קללת חוזה המדינה / בא אל הקדש כב

הכללה גסה וקוללת

בתורה יש הרבה יותר קללות מאשר ברכות. בפרשת בְּחֻקֹּתַי, המוכרת כפרשת התוכחה הקטנה, מופיעים בזה אחר זה כשלושים פסוקי קללות לעומת עשרה פסוקים של ברכות. בפרשת התוכחה הגדולה (כי תבוא) אנו נתקלים בארבעה-עשר פסוקי ברכות לעומת רצף של חמישים וארבעה פסוקי קללות. מבלי להיכנס לפרטים המקוללים ניתן לומר כי חוסר איזון מדאיג זה אופייני לתנ"ך כולו, וכי האל המקראי נוטה לקללנו יותר מאשר לברכנו.

אבן עזרא מתאר כ"ריקי מוח" את העומדים מאחורי הכללות קוללניות כאלו - "וריקי מוח אמרו כי הקללות רבות מהברכות ולא אמרו אמת. רק נאמרו הברכות כלל, ונאמרו בקללות פרטים (כדי) לירא ולהפחיד".[1]

הברכות, קובע אבן עזרא, הן קצרות מכיוון שהן כלליות. הקללות, לעומת זאת, חייבות להיות מפורטות כדי לזעזע אותנו. מה כבר יכול לזעזע באמירה כללית כגון "יהיה רע"?… לעומת זאת כאשר מבטיחנו אלוהינו נאמנה: "וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם תֹּאכֵלו"ּ[2] איננו יכולים שלא להזדעזע.

זאת כפי הנראה אחת הסיבות לכך שהברכות הכלליות של פרשת בְּחֻקֹּתַי הפכו לסִסמאות שחוקות כגון: "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ"; "וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשׂבַע" "וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם". עסיסיותן של הקללות, לעומת זאת, בולטת בחושניות ציורית: "וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם תֹּאכֵלוּ. וְהִשְׁמַדְתִּי אֶת בָּמֹתֵיכֶם וְהִכְרַתִּי אֶת חַמָּנֵיכֶם וְנָתַתִּי אֶת פִּגְרֵיכֶם עַל פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם וְגָעֲלָה נַפְשִׁי אֶתְכֶם. וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם". [3]

ריח ניחוחנו יהיה ריח פגרינו המוטלים על פגרי גילולינו. רק הקניבלים שבינינו יצליחו לשרוד, וגם אותם יבריח אלוהינו מכל מקום אליו הם יימלטו על נפשם - "וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף וְנָסוּ מְנֻסַת חֶרֶב וְנָפְלוּ וְאֵין רֹדֵף, וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו כְּמִפְּנֵי חֶרֶב וְרֹדֵף אָיִן". [4]

חרדת הרדיפה של אלו מבינינו שיישרדו תהיה מוחלטת - אף אחד לא ירדוף אחרינו, אך אנו נברח לכל עבר, וניפול וניכשל איש באחיו. אף אחד לא יפציץ אותנו מן האוויר, אך קול העלה הנידף ישבור אפילו את מהירות הקול של מטוסי האויב שיחלפו באין מפריע בשמי הברזל של ארצנו הקטנטונת. לקיים מה שנאמר: "וְשָׁבַרְתִּי אֶת גְּאוֹן עֻזְּכֶם וְנָתַתִּי אֶת שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל וְאֶת אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה". [5]


האהבה מקלקלת את הקללה

לעומת אבן עזרא מתמודד מדרש תנחומא בהומור אוהב עם תופעת ריבוי הקללות ומיעוט הברכות. מדרש זה טוען שהברכות בפרשות התוכחה הן בבחינת מעט המכיל את המרובה. הקללות, לעומת זאת, נראות מרובות רק כלפי חוץ, אך "מי שמביט בהן מוצא שאין בהן כלום"

" …שלא יאמרו הבריות כשבא משה לברכנו מעט ברכנו, וכשבא לקללנו הרבה קללנו. כיצד? - הקללות שבתורת כהנים (פרשת בְּחֻקֹּתַי) שלשים פסוקים חסר אחד והברכות י"א פסוקים. אמר רבי שמואל: מי שמביט בהן מוצא הברכות יתרות על הקללות. כיצד? - ברכות פתח באל"ף 'אם בְּחֻקֹּתַי תלכו' וסיים בתי"ו 'ואולך אתכם קוממיות' שהברכות באות עליהם מאל"ף ועד תי"ו והקללות פתח בוא"ו "ואם לא תשמעו" וסיים בה"א "ביד משה" - בין וא"ו וה"א אין כלום...[6]

