(א) וּכְשֶׁנִּצְנֵץ הַשַּׁחַר עַל-הֶהָרִים וְאֵדִים חֲוַרְוָרִים פָּשְׁטוּ בָעֲמָקִים – וַיִּשְׁקְטוּ יַמֵּי הַלֶּהָבָה וַתִּשְׁקַעְנָה לְשׁוֹנוֹת הָאֵשׁ מֵהֵיכַל יְיָ הַשָּׂרוּף עַל-הַר הַבָּיִת.
להכניס קטעים ממאגרים אחרים שכתבתי
(ב) וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת נֶאֶסְפוּ כְּמִשְׁפָּטָם בְּמַקְהֲלוֹת קֹדֶשׁ לֵאמֹר שִׁיר שֶׁל-שַׁחֲרִית, וַיִּפְתְּחוּ אֶת-חַלּוֹנֵי הָרָקִיעַ, וַיִּשְׁלְחוּ רֹאשָׁם מוּל הַר-הַבַּיִת, לִרְאוֹת, הֲנִפְתְּחוּ דַלְתוֹת הַהֵיכָל וְאִם-עָלָה עֲתַר עֲנַן הַקְּטֹרֶת?
וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת נֶאֶסְפוּ כְּמִשְׁפָּטָם בְּמִקְהֲלוֹת קֹדֶשׁ לֵאמֹר שִׁיר שֶׁל-שַׁחֲרִית - ... ואמר רבי אלעזר כתיב ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים [איוב לח] מאן אינון בני האלהים אלו הם המלאכים שהם אומרים שירה לפני יוצר בראשית בכל לילה כנגד שלש משמרות דהוי הלילה ובכל משמרה ומשמרה כל כת וכת אומרת שירה ובמשמרה האחרונה שהיא בסופה והיא לעת הבקר כל הכוכבים והמזלות והמלאכים הנקראים בני האלהים הם אומרים שירה שנאמר ברן יחד כוכבי בקר וגו' וכל אחד כפי מעלתו. להורות כי גבוה מעל גבוה שומר כי מעלות יש להם אלה למעלה מאלה על כן נאמר שיר המעלות ממעלות המלאכים שהם אומרים שירה וזהו בראשית שי"ר תא"ב ברא אלהים את השמים ואת הארץ (זוהר חדש כרך א (תורה) פרשת בראשית דף י עמוד ב)
(וראי/ה להלן בד"ה "וייקץ יי וישאג כאריה" שלש משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי..." – קולות שונים עולים מתוך הלילה, והם נמהלים זה בזה בכל לילה ולילה, ומהילתם נטמעת לנו בתוך מאגרי הזכרון הקולקטיבי העולים אלינו בכל לילה ולילה ממעמקי תהומות הנשיה הקולקטיבית אותה אנו חולמים... ועוד נמהלים בשירת המלאכים ובשאגת האלהים גם נעירת החמורים במשמרת הראשונה ונביחת הכלבים במשמרת השניה, וכשיורדת לעולם המשמרת השלישית של הלילה מצטרפים גם קול בכיים של תינוקות המגששים באפלה אל שדי אמם, וקול ערגתם של זוגות המספרים זה עם זה את ספורי אלף הלילה ולילה של אהבתם... )
... ומי יודע אולי היה זה בוקר יום רביעי היום שבו היו אומרים הלוויים בבית המקדש אל נקמות השמ אל נקמות הופיע – בשירה מרהיבה שרה להקת הלוויים את שיר השחרית וכל מלאכי השרת מצטרפים אליהם במקהלות הקדש שלהם וכולם שרים באינספור קולות שעולים מבעד לכל הרקיעים ויורדים עד למצולות התהומות, כולם שרים שיר של יום – אל נקמות השמ – שיר של שחרית...
וַיִּפְתְּחוּ אֶת-חַלּוֹנֵי הָרָקִיעַ - להביא את הקטעים על מלאכי השרת הסוגרים את החלונות ועל השמ החותר מחתרת תחת כסא הכבוד...
כאן כמובן יש מקום להתחיל בפרק החלונות. פרק שיתפרש על פני הרבה ד"ה (דבורים מתחילים)...
