(א) בַּלַּיְלָה הַשְּׁלִישִׁי, לֵיל כֻּלּוֹ תְּכֵלֶת וְכֹכָבִים, בָּאוּ הַבַּחוּרִים עַד נָהָר גָּדוֹל וְשָׁחֹר כַּזֶּפֶת וַיָּרִיעוּ: מַיִם, מָיִם! (ב) וַיַּעֲטוּ אֶל-הַמַּיִם וַיִּגְמָאוּ, וַיִּשְׁתַּטְּחוּ עַל-שְׂפַת הַנָּהָר לָנוּחַ. (ג) וּשְׁנֵי בַּחוּרִים קָרְאוּ פִתְאֹם: מַלּוּחַ, מַלּוּחַ! (ד) וַיַּעֲטוּ כֻּלָּם אֶל-הַמַּלּוּחַ וַיְּלַחֲכוּהוּ, וַיָּשׁוּבוּ לְהִשְׁתַּטֵּחַ עַל שְׂפַת הַנָּהָר (ה) וְהֵם לֹא יָדְעוּ, כִּי שָׁתוּ מִנְּהַר הָאֲבַדּוֹן וּמַאֲכָלָם שֹׁרֶש הַשָּׂטָן (ו) זוּלָתִי אֶחָד מֵהֶם, וְהוּא הָעֶלֶם הָרַךְ בְּהִיר הָעֵינַיִם, לֹא שָׁתָה מִן-הַנָּהָר וְלֹא אָכַל מִן הַמַּלּוּחַ. (ז) לְבַדּוֹ נִשְׁעַן עַל-זִיז סֶלַע וַיִּטְבֹּל בִּתְכֵלֶת שָׁמַיִם עֵינָיו. (ח) אָזְנוֹ נְטוּיָה לְשִׁירַת נַפְשׁוֹ וּמַבָּטוֹ יַחְתֹּר בִּתְהוֹם הַלָּיְלָה -
נָהָר גָּדוֹל וְשָׁחֹר כַּזֶּפֶת - כִּי יוֹם נָקָם לַיקֹוָק שְׁנַת שִׁלּוּמִים לְרִיב צִיּוֹן: וְנֶהֶפְכוּ נְחָלֶיהָ לְזֶפֶת וַעֲפָרָהּ לְגָפְרִית וְהָיְתָה אַרְצָהּ לְזֶפֶת בֹּעֵרָה: לַיְלָה וְיוֹמָם לֹא תִכְבֶּה לְעוֹלָם יַעֲלֶה עֲשָׁנָהּ מִדּוֹר לָדוֹר תֶּחֱרָב לְנֵצַח נְצָחִים אֵין עֹבֵר בָּהּ (ישעיהו לד ח-י)
וַיָּרִיעוּ: מַיִם, מָיִם! - ארבעה נכנסו בפרדס, ואלו הן: בן עזאי, ובן זומא, אחר, ורבי עקיבא. אמר להם רבי עקיבא: כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים! משום שנאמר (תהלים קא) דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. בן עזאי הציץ ומת, עליו הכתוב אומר (תהלים קטז) יקר בעיני ה' המותה לחסידיו. בן זומא הציץ ונפגע, ועליו הכתוב אומר (משלי כ"ה) דבש מצאת אכל דיך פן תשבענו והקאתו. אחר קיצץ בנטיעות. רבי עקיבא יצא בשלום. (בבלי חגיגה יד ב) –
מַלּוּחַ, מַלּוּחַ! וַיַּעֲטוּ כֻּלָּם אֶל הַמַּלּוּחַ וַיְּלַחֲכוּהוּ - הַקֹּטְפִים מַלּוּחַ עֲלֵי שִׂיחַ וְשֹׁרֶשׁ רְתָמִים לַחְמָם: מִן גֵּו יְגֹרָשׁוּ יָרִיעוּ עָלֵימוֹ כַּגַּנָּב: בַּעֲרוּץ נְחָלִים לִשְׁכֹּן חֹרֵי עָפָר וְכֵפִים (איוב ל ד-ו)
הקוטפים מלוח עלי שיח - מרוב חסרונם הם כורתים עשב נקרא שמו מלוח על האילן לאכול העשב ההוא אע"פ שאין העשב ההוא נאות לאכילה (רלב"ג)
אמר רבי לוי: כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה - מאכילין לו גחלי רתמים, שנאמר: +איוב ל+ הקוטפים מלוח עלי שיח ושורש רתמים לחמם. אמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה בלילה - הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום, שנאמר: יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירו עמי, מה טעם יומם יצוה ה' חסדו? משום דבלילה שירו עמי. (בבלי עבודה זרה ג ב)
ואומר אשרי המחכה ויגיע לימים אלף ושלש מאות ושלשים וחמשה (שם שם יב) אילין מותרייא דהכא מה אינון אילו ארבעים וחמשה יום שהמשיח נגלה להם וחזר ונכסה מהם להיכן הוא מוליכם אית דאמרין למדבר יהודה ואית דאמרי למדבר סיחון ועוג הדא הוא דכתב לכן הנה אנכי מפתיה והולכתיה המדבר (הושע ב' ט"ז) מי שהוא מאמין בו אוכל מלוחין ושרשי רתומים הדא הוא דכתיב הקוטפים מלוח עלי שיח ושורש רתמים לחמם (איוב ל' ד') ומי שאינו מאמין בו הולך אצל אומות עכו"ם והורגים אותו (פסיקתא רבתי פרשה טו)
וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב (ירמיהו יז ו)
נְּהַר הָאֲבַדּוֹן - נהר האבדון הוא נהר השכחה במיתולוגיה היוונית. על המעברים הבלתי פוסקים בין האבדון והשכחה תעיד גם העובדה שלשכוח בעברית זה למצוא (שכיח זה מצוי, אשכח בארמית זה מצא)
עולם השאול ממוקם בבטן האדמה והיה מחובר לארץ שממעל על ידי מספר נהרות : אכרון (נהר היגון), סטיקס (נהר השנאה), לתה (נהר השכחה), קוקיטוס (נהר הקינה), פלגתון (נהר האש). נשמות המתים הועברו לעולם השאול על ידי איש המעבורת של השאול שנקרא כארון. לצורך המסע הזה נהגו לקבור את המתים עם מטבע בפיהם, כדי שיוכל לשלם את דמי הנסיעה לכארון. שומר השאול היה כלבו של הדס הידוע בשם קרברוס. (מתוך אנתולוגיה על המיתולוגיה היוונית)
את האדֶס, השאול במיתולוגיה היוונית, הקיפו שני נהרות אדירים: נהר סטיקס ((Styx, הוא נהר "השינאה" ביוונית, שאי אפשר להיכנס אל העולם הבא בלי לעבור על מימיו הכהים, כאשר קֶרבֶרוס, שומר השאול, כלב בעל שלושה ראשים, מונע את הכניסה ממי שאינו מורשה. רק חרון על הרפסודה שלו היה מעביר את המתים אל העולם הבא, בדומיה.
ומן הצד השני של השאול, לֵיתֵי, נהר "השִכחה", ממנו שותות כל הנשמות לפני שהן שבות אל עולם החיים, כתינוקות חדשים. שנאה-ושכחה, שנאה-ושכחה.
המלה "אבדון" היא מרכזית ביותר במגילת האש. היא מופיעה במגילה שש עשרה פעמים. לעומת זאת היא לא מופיעה אפילו פעם אחת נוספת ביתר שירי ביאליק. ברוב (כל?) מופעיה של המלה "אבדון" במגילה הכוונה היא לנהר האבדון ואפשר לומר שהוא אחד המראות הבולטים (אם לא הבולט ביותר) במגילה. מהרגע שבו הגיעו העלמים אל נהר האבדון תתחולל סביבו מרבית העלילה במגילה. הוא למעשה לא יוצא מהתפאורה של המחזה או האופרה שלפנינו...
אֲבַדּוֹן - שְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹן נֶגֶד יהוה (משלי טו יא)
הָרְפָאִים יְחוֹלָלוּ מִתַּחַת מַיִם וְשֹׁכְנֵיהֶם: עָרוֹם שְׁאוֹל נֶגְדּוֹ וְאֵין כְּסוּת לָאֲבַדּוֹן: (איוב כו ה-ו)
וַיִּטְבֹּל בִּתְכֵלֶת שָׁמַיִם עֵינָיו - יש קשר בין חוסר התפתותו של העלם להריע "מים מים" לבין העובדה שהוא טובל בשמים. גם בוידוי מדובר על חבורת טובלי שחרית בשמים וראי/ה שם בד"ה "הצצתי ונדהמתי" על הקשר בין חוסר ההתפתות לקריאת "מים מים" לבין הטבילה בשמים (לפתח ולהוסיף גם לפסוקים הקודמים)
(ט) וַיָּקָם פִּתְאֹם אִישׁ הָאֵימֹות זְעוּם הָעַפְעַפַּיִם וַיִּגַּשׁ אֶל-עֲדַת הַבַּחוּרִים וַיֹּאמַר: אַחַי, הַאִם לֹא שְׁכַחְתֶּם עוֹד אֶת-שִׁירַת הַמַּשְׂטֵמָה וְהַכִּלָּיוֹן?
(י) וַיַּחֲרִישׁוּ הַבַּחוּרִים וְלֹא-עָנוּ דָבָר, כִּי בֹּשׁוּ לְהוֹדוֹת אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ אֶת הַשִּׁירָה הַהִיא מֵעוֹלָם. (יא) וְאוּלָם נַעַר אֶחָד צְהֹב תַּלְתַּלִּים הִתְאוֹשֵׁשׁ וַיְכַחֵשׁ וַיֹּאמֶר בִּלְשׁוֹן עֲרוּמִים: הַיִשְׁכַּח הַכְּפִיר שַׁאֲגָתוֹ, וְאִם...
(יב) חֵץ לוֹהֵט מֵעֵינֵי הַפֶּלִאי הֵמִית אֶת-כַּחַשׁ הַנַּעַר בְּעוֹדוֹ עַל-הַשְּׂפָתַיִם, וַיִּזְעַף הָאִישׁ הַפֶּלִאי וַיֹּאמַר: הָיָה הַכְּפִיר לְכֶלֶב הַמִּדְבָּר... (יג) וַיִּתְאַדֵּם הַנַּעַר וַיּוֹרֶד אֶת-עֵינָיו אֶל-מוּל בֹּהֶן רַגְלוֹ וּבְאֶצְבְּעוֹתָיו מוֹלֵל גַּרְגֵּר אָבֶן. וְאוּלָם הַלַּיְלָה הָיָה סִתְרָה לוֹ וְאִישׁ לֹא-רָאָהוּ בִכְלִמָּתוֹ -
אַחַי, הַאִם לֹא שְׁכַחְתֶּם - כאן מתחיל לעלות עניין השכחה... על נהר השכחה...
