(נ) וּבָרֶגַע הַזֶּה קָפַץ הַנַּעַר צְהֹב הַתַּלְתַּלִּים עַל-רַגְלָיו, יָדוֹ נְשׂוּאָה אֶל-רֹאשׁ הַכֵּף הַזָּקוּף בִּשְׂפַת הַנָּהָר הַשְּׁנִיָּה, וְהוּא קוֹרֵא וּמְצַעֵק: הַבִּיטוּ, הַבִּיטוּ! -
וּבָרֶגַע הַזֶּה קָפַץ הַנַּעַר צְהֹב הַתַּלְתַּלִּים עַל-רַגְלָיו, יָדוֹ נְשׂוּאָה אֶל-רֹאשׁ הַכֵּף הַזָּקוּף בִּשְׂפַת הַנָּהָר הַשְּׁנִיָּה, וְהוּא קוֹרֵא וּמְצַעֵק: הַבִּיטוּ, הַבִּיטוּ! - הנער צהוב התלתלים הוא היחידי שמסוגל להבחין באסון הקרב והוא היחידי שמסוגל להתריע מפניו – הפלאי זעום העפעפיים לא יעשה כך וגם הפלאי בהיר העיניים. שני הפלאיים הללו לכודים על הציר האנַכִי-אנֹכִי שלהם. הם מלאים בעצמם עד כאב והם לא מסוגלים להישיר מבטים אל המציאות הקטסטרופלית...
כאן המקום לרשום קוים לדמותו המיוחדת של הנער צהוב התלתלים – אל נער כזה אנחנו מתפללים. קודם כל הנער הזה, כפי שראינו, יודע לדבר בלשון ערומים ולהיות ציני, ויחד עם זה הוא לא נותן לציניות שלו להפוך אותו לניהיליסט הרסני וחסר תקנה. הוא משתמש בלשון הערומים הזו כדי לבקר בזהירות ואף למחות. הוא יודע שהכחשה היא שכחה... הוא עונה בלשון ערומים ובלשון כחש... הוא מקשה... הוא עדיין לא מאבד תקווה אבל הוא קרוע בין שני העולמות... הוא איבד את התום... את היכולת של ללכת עד הסוף הן עם עלמי החורבן והמשטמה והן עם עלמות הגאולה והנחמה...
הוא מודע... הוא לא יכול להצטרף אל מאתיים העלמים עצומי העיניים. לא זו בלבד שעיניו פקוחות לרווחה, אלא שהוא היחידי שצועק "הביטו הביטו" אל מאתיים העלמים עצומי העיניים. לא זעום העפעפיים ולא בהיר העיניים יגרמו למאתיים העלמים לפקוח עיניים. למרות שהם כריזמטיים יותר מצהוב התלתלים, ולמעשה בגלל הכריזמה הארורה שלהם חשוב להם להנציח את עריצותם הנערצת על ידי הנצחת המצב שבו עיניהם של חסידיהם העוורים תהיינה עצומות. בשלב זה מאתיים החסידים העוורים הולכים בעיניים עצומות אחר זעום העפעפיים אבל בהיר העיניים לא איבד תקווה והוא מייחל לרגע שיצליח להשתלט עליהם ולגרום להם ללכת אחריו בעיניים עצומות (למען האמת הוא הצליח לגרור אחריו את מאתיים העלמות שהן החסידות העוורות שלו והן עתידות לצנוח למים השחורים כעדת חסידות לבנות...)
מאתיים העלמים עצומי העיניים חרדים לדבר השטן זעום העפעפיים ומעריצים את עריצותו... הם מופעלים על ידו לגמרי.. הם עובדים מתוך לב אבן... אין להם מקור השראה זולתו. הם מדבירים את אזנם אל סלע אלם מדמים להקשיב מתוך לב האבן... הם לא יכולים לשמוע... איבדו את היצירתיות המעיינית של עצמם והם חייבים שמישהו אנכי-אנכי ילהיט אותם וילהיב אותם... הם הולכים אחרי זעום העפעפיים בעינים עצומות...
אומץ לבו של הנער צהוב התלתלים מסכן אותו. הוא מנסה למנוע מהעלמים ללכת אחרי זעום העפעפיים. הוא מנסה למנוע מהם לשיר את שיר המשטמה, שיר החורבן, ....
הם באמת לא מכירים את השירה הזאת... השירה שהם מכירים כל הזמן היא שירת ההבטחות והנחמה והאחרית... הנער צהוב התלתלים מנסה להגיד ששירת החורבן והנקמה צריכה להיות תפקידו של אלוהים ולא שלנו. הוא לא יכול להגיד את זה בפירוש אלא בלשון ערומים, בלשון כחש – הישכח כפיר שאגתו?... הוא מתכוון לשאגת האלוהים שהיא השאגה שלה אנחנו צריכים לחכות. אנחנו לא צריכים לנקום בעצמנו – אל נקמות ינקום בשבילנו... אנחנו לא צריכים להחריב ולהרוס... אל נקמות יעשה את זה בשבילנו הוא יודע לעשות את זה טוב מאד... אסור לנו למרוד בגויים... יש כאן התלהמות גדולה, המון עוצמה... הוא בעצם אומר הכל אבוד – רק טרור יפתור את הבעיה... וצהוב התלתלים מנסה לא להשלים עם זה... לא לקבל את זה כמובן מאליו... לא להיסחף אחרי הכריזמטי...
הקוד של צהוב התלתלים הוא גם כחש מול שכחה וגם עורמה. הוא מקשיב כל הזמן ופתוח להצעות חדשות לפתרון הבעיה... הוא לא שפוט של אף אחד והוא נזהר מאד שלא ללכת לקיצונות כלשהי... הוא יודע שאין את הפתרון בשחור לבן – לא בשחור של השאול של העלמים הנסחפים אחרי זעום העפעפיים ולא בלבן של האמונה העוורת של העלמות שהן תמיד בלבן (שורה ישרה לבנה של עלמות צחות גויה יורדת...) זה חשוב מאד – הוא לא שחור ולא לבן – זאת עוד סיבה שהוא צהוב תלתלים... הצהוב הוא גם צבע של אור, של פתיחות, לא צבע אלים... זה גם לא אדום... (וגם מבחינה ריאלית הוא חייב להיות צהוב תלתלים – בלונדיני – כי אין אפשרות של תלתלים ירוקות או כחולות (פסיכודליות כזאת יכולה להוסיף המון היום... )
העלמות הן לבנות... הן חבצלות... הן כלות... הן בתולות...
צהוב התלתלים מטיל ספק גם בשירת החורבן וגם בשירת הגאולה והנחמה... גם שם הוא עונה בכחש ובשכחה ובלשון ערומים ואומר "התשכח יעלת סלע ערגתה?" הוא מתכוון לאילת השחר... לגאולה... לנחמה... צהוב התלתלים שואל באירוניה (בכחש) התשכח יעלת סלע ערגתה...
(חשוב מאד – כל הזמן אנחנו מדברים על המדרש האירוני של ח"ן – על המדרש הסרקסטי שלו – אני חושב שהביטוי הקרוב ביותר לז'אנר הזה מיוחס על ידי ח"ן במגילת האש לנער צהוב התלתלים – גם עניין לשון הערומים – וגם המענה בכחש... גם לשון הערומים וגם לשון הכחש מזכירות את הסגנון הסרקסטי והאירוני והציני... זה כמובן סוג מאד ברור של מדרש... וזוהי שפתו של ח"ן... )
צהוב התלתלים מקשה בלשון ערומים וכחש – מדוע אנחנו צריכים לשיר את שיר הנחמה והאחרית – יש להשאיר את זה לאילת השחר שהיא הממונה על הנושאים הללו... היא יודעת להביא גאולה יותר טוב מכל אחד מאתנו... זה לא התפקיד שלנו להביא את הגאולה... (אגב, שתי ההתנגדויות של הנער צהוב התלתלים הן שני צדדיה של אותה מטבע רעיונית המובעות בסוגיה המפורסמת בבבלי כתובות קי"א – גם שאסור למרוד בגויים וגם שאסור להביא את הגאולה במו ידינו – את שניהם יש להשאיר או לאל השואג (את המרד והחורבן) או לאילת השחר/יעלת סלע (שירת הנחמה והאחרית)
הנער צהוב התלתלים הוא שוב משיב והפעם לקושית העלם בהיר העינים... הוא נמהר להשיב, ושוב הוא משיב בלשון ערומים... התשכח יעלת סלע ערגתה ואם... – ולא כילה הנער כחשו – לשונו היא של אלו שמטילים ספק... שיש להם בקורת וככאלו הם לא נסחפים לא לכאן ולא לכאן, אבל יחד עם זאת הם חלק מהחבורה. הם לא מתנתקים ממנה... לא מתנשאים עליה... הם לכודים בתוך האי הזה...
יש הבדל מהותי בין הנער צהוב התלתלים לבין העלם בהיר העיניים – צהוב התלתלים הוא היחידי שבגלל שהוא בקורתי ופתוח לשינויים הוא היחידי שמבחין בסכנה הקרובה. בעלמות ההולכות על הצוק לקראת טביעתן... הוא גם היחידי שהוא אנושי ולא פלאי... הוא אחד מהחבורה.. העלם בהיר העיניים לא מסוגל להבחין בטביעת העלמות..
הנער צהוב התלתלים הוא אנושי מהרגע הראשון... הוא לא פלאי... עיניו עדיין לא פקוחות וגדולות כי הוא עדיין לא פלאי כריזמטי אבל עיניו גם לא עצומות כי הוא כל הזמן עוקב אחר המתרחש הוא מעין צופה העומד על המשמר והוא מוקף מאתים עלמים עצומי עינים... הוא צופה על הכל כמו צבי.
(יש מדרש על הצבי הפוקח עין על המתרחש... למצוא אותו... )
צהוב התלתלים בשלב מסוים מוריד את מבטיו אל שולי רגלו – כי ננעצים בו מבטיהם של שני הפלאיים... הוא מעז להסתכל להם בעינים ולהישיר מבט – אבל הפלאי יורה לעברו חץ מעיניו והוא נאלץ להוריד את עיניו... מאד' מסוכן להסתכל לפלאי בעינים כי לא יראני... קשה להיות צהוב תלתלים... גם בהיר העיניים לא מסתכל במציאות – ההוא מבריח מבטים כלפי מעלה. בהיר העינים הוא פלאי הוא משוכנע שהוא אלוהים... שיש לו שליחות... חשוב לו להיות מנהיג כריזמטי עד הסוף... סוחף... לא מקשיב... כמו זעם העפעפיים... ככה זה עם מישהו שהוא פלאי... בהיר העינים משוכנע שהוא אלהים.. הוא גם לא קופץ עם כל הנערים... הוא חיב להישאר שם על מנת להביא גאולה... אסור לו למות קודם זמנו כמו שקרה לאחד המשיחים הקודמים, ליאשיהו למשל... הוא קצת כמו יחזקאל – כולם נפלו ואשאר אני לבדי...
כל הזמן יש לבהיר העינים שליחויות אלוהיות ממדרגה ראשונה הוא לא יכול להרשות לעצמו סתם ככה לטבוע עם כל העלמים וכל העלמות... צריך להכשיר אותו לקראת הימים המיוחלים
השטן לא מוכן לדבר עם אף אחד בגובה העינים... הוא יורה חיצים כלפי מי שמעז להסתכל עליהם... גם בהיר העינים הוא במידה רבה כזה...
צהוב התלתלים הוא מיוחד מאד הוא מסתכל במציאות ויודע שצריך לפעול...
מאד מסוכן להישיר מבטים אל הפלאים.. הם כמו אלוהים... כי לא יראני האדם וחי...
הפלאי מפחיד את צהוב התלתלים.. הוא לא מוכן להסתכל לו בגובה העינים... חשוב לו להיות מנהיג כריזמטי עד הסוף... לא להקשיב... צהוב התלתלים הוא מסתכל במציאות והוא היחידי שמבחין...
בהיר העינים יודע שיש לו יעוד להביא גאולה להביא נחמה להביא את תלתל התמיד את אש התמיד את כוס היגון... כל הזמן יש לו שליחויות והוא לא מקשיב לשטח הקרוב אליו כשם שעושה הנער צהוב התלתלים...
הנער צהוב התלתלים הוא הריאליסט הוא הלכוד האמיתי הוא זה שלא יכול למצא אף פעם את הפתרון בהיסחפות... כל הזמן הוא חיב לראות את עצמו בין שתי ההיסחפויות .... מתכל למציאות ורוה...
העלמים כבר הפכו למצבות שחורות בחייהם... עוד מעט יבוא אלינו מחול האילות הלבן...
צהוב התלתלים ממש לא מקבל את תפיסתו של בהיר העינים על שיר הנחמה והאחרית... גם בו הוא מטיל ספק...
לא מלאו ליבו...
יכול להיות כאן גם שזה שהוא לא אומר אילת בשדה אלא יעלת סלע שהוא מודע למדרש הקובע שיעלת הסלע היא האכזרית שבין החיות ולא הרחומה שבחיות כמו האילת... יכול להיות שבשפת הערומים והכחש שלו הוא משאיר כמה אפשרויות... יכול להיות שבעורמה שלו הוא מטיל ספק ביכולתו של האל להביא גאולה – הרי אולי הוא בכלל יעלת סלע אכזרית המתחזה לאילת רחומה שבחיות – יכול להיות שהאל הוא אכזרי שבאלים כמו יעלת סלע ולא הרחום שבאלים כמו האילת... מאד יתכן...
צהוב התלתלים הוא רגיש, מתחשב, לא יודע להיות בוטה עד הסוף – אין אצלו דבר כזה עד הסוף... הוא לא יכול למצוא את עצמו על הציר האנכי...
(נא) וַיִּשְּׂאוּ הַבַּחוּרִים אֶת עֵינֵיהֶם – וַיָּפָג לִבָּם: מֵרָאשֵׁי הֶהָרִים אֲשֶׁר לְעֻמָּתָם, מֵעֵבֶר הַכֵּף וָהָלְאָה, הָלֹךְ וְטָפֹף, הָלֹךְ וְרַחֵף, כַּעֲדַת מַלְאֲכִים קַלִּים, שׁוּרָה יְשָׁרָה וּלְבָנָה שֶׁל-עֲלָמוֹת רַכּוֹת צַחוֹת גְּוִיָּה יוֹרֶדֶת -
[1]וַיָּפָג לִבָּם - וַיַּעֲלוּ מִמִּצְרָיִם וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל יַעֲקֹב אֲבִיהֶם: וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם (בראשית מה כה-כו)
[1] שׁוּרָה יְשָׁרָה וּלְבָנָה שֶׁל-עֲלָמוֹת רַכּוֹת צַחוֹת גְּוִיָּה יוֹרֶדֶת - נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר: בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר (בראשית מט כא-כב)... – בשני הקטעים הללו יש מעבר יפה והזוי בין גוף שלישי נקבות לגוף שלישי נקבה... העלמות הסהרוריות כמו הבנות המשתוקקות הופכות להיות יחידה אחת מרוב השתוקקותן ומרוב סהרוריותן... בשני הקטעים יש דיבור הזוי ומתהפך עם העין – העלמות עצומות העין שמעין חייהן כבה צועדות בשורה אחת (לימין שור!) בדרכן אל המים השחורים והבלתי נובעים... כן, יש כאן "לימין שור!" מובהק. פירוש ה"פשט" של שור הוא מלשון שורה – שורו הביטו וראו מה גדול היום הזה (ותוך כדי כך עולה באזניי צעקתו של הנער צהוב התלתלים כשהוא רואה לראשונה את מאתים העלמו העירומות והעצומות, הוא צועק "הביטו... הביטו.... ", כן, שורו הביטו וראו....