חוש הומור מפותח הוא כלי נשק הכרחי להישרדות בעולמנו המקולל. מי שאיננו מצויד בכמות מרובה של נשק בלתי קונבציונלי זה לא יבין לעולם את מנגנון ההדחקה המשעשע הקרוי "מדרש". אלוהינו יכול לקללנו , אך אנו נעשה בקללותיו מעשה בלעם, ונהפוך אותן לברכות. הוא יכול לברכנו במשורה ולקללנו בלי לעשות חשבון, אך אנו נבהיר לו שברכותיו קצרות משום שהן קולעות למטרה, ומשום שהן משופעות בשפע עד בלי די – מאל"ף ועד תי"ו אין בהן דופי. באותה רוח אוהבת ומשועשעת נבהיר לאלוהינו הזועם כי אין מאומה בקללותיו ההולכות סחור סחור מבלי להגיע לשום מקום.

מי שיודע להשתמש בנשק המדרש יכול לנטרל את חומר הנפץ מכל הקללות המתקתקות, ולהוכיח מפסוק מפורש שאפילו הקללה המזעזעת ביותר איננה אלא ברכה עסיסית. הוא יעשה זאת בעזרת גימטריה אקרובטית או בעזרת נוטריקון בלתי צפוי או בעזרת כל אחת משלוש-עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן. אחרי הכל שלוש-עשרה זה "אהבה" בגימטריה, והאהבה, אחרי הכל, מקלקלת את הקללה, ואפילו אלף קללות אלוהיות לא יכבו את האהבה שאנחנו אוהבים את הקב"ה.

הקב"ה יכול ליקוב את ההר ולכפותו עלינו כגיגית, ולאיים "אם בחקותי לא תלכו כאן תהא קבורתכם!". אנו לא ניגרר אחר סגנונו האלים, ולא נשיב לו בקללה תחת קללה. אנו נהפוך לברכה את כל קללותיו, כשם שעשה המברך שתום העין שהכריז: "מה אקוב לא קבה אל".[7]

"מה תיקוב?", נאמר לאלוהינו, "לא קבה אל… לא קבה אתה, אלוהינו, כי אם קדוש ברוך הוא... אנחנו אוהבים אותך, אלוהינו, יתברך שמך לעד".


אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. (שני). וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם. וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב. וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב. וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם. (שלישי) וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ. וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכֲכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם. וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכֲכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם. אֲנִי ה'ַאֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמֲמִיּוּת.

וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה: וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי. אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם. וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם וְרָדוּ בָכֶם שׂנְאֵיכֶם וְנַסְתֶּם וְאֵין רֹדֵף אֶתְכֶם. וְאִם עַד אֵלֶּה לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם. וְשָׁבַרְתִּי אֶת גְּאוֹן עֻזְּכֶם וְנָתַתִּי אֶת שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל וְאֶת אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה. וְתַם לָרִיק כֹּחֲכֶם וְלֹא תִתֵּן אַרְצְכֶם אֶת יְבוּלָהּ וְעֵץ הָאָרֶץ לֹא יִתֵּן פִּרְיוֹ. וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם. וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה וְשִׁכְּלָה אֶתְכֶם וְהִכְרִיתָה אֶת בְּהֶמְתְּכֶם וְהִמְעִיטָה אֶתְכֶם וְנָשַׁמּוּ דַּרְכֵיכֶם. וְאִם בְּאֵלֶּה לֹא תִוָּסְרוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי קֶרִי. וְהָלַכְתִּי אַף אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי וְהִכֵּיתִי אֶתְכֶם גַּם אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם. וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית וְנֶאֱסַפְתֶּם אֶל עָרֵיכֶם וְשִׁלַּחְתִּי דֶבֶר בְּתוֹכֲכֶם וְנִתַּתֶּם בְּיַד אוֹיֵב. בְּשִׁבְרִי לָכֶם מַטֵּה לֶחֶם וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד וְהֵשִׁיבוּ לַחְמְכֶם בַּמִּשְׁקָל וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ. וְאִם בְּזֹאת לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי: וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם. וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם תֹּאכֵלוּ: וְהִשְׁמַדְתִּי אֶת בָּמֹתֵיכֶם וְהִכְרַתִּי אֶת חַמָּנֵיכֶם וְנָתַתִּי אֶת פִּגְרֵיכֶם עַל פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם וְגָעֲלָה נַפְשִׁי אֶתְכֶם. וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם. וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמֲמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיּשְׁבִים בָּהּ. וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה. אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הָשַּׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ. כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ. וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף וְנָסוּ מְנֻסַת חֶרֶב וְנָפְלוּ וְאֵין רֹדֵף. וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו כְּמִפְּנֵי חֶרֶב וְרֹדֵף אָיִן וְלֹא תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם. וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם. וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם יִמַּקּוּ בַּעֲוֹנָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיכֶם וְאַף בַּעֲוֹנֹת אֲבֹתָם אִתָּם יִמָּקּוּ.וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי וְאַף אֲשֶׁר הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי. אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם. וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר. וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם. וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם. וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי ה'.