סצנת הישיבה על הנהר ושכחת השירה - עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן: עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ: כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן:אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר יהוה עַל אַדְמַת נֵכָר: (אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי: תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי: זְכֹר יהוה לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ: בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם לָךְ אֶת גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ: אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת עֹלָלַיִךְ אֶל הַסָּלַע) (תהלים קלז א-ט)
לְשׁוֹן עֲרוּמִים – ח"ן עצמו תיאר קטע ממגילת האש כ"לשון ערומים". כך הוא אמר בבית הסתדרות המורים בתל-אביב קצת פחות משלושים שנה אחר כתיבת מגילת האש – "... הפרק הרביעי (של המגילה) הוא השביה של הבחורים. אתם יודעים כולכם את המעשה במאתים הבחורים ומאתים הבחורות שנשבו לקלון. אם-כן, בחרתי לי אגדה זו ונתתי ציור של השביה. אדבר רק על המשל, איך הלכו הבחורים במדבר. כאן הכנסתי מוטיב אחד: הם לא ירדו במקום אחד, אלא בשני מקומות שונים, באופן שמאתים הבחורות (לא?) נקרו עם מאתים הבחורים. יש להבדיל בין אליגוריה ובין סמל. סמל זהו משל נקי, שאפשר לו לשמש לאלפי משלים. האליגוריה עשויה מתוך כוונה, ומתכוונים לענין אחד על פי רוב. יש אליגוריות יותר מענינות, אבל על פי רוב באה אליגוריה, כשרוצים להסתיר דבר-מה, תחת לומר באופן ישר ומובן לכל. אם יש איזו סבה להסתיר – סבה של פחד, סבה של צנזורה, או כשאין אני רוצה, שזה העומד יבין – אני בוחר בלשון ערומים, בלשון רמזים או בלשון מותנית... (מתוך "משהו על מגילת האש" דברים שאמר ח"ן ביאליק על מגילת האש בבית הסתדרות המורים בתל-אביב בפברואר תרצ"ג)
מתקבל מאד הרושם שגם בדברים אלו בהסתדרות המורים ממשיך ח"ן לדבר בלשון ערומים – הוא לא מבהיר למה לא דיבר כאן באופן ישיר את הדיבור הבוטה והנועז שעליו הוא חושב בשעה שהוא מרככו או מסתירו בלשון ערומים – האם מסיבות של פחד הוא נוקט בלשון זו, או מסיבות של צנזורה, ואולי כי עדיין (שלושים שנה אחרי כתיבת המגילה) הוא ממשיך לגלות טפח ולכסות טפחיים, והוא ממש לא רוצה שאלו היושבים לפניו ירדו לסוף דעתו. תהא התשובה אשר תהא, די ברור שכאשר הוא מרשה לעצמו לדבר בלשון ערומים נתלה ח"ן באילנות הגבוהים בדמותם של כמה תנאים ואמוראים האומרים את האמירות הבאות בבבלי פסחים – "אמר רבי יהושע בן לוי: לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר +בראשית ז+ מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהרה, רב פפא אמר: תשע שנאמר +דברים כג+ כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה. רבינא אמר: עשר, וי"ו דטהור. רב אחא בר יעקב אמר: שש עשרה, שנאמר +שמואל א כ+ כי אמר מקרה הוא בלתי טהור הוא כי לא טהור. תניא דבי רבי ישמעאל: לעולם יספר אדם בלשון נקיה, שהרי בזב קראו מרכב ובאשה קראו מושב ואומר: (איוב טו ה) 'ותבחר לשון ערומים' ואומר (איוב לג ודעת שפתי ברור מללו... " (בבלי פסחים ג א) - רש"י שם בדבור המתחיל "ותבחר לשון ערומים" כותב "מצוה עליך כך", ומסביר כך את הגמרא: מצוה עליך לבחור בלשון ערומים על מנת לספר בלשון נקיה ולמנוע מן התורה שתדבר בלשון לא נקיה... מיד אחר כך מקשה שם הגמרא: אם יש כל כך הרבה דוגמאות בתורה של הקפדה על לשון נקיה בשביל מה צריך לכך שני פסוקים נוספים מאיוב ("ותבחר לשון ערומים" ו"דעת שפתי ברור מללו"). והיא מפרקת כך את הקושיה: וכי תימא: הני מילי - בדאורייתא, אבל בדרבנן לא - תא שמע: ואומר ותבחר לשון ערומים. וכי תימא: הני מילי - בדרבנן, אבל במילי דעלמא - לא, ואומר ודעת שפתי ברור מללו.
פירושם של דברים אלו הוא שהייתי יכול לחשוב (ביטוי משמעותי ביותר בתלמוד – הוה אמינא) שהדוגמאות שמביא התלמוד מהתורה עצמה על "בזבוז" מלים לשם שמירה על לשון נקיה באות ללמד אותנו אך ורק על כך שהתורה מקפידה לדבר בלשון נקיה, אבל הייתי יכול לחשוב שלחכמים מותר – לשם כך בא הפסוק מאיוב "ותדבר לשון ערומים" ותובע גם מהחכמים לשמור על לשון נקיה, ועדיין הייתי יכול לחשוב שרק לשון התורה ולשון חכמים חייבים להיות לשון נקיה, באה התורה ואומרת "ודעת שפתיי ברור מללו" כדי לחייב גם את יתר הדוברים (כולי עלמא) לשמור על נקיות לשונם...
מה שמדהים כאן הוא ההיפוך שעושים בעלי המדרש למשמעות המקראית של "לשון ערומים". שכן, אין ספק שעל פי הפשט באיוב יש ל"לשון ערומים" משמעות שלילית, ואילו בעלי המדרש לא רק שהופכים את "לשון ערומים" לדבר חיובי אלא שבשם המושג הזה הם דורשים מעצמם ומכל החכמים לעתיד לבוא לדבר בלשון נקיה...
הנה המופע של לשון ערומים בהקשר המקראי שלו - (א) וַיַּעַן אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וַיֹּאמַר: (ב) הֶחָכָם יַעֲנֶה דַעַת רוּחַ וִימַלֵּא קָדִים בִּטְנוֹ:(ג) הוֹכֵחַ בְּדָבָר לֹא יִסְכּוֹן וּמִלִּים לֹא יוֹעִיל בָּם:(ד) אַף אַתָּה תָּפֵר יִרְאָה וְתִגְרַע שִׂיחָה לִפְנֵי אֵל:(ה) כִּי יְאַלֵּף עֲוֹנְךָ פִיךָ וְתִבְחַר לְשׁוֹן עֲרוּמִים (איוב טו א-ה). הרלב"ג, למשל, בפירושו שם, קובע כי "ערומים הם האנשים המדברים בערמה ובמרמה", וגם מההקשר הענייני ברור שאליפז מוכיח את איוב על כך ש"עוונו מאלף את פיו" ומכתיב לפיו לשון של עורמה והתחכמות שבאים לידי ביטוי בכך שכלפי חוץ הוא יוצר רושם של חסיד וירא שמים אבל למעשה הוא חוטא לאלוהיו ומחלל את שמו... לעומת זאת רש"י, כנראה מתוך נאמנות לגמרא בפסחים, נאלץ (לדעתי) להוציא את הביטוי מהקשרו ולפרשו כך: כִּי יְאַלֵּף עֲוֹנְךָ פִיךָ וְתִבְחַר לְשׁוֹן עֲרוּמִים - יצרך הרע את פיך לדבר כדברים האלה והיה לך לבחור לשון ערומים. רש"י מסכים שאליפז מוכיח את איוב, אבל הוא טוען שהתוכחה היא לא על כך שהוא בחר לדבר בלשון ערומים אלא על כך שלא בחר בלשון ערומים (לשון נקיה) ועל ידי כך ניאץ את השמ וחילל שם שמים... במילים אחרות: בעצם התביעה (המלצה?) לדבר בלשון ערומים יש את ההתחכמות והעורמה שמאפיינים כל כך את בעלי המדרש... אפשר להצדיק זאת בפירוש כמו שאפשר להצדיק את השקר הלבן, ולגבי ח"ן וחלק משמעותי מבני דורו אפשר לומר שמדיניות הלשון הנקיה היא בפירוש מדיניות מובהקת של לשון ערומים – לא אומרים בפירוש "מילים גסות", ולא שוחטים פרות קדושות בפרהסיא... וכל זה מעל לפני השטח, וכל זה בשפה השירית מתהפכת, הלוא היא שפת המדרש המהפך...
הערה נוספת: האמת היא שבתנך עצמו יש למלה "ערום" גם קונוטציה חיובית של חכם ופיקח הפועל בתבונה ובאחריות מוסרית, להבדיל מהכסיל או מהפתי, למשל: פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר וְעָרוּם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ (משלי יד טו) ; אֱוִיל בַּיּוֹם יִוָּדַע כַּעְסוֹ וְכֹסֶה קָלוֹן עָרוּם (שם יב טז) ; אָדָם עָרוּם כֹּסֶה דָּעַת וְלֵב כְּסִילִים יִקְרָא אִוֶּלֶת (שם שם כג) ; כָּל עָרוּם יַעֲשֶׂה בְדָעַת וּכְסִיל יִפְרֹשׂ אִוֶּלֶת (שם יג טז) חָכְמַת עָרוּם הָבִין דַּרְכּוֹ וְאִוֶּלֶת כְּסִילִים מִרְמָה (שם יד ח)...
עניין מסובך מאד הוא עניין העורמה, ולשון ערומים, כפי הנראה, היא תנאי הכרחי ללשון שירה וללשון מדרש... וחלק משמעותי מתהליך הלימוד והפענוח של מדרש או שיר כלשהו הוא חשיפת לשון הערומים שבו...
וַיְכַחֵשׁ וַיֹּאמֶר בִּלְשׁוֹן עֲרוּמִים: – הַיִשְׁכַּח - השכחה כהכחשה. לשון הערומים של השכחה היא ההכחשה. או להיפך. כדאי לזכור שכל הסצנה הזאת היא וריאציה על סצנת הישיבה על הנהר ושכחת השירה – כדאי גם לזכור שמכאן ואילך מתחילה תקופת השתיקה של ביאליק – כלומר תקופת שכחת השירה...
הַיִשְׁכַּח הַכְּפִיר שַׁאֲגָתוֹ - צהוב התלתלים מנסה לרמוז בלשון הערומים שלו שהתפקיד של שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך הוא תפקידו של אלהים – של הכפיר הגדול. של האריה של יואל שתפקידו לשאוג על כל הגויים ולזרוע הרס ושממון באדמתם, אבל זעום העפעפיים יבהיר לו שאלהים איבד את היכולת לשאוג על הגויים. הוא שואג אמנם מציון אבל שאגתו היא בכי מחריד ועלוב של אל שאיבד את כל העוצמה שלו ואיננו יותר גבור כארי... (להמשיך)
חֵץ לוֹהֵט מֵעֵינֵי הַפֶּלִאי – זהו למעשה היפוכו של ה"חץ בעיני השטן" שאנו מוצאים אצל פלימו בבבלי קידושין פא, אצל רבי אחא בר יעקב בבבלי סוכה ואצל רב חסדא בבבלי קידושין. בשלושת המקרים הללו מדובר על יכולתו של אדם צדיק במיוחד לירות חץ בעיני השטן ולנטרל אותו. כאן, במקום שהחץ יינעץ בעיניים של השטן (או יצר הרע) הוא יוצא מעיניו... הרי הפלאי הזה מלמד את שירת השטן למאתיים העלמים ההולכים אחריו בעיניים עצומות...
חֵץ לוֹהֵט מֵעֵינֵי הַפֶּלִאי הֵמִית אֶת-כַּחַשׁ הַנַּעַר בְּעוֹדוֹ עַל-הַשְּׂפָתַיִם - כאן חוזר שוב עניין ה"כל מקום שנתן בו עיניו נשרף"... הזהרו בגחלתן של תלמידי חכמים... וכבר היה לנו את המוטיב הזה בהתחלה שאלהים שורף הכל בגחלי עיניו...
... וְאוּלָם נַעַר אֶחָד צְהֹב תַּלְתַּלִּים הִתְאוֹשֵׁשׁ וַיְכַחֵשׁ וַיֹּאמֶר בִּלְשׁוֹן עֲרוּמִים: הַיִשְׁכַּח הַכְּפִיר שַׁאֲגָתוֹ, וְאִם... חֵץ לוֹהֵט מֵעֵינֵי הַפֶּלִאי הֵמִית אֶת-כַּחַשׁ הַנַּעַר בְּעוֹדוֹ עַל-הַשְּׂפָתַיִם, וַיִּזְעַף הָאִישׁ הַפֶּלִאי וַיֹּאמַר: הָיָה הַכְּפִיר לְכֶלֶב הַמִּדְבָּר...
תניא: חמשה דברים נאמרו באש של מערכה: רבוצה כארי, וברה כחמה, ויש בה ממש, ואוכלת לחין כיבשין, ואינה מעלה עשן!... רבוצה כארי? והתניא, אמר רבי חנינא סגן הכהנים: אני ראיתיה, ורבוצה ככלב! - לא קשיא; כאן במקדש ראשון, כאן - במקדש שני. (בבלי יומא כא ב)
[1] וּבְאֶצְבְּעוֹתָיו מוֹלֵל גַּרְגֵּר אָבֶן - וראי/ה בהמשך וְרַגְלִי טָחֲנָה אַבְנֵי הֶחָצָץ - בשני המקרים מהווה ההתעסקות השולית עם אבנים קטנות בריחה מפני מבוכה או זעם...
(יד) וְהָאִישׁ הַפֶּלִאי יָשַׁב עַל-שְׂפַת הַנָּהָר וְעֵינָיו הַקֹּדְחוֹת צָלְלוּ בַּמַּעֲמַקִּים הַשְּׁחֹרִים וַתֹּאבַדְנָה שָׁם. (טו) וַיַּחֲרִישׁוּ הַבַּחוּרִים וַיַּעַצְרוּ רוּחָם, כִּי-נָפַל פַּחַד אֱלֹהִים עֲלֵיהֶם וּלְבָבָם הָגָה אֵימָה סְתוּמָה. (טז) וַיַּדְבִּיקוּ אֶת-אָזְנָם אֶל-הַדְּמָמָה, כְּהַדְבֵּק הַצָּמֵא בַּמִּדְבָּר אֶת-אָזְנוֹ אֶל-סֶלַע אִלֵּם, מְדַמֶּה לְהַקְשִׁיב הֶמְיַת מַעְיָן חָתוּם מִלֵּב הָאֶבֶן... -
וְעֵינָיו הַקֹּדְחוֹת צָלְלוּ בַּמַּעֲמַקִּים הַשְּׁחֹרִים וַתֹּאבַדְנָה שָׁם - סוף סוף הוא הצליח לאבד את עיניו הקודחות בתוך נהר האבדון... נהר האובדנות המתאבדת...
