top of page

מְגִלַּת הָאֵשׁ פרק ד - הערות והארות

(א) וּבָעֵת הַהִיא הוֹלִיךְ הָאוֹיֵב בָּאֳנִיּוֹת מִשְּׁבִי יְרוּשָלַיִם מָאתַיִם בַּחוּרִים וּמָאתַיִם בַּחוּרוֹת -


וּבָעֵת הַהִיא הוֹלִיךְ הָאוֹיֵב בָּאֳנִיּוֹת מִשְּׁבִי יְרוּשָלַיִם - איך בדיוק מוליך האויב מאתים עלמים ומאתים עלמות מירושלים לנהר האבדון הגדול השוכן בלב המדבר? – דרך הנהר הגדול הבוקע מהר הזיתים ונשפך אל הים הקדמוני הוא ים המוות. כל הדרך מירושלים לים המוות השחור רצופה צים אדיר של אניות והרבה דייגים וסירות דייגים ונשים טובלות על גדות הנהר... הנהר הגדול היורד מירושלים לים המות הוא אחד המפתחות הסודיים החשובים להבנת מגילת האש. למיטב ידיעתי אף אחד עוד לא שם לב לנהר הזה שהוא חלק בלתי נפרד מחזון אחרית הימים של לפחות שלושה נביאים – יחזקאל יואל וזכריה. הנבואות הללו הן מופלאות ולפני שנביא אותן כדאי לזכור שכבר ראינו בשלושת הפרקים הקודמים כיצד יוצר חיים נחמן בזאת אחר זאת סדרה של מדרשים מתהפכים וסרקסטיים שמתארים את אלהים מקיים בדבקות את כל הנבואות הטובות של העתיד אבל במקום לשפוך את חמתו על הגויים הוא שופך את חמתו על ישראל ובמקום לשרוף את ארצם של המצרים או האשורים הוא משקיע את כל הלהט הזה בשריפת בית המקדש. (להפנות לכמה ד"ה מהפרקים הקודמים שמתארים את דרך המדרש המתהפך הסרקסטי הזה...)

וּבָעֵת הַהִיא הוֹלִיךְ הָאוֹיֵב בָּאֳנִיּוֹת מִשְּׁבִי יְרוּשָלַיִם מָאתַיִם בַּחוּרִים וּמָאתַיִם בַּחוּרוֹת כֻּלָּם טְהוֹרִים בְּנֵי טְהוֹרִים - "זאת עצתי שתשליך אותם באחת האיים ואם ימותו, ימותו, וידך לא תהיה בם. בא האכזר ההוא והפשיט אותם והשליך אותם סמוך לשן סלע שעל שפת הים. מקום שלא ישב ולא עבר אדם שם. וכל אחד מהעניים שהיו שם לא היו קמים ממקומם מפני הבושה. כי ערומים היו לבד בלילה, בחשכה יתהלכו... וישבו באופן זה שלושה ימים ובסוף השלישי אמרו איש אל אחיו: נעלה בשן זה ונראה אולי יש ישוב ... ובטורח ובעמל עלו אל שן הסלע. וכי עלו לבקש שם הצלה – מצאו מעונות אריות, ודלגו עליהם (האריות) וטרפו אחד מהם, והאחרים השליכו עצמם מן הסלע ונשברו, והיהודים העניים ... באו בתוך הים להנצל מן האריות ... וישבו בחיים אלה חמשה ימים" (מתוך "שבט יהודה" שמ"ד נ"ח)

(הכרוניקה "שבט יהודה" מאת ר' שלמה אבן וירגה. המחבר חי במחצית השנייה של המאה החמש-עשרה עד הרבע הראשון של המאה השש-עשרה לערך. תחילה התגורר בספרד, ולאחר הגירוש עבר לפורטוגל, שם חי כאנוס. בשנת 1506, משהורשו האנוסים להגר ממדינה זו, העתיק את מקום מושבו לאיטליה. הכרוניקה נכתבה בשנות העשרים של המאה השש-עשרה, והיא ברובה אסופה של גזרות ורדיפות שחלפו על היהודים מחורבן הבית השני ועד ימי המחבר, אם כי אפשר ומקצת החומר הנו בדיוני.)


יְרוּשָלַיִם - בכל יצירתו השירית של ביאליק מופיעה המלה "ירושלים" רק במגילת האש. הפעם הראשונה היא כאן והפעם הבאה תופיע בפרק ו, בלשון עבר, בתוך וידויו של העלם. הופעתה של המלה "ירושלים" בפסוק הראשון של הפרק הרביעי מבליטה את הקשר בין כל הפרקים הבאים של המגילה לבין שלושת הפרקים הקודמים שהתחוללו בירושלים מבלי להזכיר את שמה המפורש. בשלושת הפרקים הקודמים שרף אלהים את ביתו ואת עירו, ומכאן והלאה אין לעיר הזאת הווה בעלילת המגילה, אלא רק עבר ועתיד. לחיים נחמן חשוב להבהיר לנו שכל ארבע מאות העלמים והעלמות היו בירושלים "בעת ההיא", ושמכאן והלאה הם נאלצים לגלות ממנה (לא ברור... להבהיר יותר...)


וּבָעֵת הַהִיא הוֹלִיךְ הָאוֹיֵב בָּאֳנִיּוֹת מִשְּׁבִי יְרוּשָלַיִם מָאתַיִם בַּחוּרִים וּמָאתַיִם בַּחוּרוֹת -אמר רב יהודה אמר שמואל, ואיתימא רבי אמי, ואמרי לה במתניתא תנא: מעשה בארבע מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון, הרגישו בעצמן למה הן מתבקשים, אמרו: אם אנו טובעין בים אנו באין לחיי העולם הבא? דרש להן הגדול שבהן: +תהלים ס"ח+ אמר ה' מבשן אשיב אשיב ממצולות ים, מבשן אשיב - מבין שיני אריה אשיב, ממצולות ים - אלו שטובעין בים; כיון ששמעו ילדות כך, קפצו כולן ונפלו לתוך הים. נשאו ילדים ק"ו בעצמן ואמרו: מה הללו שדרכן לכך - כך, אנו שאין דרכנו לכך - על אחת כמה וכמה! אף הם קפצו לתוך הים. ועליהם הכתוב אומר: +תהלים מ"ד+ כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה. (בבלי גיטין נז ב) – הסיפור הזה נחשב על ידי רבים כאחד הסיפורים המכוננים של מגילת האש, ובודאי הוא מהווה לה מקור השראה חשוב. ביאליק עצמו מביא אותו כמובן בספר האגדה בפרק על חורבן בית שני והארץ. הוא לקוח מתוך קובץ האגדות בבבלי גיטין המוכרות גם כ"אגדות החורבן". כדאי לזכור ש"מאגדות החורבן" זו כותרת המשנה של מגילת האש. ובכותרת משנה זו מסגיר ח"ן את מקורותיו, אך יחד עם זאת הוא משתמש בהסגרה הזו גם כהסוואה למדרשים הסרקסטיים שלו על אגדות ומדרשי חז"ל... בשני הפרקים הבאים הוא ימשוך לכיוונים אחרים לגמרי את סיפור התאבדותם (או את סיפור מסירות הנפש) של ארבע מאות הילדים והילדות המתואר באגדות החורבן של התלמוד הבבלי...

לסיפור הבבלי על התאבדותם של ארבע מאות הילדים והילדות יש עיבוד שונה באיכה רבה -

'על אלה אני בוכיה' - אספסיאנוס מלא ג' ספניות מגדולי ירושלים להושיבן בקלון של רומי, עמדו ואמרו לא דיינו שהכעסנוהו במקדשו אלא אף בחוצה לארץ, אמרו לנשים מבקשות אתון לכך אמרו להם לאו, אמרו מה שדרכן לכך אינן רוצות אנו עאכ"ו, תאמרו אם משליכים אנו עצמנו לים אנו באים לחיי העוה"ב מיד האיר הקב"ה את עיניהם בפסוק הזה (תהלים ס"ח) אמר ה' מבשן אשיב, אשיב ממצולות ים, מבשן אשיב מבין שיני אריות אשיב, ממצולות ים, כמשמעו, עמדה כת ראשונה ואמרה (שם /תהלים/ מ"ד) אם שכחנו שם אלהינו ונפרוש כפינו לאל זר והשליכו עצמן לים, עמדה כת שנייה ואמרה (שם /תהלים מ"ד/) כי עליך הורגנו כל היום והשליכו עצמן לים, עמדה כת שלישית ואמרה (שם /תהלים מ"ד/) הלא אלהים יחקר זאת כי הוא יודע תעלומות לב והשליכו עצמן לים, ורוח הקדש צווחת ואומרת 'על אלה אני בוכיה' (איכה רבה פרשה א סימן מה)


וּבָעֵת הַהִיא הוֹלִיךְ הָאוֹיֵב בָּאֳנִיּוֹת מִשְּׁבִי יְרוּשָלַיִם מָאתַיִם בַּחוּרִים וּמָאתַיִם בַּחוּרוֹת - (א) אֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ אֲדֹנָי אֶת בַּת צִיּוֹן הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא זָכַר הֲדֹם רַגְלָיו בְּיוֹם אַפּוֹ: (ב) בִּלַּע אֲדֹנָי לא וְלֹא חָמַל אֵת כָּל נְאוֹת יַעֲקֹב הָרַס בְּעֶבְרָתוֹ מִבְצְרֵי בַת יְהוּדָה הִגִּיעַ לָאָרֶץ חִלֵּל מַמְלָכָה וְשָׂרֶיהָ: (ג) גָּדַע בָּחֳרִי אַף כֹּל קֶרֶן יִשְׂרָאֵל הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ מִפְּנֵי אוֹיֵב וַיִּבְעַר בְּיַעֲקֹב כְּאֵשׁ לֶהָבָה אָכְלָה סָבִיב: (ד) דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ כְּאוֹיֵב נִצָּב יְמִינוֹ כְּצָר וַיַּהֲרֹג כֹּל מַחֲמַדֵּי עָיִן בְּאֹהֶל בַּת צִיּוֹן שָׁפַךְ כָּאֵשׁ חֲמָתוֹ: (ה) הָיָה אֲדֹנָי כְּאוֹיֵב בִּלַּע יִשְׂרָאֵל בִּלַּע כָּל אַרְמְנוֹתֶיהָ שִׁחֵת מִבְצָרָיו וַיֶּרֶב בְּבַת יְהוּדָה תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה (איכה ב א-ה)

חמשת הפסוקים הללו יותר מרומזים על אפשרות שהאויב הוא לא הרומאים או הבבלים אלא אלהים בכבודו ובעצמו. וכבר ראינו את הקשר של חלק מהפסוקים הללו לתיאור הן לתיאור השריפה ששרף אלהים והן לתיאור הבעיטה בכסאו (ראי/ה לעיל ד"ה "הבעט אלהים בכסאו") כאן מתואר אלהים פעמיים בפירוש כאויב. ולא זו בלבד אלא שבפעם השניה יש לנו באותו פסוק גם את הצירוף "היה אדוני כאויב" גם את הצירוף "בת יהודה" (מאתים בחורים ומאתים בחורות כולם עופרי חמד מהררי יהודה) וגם את הצירוף "תאניה ואניה" שיש לו כמובן משמעות אחרת מהאניות ההולכות בנהר (או בים) אבל אי אפשר להתעלם מההקשר המצלולי בין הפסוק הזה לבין "בעת ההיא הוליך האויב באניות... "

" 'הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם' - מה היה דבר בלעם אמר להם אפילו אתם מכניסים כל המונות שבעולם אין אתם יכולים להם. שמא מרובים אתם מן המצריים שנאמר בהם ויקח שש מאות רכב בחור (שמות יד ז) אלא בואו ואני נותן לכם עצה מה תעשו אלהיהם של אלו שונא זימה הוא העמידו להם נשיכם ובנותיכם לזימה והם שטופים בזימה ואלהיהם שולט בהם שזה כלל שכל זמן שישראל עושים רצונו הוא נלחם להם שנאמר ה' ילחם לכם (שם /שמות י"ד/ יד) ובזמן שאין עושים רצונו כביכול הוא נלחם בם שנאמר ויהפך להם לאויב [והוא נלחם בם] (ישעיה סג י) ולא עוד אלא שעושין את הרחמן אכזרי שנא' היה ה' כאויב בלע ישראל (איכה ב ה). (ספרי במדבר פרשת מטות פיסקא קנז ד"ה הן הנה)


(ב) כֻּלָּם טְהוֹרִים בְּנֵי טְהוֹרִים, עָפְרֵי חֶמֶד מֵהַרְרֵי יְהוּדָה. (ג) טַל הַנֹּעַר עוֹד יָלִין בְּתַלְתַּלֵּיהֶם וְזֹהַר שְׁמֵי צִיּוֹן מֵעֵינֵיהֶם יַעֲרֹף. (ד) אֲבִיהֶם – הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל, וְאִמָּם – אַיֶּלֶת הַשָּׂדֶה -