לפתוח את חלונות הרקיע זה, בין השאר, לחלן את הרקיע. אני חושב שעניינה של כל המגילה הזאת הוא חִלוּן הרקיע. פתיחתו. חילוץ תורת ישראל מבור התחתיות השולחנערוכית שאליו נפלה ובו היא שבויה ימים כל כך רבים, והעלאתה לשמים החדשים ולתכלת החדשה ולזהר החדש שחיים נחמן ברא למעננו במגילה הזאת ובמגילותיו האחרות...
הרי הנפילה הזאת של התורה מתחוללת ממש בעוד רגע, כשיביטו החוצה מבעד לחלוני הרקיע הפתוחים ויזדעזעו לגלות "אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לָהֶם הָאֱלֹהִים"... תתחיל להיווצר כאן כל הספרות הרבנית שחיים נחמן ואנחנו כל כך אמביוולנטיים ביחס אליה. לא מתפתים להיענות לתפיסה המתנשאת ה"נוצרית" מחד וה"בן-גוריונית" מאידך לעשות מסלול עוקף חז"ל (ספרות רבנית) ולתת לכל השולחנערוכים לדעוך לתוך עצמם. קודם כל אנחנו חושבים שיש שם הרבה אוצרות ופנינים ומרגליות שיש לחלצם מהאשפה , ובנוסף לכך ברור לנו שכל המסלול העוקף הזה הוא מלאכותי ומרחיק את הסכוי שנתמודד בכנות ובאומץ עם הזכרון הקולקטיבי שלנו שהתפתח כפי שהתפתח במהלך 1940 השנים שחלפו בין ליל הבדולח לימינו אנו. הרבה ספרים טובים שנכתבו (חיצוניים, אלכסנדרוניים, ברית חדשה, היכלות) נשרפו או הוחרמו והרבה ספרים טובים שיכלו להיכתב לא נכתבו (בגלל הטרור הפונדמנטליסטי) ולמעשה נשרפו. אבל יותר חשוב מכך: האש האלהית בוזבזה ואותה עלינו להציל, והיא נמצאת – מה לעשות? – דוקא בארון הספרים היהודי. כן, האש האלהית שלנו גנוזה בין "גנוזי ארון יציאי לבוב סלויטא אמשטרדם ופרנקפורט, לא רק שם אבל חלק מאד מהותי מהדי,אנ,איי שלנו גנוז בין הגוילים השרופים הללו בארון הספרים היהודי – באותו אי ישימון צחיח שם היא מוסתרת – ומשם עלינו לחלצו... (ותוך כדי כך אני חושב) שאפשר להתייחס לכל האוד המוצל הזה כאל הדי.אנ.איי התרבותי שלנו. הנשמה שלנו שאם נדע לחלצה בחמלה היא תעזור לנו להעביר את מרכז הכובד מאל נקמות לאל נחמות ומצבא כיבוש לצבא שלום (לא לבטל את הנקמות והכיבוש – הלואי שזה היה אפשרי – אלא למזער אותם, להרחיק מהם ככל האפשר את מרכז הכובד. את הכבוד המסוכן הזה השוכן בענן מעל אהל שם החדש שאנו בונים, עוד אבנך ונבנית... לאפשר לנו לרפא את מקדש יי ההרוס ולהרחיב לו את יריעותיו ולפתוח לו את חלוני רקיענו ולחדש ימינו כקדם באופן הרבה יותר חומל ומנחם ומשלים... (לא למחוק... לתקן... )
וַיִּפְתְּחוּ אֶת-חַלּוֹנֵי הָרָקִיעַ, וַיִּשְׁלְחוּ רֹאשָׁם מוּל הַר-הַבַּיִת, לִרְאוֹת, הֲנִפְתְּחוּ דַלְתוֹת הַהֵיכָל - מלאכי השרת הם השכנים ממול. הם מתעוררים כל בוקר בדירת הרקיע שלהם ואחרי שהם מצחצחים שיניים ומכינים לעצמם קפה טוב, רגע לפני שהם מתחילים להתאמן בשירת המקהלה, הם פותחים לרווחה את חלונות דירתם לראות מה קורה עם השכנים ממול בהר הבית. מיתולוגיה במיטבה...
