אמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? – מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ (תהלים ח ה) – ה` אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם! (שם שם ב). אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: החזיר להן תשובה! אמר לפניו: רבונו של עולם, מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. אמר לו: אחוז בכסא כבודי, וחזור להן תשובה, שנאמר (איוב כו ט) "מְאַחֵז פְּנֵי כִסֵּה פַּרְשֵׁז עָלָיו עֲנָנוֹ", ואמר רבי נחום: מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו. אמר לפניו: רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה? – "אָנֹכִי ה` אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות כ ב), אמר להן: למצרים ירדתם? לפרעה השתעבדתם? תורה למה תהא לכם? שוב מה כתיב בה? – "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים" – בין הגויים אתם שרויין שעובדין עבודה זרה? שוב מה כתיב בה?-"זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ"- כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות? שוב מה כתיב בה? – "לֹא תִשָּׂא" – משא ומתן יש ביניכם? שוב מה כתיב בה? – "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" – אב ואם יש לכם? שוב מה כתיב בה? – "לֹא תִּרְצָח ; לֹא תִּנְאָף ; לֹא תִּגְנֹב" -קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם? – מיד הודו לו להקדוש ברוך הוא, שנאמר (תהלים ח י) "ה` אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ", ואילו "תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם" לא כתיב. מיד כל אחד ואחד נעשה לו אוהב, ומסר לו דבר, שנאמר (תהלים סח יט) "עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם" – בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות. ואף מלאך המות מסר לו דבר, שנאמר (במדבר יז יג-יד) "וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים" (שבת פח ב)
בספור הקודם עלה משה לאולימפוס של רבי עקיבא וחש עצמו כעמהארץ נחות לעומת עוצמתו האלוהית של רבי עקיבא התלמיד חכם. בספור הזה עולה משה לאולימפוס של המלאכים וגובר עליהם במלחמתה של תורה. הסיבה: העימות עם רבי עקיבא היה על התורה הנלמדת, ואילו העימות עם המלאכים התחולל בחזית התורה המצווה.
המלאכים מודים בסופו של דבר שלא להם מיועדת התורה המצוה אלא לבני אדם השרויים בעולם הנתון שיש בו אב ואם ומלאכה וקנאה ויצר הרע. המלאכים סותרים את עצמם – מצד אחד הם מקנאים במשה על שהוא זוכה בתורה הנחשקת ולא הם. מצד שני הם טוענים שאין בהם קנאה. התורה המצוה נועדה לבני אדם, ובני אדם הם אלו שמסוגלים להודות בחולשותיהם. מי שמתחזה למושלם ואיננו מסוגל להודות בחולשותיו הוא מלאך שאינו ראוי ואינו מסוגל לקיים את מצוותיה של התורה.
אפשר לומר שהסיפור על האולימפוס של המלאכים נכתב על ידי מספר עושה דברה של האליטה המתווכת, ואילו הסיפור על האולימפוס של רבי עקיבא הוא שיר הלל של האליטה היוצרת לתלמיד חכם. הדיאלקטיקה המורכבת של שני הסיפורים הללו אופיינית ליחסי התלות המורכבים בין הרבנים המתווכים, פוסקי ההלכות והאחראים לביצועם, לבין תלמידי חכמים הדורשים על קוץ וקוץ תלין תלין של הלכות. דיאלקטיקה זו בולטת מאוד על פני כל דפי התלמוד והספרות האינסופית שבאה בעקבותיו. אפשר לומר (מתוך מודעות להכללה שבדבר) שמהמהפכה ה"תלמודית" ואילך המשיך לשרור יחס תלותי מורכב ומקורי בין שתי אליטות אלו.
העניין המקורי ביחס המתפתח נעוץ לענ"ד בכך שמהמהפכה ה"תלמודית" (הסתמאית) ואילך ראתה האליטה המתווכת את עצמה כמשרתת של האליטה היוצרת. עובדה זו מנוגדת לדרך שבה התייחסו האליטות המתווכות של המהפכות המוכרות לי אל האליטה היוצרת שלהם. נביאיהם וכוהניהם של מהפכות אחרות ראו באליטה היוצרת שצמחה לצִדם אליטה מגויסת. היה להם ברור שהאמנים, הפילוסופים והמדענים צריכים לשרת את תורתם, לייפות אותה בעיני עם הארץ ולהאדיר את כוחם. במידה והיו סובלניים אל האליטה היוצרת היתה זו סובלנות בעירבון מוגבל. בדרך כלל הם פיתחו יחס של דיכוי ואלימות שבא לידי ביטוי בדרכים שונות ומגוונות של צנזורה.
ואמנם, אפשר להבין את המניעים לאלימות שמפנות אליטות מתווכות כלפי אליטות יוצרות הצומחות לצִדן. אחרי הכל, מי שהופך את התורה – כל תורה שהיא – מאמצעי לתכלית, מהווה איום מוחשי על קיומה של המערכת כולה. לא רק שאיננו עוזר במלאכת התיווך הקשה, אלא שהוא עושה בתורה כבתוך שלו, והוא עלול לקצץ בנטיעותיה ולשבור מנהיגות.
