פרשת וישב
כשראו האחים מרחוק את יוסף, שנוא נפשם, הם אמרו זה לזה: "לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות ואמרנו חיה רעה אכלתהו"[1]. יוסף בכה והתחנן על נפשו: "חוסו עלי אחי ורחמו על לב יעקב אבינו. אל תשאו את ידיכם עלי לשפוך דם נקי כי לא חטאתי לכם"[2]. ראובן ניסה לעמוד בפרץ מול האחים המתלהמים, והציע בתור פשרה לפשוט את כתונת הפסים מעל יוסף ולהשליכו לבור.
שלושה ימים ושלושה לילות נותר יוסף בבור ללא מים וללא אוכל, והאחים המשיכו לרעות את הצאן ולהתווכח על גורלו. שמעון, לוי, גד ודן ניסו להורגו, ואילו ראובן, יהודה וזבולון ניסו למנוע זאת מידם. בסוף היום השלישי עברה במקום שיירה של סוחרים ישמעאלים, והאחים הסכימו להצעת פשרה, לפיה יימכר יוסף לישמעאלים תמורת עשרות זוגות נעליים[3]. במהלך המשא ומתן עם הסוחרים הישמעאלים המשיך יוסף להתחנן על נפשו, "והיה מתחבט לפני רגליו של כל אחד ואחד מאחיו כדי שיתמלאו עליו רחמים"[4]. לשווא.
לאחר שהתרחקה השיירה שחטו האחים שעיר עזים, וטבלו בדמו את כתונת הפסים. אחר כך מיהרו לבית אביהם, ובדרך תאמו ביניהם גרסה אחידה, ושיננו היטב, על מנת שלא ייכשלו בלשונם, ולא יינקשו בשינונם, ולא יאמר פיהם דבר שלא ברצונם.
כשהגיעו הביתה החביאו את הנעליים במחסן, ונופפו מול אבא בכתונת הפסים והדם, ושאלו במרמה: "הכר נא, הכתונת בנך היא?" – "טרוף טורף יוסף", צעק יעקב, "חיה רעה אכלתהו".
עשרים ושתיים שנה יתאבל יעקב על יוסף. עשרים ושתיים שנה ינחמוהו עשרת בניו ניחומי מרמה נבזיים. משנה לשנה הם ישכללו את עוצמת השקר – אף אחד לא ישבור את קשר השתיקה. רק כעבור עשרים ושתיים שנה, כשיהיו נתונים בצרה, יסכימו להודות בחדרי חדרים, ולומר: "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת"[5].
שנים רבות לאחר מכן ייקבע הנוסח "אבל אנחנו חטאנו" כעיקר תפילת הוידוי של יום הכפורים[6]. "אבל אנחנו חטאנו" על משקל "אבל אשמים אנחנו", כלומר אמת, אנחנו חטאנו. מאוחר יותר יתפתח נוסח זה לתפילת הוידוי העיקרית של יום כפור – "אלוהינו ואלוהי אבותינו – תבוא לפניך תפילתנו ואל תתעלם מתחינתנו שאין אנו עזי פנים וקשי עורף לומר לפניך יי אלוהינו ואלוהי אבותינו צדיקים אנחנו ולא חטאנו. אבל אנחנו חטאנו. אשמנו, בגדנו, גזלנו…"
———————————————————————————-
המרמה הנבזית של בני יעקב הביאה לעולם את יום כפור, הלוא הוא יום העצב והאבל השנתי על העוול האנושי שאנו מעוללים לאחינו, אחיותינו, אבותינו, אמותינו, ילדינו ובני/בנות הזוג שלנו. מסורת עתיקה זו מתוארת כבר בספר היובלים:
"ובני יעקב שחטו שעיר עזים ויטבלו את כתונת יוסף בדמו, וישלחו אל יעקב אביהם, ויהי בעשירי לחודש השביעי… על כן הוקם על בני ישראל לענות נפשם בעשרה לחודש השביעי בבוא היום אשר בו יבכו יוסף אצל יעקב אביו לכפר בו עליו בשעיר עזים בעשרה לחודש השביעי פעם בשנה בעבור חטאותיהם כי העציבו את רחמי אביהם בעבור יוסף בנו. ויושם היום ההוא להתעצב בו בעבור חטאתיהם ובעבור כל פשעם ובעבור כל שגגותיהם, לטהר נפשם ביום ההוא פעם בשנה"[7].
