אגדת איוב היפה
כל כך יפה שבא לבכות
עשרה ילדים היו לרבי יוחנן היפה. ממש כמו לאיוב. כולם מתו בדמי ימיהם. ממש כמו ילדי איוב. בנו העשירי נפל לתוך יורה רותחת. לאחר מותו נטל רבי יוחנן עצם קטנה מגופו ושמר אותה אצלו למזכרת. בכל פעם שהיה בא אליו מישהו לספר לו על צרותיו, היה רבי יוחנן מוציא את העצם מכיסו, מנופף בה אל מול פניו ואומר: "זו העצם של בני העשירי... זה מה שנותר לי מעשרת בניי. ואף-על-פי כן אינני בוכה..."[1]
רק בחדרי חדרים, כשהיה נתקל בפסוקים נבחרים מן התורה, היה רבי יוחנן מרשה לעצמו להתפרץ בבכי.
בסוגיית הבכי שבמסכת חגיגה מספרת הגמרא על תלמידי חכמים רבים שלכל אחד מהם היה פסוק אחד או שנים שגרם להם לבכות.[2] לרבי יוחנן היו יותר פסוקי בכי מכולם – שני פסוקים מאיוב, אחד ממלאכי, אחד מקהלת ואחד – הקשה מכולם – מתוך ההקדמה האלוהית לשירת "האזינו". כשהיה רבי יוחנן מגיע ל"וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת"[3] עצר בכוחות אחרונים את דמעותיו. ארבעה פסוקים לאחר מכן - ב"וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת"[4] – נפרץ מחסום הדמעות והוא התיר לעצמו להטיח דברים כלפי מעלה ולומר: "עבד שרבו ממציא לו רעות רבות וצרות - תקנה יש לו?!".
לא רק שהטחה זו נועזת יותר מהטחתו הנועזת ביותר של איוב, אלא שלכאורה יש בה גם עיוות של "פשט" הכתוב. שכן, במבוא האלוהי לשירת האזינו לא נאמר שאלהים ממציא לקורבנותיו את הרעות והצרות הרבות, אלא שהן מוצאות בעצמן את מי שהן אמורות למצוא. מסתבר שבשעת כעסו סירב רבי יוחנן לקבל את ה"פשט" האלוהי כפשוטו, והתעקש על כך שאת כל הרעות והצרות הרבות הללו המציא אלהים למענו ולמען איוב ככה סתם. בחינם.
זאת כפי הנראה אחת הסיבות לכך שהפסוק מאיוב "וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָּם"[5] נמנה אף הוא על חמשת הפסוקים שגרמו לרבי יוחנן להתפרץ בבכי ולהטיח כלפי מעלה: "עבד שרבו מסיתין לו וניסת - תקנה יש לו?!".[6] בשעת כעסו היה רבי יוחנן משוכנע שכאשר אמר אלהים לשטן "ותסיתני בו לבלעו חנם" הוא הודה שכל ייסורי איוב היו מיותרים. בעת מסיבת גן באולימפוס של מעלה התערבו ביניהם אלהים והשטן באשר לאמינותה של אמונת איוב. אלהים אמר: הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אלהים וְסָר מֵרָע?"[7] , גיחך השטן: "חוכמה גדולה… הַחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אלהים?[8] – עם שפע כזה של עושר ואושר אפילו אני הייתי יכול להיות צדיק גדול…", אלהים נענה לאתגר ואמר לשטן: "עשה כאוות נפשך בעשרת ילדיו וברכושו. רַק אֵלָיו אַל תִּשְׁלַח יָדֶךָ"[9]
"בקלי קלות ניתן אלהים להסתה", קונן רבי יוחנן, "הוא הרי ידע שלשטן אין כל סיכוי לזכות בהתערבות, ובכל זאת נתן לו רשות להרוג את עשרת ילדי איוב. ככה סתם. בחינם...".
מה לא נכתב בטורי הרכילות התלמודית על יופיו הידוע?