כִּי-נָפַל פַּחַד אֱלֹהִים עֲלֵיהֶם - וַיַּךְ כָּל בְּכוֹר בְּאַרְצָם רֵאשִׁית לְכָל אוֹנָם: וַיּוֹצִיאֵם בְּכֶסֶף וְזָהָב וְאֵין בִּשְׁבָטָיו כּוֹשֵׁל: שָׂמַח מִצְרַיִם בְּצֵאתָם כִּי נָפַל פַּחְדָּם עֲלֵיהֶם (תהלים קה לו-לח)
(יז) וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה וּבְכָל עִיר וָעִיר מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים מִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם (אסתר ח יז)
נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לִשְׁלֹחַ יָד בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתָם וְאִישׁ לֹא עָמַד לִפְנֵיהֶם כִּי נָפַל פַּחְדָּם עַל כָּל הָעַמִּים: וְכָל שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ מְנַשְּׂאִים אֶת הַיְּהוּדִים כִּי נָפַל פַּחַד מָרְדֳּכַי עֲלֵיהֶם (אסתר ט ב-ג)
בכל שלושת המקורות התנכיים שלעיל הצירוף כי נפל פחד מתאר את הלא-יהודים. כאן, בסארקאזם המדרשי של ביאליק אלו שנפל עליהם הפחד הם העלמים הגולים והפחד הנופל עליהם הוא פחד אלוהים – ליבם הוגה אימה מיראת האל...
וּלְבָבָם הָגָה אֵימָה סְתוּמָה - לִבְּךָ יֶהְגֶּה אֵימָה אַיֵּה סֹפֵר אַיֵּה שֹׁקֵל אַיֵּה סֹפֵר אֶת הַמִּגְדָּלִים (ישעיה לג יח)
מַעְיָן חָתוּם - גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם (שיר השירים ד יב)
לֵּב הָאֶבֶן - וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי לֵב הָאֶבֶן מִבְּשָׂרָם וְנתַתִּי לָהֶם לֵב בָּשָׂר (יחזקאל יא יט)
וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם: וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם: וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר:(כז) וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם (יחזקאל לו כד-כז)
שבעה שמות יש לו ליצר הרע. הקדוש ברוך הוא קראו רע, שנאמר +בראשית ח+ כי יצר לב האדם רע מנעוריו. משה קראו ערל, שנאמר +דברים י+ ומלתם את ערלת לבבכם. דוד קראו טמא שנאמר +תהלים נא+ לב טהור ברא לי אלהים - מכלל דאיכא טמא. שלמה קראו שונא, שנאמר +משלי כה+ אם רעב שנאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים כי גחלים אתה חותה על ראשו וה' ישלם לך, אל תקרי ישלם לך אלא ישלימנו לך. ישעיה קראו מכשול, שנאמר +ישעיהו נז+ סולו סולו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי. יחזקאל קראו אבן, שנאמר +יחזקאל לו+ והסרתי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר. יואל קראו צפוני, שנאמר +יואל ב+ ואת הצפוני ארחיק מעליכם. (בבלי סוכה נב א)
(יז) וְאָמְנָם בְּעוֹד רֶגַע וְהִנֵּה הֶגֶה שִׁיר חֲרִישִׁי וּמֶשֶׁךְ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה עוֹלֶה וָבָא מֵעֵבֶר הָאִישׁ הַפֶּלִאי. (יח) לְנַפְשׁוֹ, שׁוֹרֵר הָאִישׁ וְקוֹלוֹ נָמוֹךְ, נָמוֹךְ... אֲפֵלָה, נַעֲלָמָה וּשְׁלֵוָה כְּעֶצֶם הַלַּיְלָה, בָּאָה הַשִּׁירָה, וַתַּקְפֵּא לְבָבוֹת בְּשֶׁקֶט קָרָתָהּ. (יט) וְלֹא נוֹדַע אִם מִמְאוּרָה אֲפֵלָה בְּנֶפֶשׁ הַפֶּלִאי גָּחָה לְאִטָּה כְּפֶתֶן שָׁחֹר וַתִּמָּשֵׁךְ הַמַּיְמָה וְאִם-דָּלֹה דָּלוּהָ עֵינֵי הַפֶּלִאי מִתְּהוֹם הַנָּהָר וַתִּמָּשֵׁךְ אֶל-נַפְשׁוֹ -
מְאוּרָה אֲפֵלָה בְּנֶפֶשׁ הַפֶּלאִי - אפל ופלא משמשין כאן בערבוביא
אֲפֵלָה, נַעֲלָמָה וּשְׁלֵוָה כְּעֶצֶם הַלַּיְלָה, בָּאָה הַשִּׁירָה, וַתַּקְפֵּא לְבָבוֹת בְּשֶׁקֶט קָרָתָהּ. וְלֹא נוֹדַע אִם מִמְאוּרָה אֲפֵלָה בְּנֶפֶשׁ הַפֶּלִאי גָּחָה לְאִטָּה כְּפֶתֶן שָׁחֹר - שירתו האפלה של הפלאי גחה לאיטה כפתן שחור ממאורה אפלה בנפשו. שירה אכזרית זו עצורה בנפשו של חיים נחמן קרוב לשנתיים. בפרעות קישינב נזרעו זרעי הפורענות שלה, ובפואמה "בעיר ההריגה" הוא התריע מפניה. אז עוד לא היה איש אימות פלאי אלא נביא אלהים מתוסכל שנוכח לדעת שלמרות שאלהיו הוא עני כמותו הוא ממשיך להתאכזר אליו ולגזור עליו גזירות קשות כשם שגזר על הנביא יחזקאל. באופן כזה הוא גוזר עליו תענית שתיקה ופוקד עליו לאצור את דמעתו האחת והיחידה ולא לתת לה ליפול ארצה. הדמעה האצורה הזאת תהפוך לפתן שחור ואכזר שיגיח מנפשו האפלה של הנביא המתוסכל ויהפוך אותו לאיש אֵימוֹת כריזמטי וזעום עפעפיים:
וְגַם-אַתָּה, בֶּן-אָדָם, אַל-תִּבָּדֵל מִתּוֹךְ עֲדָתָם,
הַאֲמֵן לְנִגְעֵי לִבָּם וְאַל-תַּאֲמֵן לִתְחִנָּתָם;
וּבְהָרֵם הַחַזָּן קוֹלוֹ: "עֲשֵׂה לְמַעַן הַטְּבוּחִים!
עֲשֵׂה לְמַעַן תִּינֹוקוֹת! עֲשֵׂה לְמַעַן עוֹלְלֵי טִפּוּחִים"!
וְעַמּוּדֵי הַבַּיִת יִתְפַּלְּצוּ בְּזַעֲקַת תַּאֲנִיָּה,
וְסָמְרָה שַׂעֲרַת בְּשָׂרְךָ וּפַחַד יִקְרָאֲךָ וּרְעָדָה –
וְהִתְאַכְזַרְתִּי אֲנִי אֵלֶיךָ – וְלֹא תִגְעֶה אִתָּם בִּבְכִיָּה
וְכִי תִפְרֹץ שַׁאֲגָתְךָ – אֲנִי בֵּין שִׁנֶּיךָ אֲמִיתֶנָּה;
יְחַלְּלוֹּ לְבַדָּם צָרָתָם – וְאַתָּה אַל תְּחַלְּלֶנָּה.
תַּעֲמֹד הַצָּרָה לְדוֹרוֹת – צָרָה לֹא-נִסְפָּדָה,
וְדִמְעָתְךָ אַתָּה תֵּאָצֵר דִּמְעָה בְלִי-שְׁפוּכָה,
וּבָנִיתָ עָלֶיהָ מִבְצַר בַּרְזֶל וְחוֹמַת נְחוּשָׁה
שֶׁל-חֲמַת מָוֶת, שִׂנְאַת שְׁאוֹל וּמַשְׂטֵמָה כְבוּשָׁה,
וְנֹאחֲזָה בִלְבָבְךָ וְגָדְלָה שָׁם כְּפֶתֶן בִּמְאוּרָתוֹ,
וִינַקְתֶּם זֶה מִזֶּה וְלֹא-תִמְצְאוּ מְנוּחָה;
וְהִרְעַבְתָּ וְהִצְמֵאתָ אוֹתוֹ – וְאַחַר תַּהֲרֹס חוֹמָתוֹ
וּבְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר לַחָפְשִׁי תְשַׁלְּחֶנּוּ
וְעַל-עַם עֶבְרָתְךָ וְחֶמְלָתְךָ בְּיוֹם רַעַם תְּצַוֶּנּוּ.
הגזירה הקשה שגזר אלהי קישינב על הנביא המתוסכל אכזרית ביותר. הוא גזר עליו לגדל במאורת נפשו פתן שחור ולהניק אותו עד שיגדל ויהיה לראש פתנים אכזר, ואז לשלחנו לחופשי כדי שישתלח בעמו של הנביא המתוסכל וימיט עליו אסון. אבל הנביא המתוסכל לא יכול לעמוד ברוע הגזירה שגזר עליו אלהיו, ובמקום לשלח את הפתן השחור בעמו הוא מלמד את בני עמו להפיץ בעולם את רעל השנאה והמשטמה ולהמיט אסון על עמים אחרים -
מִתְּהוֹם הָאֲבָדוֹן הַעֲלוּ לִי שִׁירַת הַחָרְבָּן
שְׁחֹרָה כְּאוּדֵי לְבַבְכֶם;
שָׂאוּהָ בַגּוֹיִם וּפוּצוּ בִּזְעוּמֵי אֱלוֹהַּ,
וַחֲתוּ גֶחָלֶיהָ עַל-רֹאשָׁם.
וּזְרַעְתֶּם בָּהּ אָבְדָן וּכְלָיָה עַל-כָּל-שַׁדְמוֹתֵיהֶם
הנביא המתוסכל מתכחש לשליחותו האלהית ומשנה את רוע הגזירה והופך לאדמו"ר המשטמה, ומפעיל את כל עוצמתו הכריזמטית כדי לשכנע את חסידיו לא להאמין לאלהי השמים ולכל אשליות הישועה שהוא מטפח. הוא משכנע את חסידיו שאלהי השמים הוא אל נקמות השופך את כל חמתו על עמו בלבד, והוא מטיף להם לאסוף את כל החמתות הבוערות של אלהי השמים ולשפוך אותן על כל העמים האחרים שלא טעמו עדיין מנחת זרועו האכזרית.
איש האימות הפלאי אינו אלא נביא מתוסכל הקופא בכפור הכפירה וּמַקְפִּיא לְבָבוֹת בְּשֶׁקֶט קָרָתָהּ...
הנפש כנחש הנפש כנחש פתן – גם את ההטרמה לעניין הזה ראינו מקודם....
(כ) וְכֹה לָאַט הָאִישׁ בְּשִׁירוֹ:
נָמִים, עֲמֻקִּים וּשְׁחֹרִים תְּהֹמוֹת אֲבַדּוֹן
וְחִידַת הַמָּוֶת יָחוּדוּ...
(כא) וְצֹלְלוֹת כַּאֲבָנִים בְּקִרְבָּם עֱנוּת כָּל-עוֹלָמִים
וְשַׁוְעַת עוֹלָמִים...
(כב) וְאֵי הַיְשׁוּעָה? – זוֹנָה הִיא אֶל-
הַשָּׁמַיִם
וְאֶל-אֱלֹהֵיהֶם;
(כג) תַּעַד תֻּפֶּיהָ וּמְחוֹלֶלֶת בְּרָאשֵׁי הַצּוּרִים
לִפְנֵי הַכּוֹכָבִים –
שַׁוְעַת עוֹלָמִים... - שוועת עולמים מצטלצלת כמו שוועת עלמים. יש כאן הטרמה ברורה לשוועת העלמות שתאפיל עוד מעט על כל שירת הזעם והמשטמה הזאת – "וְהִנֵּה שַׁוְעַת הָעֲלָמוֹת עוֹלָה מֵעֵבֶר הַמִּשְׁבָּר"...
בנוסף לכך מצטלצל כאן עוד מדרש סרקסטי על הפסוק "יִשְׂרָאֵל נוֹשַׁע בַּיהוה תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים" (ישעיה מה יז) - לא זו בלבד שיהוה לא מושיע את ישראל ומביא אותם לידי "תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים" אלא שהוא מביא עליהם "שַׁוְעַת עוֹלָמִים".
וְאֵי הַיְשׁוּעָה? – המדרש הסרקסטי על הפסוק "יִשְׂרָאֵל נוֹשַׁע בַּיהוה תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים" מתעצם והולך. כשמשורר החורבן זעום העפעפיים מקשה את קושיית "וְאֵי הַיְשׁוּעָה?" איננו יכולים שלא להיזכר בעובדה שבמקום תשועת העולמים לה ציפינו דורות כה רבים קיבלנו שוועת עולמים ונסתם הגולל על כל ישועה אפשרית...
