היום, בפרק ט, מתחיל החלק השני והאחרון במלחמת השחרור של יהושע בן נון. חלקה הראשון של מלחמה זו החל לפני חמישה ימים, בפרק ו, שעל פי מנין "מחלנים 929" התחולל בראש השנה, ובא לידי ביטוי בתקיעת השופרות שהפילה את חומות יריחו. מלחמת השחרור הזו תסתיים בעוד ארבעה פרקים, בפרק יב, שיחול על פי מניינינו המְחַלֵן, ביום כפור הבא עלינו לטובה. אם תרצה השם נזכה ביום כפורים הקרוב לזוית מקורית ומעניינת על מלחמת יום כפור. יתרה מזאת: ביום כפורים זה, אם תרצה השם, ובהשראת "מחלנים 929" ודוד בן גוריון, נעמיד על הראש את מלחמות השחרור של ישראל.
דוד בן גוריון הזדהה מאד עם דמותו של יהושע בן נון שהיה, כמוהו, גם המנהיג הראשון של עם ישראל על אדמתו וגם שר הצבא הראשון שלו. זו היתה הזדהות ברמה של מחויבות עצמית לצו "חֲזַק וֶאֱמָץ" פנימי שהורה אלוהיו המחלן של בן גוריון שלוש פעמים רצופות –
א חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תַּנְחִיל אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת הָאָרֶץ… (יהושע א ו)
ב חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה (הציונית, חילונית, ממלכתית)… (יהושע א ז)
ג חֲזַק וֶאֱמָץ אַל תַּעֲרֹץ וְאַל תֵּחָת… (יהושע א ט)
סוד ההצלחה של שלוש משימות "חֲזַק וֶאֱמָץ" אלו טמון במימושו היומיומי של הפסוק המחבר ביניהם: "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה" (יהושע א ח).
כל ימי שלטונו לא מש ספר התנ"ך מדוד בן גוריון. יומם ולילה הוא הפך בו והפך בו, עשה בו כבתוך שלו, ודרש ממנו דרשות ודרישות שהתאימו להשקפת עולמו. גם כל הדרשנים והרבנים שקדמו לו דרשו מהתנ"ך שלהם דרישות מוגזמות, הפכו אותו על הראש, ועשו בו ככל העולה על רוחם. התנ"ך של בן גוריון, איך לומר, נענה לדרישותיו באופן הרבה יותר מיידי ויעיל מהיענותו לדרישותיהם של כל הרבנים כאחד!
ב14 במאי 1948, מיד לאחר שהכריז על הקמת מדינת ישראל, פלשו צבאות שש מדינות ערב (לבנון, סוריה, ירדן, עיראק, סעודיה ומצרים) ותקפו את המדינה שזה עתה קמה. בן גוריון השווה בין פלישה זו לבין המתואר בתחילת פרק ט של ספר יהושע[1]. "יש דמיון רב", הוא אמר, "כאילו בימינו נכתבו הדברים – וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כָּל הַמְּלָכִים אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בָּהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבְכֹל חוֹף הַיָּם הַגָּדוֹל אֶל מוּל הַלְּבָנוֹן הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי, הַכְּנַעֲנִי, הַפְּרִזִּי, הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. וַיִּתְקַבְּצוּ יַחְדָּו לְהִלָּחֵם עִם יְהוֹשֻׁעַ וְעִם יִשְׂרָאֵל פֶּה אֶחָד"[2]…
חודשיים לאחר מכן, בסוף יולי 1948, החל צבא ההגנה לישראל לקצור נצחונות רבים ומרשימים. נצחונות אלו עוררו אצל בן גוריון את זכרון פרק י"ב המסכם את הנצחונות הרבים שנחל צבא יהושע על שלושים ואחד מלכי כנען. "וְאֵלֶּה מַלְכֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה יְהוֹשֻׁעַ… מֶלֶךְ יְרִיחוֹ אֶחָד, מֶלֶךְ הָעַי אֶחָד, מֶלֶךְ יְרוּשָׁלִַם אֶחָד… מֶלֶךְ אַכְשָׁף אֶחָד מֶלֶךְ תַּעְנַךְ אֶחָד מֶלֶךְ מְגִדּוֹ אֶחָד… מֶלֶךְ תִּרְצָה אֶחָד כָּל מְלָכִים שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד"[3] .