וְאִם-עָלָה עֲתַר עֲנַן הַקְּטֹרֶת – הצירוף הזה מופיע כמעט במדויק עם אותם ארבע מילים – וַעֲתַר עֲנַן הַקְּטֹרֶת עֹלֶה – באחד הקטעים החזקים שמתארים את בית המקדש בשיא שפלותו. הכוונה לתיאורים שמתאר יחזקאל את כל העבודות הזרות המתחוללות בבית המקדש שכל קירותיו מלאים בגראפיטי של רמש ובהמה ושקץ וכל גלולי בית ישראל, ובתוך כל הפגניות הלוהטת הזאת נמצאים שבעים זקנים בהנהגת יאזניהו בן שפן וכל אחד מהם מקטיר קטורת לכל אחד מהאלים הרבים הנוכחים בבית המקדש, ומתמהיל הקטורת הזאת עולה עתר ענן הקטורת. לא יכול להיות שחיים נחמן לא היה מודע לזה כשהחליט להביא לכאן ככתבם וכלשונם את ארבעת המלים הללו – "...וַיָּבֵא אֹתִי אֶל פֶּתַח הֶחָצֵר וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה חֹר אֶחָד בַּקִּיר: וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם חֲתָר נָא בַקִּיר וָאֶחְתֹּר בַּקִּיר וְהִנֵּה פֶּתַח אֶחָד: וַיֹּאמֶר אֵלָי בֹּא וּרְאֵה אֶת הַתּוֹעֵבוֹת הָרָעוֹת אֲשֶׁר הֵם עֹשִׂים פֹּה: וָאָבוֹא וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה כָל תַּבְנִית רֶמֶשׂ וּבְהֵמָה שֶׁקֶץ וְכָל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל מְחֻקֶּה עַל הַקִּיר סָבִיב סָבִיב: וְשִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי בֵית יִשְׂרָאֵל וְיַאֲזַנְיָהוּ בֶן שָׁפָן עֹמֵד בְּתוֹכָם עֹמְדִים לִפְנֵיהֶם וְאִישׁ מִקְטַרְתּוֹ בְּיָדוֹ וַעֲתַר עֲנַן הַקְּטֹרֶת עֹלֶה: וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲרָאִיתָ בֶן אָדָם אֲשֶׁר זִקְנֵי בֵית יִשְׂרָאֵל עֹשִׂים בַּחֹשֶׁךְ אִישׁ בְּחַדְרֵי מַשְׂכִּיתוֹ כִּי אֹמְרִים אֵין יְקֹוָק רֹאֶה אֹתָנוּ עָזַב יְקֹוָק אֶת הָאָרֶץ (יחזקאל ח ז-יב)
מלאכי השרת התרגלו למראה השגרתי הזה כל שחר כששתו קפה ופתחו את חלוני הרקיע. הכתובת הזאת היתה על הקיר. על כל קירות בית המקדש היתה הגראפיטי הזאת. זה הרי היה עניין של זמן עד שאל נקמות הזועם יאבד שליטה וישרוף את כל הפולחנים הללו המתחוללים בבית שאמור להיות ביתו... (להמשיך 06.07.12)
(ג) וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה יְיָ אֱלֹהִים צְבָאוֹת עַתִּיק יוֹמִין יוֹשֵׁב עִם-דִּמְדּוּמֵי הַשַּׁחַר עַל הַמַּשּׁוּאוֹת.
יְיָ אֱלֹהִים - כבר בפרק הקודם ראינו שביאליק מזכיר במגילה פעמים רבות גם את השם המפורש יי וגם את השם המפורש אלהים. כאן זו הפעם היחידה שהוא מחבר אותם ביחד ונותן לנו את הצירוף המקראי המוכר יי אלהים. בדרך כלל במקרא אנו מקבלים את הצירוף יהוה-אלהים אבל אפילו חיים נחמן לא מעז להזכיר את השם יהוה במגילת האש ולא בכל יתר יצירותיו... כדאי כמובן להוסיף שכאן איננו מקבלים רק את הצירוף יי-אלהים אלא את יי-אלהים-צבאות-עתיק יומין, וההצמדה הזאת של ארבעת שמות האל היא משמעותית ביותר ועוד נדבר על כך בהמשך...
