למה סילק יוסף את כל המאבטחים ואמר "הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי"? – הוא לא חשש שאחיו יהרגוהו?

למה סיכן יוסף את עצמו ואמר "הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי"?

למה הוא סילק את כל המאבטחים?

הוא לא חשש להישאר לבד עם אחיו המסוכנים?

הוא לא פחד שהם יהרגו אותו וישליכו את גופתו לבור?

המדרש היה ער מאד לסכנה הזאת. כך כתוב בו על הפסוק "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו" (בראשית מה א) – "אמר רבי חמא בר חנינא לא עשה יוסף כשורה שהקניט את אחיו כל כך, שאילו בעט בו אחד מהן מיד היה מת, והיה לו להתיירא ממעשה עיר שכם" (שכל טוב לבראשית ויגש פרק מה סימן א) –

האחים הללו, מזכיר לנו המדרש, כבר חסלו עיר שלמה זמן קצר לפני שהשליכו אותו לבור – ואיך זה שיוסף לא חשש להישאר לבד עם הרוצחים הנוכלים הללו? מדרש אחר מציע את ההסבר הבא לסיכון העצום שלקח יוסף על עצמו – "אמר רבי שמואל בר נחמני בצרה גדולה הביא יוסף נפשו באותה שעה, שאם הרגוהו אין כל בריה יכולה להצילו ואין כל בריה תובעו, ולמה אמר: הוציאו כל איש מעלי. אמר: מוטב שאהרג ולא אלבין פניהם ברבים" (ילקוט שמעוני ויגש ה, מצוטט בפירושו של רבינו בחיי לבראשית מה א)

יוסף, כך מסתבר, על פי מדרש זה, לא רצה לחשוף את קלונם של אחיו בפני כל המצרים, ולכן הוא הוציא החוצה את כל שומרי הראש ואת כל המאבטחים! במילים אחרות: הוא השליך את עצמו שוב לבור כדי שלא להלבין את אחיו בכלל ואת יהודה בפרט. האם יעמדו במבחן? האם יודה יהודה שזה עתה סיים את "וידויו" הנועז באוזני כל מצרים ובאוזני כל המאבטחים? – הימור מטורף לקח יוסף על עצמו על פי מדרש זה. כל כך חמורה בעיניו עבירת הלבנת פנים…

המדרש הזה חושף בפנינו נקודה משותפת בין יוסף ותמר – שניהם העדיפו ליהרג ובלבד שלא ילבינו ברבים את פניו של יהודה.

כך ראינו במדרשים רבים על תמר – "הִיא (תמר) מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ (יהודה) לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה" (בראשית לח כה) – לא רצתה להלבין פניו ולומר ממך אני מעוברת, אלא לאיש אשר אלה לו, אמרה אם יודה מעצמו, יודה, ואם לאו ישרפוני, ואל אלבין פניו. מכאן אמרו נוח לו לאדם שיפילוהו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים (רש"י שם על פי בבלי בבא מציעא נט ב ומקבילות רבות)

כדאי לשים לב לקשר בין "הִיא מוּצֵאת" של תמר לבין "הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי". בשני המקרים מוציאים הצדיקים את עצמם להורג כדי שלא להלבין את פני הזולת…

ולעניין צדיקותם: בספרות המדרש מתוארים שניהם כצדיקים. הצירוף "יוסף הצדיק" איננו מופיע כלל בתנ"ך עצמו, אך מופיע אלפי פעמים בספרות הרבנית. צדיקותה של תמר באה לידי ביטוי בפסוק "צדיק כתמר יפרח" (צדיקה כתמר תפרח) ובהודאת יהודה עצמו: צדקה ממני.