת מפיו של העלם המתוודה היא תפילת יחיד ייחודית. מדי פעם הוא קוטע את שטף הוידוי ונותן לנו הוראות בימוי שיגרמו לנו לראות את העלם כמתפלל. רצף הוידוי נקטע שלוש פעמים על ידי דברי הקישור של המשורר. כל שלושת דברי הקישור הללו נוקטים בלשון מקראית המתארת תפילת יחיד אינטימית ונסיונות להתכוונן ולהגיע לידי ריכוז ודבקות ביעד התפילה.
דבר הקישור הראשון הוא וַיַּעֲצֹם הָעֶלֶם אֶת-עֵינָיו בִּכְאֵב לְבָבוֹ הַנֶּאֱמָן וְהַגָּדוֹל, וְהֶמְיַת פְּלָאִים, הֶגְיוֹן צַעַר טָמִיר וְנֶעֱלָם, כַּהֲמוֹת מַעְיָן חַי מֵחֶבְיוֹן עֲשָבִים לִפְנוֹת עֶרֶב, שָׁטְפָה מִפִּיו בְּזֶרֶם תְּפִלָּה לֵאמֹר (ראי/ה הדברים שנכתבו שם)
דבר הקישור השני הוא - וְהָעֶלֶם הוֹסִיף לְדַבֵּר בַּעֲטֹף רוּחוֹ (ראי/ה שם)
ודבר הקישור השלישי הוא כאן - וְהָעֶלֶם הִתְאַפֵּק פִּתְאֹם וַיְחַנֵּן קוֹלוֹ וַיְפַלֵּל
שלושת קטעי קישור אלו של מעצב הוידוי נועדו כדי להזכיר לנו שכל הוידוי מתחילתו עד סופו אינו אלא תפילת יחיד מתמשכת...
אבל גם מבחינת תוכן הוידוי עצמו עולה התפילה שוב ושוב -
בפעם הראשונה עולה התפילה כאשר מספר העלם לעלמה מה קרה לו מהיום שבו השתלט הנזיר הזקן על חייו - וַיִּהְיוּ יְמוֹתַי צוֹמוֹת כִּימוֹתָיו וְלֵילוֹתַי תְּפִלָּה כְּלֵילוֹתָיו - התפילות המתוארת כאן אינן תפילות יחיד יצריות ויצירתיות אלא תפילות המוכתבות על ידי הזקן. קרוב לודאי הן תפילות חובה מתוך סידור - שחרית מנחה ערבית ברכת המזון קריאת שמע על המטה ועוד מאות תפילות וברכות ממוסדרות ותחנונים ממוסדרים. כל המסדור האינסופי הזה מקובע בצירוף "סדור התפילה" שהוא אחד הצירופים הכי אוקסימורוניים שניתן להעלות על הדעת. האוקסימורון הזה הפך את מאות התפילות היצירתיות, היצריות, הספונטניות והחד פעמיות המתוארות בתנך לאלפי תפילות ממוסדרות המתוארות בסדור התפילה.
ואמנם בקטע התפילה הבא מתוודה העלם בפני העלמה על כך שפעמים רבות אין הוא יכול להתפלל את תפילת החובה השגרתית של הזקן והוא יוצר תפילת יחיד יצרית ויצירתית משלו - וְיֵשׁ אֲשֶׁר-יָקוּם הַזָּקֵן בַּלָּיְלָה וְהֵעִיר שַׁחַר, וְעָמַד עַל-יַד אֶשְׁנַבּוֹ הַפָּתוּחַ מוּל הַמִּזְרָח, עֵינָיו תְּלוּיוֹת לַמָּרוֹם וּשְׂפָתָיו עִם-כֹּכְבֵי בֹקֶר יְרַנְּנוּ תְּפִלַּת קֹדֶשׁ לְאֵל חַיָּיו, וַאֲנִי בָּעֵת הַהִיא שׁוֹכֵב כְּנֶגְדּוֹ עַל-מִטָּתִי בַּעֲלָטָה. כֻּלִי בוֹעֵר בְּאֵשׁ אַהֲבָה וּמִתְהַפֵּךְ בְּצִירֵי מַאֲוַיִּים נַעֲלָמִים, וְנַפְשִׁי תָחִיל, תְּפַרְפֵּר, כִּטְלֵה חָלָב בֵּין שִׁנֵּי כְּפִיר רָעֵב, וְעֵינִי בוֹכִיָּה וְשִׁנַּי נוֹשְׁכוֹת וּשְׂפָתַי לוֹחֲשׁוֹת בְּרַעַד חֵשֶׁק תְּפִלַּת חַטָּאת לְאֵל חַיַּי אָנִי..."
לשיא היצירתיות היצרית של התפילה הגיע העלם בשני הפסוקים האחרונים - קָחִינִי, חָנִּינִי, שָׂאִינִי, אֲחוֹתִי – הִנְנִי בְיָדֵךְ. שִׂימִינִי כַחוֹתָם עַל-לִבֵּךְ אוֹ הֲדוֹם לְרַגְלַיִךְ... כַּכֶּלֶב אֶרְבַּץ אֵצֶל שׁוּלֵי שִׁמְלָתֵךְ וְאֶשְׁמֹר נִיד עַפְעַפֵּךְ וּמִשְׁלַח אֶצְבָּעֵךְ, אוֹ כַכְּפִיר אֲזַנֵּק אֵלַיִךְ וְאֶסְחָבֵךְ אֶל-אַחַת הַמְּאוּרוֹת... ומיד לאחר קטע הקישור האחרון - וַיְחַנֵּן קוֹלוֹ וַיְפַלֵּל – הוא יגיע לשיא השיאים של הוידוי שבמהלכו הוא יהפוך את העלמה למחליפתו הבלעדית של האל הקודם שאבד עליו הכלח. בתור האלה הבלעדית החדשה שלו הוא יברא לה שמים חדשים ויושיב אותה על כסא כבוד חדש ויהיה מלאך הפנים שלה שיקשור לה כתרים מכל תפילותיו הנדחות שנדחו על ידי האל הקודם ועל ידי כל הזקנים הנזירים החרדים לדברו... (להמשיך ולתאר את יתר התפילות במגילה)
(צב) אוֹ שָׁמַיִם חֲדָשִׁים אֶבְרָא לָךְ וּתְכֵלֶת חֲדָשָה וְזֹהַר חָדָש אֲסוֹבְבֵךְ, וּקְבַעְתִּיךְ כַּשֶּׁמֶשׁ בְּגַלְגַּל חַיַּי, וְזִכְרֵךְ אֶאֱרֹג בְּשִׁירַת נִשְׁמָתִי. (צג) כְּתָרִים אֶקְשֹׁר לְרֹאשֵׁךְ מִתְּפִלּוֹתַי, וּבְלִבְנֵי פְרָחַי מְקוֹם רַגְלַיִךְ אֲרַפֵּד. (צד) וְרִחַפְתִּי סְבִיב כִּסְאֵךְ כְּנֶשֶׁר אֵשׁ, וְאַשִּׁיב עָלַיִךְ לֶהָבָה בְּאֶבְרָתִי. (צה) אֶל מְרוֹמִים לֹא-שְׁעַרְתִּים אֶדְאֶה בִדְבָרֵךְ, וְעַד שְׁמָשׁוֹת רְחוֹקִים צִוְחַת אָשְׁרִי תַּגִּיעַ... -
אוֹ שָׁמַיִם חֲדָשִׁים אֶבְרָא לָךְ - כִּי הִנְנִי בוֹרֵא שָׁמַיִם חֲדָשִׁים וָאָרֶץ חֲדָשָׁה וְלֹא תִזָּכַרְנָה הָרִאשֹׁנוֹת וְלֹא תַעֲלֶינָה עַל לֵב (ישעיה סה יז) – לכאורה הוא כמו אלהים הבורא שמים חדשים וארץ חדשה, אבל למעשה יש כאן הבדל עצום. אלהים בורא שמים חדשים לעצמו ולכל נתיניו והעלם שואף לברוא שמים חדשים לאלת חייו... העלם איננו אלהים הבורא שמים וארץ לעצמו ואיננו אדם הבורא לעצמו אלהים. יש לו אלה – אלת נחמות – והוא מתחנן בפניה שתכניסנו תחת כנפיה ושתהיה לו אם ואחות ושתאפשר לו לברוא לה שמים חדשים ותכלת חדשה וזהר חדש... הוא מתחנן בפניה שתאפשר לו להצליח לברוא עולם חדש שבו שום דבר לא יהיה בשבילו אלא הכל בשביל הזולת בכלל ובשביל אלת אהבה ונחמות בפרט... (להמשיך 02.07.12)
זֹהַר חָדָש -לא רק זהר חדש צריך ליצור כאן אלא גם תלמוד חדש ותפילה חדשה ועשרת דברות חדשות וארוס חדש. וכבר הורה לנו ליבס שזהר הוא ארוס והתפילה החדשה הזאת של העלם היא ארוס חדש. עלינו לחדש אותה בכל יום תמיד. גם מגילת אש חדשה צריך לכתוב בכל יום...
אֶאֱרֹג בְּשִׁירַת נִשְׁמָתִי - אַנְעִים זְמִירוֹת וְשִׁירִים אֶאֱרוֹג. כִּי אֵלֶיךָ נַפְשִׁי תַעֲרוֹג (הפתיחה של "שיר הכבוד")
שִׁירַת נִשְׁמָתִי – להלן כל מופעי ה"שירה" השונים המוזכרים במגילת האש (שהיא השירה החמישית והאחרונה של חיים נחמן (קדמו לה "המתמיד", "מתי מדבר", בעיר ההריגה" ו"הבריכה") - "שִׁירַת חַיֵּיהֶם הָרַעֲנַנִּים" - שירתם הקטועה באיבה של מאתיים העלמים ומאתיים העלמות ;" שירת נפשו" של העלם בהיר העיניים ; "שירת המשטמה" ; "שירת החורבן" ; "שירת הזעם" – כל אלו הן פנים שונות של "שירת הפלאי" ; "שִׁירַת אֹמַנְתִּי קוֹל הַצִּפּוֹר", ולבסוף "ְדִמְדּוּמֵי הַשַּׁחַר שִׁירַת חַיָּיו" של העלם בהיר העיניים שהפך להיות איש החידות המוזר...
כְּתָרִים אֶקְשֹׁר לְרֹאשֵׁךְ מִתְּפִלּוֹתַי - לא רק שמים חדשים הוא בורא לאלת חייו אלא גם זוהר חדש הוא כותב לה. הנה למשל תיאור אחד של הזוהר (ח"ב דף נ"ח ע"א) אודות מלאך המלאכים סנדלפון "העומד אחורי הפרגוד של הקדוש ברוך הוא וקושר כתרים מתפילתן של ישראל, וכשמגיע הכתר לראש המלך הקדוש יתברך הוא מקבל תפילות ישראל, וכל צבא מעלה מזדעזעים ואומרים 'ברוך כבוד ה' ממקומו'..." (נלקח מתוך השל"ה עשרה מאמרות מאמר שלישי ורביעי)
וכאן בעצם אנחנו מתחברים לכל העניין הזה של "תפילותיי הנדחות". העלם המתפלל יהפוך להיות בעצמו מלאך המלאכים סנדלפון הנוטל עמו את כל תפילותיו ובמו ידיו מעלה אותן אל אלת חייו וקושר לה כתרים רבים מכל תפילותיו.
ממש רואים כאן בעליל איך תפילת "הכניסיני" נכתבת בשיאו של הווידוי הגדול שמתוודה העלם בפני העלמה (חן בפני אירה).