האותיות הקטנות והמקוללות של החוזה האלוהי

העמוד הקודם הוא המחשה גראפית של מנהג "הבה נתחכמה לו" שמזה ימים רבים מקפידים אבותינו לנהוג בשעת קריאת פרשות התוכחה בבית הכנסת. על-פי מנהג זה לוחש הקורא בתורה במהירות הבזק את שלושים פסוקי הקללות. את עשרת פסוקי הברכות הוא קורא בקול רם ובהטעמה חגיגית ומתמשכת.

אם נסמן בגופנים את העוצמה והמהירות של הקטע הנקרא יקבלו עשרת פסוקי הברכות גופן 17 מודגש (17 = טוב בגימטריה), ויתפרשו על פני כשלושת רבעי העמוד. שלושים פסוקי הקללות, לעומת זאת, יידחסו לתוך הרבע הנותר, כשהם נאלצים להסתפק בגופן שש נטול דגש.

חלק בלתי נפרד ממנגנון הדחקה קמאי זה כולל גם את המנהג שלא לקטוע את רצף הקללות החרישי לצורך עלייה לתורה. גם אם תהיינה באותה שבת ארבע חתונות ושבע בר-מצוות, ובית הכנסת יהיה מוצף בעשרות קרואים מכובדים ותורמים פוטנציאליים אין לחרוג ממנהג זה. לעומת זאת, מצווה מן המובחר להרבות בהפסקות במהלך קריאת הברכות. אי-לכך, במהלך הקריאה החגיגית של עשרת פסוקי הברכות מפסיקים מדי שלושה פסוקים, ומעלים לבימה שלושה עולים המברכים את מי שבחר בנו מכל העמים. בתמורה לברכתם מקבלים שלושת העולים מלוא החופן ברכות עסיסיות - ברכותיה של העלייה הראשונה מתחילות באִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ ומסתיימות ב- וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. ברכות העלייה השניה מתחילות ב - וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, ומסתיימות ב - וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם.

בהגיע תורו של איש העלייה השלישית מתעוררת בעיה. מצד אחד פותחים לכבודו בברכת וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ וקוראים לו בחגיגיות עד שמגיעים ל- וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמֲמִיּוּת. בקצה ה"קוממיות" שובר בעל הקורא בבת אחת את מהירות הקול, וצולל למבזק חרישי וסמוי של קללות מפורטות, שבמהלכם מרכינים כל הנוכחים את ראשיהם ומצטמצמים ככל האפשר בתוך עצמם. אבות רבים מסתירים את ילדיהם בתוך הטליתות לקיים מה שנאמר "חבי [התחבאי] כמעט רגע עד יעבור זעם". רק איש העלייה השלישית נותר חשוף למטח הקללות, ומתקבל הרושם שהן חלות עליו. בכמה קהילות התגבש מנהג להעלות לקטע הקללות את בעל הקורא עצמו. בקהילות אחרות נאלצו עניי הקהילה לקבל על עצמם את הדין ולעלות לתורה. אחד העניים הללו הוא "איש התוכחה" של דבורה ברון.