זמן רב לפני שבא לעולם כבר מצא יוחנן חן בעיני אלוהיו אשר סימן אותו ב"X" גדול וקרא עליו את הפסוק "בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיך".[10] [11] לאחר מכן – כשנוצר בבטן - מת אביו, ותשעה חודשים מאוחר יותר – כשיצא מרחם – מתה אמו.[12]
"שלושה שותפים באדם – הקדוש ברוך הוא אביו ואמו. אביו מזריע הלובן, אמו מזרעת האודם, והקדוש ברוך הוא נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים".[13] יוחנן המסומן מצא חן בעיני אלוהיו שידע אותו בשם והחליט להקדישו לעצמו. כדי לממש את בעלותו הבלעדית על יוחנן חיסל אלהים את שני שותפיו האחרים ברגע בו תרמו את הלובן והאודם שלהם. רגע לאחר שיצא לאוויר העולם כבר היה יוחנן הקטן יתום גמור ובעל אסונות מובהק. כשגדל התנסה בעשרה אסונות נוספים. אלוהיו נתן לו עשרה ילדים קטנים כדי לקחת אותם בדמי ימיהם. הוא קיבל על עצמו את הדין ואמר: "ה' נָתַן וה' לָקָח יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ".[14] ממש כמו איוב.
את כל כאבו השקיע בתלמוד תורתו. אהב את התורה והתמכר ללימודה. את כל רכושו מכר כדי לממן לעצמו את הלימוד. כשהתרושש לגמרי קראו עליו בני דורו: "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה[15] שאהב רבי יוחנן את התורה בוז יבוזו לו".[16]
בני דורו יראו מאוד מפני הדיבור על אסונותיו, ומפני הסכנה המסתתרת מאחורי אמנות ההבלגה שלו, ומאחורי יכולתו להמשיך ולהיות היפה מכולם על-אף הכל. עד היום ידוע רבי יוחנן בציבור כבעל היופי. עד היום ממשיכים מעריצי יופיו להדחיק את העובדה שרבי יוחנן הוא בעל האסונות הגדול מכולם.
מה לא נכתב בטורי הרכילות התלמודית על יופיו הידוע בציבור. כתבו עליו שהוא יפה יותר מכל האיקונין ומכל הפורטרטים המפוסלים.[17] באחת הסוגיות התלמודיות אפילו ציירו במילים פסל סביבתי של יופיו - "הרוצה לחזות יופיו של רבי יוחנן יביא כוס של כסף צרוף, ימלאנו גרעינים של רימון אדום, יעטרנו כליל אדום של ורד, ויניחנו בין חמה לצל - כל אותם הזהרורים אינם אלא מעין יופיו של רבי יוחנן".[18]
רבי יוחנן עצמו אהב לשתף פעולה עם הצגת יופיו בפרהסיה. פעם אחר פעם חזר ואמר על עצמו שהוא היפה האחרון שנותר מכל ה"יפים של ירושלים". הוא נהג לשחות עירום בירדן, ולחשוף את יופיו לעיני כל. במיוחד אהב ללמוד תורה מול בנות ישראל הטובלות בירדן ובבתי המקוואות של טבריה. כשהן היו עולות מן הרחצה, והן טהורות ומותרות, נחקקה דמות דיוקנו על לוח לִבן, ובלילות היו הוזות אותו על משכבן. רבי יוחנן עודד את הזיותיהן ואמר בפירוש "כשהן עולות מטבילת מצווה ופוגעות בי, הן מביאות לעולם בנים יפים כמותי וחכמים כמותי... ". [19]
עשרה בנים יפים וחכמים הביא רבי יוחנן לעולם. ממש כמותו. כולם נולדו בטהרה ומתו בטהרה. ממש כמו ילדי איוב.