וכדי להתחבר אל כל העניין הזה של התפילות הנדחות המתואר בזוהר בשערי אורה ודומיהם הנה הקטע הבא שיראה לנו ממש את הקשר (ואת הכתר) שבין תפילת "הכניסיני" לתפילת הוידוי במגילת האש. והקטע המקשר לקוח מתוך ספר סודי רזיי חלק א אות נ - (רבנו אלעזר מגרמייזא (וורמייזא, היא העיר וורמס שבגרמניה) היה מן הבולטים שבין "חסידי אשכנז" בסוף האלף החמישי. הוא נולד במגינצא בערך בשנת ד"א תתק"כ [1160] )
"שחקים רקיע נכבד וסנדלפו"ן ממונה עליו, אמרו עליו על סנדלפון שהוא גבוה מחבריו מהלך ת"ק שנה וקושר כתרים להקב"ה מתפילות ישראל, ואינו רואה ואינו יודע היכן הקדוש ברוך הוא שרוי אלא עושה את הכתרים ומשביע אותם בשם המפורש והם עולים ויושבים בראשו של הקדוש ברוך הוא, וכל מלאכים ושרפים אוחזתם חלחלה ואומרים ק'ק'ק' וכל חיות שבמרכבה מתרעשים ואומרים בשכמל"ו. ובשעה שמגיע הכתר אצל הכסא מתגלגלין גלגלי מרכבה מתרעשין אדני שרפרף, וכל רקיעים כולם אוחזים חלחלה, ובשעה שעובר על כסא כל חיילי מרום וכתר שלהם פותחים פיהם ואומרים ברוך כבוד ה' ממקומו. בא וראה שבחו של הקדוש ברוך הוא, שבשעה שמגיע כתר לראשו מחזיק לקבל כתר מעבדיו וכל חיות ושרפים ואופנים וגלגלי המרכבה וכסא הכבוד וחיילי מעלה ומטה מתגדלין ומתגאין הוד והדר וממליכין כולם בפה אחד ואומרים ה' ימלוך לעולם ועד.
והנה אמרו (חגיגה יג, ב) סנדלפון עומד אחורי המרכבה וקושר כתרים, למה עומד אחורי המרכבה לפי שאם יתפלל אדם שלא בכוונה שמועיא"ל השוער ושאר שומרי השער אין מניחין לעלות אותה התפילה למעלה, אבל תפלה שהיא בכוונת הלב באה לפניו, שנאמר (תהלים יח, ז) ושועתי לפניו תבא באזניו, נמצא שהתפלה שהיא בכוונת הלב לפני הכבוד, וכיון שהיא ראויה באה דרך אחורי הכבוד אליו, וסנדלפון בורר התפלה כאדם שבורר כסף וזהב ואבנים טובות לתקן לו עטרה כך הוא בורר איזה יכשר, זהו פנה אל תפילת הערער. ואם רואים השוערים והמלאכים את התפילה שהיא ראויה פותחין חלוני התפילה והיא עולה לפני הכבוד ומעבירה מלפניו ומלבישה אורה והתפלה יורדת מחדר אחר חדר עד שפוגעת בסנדלפו"ן ומקבלה ויודע לאיזה צד בעטרה יש לקבוע, אם כנגד הפנים כמו שכתוב (איכה ב, יט) שפכי כמים לבך נוכח פני ה', או לאחורי הכבוד כמו שכתוב (תהלים יח, ז) ושועתי לפניו תבא באזניו, הרי אצל האזנים, וכשרוצה הקדוש ברוך הוא באותו התפילה מוסיף עליה אור וזוהר והוד ומלאך מקבלה ומוליכה לסנדלפו"ן, ולפי שמעוטרת הוד וזוהר קובעה בעטרה לנוכח פני הכבוד, ומבחין סנדלפון איזה של זה ואיזה של זה, זהו בינה הגיגי (שם ה, ב), זהו מוצא שפתי נוכח פניך היה (ירמי' יז, טז). וכששולח הקדוש ברוך הוא אור [וזוהר] וזיו על התפילה לקול הצדיק מזה האור ישמח קול האדם למעלה, וכנגדו לב האדם מלמטה שמח באהבת הקדוש ברוך הוא...
... וארא החיות והנה אופן אחד בארץ אצל החיות (יחזקאל א), אמר רבי אלעזר: מלאך אחד שהוא עומד בארץ, וראשו מגיע אצל החיות. במתניתא תנא: סנדלפון שמו, הגבוה מחברו מהלך חמש מאות שנה, ועומד אחורי המרכבה, וקושר כתרים לקונו. איני? והכתיב +יחזקאל ג'+ ברוך כבוד ה' ממקומו מכלל דמקומו ליכא דידע ליה! - דאמר שם אתגא, ואזל ויתיב ברישיה (בבלי חגיגה יג ב) תוספות שם ד"ה וקושר כתרים לקונו - מתפלתן של צדיקים הוא עושה עטרות.
מְקוֹם רַגְלַיִךְ אֲרַפֵּד - לְפָאֵר מְקוֹם מִקְדָּשִׁי וּמְקוֹם רַגְלַי אֲכַבֵּד (ישעיהו ס יג)
מלבי"ם: לפאר מקום מקדשי. ר"ל מקום המקדש יתפאר בנוי ויופי על ידי בנין בני אדם, אבל מקום רגלי, והוא קדש הקדשים, אכבד בעצמי ולא על ידי בני אדם:
מצודת דוד: ומקום רגלי אכבד - בית המקדש יבנה בנין מכובד ואחז במשל כאלו המקום יושב על הכסא אשר בשמים ורגליו יורדים לנוח בבה"מ כמו והשתחוו להדום רגליו (תהלים צט)
רד"ק: ומקום רגלי אכבד - כי בהמ"ק מכוון כנגד כסא הכבוד ואם כסא הכבוד מושבו בית המקדש הדום רגליו אכבד
יש קשר ענייני ומצלולי בין מְקוֹם רַגְלַיִךְ אֲרַפֵּד לבין מְקוֹם רַגְלַי אֲכַבֵּד. הוא ממשיך לדבר עליה כעל אלה היושבת על כסא הכבוד שבשמים החדשים. מחליפתו של אלהים שכסאו נשבר ושבעט בכסאו. מיד לאחר שידבר על "מקום רגליך ארפד" יאמר "ורחפתי סביב כסאך כנשר אש". אין ספק שחיים נחמן ברר כל מלה גם על רקע ההקשרים המדרשיים שלהם...
וּבְלִבְנֵי פְרָחַי מְקוֹם רַגְלַיִךְ אֲרַפֵּד- ... עוֹד מְעַט וְהִשְׁתַּפְּכָה בְּלִבְנַת הַפְּרָחִים שִׁפְעַת נֹעַר הַלֵּזוּ וְזֹה הָעֲתֶרֶת. עוֹד מְעַט וְהִשְׁתַּפְּכוּ בִּפְרָחִים לְבָנִים גַּם-נְעוּרַי הַחֲדָשִׁים וַחֲלֹמוֹתַי הַיְשָׁנִים, כִּי גַּם-בָּם נָשְׁבָה רוּחַ הָאָבִיב. וּמִלְּבָבִי הַמָּלֵא כָּל-הֲגִיגִי אָשִׂיחָה, וּבִדְמָעוֹת מַזְהִירוֹת שְׁחוֹר יֵאוּשִׁי אָדִיחָה – הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת מִסָּבִיב! (ח"ן, פעמי אביב, תר"ס)
וְרִחַפְתִּי סְבִיב כִּסְאֵךְ כְּנֶשֶׁר אֵשׁ- אנחנו רואים כאן בפירוש שהוא מתאר את עצמו כמלאך סנדלפון המרחף כנשר אש סביב כסאו של הקב"ה. הרי המלאך סנדלפון הוא מלאך אש השורף את כל המלאכים האחרים. הרי רק הוא יכול לרחף סביב כסאו של הקדוש ברוך הוא. רק הוא יכול להגיע עד לשם ולהעביר לו את כל התפילות. העלם מנטרל כאן את כל המלאכים האחרים והוא בורא שמים חדשים שהוא המלאך שלהם ובשמים החדשים הללו יושבת על כסא אש אהובתו והוא מביא לה את כל תפילותיו הנדחות...
וְרִחַפְתִּי סְבִיב כִּסְאֵךְ כְּנֶשֶׁר אֵשׁ, וְאַשִּׁיב עָלַיִךְ לֶהָבָה בְּאֶבְרָתִי... " - יש כאן ממש תיאור של האש האלוהית עם השרפים וכל חיות האש השורפות אשר בהיכלות. הוא בורא שמים חדשים ואש חדשה. אחרי שהמגילה מתחילה בכך שהאל הקודם שורף את עצמו לדעת ואת מקדשו הישן והוא כבר איננו הוא הפך לאפר לעיי חרבות עכשיו הוא בונה את השמים החדשים ואת ההיכלות עם כל מלאכי האש. יש לו בהזיה שלו רקיעים ושרפים מלאים אש. כל עוד הוא נותר בעיניים עצומות המראות הפלאיים הללו ממשיכים להשתמר. יש שם בהיכלות כל הזמן קרבות אש בין מלאכים ותיאורים של אש יותר חזקה מאש ואש אוכלת אש ולכל אלו הוא עושה תרגום דרך ההזיה שלו על בית המקדש החדש שהוא בורא בשמים החדשים ושם על כסא הכבוד הוא מושיב את אלת אהבתו והוא המלאך העליון הקושר לה כל הזמן כתרים מתפילותיו וכל הזמן הוא משיב עליה אש באברתו ומרחיק ממנה את כל המלאכים האחרים המבקשים להתקרב אליה ... כי כל מלאכי האש והשרפים כולם עורגים וכמהים אל אלת האהבה אבל הוא, ממש כמו הזכר שבעדר השמיימי הזה, הוא היחידי שיזכה בה. הוא יגן עליה באברת חסדו וישיב עליה להבה באברתו ויפרוש עליה את כנפיו ולא יתן לאף אחד אחר להתקרב אליה...
אמרו עליו על סנדלפון שהוא גבוה מחביריו מהלך חמש מאות שנה ומשתמש אחר המרכבה וקושר כתרים לקונו, וכי תעלה על דעתך שיודעים מלאכי השרת היכן הוא והלא כבר נאמר ברוך כבוד ה' ממקומו (יחזקאל ג' י"ב) ואילו מקומו לא ראו, אלא משביע את הכתר ועולה ויושב בראש אדונו, ובשעה שיגיע כתר כל חיילי מעלה מזדעזעים וחיות דוממות ונהמות כארי, באותה שעה עונין כולם ואומרים קדוש קדוש קדוש ה' צבאות (ישעיה ו' ג') בשעה שהגיע לכסאו מתגלגלים גלגלי כסאו ומתרעשים אדני שרפרף וכל הרקיע כולם אוחזם חלחלה, בשעה שהוא עובר על כל חיילי מרום וכתר שלו פותחים פיהם ואמרים ברוך כבוד ה' ממקומו (יחזקאל שם /ג'/), בא וראה שבחו וגדולתו של הקדוש ברוך הוא בשעה שמגיע כתר לראשו מחזיק עצמו לקבל כתר מעבדיו, וכל חיות ושרפים ואופנים וגלגלי המרכבה וכסא הכבוד בפה אחד אומרים ימלוך ה' לעולם אלהיך ציון לדור ודור הללויה (תהלים קמ"ו י'). כיון שעבר פגע בו ריגיון נהר של אש, (שגחלים שורפות) [שגחליו שורפים] את המלאכים ושורפים בני אדם, (נטל) [נטלו] הקדוש ברוך הוא והעבירו ממנו. פגע בו גליצור שכתב בו מפי עליון לא תצא הרעות והטוב (איכה ג' ל"ח) והוא מגלה טעמי צור וכנפיו פורשים לקבל הבל החיות, שאלמלא אין מקבלו נשרפים מלאכי השרת מהבל החיות, ושוב מלאך אחד גליצור עומד ואומר שנה זו חיטין יצליחו ויין יזול, ושוב מלאך אחד שנוטל אודות של ברזל ועליהם גחלי ריגיון ומעמידם כנגד (המלאכים) [המלכים] ונגד נגידים כדי שתפול אימתם בעולם, נטלו הקדוש ברוך הוא והעבירו ממנו. פגע בו גדוד של מלאכי חבלה שהם סבובים לכסא הכבוד שהם גיבורים ועצומים, כיון שהגיע משה אליהם בקשו לשורפו בהבל שבפיהם, מה עשה הקדוש ברוך הוא פירש עליו מזיוו והעמידו לפני כסאו ואמר, משה השב להם תשובה למלאכי השרת... אמר לפניו רבון של עולם מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם... (פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא כ - פ' מתן תורה)
וְעַד שְׁמָשׁוֹת רְחוֹקִים צִוְחַת אָשְׁרִי תַּגִּיעַ... " - "ועכשיו נסתיימה השירה ואני מאושר. האח, כמה יפה! האם יגיע אלייך קול אושרי?" - זהו קטע מתוך מכתב ששלח חיים נחמן לאירה יאן מיד לאחר שסיים את כתיבת מגילת האש. וזהו הקטע מתוך מכתב התשובה הארוך של אירה שבו היא מתייחסת לשאלה: "אתה שואל אם הגיעה לאוזניי צעקת האושר שלך? כן, הגיעה, והיא מתרוננת בשמחה בכל חדרי לבי שלתוכם חדרה... " (להמשיך 01.07.12)
(צו) וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי הָעֶלֶם - וַיֵּאָבְקוּ בָהֶן זֹהַר וְשַׁלְהֶבֶת... (צז) וַיָּרֶם הָעֶלֶם אֶת-עֵינָיו בְּכִלְיוֹן נֶפֶשׁ אֶל-מוּל מְקוֹם הַנַּעֲרָה וְהוּא רוֹעֵד וּבוֹעֵר כֻּלּוֹ. (צח) וּבְהַבִּיטוֹ - וַיְהִי לְאֶבֶן: הַנַּעֲרָה נֶעֶלְמָה מֵרֹאשׁ הַכֵּף וְאֵינֶנָּה; (צט) וְאוּלָם דְּמוּתָהּ עוֹדֶנָּה טְבוּעָה בַּנָּהָר כְּצוּרָה בַחוֹתָם, וְהִיא נִשְׁקֶפֶת אֵלָיו עִם כּוֹכַב הַשַּׁחַר מִשְּׁחוֹר מְצוּלָה -
וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי הָעֶלֶם – וַיֵּאָבְקוּ בָהֶן זֹהַר וְשַׁלְהֶבֶת "... ופעם אחת, כש"נפקחו עיני" (הרי אתם יודעים את הפירוש של "נפקחו עיני"), מצאתי בעולם שני "מכתבי עתים": את "המליץ" ואת ה"צפירה". כן, "מכתבי עתים". "עתונים" עדין לא היו בעולם. את הללו בדו האחרונים. איני יודע, אפשר בימים ההם היו קיימים עוד שאר מיני "מכתבי עתים". אני לא מצאתי בעולם בלתי אם שנים: את "המליץ" ואת "הצפירה". שנים אלה היו בעיני ה"יכין" וה"בועז" של ההשכלה. כלום אפשר לעולם בלא חמה ולבנה"? את "עיני פָּקח" המקרה הָעִוֵּר; בעליַת הגג של שכננו מצאתי "שנה שלמה" של "המליץ" מכורך וחבילה גדושה של "הצפירה". מונחים היו להם שם שני המאורות הללו, החמה והלבנה, על גבי קורה אחת ומשמשים בית מושב לעופות. חוששני, שהתרנגולות היו מטילות עליהם ביצים.
