שמואל ב, פרק ג
דוד המקראי הוא גם בועל נשים סדרתי וגם רוצח סדרתי שידיו מגואלות בדם.[1] דוד התלמודי, לעומת זאת, הוא ראש ישיבה חסיד ש"ידיו מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליה כדי לטהר אשה לבעלה".[2] התנ"ך מזכיר בשמן המפורש רק שמונה נשים בעולות הנמנות על רכושו הבלעדי של דוד – מיכל, אחינועם, אביגיל, מעכה, חגית, אביטל ועֶגלה מוזכרות בפרקנו[3], ובת שבע תצטרף אליהן, אי"ה, בהמשך[4]. בנוסף לשמונה בעולות מאושרות אלו שזכו לשם מפורש, מציין התנ"ך כי דוד הוא הבעלים הבלעדי של עוד הרבה נשים ופילגשים שקופות.[5]
הגמרא מגלה לנו כי רק שמונה עשרה מבין בעולותיו של דוד זכו למעמד המיוחס של "אשת איש". הסיבה: דוד של הגמרא הוא מלך (ראש ישיבה[6]) חסיד, המחויב להלכה הקובעת כי "לא ירבה לו (המלך) נשים אלא שמונה עשרה"[7] . אף על פי כן, מודה הגמרא, כי אוסף הנשים שבבעלות דוד כולל עוד מאות (אלפֵי?) בעולות שקופות, המתפצלות לכמות בלתי ידועה של פילגשים, ולעוד ארבע מאות שבויות יפות תואר.[8]
את 400 השבויות היפות בעל דוד בעיצומן של מלחמות המצווה הרבות, שבמהלכן שחרר את כל ארץ ישראל השלמה השוכנת בין הנילוס והפרת. הגמרא מסבירה כי כראש ישיבה חסיד כפוף דוד להלכה המפורשת המחייבת כל לוחם תורני לבעול רק בעילה אחת את שבוּיָתוֹ יפת התואר. אם ברצון הלוחם לבעול את יפת התואר שלו פעם נוספת עליו לגייר אותה כהלכה ולשאת אותה כ"אשת איש" יהודיה.[9]
דוד החסיד החמיר עם עצמו יותר מכל יתר הלוחמים, והקפיד לבעול כל אחת מ-400 יפות התואר שלו אך ורק בעילה אחת! למרות שהמשיך לחשוק בהן לא יסף לבועלן! למרות התייסרותו הרבה קיבל על עצמו באהבה את ההלכה המחמירה האוסרת עליו, כמלך, להחזיק בבעלותו יותר מח"י בעולות על תקן של "אשת איש"[10]. אף על פי כן מגלה הגמרא כי הספיקה לדוד החסיד בעילה אחת בלבד כדי לְעַבֵּר כל אחת מ-400 יפות התואר שלו, וכדי להוליד מהן 400 בנים יפהפיים וגבורים! אפילו בת אחת לא נולדה ביניהם!!! – "ארבע מאות ילדים היו לו לדוד, וכולם בני יפת תואר היו (וכולם מבעילה אחת!), ומגדלי בלוריות היו, וכולם יושבין בקרונות של זהב, ומהלכים בראשי גייסות היו, והם היו בעלי אגרופין של בית דוד".[11] (בבלי סנהדרין כא א).