בהשראה ישירה של פרק נצחון זה בישר בן גוריון לממשלה ולעם את הבשורה הבאה: "… בימים האחרונים פתחו צבאות ישראל … בהתקפה רבתי על מרכזי הכוח הערבי בארץ, והכו את מלכי לוד ורמלה, מלכי בית נבאללה ודיר טריף, מלכי קולה ומגדל צדק, מלכי צרעה ואשתאול, מלכי ארטוף ועין כרם בשפלה, ומלכי חתה וחרתיה בדרום, מלכי שפרעם וציפורי, מלכי עין מהיל וכפר כנה, נצרת ונימרין בגליל, מלכי לובין וקרן חיטין… וגם צבאות מצרים ועבר-הירדן, בבל היא עיראק, וסוריה ולבנון וקאוקג`י ניגפו ואיבדו למעלה מ-5,000 איש".
פרק יב, כאמור, חותם את שבעת פרקי מלחמת השחרור הראשונה של עם ישראל. בשלושת הפרקים הראשונים (ו – ח) של מלחמת שחרור זו מתוארים בהרחבה שני הקרבות הראשונים, הנקודתיים, שהשמידו את מלכויות יריחו והעי. בארבעת הפרקים האחרונים (ט – יב) מתוארים בקיצור עצום יתר עשרים ותשעה הקרבות שהשמידו את יתר עשרים ותשע המלכויות.
בין שני חלקי מלחמת השחרור הזאת מפריד טקס הכרזת מדינת ישראל שהכריז יהושע בברית הר עיבל. טקס חגיגי זה מתואר בחלקו האחרון של פרק ח[4]. השמועה על טקס הברית הזה פשטה כמו אש בין עשרים ותשעה המלכים מקֶדֶש בצפון ועד ערד בדרום, וגרמה להם להצית את מלחמת השחרור בכל עבר הירדן ולהתלכד "יַחְדָּו לְהִלָּחֵם עִם יְהוֹשֻׁעַ וְעִם יִשְׂרָאֵל פֶּה אֶחָד"[5].
עד עצם היום הזה מנסים פרשנים וחוקרים להבין מה גרם ליהושע בן נון להכריז על הקמת מדינת ישראל בהר עיבל לאחר שני הקרבות הראשונים ביריחו ובעי? למה לא הכריז על כך ביום חציית הירדן, כפי שהצטוה בפירוש על ידי יהוה ומשה בסוף ספר דברים[6]? למה מיהר לכבוש את העי ויריחו לפני ההכרזה הזאת? חוקרים ופרשנים אחרים תוהים מפני מה לא דחה את ההכרזה הזאת עד לאחר הקרב האחרון וכיבוש מלכותו של מלך כנען האחרון?
ואולי יש קשר בין קושיות אלו לבין נסיונותיהם של חוקרים ופרשנים להבין מה גרם לבן גוריון להכריז על הקמת מדינת ישראל בעיצומה של מלחמת השחרור? למה לא הקדים את ההכרזה למלחמה וצירף אותה להכרזת האומות המאוחדות בכ"ט בנובמבר? מצד שני, למה לא הניח למלחמה המקומית הזו להתלקח על אש קטנה עד תומה, ורק אז הכריז על הקמת המדינה?
האם יתכן שדוד בן גוריון היה מושפע מהחלטתו של יהושע בן נון להקדים את הכרזת מדינת ישראל בהר עיבל כדי לסחוף לתוכה את כל עשרים ותשעה המלכים? האם הקדים בן גוריון את הכרזת המדינה ל15 במאי 1948 כדי להפוך את מלחמת השחרור המקומית למלחמה על אש גדולה שמעורבים בה כל צבאות המזרח התיכון?!