ומאז נעשתה לי עליַת הגג למקום יחוד של קבע - - - רבותי, יודעים אתם את הפירוש האמתי של הפסוק המתוק: "מים גנובים ימתקו"? ויודעים אתם מה טעמה של "קריאת ספרים פסולים" בעלית הגג? לא, אתם אינכם יודעים, וגם לא תדעו עד העולם, כי על כן "קוראי עתונים" אתם.
את "מכתבי העתים" בעלית הגג אין קוראים, אלא מלקקים, מוצצים, שותים בצמא ומשתכרים בהם... ואין רע אם ה"מכתב העתי" הוא בן אשתקד דאשתקד. אדרבה, יין ישן. ייני שלי היה ישן נושן, משנות תר"מ, כמדומה, והייתי טועם בו כל מיני טעמים שבעולם... (מתוך "המליץ, הצפירה וצבע הנייר – ליובלה של הצפירה...)
וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי הָעֶלֶם - וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת (בראשית ג ז) אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים תִּפָּתַחְנָה (ישעיהו לה ה) - מיד לאחר הקרשצ'נדו הזה תפקחנה עיני העלם והוא ייווכח לאסונו שהעלמה לה ייחל נעלמה ואיננה. העינים הנפקחות הללו יביאו את העלם בבת אחת להתפכחות הכואבת משכרון גן העדן...
דְּמוּתָהּ עוֹדֶנָּה טְבוּעָה בַּנָּהָר - לצירוף הזה יש שתי משמעויות גלויות בעברית. לפני שעוברים למדרשים ולמקורות התלמודיים. מכל מקורות אלו כדאי להביא בשלב זה את הדברים הבאים: ראה אשה טובעת בנהר ואמר: לאו דרך ארץ להסתכל בה ולהצילה – הרי זה חסיד שוטה (ספר האגדה עמ' תקל"ג אגדה שפ"ז על פי בבלי סוטה כא ב וירושלמי סוטה פרק ג הלכה ד)
(ק) וְאֵשׁ גְּדוֹלָה אָחֲזָה בְּלֵב הַנַּעַר וַתְּלַהֲטֵהוּ מִסָּבִיב. (קא) וַיַּרְעֵד אֶגְרֹף וַיִּצְעַק בֶּעֱנוּת נַפְשׁוֹ וּבְמַכְאוֹבוֹ הַגָּדוֹל: "אֵשׁ, אֵשׁ, אֵשׁ!" וּמֵרֹאשׁ הַכֵּף מֵעֵבֶר הַנָּהָר הִתְפּוֹצְצָה בַת-קוֹל: "אֵשׁ, אֵשׁ" (קב) - וַיִּזְדַּעְזַע נְהַר הָאֲבָדוֹן וַיְהִי לְחֶרְדַּת אֵשׁ וְכָל-הָאִי הָיָה לְשַׁאֲגַת לֶהָבָה... -
וְאֵשׁ גְּדוֹלָה אָחֲזָה בְּלֵב הַנַּעַר וַתְּלַהֲטֵהוּ מִסָּבִיב. וַיַּרְעֵד אֶגְרֹף וַיִּצְעַק בֶּעֱנוּת נַפְשׁוֹ וּבְמַכְאוֹבוֹ הַגָּדוֹל: "אֵשׁ, אֵשׁ, אֵשׁ!" וּמֵרֹאשׁ הַכֵּף מֵעֵבֶר הַנָּהָר הִתְפּוֹצְצָה בַת-קוֹל: "אֵשׁ, אֵשׁ" - אמר רבא למה נקרא שמה "אשה" - שהיא אש ; "איש" - שהוא אש. יו'ד ד"איש" ה'א ד"אשה", הרי שם (יה) מוטל ביניהם, נתחממו הרי השם מסתלק מביניהם, ונשתייר אש ואש. (מסכת כלה רבתי פרק א)
[1] "אֵשׁ, אֵשׁ, אֵשׁ!" – צעקת "אֵשׁ, אֵשׁ, אֵשׁ!" מקבלת משמעות נוספת אצל דורות העלמים הישראלים שגדלו אחרי דור העלמים של ח"ן... רק על פני השטח הגלוי אין קשר בין שתי הצעקות המתלהבות הללו... (לפתח הרבה. להכניס כאן את כל עניין הצבאיות... 29.06.12)
קטע מתוך קינת ההספד של אמא אלישבע אחרי מות נדב ואביהוא:
שלום בניי היקרים:
איפה הייתם ומה עשיתם? האם גם היום נשבעתם אמונים? האם גם היום נשבעתם בשם כל הקדושים שלא תקלקלו את השורה, ושלא תחדלו להסתער קדימה הסתער קדימה אש אש אש, קדימה אש זרה?
האם גם היום תקחו מינון יתר, ותמשיכו להימשך משיכות יתרות, משיכות אמת עולות ויורדות, משיכות אמת עולות ויורדות ועולות כליל?
האם גם היום לא תשאלו את אדוננו המלך למה לכל הרוחות "אש על כוחותינו"? למה אש לא זרה בכלל מאחורי הפרגוד? למה שני חוטים של אש יוצאים עד עצם היום הזה מקֹדש הקֹדשים ונחלקים לארבעה ונכנסים שניים בחוטמך, נדב, ושניים בחוטמך, אביהוא, ושורפים את גופכם ושורפים את נשמתכם?
האם גם היום תמשיכו לעמוד על משמר החזית הקרבית ביותר, המוקרבת ביותר, חזית בקרוביי אקדש, חזית קו האש, חזית אש אש אש! חזית ולא תמותו ולא תמותו ולא תמותו?
האם גם היום תעודדו זה את זה בברכת אין להתייאש ואין לשמוח כלל!… רק להתאושש ולהסתער קדימה, ולצעוק אש אש אש!… ?
האם גם היום תאמרו זה לזה "יש אלהים, אחי, יש! יש! יש! הכי קדוש, אחי, קָדֵשׁ קדש קדש.הכי קרבי אחי, בקרוביו נתקדש…?
שלום בניי היקרים. איפה הייתם ומה עשיתם?
קטע מתוך מכתבה של אירה יאן
חיים כשתתארח אצלי על הגג ארשה לך להפוך לילד קטן. אותו ילד טוב שהתגלגל על השטיח וצעק באמצע הלילה לירושלים כולה אש אש... ויבואו כל תושבי ירושלים ויחפשו את האש... (חשוב מאד) פעם כשהאדם המבוגר הזה היה ילד בערה האש בתוכו... אבל הנה התבגר ומשום כך התעייף הוא חיפש "כרית" "אחות" "אם", "היי טובה אליי" הוא מבקש, הוא המסוגל להצית עולמות... הוא המסוגל להוציא רשפים מעיני כולכם (בני ירושלים) לכו לישון בשקט... עכשיו הוא רק משתובב ומשחק הוא מחקה את הילד הקטן והמקסים ההוא שפעם טיפס על הגג כדי להעיר את כל העיר ולצעוק אש... לכו לישון תושבי ירושלים... גם אני הולכת איתכם אולי אולי מי יודע אולי תבוא המוזה שלו, נזעמים פניה, מפחידים תלתליה, ואין עדיין אש ואין עדיין שריפה... "
וְאֵשׁ גְּדוֹלָה אָחֲזָה בְּלֵב הַנַּעַר וַתְּלַהֲטֵהוּ מִסָּבִיב. וַיַּרְעֵד אֶגְרֹף וַיִּצְעַק בֶּעֱנוּת נַפְשׁוֹ וּבְמַכְאוֹבוֹ הַגָּדוֹל: "אֵשׁ, אֵשׁ, אֵשׁ!" וּמֵרֹאשׁ הַכֵּף מֵעֵבֶר הַנָּהָר הִתְפּוֹצְצָה בַת-קוֹל: "אֵשׁ, אֵשׁ" - הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם יהוה וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע (ירמיהו כג כט)
רבי לעזר בשם רבי יוסי בר זימרה אומר: עתידה בת קול להיות מפוצצת בראשי ההרים ואומרת מזמור שירו לי"י שיר חדש (תהלים צו א). רבי לוי בשם רבי חמא ברבי חנינא אומר: עתידה בת קול להיות מפוצצת באהלי צדיקים ואומרת: קול רינה וישועה באהלי צדיקים (תהלים קיח טו). אמר הקב"ה: ימיני עתידה לעשות לכם כל הניסים האילו וציון אומרת עזבני י"י שכחני, ותאמר ציון עזבני י"י וי"י שכחני (ישעיה מט יד) (פסיקתא דרב כהנא פיסקא יז – ותאמר ציון)
אמ' ליה, ר' מאיר חזור לאחורך! [אמ' ליה, למה? אמ' ליה,] עד כאן תחום שבת. [אמ' ליה, מנן את ידע? אמ' ליה, מטלפי סוסי שכבר הלך אלפים אמה]. אמ' ליה, כל הדין חכמתא אית בך, ולית את חזר בך? אמ' ליה, לית בחילי. אמ' ליה, למה? אמ' ליה, רוכב הייתי על הסוס ומטייל אחורי בית המקדש ביום הכפורים שחל להיות בשבת ושמעתי בת קול מפוצצת ואומ', שובו בנים שובבים (ירמיה ג: יד) שובו אלי ואשובה אליכם (מלאכי ג: ז) חוץ מאלישע בן אבויה, שהיה יודע כחי וגבורתי והוא מרד בי (רות רבה פרשה ו)
(קג) וְאַחֲרֵי הַשְּׁאָגָה דְּמָמָה גְדוֹלָה, דִּמְמַת שַׁחַר... וַיִּצְנַח רֹאשׁ הָעֶלֶם בְּלֹא כֹּחַ עַל-חָזֵהוּ וְעֵינָיו נִצְמְדוּ לִמְצוּלַת הַנָּהָר. (קד) דּוּמָם תָּהָה עַל-סוֹד הָאֲבַדּוֹן וַיָּמָד תְּהוֹמוֹתָיו בְּעֵינָיו. (קה) הַכֹּל הֶחֱרִישׁ בַּאֲפֵלָה סְבִיבוֹ וְהַכֹּל הֶחֱרִישׁ בַּאֲפֵלַת לְבָבוֹ. (קו) כְּנַף אֵבֶל שְׁחֹרָה פְּרוּשָׂה עַל-רֹאשׁוֹ, וִיגוֹן מַחְשְׁבוֹתָיו – מַעֲמַקֵּי תְהוֹמוֹת -
וְאַחֲרֵי הַשְּׁאָגָה דְּמָמָה גְדוֹלָה, דִּמְמַת שַׁחַר - אחרי כל רעש אלהי יש קול דממה דקה (על פי מלכים א פרק יט) כל המגילה מתחילה בכל רעש גדול (כל הלילה רתחו ימי להבות) ומסתיימת ב"דומית שחר". יש לפתח גם את הנושא הזה של המעברים מקולות חזקים (שאגה) קולות מים רבים (ימי להבות) לקול דממה דקה... (וראי/ה להלן ד"ה וּבְעֵינָיו נָגְהוּ דִּמְדּוּמֵי הַשָּׁחַר על היחס בין דממת השחר לבין דמדומי השחר...)
