אני מזדהה לחלוטין עם דודו פלמה שכתב כאן היום באומץ ראוי להערכה כי "אחד מעגלי הזהב שאנו מרבים לסגוד ולהקריב לו קורבנות הוא עגל "השואה"." דבריו אלו של דודו, וסמיכות הפרשיות שבין "יום השואה" ו"יום עגל הזהב" במחלנים 929 גרמו לי לחשוב על כך שבעצם כל הנרטיב של עגל הזהב מושתת על הקשר המכונן בין "חטא" העגל ועונש השואה.
במלים אחרות: "חטא" העגל הכעיס כל כך את יהוה עד שהוא הודיע למשה שנשבר לו סופית מבני ישראל, וכתוצאה מכך הוא מחליט לפתור פתרון סופי את בעיית היהודים ולחסל אותם חיסול מוחלט בשואה סופנית. כמו שנאמר: "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל".
לו היה משה מאפשר ליהוה להוציא לפועל את תוכניתו השטנית היא הייתה מתבצעת באופן כה מושלם שהיה מעורר את קנאתם של צוררים דגולים כפרעה, המן והיטלר. אבל משה סירב להצעתו המפתה של יהוה להיות גוי גדול, והשקיע את כל האנרגיה שלו בניסיונות למנוע את רוע הגזירה. בדרשתי היומית אנסה להראות כיצד מנע משה מיהוה להמיט על בני ישראל שואה טוטאלית של מיליונים, וכיצד הצליח למזער את נזק יהוה לכדי טבח "קטן" של כמה אלפים "בלבד".
ירח הדבש הקטוע של יהוה ומשה
וַיַּרְא הָעָם כִּי בשֵׁשׁ משֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ… וַיִּתְפָּרֲקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן. וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם… וַיְדַבֵּר יהוה אֶל משֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם… רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא. וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל. וַיְחַל משֶׁה אֶת פְּנֵי יהוה אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה יהוה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה. לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ… וַיִּנָּחֶם יהוה עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ. (שמות לב א – יד)
שתי קומות לבית משפחת ישראל: הקומה העליונה היא קומת המרום וההשראה של משה ויהוה, וקומת הקרקע כוללת את חדר הילדים, חדר המשחקים, המטבח, החצר וכל המרחב הארצי המקיף אותה.
ארבעים יום וארבעים לילה התבודדו משה ויהוה בקומת המרום וניתקו מגע מכל מה שנמצא שם על פני האדמה. מעולם לא התייחדו לזמן כה רב. מעולם לא העניקו לעצמם ירח דבש כה מתוק.
במהלך הימים הללו עשו בני ישראל הכל כדי למשוך את תשומת לִבם של ההורים בקומה העליונה. הם עשו להם עגלים ומסכות, ארגו אורגיות קולניות, ערגו אלו לאלו בקריאות "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל" קצובות, עד שבסופו של דבר הצליחו להפר את השלוה האולימפית של הזוג האלוהי. בנקודה זו קוטע יהוה את ירח הדבש, ופוקד על משה "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ".
משה לא ממהר לרדת. לאחר ארבעים יום וארבעים לילה של חברותא אינטימית עם יהוה הוא למד לזהות את הפער בין מה שיהוה אומר למה שהוא מתכוון. אי לכך פירש משה את "לֶךְ רֵד" כ"אל תרד, ואל תשאיר אותי לבד ואל תאפשר לי לחולל טבח טוטאלי". ואת "הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם" הוא פירש כ"אל תניח לי!… תחזיק אותי חזק עד יעבור קריז!… אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זעם ".
ארבעים יום וארבעים לילה למד משה את דרכי יהוה, ולמד לזהות את מאפייני הקריז הבלתי נשלט הגורם לו להחריב עולמות ברגע ולברוא אותם מחדש.[1] עכשיו הוא נחוש בלִבו לא להניח ליהוה להחריב את עולמו בפעם המי יודע כמה כדי להתחיל הכל מהתחלה בפעם המי יודע כמה. הוא נלחם מלחמת חורמה במניה דפרסיה של יהוה שכבר גרמה לו להתעצב אל לבו ולהטביע מיליונים רבים במבול של זעם.
בסיוט שלו רואה משה כיצד פותח יהוה הקנאי את ארובות השמים וכופה את ההר כגיגית הפוכה על כל מיליוני היהודים הטובעים למרגלותיו. אפילו תיבת נח הוא לא צריך לבנות כדי להינצל. אפילו לא תיבת משה. כל מה שעליו לעשות זה להיות נׂח ולהניח ליהוה לכלות ביהודים את זעמו ולכלותם מעל פני האדמה. אחר כך יזמין אותו יהוה לשוב להתענג בירח הדבש המדליק, ובשיא העונג הוא יעשה לו ילד חדש שיהיה לגוי גדול …
משה מתעורר מהסיוט. בכלל לא בראש שלו להיות גוי גדול. לשם מה להריץ פס ייצור נוסף בסִדרת "גוי גדול" חדשה שתחזיק מעמד עד מעשה העגל הבא? משה לא רוצה ילדים חדשים מיהוה. יש לו ממנו כבר את בני ישראל שאִתם הוא תקוע במדבר הזה, ואותם הוא אוהב, ולהם הוא מחויב.