כיכר הלחם (סיפור אהבה)[8]

"איש התוכחה" הוא נחום לייב הדובובי שהיה גדול העניים בעיירת ילדותה של דבורה ברון. הוא היה מגמגם וכבד שמיעה, והיה הפועל השחור של העיירה. "פרק מוטות ברזל מעגלות, נשא קמח לבתי האופים, העביר שקי מלח וסוכר אל החנויות, טאטא את רחבת החנויות אחרי ימי השוק, והלך מתחת למטר אבני ה'שקוצים' למקשאות ההר להביא ביכורי ירקות בתחילת הקיץ…". בעיני אנשי העיירה נחשב ללא יוצלח חסר תקנה ולחירש גמור, אך בעיני אשתו וארבעת ילדיו היה אב מקשיב ומסור ואיש משפחה אוהב, שעמל בפרך כדי להפוך את צריפם הרעוע לקן אהבה חם ונעים. "את ככר הלחם שקנה עם גמר העבודה נשא כשהוא חובקה אל לִבו, וירד במרוצת חפזון אל הצריף הקיצוני שבגיא, אשר משם, מאחורי גדר הקרשים, בקעה כבר הקריאה שיש בה גם אהבת-עולם וגם חרדת-עולם - 'אבא!' - וכל ארבעת ילדיו באו לקראתו, פשוטי זרועותיהם המסורות כשהם מתאמצים לעבור איש את אחיו, ואז כאילו נפלה מסכה מעל פני האיש, והוא נעשה פיקח וקשוב… פעמים בא אחד מילדיו ונתלה לו מאחוריו על גבו הרחב, המוצק, ואז פרק מעליו בזהירות את המשא היקר הזה, כשעיניו המכוסות בדוק ערפל, נעצמות רגע מהמון הרגש שבקִרבו…".

עבודתו ה"קבועה" הייתה משרה חלקית כעוזרו של שמש בית הכנסת הישיש ירוחם-נֹח, שהיה רודה בו בפרך ומלין את שכרו. ירוחם-נֹח (!) היה ידוע כקפדן רע-עין, והיה מטיל על נחום-לייב את כל עבודות הסידור והניקוי של בית הכנסת. "בעיניו המצומצמות, קצרות הראות, הבחין הזקן בכל כתם שנשאר על נברשת הנחושת אחרי הצחצוח, העמיד את שכירו לשם ניקוי החלונות על סולם רעוע צר - דווקא בשעה שהשמש מקרינה אותם – בעוד שהוא עצמו התיישב לו בנוחות על 'כסא אליהו', ומשם נתן את הוראותיו…".

גולת הכותרת של עבודת נחום-לייב כעוזר שמש בית הכנסת הייתה הסכמתו האילמת להיות ל"איש התוכחה" הקבוע של העיירה.

"… (השמש) קרא אותו לתורה בשבתות שחלות בהן פרשות התוכחה, אשר רק נמושות הקהל ודלי הדלים מתבקשים לעלות אז אל הבימה. הן גם לפנים, להר עיבל, שהוא הר הקללה, מצווים היו לעלות רק הפחותים שבשבטים ובני השפחות. שתי פעמים נקראו פרשיות פורענות אלה במשך הקיץ, בתחילתו ובסופו, ובית הכנסת היתה האוירה בו אז רוויה חרדות, כמו עם בוא שואה.

המארות הרות האבדון, אשר בהן התגלם חרון האלהים, הידדו כגלגולי רעם בתוך הדממה הכבושה, ובעלי הבתים החשובים שכל-כך להוטים היו תמיד אחרי ה'עליות', ישבו עכשיו כמסולקים במקומותיהם, נחבאים איש איש אל טליתו עד אשר ראו את ממלא מקומם בא ועולה על הבימה - מין צינה או מגן שעשוי היה לקלוט מעתה הוא את החצים.

וזה - כמו מתחת למטר אבני ה'שקוצים' בשעת ההעפלה למדשאות ההר - עמד דוקא אמיץ ומאושש כל אותה שעה, חתם את תוכחת הזעם בברכה ויצא בגמר התפילה עם כל האחרים מדושן אותו עונג של שבתון אשר רק העמלים העושים בפרך ידעו את טעמו".


מבצע "חומת מגן"

"איש התוכחה" הוא בראש ובראשונה סיפור אהבה. אהבתו של נחום לייב לאשתו ולילדיו היא כל-כך טהורה עד שהיא גורמת לו להתנהג כשומע ואינו נשמע המתחזה לחירש גמור ולשוטה הכפר. רק כך הוא יכול לרחף מעל החולין של העלבון וההשפלה המהווים את מנת חלקו היומית.