טַל הַנֹּעַר עוֹד יָלִין בְּתַלְתַּלֵּיהֶם – התלתלים כפי שכבר הספקנו לראות הם מוטיב מרכזי ביותר במגילת האש ובכל יצירתו של ח"ן. בתנ"ך הם מופיעים פעם אחת בלבד – בשיר השירים – ולמופע היחידאי הזה יש קשר מהותי עם טל. באותו פרק בשיר השירים אנו מוצאים את שני הפסוקים הבאים: אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה (שיר השירים ה ב) ב. רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב (שם שם יא) – בשני פסוקים אלו אנו מוצאים מילה נוספת שמחברת בין התלתלים והטל – קווצות. גם המילה קווצות, כפי שנראה בהמשך, תהיה בעלת משמעות מרכזית במגילה... מה פירוש המלה היחידאית הזאת 'תלתלים'? – יש כאן מחלוקת מהותית בין רש"י ובין אבן עזרא. רש"י כותב כך: "קווצתיו תלתלים – "לשון תלויים (פנדלוי"יש בלע"ז)" ואילו האבן עזרא מפרש תלתלים – "מן טל כמו 'על הר גבוה ותלול' (יחזקאל יז כב)"... – פירושו של רש"י התקבל יותר בתודעה שלנו ובשפה המדוברת שלנו תלתלים הם שיער ארוך, (למרות שהוא לא חייב להיות ארוך כל כך עד שיהיה תלוי). אבן עזרא, לעומת זאת, נשאר צמוד יותר להקשר של שיר השירים והוא רואה בטעם רב קשר בין שני מופעי הקווצות באותו פרק בשיר השירים - לפי האבן עזרא המשמעות של רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת היא רֹּאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה... "ראשי נמלא תלתלים", אומר האהוב המחכה בחוץ, אני רטוב לגמרי, קווצותי רסיסי לילה, פתחי לי אחותי כלה... עוד נרחיב הרבה את הדיבור על כך אבל כבר בשלב זה כדאי לשים לב לכך שעל פי האבן-עזרא "טל הנוער עוד ילין בתלתליהם" פירושו טל הנוער עוד ילין בטל טליהם... אבל יחד עם זאת יש כאן יותר מרמז לאפשרות קריאה אחרת (כל הזמן אנחנו צריכים לעודד עוד קריאות... לחלן... לגמגם... ) אפשר לפרש את "טל הנוער עוד ילין בתלתליהם" גם כ"תל הנוער עוד ילין בתלתליהם", כלומר כבר עכשיו, בשיא נעוריהם, יש בתוכם את הדי-אן-איי של ה"תל" – של העתיקות, של החורבה, של הזקנה...

טַל הַנֹּעַר עוֹד יָלִין בְּתַלְתַּלֵּיהֶם וְזֹהַר שְׁמֵי צִיּוֹן מֵעֵינֵיהֶם יַעֲרֹף - יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב (דברים לב ב)

כל ארבע מאות העלמים והעלמות הם עגלים ערופים ועגלות ערופות שאביהם הוא הצבי ישראל על במותיך חלל ואמם היא אילת השדה....

יש כאן חיבור סמוי בין העריפה כהריגה – העגלה הערופה הצבי ישראל ואילת השדה – אחד הקישורים המהותיים הוא המילה "חלל" במובן של קרבן (ויקטום)


אֲבִיהֶם – הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל - הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים (שמואל ב א יט)


עָפְרֵי חֶמֶד מֵהַרְרֵי יְהוּדָה... אֲבִיהֶם – הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל, וְאִמָּם – אַיֶּלֶת הַשָּׂדֶה - הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ: קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת: דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים (שיר השירים ב ז-ט ; ראי/ה גם שיר השירים ג ה)

תורה תמימה - השבעתי אתכם - ר' יוסי ב"ר חנינא אמר, שתי שבועות יש כאןעח), אחת לישראל ואחת לאומות העולם. השביע לישראל שלא ימרדו בעול המלכות והשביע לאוה"ע שלא יקשו עולם על ישראל, שאם עושין כן הם גורמין לקץ לבא שלא בעונתועט) [שם]:

השבעתי אתכם - רבי חלבו אמר, ד' שבועות יש כאןפ), השביע לישראל שלא ימרדו במלכויות ושלא ידחקו את הקץפא) ושלא יגלו מסטורין שלהם לאוה"עפב) ושלא יעלו חומה מן הגולהפג), אם כן למה מלך המשיח בא לקבץ גלויותיהן של ישראלפד) [מ"ר]:

השבעתי אתכם וגו' - אמר רב יהודה, כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנא' השבעתי אתכם וגו' ואם תעוררו את האבה עד שתחפץפה) [כתובות קי"א א']:

בצבאות - בשתי צבאות, בצבא של מעלה ובצבא של מטה, ואיזה זה, זה בשמים ובארץפו) [מ"ר]:

בצבאות - באבות ובאמהות, מאי משמע, צבאות שעשו הם צביוני ועשיתי צביוני בםפז) [שם]:

בצבאות וגו' - מהו בצבאות או באילות השדה, א"ר אלעזר, אמר להם הקב"ה לישראל, אם אתם מקיימין את השבועה מוטב ואם לאו אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדהפח) [כתובות קי"א א']:

בצבאות וגו' - מהו בצבאות או באילות השדה - במילה, מאי משמע, בצבא שיש בה אות, או באילות השדה - ששופכין דמם כדם צבי ואילפט) [מ"ר]:

בצבאות וגו' - רבנן אמרי, השביען בדורו של שמדצ). מאי משמע, בצבאות - שעשו צביוני בעולם ושעשיתי צביוני בםצא) או באילות השדה - ששופכין דמן על קדושת שמי כדם הצבי ואיל, הדא הוא דכתיב (תהלים מ"ד) כי עליך הורגנו כל היוםצא*) [שם]:

- ר' זירא הוה קמשתמיט מיניה דרב יהודה, דבעא למיסק לארץ ישראל, דאמר רב יהודה: כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר: ירמיהו כ"ז+ בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם נאם ה'. ורבי זירא? ההוא בכלי שרת כתיב. ורב יהודה? כתיב קרא אחרינא: +שיר השירים ב'+ השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה וגו'. ורבי זירא? ההוא שלא יעלו ישראל בחומה. ורב יהודה? השבעתי אחרינא כתיב. ורבי זירא? ההוא מיבעי ליה לכדרבי יוסי ברבי חנינא, דאמר: ג' שבועות הללו למה? אחת, שלא יעלו ישראל בחומה; ואחת, שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם; ואחת, שהשביע הקדוש ברוך הוא את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי. ורב יהודה? +שיר השירים ב'+ אם תעירו ואם תעוררו כתיב. ורבי זירא? מיבעי ליה לכדרבי לוי, דאמר: שש שבועות הללו למה? תלתא - הני דאמרן, אינך - שלא יגלו את הקץ, ושלא ירחקו את הקץ, ושלא יגלו הסוד לעובדי כוכבים. +שיר השירים ב'+ בצבאות או באילות השדה - אמר רבי אלעזר, אמר להם הקב"ה לישראל: אם אתם מקיימין את השבועה מוטב, ואם לאו - אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה (בבלי כתובות קי ב + קיא א)

- [ז] השבעתי אתכם בנות ירושלים, במה השביען, ר' אליעזר אומר השביען בשמים ובארץ, בצבאות, בצבא של מעלה ובצבא של מטה בשתי צבאות, הוי אומר בצבאות, או באילות השדה זו חית השדה המד"א (איוב ה') כי עם אבני השדה בריתך וחית השדה השלמה לך, ר' חנינא בר פפא ור' יהודה ברבי סימון ר' חנינא אמר השביען באבות ובאמהות, בצבאות אלו אבות שעשו צביוני ועשיתי צביוני בם, או כאילות השדה אלו השבטים המד"א (בראשית מ"ט) נפתלי אילה שלוחה, רבי יהודה ברבי סימון אמר השביען במילה, בצבאות בצבא שיש בה אות, או באילות השדה ששופכין דמם כדם צבי ואיל, ורבנן אמרי השביען בדורו של שמד, בצבאות שעשו צביוני בעולם ושעשיתי צביוני בהן, או באילות השדה ששופכין דמן על קדושת שמי כדם הצבי ודם האיל, הה"ד (תהלים מ"ד) כי עליך הורגנו כל היום (שיר השירים רבה פרשה ב)


(ה) וַתִּמְעַט בְּעֵינֵי הָאוֹיֵב כִּי הִתְעַלֵּל בָּם וַיְשַׁקֵּץ לָנֶצַח אֶת-שִׁירַת חַיֵּיהֶם הָרַעֲנַנִּים – וַיֹּאמֶר עוֹד לְכַלּוֹת נַפְשָׁם בְּשִׁמָּמוֹן וְלַהֲמִיתָם מִיתָה מְמֻשֶּׁכֶת בָּרָעָב וּבַצָּמָא. (ו) וַיַּפְשִׁיטֵם עֲרֻמִּים וַיּוֹרִידֵם אֶל-הָאִי הַשּׁוֹמֵם הַהוּא. (ז) אֶת-הַבַּחוּרִים לְבָד, אֶל-עֵבֶר הָאִי מִזֶּה, וְאֶת- הַבַּחוּרוֹת לְבָד, אֶל-הָעֵבֶר הַשֵּׁנִי מִזֶּה, וַיַּעַזְבֵם שָׁם –


לְכַלּוֹת נַפְשָׁם בְּשִׁמָּמוֹן - מָה רַב, אוֹי, מָה רַב הַשִּׁמָּמוֹן בָּאָרֶץ הַמְּלֵאָה הַפְּתוּחָה, שֶׁהַכֹּל נֹתֶנֶת הִיא לָנוּ, אַךְ אַחַת לֹא-תִתֵּן – מְנוּחָה! שֶׁמְּאוּמָה לֹא תִמְנַע מִמֶּנּוּ, הַכֹּל בִּשְׁבִילֵנוּ מְכִינָה – וְתַעֲבִיד אוֹתָנוּ כַּחֲמוֹרִים (נוסח קודם 'ככושים'), תַּעֲבִיד בְּלִי-רַחֲמִים וַחֲנִינָה; מִבְּלִי אֲשֶׁר-תּוֹתִיר לַנֶּפֶשׁ אַף רֶגַע שֶׁל-תַּעֲנוּג לִפְלֵיטָה, לַשְׂבִּיעַ הַלֵּב מִיגִיעֵנוּ בִּדְמָמָה בְּפִנָּה שֹׁקֵטָה; שְׁבֹת רֶגַע, שׂוּם עַיִן, וּלְבַרֵךְ עַל-אַחֲרִית יְגִיעַ כַּפָּיִם, שֶׁזֶּה שְׂכַר כָּל-נֶפֶשׁ עֲמֵלָה, שִׁלוּמַת כָּל-עִצְּבוֹן יָדָיִם. אַף מָקוֹם נֶאֱמָן אֵין לָנוּ שֶׁנִּקְשֹׁר בּוֹ קָשֹׁר נַפְשֵׁנוּ, שֶׁיוּכַל הִתְעָרוֹת כְּאֶזְרָח בּוֹ אֶחָד מֵרִגְשׁוֹת לִבֵּנוּ; שֶׁנּוּכַל לִתְקֹעַ בּוֹ יָתֵד חֲזָקָה, נֶאֱמָנָה וּבְטוּחָה, וְלֵאמֹר: אַךְ-זֹאת הַמַּרְגֵּעָה, בִּקַּשְׁנוּ – מָצָאנוּ מְנוּחָה! גַּם-פָּנִים לְךָ לֹא יָאִירוּ, גַּם-שָׁלוֹם לְךָ לֹא יֹאמֵרוּ, גַּם-אַבְנֵי הָרְחוֹב, גַּם-שָׁמַיִם עַל-רֹאשְׁךָ לְךָ יִתְנַכֵּרוּ. וּכְנֵטֶף בַּיָּם כֵּן נֹאבֵדָה עֲרִירִים בֵּין אַלְפֵי רְבָבָה – מָה רַב, הוֹי, מָה רַב הַשִּׁמָּמוֹן בָּאָרֶץ הָרֵיקָה, הָרְחָבָה! ("מָה רַב, הוֹי, מָה רַב... ", תרנ"ו, 1896) - שיר שנפסל על ידי הצנזורה הרוסית כי נחשב לשיר מחאה פוליטי סוציאליסטי כנגד הדיכוי המעמדי, אך בעומקו של דבר מדובר כאן על הניכור והשממון בעולם הגדול – כנטף בים כן נאבדה ערירים בין אלפי רבבה... – יש לזה כמובן השלכה דרמטית על משמעות השממון כאן במגילת האש...

עַל לְבַבְכֶם שֶׁשָּׁמֵם - בְּחֻרְבַּת לְבַבְכֶם הַמְּזוּזָה נִפְסָלָה, עַל-כֵּן שָׁם הַשֵּׁדִים יְכַרְכְּרוּ יָהִימוּ, וְכַת-הַלֵּצָנִים, בְּנֵי רִיק וּבַטָּלָה, שָׁם עוֹשִׂים הִלּוּלִים וּסְעָרָה יָקִימוּ. הֲתִרְאוּ מִי אֹרֵב שָׁם אַחֲרֵי הַדֶּלֶת בְּמַטְאֲטֵא? זֶה שַׁמַּשׁ מִקְדָּשִׁים נֶחֱרָבִים – הַיֵּאוּשׁ! הוּא בָא – וְהַכַּת הַצֹּהֶלֶת תְּטָאֳטָא, תְּגֹרַשׁ: "צְאוּ, הַשּׁוֹבָבִים!" אָז יִדְעַךְ שְׁבִיב אֶשְׁכֶם הָאַחֲרוֹן שֶׁעָמַם, וְנֶאֱלַם מִקְדַּשְׁכֶם וְנִשְׁכַּח הֶהָמוֹן; וַעֲלֵי-מְעִי מִזְבַּח לְבַבְכֶם שֶׁשָּׁמַם יְיֵלִיל וִיפַהֵק חֲתוּל הַשִּׁמָּמוֹן. (תרנ"ח, 1898)

- וכאן הרי מדובר בפירוש על השממון שבלב. והשממון הזה שבלב מביא לחורבן המקדש שבלב, או ליתר דיוק לחורבן המקדשים שבלבבות... ועל חורבות מזבח לבבכם ששמם ייליל ויפהק חתול השממון – לא ארי אש סוער ומתולתל שכולו אומר יצר ויצירתיות אלא ארי מגולח ופתטי – חתול השממון המשועמם...