וְאֵי הַיְשׁוּעָה? - זוֹנָה - ברגע הראשון מתקבל הרושם שהישועה היא זונה. הצירוף האוקסימורוני הזה - "הישועה הזונה" - מכה כל כך חזק בתודעה שלנו שהתמכרה לחלוטין לניגוד המהותי שבין "הישועה הטהורה הצדיקה והצנועה" לבין "הזונה הטמאה הרשעה והפרוצה". את כל המוסכמות הללו שובר זעום העפעפיים כשהוא מטיח בפנינו: "הישועה היא זונה. נקודה". רק אחרי שנתאושש ונמשיך לקרוא יתברר לנו שלמלה "זונה" המתוארת כאן אין משמעות של שם עצם אלא של פועל. הישועה הזונה איננה ישות ישועית (ישועתית?) אלא פעילות אמונתית ופולחנית... עצם האמונה בישועה, על פי תפיסתו התיאולוגית של משורר החורבן והזעם אינה אלא זנות אחת גדולה ומתמשכת. הזנות הזו נעוצה בין השאר בחוסר היכולת שלנו לקבל את המציאות הקטסטרופלית כפי שהיא, ובצורך האובססיבי שלנו לברוח אל עולמות טובים ומאושרים שלא יהיו ולא ייבראו לעולם.
וְאֵי הַיְשׁוּעָה? - זוֹנָה הִיא אֶל הַשָּׁמַיִם – המוסכמה הבאה ששובר בפנינו משורר הזעם היא בדבר האזימוט שאליו אנו פונים במהלך פולחן הזנות שלנו. אנחנו התרגלנו לכך שככל שאזימוט הפולחן שלנו מכוון ליעד גבוה יותר כך טהורות יותר כוונותינו. לעומת זאת, ככל שאזימוט הסגידה שלנו יורד נמוך יותר כך אנחנו הולכים ומתדרדרים לזנוּת. בא משורר הזעם ומתריס: לא יורדים לזנוּת אלא עולים אליה!... ככל שנגלגל עינים גבוה יותר לשמים כך נעלה את יכולת הזנות שלנו לביצועים יותר משוכללים. הישועה הארורה שמשורר החורבן והזעם מדבר עליה איננה זונה אל הבעל או אל העגל או אל התמוז או אל כל אל ארצי אחר. לשטיפת המח הזאת התרגלנו בעקבות הטפותיהם החוזרות ונשנות של הנביאים המקראיים שקישרו בין פעולת הזנות לבין פולחן האלים הארציים. תיאורים מקראיים רבים גרמו לנו לזהות את פעולת הזנות עם פולחן אלהי הארץ – "פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ וְזָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם" (שמות לד טו) ; "וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ" (דברים לא טז) ; "וַיִּמְעֲלוּ בֵּאלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם וַיִּזְנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵי עַמֵּי הָאָרֶץ" (דברי הימים א ה כה). התנ"ך מוצף בתיאורים אנטי-ארציים כאלו. בא משורר הזעם, הופך את הקערה על פיה, ומטיח בפנינו: הזנות הגדולה ביותר היא פולחן אלהי השמים!
וְאֵי הַיְשׁוּעָה? - זוֹנָה הִיא אֶל הַשָּׁמַיִם וְאֶל-אֱלֹהֵיהֶם - למשורר הזעם והמשטמה חשוב לעשות הפרדה ברורה בין אלהי השמים לבין אלהיו. משורר כריזמטי זה הוא האדמור של חסידות משטמה והוא הופך את מאתיים העלמים לחסידיו השותים בצמא את זעמו. אלהיהם של אדמו"ר משטמה וחסידיו הוא אלהי השאול והצלמות. לו בלבד הם סוגדים ומולו בלבד הם מתנועעים בסחף חושים חסידי.
לא רק איש האימות זעום העפעפיים אינו אוהב את אלהי השמים אלא גם העלם בהיר העינים. בהמשך המגילה, במהלך וידויו של העלם, הוא יתרפק כך על ילדותו הארצית והמאושרת: "... קָמוֹת בָּר גְּבֹהוֹת וּשְׂדֵי תְרוּמוֹת בֵּרְכוּ יַלְדוּתִי וְיַעְרוֹת אֲשֵׁרִים רַעֲנַנִּים וָעֳפָאֵי הַבְּרוֹשִׁים בְּסוֹדָם הֱבִיאוּנִי; וָאֹהַב אֶת-אֱלֹהֵי הָאָרֶץ, אֱלֹהֵי הֶהָרִים וְהָעֲמָקִים, וְאֶת-אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם יָרֵאתִי..."
ההבדל הגלוי בין שני המנהיגים הפלאיים הללו הוא שהעלם בהיר העינים ירא את אלהי השמים ואילו איש האימות זעום העפעפיים כופר בעצם קיומו ולא עושה לו כל חשבון. בהמשך נבחין כי מתחת להבדל התיאולוגי הגלוי הזה זורמים זרמים תת-הכרתיים רבים ומנוגדים שיגרמו לעלם בהיר העיניים לנוע בתזזיתיות בין פולחן כפייתי מפוחד לאלהי השמים לבין פולחן אשלייתי של אהבה לאותו אלהים. איש האימות, לעומת זאת, ינתק כל מגע מאלהי השמים. כל מגע כזה מבחינתו אינו אלא מגע זנותי...
הבדל נוסף: העלם בהיר העינים אוהב את אלהי הארץ, אלהי ההרים והעמקים, כשם שהוא אוהב את אֵלת-אהבתו, אלת החיים והנחמה. האהבה החיים-נחמנית הזאת גורמת לו להמשיך ולייחל לישועה. איש האימות זעום העפעפיים, לעומת זאת, אינו אוהב אף אל ואיננו אוהב את החיים. לעולם לא נדע אם עמוק בתוכו מקננת אהבה עזה למוות, לחורבן, להרס ולמשטמה, או שמדובר אך ורק באקסטזה משכרת של פולחן לכל אֵלֵי השאול הללו...
תַּעַד תֻּפֶּיהָ וּמְחוֹלֶלֶת בְּרָאשֵׁי הַצּוּרִים - כיצד זונה הישועה בפני אלהי השמים? – היא מתופפת ומחוללת בראשי הצורים לפני הכוכבים . יש כאן הטרמה למחול הישועה הישועי של מאתיים העלמות החסודות המגלגלות עינים עצומות כלפי שמיא, ובתוך כך הן מחוללות את צעדת המוות הקולקטיבית שלהן לעבר נהר האבדון . המחול הזה כבר מתחולל והוא בעיצומו, אבל מאתיים העלמים הסוגדים לאדמור המשטמה והאבדון לא מבחינים בו. גם עיניהם המהופנטות עצומות כלפי השאול.
מופע התופים והמחולות הנשי הזה מזכיר לנו כמובן שני מופעי נצחון וגאולה נשיים המתוארים בתנך. המופע האחד הוא זה של מרים - וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת: וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַיהוה כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם: (שמות טו כ-כא), והמופע האחר הוא זה של בת יפתח - וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה אֶל בֵּיתוֹ וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת (שופטים יא לד).
שני המופעים הנשיים הללו נעים בין הישועה והמוות ומדברים בו זמנית גם עם פולחן המוות שסוגדים לו מאתיים העלמים וגם עם צעדת הישועה והמוות שמחוללות מאתיים העלמות.
מחול הישועה של מרים ובנות ישראל מתחולל על רקע הינצלות מטביעה המונית בים סוף ואילו מחול הישועה של מאתיים העלמות מחולל את הטביעה ההמונית בנהר האבדון. גם מחול הישועה של בת יפתח שיצאה לקראת אביה בתופים ובמחולות יהפוך למחול מוות על ראשי ההרים - וַתֵּלֶךְ הִיא וְרֵעוֹתֶיהָ וַתֵּבְךְּ עַל בְּתוּלֶיהָ עַל הֶהָרִים (שופטים יא לח) האיחוד הזה בין תופי הישועה של בת יפתח לבין מחול המוות שלה על ראשי ההרים מתמצה היטב בשורה תַּעַד תֻּפֶּיהָ וּמְחוֹלֶלֶת בְּרָאשֵׁי הַצּוּרִים...
וְאֵי הַיְשׁוּעָה? – זוֹנָה הִיא אֶל-הַשָּׁמַיִם וְאֶל-אֱלֹהֵיהֶם; תַּעַד תֻּפֶּיהָ וּמְחוֹלֶלֶת בְּרָאשֵׁי הַצּוּרִים לִפְנֵי הַכּוֹכָבִים - אם נשוב אל עניין האזימוט המופנה כלפי מעלה כדאי לזכור שעל פי תפיסתם של אדמור המשטמה וחסידיו פולחן אלהי השמים אינו אלא עבודת כוכבים. אחרי הכל גם הכוכבים וגם השמים שוכנים על אותו אזימוט עילי ואשלייתי...
(כד) וַיֵּשְׁבוּ הַבַּחוּרִים מַחֲרִישִׁים וְשׁוֹמְעִים וּפְנֵיהֶם כְּבוּשִׁים בַּנָּהָר. (כה) תְּהוֹם הָאֲבָדוֹן לָחֲשָׁה לָהֶם אֵימִים וְכוֹכְבֵי זָהָב יִתְגָּרוּ בָם מִשַּׁחַר מְצוּלָה -
וּפְנֵיהֶם כְּבוּשִׁים בַּנָּהָר - רק כשבורחים אל הציר האנכי רואים את התהום משתקף בשמים...
וְכוֹכְבֵי זָהָב יִתְגָּרוּ בָם – "הַכּוֹכָבִים רִמּוּ אוֹתִי, הָיָה חֲלוֹם – אַךְ גַּם הוּא עָבָר; עַתָּה אֵין לִי כְלוּם בָּעוֹלָם – אֵין לִי דָבָר" (מתוך "הכניסיני")
וְאַתֶּם כּוֹכְבֵי-אֵל, נֶאֶמְנֵי רוּחִי וּמְפָרְשֵׁי לִבִּי, מַדּוּעַ תֶּחֱשׁוּ אַתֶּם, לָמָּה תֶחֱשׁוּ? הַאֻמְנָם אֵין לְעַפְעַף זְהַבְכֶם דָּבָר וְרֶמֶז קַל לְהַגִּיד לִי וְלִלְבָבִי? אוֹ אוּלַי יֵשׁ וָיֵשׁ – וַאֲנִי שָׁכַחְתִּי לְשׁוֹנְכֶם וְלֹא-אֶשְׁמַע עוֹד אֶת-שְׂפַתְכֶם, שְׂפַת הָרָזִים? – עֲנוּנִי, כּוֹכְבֵי-אֵל, כִּי-עָצֵב אָנִי. (מתוך "לפני ארון הספרים")
תְּהוֹם הָאֲבָדוֹן לָחֲשָׁה לָהֶם אֵימִים וְכוֹכְבֵי זָהָב יִתְגָּרוּ בָם מִשַּׁחַר מְצוּלָה - שפת המראות השחורות
(כו) וְהַנַּעַר הַנִּכְלָם הֵרִים לְתֻּמּוֹ אֶבֶן גִּיר קְטַנָּה מֵחַלֻּקֵּי הַנַּחַל וַיִּזְרְקֶהָ הַמָּיְמָה. (כז) וַיָּנַע לְבַב הַנָּהָר, וַיִּתְקַמֵּט, וּפָנָיו נַעֲווּ, וּמִכּוֹכְבֵי הַזָּהָב הִשְׁתַּרְבְּבוּ כְּעֵין נַחֲשֵׁי אֵשׁ קְטַנִּים, פְּתַלְתֻּלִּים, וַיִּתְפַּזְּרוּ בְּחִפָּזוֹן וּרְעָדָה הֵנָּה וָהֵנָּה... -
על פני נהר האבדון מתחוללת מלחמת נחשים סמויה בין איש האימות זעום העפעפיים לבין הנער צהוב התלתלים... קולו הנמוך והאפל של איש האימות מעלה פתן ענק ומהופנט ממאורה אפלה בקרקעית נהר האבדון... הפתן הענק הזה נשאב ממעמקי הנהר ועולה על גדותיו לעיניהם העצומות של מאתים העלמים המהופנטים, ואז בא הנער צהוב התלתלים, שלמרות שהוא נכלם וביישן לשונו היא לשון ערומים כלשונו של הנחש הערום מכל חיית השדה. והנער צהוב התלתלים משליך לתומו אבן גיר קטנה לתוך הנהר הגואה, והאבן הקטנה והלבנה בולעת את הפתן הענק והשחור ומניעה את לב הנהר ומרצדת את פניו, ומכוכבי הזהב משתרבבים נחשי אש קטנים ופתלתלים והם מבליעים את הפתן הענק בתהום והם ממשיכים לרצד ולהתפזר בחפזון אנה ואנה... ברור שהתמונה הזאת היא תמונה הפוכה לחזיון התנינים ההזוי המתחולל בתחילת ספר שמות בין משה ואהרן לבין חרטומי פרעה – וַיֹּאמֶר יהוה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין: וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיַּעֲשׂוּ כֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יהוה וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין: וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן: וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם: וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יהוה (שמות ז ח-יג) - שם משליך אהרן את מטהו והמטה הופך לתנין והחרטומים משליכים את מטיהם והם הופכים לתנינים רבים והתנין של משה ואהרן בולע את כל התנינים של חרטומי פרעה, כאן מבריחים הנחשים הקטנים שמייצר צהוב התלתלים את הפתן השחור שמייצר זעום העפעפיים... וכמו ששם, בסופו של דבר, פרעה לא מקשיב למשה ואהרן על אף שהתנין שלהם בלע את כל התנינים האחרים כך גם איש האימות לא שם לב בכלל לנחשיו המרצדים של בעל לשון הערומים, וכמו שאצל פרעה נאמר וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם, כך גם ייאמר אצל איש האימות שקוֹלוֹ הִשְׁתַּנָּה פִּתְאֹם וַיֶּחֱזַק וַיְהִי הוֹלֵךְ וְרוֹעֵד וְזוֹעֵם...