[1] הָלֹךְ וְטָפֹף, הָלֹךְ וְרַחֵף, כַּעֲדַת מַלְאֲכִים קַלִּים, שׁוּרָה יְשָׁרָה וּלְבָנָה שֶׁל-עֲלָמוֹת רַכּוֹת צַחוֹת גְּוִיָּה יוֹרֶדֶת. בְּשׁוּרָה אַחַת תֵּלַכְנָה, רַגְלֵיהֶן... - וַיֹּאמֶר יהוה יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן וַתֵּלַכְנָה נטוות נְטוּיוֹת גָּרוֹן וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה: וְשִׂפַּח אֲדֹנָי קָדְקֹד בְּנוֹת צִיּוֹן וַיהוה פָּתְהֵן יְעָרֶה (ישעיהו ג טז-יז)- יש כאן מעבר מדהים מתיאור של בנות ציון המענטזות והמעכסות לבנות ציון החסידות והצנועות. כשברקע יש לנו את הספור על מאתיים העלמות והעלמים שזוהר שמי ציון מעיניהם יערוף... יש כאן מקבריות כל כך אכזרית המנגידה בין בנות ציון הצנועות המתוארות באגדה המכוננת הלקוחה מתוך אגדות החורבן (בני ציון היקרים) - ילדות צנועות וטהורות שמוסרות את נפשן בטביעה כדי שלא יחולל כבודן, לבין העונש הבוטה והאלים שגוזר ישעיהו לבנות ציון הנועזות המעזות להתגרות בגברים המבוהלים – איזו גזירה אכזרית – ושפח אדוני קדקד בנות ציון ויהוה פתהן יערה... שתי להקות הבנות מתערבבות זו בזו ונמהלות אחת בתוך השניה...
(נב) בְּשׁוּרָה אַחַת תֵּלַכְנָה, רַגְלֵיהֶן רֶגֶל יְשָׁרָה, יְדֵיהֶן פְּרוּשׂוֹת שָׁמַיְמָה, אֲחוּזוֹת בְּקַרְנֵי הַסַּהַר, וְעֵינֵיהֶן עֲצוּמוֹת כְּסַהֲרוּרִיּוֹת – עַטְרוֹת קוֹצִים בְּרָאשֵׁיהֶן וְעַל-פְּנֵיהֶן קָפְאוּ חֶבְלֵי הַמָּשִׁיחַ (נג) תַּחַת מִכְסֶה עַפְעַפֵּיהֶן תִּישַׁן אֱמוּנַת עוֹלָם וְעַל-מִפְתַּן שִׂפְתּוֹתֵיהֶן נִרְדַּם שְׂחוֹק נְהָרָה -
רֶגֶל יְשָׁרָה - יל"ג – במצולות ים
"אָתָא, בִּתִּי, אָתָא יוֹם הַמָּר, יוֹם קִצֵּנוּ, אֱלֹהִים הִסְתִּיר פָּנָיו, לֹא יֹאבֶה חַלְּצֵנוּ;
אָבַדְנוּ אָבָדְנוּ, אֵין לָנוּ מָנוֹס בִּלְתִּי אִם בִּמְצוּלוֹת הַיָּם אוֹקְיָנוֹס;
אָבִיךְ מֵת בָּאֵשׁ וַאֲנַחְנוּ בִּמָּיִם – דֶּרֶךְ אֶחָד הוּא אֶל שַׁעֲרֵי שָׁמָיִם".
– "לָמוּת הֵן נָכוֹן לִבִּי! אֵינֶנִּי חוֹשֶׁבֶת רֶגַע לִבְחֹר בֵּין הַקָּלוֹן וּבֵין הַמָּוֶת;
אַךְ הַגִּידִי לִי, אִמִּי, עַל מָה אֵל יִרְדְּפֵנוּ? מָה אָוֶן פָּעַלְנוּ וּבְאֵיבָה יֶהְדֳּפֵנוּ?
מַדּוּעַ מִכָּל הָעַמִּים בָּחַר רַק בָּנוּ מַטָּרָה אֶל חִצָּיו וּלְמִפְגָּע לוֹ שָׂמָנוּ?
דַּם יִשְׂרָאֵל יִשָּׁפֶךְ בִּמְלֹא כָל הָאָרֶץ אֵין דֹּרֵשׁ וּמְבַקֵּשׁ, אֵין עוֹמֵד בַּפָּרֶץ!" –
"אַל נָא, בַּת-אוֹנִי, אַל נָשִׂים תִּפְלָה לֵאלֹהַּ, הוּא יֵדַע שַׁדּוּן, הוּא שׁוֹפֵט גָּבֹהַּ;
אַמְּצִי לִבֵּךְ, הִתְאוֹשְׁשִׁי, הַשְׁבִּיתִי נֶהִי, עוֹד רֶגָע אֶחָד וּכְלאׁ הָיִינוּ נֶהִי
עוֹד רֶגָע אֶחָד נַעַל גַּן עֲדָנִים, שָׁם נִרְאֶה אֶת אָבִיךְ פָּנִים אֶל פָּנִים".
– "לֹא רַךְ לִבִּי, אִמִּי, אֵין חַיִּים בִּרְצוֹנִי! מַחֲנַק תִּבְחַר נַפְשִׁי, מָוֶת מִקְּלוֹנִי –
מִזְּרֹעוֹת אִישׁ חֲמָסִים אַף אֻמְנָם אֵין מָנוֹס רַק לִזְרֹעוֹת הַשֶּׁטֶף לִתְהֹמוֹת אוֹקְיָנוֹס;
טוֹב לִי כִּי אָמוּת וּכְבוֹדִי לֹא חִלָּלְתִּי וּכְבַת יִפְתָּח בְּמוּתִי אֶת עַמִּי הִצַּלְתִּי!" –
וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה לַהֲדֹף לָיִל וַתָּקֹמְנָה כַּלְּבָאוֹת אִשּׁוֹת הֶחָיִל
וּבְרֶגֶל יְשָׁרָה עַל קִיר הַסְּפִינָה דָּרָכוּ וּבְלֵב קָרוּעַ וּמָרְתָּח שִׂיחָן שָׁפָכוּ:
"אֲדֹנָי אֶחָד, אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ הִנְנוּ אָתָאנוּ לָךְ, אָנָּא קַבְּלֵנוּ,
אִם דָּמֵנוּ יֶעֱרַב כַּקָּרְבָּן עָלֶיךָ הִנְנוּ לָמוּת בִּנְדָבָה עַל מִזְבְּחֶךָ!"
דִּבְּרוּ – וַתִּשֶּׂאנָה עֵינֵיהֶן הַשָּׁמַיְמָה וַתַּחֲלֵקְנָה מִמִּכְסֵה הָאֳנִיָּה הַמָּיְמָה...
רָאָה הַיָּם וַיָּנֹס, מֵימָיו הִתְפַּלָּצוּ, הָמוּ גַלָּיו סָבִיב, הָמוּ וַיִּתְרֹצָצוּ;
וּשְׁתֵּי הַנְּפָשׁוֹת הַטְּהֹרוֹת כִּזְהַב פַּרְוָיִם צָלְלוּ כַּעוֹפֶרֶת בִּמְצוּלוֹת הַמָּיִם.
שָׁם חָדְלוּ רֹגֶז, שָׁם בֵּין קִצְּבֵי הָרִים נָחוּ; סַלְעֵי הַיָּם מַצַּבְתָּם וּבִטְנוֹ קִבְרָמוֹ,
כִּפָתָם רָקִיע וּכְתָבְתָּם הַכּוֹכָבִים; אֵין רֹאֶה אֵין יוֹדֵעַ לִבְכּוֹת עַל שִׁבְרָמוֹ,
רַק עַפְעַפֵּי הַשַּׁחַר עָלֵימוֹ נִפְקְחוּ, רַק עֵין הָאָרֶץ דּוּמָם רָאֲתָה בֶּעָבִים –
עַיִן רֹאָה קֵץ כָּל בָּשָׂר, סוֹף אַלְפֵי אָלֶף וּמֵעוֹלָם לֹא הוֹרִידָה דִּמְעָה אַף דָּלֶף."
רַגְלֵיהֶן רֶגֶל יְשָׁרָה - וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: וּמִתּוֹכָהּ דְּמוּת אַרְבַּע חַיּוֹת וְזֶה מַרְאֵיהֶן דְּמוּת אָדָם לָהֵנָּה:
(ו) וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָת וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם לְאַחַת לָהֶם: וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה וְכַף רַגְלֵיהֶם כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל וְנֹצְצִים כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל (יחזקאל א ד-ז)
רַגְלֵיהֶן רֶגֶל יְשָׁרָה - המתפלל צריך שיכוין את רגליו, שנאמר: +יחזקאל א'+ ורגליהם רגל ישרה (בבלי ברכות י ב)
אֲחוּזוֹת בְּקַרְנֵי הַסַּהַר - וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ: (בראשית כב יג)... מאתיים העלמות הנעקדות. הן בנות ציון עופרות חמד הופכות להיות אילות השדה שדמן מותר... הן נאחזות בקרני הסהר רגליהן עקודות ונראות כמו רגל ישרה. גם ידיהן הישרות פשוטות השמימה ואחוזות בקרני הסהר כמו האיל העקוד האחוז בסבך בקרניו. הן אחוזות כמו מריונטות. יש כאן כוריאוגרפיה מצמררת. מאתיים מריונטות חסודות ועקודות ורגליהן רגל ישרה ועקודה. מאתיים עלמות עקודות ועצומות עיניים פוסעות אל הקרבתן...
וראי/ה להלן בפרק ו אחרי הוידוי "וַתִּמָּשֵׁךְ עֵינוֹ אַחֲרֵי אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר וְנַפְשׁוֹ בֵּין קַרְנֶיהָ נֶאֱחָזָה"...
שׁוּרָה יְשָׁרָה וּלְבָנָה שֶׁל-עֲלָמוֹת רַכּוֹת צַחוֹת גְּוִיָּה יוֹרֶדֶת. בְּשׁוּרָה אַחַת תֵּלַכְנָה, רַגְלֵיהֶן רֶגֶל יְשָׁרָה, יְדֵיהֶן פְּרוּשׂוֹת שָׁמַיְמָה, אֲחוּזוֹת בְּקַרְנֵי הַסַּהַר, וְעֵינֵיהֶן עֲצוּמוֹת כְּסַהֲרוּרִיּוֹת - תניא, רבי אומר: אינו דומה תימור של לבנה לתימור של חמה, תימור של לבנה - מתמר ועולה כמקל, תימור של חמה - מפציע לכאן ולכאן... אמר רבי אבהו: מאי טעמא דרבי - דכתיב +תהלים כב+ למנצח על אילת השחר, מה אילה זו קרניה מפצילות לכאן ולכאן - אף שחר זה מפציע לכאן ולכאן. – תיאור ציורי זה הפותח את סדרת אגדות אילת השחר בבבלי יומא מדגיש באופן ויזואלי את ההבדל המהותי בין העלם בהיר העיניים שעיניו ה"גדולות והפקוחות" נמשכות אחר אילת השחר, לבין עדת העלמות ש"עיניהן עצומות כסהרוריות" – כמוכות ירח. עדר העלמות מוכות הירח הוא השתקפותו הנשית של עדר העלמים מוכה השרב. אלו כאלו צועדים בעיניים עצומות לאותה התהום. ההבדל היחידי הוא בכך שעיניהן העצומות של הראשונות מופנות כלפי מעלה, בעוד שעיניהם העצומות של האחרונים מופנות כלפי מטה. קרני הסהר כמוהם כחוטים ישרים וסמויים המפעילים שורה של מריונטות שרגליהן רגל ישרה כסרגל. העלמות חסרות ההכרה מובלות אל העקידה על פני פס ייצור אחיד והמוני. אין הן אלא מריונטות ש"עַל פְּנֵיהֶן קָפְאוּ חֶבְלֵי הַמָּשִׁיחַ. תַּחַת מִכְסֶה עַפְעַפֵּיהֶן תִּישַׁן אֱמוּנַת עוֹלָם וְעַל-מִפְתַּן שִׂפְתּוֹתֵיהֶן נִרְדַּם שְׂחוֹק נְהָרָה". אין הן אלא הרבה שהן אחד – רגליהן (רבים) רגל ישרה (יחיד)
סַהֲרוּרִיּוֹת מעניין שהמלה סהרורי לא מופיעה בכלל בארון הספרים היהודי – לא בתנך ולא במקורות הפוסט- מקראיים. ואילו כאן ביאליק מצמיד את ה"סהרוריות" ל"אחוזות בקרני הסהר". האם יכול להיות שביאליק יצר את המלה הזאת? אם כן - האם יכול להיות שהיא נוצרה כאן? - אפשרות קלושה אבל בכל מקרה מעניין שזה לא מופיע בשום מקור מלפני המאה העשרים...
לבדוק הבדיקה עדיין מתחוללת אבל יש יותר הסתברות שביאליק "המציא" את המלה סהרורי. והוא לא יצר אותה יש מאין שכן לפנינו ממש תיעוד התהליך שהביא ליצירתה של המילה הזאת מתוך ההקשר של המשפט הקודם - יְדֵיהֶן פְּרוּשׂוֹת שָׁמַיְמָה, אֲחוּזוֹת בְּקַרְנֵי הַסַּהַר – הוא הגיע ליצירת המלה "סהרוריות".
"סהרורי" על פי אבן שושן הוא "מוכה ירח, חולה המתהלך ועושה מעשים שונים מתוך שנה ובלא הכרה. בהשאלה: כינוי לחולם בהקיץ. למי ששקוע בחלומות... בטעות מייחסים מ
כל התיאור הכוריאוגראפי הזה של מחול הסהרוריות העקודות המשיחיות (וכדאי לשים לב גם לכך שיש כאן תיאור מאד נוצרי של מאמינות שעטרות קוצים לראשיהן ועל פניהן קפאו חבלי המשיח (ראי/ה הערה להלן) אבל יחד עם זה יש כאן את סמל האמונה המוסלמי של הסהר... אמנם קשה להניח שחן התכוון במודע לאסלאם אבל בדיעבד אנו מקבלים שילוש קדוש של התאבדות דתית המזוהה עם משיחיות סהרורית של שלושת הדתות המונותיאיסטיות...