היוצר האמיתי שבו אנו מדברים הוא סכנה לחברת עמי הארץ משום שהוא לומד תורה לשמה. באופן כזה לא רק שהוא לא פונקציונאלי – איננו משורר חצר ואיננו עוסק בכל אמנות מגויסת שהיא – היוצר האמיתי שבו אנו מדברים הוא אנטי פונקציונאלי. הוא משוחרר לחלוטין מכל מחויבות שליחותית שהיא. הוא עושה בחומר כבתוך שלו, מוציא אותו מהפשט ומהווה איום הכרחי על הרצף השגרתי והיומיומי עמהארץ – קומיסר – אלוהים. משום כך מדכאות אליטות מתווכות את היחידים היוצרים שלהם לפני שיהפכו להיות קבוצה של אליטה יוצרת.
אך כאמור לא כך הם פני הדברים במקרה שלנו. במקרה שלנו ייעדה המערכת המתווכת את עצמה לעמוד לרשות המערכת היוצרת (לומדת), לדאוג לכל מחסורה ולתת לה את כל הכבוד וההערצה הראויים. יחד עם זאת, לא התערבה האליטה המתווכת כלל בתהליכי הלימוד של האליטה היוצרת, ואפשרה לתלמידי החכמים לעשות בתורה כבתוך שלהם ולמצוא בה כל מה שלִבם חפץ. בתנאי אחד: תלמידי החכמים, מצִדם, יבטיחו שלא להוציא לרשות הרבים את תחושת החופש והפתיחות השוכנת באולימפוס בית המדרש. במילים אחרות: המערכת המתווכת יצרה מבנה חברתי מורכב המושתת על פלורליזם מוחלט בכל מה שקשור לתורה הנלמדת ואנטי פלורליזם מוחלט בכל מה שקשור לתורה המצווה.
ואכן, האידיליה הזאת היא, לענ"ד, נוסחת ההישרדות שהוכיחה את עצמה יותר מכל הנוסחאות האחרות. האליטה היוצרת לא מתערבת בשיקולי דעתה של האליטה המתווכת – אדרבא – היא מאושרת שמשימת התיווך לא מוטלת עליה. האליטה המתווכת, לעומת זאת, לא מתערבת במהלך הלימוד. יתרה מזאת: היא אף טורחת לטעת בלִבו של עמהארץ את התחושה שלימודי של התלמיד חכם הוא לשם שיפור מערכת המצוות.[1]
עם הארץ ותלמיד חכם הם שני מבנים נפשיים שונים. עם הארץ מעצם מהותו, לא נהנה מהלימוד לשמה. המנטאליות שלו היא פונקציונאלית – הוא ילמד רק אם צריך ורק אם יסבירו לו בדיוק "מה יצא לו מזה". התלמיד חכם לעומתו סובל מלימוד שאינו לשמה. הוא ממש מתענה כאשר מבקשים או דורשים ממנו לעשות פונקציונליזציה כלשהי של תלמודו. כשמבקשים ממנו הוא יישום הוא נכנס ללחץ. יתרה מזאת: גם קיום המצוות או תפקוד כלשהו במערכת אתית או אזרחית הוא לגביו בבחינת עינוי הכרחי, וגזירה שלא תמיד הוא יכול לעמוד בה.
גדולה יראתם של תלמידי חכמים מפני קיום מצוות יותר מיראת הלימוד לשמה של עם הארץ. ביצוע מצוותיה של התורה המצווה מקשה מאוד על חייו של התלמיד חכם וקוטע באכזריות את הדיאלוג האינטימי והאינסופי המתרחש בכל שעה ושעה בינו לבין תורתו הנלמדת. עצם הצורך לקיים מצוות זר לנפשו של התלמיד חכם. עצם הצורך לתפקד בעולם הארצי הוא גזירה שאינו יכול לעמוד בה. האידיאלים של תורה לשמה ושל "תלמוד תורה כנגד כולם" הפכו את מגבלתו הנפשית לנוסחה של הישרדות מתוך עוצמה. נוסחת ההישרדות מושתתת על דיאלקטיקה גאונית הפותרת בעזרת אותה תורה את מגבלותיהם הנפשיות המנוגדות של תלמידי החכמים ועמי הארץ.
————————————————————
מכאן ואילך ימשיך תלמוד תורה להיות בבחינת מצווה לעמהארץ – די לו לדקלם מדי יום את קריאת שמע על מנת לצאת לידי חובת מצוות תלמוד תורה. לגבי התלמיד חכם אין תלמוד תורה בבחינת מצווה, אלא בבחינת כורח קיומי. הוא לא יכול שלא ללמוד – הוא ישאף להיות ככל האפשר בבית המדרש, ולהתענג ככל האפשר על חידושים שיתחדשו לו מבעד לתורתו המוכרת והנאהבת. והוא ישאף להיות מעט ככל האפשר מחוץ לבית המדרש, מפני שככל שהוא שקוע יותר בתלמוד תורה כך הוא פוטר עצמו מהתמודדות עם הקיום היומיומי של המצוות בעולם הנתון.