(כח) וַיָּנַע גַּם-לְבַב כָּל-הַבַּחוּרִים וַיֶּחְרְדוּ מְאֹד, מִבְּלִי דַעַת לָמָּה וְעַל-מָה. (כט) וְאֵשׁ שְׁחֹרָה נִצְנְצָה בְּעֵינֵי אִישׁ הַפֶּלִאי, הוּא לַהַט הַשָּׂטָן, וְקוֹלוֹ הִשְׁתַּנָּה פִּתְאֹם וַיֶּחֱזַק וַיְהִי הוֹלֵךְ וְרוֹעֵד וְזוֹעֵם -
אֵשׁ שְׁחֹרָה - ר' פינחס בשם רבי שמעון בן לקיש התורה שנתן לו הקב"ה למשה נתנה לו אש לבנה חרותה באש שחורה היא אש מובללת באש חצובה מאש ונתונה מאש הדא הוא דכתיב מימינו אש דת למו (ירושלמי שקלים פרק ו הלכה א)
אש דת - שהיתה כתובה מאז לפניו באש שחורה על גב אש לבנה, נתן להם בלוחות כתב יד ימינו. (רש"י לדברים לג ב)
וַיָּנַע גַּם-לְבַב כָּל-הַבַּחוּרִים וַיֶּחְרְדוּ מְאֹד, מִבְּלִי דַעַת לָמָּה וְעַל-מָה. וְאֵשׁ שְׁחֹרָה נִצְנְצָה בְּעֵינֵי אִישׁ הַפֶּלִאי, הוּא לַהַט הַשָּׂטָן, וְקוֹלוֹ הִשְׁתַּנָּה פִּתְאֹם וַיֶּחֱזַק וַיְהִי הוֹלֵךְ וְרוֹעֵד וְזוֹעֵם - וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה:וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר: וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יהוה בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד: וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל (שמות יט טז-יט) – יש כאן דמיון בין הפעלים והתארים של מעמד הר סיני לבין מעמד שירת המשטמה. (לפתח)
(ל) מִתְּהוֹם הָאֲבָדוֹן הַעֲלוּ לִי שִׁירַת הַחָרְבָּן
שְׁחֹרָה כְּאוּדֵי לְבַבְכֶם;
(לא) שָׂאוּהָ בַגּוֹיִם וּפוּצוּ בִּזְעוּמֵי אֱלוֹהַּ,
וַחֲתוּ גֶחָלֶיהָ עַל-רֹאשָׁם.
(לב) וּזְרַעְתֶּם בָּהּ אָבְדָן וּכְלָיָה עַל-כָּל-שַׁדְמוֹתֵיהֶם,
וְאִישׁ אִישׁ סְבִיב אַרְבַּע אַמּוֹתָיו.
(לג) וְצִלְּכֶם כִּי-יַחֲלֹף עֲלֵי חֲבַצֶּלֶת גִּנָּתָם –
וְשָׁחֲרָה וָמֵתָה;
(לד) וְעֵינְכֶם כִי-תִפְגַּע בְּשֵׁישָׁם וּבְפֶסֶל מַשְׂכִּיתָם –
וְנִשְּבַּר כְּחָרֶשׂ;
(לה) וּשְׂחוֹק קְחוּ עִמָּכֶם, שְׂחוֹק מַר כְּלַעֲנָה, אַכְזָרִי,
אֲשֶׁר בּוֹ תָמִיתוּ -
[1] את כל הקטע הבא יש להביא בהקדמה להופעת הרוק והזעף של איש האימות זעום העפעפיים הקורא למאתים העלמים השפוטים שלו לממש במו ידיהם ובמו נפשם את נבואת הזעם והנקם של יואל כי אלהים עצמו איבד את היכולת להיות אל נוקם והפך להיות סיסי בכייני – אנחנו נשאג במקומו ונפוצץ את כל העולם במקומו כי הוא – הכפיר השואג – הפך להיות כלב מדבר נובח ומיילל שמפחד לנשוך... קִרְאוּ זֹאת בַּגּוֹיִם קַדְּשׁוּ מִלְחָמָה הָעִירוּ הַגִּבּוֹרִים יִגְּשׁוּ יַעֲלוּ כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה:(י) כֹּתּוּ אִתֵּיכֶם לַחֲרָבוֹת וּמַזְמְרֹתֵיכֶם לִרְמָחִים הַחַלָּשׁ יֹאמַר גִּבּוֹר אָנִי:
(יא) עוּשׁוּ וָבֹאוּ כָל הַגּוֹיִם מִסָּבִיב וְנִקְבָּצוּ שָׁמָּה הַנְחַת יְקֹוָק גִּבּוֹרֶיךָ:(יב) יֵעוֹרוּ וְיַעֲלוּ הַגּוֹיִם אֶל עֵמֶק יְהוֹשָׁפָט כִּי שָׁם אֵשֵׁב לִשְׁפֹּט אֶת כָּל הַגּוֹיִם מִסָּבִיב:(יג) שִׁלְחוּ מַגָּל כִּי בָשַׁל קָצִיר בֹּאוּ רְדוּ כִּי מָלְאָה גַּת הֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים כִּי רַבָּה רָעָתָם:(יד) הֲמוֹנִים הֲמוֹנִים בְּעֵמֶק הֶחָרוּץ כִּי קָרוֹב יוֹם יְקֹוָק בְּעֵמֶק הֶחָרוּץ:
(טו) שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדָרוּ וְכוֹכָבִים אָסְפוּ נָגְהָם:(
שִׁירַת הַחָרְבָּן – מה היחס בין שירת החרבן לבין "אגדות החורבן" המהווה תת-כותרת של המגילה. הַאֵבְךְּ לְחֻרְבָּנְךָ, אִם-אֵבְךְּ לְחֻרְבָּנִי, וְאִם לִשְׁנֵיהֶם יַחְדָּו אֵבְךְּ וְאֶסְפֹּדָה? (מתוך "על סף בית המדרש")
שְׁחֹרָה כְּאוּדֵי לְבַבְכֶם -
הָרוּחַ! אִם תִּמְצָא אֶת-אָחִי אֱמָר-לוֹ – אוּד עָשֵׁן הִנֵּנִי.
אֱמָר-לוֹ: בִּי נָבַע מְקוֹר אוֹרָה – וַיִּיבַשׁ נְטָפִים נְטָפִים;
בִּלְבָבִי שַׁלְהֶבֶת יָקָדָה – וַתִּדְעַךְ רְשָׁפִים רְשָׁפִים.
וְעַתָּה מַעְיָנִי כְּמוֹ פֶצַע: רַק שׁוֹתֵת וּמְטַפְטֵף לִפְעָמִים;
וּלְבָבִי עוֹד יֶעְשַׁן בַּמִּסְתָּר מְגוֹלָל בָּאֵפֶר וּבְדָמִים
(מתוך "זריתי לרוח אנחתי")
שָׂאוּהָ בַגּוֹיִם וּפוּצוּ בִּזְעוּמֵי אֱלוֹהַּ - יָקוּם אֱלֹהִים יָפוּצוּ אוֹיְבָיו וְיָנוּסוּ מְשַׂנְאָיו מִפָּנָיו: (תהלים סח ב) ; קוּמָה יהוה וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ: (במדבר י לה)
וַחֲתוּ גֶחָלֶיהָ עַל-רֹאשָׁם - אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מָיִם: כִּי גֶחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ וַיהוה יְשַׁלֶּם לָךְ (משלי כה כא-כב)
רבי ראובן בן אצטרובלי אומר היאך מתרחק אדם מיצר הרע שבמעיו לפי שטיפה ראשונה שאדם מטיל באשה הוא יצר הרע. ויצר הרע אינו שרוי אלא מפתחי הלב שנאמר לפתח חטאת רובץ (בראשית ד' ז'). אמר לו לאדם בשעה שהתינוק מוטל בעריסה האיש מבקש להורגך הוא רוצה שיתלוש ממנו בשערו. תינוק מוטל בעריסה הניח ידו על גבי נחש או על גבי עקרב ועקצתו לא גרם לו אלא יצר הרע שבמעיו. הניח ידו על גבי גחלים ונכוה לא גרם לו אלא יצר הרע שבמעיו לפי שיצר הרע זורקו בבת ראש. אבל בא וראה בגדי או בטלה כיון שהוא רואה את הבאר הוא חוזר לאחוריו לפי שאין יצר הרע בבהמה: רבי שמעון בן אלעזר אומר אמשול לך משל למה הדבר דומה יצר הרע דומה לברזל שהטילוהו בתוך האור כל זמן שהוא בתוך האור עושין ממנו כל כלים שירצו. אף כך יצר הרע אין לו תקנה אלא בדברי תורה בלבד שהן כאש שנאמר אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים כי גחלים אתה חותה על ראשו וה' ישלם לך (משלי כ"ה כ"ב) אל תקרי ישלם לך אלא ישלימנו לך (אבות דרבי נתן נוסחא א פרק טז) – שוב אנחנו מקבלים את ההיפוך המדרשי של ח"ן – אם במדרש מאבות דרבי נתן יש לחתות את הגחלים על ראשו של השטן הרי שאצלנו במגילה מטיף השטן לכל הנסחפים אחריו לחתות את הגחלים על ראשם של כל הגויים... בשירת הזעם והמשטמה שמלמד איש האימות זעום העפעפיים את מאתיים העלמים הוא מטיף להם להעלות את שירת החורבן ממעמקי נהר האבדון שעליו הם מתנועעים בלהט השטן ולהעלות מן המעמקים הללו את גחלי השטן ולחתות אותם על כל שדמותיהם ולזרוע בהם אובדן וכליה. ממש טרור של מיואשים.
וְצִלְּכֶם כִּי-יַחֲלֹף עֲלֵי חֲבַצֶּלֶת גִּנָּתָם – וְשָׁחֲרָה וָמֵתָה - המדרש, כפי שנראה, משחק משחקי צל עם המצלול של המילה חבצלת. החבצלת, יאמר המדרש שוב ושוב, נקראת כך משום שהיא חבויה בצל... חיים נחמן יאהב מאד להשתלב במשחקי המצלול הללו, וכשהוא כותב "וצלכם כי יחלוף עלי חבצלת גנתם ושחרה ומתה" הוא מודע מאד למדרשים המקוריים ודורש אותם במהופך בדרכו הסרקסטית.
