עקביא בן מהללאל היה הראשון שגילה לי איך באים ילדים לעולם


אני מנודה משמע אני מאמין

אגדת המשיח המצורע

מאין באנו ולאן אנו הולכים

עקביא בן מהללאל היה המבוגר הראשון שהסביר לי איך באים ילדים לעולם. בהסברו היה משום אישור מגבוה לכל התיאורים הגסים של הילדים הגדולים מן השכונה. הייתי בן תשע כשנתקלתי לראשונה בדבריו. ידעתי אז לדקלם על פה את כל מסכת אבות, ובין עשרות המשניות המדוקלמות הייתה גם המשנה הבאה:

עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר: הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאֵין אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה. דַּע, מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן. מֵאַיִן בָּאתָ, מִטִּפָּה סְרוּחָה, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה. וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן, לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא".[i]

עוד בטרם מלאו לי תשע שנים כבר הספקתי לשמוע מפי מבוגרים רבים על הדו'ח המפורט שאני עתיד להגיש בשלושה עותקים לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא בבוא יום הדין הגדול והנורא. לעומת זאת, אף אחד ממבוגרים אלו לא טרח אף פעם להסביר לי איך בדיוק באתי לכאן, ולאן בדיוק אני הולך. עקביא היה המבוגר הראשון שגילה לי מאין ולאן. עד היום אני חייב לו על כך חוב גדול, והרתיעה שלי ממנו מהולה במשיכה גדולה.

כשהייתי בן תשע עוד לא עברתי חוויה של הלוויה. משום כך לא הייתי מודע לעובדה שלדברי עקביא שדקלמתי בחינניות תמימה, יש משמעות כל כך מצמררת, שכן דברים אלו מושמעים על הקבר הפתוח בכל הלוויה מסורתית. רגע לפני שסותמים את הגולל על הנפטר, דואגים להזכיר לכל המפטירים שגם הם באו מטיפה סרוחה, גם הם הולכים למקום עפר רימה ותולעה, וגם הם עתידים ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא...

מזה דורות רבים מזוהה עקביא בן מהללאל עם מעמד ההלוויה, ועם הסצנות הקשות המתחוללות על פני הקבר הפתוח. חזנים רבים ביצעו עיבודים רגשניים לפרק החזנות הקלאסי 'עקביא בן מהללאל אומר'. עד היום מתחוללת תחרות סמויה בין חזנים אלו – עיבודו של מי יצליח לסחוט יותר דמעות מהקהל המתמוגג בכאב.

רק מעטים מקרב המתמוגגים יודעים שעקביא, המזוהה כל כך עם ההלוויה המסורתית, לא זכה להלוויה כלל. עקביא חי כמנודה ומת כמנודה, ובשעת מיתתו סקלו בית דין את ארונו.

אף אחד לא יקונן "עקביא בן מהללאל אומר" על קברו הפתוח של עקביא בן מהללאל

שנים רבות לפני מותו נידו חכמי הסנהדרין את עקביא[1], ומאז ועד יומו האחרון הוא בחר לחיות כמנודה. על פי ההלכה אין אוכלין ושותין עם המנודה, אין מצרפים אותו למנין, ואין יושבין בדל'ת אמותיו.[ii] כמו המצורע גם המנודה אסור בתכבוסת ובתספורת ובנעילת הסנדל. כמו המצורע גם למנודה אסור להניח תפילין, ועליו לעטוף את ראשו בכיסוי דמוי רעלה. כמו אשה. וכשם שזכויות הלימוד של האשה מוגבלות מאד, גם על המנודה חלות הגבלות לימוד חמורות - אסור לו ללמד תורה לאחרים, ואסור לו ללמוד עם אף אחד בחברותא. רק עם עצמו מותר לו ללמוד כדי שלא יישכח תלמודו.

עקביא גזר על עצמו את כל הגזירות הללו לצד גזירות רבות נוספות. עד יומו האחרון הוא בחר לחיות כמנודה. הוא ידע היטב שאף אחד לא ילך אחר מיטתו, ולא יקרע עליו קריעה ולא יספידו.[iii] הוא ידע שאף אחד לא יקונן 'עקביא בן מהללאל אומר' על קברו הפתוח.

רק לדבר אחד יזכה עקביא לפני שיורידוהו למקום עפר רימה ותולעה – הוא יזכה לכך שחכמי הסנהדרין יסקלו את ארונו במו ידיהם.