אגדת ספר היובלים העבירה את מרכז הכובד של יום כפור מהציר שבין האדם למקום לציר שבין האדם לחברו. יום כפור המקראי מתואר כיום שהטקס המרכזי שלו הוא טקס כפרה וטיוח[8] קולקטיבי של כל עוונות בני ישראל[9]. טקס זה סובב סביב שני שעירי עזים – האחד שעיר חטאת והאחר שעיר לעזאזל. כל אחד משני השעירים הללו מטייח בדרך אחרת את כל חטאי בני ישראל – השעיר לעזאזל נושא עליו לארץ גזירה את כל עוונות בני ישראל, ואילו שעיר העזים לחטאת נשחט על ידי הכהן הגדול (אהרן), המביא את דמו אל מבית לפרוכת, ומזה את דמו על הכפורת, ומכפר על הקודש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם.
השילוב המקראי של שעיר עזים והמון דם מביא בהכרח לידי כפרת חטאים. שילוב זה מהווה הזמנה למדרש של ספר היובלים על אחי יוסף ששחטו שעיר עזים וטבלו בדמו את כתונת יוסף. גם השעיר הנשלח לארץ גזירה מזכיר מאד את יוסף הנשלח על ידי אחיו לארץ גזירה. בני יעקב מנסים לחפות על שליחתו של אחיהם לארץ גזירה על ידי טבילת כותנתו בדם שעיר העזים. יום החיפוי של בני יעקב נהפך להם ליום כפור – יום של עינוי ואבל על החטאים האיומים שחטאו לדינה, בלהה, יוסף ויעקב.
יוסף, כידוע, יימצא חי מאד כעבור עשרים ושתיים שנה, ואסונו יהפוך לסיפור ההצלחה הגדול ביותר בתנ"ך. אבל יום כפור ימשיך לציין לעד את יום המרמה שהביא למותו המדומה של יוסף, ולמותן הלא מדומה של בלהה ודינה. זאת ועוד: יום כפור ימשיך לציין לעד את עשרים ושתיים ימי הזיכרון והאבל שכפו אחי יוסף על אביהם.
פעם בשנה, בעשירי לחודש השביעי, באו בני ישראל לנחם את אביהם, ולהתאבל על יוסף, מתוך תקווה שהיום הזה יהפוך ליום זכרון לילדו המת. אך ישראל מאן להפוך את יוסף לזכרון מן העבר, ומאן לחדול מהאבל הבלתי פוסק על בנו אהובו. והיום הזה נהפך לנו, בני ישראל, ליום זכרון על עצמנו, יום תזכורת לרוע האינסופי הטמון בנו, ויום של עצב גדול להתעצב בו בעבור חטאינו ובעבור כל פשעינו.
לפחות ארבע מאות שנה לאחר התגלותו של ספר היובלים תתגלה המשנה, ובה יימצא כתוב: "יום הכפורים מכפר על עבירות שבין אדם למקום, אך אינו מכפר על עבירות שבין אדם לחברו עד שירצה את חברו"[10]. יום הכפורים של המשנה יהפוך להיות יום שלא כדאי להגיע אליו ללא ריצוי החבר הפגוע. כאשר בעבירות שבין אדם לחברו מדובר אין טעם לכל טקס הכפרה והטיוח של יום הכפור, אם לא נעשתה לפני כן פעולה אישית ואינטימית של ריצוי החבר או החברה הפגועים.