הנה חלק מהמדרשים על הפסוק אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים (שיר השירים ב א) (וגם על הפסוק יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצָּלֶת (ישעיה לה א) ) - אני חבצלת השרון, אמרה כנסת ישראל אני היא וחביבה אני, אני שחבבני הקב"ה משבעים אומות. חבצלת השרון - שעשיתי לו צל על ידי בצלאל, דכתיב +שמות ל"ז+ ויעש בצלאל את הארון, השרון - שאמרתי לפניו שירה על ידי משה, דכתיב +שמות ט"ו+ אז ישיר משה ובני ישראל, דבר אחר: אני חבצלת השרון, אני היא וחביבה אני, אני היא שהייתי חבויה בצלן של מצרים, ולשעה קלה כנסני הקב"ה לרעמסס, והרטבתי מעשים טובים כשושנה, ואמרתי לפניו את השירה, שנאמר (ישעיה ל') השיר יהיה לכם כליל התקדש חג, דבר אחר: אני חבצלת השרון, אני היא וחביבה אני, אני היא שהייתי חבויה בצלו של ים, ולשעה קלה הרטבתי מעשים טובים כשושנה, והראיתיו באצבע מנון עבורי, שנא' (שמות ט"ו) זה אלי ואנוהו. דבר אחר: אני חבצלת השרון, אני היא וחביבה אני, אני היא שהייתי חבויה בצלו של סיני, ולשעה קלה הרטבתי מעשים טובים כשושנה בידי ולבי, ואמרתי לפניו (שם /שמות/ כ"ד) כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. דבר אחר: אני חבצלת השרון, אני היא וחביבה אני, אני היא שהייתי חבויה ורמוסה בצלן של מלכיות, למחר כשיגאלני הקב"ה מצלן של מלכיות אני מרטבת כשושנה, ואומרת לו שיר חדש, שנא' (תהלים צ"ח) שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו. (שיר השירים רבה פרשה ב סימן א)
- כמה סרקזם יש כאן – החבצלת במדרש שיר השירים היא כנסת ישראל שהשמ מחבבה מכל שבעים האומות ואילו כאן, במגילה, היא נמצאת אך ורק בגינתם של הגויים ובשדמותיהם – סיפור האהבה שבין החבצלת לבין הקדוש ברוך הוא מתואר באופן ארוטי ביותר... החבצלת מספרת עד כמה היא נמשכת אל השמ ממעמקיה - בשעה שאת(ה) מעמיק עיניך בי אני מרטבת מעשים טובים כשושנה ואומרת שירה, הה"ד (תהלים ק"ל) שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה' – אני כל כך מאוהבת בך, השמ, ביכולת שלך להעמיק את מבטיך בתוכי... כל הגעגועים להתגלות וכל הפחד מהסתר הפנים מקופלים בתיאור הזה... רק עיניך המעמיקות בתוכי גורמות לי להרטיב ולהעלות ממעמקיי את כל השפע... וכבר ראינו בתחילת המגילה את עוצמת מבטו המעמיק של השמ. כבר ראינו איך הוא שט כמו חרון על כסא של אש בתוך ים הלהבה, שלו ונורא הוא יושב, וזרועותיו נתונות על לבו. מרחיב להבות במבט עיניו ומעמיק מדורות בניד עפעפיו...
ובנוסף לכך (ותוך כדי כך) לומר שירה... כל הזמן אני אומרת שירה, אני הרי חבצלת השרון – והשירה שאני אומרת היא בעצם חיבור של כמה שירות – שירת הים, שירת המעמקים ושירת הגאולה... אז כאן יש לנו שירה... הרבה שירה... גם מבחינת הז'אנר בתוך המגילה רק בקטעים הללו שובר ח"ן את השורות ומציג לפנינו קטעי שירה וקורא לה בשם שירה עם צירופים שונים – בהתחלה הוא קורא לה "שירת המשטמה והכליון", אחר כך היא נקראת "שירת החורבן", ובעיצומה של השירה הזאת, רגע לפני הטביעה הגדולה, היא נקראת "שירת הזעם"... בנוסף לכך, בקטעי הקישור שבין שלושת חלקי השירה הזאת, מוזכרת שוב ושוב המילה שירה או פעולת השירה – "אזנו (של הפלאי) נטויה לשירת נפשו" ; כי בושו (הנערים) להודות אשר לא ידעו את השירה ההיא ; "והנה הגה שיר חרישי ומשך קול דממה דקה עולה ובא מעבר האיש הפלאי ; לנפשו שורר האיש וקולו נמוך... כעצם הלילה באה השירה... ובעיצומם של כל התיאורים הללו באה השאלה הטרגית-פרודית של העלם בהיר העיניים – "אחי, ואת שיר הנחמה והאחרית ידעתם?... (לפתח)
ג רבי יודן ורבי אליעזר, רבי יודן אמר אני חבצלת לא היא חבצלת ולא היא שושנה, אלא כל זמן שהיא קטנה הוא קורא אותה חבצלת, הגדילה קורא אותה שושנה, חבצלת ולמה נקראת חבצלת שחבויה בצלה, אמר רבי אליעזר משל את הצדיקים במשובח שבמינים ובמשובח שבאותו המין, המשובח שבמינים כשושנה, ובמשובח שבאותו המין שושנת העמקים, ולא כשושנת ההר שנוחה להכמש, אלא כשושנת העמקים שמרטבת והולכת, משל את הרשעים במגונה שבמינים ובמגונה שבאותו המין, מגונה שבמינים כקש לפני רוח, אם תאמר כמוץ שבבקעה כבר יש בו לחלוח, אלא ורדף המוץ הרים לפני רוח. רבי אבא בר כהנא אמר, אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, אני היא וחביבה אני, שנתונה בעמקי הצרות, וכשידלני הקב"ה מהצרות אני מרטבת מעשים טובים כשושנה ואומרת שירה לפניו, הדא הוא דכתיב (שם /ישעיה/ כ"ו) ה' בצר פקדוך, אמר ר' אחא אמרה כנסת ישראל, בשעה שאת מעמיק עיניך בי אני מרטבת מעשים טובים כשושנה ואומרת שירה, הה"ד (תהלים ק"ל) שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה', רבנן אמרין כנסת ישראל אמרתהו, אמרה כנסת ישראל אני היא וחביבה אני, שאני נתונה בעמקי גיהנם, וכשיגאלני הקב"ה ממעמקיה, הה"ד (שם /תהלים/ מ') ויעלני מבור שאון אני מרטבת מעשים טובים ואומרת לפניו שירה, הה"ד (שם /תהלים מ'/) ויתן בפי שיר חדש, אתיא דרבנן כההיא דאמר ר' אלעזר המודעי, עתידים שרי אומות העולם לעתיד לבא, שיבואו לקטרג את ישראל לפני הקב"ה, ואומרים רבש"ע אלו עבדו עבודת כוכבים ואלו עבדו עבודת כוכבים אלו גלו עריות ואלו גלו עריות, אלו שפכו דמים ואלו שפכו דמים, מפני מה אלו יורדין לגיהנם ואלו אין יורדין, והקב"ה משיב להם ואומר, אם כן הוא ירדו כל העמים עם אלהיהם לגיהנם, הה"ד (מיכה ד') כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו, אמר ר' ראובן אלו לא היה הדבר כתוב אי אפשר לאומרו כביכול (ישעיה ס"ו) כי באש ה' נשפט, ה' שופט אין כתיב כאן אלא נשפט, הוא שאמר דוד ברוח הקדש (תהלים כ"ג) גם כי אלך בגיא צלמות לא אירע רע כי אתה עמדי, ד"א שבטך אלו היסורין, ומשענתך זו תורה, המה ינחמוני וגו' יכול בלא יסורין תלמוד לומר אך, יכול בעולם הזה, ת"ל (שם /תהלים כ"ג/) אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי ושבתי בבית ה' לאורך ימים. (שיר השירים רבה פרשה ב )
איש האימות זעום העפעפיים כבר לא יכול יותר עם כל המשלים הארוטיים הללו על הגאולה הרטובה המותנית במעשים טובים. נמאס לו כבר להתנות את כל השפע הזה באמונה המוחלטת בקדוש ברוך הוא. הרי עצם המודל הזה של העלאת כל הארוטיות לשמים הוא התממשותה של הבריחה הבלתי פוסקת על הציר האנכי, הבריחה הבלתי פוסקת מהציר האופקי של "רק אני אני ואתה" את כל שיר השירים הלאימו לטובת הגאולה שתבוא אבל הפכו אותה למגילה של מרטירים... לא מפריע לו רק מה שהפריע לו אצל זקנו עוד כשהיה נער – שאיננו מסוגל לראות את האהבה הארצית בשיר השירים – הרי זקנו הזה אוסר עליו לממש את אהבתו לאלוהי הארץ וכופה עליו את הרקעת האהבה הארוטית לשמים. יש לו בעיה כפולה עם ההרקעה הזאת. הוא עושה דקונסטרוקציה דסטרוקטיבית של כל מדרשי הגאולה הללו. הרי כל המדרשים הללו של "אני חבצלת השרון שושנת העמקים" לא זו בלבד שהם מעלים את הארוס לשמים בבחינת קוטפים את כל ציצי העלומים אחד אחד – המדרשים הללו ספוגים לחלוטין בארוטיות והוא חש את הארוטיות הזאת בכל רמ"ח אבריו... המערכת כולה (אש המערכה) מנעה ממנו את הארוטיות הזאת, כשם שהיא מנעה את הארוטיות הזאת מהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו. על כן הם זועמים – איש האימות ואלוהי הזעם שבראז זה את זה בצלמם ובדמותם וממשיכים לברוא זה את זה בצלמם ובדמותם, וממשיכים לזעום על כל השפע המגרה הזה שלא יעלה ויבוא וירגיע את מאווייהם... כל השפע הרטוב והמגרה שטומנת בחובה החבצלת המשתוקקת כל כך להרטיב את כל האש היוקדת ולהשכין בה שלו, ומשתוקקת כל כך שהאש הזאת תבוא בה ותשכין בה שלום... (להמשיך)
ְועֵינְכֶם כִי-תִפְגַּע - שוב עניין "כל מקום שנתנו בו עיניו נשרף"
וּשְׂחוֹק קְחוּ עִמָּכֶם, שְׂחוֹק מַר כְּלַעֲנָה, אַכְזָרִי, אֲשֶׁר בּוֹ תָמִיתוּ - יש כאן לא רק הטפה מפורשת לטרור אלים אלא גם המלצה מפורשת לעסוק במדרש סרקסטי. שירת הזעם והחורבן הזאת לא מסתפקת בהוקעת כל המסירות נפש הזאת וההתמכרות הפסיבית לגאולה ולישועה (ואי הישועה? – זונה היא אל אלוהיהם), והיא גם לא מסתפקת בהטפה לטרור כאומרת: היות ואין כל סיכוי שתהיה לנו גאולה אי פעם ונגזר עלינו לחיות לעד את החורבן הבה נגרום לכל הגויים האחרים שגם הם יחיו בתוך החורבן המלא – הבה נשרוף את כל שדמותיהם ונשחיר להם את כל החבצלות, שלא תהיה להם רטיבות ושפע וטל, שיתייבשו כמונו ושיישרפו כמונו ושיטבעו כמונו בנהר האבדון. ואיך נעשה את זה? – לא רק בעזרת ההתלהמות השטנית השוטמת והזועמת אלא גם (ובעיקר) על ידי השחוק המדרשי הסרקסטי הטובל
את כל הגאולות והנחמות בים האבדון השחור. הצירוף "קחו עמכם" חייב להיות מזוהה אצל ח"ן עם התשובה הטהורה שתביא לגאולה המוחלטת. הוא חלק בלתי נפרד מן הפתיח של הפטרת שבת שובה - שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יהוה אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ: קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל יהוה אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ: אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ עַל סוּס לֹא נִרְכָּב וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם: אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ:(ו) אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן: יֵלְכוּ יֹנְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן:(ח) יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן (הושע יד ב-ח) – איש האימות זעום העפעפיים הוא הדרשן הסרקסטי - במקום ההפי אנד המלוקק של "קחו עמכם דברים ושובו אל השמ" הוא מטיף לחסידיו אחוזי הדיבוק "ושחוק קחו עמכם, שחוק מר כלענה, אכזרי, אשר בו תמיתו... "
(לו) וְהָעֶלֶם בְהִיר הָעֵינַיִם, אֲשֶׁר-עָמַד כָּל-הָעֵת לְבַדּוֹ נִשְׁעָן אֶל זִיז סֶלַע וַיְבַקֵּשׁ כּוֹכָבוֹ בַּמָּרוֹם, נִגַּשׁ בְּנַחַת אֶל-הַבַּחוּרִים מֵאֲחוֹרֵיהֶם וְעֵינָיו נְשׂוּאוֹת שָׁמַיְמָה כְּשֶׁהָיוּ, וַיִּשְׁאַל בְּרַחֲמִים: (לז) - אַחַי, וְאֶת-שִּיר הַנֶּחָמָה וְהָאַחֲרִית יְדַעְתֶּם?... -
וַיְבַקֵּשׁ כּוֹכָבוֹ בַּמָּרוֹם - אסוציציה חשובה של אברהם הנושא עיניו השמיימה וסופר את הכוכבים... אברהם הוא מידת הרחמים עד כדי הרס עצמי והוא העלם בהיר העיניים שלא מביט למטה אפילו כשיטבעו כולם בתהום שלרגליו – מולו יש את פחד יצחק – איש האימות – שכל הזמן מחפש בתוך "המתמיד"ים את הדינים ואת החורבן ואת המשטמה... ??? חסר
וְעֵינָיו נְשׂוּאוֹת שָׁמַיְמָה - חשוב לשים לב לכוריאוגרפיה של חוסר התקשורת – הם נועצים עיניים עצומות בתהום והוא בא אליהם מאחורה מדבר איתם בנחת כשהוא נושא עיניו השמיימה כמשפטו... אין כאן בכלל פגישה של עיניים...
שִּיר הַנֶּחָמָה - כדאי לשים לב לקשר בין הנחמה לנחמן... חיים נחמן מודע לכך... הוא מזוהה כמשורר הנחמה ומודע לייעודו האכזרי להיות משורר כזה אבל הוא לא מצליח לעשות זאת כאן...