(המשך יבוא)
נספח:
קטע מתוך מאמרה של מתיה קם "דוד בן גוריון על צבא ומלחמה במקרא ובישראל". לקריאת המאמר כולו יש להקליק על http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=23373
מלחמות יהושע ומלחמת העצמאות
בעיצומה של מלחמת העצמאות (תמוז תש"ח – יולי 1948) התפנה בן-גוריון לעיון משווה בין השלבים הראשונים של מלחמת העצמאות ובין "כמה פרקים בתנ"ך, בייחוד פרקי יהושע ושופטים" ומצא "דמיון רב" בין המלחמות בימי יהושע והשופטים ובין מלחמת העצמאות, "כאילו בימינו נכתבו הדברים": "וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כָּל הַמְּלָכִים אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בָּהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבְכֹל חוֹף הַיָּם הַגָּדוֹל אֶל מוּל הַלְּבָנוֹן הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי, הַכְּנַעֲנִי, הַפְּרִזִּי, הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. וַיִּתְקַבְּצוּ יַחְדָּו לְהִלָּחֵם עִם יְהוֹשֻׁעַ וְעִם יִשְׂרָאֵל פֶּה אֶחָד" (יהושע ט 2-1). ועל כך העיר בן-גוריון, כי מאז ועד מלחמת העצמאות "נשתנו רק שמות `המלכים`", אם כי "מבחינה אחת" הייתה מלחמת העצמאות שונה מן המלחמות שבתנ"ך: אז נלחמו בני ישראל רק ביושבי הארץ, ב"שֵייכים של ערים וכפרים שהוכתרו בשם הגדול והנורא `מלך`", כהגדרתו של בן-גוריון; ואילו במלחמת העצמאות הותקפנו גם על-יד ערביי הארץ וגם על-ידי מדינות ערב. בן-גוריון הדגיש, כי בתקופת המקרא נלחמנו "לא פעם עם מצרים, עם אשור, עם בבל, עם ארם" אבל: אף פעם לא נלחמנו "עם כולן יחד […] עם כל השכנות האלה בשדה-המערכה בבת-אחת […] לא היה אף פעם בהיסטוריה של ארץ-ישראל שצבאות כל הארצות האלה יפלשו בבת-אחת לתוך הארץ […] זוהי הפעם הראשונה בתולדותינו שכל העמים האלה חברו להילחם בנו – והצבא הצעיר שלנו הועמד בפני כל עמי המזרח התיכון וצבאותיהם. בכל ההיסטוריה שלנו במשך 3,500 שנה לא קרה כדבר הזה."
בהשראת התיאור בספר יהושע (פרק יב) ובסגנון מקראי סיכם בן-גוריון את מהלכי המלחמה בעשרת הימים שלאחר ההפוגה הראשונה,37 שבמהלכם "פתחו צבאות-ישראל […] בהתקפה רבתי על מרכזי הכוח הערבי בארץ, והכו את מלכי לוד ורמלה, מלכי בית-נבאללה ודיר-טריף, מלכי קולה ומגדל צדק, מלכי צרעה ואשתאול, מלכי ארטוף ועין כרם בשפלה, ומלכי חתה וחרתיה בדרום, מלכי שפרעם וציפורי, מלכי עין-מהיל וכפר-כנה, נצרת ונימרין בגליל, מלכי לובין וקרן-חיטין". וגם "צבאות מצרים ועבר-הירדן, בבל היא עיראק, וסוריה ולבנון וקאוקג`י38 ניגפו ואיבדו למעלה מ-5,000 איש".
ועוד הקבלה מצא בן-גוריון בין מלחמות שאול בפלשתים ובין ראשיתה של מלחמת העצמאות כשהארץ הייתה נתונה לשלטון המנדט: הפלשתים אסרו על הימצאותם של חָרָשִׁים בארץ – "כִּי אָמְרוּ פְלִשְׁתִּים פֶּן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אוֹ חֲנִית […] וְהָיָה בְּיוֹם מִלְחֶמֶת וְלֹא נִמְצָא חֶרֶב וַחֲנִית בְּיַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר אֶת שָׁאוּל וְאֶת יוֹנָתָןֹ" (שמואל א, יג 22-19). ובדומה לכך, "כפלשתים בזמנם", נקטה ממשלת המנדט בכל האמצעים כדי למנוע נשק מן היישוב היהודי בארץ. וזאת גם באמצעות איסור על יבוא נשק לארץ ועל אימונים צבאיים, וגם בחיפושים מתמידים אחר אתרי ייצור-עצמי של כלי נשק ו"סְלִיקִים"39 של אמצעי לחימה "בכוחות משטרה וצבא אדירים" – בערים, בקיבוצים "בבתי-הספר ואפילו בבתי-הכנסת שלנו", כדי למנוע מן היישוב בארץ את האפשרות "להגן על קיומו ועל חירותו", לגלות ולהחרים כל "חרב וחנית" שיימצאו בידי יהודים.40 ולמרות כל ההגבלות והחוקים והרדיפות של ממשלת המנדט – הכוחות היהודים הוקמו, צוידו, קיבלו נשק ואומנו – ובעיקר: עמד לרשותם "נשק סודי אחד" והוא שהכריע במערכה: "הרוח של האדם היהודי, של החלוץ היהודי ושל הלוחם היהודי".41 אך מיד הוסיף סייג ודיוק: "הרוח תכריע, אך לא כשהיא לבדה. בלי אימון ובלי משמעות ובלי חטיבות מגויסות ובלי ציוד […] הרוח בלבד לא תעמוד לנו." אבל גם כל הציוד והנשק "לא יועילו אם לא תקום בנו רוח, שכמותה אינה מצויה בצבאות אחרים."42