והוא אומר ליהוה: "למה לך להשקיע כל כך הרבה ביהודים ואחר כך לכלותם ברגע אחד? לָמָה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה? לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה? שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ! ".
משה מבין שהמפתח להצלת בני ישראל מִשׁוֹאָה אלוהית טמון במסר הכפול והמנוגד של ההתנחמות. כשהתעצב יהוה אל לבו בדיכאון שלפני המבול הוא התנחם כי עשה את האדם, ואמר "אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם".[2] מי שאִפשר לו אז להתנחם בהשמדה המונית היה נֹח, שעליו נאמר "זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ".[3] עכשיו מבהיר משה ליהוה הקפריזי שאין לו עסק עם נֹח. "שׁוּב וְהִנָּחֵם", הוא אומר לו, ומזכיר לו את חוסר התכלית שבהתנחמות המביאה לכיליון.
הוא בפירוש מציע ליהוה לסור מדרכו הרעה, לחזור בתשובה ("שׁוּב!"), ולהתנחם התנחמות חיובית – " שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ!". הוא לא ירשה לעצמו לרדת מההר עד שיוודא באופן מוחלט ש"יִּנָּחֶם יהוה עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ".
האם המיר משה את שואת המיליונים של יהוה בטבח "זעיר" של אלפים בודדים?
יכולנו לסיים כאן, ולציין בסיפוק שמשה הוא המבוגר האחראי היודע כיצד להרגיע את הזעם האלוהי החבוי בכל אחד מאִתנו. אולם המעבר לפסוקים הבאים יבהיר לנו כי אף אחד מאתנו איננו מחוסן מפני הקריז האלוהי, ולעולם לא נדע מתי והיכן הוא עתיד לנחות עלינו.
כי בפסוקים הבאים יורד משה מן ההר, הופך בעצמו לאל זועם, ומביא על העם רעה גדולה מאין כמוה – 3000 (שלושת אלפים) אחים אבות ובנים הרג זעמו של משה האלוהי. אהרֹן האנושי עמד מולו והתחנן: "אל יחר אף אדוני… שוב מחרון אפך והנחם על הרעה…". לשווא…
"וַיִּפֶן וַיֵּרֶד משֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ… וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף משֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר… וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אַל יִחַר אַף אֲדֹנִי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הָעָם כִּי בְרָע הוּא… וַיַּעֲמֹד משֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לְיהוה אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי. וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר יהוה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ. וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר משֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ".[4]
האם באמת איבד משה את רחמיו והפך להיות זועם כיהוה? – במסגרת חִלוּן התורה לחלונות רבים אי אפשר למנוע את הקריאה הזאת, אך אני מעוניין ללמד סנגוריה על משה, לקרוע חַלוֹן נוסף לקטע הקשה הזה, ולהציע את הקריאה הבאה:
על פי הקריאה שאני מציע היה ברור למשה שיהוה לא יעבור בשתיקה מוחלטת על חטא העגל. יהוה אמנם חזר בו מתוכנית הפתרון הסופי, והתנחם על השׁוֹאה אשר בקש לעשות לעמו, אך יחד עם זאת הוא הבהיר למשה ש"פטור בלא כלום אי אפשר", ובלי שיישפך "קצת" דם הוא לא יעבור על כך לסדר היום. משום כך מיהר משה לרדת מן ההר, ולאחר ששבר את הלוחות הורה לבני לוי בשם יהוה לשפוך את דמם של "חוטאי" העגל. למחרת מיהר משה לעלות לאולימפוס, פשט את מסכת האל הזועם, התעטף ברחמים, וניסה לשכנע את יהוה הזועם להסתפק בדמם של 3000 הטבוחים מאתמול. יהוה הבהיר למשה ש3000 זה מחיר נמוך מדי, ומשה ירד מאוכזב מהאולימפוס וידע שהתפרצות הזעם הבאה של יהוה תתחולל בכל רגע, ככתוב: "וַיִּגֹּף יהוה אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל".[5] לעולם לא נדע כמה אלפים ניגפו במגפת יהוה הזועם שבאה כמקצה שיפורים ל3000 הטבוחים שטבח משה.
כסיכום זמני אפשר לומר שמצד אחד זה עצוב מאד שאלו אלוהינו, ישראל, אך אופטימיים חסרי תקנה כמוני יכולים תמיד לראות את חצי הכוס המלאה, ולציין בסיפוק את העובדה הבאה: אלמלא ריסן האל משה את האל יהוה היה טבח האלפים הופך לשואת המיליונים.
[1] ראי/ה למשל בראשית רבה פרשה ט` ; קהלת רבה פרשה ג`
[2] בראשית ו`, ז`
[3] בראשית ה` כ"ט
[4] שם שם, ט"ו-כ"ח
[5] שמות ל"ב, ל"א-ל"ה