לפני שנידו חכמי הסנהדרין את עקביא הם הציעו לו לעמוד בראשם. היה זה, כפי הנראה, ביבנה[iv], זמן קצר לאחר חורבן בית המקדש - אירועי הימים האחרונים גרמו לחכמים אלו לעשות פעם אחת ולתמיד "סדר בהלכה". לשם כך הם אספו עדויות על הלכות קדומות, ועשו הכל כדי להכריע בין ההלכות המנוגדות וליצור הלכה אחידה.[v]

כדי לתת יתר תוקף להחלטותיהם היה להם חשוב להעמיד בראשם את עקביא בן מהללאל שהיה הגדול מכולם בחכמה וביראת חטא.[vi] ניצבה בפניהם רק בעיה אחת, והיא התעקשותו של עקביא לפסוק בארבע הלכות בניגוד לדעת הרוב.[vii] לא הייתה ביניהם כל מחלוקת ביחס לכל יתר אלפי ההלכות. רק בכל הקשור לארבע הלכות אלו התעקש עקביא לשמור על אוטונומיה משלו, וסירב לסגת.

אף על פי כן הציעו לו החכמים: "עקביא, חזור בך בארבעה דברים שהיית אומר ונעשך אב בית דין לישראל". עקביא השיב: "מוטב לי להיקרא שוטה כל ימי. ולא להיעשות שעה אחת רשע לפני המקום. שלא יהיו אומרים בשביל שררה חזר בו".

דברים נחושים אלו גרמו לחכמי הסנהדרין לנדותו מיד. מטרתם ליצור הלכה אחידה קידשה להם את אמצעי הנידוי.

מיום נידויו ועד יום מותו ניצבה בפני עקביא האפשרות לבטל את הנידוי על ידי חזרה בפומבי מאותן ארבע הלכות. חזרה כזאת הייתה משפרת מאד את תנאי החיים שלו, וסוללת בפניו מחדש את הדרך אל השררה. למרות זאת נשאר עקביא לעמוד על שמועתו עד יומו האחרון. עד יומו האחרון העדיף להסתובב בין מנדיו בבגדים קרועים ובשיער פרוע, כשהוא חשוף ויחף וישר עין.

כל חייו נשאר נאמן לאלוהיו. לאורך כל הדרך ידע כי הנידוי הוא המחיר הבלתי נמנע שעל המאמין הנאמן לשלם לבעלי השררה. אפילו שעה אחת לא היה רשע לפני אלוהיו, ולא נטש אותו לטובת השררה. בבוא יומו התייצבו כל בעלי השררה בשורה, וסקלו את ארונו בשם ההלכה האחידה.

רשות הרבים הפרטית של איש האמונה הבודד

לפני מותו קרא אליו עקביא את בנו וציווה עליו לחזור בו מאותן ארבע הלכות שהביאו לנידויו. "למה אתה אינך חוזר בך?", שאל הבן שידע כי חזרתו של אביו לפני מותו היא הסיכוי האחרון למנוע את סקילת ארונו. "למה לא חזרת בך משך כל השנים הללו? למה גרמת לעצמך לחיות כמנודה, ולמה גרמת לי לחיות כבנו של מנודה?"

"אני", אמר הגוסס המנודה, "שמעתי מפי הרבים, והם שמעו מפי הרבים. אני עמדתי בשמועתי, והם עמדו בשמועתם. אבל אתה שמעת מפי היחיד ומפי הרבים - מוטב להניח דברי היחיד, ולאחוז בדברי הרבים"'.

רגע לפני שהתייצב להגיש דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, התרפק עקביא על הימים הרחוקים והדמיוניים שקדמו לעידן ההלכה האחידה. בימים הרחוקים ההם ניצב בית המקדש על תילו, ואלהים טרם הסתיר את פניו לעד. כל מי שלא רצה להיות רשע לפני אלוהיו, מצא אליו את דרך ה'רבים' הפרטית שלו. לכל יחיד מאמין הייתה רשות הרבים שלו.

מאז מתו כל ה"רבים" שעקביא שמע מהם. נכבשו כל רשויות הרבים הפרטיות של כל אנשי האמונה הבודדים. לבן הכואב היה ברור שאביו מתעקש להישאר עם ה'רבים' הדמיוניים שלו, ולמות כיחיד מנודה. הוא לא ראה שום טעם להתווכח אתו לאור הנסיבות. לעומת זאת הוא ראה פתח של סיכוי בעצם הצוואה שמצווה אותו אביו לחזור בו מאותם ארבעה דברים. אולי, קיווה הבן, אגרום לאבא לצוות עלי את ציוויו באזני מנדיו, והם יראו בכך מעין חזרה, ויבטלו את נידויו ברגע האחרון, ובכך ימנעו מכולנו את סיוט הסקילה.