עַטְרוֹת קוֹצִים בְּרָאשֵׁיהֶן וְעַל-פְּנֵיהֶן קָפְאוּ חֶבְלֵי הַמָּשִׁיחַ - אָז לָקַח פִּילָטוֹס אֶת־יֵשׁוּעַ וַיְיַסְּרֵהוּ בַּשּׁוֹטִים׃ 2וַיְשָׂרֲגוּ אַנְשֵׁי הַצָּבָא עֲטֶרֶת קֹצִים וַיָּשִׁימוּ עַל־רֹאשׁוֹ וַיַּעֲטֻהוּ לְבוּשׁ אַרְגָּמָן׃ 3 וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם לְךָ מֶלֶך הַיְּהוּדִים וַיַּכֻּהוּ עַל־הַלֶּחִי׃ 4 וַיֵּצֵא פִילָטוֹס עוֹד הַחוּצָה וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הִנְנִי מוֹצִיא אֹתוֹ אֲלֵיכֶם לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי לֹא־מָצָאתִי בוֹ כָּל־עָוֹן׃ 5וְיֵשׁוּעַ יָצָא הַחוּץ וְעָלָיו עֲטֶרֶת הַקֹּצִים וּלְבוּשׁ הָאַרְגָּמָן וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם פִּילָטוֹס הִנֵּה הָאָדָם׃ 6 וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאֻהוּ רָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וְהַמְשָׁרֲתִים וַיִּצְעֲקוּ לֵאמֹר הַצְלֵב הַצְלֵב... (הבשורה על פי יוחנן יט 1-6)
מאתיים מדונות עירומות ועצומות עיניים פוסעות לקראת צלילתן בתהומות הגיהנום השחור
עֲדַת מַלְאֲכִים קַלִּים, שׁוּרָה יְשָׁרָה וּלְבָנָה שֶׁל-עֲלָמוֹת רַכּוֹת צַחוֹת גְּוִיָּה יוֹרֶדֶת. בְּשׁוּרָה אַחַת תֵּלַכְנָה, רַגְלֵיהֶן רֶגֶל יְשָׁרָה, יְדֵיהֶן פְּרוּשׂוֹת שָׁמַיְמָה, אֲחוּזוֹת בְּקַרְנֵי הַסַּהַר, וְעֵינֵיהֶן עֲצוּמוֹת כְּסַהֲרוּרִיּוֹת – עַטְרוֹת קוֹצִים בְּרָאשֵׁיהֶן וְעַל-פְּנֵיהֶן קָפְאוּ חֶבְלֵי הַמָּשִׁיחַ. תַּחַת מִכְסֶה עַפְעַפֵּיהֶן תִּישַׁן אֱמוּנַת עוֹלָם וְעַל-מִפְתַּן שִׂפְתּוֹתֵיהֶן נִרְדַּם שְׂחוֹק נְהָרָה - תיאור זה של העלמות מספק ליונתן רטוש את אחת ההוכחות החשובות לטענתו שמגילת האש (כמו יצירות נוספות של ביאליק) נובעת מתוך משיכה חזקה של הגברים היהודים לנשים הנכריות. הוא טוען שהמשיכה הזאת מתוארת באופן קבוצתי על ידי תיאור ההתנפלות של העלמים אל תהום העלמות ומסיק מכך שגם העלמה זכת הבשר (שתופיע החל מהפרק הבא) היא "גוֹיה" זרה ומפתה. כאן, בתיאור העלמות הוא מצביע על תיאורים ברורים המעידים על כך – "... עדת מלאכים צחות הגויה, הרגל הישרה, אמונת העולם שתחת מכסה העפעפים, שחוק הנהרה שעל השפתים, ועל הכל – עטרות הקוצים וחבלי המשיח, אינם מניחים מקום לשום טעות: זהו סמל המדונה, סמל האהבה הנוצרית, הנכרית, סמל הגוֹיה (ההדגשה במקור א.א - למצוא את המקור המדויק אצל רטוש ולהיעזר בטרטנר עמ' 95)
תַּחַת מִכְסֶה עַפְעַפֵּיהֶן תִּישַׁן אֱמוּנַת עוֹלָם וְעַל מִפְתַּן שִׂפְתּוֹתֵיהֶן נִרְדַּם שְׂחוֹק נְהָרָה –
קינה עַל-מוֹת עַלָמות
עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ (שיר השירים א ג)
העלמות אוהבות את אלוהיהן בכל לבבן ובל נפשן ובכל מאודן ומרוב אהבה הן מוסרות את נפשן על קדוש שמו. העלמות מאמינות אמונת עולם באלוהיהן האהוב. גם כשהן צועדות את צעדת המוות שלהן הן מאמינות באלוהיהן אמונת עולם, והן כל כך מאושרות להיות עלמות על-מות עד שמרוב אושר נרדם על שפתותיהן שחוק אוהב של נהרה...
ואלמלא הדבר כתוב אי אפשר לאומרו: ר' עקיבא אומר אדבר בנאותיו ובשבחיו של מי שאמר והיה העולם בפני כל אומות העולם שהרי אומות העולם שואלין את ישראל לומר מה דודך מדוד שככה השבעתנו (שיר השירים ה ט) שכך אתם מתים עליו וכך אתם נהרגין עליו שנאמר עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ (שיר השירים א ג) אהבוך עד מות וכתיב כי עליך הורגנו כל היום (תהלים מד כג) (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח מסכתא דשירה פרשה ג)
(נד) וַיַּכִּירוּן הַבַּחוּרִים וַיֶּחֶרְדוּ מְאֹד וַיָּמָת לִבָּם; (נה) כִּי-רָאוּ אֶת-הָעֲלָמוֹת וְהִנֵּה הֵן קְרֵבוֹת וְהוֹלְכוֹת בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת אֶל-שְׂפַת הַכֵּף הַנָּטוּי כְּקִיר זָקוּף וּמַאֲפִיל עַל-הַנָּהָר, וּבְעוֹד רֶגַע וְהָיָה כְּפֶשַׂע בֵּינֵיהֶן וּבֵין הַתְּהוֹם הַפְּתוּחָה לָהֶן מִתַּחְתֵּיהֶן...-
שְׂפַת הַכֵּף - שפת הכף היא שפה של מסוממים. כך זה היה פעם, בצעירותי, אם היו אומרים על מישהו שהוא מדבר בשפת הכף היו מתכוונים לכך שהוא מסומם. היום כשאומרים על מישהו שהוא מדבר בכף או מתנהג בכף לא מתכוונים לכך שהוא על סמים. המלה כף הפכה להיות מלה חביבה ולגיטימית בשפה היומיומית. היום כשאומרים למישהו שידבר בכף מתכוונים לומר לו שירגיש חופשי. שידבר להנאתו מבלי להיות מאוים או רשמי או מעונב וכדו. כשכתב ביאליק את הצירוף הזה "שפת הכף" הוא לא העלה בדעתו שיהיה לזה משמעות של שפה חופשית ומהנה ובודאי שלא חשב על משמעות של שפה מסוממת. למלה כף היה פעם משמעות של סם. תבוא אליי, היינו אומרים, נעשן כף ונתמסטל. מאתיים העלמות הן מסטוליות. הן ממש על סם. הן שותקות בשפת הכף הן הולכות לשפת הכף. הן סהרוריות. ביאליק הרי המציא את המלה המדליקה הזאת בכדי לתאר את מצבן הנפשי. אם את המלה סהורוריות הוא המציא כאן הרי שכמסוממות הוא לא יכול היה לתאר אותן כי עדיין לא הייתה המלה הזאת מסוממות. ועכשיו, בשפת הכף, קיבלנו כל כך הרבה מלים עבריות חדשות שמתארות את המצב המסטולי הזה – סהרוריות, מסוממות, הזויות – וזה לא מספיק לנו וכבר עשרות שנים שאומרים מסטוליות ואני משוכנע שיש היום תיאורים אחרים למצב כזה של נתק נפשי שבו נמצאות העלמות.
שפת המדרש היא שפת הכף כי התורה הנלמדת היא סם. להגיד שהתורה היא סם כי כתוב "וזאת התורה אשר סם משה" זה לדבר בשפה מסוממת זה לדבר בשפת הכף.
שְׂפַת הַכֵּף - חן לא העלה על דעתו שיום יבוא ולצירוף "שפת הכֵּף" תהיה משמעות כל כך שובבה וכל כך כֵּפית. המלה כֵּף היא מאד מרכזית במגילת האש וכל כך טראגית ואי אפשר שלא להעלות חיוך לנוכח האסוציאציות שהיא מעוררת על פי הסלנג המתהווה כאן... אז מדי פעם כשיגיעו שמים עד נפש נברח לשפת הכֵּף ונרענן את עצמנו. (כאשר לא נוכל עוד לעמוד בעומס מרוב השתקפות אנכית ומרושעת של מים בשמים במים...)
שפת הכֵּף היא שפת הלימוד. שפת הכֵּף היא שפת התלמוד. "לימוד הוא תענוג", אם יורשה לי לצטט את עצמי, לימוד הוא כֵּף...
"לימוד הוא תענוג. נקודה...(להביא קטעים מעלמא די)"
(הקטעים הבאים נלקחו מתוך קובץ על הכניסיני – יש לעבד אותם משפת תלמוד הכניסיני לשפת תלמוד מגילת האש או ליתר דיוק לשפת הכף שהיא שפת התלמוד... )
תפיסת התלמוד שלי מושתתת על הכרה בקיומו של פער בלתי ניתן למחיקה בין משנה לבין גמרא. הצגת קושי גדול של הגמרא על המשנה. המשנה היא תמיד קצרה רעיונית פסקנית ואידיאולוגית... הגמרא, לעומת זאת, מתפתלת מעצם מהותה, מקשה קושיות מסובכות על המשנה, ושופכת הרבה חושך על האור הפסקני שלה. לעולם קיים פער בין המשנה הרעיונית הסדורה והפסקנית שלי לבין הגמרא הנפשית (התת רעיונית) הסתורה והספקנית שלי... לימוד יכול להתחולל רק כאשר אני מזהה גם את המשנה הרעיונית והפסקנית שלי וגם את הגמרא הנפשית והספקנית על אותו נושא. לימוד בחברותא יכול להתחולל רק כאשר משני צידי המתרס יש שותפים שיש להם משנה דומה או שונה ולמרגלותיה של כל משנה זורמת גמרא סותרת. כך הם יכולים ללמוד.
לימוד תלמוד הוא חִלונה של המשנה הסגורה לחלונות רבים
הנקודה השניה היא פתיחת המנעד, החלון... הגמרא בעצם מהותה מפקיעה את הפסק את האחדותיות וההחלטיות ופותחת את החומר. היא גם מפקיעה את הסמכותיות של המשנה ובאופן כזה הופכת אותה ממקור סמכות למקור השראה. בנוסף לכך היא גם פותחת חלונות. מחלנת מוציאה משלב הדוס לשלב הווינדוס... היא גם מגמגמת ( על פי רוטנברג) לעומת המשנה הפסקנית – היא גם וגם וגם...
באופן כללי אני יכול לבוא ולהגיד שחיים נחמן ביאליק מייצג בשבילי את המודל הזה. ולו רק מעצם הדרישה שלו להלכה שתתייצב מעל אגדה. הוא עושה בעוצמות רבות את המעבר ממשנה/מעשה הוא הופך להלכה ומגמרא/תלמוד הוא הופך לאגדה... למשל גדולה אגדה שמביאה לידי הלכה...
עניין משמעותי נוסף: את המתח הזה בין המשנה והגמרא אני יכול לבדוק בכל מודל – זה התחיל אצלי בבדיקת המודל של ספור אמא שלום ונפילת האפים של רבי אליעזר. הספור של אמא שלום מאשרת את התזה שעליה אני מדבר. הספור הזה מציג גמרא שלמה שזורמת מתחת ל"משנה האידיאולוגית" של תנורו של עכנאי...
בהכניסיני יש את המתח הגדול שבין המשנה החיצונית לבין הגמרא הנפשית – המשנה הרעיון הדברים הפסקניים מופיעים בצירוף של שני מושגים שהם מאד מאד מכלילים שלמרגלותיהם חיים נחמן חותר ללא הרף. המושגים הללו הם "אומרים" ו"עולם". המשנה היא "יש בעולם נעורים" – כלומר בעולם החיצוני, הרעיוני יש נעורים, יש תנועת נוער יש אביב נעורים. אני כמשורר לאומי או כמשורר אידיאולוגי מדבר הרבה על חשיבות הנעורים... בשיר שלי אני שואל את שאלת היכן נעוריי?...
במצב הזה אני מלמד את עצמי ואני מלמד אותך את הפער הגדול בין המשנה הסדורה הרעיונית שלי משנת יש בעולם נעורים ועוד משניות שיש בהן שיר הלל לנעורים, אבל כשאנחנו במצב הזה של הלימוד אני מרשה לעצמי להקשות
משנת אחד העם על חידוש הנעורים של האומה לבין המהות הפנימית שבה אני מקשה היכן נעוריי... הוא הדין ביחס לסוגיית מהי אהבה – המשנה קובעת כי יש אהבה בעולם הגמרא מקשה מה זאת אהבה? - "אומרים" זה מהשפה ולחוץ... כל המשניות מושתתתות על עקרון האהבה, הוכוחים ביניהם הם לגבי..
אבל בשיר זה בתוך הגמרא של המשנה "אומרים יש אהבה בעולם" אנחנו בתוך האינטימיות שלנו ואחרי שגיליתי לך את סוד יסוריי שהוא היכן נעוריי עכשיו אני רוצה להתוודות לפנייך כאחד שמדבר כל הזמן על כוחה של האהבה (ארץ עם אשה וכו) עכשיו אני רוצה להתוודות בפנייך את הוידוי שגורם לנפשי להישרף...
קושיות ופירוקים
יש כאן שתי קושיות (היכן נעוריי? ומה זאת אהבה?) לא שאלות.
זהו העקרון השלישי שהוא מאד משמעותי, שהוא הרחבה של העקרון הראשון – הגמרא לא שואלת על מנת להשיב אלא מקשה על מנת לפרק... המצב של הכניסיני הוא מצב שבו המשורר מקשה שתי קושיות שברגע שהן מוקשות הן מאיימות על המערכת. והדרך היחידה להתמודד עם הקושיות הללו היא דרך הפירוק...ממש כמו פירוק מוקשים...
ספקנות מול פסקנות
אנחנו לא פוסקים, אנחנו מגמגמים... מחלנים, שפה פסקנית היא אלימה ויש לחלן אותה, לרכך אותה, לפתוח לה פתחים להתיר את הנדרים והנידויים והאיסורים והחומרות...
אם לתרגם את שפת הכף הזאת לחומרים ממגילת האש יש לתת את הסימן הבא – וילמד את עיניו להביט נכחו – והדגש הוא על המלה וילמד ... כל עוד לא ידע ללמוד לא ידע להביט נכחו. כל עוד אתה ממשיך לחיות בעולם השקר האנכי אינך לומד ואינך מתענג. אתה נע בפחד בין אשליה עילית לאשליה תחתית.
שימו לב: מאתיים העלמות המדקלמות בעיניים עצומות כלפי מעלה משננות משניות ישועה ומאתיים העלמים המדקלמים בעינים עצומות כלפי מטה משננים משניות חורבן. מבחינה סכמטית נראות העלמות כמשננות משנה ואילו העלמים כמקשים קושיות של גמרא – גם בגלל העובדה שהמשנה היא תמיד למעלה והגמרא חותרת למרגלותיה וזוהי התמונה החיצונית של העלמות והעלמים, וגם בגלל העובדה שהמשנה מעצם מהותה מנסה להביא לנו את הגאולה על ידי זה שהיא פוסקת לנו פסיקות ומאפשרת לנו להקטין ראש ולא להיות כל הזמן בלחץ דיאלקטי. הבעיה הגדולה של העלמים היא לא בזה שהם מקשים קושיות אלא בזה שהם ניהיליסטים לחלוטין ואין להם שום משנה יש להם רק חורבן והרס ודקונסטרוקציה לשם דקונסטרוקציה...
המשנה היא עילית, היא שמימית היא פסקנית היא חגיגית היא וכל זה מתאים לתיאור העלמות ולתיאורו של העלם בהיר העיניים, הגמרא היא תהומית היא תחתית היא חותרת היא מחתרתית היא מפרקת והיא מתאימה מאד למאתיים העלמים הפסאודו זועמים ובעיקר לאיש האימות זעום העפעפיים , אבל בפועל אין הגמרא הניהליסטית הזו מסוגלת לאמץ לה איזו משנה שהיא ולהתחיל ללמוד כדי למזער את הפער הבלתי ניתן לגישור בין תהומות הגמרא לבין שמי המשנה. רק חיבור בין עולמות העלמים לבין עולמי העלמות יכול להביא אותנו לידי שפת התלמוד לידי שפת הכף. רק כאשר נלמד את עצמנו להביט נכחנו ונמצא מולנו מישהי או מישהו שמלמדת את עצמה להביט נכחה רק אז נוכל ללמוד בחברותא על הציר האופקי. רק אז תהיה השפה שלנו שפת הכף הטובה...
כי כפשע מפריד בין שפת הכף הטובה לבין שפת הכף הרעה. כפשע בין כף התקוה הטובה לבין כף היאוש הרע. אם נחיה אך ורק בכף התקוה הטובה נעוף בסופו של דבר כמו עדת חסידות לבנות אל שחור המים ושם , רק שם, ניפגש לחברותא מקברית עם כל אלו שחיו אך ורק בכף היאוש הרע...