וַיַּפְשִׁיטֵם עֲרֻמִּים וַיּוֹרִידֵם אֶל-הָאִי הַשּׁוֹמֵם הַהוּא. אֶת-הַבַּחוּרִים לְבָד, אֶל-עֵבֶר הָאִי מִזֶּה, וְאֶת- הַבַּחוּרוֹת לְבָד, אֶל-הָעֵבֶר הַשֵּׁנִי מִזֶּה, וַיַּעַזְבֵם שָׁם - אתם יודעים כולכם את המעשה במאתים הבחורים ומאתים הבחורות שנשבו לקלון. אם-כן, בחרתי לי אגדה זו ונתתי ציור של השביה. אדבר רק על המשל, איך הלכו הבחורים במדבר. כאן הכנסתי מוטיב אחד: הם לא ירדו במקום אחד, אלא בשני מקומות שונים, באופן שמאתים הבחורות (לא) נקרו עם מאתים הבחורים. כאן, רבותי, הכנסתי כבר מוטיב מתוך כוונה. כאן יש מקום, ואולי זהו המקום היחידי, שעשיתי כך. יש להבדיל בין אליגוריה ובין סמל. סמל זהו משל נקי, שאפשר לו לשמש לאלפי משלים. האליגוריה עשויה מתוך כוונה, ומתכוונים לענין אחד על פי רוב. יש אליגוריות יותר מענינות, אבל על פי רוב באה אליגוריה, כשרוצים להסתיר דבר-מה, תחת לומר באופן ישר ומובן לכל. אם יש איזו סבה להסתיר – סבה של פחד, סבה של צנזורה, או כשאין אני רוצה, שזה העומד יבין – אני בוחר בלשון ערומים, בלשון רמזים או בלשון מותנית. להפך, לסמל מובן לכל, וכל אחד יכול לראות בו מה שהוא רוצה, ויכול לתת לו נמשל הטוב בעיניו. (חיים נחמן ביאליק מתוך "משהו על מגילת האש")

וַיּוֹרִידֵם אֶל-הָאִי הַשּׁוֹמֵם הַהוּא - האי השומם נמצא בתחומה המזרחי של ארץ ישראל המקוללת. באזור ים המות ומדבר יהודה. הוא חצוי על ידי נהר האבדון שלאורכו ירדו האוניות מירושלים עד המקום הנמוך ביותר בעולם. המלה "אי" מתוארת בישעיהו כארץ ישראל – וְאָמַר יֹשֵׁב הָאִי הַזֶּה בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה כֹה מַבָּטֵנוּ אֲשֶׁר נַסְנוּ שָׁם לְעֶזְרָה לְהִנָּצֵל מִפְּנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְאֵיךְ נִמָּלֵט אֲנָחְנוּ?" (ישעיהו כ ו) (ראי/ה להלן פרק ח פסוק ? ד"ה "ויהי הולך ערום ויחף")


וַיַּפְשִׁיטֵם עֲרֻמִּים וַיּוֹרִידֵם אֶל-הָאִי הַשּׁוֹמֵם הַהוּא - רִיבוּ בְאִמְּכֶם רִיבוּ כִּי הִיא לֹא אִשְׁתִּי וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ וְתָסֵר זְנוּנֶיהָ מִפָּנֶיה וְנַאֲפוּפֶיהָ מִבֵּין שָׁדֶיהָ: פֶּן אַפְשִׁיטֶנָּה עֲרֻמָּה וְהִצַּגְתִּיהָ כְּיוֹם הִוָּלְדָהּ וְשַׂמְתִּיהָ כַמִּדְבָּר וְשַׁתִּהָ כְּאֶרֶץ צִיָּה וַהֲמִתִּיהָ בַּצָּמָא: וְאֶת בָּנֶיהָ לֹא אֲרַחֵם כִּי בְנֵי זְנוּנִים הֵמָּה (הושע ב ד-ו)


אֶת-הַבַּחוּרִים לְבָד, אֶל-עֵבֶר הָאִי מִזֶּה, וְאֶת- הַבַּחוּרוֹת לְבָד, אֶל-הָעֵבֶר הַשֵּׁנִי מִזֶּה - האניות יצאו מהמעגן שלהם בהר הזיתים החצוי ושטו במורד הנהר הגדול המוליך לנהר האבדון. כשהגיעו לשם הורידו את מאתים העלמים הערומים בעבר האחד ואת מאתים העלמות העירומות בעבר האחר...


וַיַּפְשִׁיטֵם עֲרֻמִּים וַיּוֹרִידֵם אֶל-הָאִי הַשּׁוֹמֵם הַהוּא. אֶת-הַבַּחוּרִים לְבָד, אֶל-עֵבֶר הָאִי מִזֶּה, וְאֶת- הַבַּחוּרוֹת לְבָד, אֶל-הָעֵבֶר הַשֵּׁנִי מִזֶּה, וַיַּעַזְבֵם שָׁם - הולכת להיות כאן חזרה סרקסטית ביותר לגן העדן. כולם עירומים ועירומות באותו אי! – מאתים עלמים, עופרי חמד עירומים, ומאתים עלמות, עופרות נערגות ועירומות... ממש מסיבת שחיתות תחת כיפת השמים הולכת להיות כאן, אך דא-עקא (עאלק, כמו שאומרים) - לא מתוך בחירה הם נעזבים לנפשם באי הזה עם כל ההורמונים והיופי והאון והשפע. לא מאחורי להט החרב המתהפכת של אי תענוגות נודיסטי משאירים אותם, אפילו לא מאחורי להט החרב המתהפכת של אי-הישרדות "ריאליטי"... האויב הוא לא פראייר, הוא בחיים לא יעשה להם דבר כזה (מי זה בדיוק האויב הזה ואיפה בדיוק הוא נמצא?) – האויב, אמנם, מחזיר אותם אל מעבר ללהט החרב המתהפכת ועוזב אותם לאנחותיהם, אך לפני כן הוא זוכר להקפיד על כל כללי הצניעות, ומפריד בין המינים ומארגן להם חוף רחצה בלתי מעורב למהדרין... וכך, שלא כמו בציורים הנוצריים הפונדמנטליסטים, שבמעמקיהם רוחצים גברים ונשים עירומים בצוותא בנהר האבדון הרותח, אצלנו, בנהר הישימון של מגילת האש, תתבצע הרחצה המשותפת רק ברגע השיא הוא רגע הטביעה הקולקטיבית במעמקי הנשיה הקולקטיבית. אפילו בשאול שלנו ובנהר האבדון שלנו תהיה טביעת ההתאבדות הרבה יותר צנועה והרבה יותר ענווה... ואפילו הכי יתברר לנו שכל עלמי ישראל העירומים וכל בנות יעקב העירומות אוהבים מאד להחמיר עם עצמם הרבה יותר מההחמרה שמחמיר עמם האויב! (מי זה לכל הרוחות האויב הזה, ואיפה, לכל הרוחות, ממוקם החמ"ל האכזרי שלו?! )... אז למען הסר כל ספק ספיקא של החומרא הקלה ביותר יקפידו בני ישראל העירומים ובנות ישראל העירומות לשוטט באי הישימון אך ורק בעיניים עצומות... וכך, ינווטו להם מאתיים העלמים העירומים בשבילי אי הישימון כשעיניהם העצומות מושפלות אך ורק כלפי מטה, ומאתיים העלמות העירומות תלכנה לאורך שביל הסרגל בקו ישר וברגל ישרה, כאשר עיניהן העצומות מופנות אך ורק כלפי שמיא... מאז ומעולם החמירו בנות ישראל עם עצמן בכל החומרות של רבי זירא, וקל וחומר בן בנו של קל וחומר שכל בני ישראל המחמירים עם עצמם לא יכולים להרשות לעצמם להסתפק אך ורק בחומרות הזעירות של רבי זירא, ובגופם ממש הם נתלים באילנות הרבה יותר גבוהים ומקיימים בנפשם ממש את כלל ה"קים ליה בדרבה מיניה" שהוא כלל גדול בתורה ... אי לכך ובהתאם לזאת מקפידים כל ארבע מאות הטהורים והטהורות בני הטהורים והטהורות שלא להשאיר את עיניהם העצומות על הציר האופקי, שמא רחמנא ליצלן, הן תיפקחנה, ואז, רחמנא ליצלן, הם יראו זה את עירומו של זה או זו את עירומה של זו... ואולי, מי יודע, אולי עוד תרחיק אחת מהן ראות אל מעבר למחיצת הקודש הוירטואלית, ועיניה תראינה, רחמנא ליצלן, הס פן תעיר.... הס מלהזכיר... שלא לדבר על עלם טהור שעיניו הזונות תחזינה, רחמנא ליצלן, בצלליתה העירומה והמצודדת של בת ישראל כשרה, ואולי, מי יודע, אולי עוד יתגלו לנגד עיניו שתי שערות שיש בהן ממש, או, שלא נדע, שני עופרים רוטטים ממש... ואלמלא הדבר כתוב אי אפשר לאומרו...

(ח) כִּי אָמַר הָאוֹיֵב הַבְּלִיַעַל: יֵחָצוּ – וְיִכָּפֵל מַשָּׂא אֲסוֹנָם! (ט) יִתְעוּ אֵלֶּה לְבַד וְאֵלֶּה לְבַד בָּאִי הַשּׁוֹמֵם, וְאַל-יִרְאוּ וְאַל-יִמְצְאוּ אֵלֶּה אֶת-אֵלֶּה, עַד יְבֹשֶׁת נַפְשָׁם וְהִמֵּק לְבָבָם וּכְבוֹת אוֹר עֵינִֵיהֶם -


הָאוֹיֵב הַבְּלִיַעַל - וכבר נשאלה לפני כן כמה וכמה פעמים השאלה מי זה, לכל הרוחות, האויב הזה, והיכן, לכל הרוחות ממוקם החמ"ל האכזרי שלו? – התשובה הגלויה לשאלה הזאת היא הרבה פחות מעניינת, שכן, כשמה כן היא – אין בה כל חידוש - היא גלויה וידועה לכל, ואפילו ילד קטן יודע (?) שהאויב הגלוי שהוליך שבויים בעת ההיא הוא האויב הרומאי שהחריב את ירושלים ושרף את המקדש, בניגוד, אגב, למה שמתואר במגילה עצמה, על פיה מי ששרף את המקדש ואת ירושלים היא השמ בכבודו ובעצמו....

והרי התנך מלא בתיאורים על פיהם מי שיפזר את בני ובנות ישראל בגויים ומי שיעקרם מהארץ היה הווה ויהיה הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, הוא ולא אחר (להביא תיאורים מהתנך וממקורות מדרשיים על כך שמי שמוליך את בני ישראל לשבי הוא הקב"ה) במסגרת הלימוד שלנו אנחנו חייבים לנסות להיכנס לראש של ח"ן (למצוא ח"ן... ) ולנסות להבין למה בשלושת הפרקים הראשונים של המגילה הוא מתעקש להבהיר שוב ושוב שמי שחולל את השריפה הגדולה של בית המקדש זה אך ורק השמ – לא טיטוס ולא אף רומאי אחר ולא מנשה הרשע או ירבעם הרשע או כל ההנהגה הירושלמית המושחתת ולא בני ישראל החטאים (הרי גם הנביאים וגם החכמים מפתחים שוב ושוב את כל האפשרויות הללו...) ולמה כשהוא מגיע לשני פרקי ההגליה והטביעה הוא מקפיד באותה קנאות שלא לייחס אותה להשמ (שוב בניגוד למתואר בהרבה מאד מקורות תנכיים ומדרשיים) אלא לאיזה "אויב" לא מפורש – שלוש פעמים מופיעה המילה המפורשת "אויב" במגילה ושלושתם מופיעות בשתי פסקאות הפתיחה של הפרק הרביעי (פרק "ובעת ההיא הוליך האויב") שבהן מפרט ח"ן את מזימתו של האויב באופן שמזכיר קצת את "ההבה נתחכמה לו" של פרעה.