"עזור לי לחזור בי"', ביקש הבן, "קרא לחבריך המנדים, ואמור להם כי ציווית עלי לחזור בי מאותן ארבע הלכות. אתה יודע עד כמה הם מעריכים אותך - מלה שלך בנוכחותם תקל עלי את התהליך המביך והמכאיב של ההצטרפות אליהם".

עקביא סירב.

- "למה?, נחרד הבן", "שמא עוולה מצאת בי?"

- "לא!", פסק עקביא בהחלטיות, "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך!".

לעולם לא נדע כיצד יישם הבן את המשפט האחרון של אביו. אלו מעשים יעשה כדי להתקרב ואלו כדי להתרחק? כיצד יבין את פשר ההתקרבות וההתרחקות? האם יעשה מעשים שיקרבוהו אל השררה וירחיקוהו מאלוהיו או להיפך?.[viii]

לעולם לא נדע אם, בסופו של דבר, חזר בו הבן מאותן ארבע הלכות, ועבר למחנה של סוקלי ארון אביו. האם זאת הייתה כוונתו הסמויה של עקביא? האם רצה לוודא לפני מותו, שלמחרת, בעת הלווייתו, יסקול בנו את ארונו? האם קיווה בדרך זו להוכיח את נאמנותו המוחלטת לאלוהיו?

ואולי החליט הבן להישאר מנודה ולא להצטרף לבעלי השררה? אולי החליט גם הבן לחיות כמנודה כל חייו, ולהיסקל יחידי ביום פקודה?

בעלי השררה מוציאים שם רע על המצורע

בין אם הצטרף הבן לסוקלי ארון אביו ובין אם לא, המשיכו בעלי השררה לסקול את ארונו של עקביא הרבה אחרי מותו. עד עצם היום הזה הם ממשיכים לסקול את ארונו.

בעלי שררה אלו לא יכלו להרשות לעצמם את המשך קיומה של תופעת המנודה המושלם והנערץ. הם לא היו מעוניינים שעקביא ימשיך להיות מוצג כאיש אמונה בודד המסרב להיות רשע לפני המקום אפילו שעה אחת. חשוב היה להם עד מאד להציגו כחוטא. הם ידעו היטב שהמשנה מתארת את עקביא כמושלם כל כך עד ש"אין העזרה ננעלת בפני כל אדם מישראל בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל".[ix] משום כך הם החליטו לשכתב את סיפור הנידוי. על פי שכתוב זה זלזל עקביא בכבודם של שמעיה ואבטליון. עקביא, כלשון התלמוד, "סיפר אחר מיטתם של חכמים". הוא הוציא שם רע על חכמים מתים בכך שהזכיר להם את עברם המפוקפק כבני גרים.[x]

על פי הגרסה החדשה הפך עקביא להיות אבי אבות מספרי לשון הרע התלמודיים. עקביא הוא הגלגול התלמודי של מרים הנביאה, שהיא, כידוע, אם כל מספרות לשון הרע.[xi] מרים, למזלה ה"טוב", נצטרעה בימי המשכן, והקדוש ברוך הוא שלח לה תרופה מתקנת;[xii] עקביא, לעומת זאת, התנדה לאחר החורבן. הוא לא יטוהר לעד. "כל המספר אחר מטתן של תלמידי חכמים נופל בגיהנום".[xiii] בעלי השררה חיללו את זכרו של עקביא באופן מתוחכם ביותר - הם הפכו אותו לאבי אבות מחללי זכרם של חכמים.

באופן דומה הופכים חלק מבעלי השררה את כל המצורעים למוציאי שם רע. הם עושים שימוש ציני במדרש המלים "מצורע –'מוציא שם רע' ".[xiv] בניגוד לכהני מוסר דגולים כמו ה"חפץ חיים" ורבי יהושע בן לוי[xv], הופכים בעלי שררה אלו את המצורעים והמנודים לשק האגרוף הקולקטיבי של המחנה הטהור והמלוכד.