כי שפת הלימוד היא שפת הכף. מי שחש שהלימוד ממית אותו באהלה של תורה הוא איננו לומד בכף הוא מדקלם דקלומים בהשראתו של אדמור משטמה זעום אימתני וזעום עפעפיים וגם כל מי שהכף שלו זה לגלגל עינים חלמוניות כלפי שמיא ולהשיב עטרות קוצים ליושנן ולשיר שירי ישועה...
אפשר גם להתייחס אל שפת הכף כאל שפת החלונות. שפת החלונות מסרבת לדבר בשפת היתדות, כלומר, בשפה שכל מלה שלה חצובה בסלע וכל משפט הוא לא פחות מיתד נאמן. חד משמעי. חד כתער. בחינת כזה ראה וקדש...
הבעיה המהותית של חיים נחמן נעוצה כבר באגרת הראשונה שלו ממנה עולה שהוא בו זמנית דבר והיפוכו, או ליתר דיוק סדרה של דברים והיפוכיהם...- הידעתם אחי ורעי – שמעו והתפלאו – הידעתם כי לא פי חיים נחמן הזיטומירי המדבר אליכם, הידעתם כי אנכי אינני עוד את אשר הייתי, האם תתנו אמון כי בזמן מצער כזה נשתניתי מכל וכל ונעשיתי בריה חדשה, לא חיים נחמן החסיד, המשכיל, המתמיד או האפיקורוס הנני היום, רק בריה משונה, בריה בפני עצמה.... אנכי אשר קלטתי תהפוכות נוראות ותקרענה את ראשי לעשרה קרעים ותפוצצנה את מוחי לרסיסים, אנכי אשר הייתי משכיל וחוקר, חסיד ומתנגד כאחד, אנכי אשר נהייתי בימים האחרונים לדורש אמת וכלוחם בעד אידיאה נשגבה נחשבתי בעיני, אנכי אשר הייתי צר-כח לשלוט ברוחי, כל אלה שחוברו להן יחד בי עצבוני ויעשוני בריה משונה, כמין 'כוי' מעוך ונתוק, כתות ורצוץ, בוקה מבוקה ומבולקה, התעשקתי כל הימים עם כל איש, רבתי תמיד אל כל אדם, לא היה איש אשר לא התנגדתי לדעתו, כי מי ידון עם משכיל, חוקר, חסיד ומתנגד כאחד? ומי ינצחהו? כשאני לעצמי ידעתי כי אינני מאומה, לא הא ולא הא, - התיאור שמתאר כאן העלם חיים נחמן בן השבע עשרה הוא של מישהו שמדבר בשפת הכף המסוכנת. מישהו שנמצא על המצוק. על האדג'. על הכף... הוא לא יכול להישאר כך מבלי להתפוצץ... נראה לי שכבר באגרת הזאת הוא מבין שאם לא יפתֵחַ מהר את שפת החלונות לא יוכל לתפקד במובן הפשוט ביותר. אם אינו רוצה להתרסק ולהיקרע לקרעים הוא חייב לעשות הסבה מיידית לשפת הכף הטובה והפתוחה והחלונית. כדי לרפא את מקדש יי ההרוס שלו הוא חייב לקרוע לו את כל חלוניו ולדעת איך להיות בו זמנית גם משכיל גם חסיד גם מתמיד וגם אפיקורוס.... תחילה (באגרת הראשונה) ינסה למצוא את שיקומו דרך השקיעה בתלמוד, אך במהרה יבין שאין בכך משום מזור. הוא ימצא את שיקומו לבסוף בעולם השירה. שפת השירה היא שפת חלונות מובהקת. היא שפה שדרכה אתה יכול להיות בעת ובעונה אחת גם חסיד גם מתנגד גם משכיל גם אפיקורוס. היא שפה שבה אינך מחויב לנסח ניסוחים חד מימדיים... שפה שמכילה בו זמנית דבר והיפוכו ובו זמנית היא מכילה אפשרויות רבות אולי שבעים פנים... כדי להיות משורר כזה חייבים לענד לעבור דרך כור ההיתוך הן של התלמיד חכם (מי שמודע בו זמנית גם למשנה הפסקנית והסדורה שלו וגם לגמרא הספקנית והסתורה שלו) והן של הדרשן (מי שפותח בו זמנית חלונות רבים ככל האפשר למילה המקודשת. מי שאומר אל תקרי רק X אלא גם Y וגם Z וגם W וגם וגם וגם... חלון ועוד חלון ועוד חלון... )
כִּי-רָאוּ אֶת-הָעֲלָמוֹת וְהִנֵּה הֵן קְרֵבוֹת וְהוֹלְכוֹת בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת אֶל שְׂפַת הַכֵּף הַנָּטוּי כְּקִיר זָקוּף וּמַאֲפִיל עַל-הַנָּהָר – אפרופו שפת הכֵּף ושפת המראות כדאי לשים לב שכל הזמן עובר חן בין שפה לשפה. הרי רק במשפט הקודם ראו כל העלמים החרדים את העלמות החסידות כשְעֵינֵיהֶן עֲצוּמוֹת כְּסַהֲרוּרִיּוֹת, עַטְרוֹת קוֹצִים בְּרָאשֵׁיהֶן, עַל-פְּנֵיהֶן קָפְאוּ חֶבְלֵי הַמָּשִׁיחַ, תַּחַת מִכְסֶה עַפְעַפֵּיהֶן תִּישַׁן אֱמוּנַת עוֹלָם וְעַל-מִפְתַּן שִׂפְתּוֹתֵיהֶן נִרְדַּם שְׂחוֹק נְהָרָה. ממש כמונו, גם העלמים המבוהלים מסתחררים מעוצמת התנועה בין מפתן שפתותיהן של העלמות לבין שפת הכף ושפת הנהר השחור... יש לעשות מיפוי של כל השפות במגילת האש ובשירת ביאליק. נקבל שפות כל כך מגוונות ומרתקות... (להמשיך)
וּבְעוֹד רֶגַע וְהָיָה כְּפֶשַׂע בֵּינֵיהֶן וּבֵין הַתְּהוֹם הַפְּתוּחָה לָהֶן מִתַּחְתֵּיהֶן - חזרנו אל מחוזות הפשע. פתאם מתברר לנו שהמלה "כפשע" יוצאת לחלוטין מהתחום המטאפורי שלה והיא נאמרת כפשוטה - כצעד. ברגע זה ממש נמצאות כל העלמות צעד אחד בלבד לפני התהום שאליו הן עתידות לצנוח ולצלול. כאן ממש חוברות שתי המשמעויות של המלה "כפשע" והופכות להיות אחת – מאתיים העלמות נמצאות ברגע זה ממש במרחק נגיעה ממותן. כפשע בינן לבין מותן...
(נו) וַיִּתְּרוּ כֻּלָּם מִמְּקוֹמָם וַיִּזְעֲקוּ אֲלֵיהֶן בְּקוֹל גָּדוֹל, וַיְנוֹפְפוּ יָדָיִם; (נז) וְאוּלָם הָעֲלָמוֹת הָיוּ כְּלֹא שֹׁמְעוֹת וּכְלֹא רֹאוֹת, וַתּוֹסַפְנָה לָלֶכֶת בְּשׁוּרָה אַחַת וּבְרֶגֶל יְשָׁרָה וְקַלָּה וְעֵינֵיהֶן עֲצוּמוֹת... (נח) וְהִנֵּה גַּם-הַפֶּשַׂע הָאַחֲרוֹן... מַחֲרֹזֶת אֲרֻכָּה שֶׁל-עֵינַיִם נִפְקָחוֹת פִּתְאֹם נִצְנְצוּ רֶגַע כַּכּוֹכָבִים וַיִּכְבּוּ – וַתָּעֹפְנָה כַּעֲדַת חֲסִידוֹת לְבָנוֹת אֶל-שְׁחוֹר הַמָּיִם... -
וַיִּזְעֲקוּ אֲלֵיהֶן בְּקוֹל גָּדוֹל - וְהַמֶּלֶךְ לָאַט אֶת פָּנָיו וַיִּזְעַק הַמֶּלֶךְ קוֹל גָּדוֹל בְּנִי אַבְשָׁלוֹם אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי (שמואל ב יט ה)
וַיָּקָם עַל מַעֲלֵה הַלְוִיִּם יֵשׁוּעַ וּבָנִי קַדְמִיאֵל שְׁבַנְיָה בֻּנִּי שֵׁרֵבְיָה בָּנִי כְנָנִי וַיִּזְעֲקוּ בְּקוֹל גָּדוֹל אֶל יהוה אֱלֹהֵיהֶם (נחמיה ט ד)
... וְהִנֵּה גַּם הַפֶּשַׂע הָאַחֲרוֹן... - כל מלה מיותרת. רק לציין ששלוש הנקודות שלפני ושלוש הנקודות שלאחרי הן שם במקור...
מַחֲרֹזֶת אֲרֻכָּה שֶׁל-עֵינַיִם נִפְקָחוֹת פִּתְאֹם נִצְנְצוּ רֶגַע כַּכּוֹכָבִים וַיִּכְבּוּ - כּוֹכָבִים מְצִיצִים וְכָבִים, וַאֲנָשִׁים בַּחֲשֵׁכָה נְמַקִּים; הַבִּיטָה בַכֹּל וּבִלְבָבִי – מַחֲשַׁכִּים, יְדִידִי, מַחֲשַׁכִּים. וְנוֹצְצִים חֲלֹמוֹת וְנוֹבְלִים, וּפוֹרְחִים וּרְקֵבִים לְבָבוֹת; הַבִּיטָה בַכֹּל וּבִלְבָבִי – חֳרָבוֹת, יְדִידִי, חֳרָבוֹת. (כוכבים מציצים וכבים, תר"ס)
חֲסִידוֹת - משנת חֲסִידוֹת (קטעים נבחרים).
קודם כל חשוב להבין שאין במקורותינו תיאור של נשים חסידות כשם שאין במקורות הללו תיאור של צפורים חסידים. רק הגברים במקורותינו יכולים להיות חסידים, והחסידות הן אך ורק צפורים (צפורות). רש"י אמנם קובע שחסידה זה וולטיע"ר בלע"ז והשפות הלועזיות לא מבחינות בין זכר לנקבה בצפורים (ובעצים ובחיות) אבל בעברית הסקס-מניאקית הנשרים והעורבים הם תמיד זכרים ואילו החסידות והיונות הן תמיד נקבות. מקורותינו, כידוע, מקוריים ביותר. מקוריותם באה לידי ביטוי הן במשמעות הקמאית של המלה "מקורי" והן במשמעות החדשנית והעכשווית ביותר שלה. ככל שהם יותר מקוריים (עתיקים) כך הם יותר מקוריים (חדשניים). וכאשר בצפורים עסקינן כדאי לזכור שמקור הוא גם "חרטום. אבר בגוף העופות המשמש לקבלת מזון" (אבן שושן) ומקור החסידה הוא גם "צמח בר ממשפחת הפרגיים, בעל פרחים כחולים לרוב. נקרא כך על שום פירותיו הדומים למקור של חסידה" (אבן שושן). וכאשר בנשים עסקינן כדאי לזכור שאחת משתי המשמעויות של המלה "מקור" במקרא היא "רחם האשה שמשם נובע דם הוסת" (אבן שושן), למשל: וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה וְגִלָּה אֶת עֶרְוָתָהּ אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה וְהִיא גִּלְּתָה אֶת מְקוֹר דָּמֶיהָ וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם מִקֶּרֶב עַמָּם (ויקרא כ יח)
למלה הזאת, "מקור" יש את המנעד הגדול ביותר מכל המילים. מין-עד. היא מכילה בו זמנית הן את הדבר הקמאי והקדום ביותר והן את הדבר העדכני והעכשווי ביותר. התנועה הזאת בעקבות הכניסיני היא מסע בלתי פוסק אל המקוריות ומימושה של המשמעות המינעדית של מקור – עוסקים בטקסט מקורי גם קמאי קדום וגם הכי עכשווי, נובע כל הזמן, ...אטמי אוזניים וחגורות – למסע אל הקדום הקמאי ואל העכשיו של השעה הקרובה. תחושת המינעד – היא מיצוי התהליך וזה נכון לגבי כל מילה בטקסט הזה.
תפילה היא דבר מקורי – במובן של טקסט קדום ובמובן של חידוש עכשווי.
האמנם אין במקורותינו תיאור של נשים חסידות? – אם נישא עינינו כמו הנער צהוב התלתלים ונפעיל את דמיוננו כמו הנביא זכריה נגלה שתי נשים חסידות שאינן מעופפות בצלילה למים השחורים אלא מעופפות בנסיקה אל האופק שבין הארץ לשמים - וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא וְהִנֵּה שְׁתַּיִם נָשִׁים יוֹצְאוֹת וְרוּחַ בְּכַנְפֵיהֶם וְלָהֵנָּה כְנָפַיִם כְּכַנְפֵי הַחֲסִידָה וַתִּשֶּׂאנָה אֶת הָאֵיפָה בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמָיִם (זכריה ה ט)
ראש פרק נוסף למשנת החסידות המתהווה כאן הוא שבעולמו של חיים נחמננו יש מקום מרכזי ביותר לצפורים ולצפורות. אחרי הכל שירת הילדים הקטנים שלו מתחילה ב"קן לצפור" ואילו שירת הילדים המבוגרים שלו מתחילה ב"אל הצפור"... שירו הראשון של חיים נחמן מתחיל ב: שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפֹּרָה נֶחְמֶדֶת,
מֵאַרְצוֹת הַחֹם אֶל-חַלּוֹנִי -
אֶל קוֹלֵךְ כִּי עָרֵב מַה-נַּפְשִׁי כָלָתָה
בַּחֹרֶף בְּעָזְבֵךְ מְעוֹנִי.
שנים לאחר מכן, בשירו "הקיץ גווע" (אותו קיץ שבו נכתבה "מגילת האש") מופיע הבית הבא:
וּמִתְרוֹקֵן הַפַּרְדֵּס. רַק טַיָּלִים יְחִידִים
וְטַיָּלוֹת יְחִידוֹת
יִשְׂאוּ עֵינָם הַנּוֹהָה אַחֲרֵי מְעוּף הָאַחֲרוֹנָה
בְּשַׁיָּרוֹת הַחֲסִידוֹת.
האם יתכן שהצפורה הנחמדת ששבה מארצות החום אל חלונו של חיים נחמן היתה חסידה?
האם יש קשר בין מעוף האחרונה בשיירות החסידות לבין מאתיים העלמות העפות כעדת חסידות לבנות אל שחור המים?
האם ניתן להפר את רוע הגזירה של האויב שקבע כי כל הצפורות הנחמדות חייבות להיות חסידות לבנות?...
(להמשיך)
וְאֵת הַחֲסִידָה הָאֲנָפָה לְמִינָהּ (ויקרא יא יט) רש"י: החסידה - זו דיה לבנה ציגוני"ה [חסידה]. ולמה נקרא שמה חסידה, שעושה חסידות עם חברותיה במזונות: האנפה - היא דיה רגזנית. ונראה לי שזו היא שקורין לה היירו"ן [אנפה]
כאיל תערג על אפיקי מים (תהלים מב ב) –רש"י שם: ל' ערג נופל על קול האיל כאשר יפול לשון נהם לארי ושקוק לדוב וגעה לשוורים, וצפצוף לעופות, אמרו רבותינו האילה הזאת חסידה שבחיות וכשהחיות צמאו' למים הם מתכנסות אליה שתתלה עיניה למרום ומה היא עושה חופרת גומא ומכנסת קרניה לתוכה וגועה, והקב"ה מרחם עליה והתהום מעלה לה מים:
כאיל תערוג - כאילת תערוג לא נאמר וכאיל יערוג לא נאמר אלא כאיל תערוג דבר הכתוב בזכר ובנקיב' הזכר עורג על עסק המים כמו שפרשנו, הנקיבה כשהיא כורעת לילד והי' צועקת הקדוש ברוך הוא מרחם עליה - אילות השדה הנרדפות שהקבה התיר את בשרן הן החסידות שבחיות שנושאות עיניהן השמימה והקבה מעלה להן מים מהתהום. כאן הן הופכות לחסידות לבנות הנופלות אל המים השחורים של תהום האבדון... (לערוך ולהמשיך 30.06.12)
[1]וַתָּעֹפְנָה כַּעֲדַת חֲסִידוֹת לְבָנוֹת אֶל שְׁחוֹר הַמָּיִם - כאן צוללת לתהומות כל האשליה התיאולוגית של צדיק וטוב לו רשע ורע לו. מאתיים חסידות לבנות שוקעות במצולות הגיהנום השחור. מבטן מופנה כלפי שמיא, עיניהן מעפעפות באמונת עולם, אבל הן צוללות לגיהנום. ממש כשם שיצללו לשם העלמים הסוגדים לשטן...