הנה תוכניתו של האויב כפי שהיא מפורטת על ידי ח"ן - וַתִּמְעַט בְּעֵינֵי הָאוֹיֵב כִּי הִתְעַלֵּל בָּם וַיְשַׁקֵּץ לָנֶצַח אֶת-שִׁיַרת חַיֵּיהֶם הָרַעֲנַנִּים – וַיֹּאמֶר עוֹד לְכַלּוֹת נַפְשָׁם בְּשִׁמָּמוֹן וַלַהֲמִיתָם מִיתָה מְמֻשֶּׁכֶת בָּרָעָב וּבַצָּמָא. וַיַּפְשִׁיטֵם עֲרֻמִּים וַיּוֹרִידֵם אֶל-הָאִי הַשּׁוֹמֵם הַהוּא. אֶת-הַבַּחוּרִים לְבָד, אֶל-עֵבֶר הָאִי מִזֶּה, וְאֶת- הַבַּחוּרוֹת לְבָד, אֶל-הָעֵבֶר הַשֵּׁנִי מִזֶּה, וַיַּעַזְבֵם שָׁם. כִּי אָמַר הָאוֹיֵב הַבְּלִיַעַל: יֵחָצוּ – וְיִכָּפֵל מַשָּׂא אֲסוֹנָם! יִתְעוּ אֵלֶּה לְבַד וְאֵלֶּה לְבַד בָּאִי הַשּׁוֹמֵם, וְאַל-יִרְאוּ וְאַל-יִמְצְאוּ אֵלֶּה אֶת-אֵלֶּה, עַד יְבֹשֶׁת נַפְשָׁם וְהִמֵּק לְבָבָם וּכְבוֹת אוֹר עֵינִֵיהֶם; וּבִהְיוֹת כְּפֶשַׂע בֵּינֵיהֶם וִידֵיהֶם שְׁלוּחוֹת אֵלֶּה לִקְרַאת אֵלֶּה – וְהִתְעַוְּתוּ פְנֵיהֶם פִּתְאֹם, וּפָקוּ בִרְכֵּיהֶם וְנָפְלוּ אַרְצָה, וּמֵתוּ מוֹת זְוָעָה עַל-אֶרֶץ בַּרְזֶל תַּחַת שְׁמֵי נְחוּשָׁה בְּאֶפֶס נֶחָמָה וּבְאֶפֶס חֶמְדָּה. – איזה מין אויב מוזר ולא יעיל זה? ואיזו מין תוכנית הזויה... לא חבל על המשאבים? – למה להשקיע כל כך הרבה יצירתיות בחיסולם של מאתיים עלמים ומאתיים עלמות? סתם סאדיזם לשמו? איך בכלל אפשר להשוות תוכנית כזאת לתוכניות החיסול היעילות של פרעה ובמיוחד של המן (ובמיוחד של המגה-יעילים הסופר-פרוורטיים ההם מהמאה הקודמת)? מה הקטע החולני הזה של להביא ארבע מאות עלמים ועלמות לאי בודד וצחיח ולהפשיטם עירומים ולהפריד בין העלמים ובין העלמות ולתת להם להתגעגע אלו אל אלו וללכת אלו לקראת אלו ולגרום לכך שייפגשו רק כאשר יתפגרו בישימון ויהיו מעוותים?... אין לקברניטי האימפריה הרומאית מה לעשות חוץ מזה? על איזה מין אויב אנחנו מדברים כאן?...

בשלב זה כדאי שננסה לראות מהם חומרי הגלם שאיתם עובד ח"ן על מנת לכתוב את עלילת האויב וארבע מאות העלמים והעלמות. הדברים גלויים ואין יותר פשוט מכך – ח"ן עצמו מכתיר את המגילה בכותרת המשנה מאגדות החורבן, ובתוך האגדות הללו יש את החומר על "בני ציון היקרים" כפי שמכנה ח"ן את תת הפרק הזה בספר האגדה (שיצא למעלה מעשר שנים אחרי המגילה). בפרק זה הוא הוא מביא את ... (הערת שוליים זו מתרחבת והופכת לפרק בפני עצמו – אני פותח לה קובץ נפרד וממשיך בו... )

ברור שאחד ממקורות ההשראה החיצוניים של סיפור מאתיים העלמים ומאתיים העלמות הוא הסיפור מבבלי גיטין שמתאר איך נשבו ארבע מאות ילדים וילדות לקלון, כלומר לזנות או לסוג אחר של ניצול מיני שהיה כל כך אופייני בימים ההם (היום כמובן השתחררנו מזה ואין כבר יותר סחר בנשים ובעבדים.. סתם... ). זה מתאים גם לאגדות הנוספות על היפים והיפות שנשבו לאותם צרכים והאגדות על יופיים של בני ירושלים שמופיעות שם. לאגדה על התאבדותם של ארבע מאות הילדים והילדות יש הגיון למקומו של האויב שרצה לטמא אותם ולחלל את כבודם, ועצם המילה קלון מעידה על כך יותר מכל דבר... האויב על פי האגדה התלמודית הוא מי שלוקח עלמים, ובעיקר עלמות מירושלים, ומורידם לזנות, ומהבחינה הזאת האויב מזוהה גם עם האויב הפסיכולוגי הגדול של ספרות חזל והתלמוד וזהו כמובן יצר הרע או השטן. כפי שנראה יהיו יצר הרע והשטן אויביו של העלם בהיר העינים בהמשך המגילה, וספרות התלמוד והמדרש מלאה במדרשים הדורשים את המילה אויב כיצר הרע. הנה למשל אחד מהם (אותו מביא ח"ן בספר האגדה שלו בפרק על היצר הטוב והיצר הרע) - "... (משלי טז) ברצות ה' דרכי איש גם איביו ישלים אתו... - רבי יהושע בן לוי אמר זה יצר הרע, בנוהג שבעולם אדם גדל עם חבירו שתים ג' שנים בכרך והוא קושר לו אהבה, וזה גדל עם אדם מנערותו ועד זקנותו, אם מצא בתוך שבעים הוא מפילו, בתוך שמונים הוא מפילו, הוא שדוד אומר (תהלים לה) כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך מציל עני מחזק ממנו ועני ואביון מגוזלו, אמר רבי אחא וכי יש גזלן גדול מזה, ואמר שלמה (משלי כה) אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים, מלחמה של תורה היך מה דאת אמר (שם /משלי/ ט) לכו לחמו בלחמי, ומימה של תורה, היך מה דאת אמר (ישעיה נה) הוי כל צמא לכו למים (בראשית רבה פרשה נד סימן א) ... – האויב והשונא הגדול הוא אם כך יצר הרע, וכנגדו יילחם העלם בחלק מהמשך העלילה של המגילה. אבל אם נעמיק מעט וננסה לראות מה באמת עשה ח"ן לאגדת ארבע מאות הילדים והילדות זה שבמגילה הוא הוסיף אלמנטים שעומדים בניגוד ברור למה שקורה באגדה. שם הייתה תכלית "פרקטית" מפורשת לשבייתם – קלון , זונים וזונות כמוהם עולים הרבה כסף ואפשר להרוויח עליהם – כאן, לעומת זאת, אין כל תכלית... בשביל מה להוריד אותם על אי שומם ולהפשיטם עירומים ולהפרידם על אי שומם עד שימותו ויטבעו. למה לא למכור אותם כפי שעושים עם שבויים כל כך מקסימים?... האם יתכן שהאויב עושה זאת אך ורק כדי להתעלל בהם או שזהו סוג של המשחקים המסוכנים שהיו עושים הרומאים בשבויים שלהם? – נותנים להם להילחם זה בזה עד מוות ומכניסים אותם לגוב אריות ודובים ונמרים ומוכרים כרטיסים להצגות הכי טובות בעיר... אבל גם במקרים כאלו יש תועלת ורווח והנאה ממשחקי ההתעללות הללו בשבויים - מה רוצה להשיג האויב כאן באי הזה? האם יתכן שמבעוד יום הוא פיזר בכל האי מצלמות נסתרות והוא עוקב אחריהם כמו האח הגדול עשרים וארבע שעות ביממה ומשיג את הרייטינג הכי גבוה ההצגה הכי טובה בכל האימפריה הרומית, יותר מוצלחת אפילו ממצעד הלוחמים הגבוהים והחטובים ויפי הבלורית שארגן טיטוס בתהלוכת הנצחון שלו... ובכלל, איך יודע האויב את כל אלו? -

המלה "בליעל" רק מחזקת את (?)

ולמה חשוב כל כך לייחס את תוכנית ההפרדה הזאת בין העלמים והעלמות לאויב הרומאי דוקא?

יֵחָצוּ -ּ יש כאן את כל רעיון הניסור וההפרדה בין המינים. ספור שמופיע ב"המשתה" של אפלטון ובמדרש – "אמר רבי ישמעאל בר נחמן בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון אנדרוגינוס בראו ונסרו ועשה לו שני גבים, גביים מיכן וגביים מיכן. אמר רבי שמעון בן לקיש בשעה שברא הקדוש ברוך הוא אדם הראשון דו פרצופין בראו ונסרו ועשה לו שני גבים, גביים לזכר וגביים לנקבה (ויקרא רבה פרשה יד סימן א) – מי שמציע את הרעיון המבריק הזה הוא לודביג שטראוס המופיע אצל טרטנר עמ' 104 (יש למצוא את הדברים במקור (בדרכי הספרות , 1959, מוסד ביאליק, ונדמה לי גם באנתולוגיה של ברזל או שקד) הבקורת של טרטנר על שטראוס היא ש"לא ברור כיצד מתקשרים הדברים על פירוד המינים באגדת האנדרוגינוס עם שאר האלמנטים שבפרשת הבחורים והבחורות באי השומם" (טרטנר 105) – למה לא ברור? – הרי כל המסע הזה הוא נסיון להתגבר על ההלם של הנסור ונסיונות כואבים ומדכאים של החצי האחד למצוא את חציו השני...

הרי טרטנר עצמו מצטט את שטראוס האומר את הדברים המופלאים הבאים הנובעים מהטראומה של הניסור – "נהר האבדון הוא למעשה סמל ארוטי עמוק – סמל לפילוג המינים ולרצון ביטולו: הקפיצה לנהר האבדון כל עצמה אינה באה אלא לשם השלמת המין" (שטראוס 138) לא יודע אם שטראוס התכוון לכך אבל למקרא דבריו אודות התשוקה ל"השלמת המין" לא יכולתי שלא לחשוב על אברי המין המתוארים במקורות כ"משכיני שלום", ועל כל העניין של השלום ביחס למחלוקת בשפה העברית שהוא בעצם היחס שבין השלם לבין חלקיו. שלום יושג רק עם שני הצדדים החלוקים ישובו אלו אל אלו...

(כדאי לבדוק אם שטראוס הזה אינו זה שחיים נחמן מדבר עליו ב"משהו על מגילת האש" – על אותו יהודי מברלין שכה היטיב לפרש את המגילה וגרם לו (לביאליק) לגלות על עצמו דברים שלא ידע על קיומם...)

קטעים מספרו של שטראוס (בדרכי הספרות,1959,מוסד ביאליק): נזכרים אנו בסיפורו של אריסטופאנס מתוך 'המשתה' לאפלטון , שלפיו היה האדם בתחילה מין אנדרוגינוס , מין חטיבה אחת הכורכת את כל היסודות; אך האלים הפרידו בין יסודות אלה מתוך קנאתם בבני האדם, שאחדות זו עשויה להביא את האדם להתחרות באלים , לכן גזרו הללו את הפילוג , שעשה כל ילוד אשה פגום , ומאז מבקש האדם את השלמת עצמו במין השני , ולעתים בבן מינו הכול לפי טבעו , אם הוא

1 . ראה 'פאוסט , ' פרולוג בשמים . sich des Rechten Weges wohl bewusst " "Ein GuterMensch in seinem dunklen Drange , / 1 St ;


עמוד:139

קרוץ רק מחומר גברי או רק מחומר נשי ( בחברה היוונית תפסה ההומוארוטיות מקום נכבד ) . בגעגועים אלה , שאדם נכסף לזיווג למען השלמות , מעורבים יסודות ביולוגיים , שהרי החיים עלי אדמות התחילו באחדות מסוימת , ורווקה הריבוי נעשה על ידי פילוג . See footnote 3 אל אותה שלמות קדומה אידיאלית שואף אדם בכיסופיו אל המין השני . אצל ביאליק לובשים געגועים אלה אופי ביאליקאי מובהק אין הוא יכול לפתרם ואין הוא יכול להיפטר מהם . הוא עצמו אינו מכיר הרמוניה בתחום האהבה והזיווג . שירי האהבה שלו הרמוניים הם כל זמן שאינם מדברים אלא באהבת הנפש ; בשעה שהם מדברים באהבת הבשר הם נעשים דיסהרמוניים . לא היה כנראה בכוחו להשתחרר מן המוסכמות המסוכנים . אולם לא היתה מעניינת אותנו הפסיכולוגיה של המשורר , לולא נתנה אותותיה ביצירה !!!!!!!!!!.

עמוד:139 – הערות שוליים מס 3

השווה מדרש בראשית רבה , פרשה ה , א : 'ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו ( בראשית ב ), אמר רבי ירמיהו בן אלעזר : בשעה שברא הקב"ה את האדם הראשון , אנדרוגינוס בראו. הדא הוא דכתיב זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם .

אמר רבי שמואל בר נחמן : בשעה שברא הקב"ה את האדם הראשון , דו פרצופים בראו . ונסרו עשאו גביים , גב לכאן וגב לכאן .


הרי רק מהדם השותת מהניסור יכול לזרום נהר אבדון שחור שאינו ניתן לחציה... כדאי אגב לשים לב לקשר בין ה"ויחצו" כאן המדבר על חציית האנשים (העלמים והעלמות) לבין "בחצי הנהר" שיופיע בהמשך וינסה לתאר את חציית הנהר...

