וְעָשִׂיתָ עַל שׁוּלָיו רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי עַל שׁוּלָיו סָבִיב וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם סָבִיב: פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב: וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְהוָה וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת (שמות כח לג - לה)
התשמע קולי נדב שלי?... התשמע קולי אהרן שלי?... איתמר שלי?.. אלעזר?... אביהו?... מישהו?... אף אחד לא שומע?... אף אחד לא שומע את קולה של אמא בבואה אל הקדש?...
"נדב השמיע קול... אביהו השמיע קול... קוקוריקו תרנגול... "... זהו? כולכם נהייתם ילדים גדולים?... לא משחקים ושוברים את הכלים?... אפילו אתה איתמר?... אהרן?... מישהו?... אינכם רואים שבאתי בשבילכם אל הקודש לפני שיקרה כאן אסון?... אינכם קולטים שלא החזקתי מעמד וחציתי את כל העזרות ופסחתי על כל המזבחות וחלפתי על פני הפרוכת והגעתי לקדש הקדשים שלכם שאינו אלא חלל חלול ומחולל?!... מה נסגר אתך אהרן שלי?, מה עובר עליכם ילדים שלי?, הטרם תקלטו שאני חייבת, ממש חייבת, להשמיע את קולי בבואי אל הקודש?... אינכם במצב קליטה? לא מסוגלת לעמוד עוד בדממת האלחוט שלכם... היא קורעת לי את עור התוף... מישהו... אני מוכנה אפילו לדבר אליך, יהוה, אפילו שאזניים לך ולא ישמעו...
הגיעו שמים עד נפש, יהוה, וכבר עכשיו, בפרשת "לפני מות שני בני אלישבע" המתחילה בספר שמות פרקים כח – כט , החלטתי לבוא אל הקודש ולהשמיע את קולי, ולהבהיר לך שבכל פעם שאתה מַטרים את אסון נדב ואביהו בפסוקים כמו "הקרב את בני אהרן", חשוב שתדע כי לבני אהרן יש גם אמא, והאמא הזאת היא אני.
חשוב לי שתדע, אלהים לא שלי, שבאתי אל הקודש להשמיע את קולי כדי שמישהו מסופרי החצר שלך יכתוב גם "הקרב את בני אלישבע" בספר הספרים שלך. ובהזדמנות זו יוסיף סוף סוף מישהו מסופריך את הפסוק "ונשמע קולה בבואה אל הקדש" לפרק היומי של המיזם שלו, או לדף היומי של הישיבה שלו, או לפרשת השבוע של החצר שלו או לספור מההפטרה שלו, או להגדה של הקבוץ שלו, או לכל מדיום או אתר או ערוץ אחר, ובלבד שיישמע קולי...
ואם קולי נשמע לך או לסופריך כמו ערוה אתם בבעיה גדולה, יהוה, אם כל הבגדים שאני לובשת מעל מכנסי הבד ההדוקים שלי עדיין לא מצליחים להסתיר מכם את ערוותי, אתם בבעיה עוד יותר גדולה, ואם כבר מדברים על מכנסי בד הדוקים מבליטי ערווה, אתה מוכן להסביר לי מה פשר החליפות הכבדות והמגונדרות שאתה מחייב את אישי ובניי ללבוש על מכנסי הבד ההדוקים שלהם בכל פעם שהם חייבים לבוא אל הקדש שלך? זה נראה לך הגיוני שאפילו איתמר הקטן חייב להסתובב בחום המדבר עם כל הפק"ל הבלתי נסבל הזה כולל מגבעת שחורה?
למה אף אחד מהסופרים שלך לא מעוניין לכתוב מאומה על הבגדים של בנותיי, או על בגדיי, או על הבגד העלוב שלבשה צפורה גיסתי כשנראתה לאחרונה חומקת מהמלון המדברי, יחד עם גרשום ואליעזר הקטנים, המוכתמים בדם הרב שנאלצה להשליך למרגלותיך כשקראה לך חתן דמים...