וְאַחֲרֵי הַשְּׁאָגָה דְּמָמָה גְדוֹלָה - וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ: וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יהוה וְהִנֵּה יהוה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יהוה לֹא בָרוּחַ יהוה וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ יהוה: וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ יהוה וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה (מלכים א יט י-יב)
– כולם נשא הרוח. מאתיים עלמים מאתיים עלמות וגם עלמה אחת זכת בשר ונוגת עיניים. והעלם בהיר העיניים נותר לבדו לבדו. הוא לבדו במדבר וכל השאגות המזעזעות את האי הן שאגותיו הוא ונותרה דממה גדולה. קול דממה דקה...
(קז) וְאוּלָם בְּלֵב הַשָּׁמַיִם, כְּנֶגֶד רֹאשׁ הָעֶלֶם מִלְמַעְלָה, עוֹד עַיִן אַחַת פְּקוּחָה עָלָיו לְטוֹבָה, עֵין זָהָב גְּדוֹלָה, מַזְהִירָה, מַשְׁגַּחַת, הֲלֹא הִיא עֵין אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר. (קח) וַתַּעֲמֹד אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר בַּמָּרוֹם, וַתִּלְחַשׁ מֵרָחוֹק בִּרְכַּת אֱלֹהִים עַל-רֹאשׁ הָעֶלֶם, וַתִּתְרַפֵּק עָלָיו וַתִּרְמֹז לוֹ – וְהוּא לֹא יָדַע -
וַתִּתְרַפֵּק עָלָיו וַתִּרְמֹז לוֹ – וְהוּא לֹא יָדַע - יש כאן התכתבות חשובה עם ספור העלמה הנסתרת בזהר סבא דמשפטים. עיקרו של המשל החשוב הזה מדבר על ספור האהבה בין העלמה ואהובה. הנמשל המפורש של העלמה הוא התורה ושל האהוב הוא לומדה אבל יש הרבה נמשלים נסתרים וספור העלם והעלמה במגילת האש הוא אחד הנמשלים הנסתרים הללו. באגדת הזהר מחפש העלם אותה כל הזמן כי אין לו בעולמו אלא אותה (תורה) והיא גם כן עוקבת אחריו ממקום מחבואה ומדי פעם רומזת לו רמז כדי שיאחז ברמז הזה וממנו יבוא לידי דרש וממנו לידי סוד ובסוף לידי פשט. (הקדשתי לאגדה הזאת את הפרק "סבא דמשפטים והעלמה הנסתרת" ב"בא אל הקדש" (עמ' 148-157) וראי/ה על כך גם כאן במגילת האש לעיל פרק ו ד"ה נַפְשִׁי זַכָּה בְתוֹכִי כְּאֵגֶל הַטַּל בִּגְרוֹן הַחֲבַצֶּלֶת)
הנה הקטע המדובר על פי תרגומו של תשבי ב"משנת הזהר" (עמ' סה-סו). בחרתי להדגיש קטעים מיוחדים כדי להמחיש עד כמה יש דבור בין האגדה הזאת לבין ספור העלם והעלמה במגילת האש - "משל למה הדבר דומה? - לאהובה יפת תואר ויפת מראה, והיא סגורה ומסוגרת בהיכלה, ולה אוהב יחיד, שאין בני-אדם מכירים בו, אלא נסתר הוא. אוהב זה, מתוך אהבה שהוא אוהבה, עובר הוא על שער ביתה תמיד ונושא עיניו לכל עבר. והיא יודעת שאוהבה הוא הסובב על שער ביתה תמיד. מה היא עושה? – פותחת היא פתח קטן באותו היכל נסתר, שהיא שם, ומגלה פניה לאוהבה ומיד היא חוזרת ונעלמת. כל אלו שהיו בקִרבת אוהבה לא ראו ולא התבוננו, אלא אוהבה בלבד, וקרביו ולִבו ונפשו יצאו אליה, והוא יודע שמתוך אהבה שאוהבת אותו נגלתה לו רגע אחד, לעורר בו אהבה. (1)
כך הוא דבר התורה, היא אינה נגלית אלא לאוהבה. יודעת התורה שאותו חכם לב סובב על שער ביתה בכל יום. מה היא עושה? - מגלה היא את פניה אליו מן ההיכל ורומזת לו רמז, ומיד היא חוזרת למקומה ומסתתרת. (2) כל אלו שהם שם אינם יודעים ואינם מתבוננים אלא הוא בלבד, וקרביו ולִבו ונפשו יוצאים אליה. ועל כן התורה נגלית ונכסית ונוהגת באהבה לגבי אוהבה, לעורר בו אהבה.
בוא וראה, דרך התורה כך היא: בראשונה כשהיא מתחילה להתגלות לאדם היא רומזת לו ברמז… אחר-כך מתחילה היא לדבר עִמו מבעד למסך שפרשה לו דברים לפי דרכו, עד שיתבונן מעט מעט וזהו דרש (3). אחר-כך היא משיחה עִמו (4) מבעד לצעיף דק (5) דברי חידות, וזו היא אגדה. (6) לאחר שהוא רגיל אצלה היא נגלית לו פנים בפנים ומדברת עִמו על כל סודותיה הנעלמים ועל כל הדרכים הנעלמים שהיו צפונים בלִבה מימים קדמונים. ואז הוא אדם שלם, בעל תורה ודאי, אדון הבית, שהרי את כל סודותיה גילתה לו, ולא מנעה ולא כיסתה ממנו כלום. אומרת לו: 'ראית דבר הרמז שרמזתי לך בראשונה? - כך וכך סודות היו בו, כך וכך הוא. מיד הוא רואה שאין להוסיף על אותם הדברים ואין לגרוע מהם. ואז נראה פשט הכתוב כמו שהוא. אין להוסיף ואין לגרוע אפילו אות אחת. ועל כן, "צריכים בני-אדם להיזהר ולרדוף אחר התורה, ולהיות אוהביה".
הערות כלליות להשוואה בין הקטעים –
- (1) זה מסביר לנו רטרואקטיבית את מה שראינו בפרקים ד-ה שהעלם בהיר העינים היה היחידי מכל הבחורים שנשא עיניו שמימה והיה כמחפש את כוכבו הלוא היא אילת השחר הלוא היא העלמה הנסתרת. אבל זה מבליט גם באירוניה את הניגוד – העלם בהיר העינים היחידי שמחפש כל הזמן את הגאולה בדמותה של אילת השחר אבל כל העולם יודע את זה – זה הדבר היחידי שהוא עושה – אין כאן תנועה יומיומית של המולה (כמו שמתואר בזהר) שמדי פעם הוא מגניב מבטים אל אהובתו וכך היא עושה) ... האירוניה תגדל למימדים ממש מביכים כאשר סוף סוף תופיע העלמה אל מולו ותישיר עפעפיה כנגדו (למבט הרבה יותר מתמשך והרבה פחות חטוף מרמז דק) וכל מה שהוא יצטרך לעשות זה להחזיר לה מבט אבל הוא איננו מסוגל לכך. כשזה מגיע למבחן אמיתי (money time) הוא לא יודע לאהוב. הוא לא יודע מה עושים עם רמזים וממילא הוא לא מסוגל לעבור לדרש סוד ופשט... (2) כאן (באגדת המגילה) אילת השחר מתרפקת עליו ורומזת לו והוא לא יודע, שם (באגדת הזהר) מספיק לו רמז הרבה יותר דק והוא יודע להמשיך הלאה (לעבר הדרש והסוד וכו) .. (3) ולכן אם אנחנו ממשיכים הלאה אנחנו רואים שעל רקע העובדה שהעלם באגדת הזהר קלט במהירות את הרמז (בניגוד לאגדה שלנו) הם יכולים לעבור לשלב הבא שהוא שלב ה"דרש" שבו מתחיל דבור קצר ביניהם – וזהו הדיאלוג שיש בין האהובים שקיים באגדת הזהר ולא יתקיים אף פעם באגדת מגילת האש. (4) השלב הבא שמתחולל באגדת הזהר ולא מתקיים אצלנו הוא המעבר לשלב השיחה. יש שיחה ממש בין האוהבים, וזה דרך אגב, מה שמזמין חיים נחמן מאוהביו המסתתרים בקהל המעריצים בבית הסתדרות המורים בתל-אביב – בואו נשוחח מעל ראשי המעריצים (או מתחת לאפם). הם לא ישימו לב כי הם באו לשמוע הרצאה, כלומר משנה פסוקה, ואני מספק להם את זה ביעילות כפי שאתם רואים... ביעילות רבה אני יודע לספק להם את חוסר הספק, אבל אתכם אני לא מסתפק בזה – אתכם אני רוצה הרבה ספק והרבה קושיות וסתירות ומחלוקות כיאה לסוגיה תלמודית ראויה לשמה – כיאה לספור אהבה בין כל התורות שבעולם לבין כל לומדיהן...
(5) שיחת האוהבים הזאת המתוארת בזהר מצרפת לנו עוד שתי מילים – "אגדה" ו"חידות" – "אחר-כך היא משיחה עִמו מבעד לצעיף דק דברי חידות, וזו היא אגדה", (זה אמנם לקוח מתרגומו של תשבי לעברית שהיה מאוחר יותר בהוצאת מוסד ביאליק אבל צריך לבדוק את המקור וגם לראות אלו השפעות היו לביאליק על תשבי... ) וזה לוקח אותנו הישר לפרק השמיני של המגלה ששם הופך העלם העקר וההפכפך לגבר בשל ומנהיג העובר בכל המדינות (כמו חיים נחמן ובא בקרב בני הגולה (שבארץ ושבחו"ל), והוא עובר "בֵּינֵיהֶם כְּאַגָּדָה מִנִּי-קֶדֶם וְכַחֲזוֹן עֲתִידוֹת. וַיְהִי מוּזָר וְאִישׁ חִידוֹת לְכֻלָּם..." – האירוניה הטראגית של איש החידות והאגדות היא שאין לו אהובה לשוחח אתה שיחות של אגדות וחידות, ולמרות שהוא נערץ ואגדה לכולם, וזה עתה חגגו לו את יום הולדתו הששים כחג לאומי וכאירוע תרבותי מכונן אין לו תורה לשוחח איתה ואין לו אהובה ואין לו חברותא... הוא כתב את זה אמנם עשרים ושמונה שנה לפני שהוא מחפש אנשי שיחה כאן ב"משהו על מגילת האש", וההסטוריונים וחוקרי הספרות ימחו בצדק שאין כל אפשרות לדבר במגילה על העתיד אבל יש כאן מין נבואה שמממשת את עצמה ואולי הוא כל כך בודד שכבר למעלה משלושים שנה הוא חש בהערצה הזאת של אלו שבאים לשמוע את הרצאותיו ובחוסר היכולת למצוא חברותא שתהווה בת שיח בתורה וביצירה ובאגדה ובחידות....