האויב הוא לא רק המנסר אלא הוא זה שעושה הכל ששני החצאים המשתוקקים לא יגיעו אחד לשני. השאלה המהותית היא איך לוקחים את מיתוס האנדרוגינוס – ב"משתה" של אפלטון מופיע המיתוס הזה כדי להסביר בעצם "מה זאת אהבה?" – גם אם רואים את מעשה הניסור כמעשה אכזרי (לא בהכרח חייבים לראות כך) הרי שאפשר על רקע הדברים הללו לחזק את האהבה ולהצדיק את המשיכה בין שני המינים. וכך הדבר במשתה של אפלטון. כלומר האהבה היא התיקון של הניסור. בודאי שאני יודע שהסברים כאלו נמצא לעשרות בכל הניתוחים של ספרות הקבלה והחסידות ובודאי שחיים נחמן הכיר אותם, אבל הוא יטען (דרך המגילה) שבשם כל ההסברים הללו זורה האויב הנזירי מלח על פצעי הנסור ולא נותן להם אף פעם להגליד... ונראה לי בכלל שכל ההתקפה של טרטנר על שטראוס היא לא רלונטית (גם אם שטראוס כפי שאומר טרטנר לא מצליח להסביר את הקשר בין תיאוריית האנדרוגינוס שלו ליתר הספור על העלמים והעלמות וגם, כמובן, ביחס לכל המגילה (ראי/ה טרטנר 92) – על הטענות הללו של טרטנר אומר כך: יכול להיות ששטראוס לא דיבר על כך בפירוש ויכול להיות שכן (צריך לבדוק) – התפקיד שלנו הוא להמשיך אותו ולפתח את הרעיון החשוב הזה ולומר שטראומת הנסור מלוה את המגילה מתחילתה ועד סופה. קודם כל נתחיל בכך שהמנוסר הראשון הוא האל הזועם השורף את ביתו מרוב סבל ושורף את עצמו ושורף את כל הגשרים בינו לבין חציו הנשי, המנוסר. אנחנו חייבים לשאול את עצמנו מיהו האל הזקן והנזיר שבא אל יי (יהוה?) בצעירותו וחצה אותו לשניים והפריד בין חציו הזכרי לחציו הנקבי. הרי באותו מקום שמופיעה האגדה על אדם הראשון שהיה אנדרוגינוס מופיעה אגדה אחרת על אדם הראשון שמלוא כל העולם כבודו והוא מגיע מקצהו האחד של העולם לקצהו השני. האם האגדה הזאת יכולה אולי לשפוך אור על ראשיתו של יי שהקיף את כל העולם בעוצמתו והיה מושלם, כלומר אנדרוגינוס, שאין בו חילוק ולא שייכת בו מחלוקת כלשהי וכל הזמן סולמו המוצב ארצה טובל בתכלת השמים... הרבה דברים איומים ונוראים ארעו ליי מהימים המושלמים ההם – האל הזקן והנזירי הממונה עליו החליט למזער אותו ואחר כך הוא החליט לנסר אותו ולהגלות אותו מהאולימפוס והוא נאלץ לבנות לו בית שם על פני האדמה, אבל בבית הזה הביאו לו כל הזמן אלות מפתות וחושניות שהתעלסו עם האלים שלהם והוא צפה בעלבון הזה שוב ושוב ולא היה מסוגל להחזיק מעמד מרוב תסכול ומרוב יסורי אהבה-לא-באה עד שהגיע אותו הלילה שבו הוא איבד לגמרי את השליטה על עצמו ושרף הכל. שרף את ביתו ושרף את עצמו ואת כסאו וכתרו וגלימת המלכות שלו ואת כל מה ששרד מהימים המפוארים ההם, ובמיוחד הוא שרף את כל הגשרים שהיו אמורים לגשר בינו לבין החלק הנשי שבו. ואז, אחרי ההנג-אובר, בפרקים השני והשלישי מופיעים אילת השחר והמלאך עגום העינים ועושים הכל כדי להציל אוד אחד מכל הגשרים השרופים אל היסוד הנשי של האל האומלל שכשהתאושש מהתקף הפירומניה שלו הבין שבגלל שהוא אלוהים הוא נצחי ולמרות שכל עולמו נשרף עליו הוא עצמו ייוותר לבדו לעד, וכדי שלא יאבד כלל את התקוה הוא מתחנן בפני אילת השחר והמלאך עגום העינים שישמרו למענו על אש האהבה שהיא האש הנשית שהיא הדי-אנ-איי של חציו השני...

אז יש עוד בעיה לטרטנר וליתר החוקרים עם אחדות העלילה במגילת האש? האם כתב שטראוס את הדברים הללו בפירוש או שרק התכוון לכך? ואם לא התכוון לכך האם אין עינינו הרואות את הקשר בין "חלקה הראשון" של המגילה ל"חלקה השני". ומה באשר ל"חלקה השלישי" של העלילה שראשיתו בשכרון הוידוי ואחריתו בהתפכחות האכזרית ממנה. האם אין שכרון הוידוי מתחיל בכך שהעלם הבוכה מפסיק לבכות ושואף לחזור אל שגרת חייו החצויים, כלומר לשאת עיניו שמימה כמשפטו ולדכא את עלומיו ולהשתוקק אל החבור השמימי עם היסוד הנשי שיבוא עליו בשעה טובה ומוצלחת בשעה שיטבול כדבעי בתכלת השמים ויטהר עצמו מכל הרהור זר ומכל מחשבה מוזרה אודות אפשרות השלמת החצאים המשתוקקים כאן על פני האדמה ולא שם תחת כנפי השמים... ובעצם כל החלק השלישי של המגילה מתאר את נסיונותיו האבודים מראש של העלם החצוי להגיע אל החצי השני ולהגיע אל המנוחה ואל הנחלה ולהביא שלום על גופו ושלום על נשמתו ושל על ישראל ושלום על כל יושבי תבל...

האויב כאן הוא בעצם הנזיר הזקן שמזיר את העלומים הללו מכל חמדה וקוטף את כל ציצי עלומיהם אחד אחד ואוסר עליהם להביט ארצה ולהביט אלו באלו וכופה עליהם את המבט השמימה...

האחדות של הספור היא טראגית כל כך. עצם החיפוש המלומד הזה אחר האחדות הוא הטרגדיה. זה הפחד הנאור מפני הפוליתיאיזם והפגניות. אז למה לחפש אחדות ביצירה? הרי ביאליק עצמו בורח מפני האחדות הזאת כמו מפני אש. זאת מגילת האש שלו. המגילה הזאת מתחילה ב"אחד" ומסתיימת ב"אחד". אין פתרון. זו הטרגדיה. זה מתחיל באל מנוסר שסובל כל כך מפני העדר החצי השני ומסתיים באיש חידות זר ומסתורי שהפך להיות אל חצוי שאין יגון כיגון היחיד שלו... לא פתרנו כלום, אומר ביאליק שהוא אל בכבודו ובעצמו וכולם מעריצים אותו וההערצה הזאת היא העריצות הגדולה כי הם כופים עליו את הבדידות את היותו מנוסר וחצוי וזה כל כך עצוב וכל כך כואב...


יֵחָצוּ – וְיִכָּפֵל מַשָּׂא אֲסוֹנָם! - יש כאן תרגיל מרתק במתמטיקה סרקאסטית – הם יֵחָצו וכתוצאה ישירה מכך ייכפל משא אסונם... חייו של אדם חצוי ומנוסר קשים כפליים מחייו של אדם שלם. הזוג – שני חלקי השלם – נושאים בנטל בקלות רבה יותר...


וְאַל-יִרְאוּ וְאַל-יִמְצְאוּ אֵלֶּה אֶת-אֵלֶּה - זוהי תמצית מזימתו של האויב הזדוני הזה – שלא יהיה כל מגע וכל מפגש ארצי וגופני בין העלמים לבין העלמות – ואל יראו אלה את אלה ואל ימצאו אלה את אלה...


(י) וּבִהְיוֹת כְּפֶשַׂע בֵּינֵיהֶם וִידֵיהֶם שְׁלוּחוֹת אֵלֶּה לִקְרַאת אֵלֶּה – וְהִתְעַוְּתוּ פְנֵיהֶם פִּתְאֹם, וּפָקוּ בִרְכֵּיהֶם וְנָפְלוּ אַרְצָה, וּמֵתוּ מוֹת זְוָעָה עַל-אֶרֶץ בַּרְזֶל תַּחַת שְׁמֵי נְחוּשָׁה, בְּאֶפֶס נֶחָמָה וּבְאֶפֶס חֶמְדָּה -


כְּפֶשַׂע - כל המגילה הזאת תלויה על בלימת ה"כפשע"... מהו ה"כפשע" הזה שנשמע כמו כפסיעה (שין שמאלית) ונראה כמו פשיעה (שין ימנית). מצד אחד "כפשע" היא יחידת רוחק מינימלית שמפרידה בין שתי נקודות במרחב – מרחק נגיעה - וּבִהְיוֹת כְּפֶשַׂע בֵּינֵיהֶם וִידֵיהֶם שְׁלוּחוֹת אֵלֶּה לִקְרַאת אֵלֶּה ; מצד שני "כפשע" היא יחידת זמן מינימלית שמפרידה בין שני רגעים - וַיִּשָּׁבַע עוֹד דָּוִד וַיֹּאמֶר יָדֹעַ יָדַע אָבִיךָ כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וַיֹּאמֶר אַל יֵדַע זֹאת יְהוֹנָתָן פֶּן יֵעָצֵב וְאוּלָם חַי יהוה וְחֵי נַפְשֶׁךָ כִּי כְפֶשַׂע בֵּינִי וּבֵין הַמָּוֶת (שמואל א כ ג) - כאן, על פי הפשט, מתאר דוד באוזני יהונתן אוהבו את הרגע (יחידת הזמן) שבו הטיל שאול את החנית להורגו, ואותו הרגע היה כפשע בינו לבין המוות. והנה בתיאור ה"כפשע" הזה מתואר כל המודל הטראגי של המגילה, שכן, הרגע המיוחל שבו יהיה סוף סוף כפשע בין העלמים לבין העלמות עתיד להיות גם רגע ה"כפשע" בינם לבין מותם המשותף, ורק רגע לאחר מותם, בתהום הצלמות, רק אז יזכו לגעת אלו באלו ולהגיע סוף סוף אל המנוחה ואל הנחלה...

אבל המלה "כפשע" תלויה גם על חוט השערה שבין הפסיעה והפשיעה. ועל חוט השערה הזה תולה האויב הזדוני והפונדמנטליסטי את העלמים והעלמות של כל הדורות. העלמים והעלמות של כל הדורות פוחדים פחד מוות מפני הנגיעה אלו באלו. במילים אחרות: הפשׁע הגדול ביותר הוא ארוס שאין עמו קדושה, וכפשֹע בין הפשׁע הזה לבין המוות... "כִּי זֶה יָדוּעַ שֶׁכָּל אָדָם הוּא בְּסַכָּנָה גְּדוֹלָה בְּכָל עֵת כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (קִדּוּשִׁין ל) יִצְרוֹ שֶׁל אָדָם מִתְחַדֵּשׁ עָלָיו בְּכָל יוֹם ומבקש להמיתו... כִּי מוּבָא בִּסְפָרִים שֶׁבֵּין הַקְּדֻשָּׁה וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא הוּא כְּחוּטָא דָּקִיק, וְעַל - כֵּן הָאָדָם בְּסַכָּנָה גְּדוֹלָה בְּכָל עֵת בִּבְחִינַת מַה שֶּׁאָמַר דָּוִד (שְׁמוּאֵל א, א) כְּפֶשַֹע בֵּינִי וּבֵין הַמָּוֶת..."

כך מתוארים הדברים אצל בעל "ליקוטי הלכות" המיוחס לנ-נ-נחמן מברסלב שהושפע מכל הנזירים הסגפנים שהשפיעו מאד גם על נ-נ-נחמן ביאליק. מגילת האש של ביאליק מושפעת מאד מה"כפשע" הזה שבין הפשע המיני והמוות.