אַחַי, וְאֶת-שִּיר הַנֶּחָמָה וְהָאַחֲרִית יְדַעְתֶּם - חשוב מאד לציין את העובדה ששיר הנחמה והאחרית לא יוּשר עד סוף המגילה, לעומת העובדה ששיר המשטמה והכליון מושר ומבוצע עד תום. (ראי/ה על כך אצל טרטנר עמ' 93 ובהמשך הדיונים שם) מוטל עלינו לנסות להבין מה גרם לחיים נחמן לא להשמיע את שיר הנחמה במהלך המגילה.
אַחַי, וְאֶת-שִּיר הַנֶּחָמָה וְהָאַחֲרִית יְדַעְתֶּם?... - לפני שנכנסים בכלל לתוכנה של השאלה ששואל העלם בהיר העיניים את מאתיים העלמים הסוגדים בעיניים עצומות לשטן האבדון, כדאי לשים לב לעובדה שהשאלה הזאת היא הטקסט היחיד שהוא אומר לפני הוידוי הגדול שכפי שנראה יפרוץ מפיו בשטף אינסופי. בשלב הזה הוא עוצר את כל מה שיש לו לומר. הוא נושא עיניו למרום והוא מאמין לעצמו שהוא מאמין בהשמ ובישועתו שבוא תבוא...
(לח) וְאוּלָם הַבַּחוּרִים לֹא שָׁמְעוּ אֶת שֶׁאֱלָתוֹ וְלֹא נָעוּ, וְאֶת-עֵינֵיהֶם לֹא הֵסַבּוּ מִן הַנָּהָר, כִּי-בָלְעָה שִׁירַת הַפֶּלִאי אֶת-נַפְשׁוֹת כֻּלָּם. (לט) וַיִּהְיוּ יוֹשְׁבִים עַל-שְׂפַת הַנָּהָר דּוֹמְמִים וְאִלְּמִים, וּמַרְאֵיהֶם כְּמַצֵּבוֹת שְׁחֹרוֹת עַל-קִבְרֵי עַצְמָם -
[1] וּמַרְאֵיהֶם כְּמַצֵּבוֹת שְׁחֹרוֹת עַל-קִבְרֵי עַצְמָם - העלמים כבר הפכו למצבות שחורות בחייהם... עוד מעט יבוא אלינו מחול העלמות הלבנות... הם מתאבלים על עצמם בחייהם. מזכיר את נדב ואביהוא שיושבים שבעה על עצמם לפני שהם מתים מות קדושים. (להפנות בלינק לפוסט שלי על הספור הזה המופיע במדרש תנחומא)
(מ) וְרַק הַנַּעַר הַנִּכְלָם צְהֹב הַתַּלְתַּלִּים, אֲשֶׁר יָשַׁב וַיִּשְׁתַּעֲשַׁע חֶרֶשׁ לְבַדּוֹ בְּחַצְצֵי הַנַּחַל, נִמְהָר לְהָשִׁיב גַּם הַפַּעַם, וַיִּתְאוֹשֵׁשׁ וַיַּעַן בִּלְשׁוֹן עֲרוּמִים:
(מא) - הֲתִשְׁכַּח יַעֲלַת סֶלַע עֶרְגָתָהּ, וְאִם... -
עֶרְגָתָהּ - כאן נולדה המילה "ערגה" שהיא אחת המילים היפות בשפה העברית. כך כותב אבן שושן בערך "ערגה" במילונו – ערגה – כמיהה, כיסופים, געגועים עזים: 'התשכח יעלת סלע ערגתה?' (ביאליק מגילת האש, ה) ערגת האם לשוב בנה יחידה בשלום, ערגה למולדת" – המקור היחידי שמביא אבן שושן במילונו למלה "ערגה" לקוח מכאן, כי זהו המקור הקדום ביותר שיש. במילים אחרות: ביאליק המציא את המילה ערגה מגדיר כותב אבן שושן זהו אחד מחידושי הלשון היפים והשימושיים ביותר של ח"ן – בתנ"ך ובמקורות שלאחריו יש לנו רק את הפעל "ערג" המופיע פעמיים בתנך, אבל ח"ן חידש את המילה "ערגה" כאן. (ועדיין, חייבים להודות, המילה היפה והמשמעותית ביותר שנוצרה על ידי ענקי הדור ההוא היא ה"חויה" של א.ד. גורדון – גם בגלל עוצמתה ברמות שונות ומגוונות וגם בגלל העובדה שחידושו של א.ד. גורדון הוא גם ביצירת הפעל – חוה – לסוגיו...
כדאי להביא כאן כמה משפטים של דב סדן מפתיחת מאמרו המאלף "ערגה – בין לשון תשוקה ולשון צעקה וצמאון - חידושה של תיבה ובחינתו...
בבואי לפתוח את ספרי עתה הקדמתי לו מאמר, הוא בירור לשון ערגה בכתבי ביאליק לשורשו ולשלוחותיו...
שורש ערג מקורו במקרא, ונמצא בו פעמיים בלבד, פעם אחת בתרי עשר (יואל א כ) ופעם אחת בכתובים (תהלים מב ב), וצורתו אחת, צורת פועל ובלשון עתיד, שעניינו הווה מתמיד: 1. "גם בהמות שדה תערוג אליך כי יבשו אפיקי מים ואש אכלה נאות המדבר" 2. "כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערג אליך אלהים צמאה נפשי לאלהים לאל חי מתי אבוא ואראה פני אלהים". כאן וכאן נראה אותו פועל בהוראת שקיקה, שקיקת הצמא לרוויה, רוויית-מים, והתמיהה על שום מה גם לשון יחיד זכר (כאיל), גם לשון רבות נקבה (בהמות השדה) מושך אחריו לשון יחידה נקבה של הפועל (תערוג), מתורצת בפרשנות ואפשר היא גם מרמיזה על שיווי המקור של הנביא ושל משורר התהילה...
אולם אנו מרכז עיוננו מצומצם, והוא עניין הרחבתו של שורש ערג מעבר לגדרו במקרא הוא גדר הפועל, ושימושו כשם עצם, כלשון ערגה, שהוא עתה בשימושה החי והרוהט של הלשון, שימוש מצוי ושגור הרבה. תיבת "עתה" באה להוציא תיבת "לפנים" הבאה להורות, כי אותו שם עצם לא היה כן, ודיה בהצצה בספרו של יצחק אבינרי: "מילון חידושי ח.נ. ביאליק", שיצא בסמוך למלאת שנה לפטירתו של המשורר, ביתר דיוק, ככתוב בשערו "בחודש העשירי למות המשורר" (תל אביב תרצ"ה), כדי ללמוד מתוכו כי תיבת ערגה חידוש היא לו, למשורר, כאמור בפירוש המלים (שם עמ' 35): ערגה, כמיהה: "התשכח יעלת סלע ערגתה" (מגילת האש תרס"ה), וכן בבירור המשקלים (שם, עמ' 66-87):...
בדבריו אלה יוצא מחבר המילון, יצחק אבינרי, ידי חובת תפקידו, והוא ביאור בחינתו החיצונית של החידוש, אבל היא היא המקילה עלינו את בחינתו הפנימית, לאמר: לפי שהחידוש הנדון לנו, הוא בכתב, ומשולב ביצירה מובהקה, הרי כראשית תפקיד לנו, הוא לעיין בדרך צמיחתה ועיצובה, ולשם כך חובה עלינו להביא, לפחות, שתיים פיסקאות מתוך השירה ההיא, "מגילת האש": (להמשיך לפתח)
(מב) וְלֹא-כִלָּה הַנַּעַר אֶת-כַּחֲשׁוֹ, כִּי לֹא-מְלָאוֹ לִבּוֹ, כִּי-נָחוּ עָלָיו שְׁתֵּי הָעֵינַיִם הַבְּהִירוֹת. (מג) וַיִּתֵּן אֶצְבָּעוֹ הַקְּטַנָּה בֵּין שְׂפָתָיו וּבַעֲרוּגוֹת לְחָיָיו פָּרַח שְׂחוֹק הַבֹּשֶׁת, וַיְהִי לוֹ כִּדְמוּת יֶלֶד תָּמִים אֲשֶׁר נִתְבַּדָּה וְנֶאֱחָז, וַיִּשְׂחַק לוֹ גַּם-הָעֶלֶם בְּהִיר הָעֵינַיִם שְׂחוֹק סְלִיחָה: (מד) וְאוּלָם עָצֹב הִתְעַצֵּב מְאֹד אֶל-לִבּוֹ וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲמֹד בִּמְקוֹמוֹ וְעֵינָיו תְּלוּיוֹת בֵּין כּוֹכָבִים כְּבָרִאשׁוֹנָה -
[1] וְלֹא-כִלָּה הַנַּעַר אֶת כַּחֲשׁוֹ - שוב מתערבבת השכחה בהכחשה... הרצף הזה של "הֲתִשְׁכַּח יַעֲלַת סֶלַע עֶרְגָתָהּ, וְאִם... וְלֹא-כִלָּה הַנַּעַר אֶת כַּחֲשׁוֹ" איננו מקרי...
וַיִּתֵּן אֶצְבָּעוֹ הַקְּטַנָּה בֵּין שְׂפָתָיו וּבַעֲרוּגוֹת לְחָיָיו פָּרַח שְׂחוֹק הַבֹּשֶׁת - לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר (שיר השירים ה יג)
וְלֹא-כִלָּה הַנַּעַר אֶת כַּחֲשׁוֹ, כִּי לֹא מְלָאוֹ לִבּוֹ, כִּי-נָחוּ עָלָיו שְׁתֵּי הָעֵינַיִם הַבְּהִירוֹת. וַיִּתֵּן אֶצְבָּעוֹ הַקְּטַנָּה בֵּין שְׂפָתָיו וּבַעֲרוּגוֹת לְחָיָיו פָּרַח שְׂחוֹק הַבֹּשֶׁת - אִם יְבַלְּעֶנּוּ מִמְּקוֹמוֹ וְכִחֶשׁ בּוֹ לֹא רְאִיתִיךָ: הֶן הוּא מְשׂוֹשׂ דַּרְכּוֹ וּמֵעָפָר אַחֵר יִצְמָחוּ: הֶן אֵל לֹא יִמְאַס תָּם וְלֹא יַחֲזִיק בְּיַד מְרֵעִים: עַד יְמַלֵּה שְׂחוֹק פִּיךָ וּשְׂפָתֶיךָ תְרוּעָה: שֹׂנְאֶיךָ יִלְבְּשׁוּ בֹשֶׁת וְאֹהֶל רְשָׁעִים אֵינֶנּוּ (איוב ח יח-כב)
- אין זאת כי שחוק עשה לנו ח"ן... אין כל אפשרות שמדובר כאן בצירוף מקרים – לא יתכן שריכוז של אותם חמש מילים – כחש ; מלא ; שפתים ; שחוק ; בושת - יופיע באופן מקרי גם באיוב פרק ח וגם במגילת האש פרק ה... כל הזמן יש כאן שחוק, זוהי לשון הערומים... שחוק עושה לנו ח"ן... ממש ח"נדלך... עד ימלה שחוק פינו ובערוגות לחיינו יפרח שחוק הבושת... ממש גומות ח"ן... כל כך הרבה ערוגות מרגיעות לרגע... משכיחות להרף עין את החורבן שאנו שרויים עמוק עמוק בתוך אי הישימון שלנו, על נהרות בבל שלנו, שם ישבנו וגם בכינו וגם שרנו אז יימלא שחוק פינו, אז היינו כחולמים....
(מה) וְשִׁירַת הָאִישׁ הַפֶּלִאי עַל-שְׂפַת הַנָּהָר הוֹלֶכֶת וַחֲזָקָה וְסוֹעֶרֶת וַתְּהִי לְנַהַם, וַיִּסָחֲפוּ בַּהֲמוֹן גַּלֶּיהָ גַּם-כָּל-הַבַּחוּרִים וַיִּנְעֲרוּ אַף-הֵם כְּגוּרֵי אֲרָיוֹת. (מו) וְכַאֲשֶׁר יִנְהֲמוּ כֵּן יִגְאוּ בִלְבָבָם גַּלֵּי מַשְׂטֵמָה עַזָּה מִמָּוֶת, וַעֲבָרוּם וְהִשְׁכִּירוּם וְעִוּוּ פְנֵיהֶם וְהִדְלִיקוּ אֵשׁ שְׁחֹרָה בְּעֵינֵיהֶם...-
וַיִּנְעֲרוּ אַף-הֵם כְּגוּרֵי אֲרָיוֹת -
וַיֶּאְדַּם הַקָּדִים, הַשֶּׁמֶשׁ יָצָאָה, / הֵקִיצָה הָאָרֶץ הַשְּׂמֵחָה וּמְאִירָה,
מִצְהֲלוֹת צִפֳּרִים הָרוּחַ נִמְלָאָה, / כָּל-חַי יַצְהִיל פָּנִים, כָּל-פֶּה אוֹמֵר שִׁירָה.