"כִּי עִקַּר הַחִלּוּק וְהַהֶבְדֵּל שֶׁבֵּין הַקְּדֻשָּׁה לְבֵין הַסִּטְרָא אָחֳרָא הוּא רַק כְּחוּט הַשְֹּעָרָה, בִּבְחִינַת כִּי כְּפֶשַֹע בֵּינִי וּבֵין הַמָּוֶת הַנֶּאֱמַר בְּדָוִד. הַיְנוּ כִּי עִקַּר אֲחִיזַת הַסִּטְרָא אָחֳרָא הִיא מֵהַכְּפִירוֹת וּפְגַם אֱמוּנָה, כִּי הַיֵּצֶר הָרָע נִקְרָא אֵל אַחֵר - כְּפִירוֹת, כַּמּוּבָא. וְכָל הַכְּפִירוֹת נִמְשָׁכִין מֵחֲמַת הַחָכְמוֹת, מֵחֲמַת שֶׁנִּדְמֶה לְהָאָדָם שֶׁכְּבָר הוּא חָכָם וְרָאוּי לוֹ לְהָבִין כָּל הַדְּבָרִים וְשֶׁיְּתֹרְצוּ לוֹ כָּל הַקֻּשְׁיוֹת שֶׁקָּשֶׁה לוֹ עַל ה' יִתְבָּרַךְ אוֹ עַל צַדִּיקֵי אֱמֶת, וּמֵחֲמַת חָכְמָתוֹ הוּא נוֹפֵל מְאֹד, רַחֲמָנָא לִצְלָן, כְּמוֹ שֶׁאָמַר רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, שֶׁהַחָכְמוֹת מַפִּילִין מְאֹד אֶת הָאָדָם וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (בִּישַׁעְיָה), "חָכְמָתֵךְ וְדַעְתֵּךְ הִיא שׁוֹבְבָתֶךְ". וְעַל - כֵּן הָעִקַּר הוּא רַק לְהַשְׁלִיךְ שִֹכְלוֹ לְגַמְרֵי וְלִסְמֹךְ רַק עַל אֱמוּנָה לְבַד כַּנַּ"ל." (שם הלכות יורה דעה הלכות גילוח הלכה ג)
הרי אך ורק כפשע בין אמונתן המוחלטת של העלמות שלא נתנו לשכל ולחוכמה לבלבל אותן לבין כפירתן המוחלטת של מאתיים העלמים...
(נט) וַיִּקְפְּצוּ הַבַּחוּרִים בְּשַׁאֲגַת חֲרָדָה וַיִּתְנַפְּלוּ הַמָּיְמָה. (ס) תַּלְתַּלֵיהֶם סָמְרוּ כְּרַעְמוֹת הַלְּבָאִים וִידֵיהֶם חָתְרוּ בְּבֶטֶן מְצוּלָה. (סא) חֲתֹר וְשָׂחֹה, חֲתֹר וָצוֹף – לְעֻמַּת הַכֵּף נֶחְפָּזוּ -
וַיִּקְפְּצוּ הַבַּחוּרִים בְּשַׁאֲגַת חֲרָדָה וַיִּתְנַפְּלוּ הַמָּיְמָה - ראי/ה להלן בסוף פרק ז ד"ה וַיִּתְנַפֵּל מֵרֹאשׁ הַצּוֹק אֶל-הַזְּרוֹעוֹת הַפְּשׁוּטוֹת בִּתְהוֹם הָאֲבַדּוֹן את דבריו החשובים של רטוש הטוען שהתנפלות מאתים העלמים אל התהום שבתוכו נמצאות מאתים העלמות היא מעין מבוא להתנפלותו של העלם אל התהום שבתוכו נמצאת העלמה ...
וַתָּעֹפְנָה כַּעֲדַת חֲסִידוֹת לְבָנוֹת אֶל שְׁחוֹר הַמָּיִם... וַיִּקְפְּצוּ הַבַּחוּרִים בְּשַׁאֲגַת חֲרָדָה וַיִּתְנַפְּלוּ הַמָּיְמָה - בסופו של דבר מחזיר אותנו חן אל הסיום המקורי של הספור התלמודי באגדות החורבן (בבלי גיטין נז ב) שכבר הבאנו לעיל - "מעשה בארבע מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון, הרגישו בעצמן למה הן מתבקשים, אמרו: אם אנו טובעין בים אנו באין לחיי העולם הבא? דרש להן הגדול שבהן: (תהלים ס"ח) אמר ה' מבשן אשיב אשיב ממצולות ים, מבשן אשיב - מבין שיני אריה אשיב, ממצולות ים - אלו שטובעין בים; כיון ששמעו ילדות כך, קפצו כולן ונפלו לתוך הים. נשאו ילדים ק"ו בעצמן ואמרו: מה הללו שדרכן לכך - כך, אנו שאין דרכנו לכך - על אחת כמה וכמה! אף הם קפצו לתוך הים. ועליהם הכתוב אומר: (תהלים מ"ד) כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה..." בספור המקורי, אמנם, מדובר בקפיצת התאבדות קולקטיבית לתוך הים מתוך אונייה וכאן מדובר בהליכה סהרורית לתוך נהר האבדון ; בספור הקודם, כמו שהערנו מקודם, האויב הוא הכובש הרומאי השואף לעשות הון מסחר בגופם של ארבע מאות עלמים ועלמות, ואילו כאן האויב הוא מנגנון הדיכוי המיני שמביא לידי הפרדה וכו (ראי/ה שם). אבל בסופו של דבר גם כאן מחזיר אותנו חן לתבנית של הספור הקודם בכך שבסופו של דבר קופצות מאתיים העלמות לתוך מי נהר האבדון ובעקבותיהם קופצים מאתיים העלמים. בסופו של דבר שם (בתלמוד) וכאן (במגילת האש) טובעים מאתיים עלמות ומאתיים עלמים...
תַּלְתַּלֵיהֶם סָמְרוּ כְּרַעְמוֹת הַלְּבָאִים - חשוב לשים לב לדברים שכותב דן מירון על מוטיב "הכפירים בתלתלי הזהב" אצל ביאליק ("למרחב 1.3.58, "תולדות התלתל", פרק ג: "הכפירים בתלתלי הזהב"). במהלך אותו ניתוח חושף מירון את "כל המוטיבים הללו המזהים את דמות האריה עם הארוס" ומצביע על הגוון העכו"מי-הארוטי שבתמונת האריה בעל רעמת הזהב, המסמל את "ההשתוקקות אל הזרה".
תַּלְתַּלֵיהֶם סָמְרוּ כְּרַעְמוֹת הַלְּבָאִים - רָאִיתִי הַכְּפִירִים בְּתַלְתַּלֵּי הַזָהָב שֶׁנָּפְלוּ עַל-הַרְרֵי הַצְּבָאִים חֲלָלִים (מתוך "על סף בית המדרש")
לְעֻמַּת הַכֵּף נֶחְפָּזוּ – חוזרים שוב לשפת הכף הטראגית של חיים נחמן. מאתים גברים צעירים עם כל כך הרבה הורמונים מדוכאים נחפזים אל הכף חפזון טראגי שהוא גם מהשטן אבל גם מיצר הרע החרדתי כל כך...
(סג) וְהִנֵּה נִבְלְעוּ רָאשֵׁיהֶם בְּצִלּוֹ הַכָּבֵד שֶׁל-הַכֵּף... וְהִנֵּה הֵם כְּבַחֲצִי הַנָּהָר... וַיִּזְעַף הַנָּהָר וַיֶּחֱמַר וְלֹא-יָדַע שָׁלֵו בְּבִטְנוֹ. (סד) וּמִשְׁבָּר גָּדוֹל וְשָׁחֹר הִתְנַשֵּׂא כְּהַר-פְּחָדִים מִבֶּטֶן מְצוּלָה וַיַּפֵּל אֶת-עַזֵּי הַנֶּפֶשׁ אָחוֹר. (סה) אֲבָל הַעְפֵּל הֶעְפִּילוּ עַזֵּי הַנֶּפֶשׁ וַיְּטַפְּסוּ לַעֲלוֹת אֶל-רֹאשׁוֹ -
חֲצִי הַנָּהָר - העלמים החצויים מעלמותיהם מגיעים עד חצי הנהר והם כבר קרובים ממש לשלמות החצאים...
וְהִנֵּה הֵם כְּבַחֲצִי הַנָּהָר - גם אברהם ויצחק כמעט טבעו כשהגיעו לחצי הנהר הגועש בדרכם לעקידה. באגדה שלפנינו מחליט השטן להתחפש לנהר סוער החוצץ בין הר המוריה ובין האב והבן ההולכים לשחוט ולהישחט בו. לפני שנעיין באגדה הזו כדאי לציין שנהר האבדון הוא למעשה נהר השטן, שכן, כפי שראינו, הוא אחד משמותיו הנרדפים של הגיהנום (כשם שהשאול וגיא צלמוות הם כאלו). דבר נוסף שכדאי לזכור שהדרך להר המוריה שאליו מעפילים האב השוחט והבן הנשחט תהפוך כעבור שנים רבות להיות הדרך העולה להר הבית, וכעבור שנים עוד יותר רבות תהפוך הדרך הזו להיות חרוכה מהשריפה הגדולה ששרף אלהים את הר הבית...
"... מה עשה (השטן)? - הלך לעשות עצמו כנהר גדול וכיון שהגיעו לאותו נהר אמר אברהם ליצחק המתן לי מעט ואכנס אני תחלה לנהר ואראה אם הוא עמוק, וכן עשה, ירד לתוך הנהר עד חצי הנהר ואין מים מגיעין עד ברכיו, אמר ליצחק רד אחרי אל תירא שהמים אין מגיעין עד ברכי, וירד יצחק אחריו. ולא הספיקו לרדת עד חצי הנהר עד שגברו המים והגיעו עד צואריהם. באותה שעה נשא עיניו לשמים ואמר רבש"ע גלוי וידוע לפני כסא כבודך שאתה הוא אלוה בעליונים ובתחתונים ונגלית עלי ואמרת לי אני יחיד ואין כמוני בעולם ואתה יחיד שאין כמותך צדיק בעולם, הודע שמי בעולם והעלה יצחק בנך לעולה לפני, ואני מהרתי לומר ישמעאל כי על יצחק אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, ועכשיו אם אנו טובעין בנהר מי ייחד שמך בעולם! מיד גער הקדוש ברוך הוא בשטן וחרבו המים על הארץ ומצאו עצמם ביבשה..." (אוצר המדרשים (אייזנשטיין) ויושע עמוד 147)
וַיִּזְעַף הַנָּהָר - הנהר זועף כאן כשם שאלהים זעף בפרק הראשון - זַעַף כָּל-עוֹלָמִים הִקְדִּיר עַפְעַפָּיו ; וכשם שזעף איש האימות זעום העפעפיים בפרק הקודם (פרק ד) ובפרק הזה - חֵץ לוֹהֵט מֵעֵינֵי הַפֶּלִאי הֵמִית אֶת-כַּחַשׁ הַנַּעַר בְּעוֹדוֹ עַל-הַשְּׂפָתַיִם, וַיִּזְעַף הָאִישׁ הַפֶּלִאי ; וכשם שיזעף הזקן הנזיר ההוֹלֵךְ קְדוֹרַנִּית וְזָעֵף...
וּמִשְׁבָּר גָּדוֹל וְשָׁחֹר הִתְנַשֵּׂא כְּהַר-פְּחָדִים - דרש רבי יהודה: לעתיד לבא מביאו הקדוש ברוך הוא ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים נדמה להם כהר גבוה, ורשעים נדמה להם כחוט השערה. הללו בוכין, והללו בוכין. צדיקים בוכין ואומרים: היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה! ורשעים בוכין ואומרים: היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה! (בבלי סוכה נב א)... על יצר הרע כבר דיברנו?...
וּמִשְׁבָּר גָּדוֹל וְשָׁחֹר הִתְנַשֵּׂא כְּהַר-פְּחָדִים מִבֶּטֶן מְצוּלָה - המשבר הוא גל גדול. הוא עובר כאן תהליך של פרסוניפיקציה ולמעשה של האלהה. הוא למעשה אל עם המון עוצמה. הוא מתאפק יש לו מחשבות זדון. יש להבדיל בין המלה מִשבָּר (גל) לבין המלה מַשְבֵּר (קרייסיס) ויש לתקן את הניקוד שהועתק בטעות בפרוייקט בן יהודה...
כדאי לשים לב היטב למקומו של המשבר (והגל) בשירו החשוב של ביאליק הצור והגל שנכתב כבר בתרנ"ו (תשע שנים לפני מגילת האש). המלים המודגשות מבליטות את חומרי הגלם הרבים ששיר זה עתיד לספק למגילה
"הַצּוּר! פַּנֵּה דֶרֶךְ!" כֹּה נָהַם עַל-שֵׁן שְׂפַת-הַיָּם גַּל גָּדוֹל, גַּל שָׁחֹר וְנוֹרָא כִשְׁאוֹל, מִשְׁבָּר רָם.
"הַצּוּר, פַּנֵּה דֶרֶךְ! בִּלְבָבִי הַקַּר שָׂם מִשְׁכָּנוֹ עֹז רוּחַ זִלְעָפוֹת עִם-גֵּאוּת הַיָּם וְאֵיתָנוֹ.
לֹא-נַהֲמִי אַף לֹא לִבְנַת קִצְפִּי עֱזוּז יַדְרִיכֵנִי – בִּמְאֵרַת עֲשׁוּקִים אִוָּרֵא, נְקַם-דָּם יִמְלָאֵנִי;
דַּם-דַּכִּים, נִטְבָּעִים וְאֹבְדִים הוּא יֹאמַר אֵלֶיךָ: בָּא יוֹמְךָ, הַצּוּר, קָרַב קִצְּךָ וּמִי יוֹשִׁיעֶךָ!...
... "הַצּוּר! שְׁמִי נְקָמָה, מִיָּמִים, מִשָּׁנִים נִשְׁכָּחוֹת מַשְׂטֵמָה וּכְאֵב גְּדֵלוּנִי, רוֹמְמוּנִי אֲנָחוֹת.
מִלְּפָנִים רַק אֵגֶל שֶׁל-דִּמְעָה הָיִיתִי, רְסִיס דָּם – וְעַתָּה – רְאֵה, הִכָּנֵעַ! – גָּדַלְתִּי וָאֶשְׂגַּב כַּיָּם.
הִתְעוֹרֵר! כִּי נָשְׁבָה בְּךָ רוּחַ רִקָּבוֹן וּנְקָמוֹת מִמֵּימַי, שֶׁשַּׂמְתָּם לִשְׁאוֹל וַתִּזְרָעֵם עֲצָמוֹת.