נחנח ביאליק, כנחנח מברסלב, גם הושפע מאד מדוד נעים זמירות ישראל. העלם בהיר העינים מזכיר פעמים רבות את דוד נעים זמירות שנע בין היצירתיות האלוהית לבין היצריות השטנית - וְעַל - כֵּן בֶּאֱמֶת הָיָה דוד כָּל יָמָיו בְּסַכָּנָה גָּדוֹל מֵהַסִּטְרָא אַחֲרָא שֶׁהִתְגַּבְּרָה עָלָיו בְּכָל עֵת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים צ"ד), "לוּלֵא ה' עֶזְרָתָה לִי כִּמְעַט שָׁכְנָה דּוּמָה נַפְשִׁי". וְזֶהוּ, סוֹד כְּפֶשַֹע בֵּינִי וּבֵין הַמָּוֶת, וּמִזֶּה יָכוֹל כָּל אָדָם לִקַּח מוּסָר לְעַצְמוֹ. כְּשֶׁרוֹאֶה שֶׁהַיֵּצֶר הָרַע וְהַתַּאֲווֹת וְכוּ' מִתְגַּבְּרִים עָלָיו מְאֹד מְאֹד וְנִדְמֶה לוֹ שֶׁקָּשֶׁה לְשַׁבְּרָם. צָרִיךְ לֵידַע שֶׁבְּוַדַּאי אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא בִּטְרוּנְיָא עִמּוֹ. וּבְוַדַּאי אִם לֹא הָיָה לוֹ כֹּחַ לְשַׁבֵּר לֹא הָיָה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְגָרֶה בּוֹ יֵצֶר הָרַע כָּזֶה. רַק, אַדְּרַבָּא, יֵדַע בְּנַפְשׁוֹ כְּשֶׁרוֹאֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ יֵצֶר הָרַע גָּדוֹל כָּזֶה, שֶׁבְּוַדַּאי נַפְשׁוֹ הִיא נֶפֶשׁ יקרא וּקְדוֹשָׁה מְאֹד מְאֹד בְּשָׁרְשׁוֹ. וְעַל - כֵּן מִתְגַּבְּרִים עָלָיו כָּל כַּךְ, כִּי כָּל מַה שֶּׁהַנֶּפֶשׁ יְקָרָה וְגָבֹהַּ בְּיוֹתֵר מִתְגַּבֵּר עָלָיו הַיֵּצֶר הָרַע בְּיוֹתֵר. וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סֻכָּה נ"ב), כָּל הַגָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ יִצְרוֹ גָּדוֹל מִמֶּנּוּ. וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ עוֹד שֶׁהַיֵּצֶר הָרַע מַנִּיחַ כָּל הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְאֵינוֹ מִתְגָּרֶה אֶלָּא בְּיִשְֹרָאֵל וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּנִּיחַ כָּל יִשְׂרָאֵל וְאֵינוֹ מִתְגָּרֶה אֶלָּא בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, כִּי הִגְדִּיל לַעֲשׂוֹת", שֶׁפָּשַׁט יָדוֹ בִּגְדוֹלִים דַּיְקָא, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת דָּוִד הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁהָיָה כָּל יָמָיו בְּסַכָּנָה גְּדוֹלָה כַּנַּ"ל. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים קט"ז), "אפפוני חֶבְלֵי מָוֶת ומצרי שְׁאוֹל מְצָאוּנִי וְכוּ'". (שָׁם ס"ט) "טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מעמד וְכוּ'. הַצִּילֵנִי מִטִּיט וְאַל אטבעה וְכוּ'". וְכֵן כָּל סֵפֶר תְּהִלִּים שֶׁנִּתְיַסֵּד מֵהַתְּפִלּוֹת שֶׁהִרְבָּה לְהִתְפַּלֵּל לְהִנָּצֵל מֵהַיֵּצֶר הָרַע וְחֵילוֹתָיו לְבַל יְאַבֵּד נַפְשׁוֹ ח"ו, וּבְדֶרֶךְ זֶה צָרִיךְ כָּל אָדָם לֵילֵךְ כִּי אֵין שׁוּם עֵצָה וְתַקָּנָה לְהִנָּצֵל מִכָּל זֶה כִּי אִם עַל - יְדֵי רִבּוּי תְּפִלּוֹת וְתַחֲנוּנִים בְּלִי שִׁעוּר כָּל יְמֵי חַיָּיו, כְּמוֹ דָּוִד הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, כַּנַּ"ל וְכַמְבֹאָר אֶצְלֵנוּ כַּמָּה פְּעָמִים: (לקוטי הלכות אורח חיים הלכות ברכת השחר הלכה ג)

מעקב אחר תנועותיו של דוד בין תהומות האבדון השטניים של הסטרא אחרא לבין היכלות הטוהר השמיימיים יעזור לנו להבין את העליות והירידות האינסופיים של העלם בהיר העיניים שנע ללא הרף על ציר ה"רד עלה עלה ורד"...


וּמֵתוּ מוֹת זְוָעָה עַל-אֶרֶץ בַּרְזֶל תַּחַת שְׁמֵי נְחוּשָׁה - וְשָׁבַרְתִּי אֶת גְּאוֹן עֻזְּכֶם וְנָתַתִּי אֶת שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל וְאֶת אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה (ויקרא כו יט - מתוך פרשת התוכחה) ; וְהָיוּ שָׁמֶיךָ אֲשֶׁר עַל רֹאשְׁךָ נְחֹשֶׁת וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר תַּחְתֶּיךָ בַּרְזֶל (דברים כח כג – פרשת התוכחה השניה) – בפסוק האחד השמים הם הברזל והארץ נחושת ובפסוק האחר הן מתחלפות. כאן יש לנו קולאז' של השניים...

– הקללה בפרשת התוכחה מתממשת. כל הארץ הופכת להיות ארץ נחושה. האויב לוקח באניות את העלמים והעלמות לנקודה בפאתי ארץ הנחושה. הם לא יוצאים מהארץ. בניגוד לתפיסה ה"ריאלית" המקובלת שהאויב (הרומאי) לקח את העלמים והעלמות מאחד הנמלים בחוף הים התיכון (נמל יפו למשל) והשיט אותם מערבה אל אחד האיים סביב יוון, למשל, או רומא. האויב משאיר אותם בתוך ארץ ישראל. אין בארץ הזאת עצים ואין בה שפע כלל. יש בה נהר גדול שזורם בתוך הישימון...

וּמֵתוּ מוֹת זְוָעָה עַל-אֶרֶץ בַּרְזֶל תַּחַת שְׁמֵי נְחוּשָׁה - וְשָׁבַרְתִּי אֶת גְּאוֹן עֻזְּכֶם וְנָתַתִּי אֶת שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל וְאֶת אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה (ויקרא כו יט - מתוך פרשת התוכחה)

(כג) וְהָיוּ שָׁמֶיךָ אֲשֶׁר עַל רֹאשְׁךָ נְחֹשֶׁת וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר תַּחְתֶּיךָ בַּרְזֶל:(כד) יִתֵּן יהוה אֶת מְטַר אַרְצְךָ אָבָק וְעָפָר מִן הַשָּׁמַיִם יֵרֵד עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ:(כה) יִתֶּנְךָ יהוה נִגָּף לִפְנֵי אֹיְבֶיךָ בְּדֶרֶךְ אֶחָד תֵּצֵא אֵלָיו וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים תָּנוּס לְפָנָיו וְהָיִיתָ לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ (דברים כח כג-כה – פרשת התוכחה השניה) -

לא זו בלבד שפסוק זה מחזק את האפשרות שהאי השומם שבתוכו מושלכים העלמים והעלמות נמצא בארץ ישראל השוממה, אלא שעל פי האגדות והמדרשים יש קשר ישיר בין חורבן בית המקדש לבין הפיכתה של הארץ לחרבה. וזאת דרך המדרשים שמפרשים את הרישא של הפסוק – ושברתי את גאון עוזכם – עם חורבן בית המקדש. רשי, כדרכו, מסכם את המדרשים הללו - ושברתי את גאון עזכם - זה בית המקדש, וכן הוא אומר (יחזקאל כד כא) הנני מחלל את מקדשי גאון עוזכם: בד"ה הבא של רש'י הוא מסביר את ההבדל בין קללת ויקרא שבה יהיו השמים ברזל והארץ נחושת לבין קללת דברים (קללת משה) שבה יהיו השמים נחושת והארץ ברזל - "ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחשה - זו קשה משל משה, ששם הוא אומר (דברים כח כג) והיו שמיך אשר על ראשך נחשת וגו', שיהיו השמים מזיעין כדרך שהנחשת מזיעה והארץ אינה מזיעה כדרך שאין הברזל מזיע והיא משמרת פירותיה, אבל כאן השמים לא יהיו מזיעין כדרך שאין הברזל מזיע ויהא חורב בעולם והארץ תהא מזיעה כדרך שהנחשת מזיעה והיא מאבדת פירותיה (רש"י ויקרא כו יט) - ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחושה. ומשה אמר בהיפך זה שמיכם כנחושה וארצכם כברזל (דברים כח כג), לפי שרוב המפרשים הסכימו שכל תוכחה זו כנגד חורבן בית ראשון, ושבפרשת כי תבוא כנגד חורבן בית שני, וידוע שהברזל קשה מן הנחושת ובבית ראשון היה עיקר חטאם לשמים על ידי שעבדו לכוכבים ומזלות כמו שנאמר (ירמיה מד יח) ומן אז חדלנו לקטר למלאכת השמים, על כן יהיו השמים קשים להם מן הארץ כמו שנאמר (איוב כ כז) יגלו שמים עוונו וארץ מתקוממה לו, כי גם השחיתו דרכם על הארץ. אבל בבית שני לא עבדו עבודה זרה והיתה עיקר רעתם בארץ על ידי שנאת חנם ומריבה שהיתה ביניהם ותשחת הארץ כמו בדור המבול, על כן תהיה הארץ קשה להם יותר מן השמים (כלי יקר)

יש כאן חיזוק משמעותי לטענה שכל האי הזה הוא בעצם שני צידי נהר האבדון. האויב מוריד את העלמים והעלמות משני צידי הנהר היוצא מירושלים. כל זה מתחולל מיד לאחר החורבן. הרגע שנשבר גאון עזכם הוא הרגע שבו שבר נשבר לב העולם והוא הרגע שהר הזיתים נבקע לשנים ומקדש הקדשים החל לבקוע מעין השטן המזין את נהר האבדון. באותו רגע פסק השפע (ריקאנטי: באמרו שמיכם כברזל רמז להפסק ההשפעה, הפך 'ונתתי גשמיכם בעתם') והם הולכים לאורך הנהר ולא מוצאים מים ולא מוצאים מחיה כי כל האי הזה הוא א"י החצויה לשנים – גברים מהעבר האחד של נהר האבדון ונשים מהעבר השני.


(יא) וַיֵּלְכוּ בָּאִי הַשּׁוֹמֵם שְׁלֹשֶׁת יָמִים וְלֹא-מָצְאוּ מִחְיָה וָמָיִם. (יב) אֲבֵלִים וּמַחֲרִישִׁים הָלְכוּ וְאֵין דּוֹבֵר דָּבָר. (יג) עֵינֵיהֶם נְעוּצוֹת בַּחוֹל הַקּוֹדֵחַ וְרֹאשָׁם כָּפוּף תַּחַת לַהַט שֶׁמֶש, בְּשִׁבְטֵי אֵשׁ יִפְגָּעוּם חַדּוּדֵי צוּרִים וְעַקְרַבֵּי הַסְּלָעִים יִלְעֲגוּ לְאֵידָם -


[1] וַיֵּלְכוּ בָּאִי הַשּׁוֹמֵם שְׁלֹשֶׁת יָמִים וְלֹא-מָצְאוּ מִחְיָה וָמָיִם. אֲבֵלִים וּמַחֲרִישִׁים הָלְכוּ וְאֵין דּוֹבֵר דָּבָר. עֵינֵיהֶם נְעוּצוֹת בַּחוֹל הַקּוֹדֵחַ וְרֹאשָׁם כָּפוּף תַּחַת לַהַט שֶׁמֶש, בְּשִׁבְטֵי אֵשׁ יִפְגָּעוּם חַדּוּדֵי צוּרִים וְעַקְרַבֵּי הַסְּלָעִים יִלְעֲגוּ לְאֵידָם – וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת־יִשְׂרָאֵל מִיַּם־סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל־מִדְבַּר־שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת־יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא־מָצְאוּ מָיִם:(כג) וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל־ כֵּן קָרָא־שְׁמָהּ מָרָה: (כד) וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה־נִּשְׁתֶּה: (כה) וַיִּצְעַק אֶל־יְקֹוָק וַיּוֹרֵהוּ יְקֹוָק עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל־הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ: (כו) וַיֹּאמֶר אִם־שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל־חֻקָּיו כָּל־הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר־ שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא־אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְקֹוָק רֹפְאֶךָ (שמות טו כב-כו)


וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן־הָהָר אֶל־הָעָם וַיְקַדֵּשׁ אֶת־הָעָם וַיְכַבְּסוּ שִׂמְלֹתָם: (טו) וַיֹּאמֶר אֶל־הָעָם הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל־תִּגְּשׁוּ אֶל־ אִשָּׁה: (טז) וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי... (שמות יט יד - טז)


הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ: וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה: וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ: הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ:וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה: וְזָכַרְתָּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה (דברים ח יא-יח)


(יד) כִּי אֵרַר יְיָ אֶת-הָאִי מֵעוֹלָם וַיְּהִי קֵרֵחַ וּצְחִיחַ, לֹא גִּדַּל בִּלְתִּי אִם-אֲבָנִים וְעַקְרַבִּים. (טו) וַחֲתִימַת דֶּשֶׁא אַיִן, וְאֵין אַמַּת צֵל וְאֵין נִיד חַיִּים – אַךְ דּוּמִיַּת תַּלְאוּבוֹת וִיקוֹד חֲרֵרִים מִסָּבִיה -


כִּי אֵרַר יְיָ אֶת-הָאִי מֵעוֹלָם - חוזרים אל שתי פרשות הקללות. בפסוק הקודם כבר ראינו את ההקשר דרך מיתת הזועה על ארץ ברזל תחת שמי נחושה. כאן מוסבר לנו שוב שהקללה הזאת מתחוללת כתוצאה משבירת גאון עוזך. שקללת ויקרא היא על בית המקדש הראשון וקללת דברים היא על בית המקדש השני, ומיד ברגע שנחרב בית המקדש השתנתה כל הטופוגרפיה של הארץ והיא הפכה לארץ חרבה. לארץ מקוללת.