יפים ומדליקים
רבי יוחנן הוא אחד משלושת "היפים המדליקים" שהתלמוד מספר עליהם. היפה המדליקה האחת היא חומה חמת המזג שנכנסה לאולם בית המדרש, גילתה זרועה, והאירה לאולם וליושביו באור מתוק שגרם לרבא לנטוש בבת אחת את תלמודו, לרוץ לביתו, ולבעול את אשתו בצהרי היום.[20] היפה המדליקה השנייה היא השבויה הפדויה מנהרדעא שהאור הבוקע מגופה גרם לרב עמרם החסיד להרים במו ידיו סולם שעשרה גברים אינם יכולים להרימו, לטפס עליו במהירות, ולצעוק "אש בבית עמרם! אש בבית עמרם!". קריאותיו הזעיקו למקום את כל תלמידיו שמיהרו לכבות את הבעירה ולהציל את רבם מן העבירה.[21]
היפה המדליק השלישי הוא רבי יוחנן שהלך לקיים מצוות ביקור חולים בביתו האפל של תלמידו וחברו רבי אלעזר אשר חש כי ימיו ספורים.[22]ברגע שנכנס לחדר הרים רבי יוחנן את זרועו והציף את הבית האפל באור נגוהות שחשף את רבי אלעזר כשהוא בוכה חרישית.
"למה אתה בוכה?", הקשה הרב היפה על התלמיד ההולך למות, וממש כמו בלימוד החברותא שלהם פירק את קושייתו במו ידיו - "אם תרצה לומר שאתה בוכה בגלל פרידתך מן התורה בטרם עת, כבר שנינו 'אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכווין לִבו לשמים'[23] - העיקר שלמדת מתוך כוונה טובה ועומק רב. גם לו היית חי עוד מאה שנה לא היית מספיק ללמוד את כל התורה. הפרידה מן התורה איננה סיבה מוצדקת לבכי...".
רבי אלעזר לא דיבר. רק המשיך לבכות כשהוא מאשר בשפת גופו שלא בגלל התורה הוא בוכה. "האם אתה בוכה בגלל מזונות?", המשיך רבי יוחנן להקשות ומיהר להשיב: "גם מזונות אינם סיבה לבכות, אומנם לא שפר עליך מזלך ולא היית עשיר – לא כל אחד זוכה לשני שולחנות, ובכלל, איזהו עשיר - השמח בחלקו...".
שוב ניסה רבי אלעזר למלמל דבר מה, אבל רבי יוחנן המשיך: "גם מות הבנים איננו סיבה לבכי, אלעזר, מי כמוך יודע על עשרת בניי שמתו... הנה, זו העצם של בני העשירי... רק העצם הזאת נותרה לי מעשרת בני ואף על-פי כן אינני בוכה...".
"אינני בוכה בגלל בניי", התפרץ רבי אלעזר, "גם בגלל תורתי אינני בוכה וגם לא בגלל מזונותיי הדלים. אפילו לא בגלל מותי הקרב ובא אינני בוכה... בגלל יופייך אני בוכה, רבי ומורי האהוב, בגלל המחשבה על כך שביום מן הימים גם אתה תמות וכל היופי הנורא הזה יבלה בעפר...".
רבי יוחנן שתק דקה ארוכה ואחר כך פרץ בבכי גדול שגבר על בכיו המתמשך של רבי אלעזר. "על זה ודאי יש לך לבכות", מלמל רבי יוחנן, "על יופיי שיבלה בעפר ודאי יש לך לבכות…".
כך, לראשונה מזה שנים רבות, בכה רבי יוחנן בחברת אדם נוסף. לא על הרעות הרבות והצרות שמצאו אותו הוא בכה עם תלמידו האוהב, אלא על יופיו הנערץ שיבלה בעפר...