בכל דור ודור ממנים את עצמם בעלי שררה רבים מדי לכהני צרעת ולמשגיחי טהרת המחנה. הקלות הבלתי נסבלת שבה הם מרשים לעצמם לסווג כחוטאים את ה"חולים" שבינינו מאיימת עלינו מעל פירושיהם השטחיים לדפי התלמוד והמדרש. עד עצם היום הזה פושה בקרבנו הנגע המדבק המופץ על ידי כל אותם משגיחי כשרות כפייתיים הממשיכים להצביע על מצורעים בגופם כעל חוטאים וכעל מוציאי לשון הרע. עד עצם היום הזה חוטאים משגיחים אלו ומחטיאים את הרבים בחטא הגדול מכולם: הם מוציאים שם רע על כל הנגועים בגופם החיים עמנו.

מסיבות השמורות עמם מסרבים כל הפקחים והמשגיחים למיניהם להפנים את העובדה ההיסטורית שמפני חטאינו חרב בית מקדשנו, ומאז אין לך חטא גדול מלהצביע על חולי האיידס שבינינו כעל חוטאים. לכך בפירוש רומז ה'חפץ חיים' בספרו 'שמירת הלשון'. באחד הפרקים של ספר זה עוזר לנו ה"חפץ חיים" להפנים את המיטמורפוזה המוחלטת שהתחוללה במהותה של הצרעת בין ימי המקדש המופלאים לבין ימינו. מפאת עוצמתם וקדושתם של דבריו נביאם ככתבם וכלשונם הטובה:

האגדה על צרעת הפלאים

בִּזְמַן שֶׁהָיָה מִקְדָּשׁ קַיָּם וְהָיָה לָנוּ כֹּהֵן מְטַהֵר, אִם נִכְשַׁל אָדָם בַּעֲוֹן לָשׁוֹן הָרָע, הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא עָלָיו עֹנֶשׁ הַנְּגָעִים, וְאַף גַּם זֹאת לֹא הֵבִיא עָלָיו תֵּכֶף עַל גּוּפוֹ רַק עַל קוֹרוֹת בֵּיתוֹ, וְהָיָה צָרִיךְ בְּעַצְמוֹ לָבוֹא אֶל הַכֹּהֵן וְלוֹמַר לוֹ, אֲשֶׁר נִרְאֶה לוֹ בַּבַּיִת כְּנֶגַע. וְהָיָה אוֹמֵר לוֹ הַכֹּהֵן דִּבְרֵי כִּבּוּשִׁים: 'בְּנִי, אֵין הַנְּגָעִים בָּאִים אֶלָּא עַל לָשׁוֹן הָרָע… ', כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתַּדֵּל עַל יְדֵי זֶה לָסוּר מֵהַחֵטְא. וְאִם לֹא שָׂם לִבּוֹ לָזֶה, הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲנִישׁוֹ עוֹד יוֹתֵר בְּעִנְיָן זֶה, שֶׁצָּרַעַת הַבָּתִּים אֵינוֹ מִמִּנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֶלָּא אוֹת וָפֶלֶא הָיָה בְּיִשְׂרָאֵל כְּדֵי לְהַזְהִירָן מִלָּשׁוֹן הָרָע, שֶׁהַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע מִשְׁתַּנּוֹת קוֹרוֹת בֵּיתוֹ, אִם חָזַר בּוֹ יִטְהַר הַבַּיִת, וְאִם עָמַד בְּרִשְׁעוֹ עַד שֶׁהֻתַּץ הַבַּיִת, מִשְׁתַּנִּים כְּלֵי הָעוֹר שֶׁבְּבֵיתוֹ שֶׁהוּא יוֹשֵׁב וְשׁוֹכֵן עֲלֵיהֶן, אִם חָזַר בּוֹ יטהרו, וְאִם עָמַד בְּרִשְׁעוֹ עַד שֶׁיִּשָֹּרְפוּ, מִשְׁתַּנֶּה עוֹרוֹ וְנַעֲשֶׂה מְצֹרָע, וְיִהְיֶה מֻבְדָּל וּמְפֻרְסָם לְבַדּוֹ, עַד שֶׁלֹּא יִתְעַסֵּק בְּשִׂיחַת הָרְשָׁעִים שֶׁהוּא לֵיצָנוּת וְלָשׁוֹן הָרָע[xvi]