יש גם אפשרות נוספת לקשור את כי ארר יי את האי לקללת הגירוש מגן עדן - וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ (בראשית ג יז)


תַּלְאוּבוֹת - אֲנִי יְדַעְתִּיךָ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ תַּלְאֻבוֹת: כְּמַרְעִיתָם וַיִּשְׂבָּעוּ שָׂבְעוּ וַיָּרָם לִבָּם עַל כֵּן שְׁכֵחוּנִי (הושע יג ה-ו)

עוֹד יֵשׁ עָרִים נִכְחָדוֹת בִּתְפוּצוֹת הַגּוֹלָה בָּהֶן יֶעְשַׁן בַּמִּסְתָּר נֵרֵנוּ הַיָּשָׁן;עוֹד הוֹתִיר אֱלֹהֵינוּ לִפְלֵיטָה גדולה גַּחֶלֶת לוֹחֶשֶׁת בַּעֲרֵמַת הַדָּשֶׁן. וּכְאוּדִים מֻצָּלִים זְעֵיר שָׁם תֶּעְשַנָּה נְפָשׁוֹת אֲמֻלוֹת וּנְשָׁמוֹת עֲלוּבוֹת, הַחַיּוֹת בְּלִי יוֹמָן וּבְלִי עֵת תִּזְקַנָּה כֶּחָצִיר הָעוֹלֶה בְּאֶרֶץ תַּלְאוּבוֹת... ("הַמַּתְמִיד" א) – כך נפתח "המתמיד" – ח"ן מתאר את עליבותם של בחורי הישיבות (ושל כל בני עמנו הגרים בערים הנכחדות) – כמו מאתים העלמים והעלמות מדובר כאן בצעירים שהפכו בבת אחת לזקנים, שמעין חייהם נפסק והם בעצם מתים מהלכים – התיאורים דומים ב"המתמיד" וכאן, וגם שם יש פתיחה המציגה את הרבים ורוב הפואמה מתייחסת למתמיד היחיד שהוא צל של עצמו, זקן צעיר ועוד... – זה שופך שוב אור חדש על זהותו של האויב שהביא כל כך הרבה צעירים וצעירות למצב כזה...

אבל אם נקשיב לאגרתו של הנער ח"ן שנכתבה מישיבת ולוז'ין נראה שמהרגע שהוא מתחיל לתאר את עצמו הוא נמצא במצבם של של העלמים והעלמות המהלכים כצללים מתים בארץ תלאובות, והוא זקן צעיר השרוף מבפנים - ואני האמלל ונכה הרוח? – עת הזמיר הגיע, הסתיו עבר חלף, אבל לא למעני ולא בשבילי – אצלי, בלבי, עוד יקנן סתיו עולם, סתיו נצח, הכל נרדם, הכל נקפא, אין גם אות לחיים חדשים ואין גם תנועה אחת וניד אחד אשר יעידו כי חי חי אני, רגב כפור הנני אשר כה נקפא עד אשר גם חום שמש האביב לא ימסהו… - הטבע בריאה ורעננה ופניה וכל תוצאותיה צוהלים, שמש אביב, ירקרק חרוץ, דשא עשב – אבל מה לי ולהם? אנכי אינני מן הקרואים אל ה'שמחה' הזאת… אנכי הנני נחבא בפינה בירכתים ורואה מרחוק… - גם באפי נפש חיים, גם אנכי חפצתי להתענג ולהתעדן על מראה עיני ועל הלך נפשי, אבל עיני תראינה זרות ותהפוכות מאשר יחפץ ויהגה בו לבבי, אני משתוקק לחלום גפן פורחת, קומת התמר ועל ראשיהם מרחפת ומנתרת כנף רננים נעלסה עם נוצות זהב ומנעימה זמירות –ולפני ערער בערבה בישימון דרך, אלה יבשה וחשופת הקליפה, בודדת במועדה בארץ תלאובות אשר תוכה נחר וממעל לה, על ראשה הקרח, על שחיף עץ יבש, צורח עורב שחור משחור בקול מר ובגרון נחר: 'קרע, קרע', והד הרים יעננו 'רק רע…' (אגרת ג תרנ"א)


ויקוד - חשוב להביא כאן את המלה "ויקוד" שמופיע בישעיהו בתיאור של שריפת הנשמה של לוחמי סנחריב....


חֲרֵרִים - אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ וּמִן יהוה יָסוּר לִבּוֹ:(ו) וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב: (ז) בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהוה וְהָיָה יהוה מִבְטַחוֹ:(ח) וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלֹא <ירא> יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי (ירמיהו יז ה-ח)


(טז) וַתֵּלַהּ עֵינָם מִפְּנֵי קָרְחָתוֹ, בְּתוֹכָם הִתְעַלֵּף לִבָּם וְנַפְשָּם הִתְמוֹגָגָה. (יז) רוּחַ אַפָּם חוּטֵי אֵשׁ וְהֶבֶל פִּיהֶם שְׂרֵפַת נְשָׁמָה. (יח) גַּם-הֵד פַּעֲמֵיהֶם מֵת תַּחְתָּם עֲרִירִי וְצִלָּם בַּאֲשֶׁר נָפַל – נִשְׂרָף –


וַתֵּלַהּ עֵינָם - וְלֶחֶם אֵין בְּכָל הָאָרֶץ כִּי כָבֵד הָרָעָב מְאֹד וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאֶרֶץ כְּנַעַן מִפְּנֵי הָרָעָב (בראשית מז יג)

רד"ק – עניין שגעון, כי מפני הרעב ישתגע האדם

ולחם אין בכל הארץ כי חזק הרעב מאוד ויתעיפו יושבי ארץ של מִצרים ויושבי ארץ של כנען מפני הרעב (כתר יונתן) (ותלה מלשון לאות עייפות)

אולי גם תלה מלשון הילה מסנוורת...


רוח אפם - רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ יהוה נִלְכַּד בִּשְׁחִיתוֹתָם אֲשֶׁר אָמַרְנוּ בְּצִלּוֹ נִחְיֶה בַגּוֹיִם (איכה ד כ)


וְהֶבֶל פִּיהֶם שְׂרֵפַת - בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? +תהלים ח+ מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו +תהלים ח+ ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים! - אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: החזיר להן תשובה! - אמר לפניו: רבונו של עולם, מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. - אמר לו: אחוז בכסא כבודי, וחזור להן תשובה (בבלי שבת פח ב)


רוּחַ אַפָּם חוּטֵי אֵשׁ וְהֶבֶל פִּיהֶם שְׂרֵפַת נְשָׁמָה - ותצא אש מלפני ה' מלמד שיצא אש מבית קדשי הקדשים ושרף נשמתם, אבא יוסי בן דוסתאי אומר שני חוטים של אש יצאו מבית קודש הקדשים ונחלקו לארבעה ונכנסו שנים בחוטמו של זה ושנים בחוטמו של זה, ותאכל אותם נשמתם נשרפה ולא בגדיהם (ספרא שמיני פרשה א סימן לד)


שרפת נשמה - ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ה' מה ת"ל את השרפה, הרי אתה דן, נאמר כאן שרפה ונאמר להלן שרפה, מה שרפה האמורה כאן שרפת נשמה וגוף קיים, אף שרפה האמורה להלן שרפת נשמה וגוף קיים (ספרא שמיני פרשה א סימן מא)

- (ישעיהו י) ותחת כבדו יקד יקד כיקוד אש. אמר רבי יוחנן: ותחת כבדו - ולא כבודו ממש. רבי יוחנן לטעמיה; דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותי. רבי אלעזר אומר: ותחת כבדו - תחת כבודו ממש. רבי שמואל בר נחמני אמר: תחת כבדו - כשריפת בני אהרן; מה להלן - שריפת נשמה וגוף קיים, אף כאן - שריפת נשמה וגוף קיים. (בבלי שבת קיג ב)

משנה. מצות הנשרפין היו משקעין אותו בזבל עד ארכובותיו, ונותנין סודר קשה לתוך הרכה, וכורך על צוארו, זה מושך אצלו וזה מושך אצלו עד שפותח את פיו, ומדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו, ויורדת לתוך מעיו וחומרת את בני מעיו...

גמרא. מאי פתילה? אמר רב מתנה: פתילה של אבר. מנא לן? - אתיא שריפה שריפה מעדת קרח, מה להלן - שריפת נשמה וגוף קיים, אף כאן - שריפת נשמה וגוף קיים. רבי אלעזר אמר: אתיא שריפה שריפה מבני אהרן, מה להלן שריפת נשמה וגוף קיים - אף כאן שריפת נשמה וגוף קיים... דתניא, אבא יוסי בן דוסתאי אומר: שני חוטין של אש יצאו מבית קודש הקדשים, ונחלקו לארבע, ונכנסו שנים בחוטמו של זה ושנים בחוטמו של זה, ושרפום. - והכתיב +ויקרא י'+ ותאכל אותם! - אותם ולא בגדיהם.... (בבלי סנהדרין נב א)

גַּם-הֵד פַּעֲמֵיהֶם מֵת תַּחְתָּם עֲרִירִי וְצִלָּם בַּאֲשֶׁר נָפַל – נִשְׂרָף - וְשָׁמְעוּ אָזְנֶיךָ מֵרָחוֹק קוֹל הוֹמֶה,

וְרָאוּ עֵינֶיךָ מֵרָחוֹק אוֹר נוֹצֵץ בַּחַלּוֹן, וּבַעֲדוֹ דְּמוּת אָדָם הַדּוֹמֶה לְצִלּוֹ שֶׁל-מֵת מִתְנוֹעֵעַ, מִתְרוֹצֵץ,

מִתְרוֹצֵץ, מִתְנוֹדֵד, וַהֲמִית הֶגְיוֹן נְכָאִים תִּנָּשֵׂא עַל-נִבְכֵי הַשֶּׁקֶט עָדֶיךָ – אָז מַתְמִיד בְּאֶחָד מִבָּתֵּי הַכְּלָאִים מְאַחֵר בַּנֶּשֶׁף – תִּרְאֶינָה עֵינֶיךָ ("המתמיד" א) - שוב תיאור הצעירים הללו שבחייהם הם צללים מתים...


(יט) וַיֵּרָדֵם מַעְיַן חַיֵּיהֶם בְּתוֹכָם וַיִּשְׁתֹּק, וְנַפְשָׁם הִתְקַפְּלָה בְּפִנָּה אֲפֵלָה. (כ) וְאָפְסָה חֶמְדָּה, וְאָזְלַת יָד, וְנֶעֶצְמָה הָעַיִן מֵאֵלֶיהָ, וְלֹא יָדְעוּ כִּי-הוֹלְכִים הֵמָּה -


וַיֵּרָדֵם מַעְיַן חַיֵּיהֶם בְּתוֹכָם וַיִּשְׁתֹּק - הם איבדו כל מגע עם מעיין הנשיות האמור לנבוע מתוכם ומתוך מאתים העלמות המנותקות מהם... הם היו שרופים מבפנים... מאתיים מצתים של אש שלא מצאה לה מי אהבה לצנן אותה... הם נשרפו מבפנים... כל המעיינות הפנימיים שלהם התייבשו...


וְאָפְסָה חֶמְדָּה- וינאץ השקד - זו קליבוסת, ויסתבל החגב - אלו עגבות, ותפר האביונה - זו חמדה. רב כהנא הוה פסיק סידרא קמיה דרב, כי מטא להאי קרא נגיד ואתנח. אמר: שמע מינה בטל ליה חמדיה דרב. (בבלי שבת קנב א)


וְאָזְלַת יָד - כִּי יָדִין יהוה עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב (דברים לב לו – שירת האזינו)


וְנֶעֶצְמָה הָעַיִן מֵאֵלֶיהָ, וְלֹא יָדְעוּ כִּי-הוֹלְכִים הֵמָּה - להזכיר את כל העניין של ניווטי קורס מכים כשהולכים מתוך שינה...