לפני סיום: משהו מוזר ומרתק קורה לדוד המקראי בדרכו אל התלמוד – בספר שמואל (א+ב) הוא בועל נשים סדרתי ורוצח סדרתי שידיו מלאות בדם. מאות שנים לאחר מכן הוא מגיע לספר תהלים, והופך לחסיד סגפן המתנזר מנשים והאוהב תורה ומצוות. כעבור כאלף שנים נוספות הוא מגיע לתלמוד, ונהיה ראש ישיבה גאון וחסיד שידיו מלאות בדם ובשפיר ובשליה כדי לטהר אשה לבעלה.[12] ככזה, מחמיר דוד החסיד עם כל אחת מח"י נשותיו, ובועל אותן רק לאחר שהן מחמירות עם עצמן בחומרא דרבי זירא, ורק לאחר שהן סופרות שבעה נקיים, ורק לאחר שהן טובלות כהלכה. [13]
וכשם שמחמיר דוד התלמודי במצוות נידה, כך הוא מחמיר במצוות "עונה". עד כדי כך הוא מחמיר, שאפילו בזמן מחלתו הוא מתייסר יסורים עצומים כדי לבעול לפחות פעם אחת בחודש כל אחת משמונה עשרה נשות הדגל שלו, ככתוב: "אפילו בשעת חוליו של דוד קיים שמונה עשרה עונות, שנאמר "מִזְמוֹר לְדָוִד… יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי אַשְׂחֶה בְכָל לַיְלָה מִטָּתִי בְּדִמְעָתִי עַרְשִׂי אַמְסֶה"[14]…"[15].
ולסיום: שיהיה לנו בריא, דוד מלך ישראל, ושאפילו בשעת חוליו ימשיך להיות ח"י וקיים ובועל וגואל. ומי שברך אמותינו ואבותינו הוא יברך את החולה דוד בן השקופה, שעד קץ הימים ימשיך לזרוע ברינה מבעד לדמעה השטופה, ועד סוף כל הדורות ימשיך לקצור באנחה, ומדי חודש בחודשו יזכה לשפע וברכה, ויזכה לקיים לפחות ח"י עונות כהלכה…
[1] ראי/ה על כך את הפוסט "עריק מלך ישראל חי וקיים ושתול"
[2] אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, לא חסיד אני? שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם, ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה… (בבלי ברכות ד א). וראי/ה על כך את הפוסט "הקורא בדמים והנבל ברשות התורה"
[3] וַיִּוָּלְדוּ לְדָוִד בָּנִים בְּחֶבְרוֹן וַיְהִי בְכוֹרוֹ אַמְנוֹן לַאֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵאלִת: וּמִשְׁנֵהוּ כִלְאָב לַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי וְהַשְּׁלִשִׁי אַבְשָׁלוֹם בֶּן מַעֲכָה בַּת תַּלְמַי מֶלֶךְ גְּשׁוּר: וְהָרְבִיעִי אֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית וְהַחֲמִישִׁי שְׁפַטְיָה בֶן אֲבִיטָל: וְהַשִּׁשִּׁי יִתְרְעָם לְעֶגְלָה אֵשֶׁת דָּוִד אֵלֶּה יֻלְּדוּ לְדָוִד בְּחֶבְרוֹן (שמואל ב ג ב – ה)
[4] שמואל ב יא. חלק מחז"ל טוענים כי גם מירב בת שאול היתה נשואה לדוד כדת וכדין, כי קידושיה לעדריאל המחולתי אינם תופסים. ראי/ה, למשל, בתוספתא סוטה פרק יא הלכות יז – יח: "… כיוצא בדבר אתה אומ` ואת חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל היכן מצינו שניתנה מיכל לעדריאל המחולתי והלא לא ניתנה אלא לפלטי בן ליש אשר מגלים שנ` ושאול נתן את מיכל בתו אשת דוד לפלטי בן ליש אשר מגלים אלא מקיש נשואי מרב לנשואי מיכל מה נשואי מיכל לפלטי בן ליש בעבירה אף נשואי מרב לעדריאל בעבירה היה. (יח) שאלו תלמידיו את ר` יוסה היאך נשא דוד אחות אשתו אמ` להן לאחר מיתת מרב נשאה…