צְבָאוֹת – יש כאן מקום לפרק חשוב במגילה שעניינו צבא וצבאות. צבא ארצי וצבא שמימי. הארץ וכל צבאם. הפרק הזה לא ימוקם רק כאן אלא גם בד"ה אחרים כגון "אש אש אש" שבסוף פרק ו... בשורה התחתונה, ההלכתית, של הפרק הזה חייבים להגיע באופן מאד חד ומדויק בכל הספור הזה של חוק טל וישיבות חלוניות. (כמובן לא רק חוק טל חייב להיות בשורה האחרונה של "צבאות" אבל זו בפירוש אחת ההלכות הפסוקות החשובות. זה ישולב לתוך המסכת התלמודית הזאת למרות שבגלוי הנושא הזה לא כל כך מופיע במגילת האש כשם שהוא מופיע במתי מדבר בעל סף בית המדרש ובעוד כמה שירים. המסכת הזאת חייבת לעסוק בהלכה ובאגדה. הלכות צבא כאן ועכשיו זה אחד הנושאים הבוערים ויש ללבן אותם על רקע האגדה הקשורה באלהים צבאות וביתר החומרים שעיבדנו כה הרבה במהלך השנה האחרונה... חומר לפרק הזה חייב לבוא גם מהרעיונות שעלו בשיעורי הטרילוגיה "צבאות" בספור מן ההפטרה (בהעלותך-שלח-קורח-חוקת) הן מהמקראות והן מתוך הקלטות השיעורים...
יי אלהים צבאות הוא אל המלחמה. הוא יי איש מלחמה המתואר בשירת הים. הוא הזאוס של המיתולוגיה שלנו. האל העליון של צבא השמים. בפרק הקודם הוא השתולל כמו מצביא צבאות השמים. הוא שרף את השמים ואת המקדש ובזבז את תחמושתו היקרה מפז שהיא האש. אש האלהים. מכאן והלאה אין עוד בידו לסייע. הוא לא יכול לצאת בראש צבא השמים ולהילחם את מלחמותיו ובנוסף לכך איננו יכול להילחם בעד ישראל. איננו יכולים יותר להחריש כדי שהוא יילחם בעדנו. הוא כבר לא מסוגל לזה. הוא עצמו הודיע על כך באופן רשמי ב"בעיר ההריגה". הוא שם את הדברים הללו בפי נביאו חיים נחמן...
כן, אני חושב שחיים נחמן צריך להיות הנביא של המהפכה החלונית. עכשיו כשמונים שנה לאחר מותו אנחנו חייבים למנף את כל מה שהוא מייצג לפני שיהיה מאוחר. יש לנו בפירוש. מנהיג למהפכה החלונית יהודית . הוא יכול לספק לנו כל כך הרבה חומרי גלם כדי שנדרוש את המדרשים החלוניים העכשוויים שלנו. אין הכוונה כמובן לצטט אותו כמו תוכי בבחינת כזה ראה וקדש. הכוונה היא לפתוח חלונות. לייחס לו את רוח הדברים וגם לצאת מדברים שלו עם דברים שהוא ממש ממש לא התכוון להם כמו למשל כל המדרש המטורף הזה שמפתח את שפת הכֵּף...
רק פעם אחת נוספת נזקק ביאליק לשם האל "צבאות" בשיריו . ב"על סף בית המדרש":
לֹא חוֹנַנְתִּי בִּמְתַלְעוֹת וּבְצִפָּרְנַיִם – כָּל-כֹּחִי לֵאלֹהִים, וֵאלֹהִים – חַיִּים!
וּכְחֹמֶט הַמִּתְכַּנֵּס בְּתוֹךְ קַשְׂקְשׂוֹתָיו אֶתְבַּצֵּר בְּמִבְצַר הָרוּחַ בִּדְמָמָה;
חָמוּשׁ בִּכְלִי נִשְׁקִי אֶשְׁמֹר דַּלְתוֹתָיו – לַמּוֹעֵד אֶתְעוֹרְרָה וְאֵצֵא לַמִּלְחָמָה.
יְיָ עַל יְמִינִי! הוּא יַחְצֹב רָהַב, וּבְרוּחַ אֵל צְבָאוֹת אֲגַבֵּר חֲיָלִים.