זה שבמעמד הר סיני הצלחת להתחזות לחתן תמים בפני משה ואהרן ונדב ואיתמר וכל גברי ישראל, ולהפוך אותם לכנסת ישראל - האשה הגדולה מהחלומות - לא מסתיר את העובדה שאחרי ככלות הכל אינך אלא חתן דמים. אפילו שכל הגברים המפוחדים הללו מדחיקים את זה, ואפילו שמרוב פחד הם ממשיכים להתייחס אל עצמם כאל אשתך הסוטה ואליך כאל חתן תמים ורחום.
לא יכולה לשמוע יותר אפילו מלה אחת על כבוד ערך הבגדים שעושים את האדם. נמאס לי כבר מכל ההתחכמויות הצדקניות הללו על בני אדם נטולי ערכים ונטולי מסורת ומוסר שהבגדים המעוצבים שהם לובשים הופכים אותם לקולבים... שלא לדבר על כל משחקי המלים הללו אודות הקשר שבין בגדים ובגידות, מעילים ומעילות, ציצים והצצות, חולצות וחלוצות, מכנסיים וכנסיות, נעליים ונעילות, חזיות וחזונות, כיפות וכְּפיות...
קצה נפשי בכל הדרשנים המתחכמים הללו שמתאמצים כל כך לחפות על העובדה שמאחורי כל הגרדרובה המעוצבת הזאת, אתה, יהוה, מחזיק את כל הכהנים שלך בעשרות קולבים, והופך אותם למריונטות בארון הבגדים האלוהי שלך השוכן לפני ולפנים.
אז צא מארון הבגדים, יהוה, צא צא איש הדמים המתחזה לאל רחום וחנון, צא בחוץ, בשר ודם, צא אל מחוץ לכפורת, ואל תשוב לעולם... אחרי ככלות הכל אינך אלא "אדם צְמא דם אדם" שברא בצלמו "אל צְמא דם אדם". זה כל הספור שלך...
לא אנוח ולא אשקוט עד שאחשוף שוב ושוב את הפרצוף האמיתי שלך – פרצופו של איש דמים המתחזה לאל תמים המסתפק לכאורה בדם הגדי ובדם הפר ובדם האיל, אך באירועים חגיגיים במיוחד לא מוותר על דם האדם. והאירוע החגיגי הזה אורב לנו מעבר לעיקול, ודם האדם הוא דם בניי...
קרב יום, איש הדמים, אשר הוא לא יום ולא לילה, וביום ההוא אבוא אל הקׂדש ברעש ובצלצולים ובלי בגדים. לא אלבש שמלה ולא חצאית ולא גרביונים ולא חזיה ולא אפוד ולא חושן ולא ציץ ולא מגבעת ולא מכנסי בד לכסות את ערוותי.
פעמונים ורימונים אעטה על עצמי מכף רגל ועד ראש. עשרות פעמונים מצלצלים גדולים וקטנים ואדומים וסגולים וורודים וכתומים וארגמניים. ועשרות רימוני דֶמִי בלתי נצורים - רימוני דֶמִי רסס ורימוני דֶמִי עשן ורימוני דֶמִי זרחן בשלל צבעי הקשת.
ביום ההוא, יהוה, יישמע קולי בכל מקום אליו אלך, בכל עת אבוא אל הקודש ולא אמות, כי כל מקום שאליו אבוא יהיה קׂדש. בכל עת יצלצלו רימוניי ויתפצפצו פעמוניי ולא אמות.
ביום ההוא, יהוה, אהיה אהל מועד נייד, כל מקום בו תדרוך כף רגלי יהיה אהל, וכל זמן יהיה מועד. ונקדשתי ביום ההוא לעיני כל בנות ישראל ולעיני כל בני ישראל בכל מקום ובכל עת, ובאו כל בנות ישראל וכל בני ישראל אל הקודש ולא ימותו.
כי ביום ההוא לא יומת הזר הקרב, שפירושו בעברית "לא יומת החילוני הקרב", כי ביום ההוא יהיו כל בני ובנות ישראל חילונים, ולא יהיו כוהנים, וכל המרבה לחלן הרי זה מקודש...