סתיו תשצ"ט, יום שני, שבוע של פרשת לך לך. אני טס ברכבת האווירית המהירה לחיפה. לפני עשר דקות היא המריאה מירושלים, ועכשיו היא חולפת ביעף מעל רכבת איטית החונה בתחנת פרדס חנה - קיסריה. תוך כדי טיסה אני מתכונן לקראת הדרשה השבועית שלי לפרשת השבוע על-פי הזֹהר. עוד מעט אדרוש אותה בבית מדרש מואר השוכן במעלה הכרמל הצרפתי. מחר אדרוש את הדרשה הזאת בירושלים, וביום חמישי בתל-אביב. "ויאמר אלהים לאברם: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" – ויאמר אלהים אל הנשמה לכי לך מרקיע הנשמות אל הָאַרְצִיּוּת אשר אַרְאֵךְ. הארץ אשר יראני אלוהַי איננה אלא גופי. ואברם אינו אלא נשמתי ההולכת לה מארצה וממולדתה האלוהית ונודדת בגופי לאורכו ולרוחבו. מבית-אל עד אֵלון-מורה עד שכם. אחר-כך תרד נשמתי לארץ הנגב כי כבד הרעב הרוחני מאוד. מהנגב היא תרד מצרימה אל תהומות הקליפה. יום אחד היא תצא ממצרים ברכוש גדול של מצוות ומעשים טובים, ממש כמו אברם. יום אחד היא תשוב להעפיל במעלה גופי הארצישראלי, עד שתשוב לבית-אל, ותעלה עם כל הנשמות הטהורות על פני המזבח המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.[1] עד שירדתי לפילדלפיה הייתי דרשן נודד בארצי ובמולדתי, ובסופו של דבר שבתי ארצה כדי להמשיך לדרוש בה דרשות חול נודדות. את קהילת "דורשי דרך" הותרתי מעבר לים האשליות הזרות. החזון לייסד בפילדלפיה את ארץ ישראל של פרשת השבוע הוא אשליה זרה שאינני יכול ליישמה. שבע שנים חייתי את האשליה הזאת בשפה זרה. מראש חודש אלול תשנ"א עד סוף תשנ"ח - שבע שנים טובות ורעות תעיתי אותה משמאל לימין. עכשיו - ארבעים שנה לאחר מכן, אני משוטט שוב בארצי ובמולדתי ואינני חדל לברוח מהפשט הכואב שלה אל הדרש המרפא. ארבעים שנה אני מחדש ימי כקדם וממשיך להיות דרשן נודד בארצי ובמולדתי – מקיץ תשנ"ח עד סתיו תשצ"ט - היום בחיפה כמו בכל יום שני. מחר בירושלים כמו בכל יום שלישי. בימי חמישי בתל-אביב. אין לי ארץ אחרת לדרוש בה על ארץ אחרת. לכי לך נשמתי מארצך וממולדתך אל הארץ אשר אראֵךְ…
[1] מדרש פרטי על-פי הזֹהר לך לך חלק א', ע"ט ב', ועל-פי "מדרש הנעלם" לפרשת לך לך, מאמר "לך לך מארצך".