(לכאורה בלי קשר לכלום פתאום אני שם לב לשורה המדהימה הזאת שכותב חיים שלנו - כָּל-כֹּחִי לֵאלֹהִים, וֵאלֹהִים – חַיִּים! (סימן הקריאה במקור) ואני לא מאמין למה שאני רואה. האם רק אני רואה את זה? לא יכול להיות שהוא לא ראה... הוא מתחבא מאחורי הצירוף החזק "אלהים חיים" וכותב כל כוחי לאלוהים, ואלוהים הוא חיים סימן קריאה. הבעיה של עגנון היא שהשם הפרטי שלו איננו חיים ואפילו הוא לא יכול להרשות לעצמו לכתוב "כל כוחי לאלהים ואלהים – שמואל יוסף...)
בשיר חשוב אחר ומוכר הרבה יותר של ביאליק הוא משורר הן על צבא השמים והן על צבא השלום בעת ובעונה אחת. כולנו גדלנו על התפילה החלונית הזאת הנקראת " שַׁבָּת הַמַּלְכָּה" והמתנגנת לנו אוטומטית ברגע שאנו קוראים אותה –
הַחַמָּה מֵרֹאשׁ הָאִילָנוֹת נִסְתַּלְּקָה –
בֹּאוּ וְנֵצֵא לִקְרַאת שַׁבָּת הַמַּלְכָּה.
הִנֵּה הִיא יוֹרֶדֶת הַקְּדוֹשָׁה, הַבְּרוּכָה,
וְעִמָּה מַלְאָכִים צְבָא שָׁלוֹם וּמְנוּחָה.
בֹּאִי, בֹּאִי, הַמַּלְכָּה!
בֹּאִי, בֹּאִי, הַמַּלְכָּה!
שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם, מַלְאֲכֵי הַשָׁלוֹם!
יש דמיון בעוצמה ובקצב בין אל נקמות לבין אל צבאות. את שניהם צועדים בקצב מארש, בשלשות, בדרך לחדר אוכל טירונים. אבל שניהם יכולים בפירוש להיות שירי קצב למהפכה חלונית...
אבל אנחנו חייבים לפתוח מחדש את המנעד בין הלכות הכח ואגדות הרוח. חייבים לרענן אותו. שהשפע הרענן שלו ישיב עלינו רוח נכונה מכל השפיים... כשם שיש לחשוב על תנועות בלתי פוסקות מאל נקמות לאל(ת) נחמות כך יש לעשות עם אל צבאות. הוא יכול להיות אל צבא השלום כמו שכבר הציע לנו חיים נחמננו... אפשר כמובן למשוך אותו חזק בכיוון של צבאות האהבה ולשוב אל הפסוק משיר השירים שכל כך הרבה הרבינו לדרוש עליו והוא כל כך מרכזי למגילת האש - הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ...
עַתִּיק יוֹמִין חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי כָרְסָוָן רְמִיו וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִב לְבוּשֵׁהּ כִּתְלַג חִוָּר וּשְׂעַר רֵאשֵׁהּ כַּעֲמַר נְקֵא כָּרְסְיֵהּ שְׁבִיבִין דִּי נוּר גַּלְגִּלּוֹהִי נוּר דָּלִק: נְהַר דִּי נוּר נָגֵד וְנָפֵק מִן קֳדָמוֹהִי אֶלֶף אַלְפִין יְשַׁמְּשׁוּנֵּהּ וְרִבּוֹ רִבְבָן קָדָמוֹהִי יְקוּמוּן דִּינָא יְתִב וְסִפְרִין פְּתִיחוּ (דניאל ז ט-י) תרגום: רואה הייתי עד אשר הופלו כסאות ועתיק יומין ישב: לבושו כשלג צח ושער ראשו כצמר נקי כסאו שביבי אש, גלגליו – אש בוערת ; נהר אש מושך ויוצא לפניו, אלף אלפים ישרתוהו, ורבוא רבבות יעצדו לפניו ; המשפט ישב וספרים נפתחו...