——————————————————————————————————–
למרות קיומה של האגדה הקדומה הקושרת את יום הכיפורים לפשעם הגדול של עשרת בני ישראל מודחק קשר זה בכל ספרות האגדה של חז"ל. רק לאחר מאות רבות של שנים מופיעה מסורת מאוחרת הקושרת את עוון מכירת יוסף עם מותם של עשרת הרוגי מלכות[11]. מסורת זו מקבלת מימדים מרהיבים ומזעזעים באגדה המפגישה את קיסר רומי עם עשרת ההרוגים:
"… נתן הקב"ה בלב הקיסר של רומי ללמוד תורת משה מפי חכמים וזקנים, והתחיל בספר בראשית והיה לומד עד שהגיע ל`ואלה המשפטים`, וכיון שהגיע לפסוק `וגונב איש ומכרו מות יומת` מיד צוה למלאות פלטירו (ארמונו) מנעלים, ושלח לקרוא לעשרה חכמי ישראל, ובאו לפניו והושיבן בקתדראות של זהב. אמר להם עומק הדין יש לי לשאול מכם ואל תאמרו לי כי אם הדין ואת האמת והמשפט. אמרו לו אמור. אמר להם ומי שגנב איש מאחיו של בני ישראל והתעמר בו ומכרו מה דינו? אמרו לו התורה אמרה מות יומת. ענה ואמר להם אם כן אתם חייבים מיתה, אמרו לו אמור למה, אמר להם על מכירת יוסף שמכרוהו אחיו, ואם הם היו בחיים הייתי דן אותם ועתה שאינם בחיים אתם תשאו עון אבותיכם"[12].
אגדה ברוח זו עברה עיבוד לקינת `אלה אזכרה` המהווה חלק מתפילת סליחות בתפילת מוסף של יום כפור.
————————————————————————————————-
פרשות "וישב" ו"מקץ" שבהן מתואר פשע מכירת יוסף ותוצאותיו מזוהות בתודעתנו עם חלומות ועם חנוכה. בלילות החשוכים והארוכים של פרשת אלו יש לנו נטיה לברוח אל אורות הניסים שארעו ליוסף ולחשמונאים, לרקוע חזק ברצפה ולגרש חושך של יוונים או מצרים או פלישתים או עמלקים. התרגלנו להתעלם מהעובדה שפרשות אלו חושפות את החושך שלנו הבוקע מתוך הפשעים החמורים אשר חוללו בני ישראל הקמאיים.
[1] בראשית לז כ
[2] צוואת זבולון ב ב מתוך צוואות השבטים (הספרים החיצוניים כרך א ספר א, בעריכת אברהם כהנא עמ` קפד)
[3] "ויקחו את מחירו ויקנו נעלים להם ולנשיהם ולבניהם" – צוואת זבולון פרק ג פסוק ב (כהנא קסד)
"ומכרו אותו לישמעאלים בעשרים כסף, כל אחד ואחד נטל שני כספים לקנות מנעלים ברגליהם, שנ` על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים" – פרקי דרבי אליעזר (היגר) פרק לח
[4] בראשית רבה פרשה צא סימן ח
[5] בראשית מב כא
[6] ראי/ה תלמוד בבלי יומא פז ב; וראי/ה על כך אצל אלבוגן, `התפילה בישראל` עמ` 113
[7] ספר היובלים לד יב-יט
[8] לכפר בעברית זה לטייח או לחפות. ראי/ה למשל אונקלוס על תיבת נח, שתרגם את "וכפרת אותה" ל "ותחפי יתה", מלשון חיפוי. (בראשית ו יד)
[9] על הטקס ראי/ה ויקרא פרק טז
[10] משנה מסכת יומא פרק ח משניה ט
[11] ראי/ה על כך לעיל הערה 32
[12] אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד תלט