[5] להלן שמואל ב ה יג – וַיִּקַּח דָּוִד עוֹד פִּלַגְשִׁים וְנָשִׁים מִירוּשָׁלִַם אַחֲרֵי בֹּאוֹ מֵחֶבְרוֹן וַיִּוָּלְדוּ עוֹד לְדָוִד בָּנִים וּבָנוֹת
[6] לפעמים מתארת הגמרא את ראשי הישיבות כמלכים. כך, למשל, בקטע הידוע הבא ממסכת ברכות שבו מתוארים רבה ורב יוסף ראשי ישיבת פומבדיתא כמלכי פומבדיתא – רב יוסף סיני, ורבה עוקר הרים. אצטריכא להו שעתא, שלחו להתם: סיני ועוקר הרים איזה מהם קודם? שלחו להו: סיני קודם, שהכל צריכין למרי חטיא. אף על פי כן לא קבל עליו רב יוסף, דאמרי ליה כלדאי: מלכת תרתין שנין. מלך רבה עשרין ותרתין שנין, מלך רב יוסף תרתין שנין ופלגא. כל הנך שני דמלך רבה, אפילו אומנא לביתיה לא קרא (בבלי ברכות סד א)
[7] משנה סנהדרין פרק א משנה ד ; בבלי סנהדרין כא א
[8] ראי/ה על כך למשל בבבלי סנהדרין כא א ובמפרשים שם
[9] ראי/ה על כך בהערה הבאה
[10] ראי/ה, למשל, בבלי קידושין כא ב (למיטיבי לכת בלבד) – איבעיא להו: כהן, מהו ביפת תואר? חידוש הוא, לא שנא כהן ולא שנא ישראל, או דילמא שאני כהנים, הואיל וריבה בהן מצות יתרות? רב אמר: מותר, ושמואל אמר: אסור. בביאה ראשונה – דכ"ע לא פליגי דשרי, דלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, כי פליגי – בביאה שניה, רב אמר: מותר, ושמואל אמר: אסור; רב אמר מותר, הואיל ואישתריא אישתרי; ושמואל אמר אסור, דהא הויא לה גיורת, וגיורת לכהן לא חזיא. א"ד: בביאה שניה – כ"ע לא פליגי דאסירא, דהויא לה גיורת, כי פליגי – בביאה ראשונה, רב אמר: מותר, דהא לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע; ושמואל אמר: אסור, כל היכא דקרינא ביה +דברים כא+ והבאתה אל תוך ביתך, קרינא ביה וראית בשביה, כל היכא דלא קרינא ביה והבאתה אל תוך ביתך, לא קרינא ביה וראית בשביה. וראי/ה עוד בפירושו של ה"יד רמה" על הגמרא בבבלי סנהדרין כא א ד"ה "אמר רב יהודה ד` מאות ילדים היו לו לדוד כולם בני יפת תאר היו" (למיטיבי לכת בלבד) – "הא מילתא ליכא לאוקומה אלא בארבע מאות נשים ובד` מאות גדודים, אי נמי בבציר מהכי וכגון דילדן תאומים דאי דאיתילידו תרי בתרי עיבורי מאשה אחת לא משכחת לה דהא מוכח בקידושין (כ"א ב) דלא התירה תורה אלא ביאה ראשונה בשעת שביה כדבעינן למימר השתא גבי תמר ואי דגיירינהו והדר בא עליה לא משכחת לה דהנך לאו בני יפת תאר מיקרו דגיורת מעלייתא היא ותו דא"כ נפישו להו נשים טפי מח"י ואף על גב דאיכא למימר כגון דמיתה חדא והדר נסיב אחריתי מ"מ קשיא דלא בני יפת תאר מיקרו ומנא תימרא דלא משכחת לה אלא בד` מאות גדודים אי נמי במאתים וכגון דילדן תאומים דאי כשבא על נשים הרבה בגדוד (אחד) [בחד] מי שרי והא כתיב בה ודרשינן בקידושין (כ"ב א) בה ולא בה ובחבירתה אלא מחוורתא כדפרישית:
[11] בבלי סנהדרין כא ב
[12] ראי/ה על כך הערה 2 לעיל
[13] ראי/ה, למשל, בבלי ברכות לא א – "אמר רבי זירא: בנות ישראל החמירו על עצמן, שאפילו רואות טיפת דם כחרדל – יושבות עליה שבעה נקיים…"
[14] תהלים ו ז
[15] בבלי סנהדרין קז א