כי זאת יש לזכור – עמהארץ שואף להיות בעולם הנתון ולקיים בעולם נתון זה את חוקיה של התורה המצווה שירדה אליו מאינסוף העולמות האפשריים; התלמיד חכם שואף להינתק מהעולם הנתון ולהינשא על כנפי התורה הנלמדת אל אינסוף עולמות עלומים. עמהארץ מפחד להינתק מהעולם הנתון האחד והיחידי. התלמיד חכם מפחד להתחבר אליו.
נוסחתו של התלמיד חכם, אם כך, היא: תלמוד תורה כנגד כולם. "קיום מצוות" תלמוד תורה חשובה יותר מקיום כל המצוות האחרות. לכן: גדול תלמוד תורה יותר מבניין בית המקדש… וכן: גדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם… וכן: גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות (בבלי מגילה טז ב)…
אך פטור בלא כלום אי אפשר. גם התלמיד חכם המתמכר ביותר חייב לקרוא קריאת שמע[2] של שחרית, ולשמור שבת, ולהתפלל תפילות חובה, ולשבת בסוכה, וליטול ארבעה מינים, ולבער את החמץ, ולצאת ידי חובת-קריאת-מגילה וידי חובת-הדלקת-נר של חנוכה. המצוות שאינו יכול לפטור עצמו מהן הן ,בין השאר, "מצוות שהזמן גרמן" – השחר העולה, לוח השנה, השבת הנכנסת והשבת היוצאת – כל אלו הם שדרים שמשד לו העולם הנתון על מנת שלא יינתק ממנו ניתוק מוחלט. המצוות הן משקולות לתלמיד חכם. הן עוגני הצלה הפזורים על פני רצף הזמן הנתון ומונעים ממנו להיסחף ולהתמכר ולהינתק לחלוטין מהעולם הנתון.
הנה כי כן, אותה מערכת של מצוות המאלצת את עמהארץ להתעלות מעל היומיום הזוחל ולהעניק קורטוב של משמעות לחייו ה"ריקים", מאלצת את התלמיד חכם לנחות ארצה מתוך היומיום של ההתעלות השמימית. אותה קריאת שמע של שחרית ואותה השבת הן הן הגורמות להתעלותו של עמהארץ ולירידתו של התלמיד חכם.
עמהארץ והתלמיד חכם נפגשים תוך כדי ביצוע המצווה שהזמן גרמה – האחד מתעלה מעט מעל עולמו הנתון, השני צונח מעט מעולמותיו הפנטסטיים. עם תום קיום המצווה הם שבים איש איש אל מחוזותיו – עמהארץ לעיסוקיו העמארציים; תלמיד חכם לאולימפוס שלו.
[1] בוודאי ובוודאי שיש מעברים דו סטריים מאצל האליטה המתווכת אל האליטה היוצרת, ויש כאלו שפוסחים על שתי הסעיפים והם גם רב וגם תלמיד חכם – אלו כידוע המקרים המעניינים ביותר. בסופו של דבר מי שהולך להיות רב, ונאלץ לעשות זאת מתוך אילוצים כלכליים או מתוך שליחות כפייתית או תשוקת שררה וכוח, הוא אמן מגויס.
[2] די לו לדקלם מדי יום את קריאת שמע: על פי ההלכה די לדקלם קטע כלשהו מהמשנה או מהתורה ולומר לפניו ולאחריו את ברכת התורה ולצאת ידי חובת-מצוות-תלמוד-תורה (הברכה שלפני בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוׂתָיו וְצִוָּנוּ לַעֲסוֹק בְּדִבְרֵי תוֹרָה. הברכה שאחרי – בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים וְנָתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ. בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה. נוֹתֵן הַתּוֹרָה. – כך כאשר מדובר במצוות-תלמוד-תורה. לעומת זאת, ראה בבא מציעא פד – "על מה חרבה הארץ? על שלא ברכו בתורה תחילה". כאן לענ"ד זו ביקורת על תלמידי חכמים שהם ההפך המוחלט מהעמרצים. הם אמנם לומדים כל הזמן אבל הם לא מברכים לפני הלימוד ולאחריו. לא מסוגלים (לא רוצים) לעשות את המינימום שדורשים מהם כמערכת של מצוות לברך לפני הלימוד ואחרי הלימוד שהם לומדים "והתורה נעשית להם כלימוד חילוני של סתם, שאין בו כל משמעות של קדושה". (שטיינזלץ שם על פי המהר"ל). לענ"ד מדובר כאן על אלו מבין תלמידי החכמים שאיבדו את היכולת להיות מחויבים למערכת הנורמטיבית או על אלו מבין תלמידי החכמים או על אלו שמרוב התמכרותם לתורה הם שוכחים לברך את ברכתה, שהיא אחד החוטים האחרונים שמקשרים בינם לבין האלוהים המצווה.