יְצִיר שְׁנֵי אֵיתָנִים אָנֹכִי: בְּרֶגַע שֶׁל-זַעַף מִגֵּאוּת הַיָּם חוֹלְלַנִי הָרוּחַ הָרַהַב,
וַיִּתֵּן הָרוּחַ מֵרָהְבּוֹ עָלַי, בֶּן-אַשְׁפָּתוֹ – הַצּוּר, פַּנֵּה דֶרֶךְ! כִּי כְבָר קָץ הַיָּם בִּשְׁתִיקָתוֹ.
אָנֹכִי אֹיִבְךָ הַנִּצָּב כַּצָּר לִקְרָאתֶךָ – עֲנָק בָּא עָלֶיךָ!" –
וַיִּדֹּם הַצּוּר. אָז יִתְמַרְמֵר הַגַּל וַיִּשְׂתָּעֵר, וַיִּבְלַע הַגֹּלֶם הַנָּבוּב וְהָיָה לְבָעֵר.
וַיְפוֹרֵר הַגַּל אֶת-הַצּוּר וַיְמוּגֵהוּ כַּמֶּלַח, וַיִּמַּס וַיִּמּוֹג וַיֵּלַךְ.
אָז תִּשְׁאַג עַל-טַרְפָּהּ הַמְּצוּלָה וַיִּנְהֹם הַתְּהוֹם וַיִּסְגֹּר בַּעֲדוֹ לָעַד, אָטַר פִּיו. וּבִמְקוֹם
הָעֲנָק לֹא יֵרָאֶה מְאוּמָה; רַק-גַּל קַל וּבָהִיר יְשַׁעֲשַׁע וִיצַחֵק עַל-קֶבֶר הַשָּׁדוּד הַיָּהִיר.
עַזֵּי הַנֶּפֶשׁ - שוב עולה אלינו ממעמקים ספור הפרדס דרך דמותו הטראגית של בן עזאי, זה שהציץ ומת. חיים נחמן בשירו החשוב "הציץ ומת" מזדהה חיים נחמן עם דמותו הטראגית של בן עזאי ומתאר אותו כ"עַז-נֶפֶשׁ" - "... לִפְנַי וְלִפְנִים נֶחְפַּז לָבֹא וּלְפָנָיו לַפִּידוֹ. מִשְׁתָּאִים, מַחֲרִישִׁים נָסוֹגוּ תַרְשִׁישִׁים: עַז-נֶפֶשׁ, הֲיַהֲרֹס לָבֹא עַד שַׁעַר הַחֲמִשִּׁים?..." (מתוך "הציץ ומת"– עז הנפש כאן הוא בן-עזאי, המציץ ומת. מאתיים העלמים עוברים מטמורפוזה משמעותית ביותר, הם לא שבים מהפרדס בשלום. הם הרי לא שמעו להוראותיו של רבי עקיבא והריעו מים מים. סופם שיציצו וימותו ויהיו עזי נפש כמו בן עזאי...
עזות הנפש של העלמים מזכירה גם באופן מקברי את הדברים הידועים ממסכת אבות - יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים (אבות פרק ה משנה כ). הרי העלמים הללו תוארו עכשיו הן כאריות גבורים והן כצבאים ועכשיו הם גם עזים כנמר לעשות רצון אביהם שבשמים...
הַעְפֵּל הֶעְפִּילוּ עַזֵּי הַנֶּפֶשׁ וַיְּטַפְּסוּ לַעֲלוֹת אֶל-רֹאשׁוֹ – יש כאן רמזים חזקים לספור הטראגי של המעפילים הן באופן שהוא מופיע בתורה - וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית יהוה וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה: וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה (במדבר יד מד-מה) והן באופן שהוא מתואר במתי מדבר של ביאליק - אָכֵן עַז-נֶפֶשׁ וְקָשֶׁה כְּסַלְעֵי עֲרָב עַם-זֶה הָיָה: הִמְרוּ אֶת-נֶפֶשׁ נְבִיאָם וְגַם בֵּאלֹהֵיהֶם הִתְגָּרוּ – וַיִּסְגְּרֵם אֶל-בֵּין הֶהָרִים וַיַּפֵּל שְׁנַת נֶצַח עֲלֵיהֶם...
(סו) וַיִּשְׁתֹּק הַמִּשְׁבָּר וַיִּתְאַפַּק, וַיַּעֲמֹד נֵד אֶחָד; וְאוּלָם בְּקִרְבּוֹ אָרְבָה מַחֲשֶׁבֶת זָדוֹן. (סז) וְהַבַּחוּרִים מְטַפְּסִים וְחֹתְרִים, מְטַפְּסִים וְעוֹלִים. (סח) וְהִנֵּה הֵם עִם-הָרֹאשׁ... וְהִנֵּה שַׁוְעַת הָעֲלָמוֹת עוֹלָה מֵעֵבֶר הַמִּשְׁבָּר – וּפִתְאֹם נִבְקַע הָהָר תַּחְתָּיו וַיֵּחָצֶה לְגֵיא צַלְמָוֶת – וַיַחֲלִיקוּ הַבַּחוּרִים בְּמוֹרַד הַמְּצוּלָה הַפְּתוּחָה. (סט) וְשָׁם, בְּתַחְתִּיּוֹת שְׁאוֹל, נִפְגְּעוּ רָאשֵׁיהֶם בְּרָאשֵׁי הָעֲלָמוֹת, אֲשֶׁר צָפוּ גַּם-הֵן כְּנֶגְדָּם... -
וַיִּשְׁתֹּק הַמִּשְׁבָּר וַיִּתְאַפֵּק – כמה מלים על התאפקות בכלל ועל התאפקותם של משברים בפרט. בפרק השני של המגילה מדובר על התאפקותו של אלהים או ליתר דיוק על חוסר יכולתו להתאפק – וְלֹא יָכֹל עוֹד אֱלֹהִים לְהִתְאַפֵּק וַיִּיקַץ יְיָ וַיִּשְׁאַג כְּאַרְיֵה וַיִּסְפֹּק אֶת-כַּפָּיו – אלהים נשבר. הוא לא הצליח להחזיק מעמד. לשמור על מאזן אימה בינו לבינינו. עקרון ההתאפקות הוא עקרון מאזן האימה. זה לא כל כך נעים לראות אלהים מאבד שליטה. אף אחד לא רוצה להיות שם כשאלהים לא יכול עוד להתאפק. זה מתחיל בשאגה מסמרת שקורעת לגזרים כל עור תוף ברדיוס של אלף קילומטר וזה נמשך בבכי מביך שיכול להטביע יבשת שלמה ביגונו. ממש לא נעים לראות אלהים בוכה, אבל אולי, במחשבה שניה, אם הוא כבר לא יכול להתאפק עדיף שיתפרץ בבכי ולא שישאג כאריה. הכי גרוע זה כשהוא לא יכול להתאפק ומטביע את כל העולם במבול של זעם או בקצף של חרון אש הקודח מאפו, קצף שיש בו להטביע ברגע את כל הדרקונים הרושפים ואת כל השרפים והסנדלפונים וחיות הקודש...
אז מה פירוש הדבר שהמשבר מתאפק? ומה בדיוק אנחנו צריכים לעשות כשאנחנו שוחים להנאתנו למרגלות משבר מתאפק או אפילו משתזפים בחול למרגלותיו. משבר מתאפק הוא למעשה משבר שלא נשבר. מה זה בדיוק אומר עלינו ועל כל יתר החוסים בצילו של משבר שלא נשבר? משבר שלא נשבר זה כמו גל שלא מתנפץ וכמו אלהים שלא זועם. משבר שלא נשבר זה משבר שלא מממש את עצמו, וזה ממש ממש לא טוב לחסות בצילו של משבר בלתי ממומש...
לא טוב היות האדם מתאפק – כבר כשהיינו ילדים הסבירו לנו שזה רע מאד להתאפק, אז אם לילד רך וענוג זה רע להתאפק מה נאמר כשמשבר גדול ושחור המתנשא כהר פחדים מבטן המצולה מחליט להתאפק ולשתוק בדיוק ברגע שמאתיים עלמים עזי נפש מעפילים לפסגתו? איך בדיוק עלינו להתייחס אל השתיקה של משבר כה גדול וכה שחור?...
המשבר הזה לא רק יודע להתאפק התאפקות חשודה, אלא, כפי שנראה במשפט הבא הוא גם יודע לחשוב מחשבת זדון תוך כדי כך. המשבר הזה טומן מלכודת מוות למאתיים עלמים עזי נפש. המשבר הזה הוא אל במיתולוגיה היהודית כשם שהוא אל במיתולוגיות אחרות וממש כשם שהאבדון והשאול והשטן ומשטמה הם אלים במיתולוגיה שלנו. וגם כבוד הוא אל וגם ענן וגם רוח וגם ערפל... (להמשיך 02.07.12)
וַיַּעֲמֹד נֵד אֶחָד; וְאוּלָם בְּקִרְבּוֹ אָרְבָה מַחֲשֶׁבֶת זָדוֹן - וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נֹזְלִים קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב יָם (שמות טו ח)
(יב) נֶגֶד אֲבוֹתָם עָשָׂה פֶלֶא בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׂדֵה צֹעַן: (יג) בָּקַע יָם וַיַּעֲבִירֵם וַיַּצֶּב מַיִם כְּמוֹ נֵד (תהלים עח יב-יג)
(טו) וּכְבוֹא נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן עַד הַיַּרְדֵּן וְרַגְלֵי הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן נִטְבְּלוּ בִּקְצֵה הַמָּיִם וְהַיַּרְדֵּן מָלֵא עַל כָּל גְּדוֹתָיו כֹּל יְמֵי קָצִיר:(טז) וַיַּעַמְדוּ הַמַּיִם הַיֹּרְדִים מִלְמַעְלָה קָמוּ נֵד אֶחָד הַרְחֵק מְאֹד מֵאָדָם הָעִיר אֲשֶׁר מִצַּד צָרְתָן וְהַיֹּרְדִים עַל יָם הָעֲרָבָה יָם הַמֶּלַח תַּמּוּ נִכְרָתוּ וְהָעָם עָבְרוּ נֶגֶד יְרִיחוֹ:(יז) וַיַּעַמְדוּ הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן בְּרִית יהוה בֶּחָרָבָה בְּתוֹךְ הַיַּרְדֵּן הָכֵן וְכָל יִשְׂרָאֵל עֹבְרִים בֶּחָרָבָה עַד אֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל הַגּוֹי לַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן (יהושע ג טו-יז) - בשני אירועי הנס המוכרים כל כך עמד הנד בפקודת השמ על מנת להציל ואילו כאן ארבה בליבו מחשבת זדון... יש לו תוכניות הפוכות לחלוטין, מזכיר לנו ח"ן במדרש המהפך שלו...
שַׁוְעַת הָעֲלָמוֹת - הִנֵּה קוֹל שַׁוְעַת בַּת עַמִּי מֵאֶרֶץ מַרְחַקִּים (ירמיהו ח יט)
וּפִתְאֹם נִבְקַע הָהָר תַּחְתָּיו וַיֵּחָצֶה לְגֵיא צַלְמָוֶת - וְיָצָא יהוה וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב: וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּתִים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם מִקֶּדֶם וְנִבְקַע הַר הַזֵּיתִים מֵחֶצְיוֹ מִזְרָחָה וָיָמָּה גֵּיא גְּדוֹלָה מְאֹד וּמָשׁ חֲצִי הָהָר צָפוֹנָה וְחֶצְיוֹ נֶגְבָּה (זכריה יד ג-ד) - ההר שזכריה דיבר עליו ייבקע ויחצה לשנים באחרית הימים. האל הגבור יתייצב בפסגתו ויחצה אותו לשנים – ממש הבקע הסורי אפריקאי. וכתוצאה מכך יזרמו שני הנהרות הגדולים - וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלִַם חֶצְיָם אֶל הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי וְחֶצְיָם אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן בַּקַּיִץ וּבָחֹרֶף יִהְיֶה - רש"י: והיה ביום ההוא - כשיבקע הר הזיתים מן המזרח למערב:יצאו מים חיים מירושלים - וילכו למזרח דרך אותה בקיעה עד הים הקדמוני שהוא למזרחו של עולם קדמה וחציו יפנה למערב אל ים המערבי... הנה לכם במלוא עוצמתה הסרקסטיות של ביאליק. הוא התכוון למה שאמר בבית הסתדרות המורים – היסוד המזרחי והיסוד המערבי. יהוה הגדול והגבור והנורא ינסר את הר הבית לשנים. כתוצאה מהנסור הזה יבקע הנהר הגדול נהר האבדון. הוא האויב שיקח את מאתים העלמים ומאתים העלמות באניות הצים הגדולות ישר אל הים הקדמוני. הוא לא יהיה חי ושוקק וירוק כשם שהתנבאו יחזקאל וישעיהו ויואל וזכריה. לא יהיו בו אינספור דייגים ושפע של ברושים וארזים וכל טוב העולם. הוא יהיה ים המוות – מים חיים יצאו מירושלים אל הים הקדמוני וכל העלמים והעלמות ייסחפו לשם ורק העלם בהיר העינים יידע שהמים הללו אינם מים חיים אל מי מוות (והעלם הזה קוראים לו חיים)
ההר השחור ייחצה לשנים – ההר השחור איננו הר הזיתים אלא הר המוות (עכשיו גם הר הזיתים הוא הר המוות...) ההר השחור הזה הוא מי נהר האבדון ונהר האבדון הוא ים המוות, וכשמאתיים העלמים יגיעו לשם אל מי הים הזה הם (המזרחים) יהיו משוכנעים שהתגשמה נבואתם של זכריה ויואל ויחזקאל – הם הרי נסחפו עם המים הללו באוניה והאויב שם אותם שם במדבר יהודה במקום הכי נמוך בעולם שאין שם אפילו חתימת דשא מדבר המוות שבאמצעיתו זורם לו נהר האבדון הוא ים המוות. אבל העלמים המהופנטים היו משוכנעים שבעצם הגיעו אל הים הקדמוני אל נבואתו המתגשמת של זכריה והם התנפלו על המים השחורים והריעו מים מים ואחר כך הם הריעו מלוח מלוח. מי ים המוות הם מלוחים כמוות והם והעלמות האמינו בלבב שלם שהאל הגדול והטוב מקיים הבטחתו הם לא הבינו שבאמת הוא ניצב על הר הבית וחצה את ההר הזה לשנים והוליך אותם בצי האדיר שלו דרך הנהר הענק שיורד אל הים הקדמוני. וכשהגיעו באוניות ההזויות הללו הסתבר להם שלא מים ולא נעליים ולא נהר גועש אל הים הקדמוני ולא נהר גועש אל הים המערבי אלא בסך הכל חול וחול ימין ושמאל רק חול וחול... וציה... והם מופשטים ערומים בים על שפת ים המוות ממש כמו הצלום הזה שעצבן כל כך את החרדים – הצלום של האומן הזה שמצלם עירום קבוצתי והוא הבין שצריך לעשות את זה בים המות והוא לא ידע וכל אלו שהיו שם ודיברו על כך וסיקרו את זה לא ידעו שבצילום הזה עושים הקמה של מאות העלמים העירומים ומאות העלמות העירומות בים המוות. בשחר. בשחר... אבל לא רק הם לא ידעו על כך אלא גם כל אלו שניתחו את מגילת האש שוב ושוב לא שמו לב לדבר...