על כי (אין) יש אלוהַי בקרבי מצאוני הרעות האלה
מלבד רבי אלעזר אף אחד לא ראה את רבי יוחנן בוכה . כל "רעיו" באו לנחמו בעקבות כל אסון, כשהם מייחלים לפליטת-פה כלשהי. רבי יוחנן לא נתן להם את התענוג הזה. אף אחד מהם לא זכה לשמוע אותו מקלל את יומו ואומר: "יֹאבַד יוֹם אִוָּלֶד בּוֹ וְהַלַּיְלָה אָמַר הֹרָה גָבֶר".[24] אף אחד מהם לא זכה להטיף לו מוסר ולומר: "מָה אֱנוֹשׁ כִּי יִזְכֶּה וְכִי יִצְדַּק יְלוּד אִשָּׁה. הֵן בִּקְדשָׁיו לֹא יַאֲמִין וְשָׁמַיִם לֹא זַכּוּ בְעֵינָיו".[25]
"הֵן בִּקְדשָׁיו לֹא יַאֲמִין", בכה רבי יוחנן בחדרי חדריו כל אימת שלמד איוב והגיע לפסוק הזה – "אם בקדושיו לא יאמין – במי יאמין?!"[26] הִקשה לעצמו בפעם המי יודע כמה והמשיך לבכות, ולא היה שם מי שיפרק את קושייתו.
ולא היה שם מי שיפרק את קושייתו האחרת על הפסוק "וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר..."[27] - "עבד שרבו מקרבו לדונו וממהר להעידו – תקנה יש לו?!"[28] הוא לא היה מסוגל להשלים עם חוסר הצדק המשווע לעזרה העולה מתוך הווייתו של אל קנא ונוקם השופט משפט שדה חפוז, ואף ממהר להעיד נגד הנאשמים הניצבים למרגלותיו.
"עבד שרבו שוקל לו שגגות כזדונות - תקנה יש לו?!"[29] הטיח רבי יוחנן בבכי כל אימת שהיה מגיע לפסוק הסיכום של קהלת הקובע "כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם אִם טוֹב וְאִם רָע".[30] בכל חג סוכות הוא היה מחייב את עצמו לשבת על הבימה ב"מזרח", ולקרוא את "קהלת" בפני הציבור החוגג, כשם שחייב את עצמו לשמוח בפרהסיה ולצאת ידי חובת "ושמחת בחגך". בסוף קריאת המגילה היה נכנס לחדרו ונופל על פניו וממרר בבכי – "עבד שרבו שוקל לו שגגות כזדונות – תקנה יש לו?!"
אף אחד לא ענה לו, והוא שב, כדרכו, אל המבוא לשירת האזינו, והקשה בפעם המי יודע כמה על הפסוק וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה"[31]
"על כי אין אלהַי בקרבי מצאוני הרעות והצרות האלה?!" הִקשה בדמע - "על כי יש אלהַי בקרבי הן מצאוני. למען תהיה השירה הזאת לו לְעֵד...".
[1] ראי/ה בבלי ברכות דף ה' ע"א [2] בבלי חגיגה ד' ב' – ה', ב' [3] דברים ל"א, י"ז [4] שם שם, כ"א [5] איוב ב', ג' [6] בבלי חגיגה ה', ע"א [7] איוב א', ח' [8] שם שם, ט' [9] איוב א', י"ב [10] ירמיהו א', ה' [11] ראי/יה בבלי יומא פ"ב, ע"ב [12] רבי יוחנן, כשעברתו אמו – מת אביו, ילדתו –מתה אמו, (בבלי קידושין ל"א, ב') [13] על –פי בבלי קידושין ל', ב' ונדה ל"א, א' [14] איוב א', כ"א [15] שיר השירים ח', ז' [16] ויקרא רבה פרשה ל' פסקה א' פסקה [17] ירושלמי עבודה זרה ג', הלכה א' [18] בבלי בבא מציעא, פ"ד, ע"ב [19] כל הפרטים הם על-פי בבלי בבא מציעא פ"ד, ע,ב [20] בבלי כתובות ס"ה ע"א [21] בבלי קידושין פ"א, ע"א [22] הסיפור המרכזי המתואר כאן הוא על-פי בבלי ברכות ה', ע"א [23] בבלי ברכות י"ז, ע"א; משנה ברכות פרק י"ג, משנה א' [24] איוב ג', ג' [25] איוב ט"ו, י"ד-ט"ו [26] בבלי חגיגה ה', ע"א [27] מלאכי ג', ה' [28] בבלי חגיגה ה', ע"א [29] שם שם [30] קהלת י"ב, י"ד [31] דברים ל"א, י"ז