בן-גוריון דבק בקביעה ש"אין עוד עַם כעם ישראל, שהסתירה בין שאיפתו הנאמנה לשלום ובין חוסר ביטחונו חריפה כל כך." ובכל זאת תבע "לעקור מִתוֹכֵנוּ טעות נפסדת […] שבצבא בלבד נקיים [את] ביטחון המדינה. גורם ראשון ועליון לביטחוננו היא עלייה רבה בממדים גדולים […] גורם-ביטחון לא בהרבה פחות חשוב ודחוף היא ההתיישבות […] [ו]לבסוף – אין לפסוח על גורם אחד עיקרי בשטח הביטחון – מדיניות חוץ של שלום […] עזרה מתמדת לכל צעד המכוון לשלום בעולם ובמזרח הקרוב ולהדיפת כל ניסיון של תוקפנות. מדיניות זו עצמה היא גורם חשוב בביטחוננו […] אולם כל עוד ישנה אפשרות של מלחמה בעולם, לא יקום ביטחוננו בלי צבא.43" והוסיף ואמר: "מבטחנו ומעוזנו הוא צבא הגנה לישראל" אך "משעננו וכוחנו הם המדינה והעם" – לא רק העם במדינת ישראל, אלא גם "העם בתפוצות". "ואנו צופים לעתיד בבטחה, באמונה, בהכרת ייעודנו ובראייה בהירה של כל הקשים והסכנות הזרועים על דרכו בלי מורך ורתיעה."44
בטקס ההשבעה של צה"ל (סיוון תש"ח – יוני 1948) הכריז בן-גוריון בחגיגיות: "בשבועה שנשבעתם עכשיו נצטרפתם לשלשלת המצביאים העברים מימי יהושע בן-נון, השופטים והלוחמים והמשחררים, מלכי יהודה וישראל, נחמיה בן-חכליה, החשמונאים, גיבורי מלחמת הרומאים בימי בית שני ולאחריו. השלשלת שנותקה בימי שמעון בר-כוכבא ועקיבא בן-יוסף – חושלה בימינו מחדש, וצבא ישראל בארצו דרוך שוב לקרב, להילחם על חירות האומה והמולדת, על קיבוץ גלויות, על בניין נשמות ארצנו, על משטר של שוויון, צדק ושלום לאור חזונם של נביאי ישראל."45
[1] לעיון במקור של כל ציטוטי בן גוריון המופיעים כאן ראי/ה בנספח המצורף שנכתב על ידי מתיה קם, ובהערות השולים הרבות המופיעות שם…
[2] יהושע ט א – ב
[3] יהושע יב ט – כד
[4] אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ לַיקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר עֵיבָל:(לא) כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד יְקֹוָק אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה מִזְבַּח אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת אֲשֶׁר לֹא הֵנִיף עֲלֵיהֶן בַּרְזֶל וַיַּעֲלוּ עָלָיו עֹלוֹת לַיקֹוָק וַיִּזְבְּחוּ שְׁלָמִים:(לב) וַיִּכְתָּב שָׁם עַל הָאֲבָנִים אֵת מִשְׁנֵה תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר כָּתַב לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:(לג) וְכָל יִשְׂרָאֵל וּזְקֵנָיו וְשֹׁטְרִים וְשֹׁפְטָיו עֹמְדִים מִזֶּה וּמִזֶּה לָאָרוֹן נֶגֶד הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק כַּגֵּר כָּאֶזְרָח חֶצְיוֹ אֶל מוּל הַר גְּרִזִים וְהַחֶצְיוֹ אֶל מוּל הַר עֵיבָל כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד יְקֹוָק לְבָרֵךְ אֶת הָעָם יִשְׂרָאֵל בָּרִאשֹׁנָה:(לד) וְאַחֲרֵי כֵן קָרָא אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה כְּכָל הַכָּתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה:(לה) לֹא הָיָה דָבָר מִכֹּל אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֲשֶׁר לֹא קָרָא יְהוֹשֻׁעַ נֶגֶד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַגֵּר הַהֹלֵךְ בְּקִרְבָּם (יהושע ח ל – לה)
[5] יהושע ט ב
[6] (א) וַיְצַו מֹשֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר שָׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם:(ב) וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד:(ג) וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ:(ד) וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד:(ה) וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל:(ו) אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:(ז) וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:(ח) וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב: (ט) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם (דברים כז א – ט)