נרדמתם בשמירה כולכם, לא שמתם לב שביאליק כתב שיר שנקרא "על כף ים מות זה"?! ולמען התעותכם הוא כתב שם כותרת משנה – לשם אחד העם – התל בכם ... כל הזמן הוא מהתל בכם... ממש כשם שאת כותרת המשנה של מגילת האש הוא כינה למענכם מאגדות החורבן שתלכו לחפש בספר האגדה שתים שלוש אגדות על חורבן את האגדה על הילדים והילדות והאוניה – וזה נכון וכל כך חלקי. החורבן האמיתי מפוצץ אותנו בנבואות האפוקליפסה המטורפות ביותר של זכריה ויחזקאל ויואל וישעיהו – בכל הנבואות הללו יש נהר ענק שזורם מהר הבית אל ים המות – וזהו הקשר הגיאוגרפי טקסטואלי מדרשי בין שלושת הפרקים הראשונים שמתחוללים באפוקליפסה המהופכת של האל השואג והנוקם והגבור בהר הבית ובין שני הפרקים הבאים שלוקחים אותנו באוניות היישר מירושלים לים המוות השחור. האוניות הללו מתוארות בפירוש בישעיהו וביחזקאל. הם מופיעות לכם כאן באופן גלוי בנביאים הללו ובאגדות המדהימות ביומא ובראש השנה ובסנהדרין. תקראו ותתרשמו בעצמכם. מאתים עלמים עירומים ומאתים עלמות עירומות נלקחים באוניות ענקיות ששטות אוטוסטרדה בנהר הענק שנבקע מהר הזיתים לים המות. שם מתברר להם שאין גאולה אבל הם מסרבים להשלים עם רוע הגזירה – זולת איש האימות זעום העפעפיים שמסביר להם שהכל אבוד ומציע להם לפוצץ את כל העולם מהמקום הזה שיותר נמוך ממנו אי אפשר לרדת.
האם ביאליק ידע שקוראים לים המלח ים המות? – בודאי – בכל השפות הלועזיות הוא נקרא כך וגם בערבית – מדוע בעברית מתעקשים לקרוא לו ים המלח? – אולי כדי לא להביך אותנו עד כדי כך כשניזכר בנבואות המדהימות של ה"ה זכריה יואל ויחזקאל...
ועוד התעיה התעה אותנו ביאליק – שרמז לפיכמן (או לחובר, לא זוכר בדיוק מי) שהאוניות שמתוארות ב"על כף ים-מות זה" הן האוניות של המלחים של פוטימקין שיורות בקלע מהכף שעל המגדל. ובודאי שזה נכון ובודאי שזה מרתק – במיוחד על רקע העובדה שאודסה שוכנת על הים השחור ונהר האבדון השחור הוא נהר המות ושניהם ביחד נשפכים לים המות הלוא הוא ים המלח – יותר נמוך מזה אי אפשר להישפך... בודאי שיש לנו כאן קולאז' מטורף בין הים השחור לבין ים המות שחלק מהותי מהפתרון שלו מצוי בשיר הזה שיש בו כל כך הרבה רמזים שפיכמן (או לחובר לא כל כך זוכר) לא תפסו – כי מי מהם מכיר את התנך כל כך בעל פה כמו חיים נחמן שמתגלגל מצחוק מרוב שאגות בכלובו האינסופי...
וַיֵּחָצֶה - שלב נוסף בטרגדיה של הניסור. עכשיו ההר השחור נחצה לשנים וההר השחור איננו אלא המשבר שהתרומם מהנהר השחור, נהר האבדון, ברגע שהעלמים החצויים הגיעו לחציו והתקרבו מאד אל חציים השני , העלמות...
צַלְמָוֶת - המלה "צלמות" מופיעה פעמיים במגילה, וגם היא, על פי התלמוד, אחת משבע המלים הנרדפות לגיהנום (ראי/ה להלן ד"ה "שאול" ולעיל ד"ה "אבדון"). בתנך מופיעה מלה זו 18 פעמים, וחלק מהמופעים של המלה הזו נמצאים בתוך הקשר המספק רקע ותפאורה משמעותיים למגילת האש וליצירות אחרות של ביאליק. הנה כמה מהמופעים הללו. הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם (ישעיהו ט א)
אַיֵּה יהוה הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת בְּאֶרֶץ לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא יָשַׁב אָדָם שָׁם (ירמיהו ב ו)
תְּנוּ לַיהוה אֱלֹהֵיכֶם כָּבוֹד בְּטֶרֶם יַחְשִׁךְ וּבְטֶרֶם יִתְנַגְּפוּ רַגְלֵיכֶם עַל הָרֵי נָשֶׁף וְקִוִּיתֶם לְאוֹר וְשָׂמָהּ לְצַלְמָוֶת ישית וְשִׁית לַעֲרָפֶל: וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה וְדָמֹעַ תִּדְמַע וְתֵרַד עֵינִי דִּמְעָה כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר יהוה (ירמיהו יג טז-יז) - פסוק זה ממש מכניס אותנו לאווירה של המגילה. ממנו, וגם מהפסוק הקודם, מזוהה הצלמות עם מדבר ציה וישימון. בנוסף לכך הפסוק הבא אחריו מהווה את מקור ההשראה לאגדות על הקב"ה הבוכה במסתרים – בכי זה במסתרים היא סצנה חשובה בפרק השני של המגילה...
כִּי דִכִּיתָנוּ בִּמְקוֹם תַּנִּים וַתְּכַס עָלֵינוּ בְצַלְמָוֶת (תהלים מד כ) – גם פסוק זה נמצא בתוך פרק המכיל תיאורים רבים המהווים מקור השראה לעולמו של ביאליק בכלל ולמגילת האש בפרט. למשל פסוק כג באותו פרק הוא "כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה", וכזכור פסוק זה מהווה את מקור ההשראה לספור התלמודי על התאבדותם של ארבע מאות הילדים והילדות המתאבדים בקפיצה לים מאוניות הקלון. שני פסוקים אנו מקבלים את הצירוף הכל כך ביאליקי "שָׁחָה לֶעָפָר נַפְשֵׁנוּ"...
וַיִּזְעֲקוּ אֶל יהוה בַּצַּר לָהֶם מִמְּצֻקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם: יוֹצִיאֵם מֵחֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת וּמוֹסְרוֹתֵיהֶם יְנַתֵּק (תהלים קז יג-יד)
גֵיא צַלְמָוֶת – הצירוף "גיא צלמות" לוקח אותנו אל אחד הפסוקים המכוננים של ספור מגילת האש - גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי (תהלים כג ד). פסוק זה עתיד להיות מעין מנטרה של העלם בהיר העיניים שייוותר לבדו מבין כל העלמים והעלמות. החל מהפרק הבא (בעוד כמה משפטים) הוא ינוע על פני גיא הצלמות ויתמודד שוב ושוב עם סוגיית "לא אירא רע" ועם סוגיית "כי אתה עמדי" ועם סוגיית "כי את עמדי" (ראי/ה להלן ד"ה "ואירא"). לעומת גיא הצלמוות שניתקל בו בהמשך הרי שגיא הצלמוות המתואר כאן הוא בבחינת תחנה סופית וסופנית ביותר. אף אחד מהעלמים והעלמות היורדים אליו לא ישובו ממנו לעולם...
שְׁאוֹל - זהו אחד מארבעת מופעי המלה "שְׁאוֹל" במגילה. על פי התלמוד, כזכור, שאול הוא אחד משבע השמות של הגיהנום - אמר רבי יהושע בן לוי: שבעה שמות יש לגיהנם, ואלו הן: שאול ואבדון, ובאר שחת, ובור שאון, וטיט היון, וצלמות, וארץ התחתית. שאול דכתיב (יונה ב') מבטן שאול שועתי שמעת קולי. אבדון דכתיב (תהלים פ"ח) היספר בקבר חסדך אמונתך באבדון. באר שחת דכתיב (תהלים ט"ז) כי לא תעזב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת, ובור שאון וטיט היון דכתיב (תהלים מ') ויעלני מבור שאון מטיט היון. וצלמות דכתיב (תהלים ק"ז) ישבי חשך וצלמות, וארץ התחתית גמרא הוא (בבלי עירובין יט א)
(ע) וּדְמָמָה כְבֵדָה, מְנוּחַת שׂבַע לָאֲבָדוֹן, רָבְצָה פִתְאֹם עַל-הַנָּהָר. נִסְתַּם הַגַּיְא עַל-עַזֵּי הַנֶּפֶשׁ; (עא) וְעַל-חֶלְקַת הַמַּיִם הַשְּׁחֹרִים חָלַף פִּתְאֹם בַּלָּאט כִּדְמוּת דָּבָר כָּבֵד וְגָדוֹל וְשָׁחֹר וַיָּצָף-לוֹ בִדְמָמָה אַחֲרֵי גוּפוֹת הַנִּגְרָפִים. (עב) הַסְּפִינָה שְׁחֹרָה הִיא וְאִם אֲרוֹן מֵתִים? -
מְנוּחַת שׂבַע לָאֲבָדוֹן נוסח א - "אֵל מָלֵא רַחֲמִים שׁוֹכֵן בַּמְּרוֹמִים הַמְצֵא מְנוּחָה נְכוֹנָה תחת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים כְּזֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים לְנִשְׁמות ארבע מַאות עלמים ועלמות - אֲבִיהֶם הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל, וְאִמָּם אַיֶּלֶת הַשָּׂדֶה - שֶׁהָלַכו לְעוֹלָמם. בְּגַן עֵדֶן תְּהֵא מְנוּחָתם. לָכֵן בַּעַל הָרַחֲמִים יַסְתִּירֵםּ בְּסֵתֶר כְּנָפָיו לְעוֹלָמִים וְיִצְרֹר בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת נִשְׁמוֹתֵיהֶם וְיָנוּחו בְּשָּׁלוֹם עַל מִשְׁכָּבוֹתָם וְנֹאמַר אָמֵן..." - אל תקרי "מְנוּחַת שׂבַע לָאֲבָדוֹן" אלא "הַמְצֵא מְנוּחָה נְכוֹנָה". ובשפה עממית יותר: אל תתן להם לשקוע ביאוש אל מול האבדון המוחלט שאחרי המוות. פברק להם חיים יפים וזוהרים אחרי המוות. המצא להם גן עדן. המצא להם מנוחה נכונה תחת כנפי השכינה במעלות קדושים וטהורים כזהר הרקיע מזהירים...
מְנוּחַת שׂבַע לָאֲבָדוֹן נוסח ב - מנוחת השובע הזו היא האורגזמה של השאול... מי שמפיק את כל ההנאה הגדולה והחושנית מההפרדה האכזרית הזאת הוא השאול... תוכנית ההפרדה היא תוכנית שטנית... מאתיים העלמים יבערו באש התאוה-לא-באה של עצמם, ומאתים העלמות תטבענה במבול התשוקה של עצמן... מאתים העלמים ירשפו ניצוצות סרק לכל עבר, נותבי סרק, כדורי סרק, רימוני סרק... אש אש אש הם יצעקו וישאגו בינם לבין עצמם – אש אש אש תתפוצצנה להם בפרצוף כל בנות הקול הבוכיות... כל הערוות הבוכיות... מאתים העלמים השרופים בחייהם העלו נחשי סרק של אש מתוך הנהר... רוח אפם חוטי אש והבל פיהם שריפת נשמה... הם היו מאתים נדבים ואביהואים שלא היה להם את האומץ ואת היכולת שלא לראות בתשוקתם הקדושה אש זרה ורעה.., שאת מה שלא כילתה אש התאוה-לא-באה שלהם כילו תחושות האשמה והבושה והחטאת... משך כל חייהם הקצרים הם התפתלו בעלטה בצירי מאווייהם האסורים... כל חייהם הקצרים לחשו שפתותיהם ברעד חשק שירת חטאת לאלות האהבה האסורות שלהם... מעין חייהם נרדם בתוכם... לא היה להם חיבור אל הנשי כלל וכלל...
נִסְתַּם הַגַּיְא - וְיָצָא יהוה וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב: וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּתִים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם מִקֶּדֶם וְנִבְקַע הַר הַזֵּיתִים מֵחֶצְיוֹ מִזְרָחָה וָיָמָּה גֵּיא גְּדוֹלָה מְאֹד וּמָשׁ חֲצִי הָהָר צָפוֹנָה וְחֶצְיוֹ נֶגְבָּה: וְנַסְתֶּם גֵּיא הָרַי כִּי יַגִּיעַ גֵּי הָרִים אֶל אָצַל (זכריה יד ג-ה) -
מלבי"ם: ונסתם גיא הרי. יש נוסחאות שכתוב בהן ונִסתַם, ור"ל כי הגיא שבאמצע ההר שיפתח עד התהום שמשם יצא הרעש הגדול הזה המפרק הרים, יסתם תיכף ויהיה שם בקעה...
אבן עזרא: ויונתן בן עזיאל תירגם ונסתַם גיא הרי - ויסתתים וכל אנשי מזרח קוראים ונסתַם כמו נסתַם ארץ ...