וְהָיָה תּוֹעֶלֶת גָּדוֹל מִזֶּה הָעֹנֶשׁ, כִּי בִּרְאוֹתוֹ אֶת גֹּדֶל עָנְשׁוֹ וּבִזְיוֹנוֹ, שֶׁהוּא צָרִיךְ לֵישֵׁב בָּדָד מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תָּמִיד וְאֵינוֹ רַשַּׁאי לָבוֹא אַף בְּמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וּמוֹדִיעַ תָּמִיד אֶת צַעֲרוֹ לָרַבִּים, כְּדֵי שֶׁיְּבַקְּשׁוּ עָלָיו רַחֲמִים, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר, "וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא"[xvii], מִמֵּילָא הָיָה נִכְנָע מְאֹד מֵעֲוֹנוֹ וּמְקַבֵּל עָלָיו עַל לְהַבָּא לְהִזָּהֵר עוֹד מֵעָוֹן הַמַּר הַזֶּה וּלְפַיֵּס לְמִי שֶׁדִּבֵּר עָלָיו. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּחַסְדּוֹ שׁוֹלֵחַ לוֹ רְפוּאָה לְצָרַעְתּוֹ... וְהִנֵּה עַל יְדֵי כָּל זֶה נִטְהָר לְגַמְרֵי מִזֶּה הַנֶּגַע וְגַם מִזֶּה הֶעָוֹן, כִּי עַל הֶעָבָר נִתְכַּפֵּר לוֹ בְּעָנְשׁוֹ וּבִזְיוֹנוֹ, וְעַל לְהַבָּא הָיָה נִזְהָר מֵעַצְמוֹ בְּכָל כֹּחוֹתָיו שֶׁלֹּא לָבוֹא עוֹד לְזֶה הַחֵטְא.

וְהִנֵּה כָּל זֶה הָיָה, בִּזְמַן שֶׁהָיָה הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, מַה שֶּׁאֵין כֵּן עַתָּה, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, שֶׁאֵין לָנוּ לֹא מִקְדָּשׁ וְלֹא קָרְבָּנוֹת וְלֹא כֹּהֵן מְטַהֵר, אִם הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא אֶת הַנְּגָעִים עַל גּוּפוֹ, הָיָה נִשְׁאָר בְּטֻמְאָתוֹ לָעַד, וְלֹא הָיָה אֶפְשָׁר לוֹ לְהִנָּקוֹת מִזֶּה, עַל כֵּן נִשְׁאֲרָה טֻמְאַת הַנֶּגַע שֶׁבָּא עַל יְדֵי חֵטְא זֶה דְּבוּקָה רַק בְּנַפְשׁוֹ וְאֵין בּוֹלֶטֶת עַל גּוּפוֹ מִבַּחוּץ. וְזֶהוּ כַּוָּנַת הַמִּדְרָשׁ "שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ", מִצָּרַעַת נַפְשׁוֹ, כִּי הַנֶּגַע וְהַצָּרַעַת דְּבוּקָה בַּנֶּפֶשׁ.

עַל כֵּן הָאָדָם הַמֻּרְגָּל בְּחֵטְא זֶה,חַס וְשָׁלוֹם,צָרִיךְ לְהִתְאוֹנֵן תָּמִיד עַל נַפְשׁוֹ, כִּי אַף שֶׁמְּחַפֶּה עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּזֶה הָעוֹלָם וְאֵינוֹ מַרְאֶה קְלוֹנוֹ לַכֹּל, עַל כָּל פָּנִים אַחַר פְּטִירָתוֹ, שֶׁתֵּצֵא הַנֶּפֶשׁ מֵהַגּוּף, תִּתְגַּלֶּה זֹהֲמַת צָרַעְתּוֹ לְעֵינֵי הַכֹּל, וְכָל עוֹד שֶׁתְּהֵא דְּבוּקָה חֶלְאַת הַזֹּהֲמָא הַזּוֹ בַּנֶּפֶשׁ, בְּוַדַּאי לֹא יָבוֹא מְנֻגָּע בְּהֵיכָל ה' בְּגַן עֵדֶן וְיִצְטָרֵךְ לֵישֵׁב בָּדָד לְמַעְלָה חוּץ לְמַחֲנֵה...".[xviii]

צרעת הנפש

מיום שנחרב בית המקדש אין עוד צרעת לשון הרע ניכרת בגופו של האדם אלא אך ורק בנפשו. משום כך, מיום שנחרב בית המקדש אין לנו כל אפשרות להצביע על הקשר בין מצבו הגופני של האדם לבין איכותו המוסרית מיום שנחרב בית המקדש אין פגם גופני שהוא עונש על פגם מוסרי כלשהו. בודאי לא על לשון הרע ועל הלבנת פנים.