עַתִּיק יוֹמִין - וַעֲשַׁן הָאֲרֻבּוֹת, כִּזְקַן עַתִּיק יוֹמִין, מִסְתַּלְסֵל בֶּהָדָר וְנִשָּׂא לִמְרוֹמִים. (משירי חורף)
"בָּרֵךְ שֵׁם אַלַּהּ, הַמַּאֲמִין! חַי זְקַן הַנָּבִיא, כִּי-רָאוּ עֵינֶיךָ אֶת-מֵתֵי הַמִּדְבָּר! מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה, דּוֹר קְדוּמִים, עַם נֶאְדָּר בָּעֹז, עַתֶּיק יוֹמִין, אָכֵן עַז-נֶפֶשׁ וְקָשֶׁה כְּסַלְעֵי עֲרָב עַם-זֶה הָיָה... (מתוך "מתי מדבר")
וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה יְיָ אֱלֹהִים צְבָאוֹת עַתִּיק יוֹמִין יוֹשֵׁב עִם-דִּמְדּוּמֵי הַשַּׁחַר עַל- הַמַּשּׂוּאוֹת - כָּתְלֵי בֵּית-הַמִּדְרָשׁ, קִירוֹת הַקֳּדָשִׁים! מַחֲבֵא רוּחַ אֵיתָן, מִקְלַט עַם עוֹלָמִים! לָמָּה כֹה-תַעַמְדוּ דוּמָם וּכְנוֹאָשִׁים תַּטּוּ צְלָלִים שְׁחֹרִים, צְלָלִים נֶאֱלָמִים? הֲסָר לָעַד יְיָ מֵעַל מַשׂוּאוֹתֵיכֶם וּטְבַעְתֶּם בַּאֲבַקְכֶם וְלֹא-יָשׁוּב עוֹד אֲלֵיכֶם? כַּאֲבֵלִים אִלְּמִים חֶרֶשׁ תתאבלו ּבִיגוֹנְכֶם קְפָאתֶם קוֹדְרִים, נֶעֱזָבִים (מתוך "על סף בית המדרש")
וארא את השמ יושב על כסא רם ונישא ושוליו מלאים את ההיכל....
(ד) מַעֲטֵהוּ תִּימְרוֹת עָשָׁן וַהֲדוֹם רַגְלָיו עָפָר וָאֵפֶר.
וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה יְיָ אֱלֹהִים צְבָאוֹת עַתִּיק יוֹמִין יוֹשֵׁב עִם-דִּמְדּוּמֵי הַשַּׁחַר עַל הַמַּשּׂוּאוֹת. מַעֲטֵהוּ תִּימְרוֹת עָשָׁן וַהֲדוֹם רַגְלָיו עָפָר וָאֵפֶר - כתוב אחד אומר +דניאל ז'+ לבושה כתלג חור ושער (רישיה) +מסורת הש"ס: [ראשה]+ כעמר נקא, וכתיב +שיר השירים ה'+ קוצותיו תלתלים שחרת כעורב! - לא קשיא: כאן בישיבה, כאן - במלחמה. דאמר מר: אין לך נאה בישיבה אלא זקן, ואין לך נאה במלחמה אלא בחור. כתוב אחד אומר +דניאל ז'+ כרסיה שביבין דנור וכתוב אחד אומר +דניאל ז'+ עד די כרסון רמיו ועתיק יומין יתב! - לא קשיא: אחד לו ואחד לדוד. כדתניא: אחד לו ואחד לדוד, דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי יוסי הגלילי: עקיבא! עד מתי אתה עושה שכינה חול! אלא: אחד לדין ואחד לצדקה. קיבלה מיניה או לא קיבלה מיניה? - תא שמע: אחד לדין ואחד לצדקה, דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: עקיבא! מה לך אצל הגדה? כלך מדברותיך אצל נגעים ואהלות. אלא: אחד לכסא ואחד לשרפרף, כסא - לישב עליו, שרפרף - להדום רגליו, שנאמר +ישעיהו ס"ו+ השמים כסאי והארץ הדם רגלי (בבלי חגיגה יד א)