(דוקא הצירוף הנדיר הזה – נסתם הגיא – ממחיש לנו עד כמה היה חיים נחמן מודע לנהר האפוקליפטי שמתנבא עליו זכריה. במקרה הזה ממש אי אפשר להגיד שיש לנו כאן סתם צירוף מקרים... )
נִסְתַּם הַגַּיְא עַל-עַזֵּי הַנֶּפֶשׁ - בסופו של דבר מתוארים כל העלמים הכופרים הללו כעזי נפש. הם מתכחשים אמנם לגאולה ולישועה ולנצח ישראל, הם מסרבים להתרפס ולהמשיך לגלגל עיניים כלפי שמיא, הם שרים שיר הלל לשטן, ולמרות כל זאת, ובגלל כל זאת, הם מתוארים כעזי נפש המוסרים עצמם על קידוש השם שאיננו... כל הטביעה הזאת בתוך הצונאמי המדהים הזה היא מדרש סרקסטי של חיים נחמן על "מתי מדבר" של עצמו (ואולי גם על כל גילויי הגבורה של המהפכנים והציונים למיניהם) - אוּלָם יֵשׁ אֲשֶׁר-יָקוּץ הַמִּדְבָּר וְנָקֹט בִּדְמִי הָעוֹלָמִים וְהִתְעוֹרֵר לְהִנָּקֵם בְּאַחַת נְקַם שׁוֹמְמוּתוֹ מִיּוֹצְרוֹ, וְהִתְנַשֵּׂא לְמוּלוֹ בִּסְעָרָה וּבִנְצִיבֵי הַחוֹל לוֹ יִתְקוֹמָם. פֶּתַע יָקוּם וּבָעַט בַּיּוֹצֵר וְהֶחֱרִידוֹ מִכִּסֵּא הַכָּבוֹד, יָעֹז לִשְׁפֹּךְ הַקִּתּוֹן עַל-פָּנָיו וּלְזָרְקוֹ בַּחֲמַת אַף לְרַגְלָיו וּלְעַרְבֵּב עָלָיו כָּל-עוֹלָמוֹ וּלְהָשִׁיב הַתֹּהוּ עַל-כַּנּוֹ – אָז יִזְדַּעְזַע הַיּוֹצֵר וְזָעַם וּפְנֵי הַשָּׁמַיִם יִשְׁתַּנּוּ, וּכְגִגִּית הַבַּרְזֶל הַמְלֻבָּן עַל-הַמִּדְבָּר הַמּוֹרֵד הֵם כְּפוּיִים, וְאַדְמוּמִית זְעוּמַת הַמַּרְאֶה שׁוֹפַעַת מֵהֶם וּמְפַעְפַּעַת בַּחֲלָלוֹ שֶׁל-עוֹלָם וְעַד רָאשֵׁי הַצּוּרִים הַקְּלוּיִם יוֹקָדֶת – וְהִתְמַרְמַר הַמִּדְבָּר וְנָהַם, וְנִעֵר בִּמְצוּלָה רוֹתַחַת כָּל-תַּחְתִּיּוֹת שְׁאוֹל וְרוּם עוֹלָם וְהָיוּ עִרְבּוּבְיָה אֶחָת, וְנִסְחֲפוּ אֲרָיוֹת וּנְמֵרִים בְּגִלְגַּל הַסּוּפָה הַחוֹזֵר, מְטֹרָפִים בַּסְּעָרָה, אֲחוּזֵי בְעָתָה וּסְמוּרֵי הָרַעְמָה, הֵם דּוֹהֲרִים, שׁוֹאֲגִים וְדוֹלְקִים וְעֵינֵיהֶם מַתִּיזוֹת נִיצוֹצוֹת, וְהֵם נִרְאִים כְּפוֹרְחִים בָּאַוִּיר, נְבוּכִים וּמֻכֵּי מְהוּמָה, בַּשָּׁעָה הַהִיא – וַאֲחוּזֵי פְרִיץ אוֹנִים יָקִיצוּ אַדִּירֵי אֲיֻמָּה, פֶּתַע פִּתְאֹם יִתְנַעֵר דּוֹר עִזּוּז וְגִבּוֹר, דּוֹר גִּבּוֹר מִלְחָמָה וְעֵינֵיהֶם בְּרָקִים וּפְנֵיהֶם לְהָבִים – וִידֵיהֶם לַחֲרָבוֹת! וְהִרְעִימוּ אַדִּירִים בְּקוֹלָם, קוֹל שִׁשִּׁים רְבָבָה, קוֹל קוֹרֵעַ הַסְּעָרָה וּבְנַהֲמַת הַמִּדְבָּר הַזּוֹעֵף יְתַחֲרֶה, וּסְבִיבָם נִשְׂעָרָה, וּסְבִיבָם נִזְעָמָה. הֵם קֹרְאִים: "אֲנַחְנוּ גִּבּוֹרִים! דּוֹר אַחֲרוֹן לְשִׁעְבּוּד וְרִאשׁוֹן לִגְאֻלָּה אֲנָחְנוּ! יָדֵנוּ לְבַדָּהּ, יָדֵנוּ הַחֲזָקָה אֶת-כֹּבֶד הָעֹל מֵעַל גְּאוֹן צַוָּארֵנוּ פָּרָקָה. וַנִּזְקֹף רֹאשֵׁנוּ שָׁמָיְמָה וַיֵּצְרוּ בְעֵינֵינוּ – וַנַּעֲרֹק לַמִּדְבָּר וַנֹּאמַר לַצִּיָּה "אִמֵּנוּ!" עַל-רָאשֵׁי הַצּוּרִים בֵּין מִפְלְשֵׁי עָבִים שָׁתִינוּ מִמְּקוֹרוֹ הַדְּרוֹר עִם כָּל-נִשְׁרֵי שָׁמַיִם – וּמִי אָדוֹן לָנוּ?! גַּם-עַתָּה – אִם-סָגַר עָלֵינוּ מִדְבָּרוֹ אֵל נָקָם, כִּמְעַט נָגַע בָּנוּ שִׁיר עִזּוּז וָמֶרִי – וַנָּקָם! לַחֲרָבוֹת! לָרְמָחִים! הִתְאַחֲדוּ! הֵימִינוּ! עַל-אַף הַשָּׁמַיִם וַחֲמָתָם – הִנְנוּ וְעָלִינוּ – בִּסְעָרָה!" "הִנְנוּ וְעָלִינוּ! אִם-אָסַף הָאֵל מֵעִמָּנוּ אֶת-יָדָיו וַאֲרוֹנוֹ מִמְּקוֹמוֹ לֹא-יָמוּשׁ – נַעַל-נָא אֵפוֹא בִּלְעָדָיו! וְתַחַת עֵין זַעְמוֹ, לִבְרַק חֲמַת מַבָּטוֹ, נֵרְדְּ לְפָנֵינוּ תּוֹעֲפוֹת הֶהָרִים הָאֵלֶּה, וּפָנִים נִתְרָאֶה בָאוֹיֵב הֶחָמוּשׁ! הַאֲזִינוּ! הַסְּעָרָה גַּם-הִיא קוֹרֵאת לָנוּ: "הָהִינוּ!" לַחֲרָבוֹת! לָרְמָחִים! יִתְפָּרְקוּ הֶהָרִים, יִשְׁתַּבְּרוּ הַגְּבָעוֹת אוֹ יִפְּלוּ פְגָרֵינוּ חֳמָרִים חֳמָרִים – הִנְנוּ וְעָלִינוּ הֶהָרָה!" – – – – – – – – – – – וְהָיָה הַמִּדְבָּר בְּרֶגַע הַהוּא עָרִיץ אָיֹם מְאֹד – וּמִי יִכְבְּשֶׁנוּ? וְעָלָה בַסְּעָרָה קוֹל פְּחָדִים וְנַהֲקַת עֲנוֹת – אֵין זֹאת כִּי אִם-יִיצֶר הַמִּדְבָּר בְּקִרְבּוֹ הַוֹּת, דָּבָר מָר, דָּבָר אַכְזָר וְנוֹרָא מְאֹד. וְעָבַר הַסַּעַר. נִשְׁתַּתֵּק הַמִּדְבָּר מִזַּעְפּוֹ וְטָהַר. ובבהירים מזהירים מאד השמים וגדולה הדממה. וְאֹרְחוֹת, אֲשֶׁר הִדְבִּיקָתָן הַסּוּפָה בְּאַחַד הַמְּקוֹמוֹת, תָּקֹמְנָה מִכְּרֹעַ עַל-פְּנֵיהֶן וּבֵרְכוּ אֶת-שֵׁם אֱלֹהֵיהֶן – וּפֹה כְבַתְּחִלָּה נְטוּשִׁים בַּחוֹל שִׁשִּׁים רִבּוֹא פְגָרִים וְעַל-פְּנֵיהֶם כְּעֵין אוֹר: הִשְׁלִים אוֹתָם הַמָּוֶת גַּם עִם-אֱלֹהֵיהֶם. וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ שֶׁיֵּדַע מְקוֹמָם וּבְנָפְלָם וּבְקוּמָם – צָבְרָה הַסְּעָרָה הֲרָרִים סְבִיבָם וַתִּסְגֹּר עֲלֵיהֶם..
וְעַל-חֶלְקַת הַמַּיִם הַשְּׁחֹרִים חָלַף פִּתְאֹם בַּלָּאט כִּדְמוּת דָּבָר כָּבֵד וְגָדוֹל וְשָׁחֹר וַיָּצָף-לוֹ בִדְמָמָה אַחֲרֵי גוּפוֹת הַנִּגְרָפִים. הַסְּפִינָה שְׁחֹרָה הִיא וְאִם אֲרוֹן מֵתִים? - כיצד יש לפרש קטע חידתי זה? – לדעתי, ההסבר הוא זה: לאחר תיאור שתי האופציות, ששתיהן מובילות להתאבדות לאומית: הדרך הסוציאליסטית-מהפכנית – והשמד, עולה עתה פתרון נוסף למצוקת העם היהודי: ההגירה אל מעבר לים, אל העולם החדש, אותה מסמלת הספינה השחורה. כידוע לאחר ה"סופות בנגב" שהתחוללו בתחילת שנות השמונים של המאה ה-19 והפוגרומים בקישינוב ב-1903 ובהומל, ביאליסטוק, מליטופול וז'יטומיר ב-1904, וכן עקב ההתדרדרות במצבם הכלכלי של היהודים ועקב הרדיפות וההצקה המתמדת מצד השלטונות שהצרו את צעדיהם וירדו לחייהם בכל דרך אפשרית, גאה גל גדול של הגירה מקרב יהודי רוסיה אל העולם החדש. דעתו של ביאליק, כפי שהיא מובעת בקטע זה, היא פסימית ביותר ביחס להישרדותו של העם היהודי בארצות אליהן הוא מהגר בהמוניו: בהיותו תלוש מכל שורשיו בעבר, אין לו כל תקווה לעתיד – ומכאן צבעה השחור של הספינה. בתנאים אלה אין, לדעת ביאליק, כל סיכוי ממשי לעם לשמור לאורך ימים על זהותו הלאומית. לפיכך, מהבחינה הלאומית, ספינת ההגירה כמוה כארון מתים. (טרטנר, מכל העמים, עמ' 112) זהו הסבר מפתיע ומקורי שיכול לתרום תרומה מעניינת לחלק הרמז של פרד"ס המגילה. זוהי גישה שמייחסת לביאליק מגמה אליגורית בספורו וטוענת שהוא לא התכוון למה שכתוב כאן אלא למשהו אחר. אחרי הכל ביאליק עצמו יהפוך בפרק ח (יחד עם העלם שלו) להיות איש חידות מוזר, וככזה הוא אוהב לחוד לנו חידות ולהעסיק אותנו במציאת פתרונן. "כיצד יש לפרש קטע חידתי זה?", שואל טרטנר ונענה לאתגר ופותר את ה"קטע החידתי" הזה פתרון ראוי להערכה. ומה באשר לדרש ולסוד ולפשט של הספינה השחורה וארון המתים?...
ו"לדעתי ההסבר הוא זה" (בצחוק, כמובן, אין הסבר אחד אבל פתאום נראית לי האפשרות הבאה) – אולי נמאס לחיים נחמן כל הויכוח המהותי בין המיתולוגיה (היוונית) "שלהם" לבין המיתולוגיה (היהודית) "שלנו" והוא מחליט להביא כאן עד לאבסורד את הויכוח העקר והאינסופי הזה. אתם יכולים להתווכח עד מחר אם הנשמות יורדות לשאול בספינתו השחורה של חרון או אם מובאות לקבורה כדת משה וישראל בארון מתים שחור. הויכוח הזה הוא ריפוי בעיסוק במקרה הטוב ופשע איום ונורא כלפי העלומים שאנו מטביעים דור אחרי דור בשם כל הויכוחים הללו...
ארון מתים – הוא עצמו יתאר את ארון הספרים היהודי כארון מתים (ב"לפני ארון הספרים") ואת עצמו יתאר כקבור חי בארון ספרים (ב"לא הראני אלהים")... יש לפתח את האפשרות הזאת ולהוציא מקורות מדויקים...
הַסְּפִינָה שְׁחֹרָה הִיא וְאִם אֲרוֹן מֵתִים? - הספינה של חרון שהיא ספינת מעבורת שחולפת לאורך נהר האבדון... האוניות והצי שמתאר ישעיה בפרק ל"ג... האוניות שבתחילת מגילת האש שבהם מעבירים את העלמים והעלמות השבויים אל האי.... הסיפור שמספר ביאליק בהסתדרות המורים על שריפת האוניה פוטיומקין שהייתה מקור השראה למגילת האש (פוטיומקין עלתה בלהבות באודסה ב1905 ומגילת האש נחתמה באודסה בקיץ 1905 (אב תרס"ה)
(עג) וְהָעֶלֶם הָרַךְ וּבְהִיר הָעֵינַיִם, אֲשֶׁר נִשְׁאַר לְבַדּוֹ מִן-הַבַּחוּרִים אֵצֶל זִיז הַסֶּלַע, הִתְחַבֵּט פִּתְאֹם אַרְצָה, וַיָּלֶט פָּנָיו בְּכַפָּיו וַיֵּבְךְּ, וַיֵּבְךְּ -
[1]אֲשֶׁר נִשְׁאַר לְבַדּוֹ מִן-הַבַּחוּרִים - וְהִנֵּה דְבַר יהוה אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ: וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ: וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יהוה וְהִנֵּה יהוה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יהוה לֹא בָרוּחַ יהוה וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ יהוה: וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ יהוה וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה: וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ וַיֵּצֵא וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה וְהִנֵּה אֵלָיו קוֹל וַיֹּאמֶר מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ: וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ (מלכים א יט ט-יד)
וְהִנֵּה שִׁשָּׁה אֲנָשִׁים בָּאִים מִדֶּרֶךְ שַׁעַר הָעֶלְיוֹן אֲשֶׁר מָפְנֶה צָפוֹנָה וְאִישׁ כְּלִי מַפָּצוֹ בְּיָדוֹ וְאִישׁ אֶחָד בְּתוֹכָם לָבֻשׁ בַּדִּים וְקֶסֶת הַסֹּפֵר בְּמָתְנָיו וַיָּבֹאוּ וַיַּעַמְדוּ אֵצֶל מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת: וּכְבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נַעֲלָה מֵעַל הַכְּרוּב אֲשֶׁר הָיָה עָלָיו אֶל מִפְתַּן הַבָּיִת וַיִּקְרָא אֶל הָאִישׁ הַלָּבֻשׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר קֶסֶת הַסֹּפֵר בְּמָתְנָיו: וַיֹּאמֶר יהוה <אלו> אֵלָיו עֲבֹר בְּתוֹךְ הָעִיר בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְהִתְוִיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים עַל כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בְּתוֹכָהּ: וּלְאֵלֶּה אָמַר בְּאָזְנַי עִבְרוּ בָעִיר אַחֲרָיו וְהַכּוּ אַל תָּחֹס עֵינְכֶם וְאַל תַּחְמֹלוּ: זָקֵן בָּחוּר וּבְתוּלָה וְטַף וְנָשִׁים תַּהַרְגוּ לְמַשְׁחִית וְעַל כָּל אִישׁ אֲשֶׁר עָלָיו הַתָּו אַל תִּגַּשׁוּ וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ וַיָּחֵלּוּ בָּאֲנָשִׁים הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר לִפְנֵי הַבָּיִת: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם טַמְּאוּ אֶת הַבַּיִת וּמַלְאוּ אֶת הַחֲצֵרוֹת חֲלָלִים צֵאוּ וְיָצְאוּ וְהִכּוּ בָעִיר: וַיְהִי כְּהַכּוֹתָם וְנֵאשֲׁאַר אָנִי וָאֶפְּלָה עַל פָּנַי וָאֶזְעַק וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי יהוה הֲמַשְׁחִית אַתָּה אֵת כָּל שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל בְּשָׁפְכְּךָ אֶת חֲמָתְךָ עַל יְרוּשָׁלִָם (יחזקאל ט ב-ח)
וַיָּלֶט פָּנָיו בְּכַפָּיו וַיֵּבְךְּ, - הוא לא מיישיר מבטים ולא מסתכל ישר אל מקום האסון שמתחולל ממש לרגליו... הוא מסתיר פניו...
הוא כמו המלאכים בפרק ב – הם הליטו את פניהם בכנפיהם והוא מליט את פניו בכפיו. הם הליטו בכנפיהם את פניהם כי יראו מהביט אל צער האלהים. הם לא מסוגלים לראות אלהים בוכה... הוא מליט את פניו בכפיו כי הוא לא מסוגל לראות מאתיים עלמות טובעות ומאתיים עלמים טובעים...
וַיֵּבְךְּ, וַיֵּבְךְּ - אֶת-פָּנַי בַּקַּרְקַע אֶכְבֹּשָׁה, לָאָרֶץ הָרְטֻבָּה אֶפֹּלָה,אֶשְׁאֲלָה אֶת-פִּי הָאֲדָמָה וְאֵבְךְּ הַרְבֵּה בֶכֶה אֶל-חֵיקָהּ:הַגִּידִי לִי, אִמִּי-אֲדָמָה, רְחָבָה, מְלֵאָה וּגְדוֹלָה –מַדּוּעַ לֹא-תַחְלְצִי שָׁדֵךְ גַּם-לִי נֶפֶשׁ דַּלָּה שׁוֹקֵקָה? (מתוך "בשדה" לביאליק תרנ"ד)
עד כאן על לשון המלים. אבל מלבד זה "עוד לאלוה" לשונות בלא מלים: הנגינה, הבכיה, והשחוק. ובכולם זכה ה"חי המדבר". הללו מתחילים ממקום שהמלים כלות, ולא לסתום באים אלא לפתוח. מבעבעים ועולים הם מן התהום. הם הם עליַת התהום עצמו. ולפיכך יש שהם מציפים וגורפים אותנו בהמון גליהם ואין עומד כנגדם; ולפיכך יש שהם מוציאים את האדם מן הדעת או גם מן העולם; כל יצירת רוח שאין בה מהֵד אחד משלשה אלה, אין חייה חיים ורצוי לה שלא באה לעולם.(פסקת הסיום של "גלוי וכסוי בלשון")