גַּם-בְּנֵי הַיְשִׁיבָה כִּילָדִים רְחוּצִים / הָעוֹלִים מֵרַחֲצָם אֶל-חֵיק אִמּוֹתֵיהֶם,
כֵּן זַכִּים וּמְאִירִים יָבֹאוּ חֲלוּצִים / בִּגְמָרוֹת אֲרֻכּוֹת אֶל-שֻׁלחֲנוֹתֵיהֶם;
וְכֻלָּם כְּאֶחָד תּוֹרָתָם יָחֵלּּו, / יִנְעֲרוּ בַחוּרִים כְּגוֹרֵי אֲרָיוֹת,
יִתְחַנְּנוּ יְרַנְּנוּ וּכְמוֹ יִתְפַּלֵּלוּ / וִיזַמְרוּ לַאדֹנָי כָּל-קֶרֶב וּכְלָיוֹת.
(מתוך "המתמיד")
(מז) וַיָּנָד הַנָּהָר הַשָּׁחֹר בִּמְלֹא גוּשׁ מֵימָיו הֵנָּה וָהֵנָּה מִשָּׂפָה אֶל-שָׂפָה נֵד אֶחָד, כְּהִנּוֹעַ הַיֶּלֶד בַּעֲרִיסָה; (מח) וְכַאֲשֶׁר יָנוּעַ, – כֵּן יִשְׁרְצוּ וְכֵן יִדְגּוּ נַחֲשֵׁי אֵשׁ מִתּוֹךְ כּוֹכְבֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בַּמְּצוּלָה -
כְּהִנּוֹעַ הַיֶּלֶד בַּעֲרִיסָה - משה בתיבה
האם יתכן שזה הפשט של 'נד נד' – נד המים העצום והשחור התלוי מעל הראש, ומאיים עלינו... האם מרגיעה ואומרת – אמנם יש נד התלוי ועומד אבל אני איתך. שיר של נדנוד שתוך כדי הנדנוד עולה נד עולים פחדים פחדי הטביעה, גם אם תרד על פני הנד הזה גם אם תלך בגיא צלמוות – אל תירא כי אני עמך...כי אימא שומרת עליך ולא תתן לאף גל שחור לחטוף אותך.
וַיָּנָד הַנָּהָר הַשָּׁחֹר בִּמְלֹא גוּשׁ מֵימָיו הֵנָּה וָהֵנָּה מִשָּׂפָה אֶל-שָׂפָה נֵד אֶחָד, כְּהִנּוֹעַ הַיֶּלֶד בַּעֲרִיסָה; וְכַאֲשֶׁר יָנוּעַ, – כֵּן יִשְׁרְצוּ וְכֵן יִדְגּוּ נַחֲשֵׁי אֵשׁ מִתּוֹךְ כּוֹכְבֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בַּמְּצוּלָה - הקטע הזה מדבר בשפת המראות עם שיר הנדנדה. הנהר השחור עושה נד נד משפה לשפה ומאתיים העלמים עצומי עיניים ואכולי משטמה. כאשר שפת הנד-נד היא שפה שלי ושלך אז שנינו שקולים במאזניים בין הארץ לשמים ואז מה למעלה מה למטה רק אני אני ואתה. אבל כאשר אנחנו מוּנַעים בעיניים עצומות אנחנו לכודים במלכודת האנכית ואין אני ואין אתה ויש רק נחשי אש השורצים מתוך כוכבי הזהב אשר במצולה... (להמשיך 30.06.12)
וַיָּנָד הַנָּהָר הַשָּׁחֹר בִּמְלֹא גוּשׁ מֵימָיו הֵנָּה וָהֵנָּה מִשָּׂפָה אֶל-שָׂפָה נֵד אֶחָד, כְּהִנּוֹעַ הַיֶּלֶד בַּעֲרִיסָה; וְכַאֲשֶׁר יָנוּעַ, – כֵּן יִשְׁרְצוּ וְכֵן יִדְגּוּ נַחֲשֵׁי אֵשׁ מִתּוֹךְ כּוֹכְבֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בַּמְּצוּלָה - הקטע הזה מדבר בשפת המראות עם שיר הנדנדה. הנהר השחור עושה נד נד משפה לשפה ומאתיים העלמים עצומי עיניים ואכולי משטמה. כאשר שפת הנד-נד היא שפה שלי ושלך אז שנינו שקולים במאזניים בין הארץ לשמים ואז מה למעלה מה למטה רק אני אני ואתה. אבל כאשר אנחנו מוּנַעים בעיניים עצומות אנחנו לכודים במלכודת האנכית ואין אני ואין אתה ויש רק נחשי אש השורצים מתוך כוכבי הזהב אשר במצולה...
כְּהִנּוֹעַ הַיֶּלֶד בַּעֲרִיסָה - האם יתכן שנד נד הוא שיר הערס של כל אמא המניעה את ערסו של הילד משה בעריסה? – נד המים העצום והשחור התלוי מעל ראשו של כל תנוק בעריסה, והאם מרגיעה ואומרת – אמנם יש נֵד התלוי ועומד אבל אני איתך. שיר הנדנדה הוא שיר של אם המנדנדת עריסת בנה, ותוך כדי נדנוד מתנשא נד אחד איום ונורא, והאם מרגיעה – רד עלה עלה ורד - גם אם תרד על פני הנד הזה וגם אם תרד וגם אם תלך בגיא צלמוות אל תירא כי אני עמך, אימא שומרת עליך, ילד, ולא תתן לאף נד צונאמי ולאף גל שחור לחטוף אותך – מה למעלה מה למטה? – רק אני, אני ואתה...
וראי/ה על כך עוד במאגר מתעדכן מגילת האש עמ' 117 הערה 232 ד'ה ' וַיַּעֲמֹד נֵד אֶחָד; וְאוּלָם בְּקִרְבּוֹ אָרְבָה מַחֲשֶׁבֶת זָדוֹן' וגם שם עמ' 225-226 הערות 468 ו469 ד'ה 'וּשְׁנֵי הַכֵּפִים הוֹלְכִים וּמִתְקָרְבִים, הוֹלְכִים וּמַאֲפִילִים עַל-עֲרוּץ הַנַּחַל הַסָּגוּר בֵּינֵיהֶם'...
הלוגו הכוריאוגרפי של המגילה הזו הוא נדנדת ענק מעל נהר האבדון השחור. כל העולם כולו נדנדה אופקית בין תהום ושמים, ורק אם נדע להתנדנד לא נטבע בנהר השחור השורץ נחשי אש מתוך כוכבי הזהב אשר במצולה...
(מט) הֲלֹא הִיא שִׁירַת הַזַּעַם, חוֹלְלוּהָ מוֹקְדֵי לֶהָבוֹת
בְּלֵיל הָעֲבָרוֹת
מִדַּם עוֹלָל וְיָשִׁישׁ וּכְבוֹד גְּוִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ קְדוֹשׁוֹת
שֶׁנָּפְלוּ חֲלָלוֹת -
[1]נָּפְלוּ חֲלָלוֹת - יש כאן שלב נוסף בהטרמה שראינו מקודם של "אביהם הצבי ישראל (על במותיך חלל)
[1] הֲלֹא הִיא שִׁירַת הַזַּעַם, חוֹלְלוּהָ מוֹקְדֵי לֶהָבוֹת בְּלֵיל הָעֲבָרוֹת מִדַּם עוֹלָל וְיָשִׁישׁ וּכְבוֹד גְּוִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ קְדוֹשׁוֹת שֶׁנָּפְלוּ חֲלָלוֹת - (מתוך "בעיר ההריגה") וּבָאתָ עִמָּם בְּיוֹם צוּמָם אֶל בָּתֵּי תְפִלָּתָם וְשָׁמַעְתָּ זַעֲקַת שִׁבְרָם וְנִסְחַפְתָּ בְדִמְעָתָם; וְהַבַּיִת יִמָּלֵא יְלָלָה, בְּכִי וְנַאֲקַת פֶּרֶא, וְסָמְרָה שַׂעֲרַת בְּשָׂרְךָ וּפַחַד יִקְרָאֲךָ וּרְעָדָה – כָּכָה תֶּאֱנֹק אֻמָּה אֲשֶׁר אָבְדָה אָבָדָה... וְאֶל-לְבָבָם תַּבִּיט – וְהִנּוֹ מִדְבָּר וְצִיָּה, וְכִי-תִצְמַח בּוֹ חֲמַת נָקָם – לֹא תְחַיֶּה זֶרַע, וְאַף קְלָלָה נִמְרֶצֶת אַחַת לֹא-תוֹלִיד עַל-שִׂפְתֵיהֶם. הַאֵין פִּצְעֵיהֶם נֶאֱמָנִים – – וְלָמָה תְפִלָּתָם רְמִיָּה? לָמָּה יֱכַחֲשׁוּ לִי בְּיוֹם אֵידָם, וּמַה-בֶּצַע בְּכַחֲשֵׁיהֶם? וּרְאֵה גַם-רְאֵה: עוֹד הֵם נְמַקִּים בִּיגוֹנָם, כֻּלָּם יוֹרְדִים בַּבֶּכִי, יִשְּׂאוּ קִינָה בְּנִיהֶם, וְהִנֵּה הֵם מְתוֹפְפִים עַל-לִבְבֵיהֶם וּמִתְוַדִּים עַל-עֲוֹנָם לֵאמֹר: "אָשַׁמְנוּ בָּגַדְנוּ" – וְלִבָּם לֹא-יַאֲמִין לְפִיהֶם. הֲיֶחֱטָא עֶצֶב נָפוֹץ וְאִם-שִׁבְרֵי חֶרֶשׂ יֶאְשָמוּ? וְלָמָּה זֶה יִתְחַנְּנוּ אֵלָי? – דַּבֵּר אֲלֵיהֶם וְיִרְעָמוּ! יָרִימוּ-נָא אֶגְרֹף כְּנֶגְדִי וְיִתְבְּעוּ אֶת עֶלְבּוֹנָם, אֶת-עֶלְבּוֹן כָּל-הַדּוֹרוֹת מֵרֹאשָׁם וְעַד-סוֹפָם, וִיפוֹצְצוּ הַשָּׁמַיִם וְכִסְאִי בְּאֶגְרוֹפָם. וְגַם-אַתָּה, בֶּן-אָדָם, אַל-תִּבָּדֵל מִתּוֹךְ עֲדָתָם, הַאֲמֵן לְנִגְעֵי לִבָּם וְאַל-תַּאֲמֵן לִתְחִנָּתָם; וּבְהָרֵם הַחַזָּן קוֹלוֹ: "עֲשֵׂה לְמַעַן הַטְּבוּחִים! עֲשֵׂה לְמַעַן תִּינֹוקוֹת! עֲשֵׂה לְמַעַן עוֹלְלֵי טִפּוּחִים"! וְעַמּוּדֵי הַבַּיִת יִתְפַּלְּצוּ בְּזַעֲקַת תַּאֲנִיָּה, וְסָמְרָה שַׂעֲרַת בְּשָׂרְךָ וּפַחַד יִקְרָאֲךָ וּרְעָדָה – וְהִתְאַכְזַרְתִּי אֲנִי אֵלֶיךָ – וְלֹא תִגְעֶה אִתָּם בִּבְכִיָּה וְכִי תִפְרֹץ שַׁאֲגָתְךָ – אֲנִי בֵּין שִׁנֶּיךָ אֲמִיתֶנָּה; יְחַלְּלוֹּ לְבַדָּם צָרָתָם – וְאַתָּה אַל תְּחַלְּלֶנָּה. תַּעֲמֹד הַצָּרָה לְדוֹרוֹת – צָרָה לֹא-נִסְפָּדָה, וְדִמְעָתְךָ אַתָּה תֵּאָצֵר דִּמְעָה בְלִי-שְׁפוּכָה, וּבָנִיתָ עָלֶיהָ מִבְצַר בַּרְזֶל וְחוֹמַת נְחוּשָׁה שֶׁל-חֲמַת מָוֶת, שִׂנְאַת שְׁאוֹל וּמַשְׂטֵמָה כְבוּשָׁה, וְנֹאחֲזָה בִלְבָבְךָ וְגָדְלָה שָׁם כְּפֶתֶן בִּמְאוּרָתוֹ, וִינַקְתֶּם זֶה מִזֶּה וְלֹא-תִמְצְאוּ מְנוּחָה; וְהִרְעַבְתָּ וְהִצְמֵאתָ אוֹתוֹ – וְאַחַר תַּהֲרֹס חוֹמָתוֹ וּבְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר לַחָפְשִׁי תְשַׁלְּחֶנּוּ וְעַל-עַם עֶבְרָתְךָ וְחֶמְלָתְךָ בְּיוֹם רַעַם תְּצַוֶּנּוּ.