וזה מבליט עד כאב את בדידותו על רקע העובדה שהעלם והעלמה האחרים – מאגדת הזהר – כבר עברו משלבי הרמז והדרש (והחידות והאגדות) אל השגרה המענגת של "יהי מקורך ברוך ושמח באשת נעוריך אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד" – והשלב הזה מתואר כך (6): לאחר שהוא רגיל אצלה היא נגלית לו פנים בפנים ומדברת עִמו על כל סודותיה הנעלמים ועל כל הדרכים הנעלמים שהיו צפונים בלִבה מימים קדמונים. ואז הוא אדם שלם... – חזרנו אל השלמות האבודה ואל טרגדיית הניסור של החצוי המנוסר לעד, שפצעי ניסורו מדממים בדמדומי השחר, ושהוא מתרפק על האגדה האחרת – אגדת הזהר – ואגדת המשתה – ועוד הרבה אגדות ארוטיות על חצויים שהפכו להיות שלמים ומאושרים עד עצם היום הזה... (להמשיך...)
וְאֵשׁ גְּדוֹלָה אָחֲזָה בְּלֵב הַנַּעַר וַתְּלַהֲטֵהוּ מִסָּבִיב. וַיַּרְעֵד אֶגְרֹף וַיִּצְעַק בֶּעֱנוּת נַפְשׁוֹ וּבְמַכְאוֹבוֹ הַגָּדוֹל: "אֵשׁ, אֵשׁ, אֵשׁ!" וּמֵרֹאשׁ הַכֵּף מֵעֵבֶר הַנָּהָר הִתְפּוֹצְצָה בַת-קוֹל: "אֵשׁ, אֵשׁ" – וַיִּזְדַּעְזַע נְהַר הָאֲבָדוֹן וַיְהִי לְחֶרְדַּת אֵשׁ וְכָל-הָאִי הָיָה לְשַׁאֲגַת לֶהָבָה...
וְאַחֲרֵי הַשְּׁאָגָה דְּמָמָה גְדוֹלָה, דִּמְמַת שַׁחַר... וַיִּצְנַח רֹאשׁ הָעֶלֶם בְּלֹא כֹּחַ עַל-חָזֵהוּ וְעֵינָיו נִצְמְדוּ לִמְצוּלַת הַנָּהָר. דּוּמָם תָּהָה עַל-סוֹד הָאֲבַדּוֹן וַיָּמָד תְּהוֹמוֹתָיו בְּעֵינָיו. הַכֹּל הֶחֱרִישׁ בַּאֲפֵלָה סְבִיבוֹ וְהַכֹּל הֶחֱרִישׁ בַּאֲפֵלַת לְבָבוֹ. כְּנַף אֵבֶל שְׁחֹרָה פְּרוּשָׂה עַל-רֹאשׁוֹ, וִיגוֹן מַחְשְׁבוֹתָיו – מַעֲמַקֵּי תְהוֹמוֹת.
וְאוּלָם בְּלֵב הַשָּׁמַיִם, כְּנֶגֶד רֹאשׁ הָעֶלֶם מִלְמַעְלָה, עוֹד עַיִן אַחַת פְּקוּחָה עָלָיו לְטוֹבָה, עַיִן זָהָב גְּדוֹלָה, מַזְהִירָה, מַשְׁגַּחַת, הֲלֹא הִיא עֵין אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר. וַתַּעֲמֹד אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר בַּמָּרוֹם, וַתִּלְחַשׁ מֵרָחוֹק בִּרְכַּת אֱלֹהִים עַל-רֹאשׁ הָעֶלֶם, וַתִּתְרַפֵּק עָלָיו וַתִּרְמֹז לוֹ – וְהוּא לֹא יָדַע... -
כל הקטע הזה הוא דגם מוקטן של שלושת הפרקים הראשונים של המגילה. פרק השריפה הגדולה (פרק א) פרק הדממה הגדולה (פרק ב) ופרק אילת השחר (פרק ג). אם שלושת הפרקים הראשונים מתחוללים בעולמו של האל הרי שכאן, במדגם המוקטן, מתחולל הכל בעולמו של העלם בהיר העיניים... –
חלק א - השריפה הגדולה -
"וְאֵשׁ גְּדוֹלָה אָחֲזָה בְּלֵב הַנַּעַר וַתְּלַהֲטֵהוּ מִסָּבִיב. וַיַּרְעֵד אֶגְרֹף וַיִּצְעַק בֶּעֱנוּת נַפְשׁוֹ וּבְמַכְאוֹבוֹ הַגָּדוֹל: "אֵשׁ, אֵשׁ, אֵשׁ!" וּמֵרֹאשׁ הַכֵּף מֵעֵבֶר הַנָּהָר הִתְפּוֹצְצָה בַת-קוֹל: "אֵשׁ, אֵשׁ" – וַיִּזְדַּעְזַע נְהַר הָאֲבָדוֹן וַיְהִי לְחֶרְדַּת אֵשׁ וְכָל-הָאִי הָיָה לְשַׁאֲגַת לֶהָבָה... (הפרק המקביל לו הוא פרק א – "כָּל הַלַּיְלָה רָתְחוּ יַמֵּי לֶהָבוֹת וְהִשְׁתַּרְבְּבוּ לְשׁוֹנוֹת אֵשׁ מֵעַל הַר-הַבָּיִת... הִנֵּה הוּא אֵל נְקָמוֹת, הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ. שָׁלֵו וְנוֹרָא הוּא יוֹשֵׁב עַל-כִּסֵּא אֵשׁ בְּלֵב יָם הַלֶּהָבָה. מַעֲטֵהוּ שַׁלְהֶבֶת אַרְגָּמָן וַהֲדוֹם רַגְלָיו גֶּחָלִים בֹּעֲרוֹת. כִּתְּרוּהוּ דַּהֲרוֹת אִשִּׁים, מָחוֹל אַכְזָרִי קוֹדֵחַ סְבִיבוֹ. עַל-רֹאשׁוֹ תִּשָּׁאֶה לֶהָבָה, גּוֹמַעַת בַּצָּמָא חֲלַל הָעוֹלָם. וְהוּא שָׁלֵו וְנוֹרָא יוֹשֵׁב וּזְרֹעוֹתָיו נְתוּנוֹת עַל-לִבּוֹ. מַרְחִיב לֶהָבוֹת בְּמַבָּט עֵינָיו וּמַעֲמִיק מְדוּרוֹת בְּנִיד עַפְעַפָּיו. הָבוּ לַיָי, דּוֹהֲרִים דּוֹלְקִים, הָבוּ לַיָי מְחוֹל לַהַט וָאֵשׁ!
חלק ב – הדממה הגדולה –
"וְאַחֲרֵי הַשְּׁאָגָה דְּמָמָה גְדוֹלָה, דִּמְמַת שַׁחַר... וַיִּצְנַח רֹאשׁ הָעֶלֶם בְּלֹא כֹּחַ עַל-חָזֵהוּ וְעֵינָיו נִצְמְדוּ לִמְצוּלַת הַנָּהָר. דּוּמָם תָּהָה עַל-סוֹד הָאֲבַדּוֹן וַיָּמָד תְּהוֹמוֹתָיו בְּעֵינָיו. הַכֹּל הֶחֱרִישׁ בַּאֲפֵלָה סְבִיבוֹ וְהַכֹּל הֶחֱרִישׁ בַּאֲפֵלַת לְבָבוֹ. כְּנַף אֵבֶל שְׁחֹרָה פְּרוּשָׂה עַל-רֹאשׁוֹ, וִיגוֹן מַחְשְׁבוֹתָיו – מַעֲמַקֵּי תְהוֹמוֹת."
(הפרק המקביל לו הוא פרק ב - ... וְהִנֵּה יְיָ אֱלֹהִים צְבָאוֹת עַתִּיק יוֹמִין יוֹשֵׁב עִם-דִּמְדּוּמֵי הַשַּׁחַר עַל- הַמַּשּׂוּאוֹת. מַעֲטֵהוּ תִּימְרוֹת עָשָׁן וַהֲדוֹם רַגְלָיו עָפָר וָאֵפֶר. רֹאשׁוֹ שָׁמוּט בֵּין זְרוֹעוֹתָיו וְהַרְרֵי הַיָּגוֹן עַל-רֹאשׁוֹ. מַחֲרִישׁ וְשׁוֹמֵם הוּא יוֹשֵׁב וּמַבִּיט אֶל-הֶחֳרָבוֹת. זַעַף כָּל-עוֹלָמִים הִקְדִּיר עַפְעַפָּיו, וּבְעֵינָיו קָפְאָה הַדְּמָמָה הַגְּדוֹלָה...)
חלק ג - אילת השחר –
... וְאוּלָם בְּלֵב הַשָּׁמַיִם, כְּנֶגֶד רֹאשׁ הָעֶלֶם מִלְמַעְלָה, עוֹד עַיִן אַחַת פְּקוּחָה עָלָיו לְטוֹבָה, עַיִן זָהָב גְּדוֹלָה, מַזְהִירָה, מַשְׁגַּחַת, הֲלֹא הִיא עֵין אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר. וַתַּעֲמֹד אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר בַּמָּרוֹם, וַתִּלְחַשׁ מֵרָחוֹק בִּרְכַּת אֱלֹהִים עַל-רֹאשׁ הָעֶלֶם, וַתִּתְרַפֵּק עָלָיו וַתִּרְמֹז לוֹ – וְהוּא לֹא יָדַע. (הפרק המקביל לו הוא פרק ג - וְאַיֶּלֶת הַשַּׁחַר זָרְחָה בִּצְנִיעוּת יְגוֹנָהּ נֶגֶד הַר הַבָּיִת; מִשַּׁפְרִיר הַתְּכֵלֶת אֶל-הֶחֳרָבוֹת הִשְׁקִיפָה, וְרִיסֶיהָ, רִיסֵי הַכֶּסֶף, רָעֲדוּ בִדְמָמָה.... וַתַּעֲמֹד אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר בָּרָקִיעַ כְּנֶגֶד הַשַּׁלְהֶבֶת הַקְּטַנָּה, וַתִּרְמֹז לָהּ מִמָּרוֹם בְּאַהֲבַת אֵלֶם רְחוֹקָה וּבְגַעְגּוּעֵי צְנִיעוּת. וַתִּצְּרֶנָּה בְּאִי יְשִׁימוֹן, לַבְּקָרִים תִּפְקְדֶנָּה בְּנֹגַהּ זַרְחָהּ, וַתֵּט אֵלֶיהָ קֶרֶן חֶסֶד וְנֶחָמָה... וְהַמַּלְאָךְ הַצָּעִיר עֲגוּם הָעֵינַיִם עָף אֶל-מְקוֹמוֹ לִשְׁמֹר אֶת-הַדִּמְעָה הַכְּמוּסָה בְכוֹס הַיָּגוֹן הָאִלֵּם כְּשֶׁשָּׁמָר; וְאוּלָם עֵינָיו עָמְקוּ וְעָגְמוּ מִשֶּׁהָיוּ, וְעַל-לִבּוֹ וּשְׂפָתָיו צָרֶבֶת אֵשׁ, מִכְוָה אֲשֶׁר לֹא-תֵרָפֵא לְעוֹלָם, כִּי נָגֹעַ נָגְעָה בָּם אֵשׁ הַקֹּדֶשׁ עַד לְאֵין מַרְפֵּא.,
(קט) וּפִתְאֹם הִתְעוֹרֵר הָעֶלֶם וַיִּמֶשׁ אֶת-עֵינָיו מִתְּהוֹם הָאֲבַדּוֹן וַיִּטְבְּלֵן בִּתְהוֹם שָׁמַיִם, וַיְהִי כְּשׁוֹקֵל אֶת-שְׁנֵיהֶם בְּפֶלֶס עֵינָיו, לֵאמֹר: הַשָּׁמַיִם אִם הָאֲבַדּוֹן? -