נחום לייב הדובובי כמוהו כנער המלקות מאגדת "בן המלך והעני". עד עצם היום הזה הוא לוקה על כל חטאי בן המלך לדורותיו. המדרש אוהב להמשיל את בני-ישראל לבני מלכים - מאות מדרשים יעידו על כך. מסתבר שלא כל בניו של העם הנבחר הם בני מלכים. יש בהם גם אנשי תוכחה המיועדים לחסום בגופם את כל הקללות המיועדות לחוטאים המיוחסים.

פעמיים בשנה שומע "איש התוכחה" את שמו המפורש יוצא מפיו של ירוחם-נֹח השמש המכריז: "יעמוד נחום לייב בן יצחק ורבקה לעליית התורה". בדממה המשתררת הוא מתקדם בצעדים דוביים אל הבימה המרכזית, שם הוא עוצם את עיניו, מתעטף בטליתו, ומתכוון להוציא ידי חובה את כל המתפללים. "ברכו את ה' המבורך!" הוא מברך בקולו העילג, "'ברוך ה' המבורך לעולם ועד" עונים לו בעלי הבתים מתוך מבוכת עולם וחרדת עולם הנמהלות בצחקוקים קונדסיים של ילדים וילדות המתחבאים במעבה יער הטליתות. בתום הצחקוקים הוא ממשיך לברך את האל המקלל - "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ברוך אתה ה' נותן התורה".

בעיניים עצומות, הוא מרקיע שחקים במעלה הברכות היורדות. קולו הנעים של בעל הקורא מטעים לו בחגיגיות מילה אחר מילה: "וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ. וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכֲכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם. וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכֲכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם". שעה ארוכה הוא מרחף בארקיעו כמו בציורים של שאגאל, כשהוא משוחרר מכל חוקי הכבידה של עיירת המסכנוּת הקטנה והמתרחקת. אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמֲמִיּוּת…

כשהרבנים ובעלי הבתים שומעים את המילה "קוממיות" יוצאת מפיו של בעל הקורא הם מתכווצים ומשתכפצים ומאפילים על פניהם. באותו רגע שובר בעל הקורא את מהירות הקול, וצולל כלפי מטה למבזק חרישי וסמוי של קללות מפורטות. עד סוף המבזק מקפידים כל הנוכחים להרכין את ראשם ולהצטמצם ככל האפשר בתוך עצמם. רק נחום לייב נותר חשוף במרכז הבימה, כשהוא הודף מטח של עשרות קללות ישירות המתנפצות בחלל בית הכנסת ומתיזות ריקושטים לכל עבר.


הנוצרי הטוב והיהודי המקולל

פעמיים בשנה מתייצב "איש התוכחה" למבצע חומת מגן האישי שלו - בשבת תוכחה הפותחת את הקיץ (שבת בְּחֻקֹּתַי) ובשבת תוכחה החותמת אותו (שבת כי תבוא). למעשה, כבר בימי החול האחרונים של האביב מתחיל נחום לייב בהכנות למבצע. באותם ימים הוא שם את נפשו בכפו ומסתער בגפו אל מתחת למטר אבני הנערים השקוצים המתחבאים בחפירותיהם ורוגמים באבנים כל יהודי שיעז להעפיל אל המקשאות ולחלץ משם ביכורי ירקות.

פרשת התוכחה של בְּחֻקֹּתַי היא הסנונית המביאה את הקיץ. תמיד היא מתחוללת בין ל"ג בעומר ושבועות. תמיד היא משתוללת בין חג החִצים לחג הביכורים. בעלי הבתים, מעצם מהותם, נחבאים מאז ומעולם מפני החִצים ומפני הביכורים - "הם נחבאים איש איש אל טליתו עד אשר יראו את ממלא מקומם בא ועולה על הבימה – מין צינה או מגן שעשוי לקלוט מעתה את החִצים…".

ממלא מקומם הוא חומת מגן אנושית הקולטת את כל החִצים, והם - בני מלכים שכמותם - נחבאים איש איש אל טליתו. ממלא מקומם הוא היהודי המקולל והם הנוצרים הטובים.

הם הנוצרים הטובים של כל הזמנים, וממלא מקומם הוא הַסַּבָּל העילג שעליו נאמר "חליינו הוא נשא".[9]

כמו כל נוצרי טוב הם יודעים היטב שהיהודי המקולל הוא נצחי, כמו שנאמר: "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ".[10] הם יודעים היטב כי אין להם זכות קיום ללא קיומו של הסבל הנושא את כל חלייהם. יהודי זה, כידוע, הפר את חוזה "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ"ּ ומשום כך הוא נענש.