מיום שנחרב בית המקדש אין לך הוצאת שם רע יותר חמורה מעצם ההתייחסות אל המצורע כאל מוציא שם רע.

מיום שנחרב בית המקדש כמעט כולנו מצורעי נפש. הצרעת הנפשית שלנו היא האלימות המילולית.

המצורע אשר יביא את הבשורה

ריש לקיש כשהיה רואה מצורע מסתובב בעיר היה רוגם אותו באבנים ואומר לו: 'צא אל מחוץ לעיר ואל תזהם את הבריות' - (ריש לקיש עשה כך) משום ששנה רבי חייא (על המצורע) 'בדד ישב' - לבדו ישב. רבי אלעזר ברבי שמעון כשהיה רואה מצורע היה מתחבא ממנו (הוא נהג כך) משום שכתוב 'זאת תהיה תורת המצורע – תורת המוציא שם רע'[xix]

"רבי יוחנן היה מכריז: 'הזהרו מזבוביהם של המצורעים[xx], רבי זירא לא ישב ברוח הנושבת מכיוונם, רבי אלעזר לא נכנס באוהל שבו הם נכנסו, רבי אמי ורבי אסי לא אכלו ביצים שבאו ממקומם, ואילו רבי יהושע בן לוי היה מתחבק עמם ועוסק בתורה..."[xxi]

המדרש והתלמוד מציגים התנהגות מאוד בעייתית של חכמים גדולים כרבי יוחנן, ריש לקיש, רבי אמי רבי אסי רבי אלעזר רבי זירא ורבי שמעון בן אלעזר. כל החכמים הללו מוקיעים את המצורעים כמוציאי שם רע, ומרתיעים את עצמם ואת הציבור מפני כל מגע עמם. כנגדם, מציג התלמוד הבבלי את הסיפור המופלא על רבי יהושע בן לוי שהיה מתחבק עם המצורעים ולומד אִתם תורה בחברותא.[xxii] יש קשר בין סיפור זה לבין הסיפור הידוע על אותו רבי יהושע בן לוי ההולך להביא את המשיח המצורע היושב במושבת המצורעים שבשערי רומי.[xxiii]

המצורעים, על פי סיפורים אלו, הם המאגר האנושי שממנו יבוא המשיח. רק מי שנוהג כמו רבי יהושע בן לוי מסוגל להביא את המשיח – רק מי שלומד כל יום עם המצורעים בחיבוק ובחברותא, ידע לזהות ביניהם את המשיח המצורע שעליו נאמר: "נבזה וחדל אישים איש מכאובות וידוע חולי... אכן חליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם ואנחנו חשבנוהו נגוע מוכה אלהים ומעונה"[2].

אין זה מקרה שההפטרה של פרשת "מצורע" בחרה לספר את סיפור ארבעת המצורעים המביאים את הבשורה.[xxiv] גם האגדה התלמודית הסוריאליסטית על "את והב בסופה"[xxv] מספרת את סיפורם של המצורעים המביאים את הבשורה. את והב הם שני מצורעים ההולכים בסופה של השיירה ההולכת לארץ ישראל. כמצורעים אסור להם לשהות בתוך המחנה, ולכן הם הולכים בסופה של השיירה. כאשר מתחולל הנס הגואל אף אחד בתוך המחנה איננו מסוגל להבחין בו. היחידים שרואים את הנס הם את והב ההולכים בסוף הטור האינסופי העולה לארץ ישראל עד עצם היום הזה.

ביום שייבנה בית המקדש ישובו כל מוציאי לשון הרע להיות מצורעים, והצרעת תשוב להיות תרופת פלאים שמיימית המרפאת את כל הנגועים בנגע האלימות המילולית. עד אז ימשיכו המצורעים והמנודים להיות אלו שמתוכם יבוא המשיח ומתוכם תבוא בשורת "מוטב לי להיקרא שוטה כל ימי ולא להיעשות רשע לפני המקום..."