מִדְיָנִים יַשְׁבִּית הַגּוֹרָל וּבֵין עֲצוּמִים יַפְרִיד: (משלי יחי ח)

רש"י: ובין עצומים יפריד - אלו בעלי דינין כמו (ישעיה מ"א) הגישו עצומותיהם ובמשנה שנים שנתעצמו בדין, ע"ש שבריבותם עצומות קרוים עצומים או לשון חוזק או לשון אוטם כמו עוצם עיניו (שם /ישעיה/ לג):

(יב) וְהָיוּ עַמִּים מִשְׂרְפוֹת שִׂיד קוֹצִים כְּסוּחִים בָּאֵשׁ יִצַּתּוּ: ס(יג) שִׁמְעוּ רְחוֹקִים אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וּדְעוּ קְרוֹבִים גְּבֻרָתִי:(יד) פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים אָחֲזָה רְעָדָה חֲנֵפִים מִי יָגוּר לָנוּ אֵשׁ אוֹכֵלָה מִי יָגוּר לָנוּ מוֹקְדֵי עוֹלָם:(טו) הֹלֵךְ צְדָקוֹת וְדֹבֵר מֵישָׁרִים מֹאֵס בְּבֶצַע מַעֲשַׁקּוֹת נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹּׁחַד אֹטֵם אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ דָּמִים וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע:(טז) הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן מְצָדוֹת סְלָעִים מִשְׂגַּבּוֹ לַחְמוֹ נִתָּן מֵימָיו נֶאֱמָנִים:(יז) מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ תִּרְאֶינָה אֶרֶץ מַרְחַקִּים:(יח) לִבְּךָ יֶהְגֶּה אֵימָה אַיֵּה סֹפֵר אַיֵּה שֹׁקֵל אַיֵּה סֹפֵר אֶת הַמִּגְדָּלִים:(יט) אֶת עַם נוֹעָז לֹא תִרְאֶה עַם עִמְקֵי שָׂפָה מִשְּׁמוֹעַ נִלְעַג לָשׁוֹן אֵין בִּינָה:(כ) חֲזֵה צִיּוֹן קִרְיַת מוֹעֲדֵנוּ עֵינֶיךָ תִרְאֶינָה יְרוּשָׁלִַם נָוֶה שַׁאֲנָן אֹהֶל בַּל יִצְעָן בַּל יִסַּע יְתֵדֹתָיו לָנֶצַח וְכָל חֲבָלָיו בַּל יִנָּתֵקוּ:(כא) כִּי אִם שָׁם אַדִּיר יהוה לָנוּ מְקוֹם נְהָרִים יְאֹרִים רַחֲבֵי יָדָיִם בַּל תֵּלֶךְ בּוֹ אֳנִי שַׁיִט וְצִי אַדִּיר לֹא יַעַבְרֶנּוּ:(כב) כִּי יהוה שֹׁפְטֵנוּ יהוה מְחֹקְקֵנוּ יהוה מַלְכֵּנוּ הוּא יוֹשִׁיעֵנוּ:(כג) נִטְּשׁוּ חֲבָלָיִךְ בַּל יְחַזְּקוּ כֵן תָּרְנָם בַּל פָּרְשׂוּ נֵס אָז חֻלַּק עַד שָׁלָל מַרְבֶּה פִּסְחִים בָּזְזוּ בַז: (ישעיהו לג יב-כג)


(כא) וְאוּלָם בַּחֲשֹׁךְ הַכֹּל בְּתוֹכָם וּבְהֵאָלֵם הַכֹּל – וְצָף פִּתְאֹם מִן-הַדְּמָמָה קוֹל צְעָדָה בְּטוּחָה וּקְצוּבָה, כְּהֵד פַּעֲמֵי רֶגֶל אֱמוּנָה בְּלֶכְתָּהּ וּכְהַלְמוּת לֵב נָבוֹן וְשׁוֹקֵט, וְלֹא-יָדַע אִישׁ מֵאַיִן בָּאָה הַצְּעָדָה וּלְמִי הִיא; (כב) כִּי מִתּוֹךְ לְבָבָם שְׁמָעוּהָ וּמֵאֶמְצַע כֻּלָּם יָצָאָה. (כג) וַיֵּדְעוּ כִּי אֶחָד פֶּלִאי מִתְהַלֵּךְ בְּתוֹכָם וּלְבַב כֻּלָּם בִּלְבָבוֹ. (כד) וְנִמְשְׁכוּ אַחֲרֵי צַעֲדַת הַפֶּלִאי וְעֵינֵיהֶם עֲצוּמוֹת כְּשֶׁהָיוּ. (כה) נַפְשָּם כְּרוּכָה עַל-עֲקֵבוֹ וּבֵין פְּסִיעוֹת רַגְלָיו תִּתְלַבֵּט -


[1] פֶּלִאי - וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל מַלְאַךְ יהוה מִי שְׁמֶךָ כִּי יָבֹא דְבָרְךָ וְכִבַּדְנוּךָ: וַיֹּאמֶר לוֹ מַלְאַךְ יהוה לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וְהוּא פֶלִאי (שופטים יג יז-יח)

[1] נַפְשָּם כְּרוּכָה עַל-עֲקֵבוֹ - אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שיכונו את לבם למקום אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק (משנה ברכות פרק ה משניה א)


כאן הוא כבר מטרים את העניין שיפותח בהמשך שנפשו שחורה כמו נחשים מתפתלים... נפש כרוכה על עקב... הדם הוא הנפש וגם הנחש הוא הנפש – נפשו כרוכה על עקבו – ולנחש אמר: הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב...


חסר כאן הרבה חומר – להעביר...



(כו) וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִתְחַזֵּק אֶחָד וְהֵצִיץ מִתּוֹךְ סְדַק עַפְעַפָּיו – וְהִפְלְתָה עֵינֹו מִכָּל-הַחֲבוּרָה שְׁנֵי בַּחוּרִים שָּוִים בְּקוֹמָה וּבִגְבוּרָה, שְׁנֵיהֶם מִשִּׁכְמָם וָמַעְלָה גְּבֹהִים מִכָּל-הַבַּחוּרִים וּשְׁנֵיהֶם אַנְשֵׁי רָזִים וְעֵינֵיהֶם גְּדוֹלוֹת וּפְקוּחוֹת לִרְוָחָה; (כז) וְאוּלָם הָאֶחָד עֶלֶם רַךְ בְּהִיר עֵינַיִם, וְהוּא מַבִּיט שָׁמַיְמָה, וַיְהִי כִּמְבַקֵּשׁ שָׁם אֶת-כּוֹכַב חַיָּיו, וְהַשֵּׁנִי אִישׁ אֵימוֹת זְעוּם עַפְעַפַּיִם, וְהוּא מַבִּיט אַרְצָה, וַיְהִי כִּמְבַקֵּשׁ אֶת-אֲבֵדַת נַפְשׁוֹ – (כח) וְלֹא יָדַע הָאִישׁ לְהַכְרִיעַ, מִי מִשְׁנֵיהֶם הַפֶּלִאי אֲשֶׁר יָכִין צַעֲדָם, אִם זֶה הָעֶלֶם הָרַךְ בְּהִיר הָעֵינַיִם וְאִם זֶה אִישׁ הָאֵימוֹת זְעוּם הָעַפְעַפַּיִם -


בסוף הרצאתו על מגילת האש ("משהו על מגילת האש") בפני הסתדרות המורים בתל-אביב בפברואר 1933 השיב ביאליק כדברים הבאים לשאלה אודות זהותם של זעום העפעפים ובהיר העינים - "שאל כאן אחד על דבר העלם זעום-העפעפים והעלם בהיר-העינים. רבותי! הייתי יכול לפתור את השאלה הזאת בתשובה קצרה, שהעלם זעום-העפעפים הוא היסוד של שנאה. אתם יודעים, שהיהודי אינו אוהב את מכאיביו בכל צורה שהיא – "את עשו שנאתי", ויסוד השנאה והמשטמה מוליך אל הנקמה. זהו לפי הפשט, רבותי! לא לפי הדרש. (וההערה הזאת חשובה מאד. קודם כל כי הוא שוב נזקק לטענה של מה שמתחולל במגילת האש הוא עניין של פשט ודרש (כמו גם רמז וסוד), ובנוסף לכך שהו קובע קביעה של "פשט" שהשנאה והמשטמה מוליכים לנקמה...) ולהיפך, השני מסמל את יסוד האהבה והסליחה, ויחד עם זה את התקוה לגאולת האנושיות. זהו המשיח הכפול של היהודים. אחד שיבוא: "מי זה בא מאדום, חמוץ-בגדים"... עם כל האגדות שמסביב לפסוקים האלה ע"ד הנקמה הגדולה באדום – אדום היה שם כולל לכל מחריבי-ישראל – וביחד עם זה, בצורה מודרנית, היסוד המהרס היהודי, שבכל תרבות זרה, כשהוא חודר לתוכה, הוא לפעמים כרעל מפעפע ומהרס מבפנים. יש בזה מדה גדולה של אמת. החרוזים הקצרים אשר שם מפרשים למדי את היסוד הזה. אולי זוכרים אתם, מי מחזק שם – זה ידוע לאלה שקראו – את רוח הבקורת המהרסת, שהכניסו היהודים לתוך הקולטורות הזרות, עם הגישה המזרחית שלהם לפרובלימות מערביות. בלי ספק, כל הדם היהודי צועק גם משם. יש שם תמונה מאלפת, יש נקמת היהודים בתרבות זרה. כבר נזדמן לי לדבר על תפקיד היהודים עוד מימי התנועות הפרוטסטנטיות, מימי רייכלין ולוּתר, ע"ד היסוד היהודי שבכל התנועות הללו עד ימי-התחיה ועד ימי ההליניזמוס וכו' – עד כמה היתה בהם יד היהדות, לפעמים בגלוי ולפעמים בסתר, לפעמים במסוה ולפעמים בפנים גלויות. אם תזכרו, למשל, את הרעש שהרעיש בשעתו נורדוי – והוא אף עשה זאת בגלוי – כנגד כל גאוני היצירה המערבית – כמה היה שם מן היהדות, אף על פי שהוא השתמש בכלים לקוחים מזרים. השאגה מבפנים היתה שאגת הדם היהודי והמחאה היהודית. אולי עוד ימצא מי שיחטט בהיסטוריה של כל התנועות הללו של חופש וחתירה במעמקים, תחת התרבות הנוצרית ביחוד, וימצא, כי הרבה אבני-יסוד של הבנינים העתיקים הללו, שנוצרו מכחה ומכח-כחה של התרבות הנוצרית, התפוצצו ע"י מגע יד-היהודים וע"י חתירתם הנעלמת. מי יודע כמה חתרו תחת התרבות הנוצרית משומדים יהודים או אנוסים, אנוסים אמתיים ואנוסים מדומים, אפילו אלה שעברו, כביכול, מתוך שאיפה לכבוד או כדי לחדור אל התרבות הזרה. כמו צפרדע זו שנכנסת לתוך המעיים ומקרקרת משם, כך גם הם נכנסו לתוך מעיהם של השונאים וקרקרו משם, וקרקרו... זהו האינסטינקט. יכולים אתם לומר, שאפילו אנשים כטרוצקי – גם כאן יש עדיין קול של קרקור זה. מי יודע, קשה לדעת מאין נצטרף הלך-הנפש וגם קביעת הפרוגרמה של האדם בחייו, מה הם היסודות המשתתפים בדבר זה, בבחירת שיטה והשקפת-עולם – בלי ספק יש גם כאן חלק מכל הענין הזה. ובמובן זה כתבתי: "מתהום האבדון". –

הבחור השני, בהיר-העינים, הנו סמל כל צורות ההכנעה, המחילה והסליחה וטוב-הלב, כל מיני צורות של ותור מצד התם לגבי האגרוף, לגבי השונא, וכו' וכו'... אלה מצפים למשיח וישועה מן השמים, וכו' וכו'. אמנם, גם בלבם הם מתקוממים לא פעם. אולם זה בבחינת "לבא לפומא לא גליא". הם בעצמם לא ראו את עצמם. מאחורי תקות השלום והסליחה היה כאן רצון של נקמה, מין נקמה, שהיא אולי עוד יותר חריפה.

על כל פנים אלה שני הבחורים היו צריכים לסמל את שתי הדמויות הללו לכל גלוייהן השונים בהיסטוריה. ויש להן גלוּיים שונים. מאות גלוּיים שונים שלהם תמצאו בכל הספרות והתרבות העברית. משיח המתנקם בצוררי-ישראל. ולהפך, משיח שהוא מאחד את הכל יחד, משכין שלום עולמי וכו' וכו'. אכן, גם בחיי-ישראל נתגלו כך, אפילו בפולקלור תמצאו את שני הבטויים הללו לצורותיהם השונות.


שְׁנֵי בַּחוּרִים שָּוִים בְּקוֹמָה וּבִגְבוּרָה - שני שעירי יום הכפורים מצותן שיהיו שניהן שוין במראה ובקומה ובדמים (משנה יומא פרק ו משניה א) – (בסופו של דבר אחד מהם יוקרב על המזבח ואחד מהם יושלך מהצוק – כל זה הולך להיות כאן בהמשך העלילה של מגילת האש...)

שתי צפרים מצותן שיהו שוות במראה ובקומה ובדמים ולקיחתן כאחת (משנה נגעים פרק יד משניה ה)


שְׁנֵיהֶם מִשִּׁכְמָם וָמַעְלָה גְּבֹהִים מִכָּל-הַבַּחוּרִים - ...וְלוֹ הָיָה בֵן וּשְׁמוֹ שָׁאוּל בָּחוּר וָטוֹב וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּוּ מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם (שמואל א ט ב) ; וַיָּרֻצוּ וַיִּקָּחֻהוּ מִשָּׁם וַיִּתְיַצֵּב בְּתוֹךְ הָעָם וַיִּגְבַּהּ מִכָּל הָעָם מִשִּׁכְמוֹ וָמָעְלָה: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל הָעָם הַרְּאִיתֶם אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ יהוה כִּי אֵין כָּמֹהוּ בְּכָל הָעָם וַיָּרִעוּ כָל הָעָם וַיֹּאמְרוּ יְחִי הַמֶּלֶךְ (שם י כג-כד)


וַיְהִי כִּמְבַקֵּשׁ אֶת-אֲבֵדַת נַפְשׁוֹ - הוא מחפש את נהר האבדון שיופיע בעוד כמה שורות


וַיְהִי כִּמְבַקֵּשׁ אֶת-אֲבֵדַת נַפְשׁוֹ - גם העלם בהיר העינים יתואר בהמשך כמי שמבקש את אבדת נפשו – " וְנַפְשׁוֹ אָבְדָה בְנַפְשׁוֹ" (פרק ו תחילת הודוי. לפתח...)

0 תגובות

פוסטים קשורים

הצג הכול

Comments


©2021 by בית המדרש של ארי אלון

bottom of page