וּפִתְאֹם הִתְעוֹרֵר הָעֶלֶם וַיִּמֶשׁ אֶת-עֵינָיו מִתְּהוֹם הָאֲבַדּוֹן וַיִּטְבְּלֵן בִּתְהוֹם שָׁמַיִם, וַיְהִי כְּשׁוֹקֵל אֶת-שְׁנֵיהֶם בְּפֶלֶס עֵינָיו, לֵאמֹר: הַשָּׁמַיִם אִם הָאֲבַדּוֹן? - עכשיו, אחרי השריפה הגדולה והדממה הגדולה הוא שוב לבד. הוא חצוי לחלוטין בין השמים והאבדון. הוא שוקל את שניהם בפלס עיניו. עד עכשיו היה כל הזמן בתנועה על פני הציר האנכי. הוידוי מסתיים בפיצוץ הגדול "אש" "אש" "אש"... אחר כך הייתה דממה גדולה, ועכשיו, אחרי ההתפכחות (הנג-אובר) משכרון המעמקים והגבהים שאפף אותו במהלך הוידוי, הוא שוב שוקל בין השמים ובין התהום... הוא לא מכיר אפשרות אחרת. שוב אנחנו עוקבים אחר עיניו, אחר האופן שהוא משתמש בהם כפלס בין השמים לבין התהום – בין הלמעלה לבין הלמטה... עד עכשיו ידעו עיניו (כמו עיניהם של כל האחרים במגילה למעט עיניה של העלמה מיישירת העפעפיים) להביט או אל השמים או אל האבדון. זעום העפעפיים הביט בעינים גדולות ופקוחות אל נהר האבדון והוא הביט בעינים גדולות ופקוחות אל השמים. מאתיים העלמים נעצו עינים עצומות בנהר האבדון ומאתיים העלמות שלחו עינים עצומות אל השמים – כל המבטים וכל העינים העצומות עד כה היו אך ורק על פני הציר האנכי. בשלב הדממה הגדולה, שלב היגון והדכאון, הוא השקיע את עיניו עמוק במצולות התהום, אחר כך בא שלב הופעת אילת השחר (האשליה התורנית) ועל פי כל מה שקרה עד כה הוא אמור שוב להסיט את כיוון עיניו מלמטה למעלה, ואכן הוא מושה (וימש) את עיניו מתהום האבדון וטובל אותן בתהום השמים (לאט לאט מתחיל להתברר לנו שהציר האנכי עובר בין שני תהומות המשתקפים זה בזה – לאחד קוראים שמים ולשני – אבדון). בשלב הזה קורה לכאורה משהו חדש – תוך כדי העברת המבטים מתהום האבדון אל תהום השמים הוא מתחיל להשתמש בעיניו כבפלס, ובמכשיר המדידה החדש השוכן בעיניו הוא מתחיל לשקול בין השמים והאבדון. פעולת השקילה מוזכרת כאן לראשונה – הן במגילה והן בכל שיריו של ח"ן. יש כאן גם שקילה במובן של התלבטות – העלם בהיר העינים מתלבט בפעם המי יודע כמה בין השמים לבין השאול, אבל יש כאן גם את פעולת השקילה במאזנים. מבחינת העיצוב המדרשי יש כאן טיפול מקורי בפסוק מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים וּגְבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם (ישעיה מ יב) – יש כאן פלס ושמים ומים שעוברים מישעיה למגילה, ויש כאן את פעולת השקילה, שהיא פעולה נדירה ביצירתו של ח"ן – מופיעה בסך הכל שלוש פעמים – פעמיים במגילת האש ופעם אחת בשיר הנדנדה... מה הוא עושה כאן עם הפעולה הזאת? – בישעיה פעולת השקילה היא חלק מפעולות הבניה של השמ את עולמו... כמו פועל בניין או מודד, הוא יוצא לשטח (לתוהו ולבוהו שלפני הבריאה) ומשתמש בכל מיני פעולות של שקילה ומדידה – הוא מודד בשעל, מודד בזרת, מודד בשליש והוא שוקל בפלס ושוקל במאזנים, והכל יוצא לו מדוד לחלוטין ומדויק באופן שרק אלהים מסוגל לו. אצל העלם במגילה יש לפעולת השקילה משמעות אחרת לחלוטין – משמעות של התלבטות... שום דבר אצלו איננו מדויק ומדוד... הכל אצלו היסוס אחד אינסופי... התלבטות... הוא שוקל בפלס עיניו בין השמים ובין האבדון... יתרון אחד קטן יש כאן בכל זאת (שהוא גם צעד קטן, אך חשוב, לקראת התיקון המסתמן שיתחולל או לא בפרקים הבאים) – הוא כבר עייף מלהיות החלטי כל כך ולנוע באופן קפריזי כל כך על הציר המניה דפרסיבי של הגאולה או האבדון... הוא כבר לא כל כך בטוח כשם שהיה בהתקפות המניה-דפסרסיביות שלו... הוא מתחיל להתלבט... לשקול בפלס עיניו.... ועדיין דרך ארוכה מאד נכונה לו עד שיגיע – אם יגיע – לדרגה של "שנינו שקולים במאזנים בין הארץ לשמים"... בשלב זה הוא שוקל בפלס בין הארץ לשמים – יום אחד יבין שכל העניין הוא לא להיות שוקל בפלס בין השמים לארץ אלא להיות שקול במאזנים בין הארץ לשמים... יום אחד... כשיגדל... כשיגדל כל כך עד שיתחיל לכתוב שירי ילדים לכאלו שיגדלו להיות בני חורין ממנו...
ועוד הפניה חשובה מאד לפלס, למאזנים ולשקילה בעולמו של ח"ן – אבן שושן מלמדנו שהמלה "פלס" מופיעה רק פעם אחת בכל שירי ביאליק – כאן במגילת האש , המלה "מאזנים" מופיעה רק פעם אחת – בשיר הנדנדה – שנינו שקולים במאזנים בין הארץ לשמים, ואילו הפעל 'שקל' מופיע בסך הכל פעמיים – פעם אחת בשיר הנדנדה ופעם אחת במגילת האש להלן – עַפְעַפֶּיהָ יַיְשִׁירוּ נֶגְדוֹ, וַתַּשְׁלֵךְ חַכָּה בִּתְהוֹם נִשְׁמָתוֹ. דּוּמָם תִּמָּשֵׁךְ אֵלָיו לַמָּרוֹם, וְדוּמָם תִּמְשְׁכֶנּוּ אֵלֶיהָ שְׁאוֹלָה. יָדֶיהָ פְּרוּשׂוֹת לְעֻמָּתוֹ, פְּשׁוּטוֹת לְקַבֵּל וְלָתֵת. מֶבָּטָהּ – אַהֲבַת מָוֶת, וּרְגָעִים כִּנְצָחִים יִשְׁקֹל. והנה, עוד לפני שהיה ח"ן למשורר, כשהוא בן שבע עשרה בואלוז'ין, הוא פותח כך את האגרת הכל כך יפה שלו -
"... ב'ה ה' מטות (כ'ד תמוז) תרנ'א וולוז'ין.
פרידמאן יקירי!
אנכי טרם עליתי על גשר המעברה, עוד טרם בא אלי מכתב מידידי אשר (באודסה), וכבר מלאתי דמיונות מדמיונות שונות. הנני חפץ לדעת את אשר נצפן לי בחיק העתיד, אני חפץ לדעת מה נכון לי מעבר לגשר… מי יחיש לי עתידות, מי יודיעני?…הנני מפלס בפלס ושוקל במאזנים את מעגל רגלי, אביט לאחור, אראה לפנים – אל אלהים, מה שומם הדרכים!... "
המשפט הזה הוא מדהים לא רק מפני שהוא פתיחה "תמימה" של אגרת נעורים ולא שורת שיר שנחצבה ממעמקי ליבו של משורר-על. הוא מדהים כי יש ביכולתו להאיר באור חדש גם את קטעי הפלס והשקילה של מגילת האש שנכתבה באמצע חייו של ח"ן, וגם את שיר הנדנדה שנכתב במורד חייו. מגילת האש מוארת באור חדש על ידי משפט נעורים זה המוסיף למאזנים ולפלס גם את הצירוף "מעגל רגלי". הוספה זו שולחת אותנו למשלי ושם אנו קוראים לא פחות מאשר את שני הפסוקים הבאים - עֵינֶיךָ לְנֹכַח יַבִּיטוּ וְעַפְעַפֶּיךָ יַיְשִׁרוּ נֶגְדֶּךָ: פַּלֵס מַעְגַּלּ רַגְלֶךָ וְכָל דְּרָכֶיךָ יִכֹּנוּ (משלי ד כה-כו)... וכבר הראינו כמה פעמים שעֵינֶיךָ לְנֹכַח יַבִּיטוּ וְעַפְעַפֶּיךָ יַיְשִׁרוּ נֶגְדֶּךָ הוא פסוק מכונן של מגילת האש (ושל שיר הנדנדה) – שהרי כאשר הישירה העלמה את עפעפיה כנגד עיניו הבהירות של העלם הוא מיהר להשפיל את מבטו כי ירא מהביט אל עיניה, ומיד לאחר מכן כרע על ברכיו בפני צלמה המשתקף מתהום האבדון ובעינים עצומות התפלל בפני צלמה את וידויו הגדול שהסתיים זה עתה בשאגות "אש אש אש" ובהתפוצצות "אש אש אש" ובשקיעה יגונית במצולות האבדון. וכיצד הוא מצליח לחזור לחיים מתוך השקיעה הדכאונית הזאת? – הוא ממיש (מושה) את עיניו מתהום האבדון וטובל אותן בתכלת שמים, ובתוך כך הוא מפעיל עליהם את חוק הפלס, הלוא הוא חוק התקשורת הגיאומטרית-ארוטית הקובע כי: א. דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד ; ב. קו ישר הוא "קטע" שהחל את דרכו כקרן שיצאה מעיניו המאוהבות של עלם ופגשה בדרכה עיניים מיישירות של עלמה. (רק קרן אור עברך... ). אמנם, העלם בשלב הזה של המגילה עוד לא מעז להיישיר מבטים, והפלס שהוא יוצר איננו עדיין על הציר האופקי אלא על הציר האנכי (פלס מחבר בין תהום האבדון לבין תכלת השמים), אבל עצם קיומו של הפלס נותן מקום לתקוה ולאמונה שיום אחד תשוב העלמה זכת הבשר להתייצב מולו על ראש הצוק ולהיישיר עפעפיה נגדו. אז, כך ניתן לקוות, הוא כבר לא יסתיר פניו ממנה ולא ישפיל מבטו, אלא ילמד את עיניו להביט נכחו, ואז יתקיימו בו שני הפסוקים - עֵינֶיךָ לְנֹכַח יַבִּיטוּ וְעַפְעַפֶּיךָ יַיְשִׁרוּ נֶגְדֶּךָ: פַּלֵס מַעְגַּלּ רַגְלֶךָ וְכָל דְּרָכֶיךָ יִכֹּנוּ. כיצד יתקיימו בו שני פסוקים אלו? – על ידי עקרון הפלס המאזן והמיישר... על ידי יישור המעגל – על ידי הפיכת מעגל ההיסוס והחשש לקו ישר ומפלס...