[1] עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל הֵעִיד אַרְבָּעָה דְבָרִים. אָמְרוּ לוֹ, עֲקַבְיָא, חֲזוֹר בְּךָ בְּאַרְבָּעָה דְבָרִים שֶׁהָיִיתָ אוֹמֵר וְנַעַשְׂךָ אַב בֵּית דִּין לְיִשְׂרָאֵל. אָמַר לָהֶן, מוּטָב לִי לְהִקָּרֵא שׁוֹטֶה כָּל יָמַי, וְלֹא לֵעָשׂוֹת שָׁעָה אַחַת רָשָׁע לִפְנֵי הַמָּקוֹם, שֶׁלֹּא יִהְיוּ אוֹמְרִים, בִּשְׁבִיל שְׂרָרָה חָזַר בּוֹ --- וְנִדּוּהוּ, וּמֵת בְּנִדּוּיוֹ, וְסָקְלוּ בֵית דִּין אֶת אֲרוֹנוֹ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, חַס וְשָׁלוֹם שֶׁעֲקַבְיָא נִתְנַדָּה, שֶׁאֵין עֲזָרָה נִנְעֶלֶת בִּפְנֵי כָל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל בְּחָכְמָה ובְיִרְאַת חֵטְא כַּעֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלֵלְאֵל --- בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ אָמַר לִבְנוֹ, בְּנִי, חֲזוֹר בְּךָ בְּאַרְבָּעָה דְבָרִים שֶׁהָיִיתִי אוֹמֵר. אָמַר לוֹ, וְלָמָּה לֹא חָזַרְתָּ בָּךְ. אָמַר לוֹ, אֲנִי שָׁמַעְתִּי מִפִּי הַמְרֻבִּים, וְהֵם שָׁמְעוּ מִפִּי הַמְרֻבִּים. אֲנִי עָמַדְתִּי בִשְׁמוּעָתִי, וְהֵם עָמְדוּ בִשְׁמוּעָתָן. אֲבָל אַתָּה שָׁמַעְתָּ מִפִּי הַיָּחִיד, וּמִפִּי הַמְרֻבִּין. מוּטָב לְהַנִּיחַ דִּבְרֵי הַיָּחִיד, וְלֶאֱחוֹז בְּדִבְרֵי הַמְרֻבִּין. אָמַר לוֹ, אַבָּא, פְּקוֹד עָלַי לַחֲבֵרֶיךָ. אָמַר לוֹ, אֵינִי מַפְקִיד. אָמַר לוֹ, שֶׁמָּא עַוְלָה מָצָאתָ בִי. אָמַר לוֹ, לָאו. מַעֲשֶׂיךָ יְקָרְבוּךָ וּמַעֲשֶׂיךָ יְִרַחֲקוּךָ (משנה עדיות פרק ה משניות ו-ז) [2] ישעיהו נג ג-ד