פרשות התוכחה הן פרשות ההוכחה של הנוצרים הטובים לדורותיהם. פרשות אלו מעידות עליהם שמים וארץ שהיהודי המך והאביון הפר את כל החוזים שלו עם אלוהיו, ומשום כך הוא ראוי לכל הקללות. משום כך יש להשאיר אותו בעליבותו לדיראון עולם.

פרשות התוכחה הן תזכורת שנתית לעליבותו של יהודי מך זה. תזכורת זו חוזרת על עצמה עד עצם היום הזה במבצע חומת מגן פוסט-ציוני (חומת מגן 2). כלל הברזל של מבצע זה הוא עניי עירנו קודמים, וסימנו: "המך והזקן לנו הם חומת מגן". תכליתו: להפוך את המך והזקן של עיירתנו היאפית לחומת מגן אנושית החוצצת בינינו לבין הקללות.

המבוגרים שבעיירה היאפית מכירים עדיין את הגלגול הקודם, הציוני, של מבצע חומת מגן 1. חלק מהם זוכרים אפילו את מייסדי העיירה שלחמו בצעירותם על השיבה לארץ חמדת אבות שבה תתגשמנה כל התקוות, ובה ייקרא דרור לעניי כל העיירות, ובה יתכונן סדר עולם חדש, ותקומנה פלוגות מחץ של צעירים לוחמי חופש שיקדישו את חייהם לתקן עוול של דורות, וייעדו את עצמם להיות חומת מגן למך ולזקן…


גן עדן לנוכלים

הפרשה שמאפיינת יותר מכל את החלום הציוני ההוא היא פרשת בהר סיני. פרשת בְּחֻקֹּתַי הבאה בעקבותיה מבליטה את שברו העמוק של החלום. חלום בהר סיני נפתח ב-"כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ "[11], ומתנפץ ברצף של שלושים פסוקים מקוללים המהווים וריאציה אינסופית על "וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה".[12]

"פֹּה בְּאֶרֶץ חֶמְדַּת אָבוֹת, תִּתְגַּשֵׁמְנָה כָּל הַתִּקְווֹת" חלמו מייסדי העיירה הציונית בני דורה של דבורה ברון. פה תקום חברת מופת שתהיה אור לגויים. לאף אחד לא תהיה בעלות על האדמה, כשם שאף אחד לא יהיה משועבד לה ולמשכנתאותיה. רק אלוהי המהפכה יהיה בעליה החוקי של ארצנו הקטנטונת, ורק על שמו היא תירשם בטאבו, כמו שנאמר: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ".[13] גם האדם החי כאן על פני האדמה לא יימכר לצמיתות. אף אחד לא יהיה רכושו של אף אחד - לא תהיינה חברות כוח אדם, ולא יהיו קבלני אדם, ולא תהיה עבדות, כמו שנאמר: "כִּי לִי בני-ישראל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".[14]

פֹּה בְּאֶרֶץ חֶמְדַּת אָבוֹת, הצטרפנו גם אנו לחלום, נעבוד עבודה עברית שש שנים רצופות ובכל שנה שביעית נשבות. כל שנותיה של הארץ תזרומנה לקראת שנת השבתון, וכל שבתותיה יזרמו לקראת היובל. ביובל ייקרא דרור, כמו שנאמר: "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל ישְׁבֶיהָ" [15], ונאמר "פֹּה נִחְיֶה וּפֹה נִצֹּר חַיֵּי אֹשֶׁר חַיֵּי דְרוֹר". ביובל ישובו חסרי הבית לאחוזותיהם, העבדים ישוחררו, ולכולם תינתן הזדמנות חדשה. הפער בין העשירון העליון לעשירון התחתון יהיה ניתן לגישור, ועשירוני הביניים יהיו המעמד המגשר. באווירה המחכים של ארץ ישראל תשרור תחושה של צדק ושוויון הזדמנויות - - - - - - - - - - - - - - - -".

אוטופיות גדולות, כך מסתבר, הן גן עדן לנוכלים המנצלים עד תום את תום לִבם של החולמים על גאולת האדם והאדמה. אור הגאולה הבוקע בקצה האופל מסנוור כל-כך, עד שההולכים לקראתו מגששים בצהריים כאשר יגשש העיוור באפלה.