ולא רק את מגילת האש של שיא חייו מבהיר משפט הפתיחה של אגרת נעוריו אלא גם את שיר הילדים שנכתב במורד חייו. כי מה שרים כל הילדים כל הזמן? – נד נד נד נד רד עלה עלה ורד – מה למעלה מה למטה רק אני אני ואתה – שנינו שקולים במאזנים בין הארץ לשמים... והרי כבר דיברנו כמה פעמים על הקשר בין קושיית "מה למעלה מה למטה" לבין הקושיה המסוכנת והמאתגרת כל כך ממסכת חגיגה – כל השואל מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור ראוי לו כאילו לא בא לעולם... (משנה חגיגה פרק ב משניה א) – ואיך פותח ח"ן בן השבע עשרה את האגרת שבה הוא מבשר לחברו הטוב (פרידמן יקירי) את החלטתו לעזוב את ישיבת ולוז'ין וללכת אל העיר הגדולה אודסה? - הנני חפץ לדעת את אשר נצפן לי בחיק העתיד, אני חפץ לדעת מה נכון לי מעבר לגשר… מי יחיש לי עתידות, מי יודיעני?…הנני מפלס בפלס ושוקל במאזנים את מעגל רגלי, אביט לאחור, אראה לפנים – אל אלהים, מה שומם הדרכים! (אגרת ג, תרנ"א, אגרות ח"ן כרך א עמ' כח)
כאן, כך מסתבר, הפלס איננו פלס אנכי היוצר קו ישר כמו סולם המוצב במצולות נהר האבדון וראשו מגיע לא מגיע השמיימה. כאן הפלס הוא על הציר האופקי של ה"מה לפנים ומה לאחור" – הוא ניצב על פרשת דרכים – מביט לאחור מביט לפנים, מה שומם הדרכים... אבל, כידוע, ציר הלפנים ולאחור איננו רק ציר אופקי במרחב אלא ציר אופקי (?) בזמן... בשביל כך גם צריך פלס, בשביל ליישר את דרכי הזמן העקלקלות... (להמשיך)
(קי) וַתְּטַהֵר טְבִילַת הַתְּכֵלֶת אֶת-עֵינָיו וַיָּשָׁב אֲלֵיהֶן זָהֳרָן וַתִּהְיֶינָה בְּהִירוֹת וּצְנוּעוֹת כְּבָרִאשׁוֹנָה, וְלֹא נוֹדַע כִּי-לִחֲכָה אוֹתָן הַשַּׁלְהֶבֶת... (קיא) וְשַׁלְוַת הַשַּׁחַר בָּאָה בְּלֵב הָעֶלֶם וַתְּהִי כִּצְרִי זוֹלֵף עַל-מִכְוַת נַפְשׁוֹ, וַיָּנַח לְבָבוֹ וַיִּכָּנֵעַ. (קיב) וְכַהֲשִׁיבוֹ אֶת-עֵינָיו אֶל-רֹאשׁ הַכֵּף - וַיַּרְא וְהִנֵּה שָׁם בְּרוּם עוֹלָם, מִמַּעַל לַכֵּף, כְּעֵין עָב יְחִידָה וּקְטַנָּה מְרַחֶפֶת וּתְלוּיָה, וְהָעָב צְחֹרָה וּבַעֲלַת כְּנָפַיִם, וּכְתַבְנִית יַד יוֹצֵאת מִתַּחַת לִכְנָפָהּ, שְׁלוּחָה מוּל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר. (קיג) הַדְמוּת מַלְאָךְ הִיא וְאִם דְּמוּת הָעַלְמָה? (קיד) וַתִּמָּשֵׁךְ עֵינוֹ אַחֲרֵי אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר וְנַפְשׁוֹ בֵּין קַרְנֶיהָ נֶאֱחָזָה. (קטו) הִנֵּה הִיא נוּגַת הָאוֹר וְזַכַּת הַנֹּגַהּ עֹמֶדֶת בְּזָהֳרָהּ וּבְטָהֳרָהּ כִּימֵי עוֹלָם, לֹא-יִכְבֶּה נֵרָהּ וְלֹא-יִכְהֶה רִשְׁפָּהּ -
וַיַּרְא וְהִנֵּה שָׁם בְּרוּם עוֹלָם, מִמַּעַל לַכֵּף, כְּעִֵין עָב יְחִידָה וּקְטַנָּה מְרַחֶפֶת וּתְלוּיָה - וַיֹּאמֶר הִנֵּה עָב קְטַנָּה כְּכַף אִישׁ עֹלָה מִיָּם (מלכים א יח מד)
וּכְתַבְנִית יַד יוֹצֵאת מִתַּחַת לִכְנָפָהּ - וַיֵּרָא לַכְּרֻבִים תַּבְנִית יַד אָדָם תַּחַת כַּנְפֵיהֶם (יחזקאל י ח)
וַתִּמָּשֵׁךְ עֵינוֹ אַחֲרֵי אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר וְנַפְשׁוֹ בֵּין קַרְנֶיהָ נֶאֱחָזָה - תיאור זה מעורר אסוציאציה מיידית של האיל מן העקידה הנאחז בסבך בקרניו - וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ (בראשית כב יג). הדמיון שבין "ונפשו בין קרניה נאחזה" לבין "איל אחר נאחז בסבך בקרניו" מבליט בפנינו את עוצמתו של ח"ן הצייר. כי בעוד שבמקרא נאחז האיל בקרניו הוא, הרי שכאן נאחזת נפשו של העלם בקרניה של אילת השחר. האיל שבמקרא נלכד בקרניו, האילת שבמגילה לוכדת בקרניה. קרניו של האיל במקרא מתפצלות מלמטה למעלה ונאחזות בסבך שמעליהן. קרניה של האילה שבמגילה מתפצלות מלמעלה למטה ואוחזות בנפש שמתחתיהן. אכן, הסבך הוא הנפש. האיל העורג הפך להיות איל נעקד. אילת השחר הנערגת הפכה להיות אילת עוקדת. קרניה המפציעות של הנערגת התלכדו עם קרניו הנפצעות של העורג. ו"וְנֶפֶשׁ אֲנוּשָׁה פְּצוּעַת אַהֲבָה וְזָבַת דָּם פִּרְפְּרָה בְּמַעֲמַקֵּיהֶן".
וכבר ראינו לפני כן את מאתיים העלמות ההולכות הלך וטפף לקראת עקידתן כשהן מתוארות ידיהן פשוטות שמימה אחוזות בקרני הסהר
לֹא-יִכְבֶּה נֵרָהּ - שַׂמְּחֵנוּ יהוה אֱלֹהֵינוּ בְּאֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא עַבְדֶּךָ וּבְמַלְכוּת בֵּית דָּוִד מְשִׁיחֶךָ. בִּמְהֵרָה יָבוֹא וְיָגֵל לִבֵּנוּ. עַל כִּסְאוֹ לֹא יֵשֵׁב זָר וְלֹא יִנְחֲלוּ עוֹד אֲחֵרִים אֶת כְּבוֹדוֹ. כִּי בְשֵׁם קָדְשְׁךָ נִשְׁבַּעְתָּ לוֹ שֶׁלֹּא יִכְבֶּה נֵרוֹ לְעוֹלָם וָעֶד: בָּרוּךְ אַתָּה יהוה. מָגֵן דָּוִד (מתוך ברכות ההפטרה בשבת) - כאן המשיח והגאולה מסומלים בדוד, ואילו כאן היא מסומלת על ידי אילת השחר שהיא אלת הגאולה שהיא אסתר שהיא אלת האהבה.
אם בתפילה המופיעה כאן אנו מבקשים מהאל שלא יכבה נרו של משיח בן דוד והוא ישב על כסאו לעד, הרי שאצלנו, במגילת האש, כבר ראינו שהאל בעט בכסאו ושרף אותו באשו והיכלו חרב ועל כסאו התיישבה אילת האהבה הלוא היא אילת השחר, היא אלת האהבה, והיא האלה החדשה היושבת על הכסא החדש בשמים החדשים. היא למעשה הזרה היושבת הן על כסאו של משיח בן דוד והן על כסאו של אלוהים.
מעניין שדוקא באחד משיריו הקדומים של ביאליק, כשהיה בן תשע עשרה, כתב שיר שנקרא "איילת השחר" ובשיר הזה הוא מייחס דוקא להילל בן שחר את התכונה שבעתיד (כלומר עכשיו) ייחסו רבים מאתנו לאילת השחר (מגילת האהבה ) של השיר "אילת השחר"...
הִנֵּה הִיא נוּגַת הָאוֹר וְזַכַּת הַנֹּגַהּ עֹמֶדֶת בְּזָהֳרָהּ וּבְטָהֳרָהּ כִּימֵי עוֹלָם, לֹא-יִכְבֶּה נֵרָהּ וְלֹא יִכְהֶה רִשְׁפָּהּ - רַק הֵילֵל בֶּן-שַׁחַר עוֹד קוֹרֵץ עֵינוֹ, לֹא יִכְבֶּה נֵרוֹ וְלֹא יִכְהֶה רִשְׁפּוֹ (חיים נחמן ביאליק מתוך "איילת השחר" תרנ"ב)
וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה (דברים לד ז)
(קטז) בַּשַּׁחַר בַּשַּׁחַר, כְּצֵאת אַנְשֵׁי הַפְּלָאוֹת, הַיְחִידִים הַגְּדוֹלִים וִיתוֹמֵי הָעוֹלָם, לִתְעוֹת בָּדָד בְּתוֹךְ עַרְפִּלֵּי עֲרָבוֹת וְלָסֹל בְּכַף פַּעֲמֵיהֶם אֶת-הַשְּׁבִילִים הָרִאשׁוֹנִים לְרָאשֵׁי הֶהָרִים - וְיָצְאָה הִיא, הַיְחִידָה וְהָרָזִית כְּמוֹהֶם, וְקִדְּמָה אֶת-עֵינֵיהֶם בְּאוֹרָהּ הַצָּנוּעַ, (קיז) וּבְרָכָה אַחַת לָהּ תָּמִיד וְרֶמֶז אֶחָד לְעַפְעַפָּהּ: טְהָר, טְהָר, טְהָר! (קיח) וְכִנְּסָה אֶת-נַפְשׁוֹת כֻּלָּם מֵאֲשֶׁר הֵם שָׁם אֶל-נְקֻדַּת זֹהַר אַחַת – אֶל נְקֻדַּת הַשָּׁחַר -
אַנְשֵׁי הַפְּלָאוֹת, הַיְחִידִים הַגְּדוֹלִים וִיתוֹמֵי הָעוֹלָם- יש כאן רמזים ברורים ליורדי מרכבה יחידי סגולה. לחפש קישורים יותר מדויקים ומפורשים...
עַרְפִּלֵּי עֲרָבוֹת – הוא ממשיך להיות יורד מרכבה ורוכב ערבות בשמים. אחד מיחידי הסגולה. הנה למשל קטע מתוך ספרות ההיכלות שיכול לתת לנו הצצה אל פרדס הערבות המעורפלות – "(א') א"ר ישמעאל כיון שראה ר' נחוניא בן הקנה את רומי הרשעה שנטלה עצה על אבירי ישראל לאבד אותם, עמד וגילה סודו של עולם, מדה שהוא דומה למי שהוא ראוי להסתכל במלך וכסאו בהדרו ביפיו וחיות הקדש בכרובי גבורה ובאופני שכינה, כבזק מבוהל בחשמל נורא ברגיון שמוקף סביב לכסא בגשרין ובשלהביות שמתגברות ועולות בין גשר לגשר, ובאבק עשן ובריח זו שהיה מעלה כל אבק גחליו שהיה מחופה ומכסה את כל חדרי היכל ערבות רקיע בערפלי גחליו..." (היכלות פרק י"ג עמ' 116 בתוך אוצר המדרשים)
(קיט) וְכִלְיוֹן נֶפֶשׁ גָּדוֹל מִנְּשֹא תָּקַף אֶת-הָעֶלֶם, וְאַהֲבַת אֱלֹהִים עַזָּה מִמָּוֶת שָׁטְפָה לִבּוֹ בְּיָם גַּעֲגוּעֶיהָ. (קכ) וַיֵּשְׁתְּ אֶת-תְּכֵלֶת הַשָּׁמַיִם בְּעֵינָיו וַיִּשְׁכָּר וַיִּזְקֹף הָעֶלֶם קוֹמָתוֹ וַיָּרֶם יָד וַיִּקְרָא: (קכא) אֱלֹהִים! גַּם אֶת-הָאֵשׁ אֲשֶׁר-בִּלְבָבִי הִנְנִי נוֹתֵן קֹדֶשׁ לַשָּׁמָיִם! -
וְאַהֲבַת אֱלֹהִים עַזָּה מִמָּוֶת שָׁטְפָה לִבּוֹ בְּיָם גַּעֲגוּעֶיהָ וַיֵּשְׁתְּ אֶת-תְּכֵלֶת הַשָּׁמַיִם בְּעֵינָיו וַיִּשְׁכָּר - יש כאן ממש שכרון גבהים. לאורך כל המגילה הזאת נע העלם בין שכרון גבהים לשכרון מעמקים. מצב השכרון הוא מצב אנכי. רק המצב האופקי הוא מצב של התפכחות. השכרון הקודם שהיה לו היה שכרון מעמקים "יצרי" ו"אפל". כך הוא מתואר בוידוי - וּפִתְאֹם וְהִנֵּה צְלִיל מַיִם וְשִׁכְשׁוּךְ רַחֲצָה כְּזֶרֶם בְּדֹלַח עֲבָרַנִי וַיֶּהֱמֶה עַל-אָזְנִי כַּהֲמוֹן כִּנּוֹרוֹת. הֵצַצְתִּי וְנִדְהַמְתִּי: שָׁם, בַּנַּחַל מִנֶּגֶד, כִּדְמוּת נַעֲרָה רוֹחֶצֶת רָאִיתִי וְזֹךְ בְּשָׂרָהּ הִבְהִיק אֵלַי מִתּוֹךְ הָאַפְלוּלִית וַיַּשְׁכִּירֵנִי... דוגמה מודחקת יותר (ומוכרת יותר) של שכרון ארוטי אצל ביאליק ניתן למצוא גם בשירו "בשל תפוח" (הֲתֹאבוּ דַעַת בְּשֶׁלְּמָה אָהָבְתִּי?) - וּבְמַחֲשֹׂף לִבְנַת הַתַּפּוּחַ הִכִּירָה שִׁנִּי עִקְּבוֹת שִׁנָּהּ, וַיָּרַח אַפִּי רֵיחַ פְּנִנָּה; אַךְ-רֵיחָהּ – רֵיחָהּ הִשְׁכִּירָנִי וּכְיַיִן מָתוֹק עֲבָרָנִי – לְבָבִי פָג, לֹא-קָם בִּי רוּחַ... מכל מקום, דמותה של הנערה הרוחצת מפילה שכרון על העלם המתוודה, אך, כזכור, תיכף ומיד מופיעה דמות דיוקנו של הנזיר הזקן וגורמת לו לחנוק את תאוותו – "וָאֲחַנֵּק אֶת-תַּאֲוָתִי בְּנַהַם כְּפִיר וָאֶסָּתֵר בִּנְקִיק סֶלַע וָאָצִיץ מִשָּׁם אֶל-הַגְּוִיָּה הַזַּכָּה. בְּעֵינַי אָכַלְתִּי אֶת-מַחְשֹׂף בְּשָׂרָהּ הַלָּבָן וְנַפְשִׁי פִרְכְּסָה בְּרֶטֶט שְׁדֵי בְתוּלֶיהָ, וָאֶחֱרֹק שֵׁן, וָאֶשְׁלַח אֶגְרֹף וְלֹא-יָדַעְתִּי לִקְרַאת מִי, אִם לִקְרַאת הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר-יְנַסּוּנִי וְאִם מוּל הַשָּׂטָן אֲשֶׁר יִתְגָּר בִּי. וַיֵּרֶד אֶגְרֹף זַעְמִי כְּפַטִּישׁ עַל-זִיז הַסֶּלַע וַיְפוֹצְצֵהוּ וְרַגְלִי טָחֲנָה אַבְנֵי הֶחָצָץ..." דמות דיוקנו של הזקן הנזיר פועלת את פעולתה ומצליחה למנוע את השכרון מהעלם הנזיר (שגם הוא מחויב בחיוב הנזירי "מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה") - וּכְסוּר מֵעָלַי שִׁכְרוֹנִי – וַיְשׁוּפוּנִי מַחֲשַׁכֵּי אֵימָה, וָאִירָא יִרְאָה גְדוֹלָה מִפָּנַי – ההתפכחות מהשכרון כרוכה באימה ויראה גדולה מפני עצמי... וּכְסוּר מֵעָלַי שִׁכְרוֹנִי – וַיְשׁוּפוּנִי מַחֲשַׁכֵּי אֵימָה, וָאִירָא יִרְאָה גְדוֹלָה מִפָּנַי – ההתפכחות מהשכרון כרוכה באימה ויראה גדולה מפני עצמי...