[i] משנה אבות פרק ג משנה א [ii] כל הלכות נידוי המוזכרים כאן (וביתר הגליון) לקוחים מתוך ה'משנה תורה' לרמב"ם הלכות תלמוד תורה פרקים ו-ז ; שולחן ערוך אורח חיים סימנים ל'ח, נ'ה ;שולחן ערוך יורה דעה סימן של'ד ; ספר חכמת אדם כלל קע'ב ; בבלי מועד קטן דפים יד-טו. [iii] מנודה שמת בנידויו אין קורעין עליו קריעה ולא חולצין עליו את הסנדל ואין מספידין אותו ואין מלוין את מטתו [iv] הקביעות ההיסטוריות בפרק זה מושפעות מניתוחיו החשובים של א.א.א. אורבך (חז'ל אמונות ודעות 535), המפריך את הדעות המסורתיות המקדימות את זמנו של עקביא לתקופת הלל ושמאי. [v] כשנכנסו חכמים לכרם ביבנה אמרו עתידה שעה שיהא אדם מבקש דבר מדברי תורה ואינו מוצא מדברי סופרים ואינו מוצא... שלא יהא דבר מדברי תורה דומה לחברו. אמרו נתחיל מהלל ומשמאי (תוספתא עדויות פרק א הלכה א) [vi] עד היום לא ברור מדוע לא מינו עליהם את רבן יוחנן בן זכאי המזוהה יותר מכל אחד אחר עם יבנה וחכמיה. לא ידוע גם אם הציעו למישהו אחר את המינוי לפני שהציעוהו לעקביא בן מהללאל. ראי/ה על כך א.א.א אורבך שם [vii] המשנה מפרטת את ארבע ההלכות בגוף הסיפור: "…הוּא הָיָה מְטַמֵּא שְׂעַר הַפְּקֻדָּה וְדַם הָיָרוֹק. וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין. הוּא הָיָה מַתִּיר שְׂעַר בְּכוֹר בַּעַל מוּם שֶׁנָּשַׁר וְהִנִּיחוֹ בַחַלּוֹן וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטוֹ, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין. הוּא הָיָה אוֹמֵר, אֵין מַשְׁקִין לֹא אֶת הַגִּיּוֹרֶת וְלֹא אֶת שִׁפְחָה הַמְשֻׁחְרֶרֶת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מַשְׁקִין. אָמְרוּ לוֹ, מַעֲשֶׂה בְּכַרְכְּמִית שִׁפְחָה מְשֻׁחְרֶרֶת שֶׁהָיְתָה בִירוּשָׁלַיִם וְהִשְׁקוּהָ שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן. אָמַר לָהֶם, דֻּגְמָא הִשְׁקוּהָ" (עדיות פרק ה משנה ו) [viii] וראי/ה ירושלמי מועד קטן פרק ג הלכה א – 'ביומוי דרבי זעירה הוו מרחקין ומקרבין' – בימיו של רבי זעירה היו מנדים (מרחקין) ומתירים (מקרבין) [ix] 'לא היה נמצא בכל העזרה מוכתר בענוה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל' (ברטנורא) גם כשהתמלאה העזרה באנשים (בערב פסח) לא היה בין כל המצטופפים אף אחד שמגיע לעוצמתו של עקביא בחכמה וביראת חטא… [x] ראי/ה על כך בירושלמי מועד קטן פרק ג הלכה א, וכן בבבלי ברכות דף יט עמוד א. על פי מקורות אלו פגע עקביא בשמעיה ואבטליון על ידי הביטוי 'דוגמה השקוה'. על פי הפשט המתקבל על הדעת טען עקביא ששמעיה ואבטליון לא השקו את כרכמית (השפחה המשוחררת) במים מאררים ממש אלא ב'דוגמה' מרתיעה (רא/יה, למשל, תוספות לברכות יט). על פי העלילה, לעומת זאת, באומרו 'דוגמה השקוה' הזכיר עקביא לשמעיה ואבטליון את העובדה שהם בני גרים מצאצאיו של סנחריב הרשע. (וראי/ה בבלי בבא מציעא נח ע'ב – 'אם היה בן גרים אל יאמר לו זכור מעשה אבותיך' – הזכרת העבר מתוארת שם כדוגמה מובהקת לאונאת דברים. אגב, יתכן מאד שהמשנה טרם ידעה על האגדה התלמודית בדבר היותם של שמעיה ואבטליון בני גרים… [xi] אמר רבי חנינא: אין הנגעים באין אלא על לשון הרע. ורבנן אמרי: תדע לך שהנגעים באין על לשון הרע הרי מרים הצדקת על ידי שדברה לשון הרע במשה אחיה קרבו בה הנגעים (דברים רבה פרשה ו פסקה ח) [xii] ראי/ה על כך להלן בדברי ה'חפץ חיים' [xiii] בבלי ברכות דף יט עמוד א [xiv] ראי/ה, למשל, ויקרא רבה פרשה טז סימן ג ; בבלי ערכין טו ב [xv] ראי/ה עליהם להלן [xvi] על פי הרמב"ם "יד החזקה" - הלכות טומאת צרעת פרק טז [xvii] ויקרא יג מה [xviii] מתוך ספר "שמירת הלשון" חלק א - שער הזכירה - פרק ו [xix] מתורגם (עם שינויים קלים) על-פי ויקרא רבה פרשה טז סימן ג [xx] במקור "הזהרו מזבוביהם של בעלי ראתן" [xxi] תרגום מתוך בבלי כתובות עז ב [xxii] הסיפור מופיע בהמשך בבלי כתובות דף עז עמוד ב. מפאת קוצר היריעה לא נוכל לפרט כאן את המשכו… [xxiii] בבלי סנהדרין צח א [xxiv] מלכים ב פרק ז פסוק ג ואילך [xxv] בבלי ברכות נד א

פוסטים קשורים

הצג הכול

אלוקים מת רק בעולם בי"ת (תזכורת) בראש חודש אלול תשכ"ו, הלך לעולמו אלוהי ילדותי האהוב והטוב. שלושה ימים ושלושה לילות שוטטתי בסמטאות שערי-חסד וחששתי לומר אחריו קדיש יתום. כל אותו הזמן ריחפה לנגד עיניי ד

היום הוא היום הרביעי מתוך ה"שבעה" שיושבת אלישבע על שני בניה. היום היא מלמדת את הפרק הרביעי מתוך שבעת פרקי הפתיחה של ספרה "ותקרא" - ספר הקורבנות של אלישבע. את דרשתה היומית דורשת אלישבע על קרבן החטאת, ש