"לפני עור לא תתן מכשול ויראת מאלוהיך - לפני סומא בדבר… אל תאמר לו מכור שדך וקח לך חמור ואתה עוקף עליו ונוטלו ממנו. שמא תאמר עצה טובה אני נותן לו? - הרי הדבר מסור ללב, ונאמר בו 'ויראת מאלהיך' ".[16] - לא בעיוור ממש דיבר הכתוב אלא במאמין העיוור המאמין באדם ובצלמו האלוהי, והמאמין לכל מוצא פיו של השודד בצווארון הלבן המציע לו את חיי העולם הבא תמורת שדהו. "מכור את שדך, אחי, וקנה תמורתו חמור לבן… לא סתם חמור אני מציע לך, אחי, אלא את חמורו הלבן האחד והיחיד של אדוננו מורנו ורבנו משיח בן דוד…".

הנוכלים הגדולים הם פיקחים מאירי עיניים שאין אלהים בלִבם. במתק שפתיים הם מכשילים את המאמינים העיוורים שלִבם רחב כפתחו של היכל ואלוהיהם שוכן בקִרבו עד עצם היום הזה. בדברי חלקות ובטינופת צופים מוסיפים נוכלים אלו עוד ועוד שדות מעוקלים לאחוזותיהם. בסופו של דבר הם יוציאו צו חיפוש, ובחסות החוק הם יגזלו מהרש את כבשתו ומהמך את חמורו הלבן.

אין להם אלהים. הם גיבורים על חלשים.


חוזה המדינה

הואיל ועברנו על "לא תונו איש את עמיתו" ופיתינו את אחינו למכור לנו אחד משדותיו תמורת חמור לבן, התקיים בנו המקרא כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ.

והואיל והמשכנו להונות את אחינו עד כדי פשיטת רגל, התקיים בנו הפסוק כִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית.

והואיל ועיקלנו את כל נכסי אחינו לצורכי נשך ותרבית התקיים בנו כִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד, לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ…

והואיל ורדינו באחינו בפרך ירד ערכו אל מתחת למחיר המחירון, שנאמר "ואם מך הוא מערכך".

והואיל ומך אחינו מערכו, עיקלנו את מיטתו ואת חמורו הלבן והתעלמנו מהציווי "להשאיר לו כדי חייו מיטה כר וכסת וכלי אומנות, ולהשאיר לו את חמורו"[17].

והואיל ונותר אחינו בעירום ובחוסר כל לא נותר לנו אלא למכור את אחינו המך במחיר מציאה לתושב זר שהתעשר. לקיים מה שנאמר "וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּך וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב...".

הואיל וכך, יהיה חטא מכירת אחינו לזרים החטא האחרון. מכאן והלאה אין אפשרות לעצור את ההתדרדרות במדרון החלקלק שסללנו במו ידינו לאחינו המך. בקצה המדרון החלקלק מחכות לנו הקללות של פרשת בְּחֻקֹּתַי. שם ירדו בנו בפרך זרים אשר זה מקרוב באו.

[1] אבן עזרא על ויקרא כ"ו, י"ג דיבור המתחיל "קוממיות" [2] ויקרא כ"ו, כ"ט [3] שם שם, כ"ט-ל"א [4] ויקרא כ"ו, ל"ו-ל"ז [5] שם שם, י"ט [6] מדרש תנחומא פרשת ראה פרק ד' [7] במדבר כ"ג, ח' [8] דבורה ברון, "איש התוכחה", בתוך ילקוט סיפורים, עמ' 110, הוצאת מוסד ביאליק 1987 [9] ישעיהו נ"ג, ד' [10] דברים ט"ו, י"א [11] ויקרא כ"ה, ב' [12] ויקרא כ"ו , ל"ג [13] ויקרא כ"ה, כ"ג [14] שם כ"ה, נ"ה [15] שם כ"ה, י' [16] ספרא קדושים פרשה ב' סימן י"ד [17] וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ וְהֶעֱמִידוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֵן וְהֶעֱרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן עַל פִּי אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יַד הַנֹּדֵר יַעֲרִיכֶנּוּ הַכֹּהֵן (ויקרא כ"ז, ח'). רש"י שם דיבור המתחיל "על פי אשר תשיג" - לפי מה שיש לו יסדרנו וישאיר לו כדי חייו מטה כר וכסת וכלי אומנות אם היה חמר משאיר לו חמורו

פוסטים קשורים

הצג הכול