אֱלֹהִים! גַּם אֶת-הָאֵשׁ אֲשֶׁר-בִּלְבָבִי הִנְנִי נוֹתֵן קֹדֶשׁ לַשָּׁמָיִם! - איך זה שפתאום הוא פונה אל אלהים בלהט מאמין כזה ומקדיש לשמים גם את האש שבלבבו? – הרי בשיא הוידוי (במהלך הפרק הזה!) הוא אומר כך לעלמה: מַה-לִּי וּמִי-לִי אֵפוֹא עַתָּה בַּשָּׁמַיִם, אַחֲרֵי נָטְשֵׁךְ אוֹתָם בִּגְלָלִי וְאַחֲרֵי פְנוֹת זִיוֵךְ מֵהֵם? כִּי הִנֵּה פּוֹר הִתְפּוֹרְרוּ עַמּוּדֵי שַׁחַק, וְהֵיכַל יְיָ חָרֵב, וְכִסְאוֹ נִשְׁבָּר, וְשַׁעַר אֱלֹהִים הָיָה לְשַׁעַר הָאַשְׁפֹּת אז איך זה יכול להיות שפתאום אלוהים שוב משכר אותו? – הוא חייב את השכרון האנכי הזה. הוא מכור לו. הוא נע ללא הרף בין שכרון הגבהים האלוהי לבין שכרון המעמקים הארוטי. בשיא שכרון הוידוי הוא הפך את העלמה לאלת אהבה, ברא לה שמים חדשים וקשר לה כתרים מתפילותיו הנדחות, ריחף סביב כסאה כנשר אש וצווחות האושר האקסטאטיות שלו הגיעו עד שמשות רחוקים. ואז, משיא השכרון הזה הוא צולל למעמקי דכאון ההתפכחות. מתפכח ושוקע בדכאון - הַכֹּל הֶחֱרִישׁ בַּאֲפֵלָה סְבִיבוֹ וְהַכֹּל הֶחֱרִישׁ בַּאֲפֵלַת לְבָבוֹ. כְּנַף אֵבֶל שְׁחֹרָה פְּרוּשָׂה עַל-רֹאשׁוֹ, וִיגוֹן מַחְשְׁבוֹתָיו – מַעֲמַקֵּי תְהוֹמוֹת... אך בקצה העליון של מנהרת הדכאון האנכית הזאת חייב לבקוע אורה המשכר והמשקר של הגאולה האלוהית - וְאוּלָם בְּלֵב הַשָּׁמַיִם, כְּנֶגֶד רֹאשׁ הָעֶלֶם מִלְמַעְלָה, עוֹד עַיִן אַחַת פְּקוּחָה עָלָיו לְטוֹבָה, עַיִן זָהָב גְּדוֹלָה, מַזְהִירָה, מַשְׁגַּחַת, הֲלֹא הִיא עֵין אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר. וַתַּעֲמֹד אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר בַּמָּרוֹם, וַתִּלְחַשׁ מֵרָחוֹק בִּרְכַּת אֱלֹהִים עַל-רֹאשׁ הָעֶלֶם... אילת השחר היא המתווכת הנשית אל השמים הישנים, שמי אלוהים. היא הפיתוי הנשי המעודן והטהור שיגרום לו לעבור פעם נוספת משכרון המעמקים הארוטי והטמא אל שכרון הגבהים האלוהי והטהור - וּפִתְאֹם הִתְעוֹרֵר הָעֶלֶם וַיִּמֶשׁ אֶת-עֵינָיו מִתְּהוֹם הָאֲבַדּוֹן וַיִּטְבְּלֵן בִּתְהוֹם שָׁמַיִם - לאט לאט היא גורמת לו לחזור לאלהים השמיימי, והיא מאפשרת לו לשוב ולהביט אך ורק כלפי שמיא, והיא גורמת לו להישאב שוב אל האלהים שבשמים ולשאוף אליו ולהקריב הכל למענו - וְכִלְיוֹן נֶפֶשׁ גָּדוֹל מִנְּשֹא תָּקַף אֶת-הָעֶלֶם, וְאַהֲבַת אֱלֹהִים עַזָּה מִמָּוֶת שָׁטְפָה לִבּוֹ בְּיָם גַּעֲגוּעֶיהָ וַיֵּשְׁתְּ אֶת-תְּכֵלֶת הַשָּׁמַיִם בְּעֵינָיו וַיִּשְׁכָּר... ואז, בהמון פאתוס (ולדעתי בלא מעט אירוניה) הוא נסחף לחלוטין ומתחייב בפני אלוהיו האהוב להקדיש לשמים גם את האש אשר בלבבו. (להמשיך 29.06.12)
(קכב) וְזֹהַר גָּדוֹל נָגַהּ בְּעֵינֵי הָעֶלֶם אַחֲרֵי שְׁבוּעַת הַקֹּדֶשׁ, כִּי-רָאָה אֶת-אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר וְהִנֵּה הִיא צֹהֶלֶת לוֹ וְאוֹרָהּ יִשְׂמָח, וּבִרְכַּת אֱלֹהִים חֲדָשָׁה תִּנָּבֵא. (קכג) וַיַּאֲמֵן בְּכוֹכָבוֹ וַיִּבְטַח בּוֹ, וַיֵּדַע כִּי אֱלֹהִים קָרָא לוֹ וַיַּעֲנֵהוּ בְּאֵשׁ לְבָבוֹ, וְכִי מִנָּה לוֹ אֱלֹהִים דָּבָר בָּאִי הַהוּא וְלֹא יָדַע מָה הַדָּבָר.
(קכד) וַיִּנָעֵר, וַיָּמֶשׁ מִמְּקוֹמוֹ, וַיִּישַׁר לָלֶכֶת עִם שְׂפַת הַנָּהָר לִקְרַאת הַנָּכוֹן לוֹ בְּלֵב בָּטוּחַ. (קכה) קְרִיאַת הָאֵשׁ צָלְלָה בְאָזְנָיו וּבְעֵינָיו נָגְהוּ דִּמְדּוּמֵי הַשָּׁחַר.
(קכו) וְצֶלֶם הַנַּעֲרָה בַּמַּיִם וְהָעָב הַצְּחֹרָה בַּמָּרוֹם - מָשׁוּ גַם-הֵם מִמְּקוֹמָם וַיֵּלְכוּ לְפָנָיו... (קכז) וְלֹא-הִשְׁתָּאָה הָעֶלֶם לַפֶּלֶא, כִּי פֶּלֶא גָּדוֹל מִזֶּה יָרַד לִשְׁכֹּן בִּלְבָבוֹ - וַיֵּלֵךְ דּוּמָם וּמַחֲרִישׁ לִקְרַאת אַיֶּלֶת הַשָּׁחַר -
בִרְכַּת אֱלֹהִים חֲדָשָׁה - כיאה להתקפי השכרון האנכי כל הזמן מתחדשים לו אייקונים מהעבר. אם בשיא הוידוי היו אלו שמים חדשים שהוא יברא לאהובתו המעמקית ותכלת חדשה וזוהר חדש, הרי שעכשיו לאחר שנעלמה אהובתו המעמקית ושבה אהובתו השמימית (אילת השחר) לצהול ולשמח אותו באורה, עכשיו הוא מתמלא בברכת אלהים חדשה...
תִּנָּבֵא - למהותה של הנבואה. כאן הוא מתאר את הנבואה כמו עולה ממעמקיו. באה מתוכו. וברכת אלהים חדשה תנבא. כמו תנבע ממעין אשר בתוכו. והנביעה המתנבאת הזו תגרום לו לדעת כי אלהים קרא לו וכי הוא ממנה אותו למשימה מאד מאד מיוחדת. אותו אלהים שרק לפני זמן קצר ביותר תיאר אותו כמישהו שעבר זמנו ולא נותר ממנו מאומה... לדעתי, יש לחשוד כאן בבקורת העצמית האירונית שלו על הקלות הבלתי נסבלת של ההתנבאות שעולה ובאה עם כל גחמה ושכרון...
וַיַּאֲמֵן בְּכוֹכָבוֹ וַיִּבְטַח בּוֹ - ויאמן בהשמ ויחשבה לו לצדקה – חזרנו לאברהם ולכוכבי השמים שלו שהוא נושא אליהם עיניו השמיימה...
וּבְעֵינָיו נָגְהוּ דִּמְדּוּמֵי הַשָּׁחַר דבור כל כך עדין בין דממת שחר לבין דמדומי שחר – הראשון מדבר על מצב שמיעה והשני על מצב ראיה. הראשון מתאר קולות עמומים השני מתאר מראות עמומים. משום כך כתוב כאן שבעיניו נגהו דמדומי השחר. אם מותר לעשות פרפרזה בעזרת לשונו המופלאה של חיים נחמן הרי שאומר זאת כך: "דממת השחר צללה באזניו ובעיניו נגהו דמדומי השחר"...
וְצֶלֶם הַנַּעֲרָה בַּמַּיִם וְהָעָב הַצְּחֹרָה בַּמָּרוֹם – מָשׁוּ גַם-הֵם מִמְּקוֹמָם וַיֵּלְכוּ לְפָנָיו... - וַיהוה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה: לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם (שמות יג כא-כב)