ח"ן עושה כאן קולאז' של שתי הסתירות לכאורה בין הכתובים שיש כאן. הרי הגמרא משווה בין השמ הצעיר שקווצותיו תלתלים שחורות כעורב לבין השמ הישיש (עתיק יומין) שלבושו לבן ושער ראשו כצמר הלבן – ואז, בשלב ראשון, מיישבת הגמרא את הקושי וקובעת כי האל הוא צעיר בעל תלתלים שחורות בעת שהוא יוצא למלחמה והוא ישיש בעל שער לבן בשעה שהוא יושב בישיבה. אחר כך ממשיכה הגמרא ומקשה בין שני חלקי פסוק סותרים מדניאל עצמו – על פי התיאור האחד יושב השמ על כסא אחד שכולו שביבי אש ועל פי הפסוק שלפני כן מדובר שהפילו לשם כסאות בלשון רבים (לפחות שניים) – וכאן באים שני נסיונות יישוב של הקושיה – לפי רבי עקיבא מדובר באמת בשני כסאות אחד להשמ ואחד לדוד (!) על פי רבי אלעזר בן עזריה לא מדובר כאן בשני כסאות לשתי ישויות (עד מתי אתה עושה שכינה חול?) אלא בכסא אחד ושרפרף אחד ששניהם מיועדים, כמובן, לאל האחד. כסאו של השמ הוא על מנת לשבת עליו ואילו השרפרף הוא הדום לרגליו. ח"ן משלב את שתי הקושיות הללו לתוך שני תיאורים שמשלימים זה את זה – בפרק הראשון, פרק מחול האש הלוהט הוא מתאר את האל הצעיר והלוחם מזרה האימים - הִנֵּה הוּא אֵל נְקָמוֹת, הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ. שָׁלֵו וְנוֹרָא הוּא יוֹשֵׁב עַל-כִּסֵּא אֵשׁ בְּלֵב יָם הַלֶּהָבָה. מַעֲטֵהוּ שַׁלְהֶבֶת אַרְגָּמָן וַהֲדוֹם רַגְלָיו גֶּחָלִים בֹּעֲרוֹת. הוא יושב על כסא אש והדום רגליו גחלים בוערות. לעומת זאת, אצלנו, בפרק השני, פרק ה"הנג-אובר" מתואר אל אחר בעל צבעים אחרים – לא עוד אל הצבוע בשלל צבעי האש הארגמניים המנצנצים בשלל צבעי האדום-כתום-ארגמן-נופך-ישפה-אקדח וכדכד, אלא אל אפור וקודר, מוקף אפר שחור-אפור, והוא מחריש ושומם – הלוא הוא יְיָ אֱלֹהִים צְבָאוֹת עַתִּיק יוֹמִין יוֹשֵׁב עִם-דִּמְדּוּמֵי הַשַּׁחַר עַל- הַמַּשּׂוּאוֹת. מַעֲטֵהוּ תִּימְרוֹת עָשָׁן וַהֲדוֹם רַגְלָיו עָפָר וָאֵפֶר. הצבע השולט כאן הוא השחור-אפור המדכא, לעומת הצבעים המנצנצים-מסנוורים-פסיכודליים של סצנת ההשתוללות הפירומנית. התיאור האחד הוא של אל ישיש ועתיק שחרב עליו עולמו, והתיאור האחר הוא של קיסר פירומני שעיניו רושפות והוא בעיצומו של מחול אש לוהט. בשני המקרים יש לאל השונה כל כך כסא לשבת עליו ושרפרף הדום לרגליו – במקרה האחד הוא יושב על כסא אש בלב ים הלהבה, מעטהו ארגמן והדום רגליו גחלים בוערות ומנצנצות. במקרה השני הוא יושב עם דמדומי השחר על המשואות. מעטהו תמרות עשן והדום רגליו עפר ואפר...
(ה) רֹאשׁוֹ שָׁמוּט בֵּין זְרוֹעוֹתָיו וְהַרְרֵי הַיָּגוֹן עַל-רֹאשׁוֹ. (ו) מַחֲרִישׁ וְשׁוֹמֵם הוּא יוֹשֵׁב וּמַבִּיט אֶל-הֶחֳרָבוֹת. (ז) זַעַף כָּל-עוֹלָמִים הִקְדִּיר עַפְעַפָּיו, וּבְעֵינָיו קָפְאָה הַדְּמָמָה הַגְּדוֹלָה.
חֳרָבוֹת - החרבות פירושן בעת ובעונה אחת גם חורבות המקדש וגם חרבות של יובש. חרבות מעין. כפי שנראה בהמשך אלהים החריב את המקדש על ידי ששרף אותו ועל ידי שיבש את המעין הנובע ממנו והפך אותו לחרבה. (לפתח...)
חֳרָבוֹת - כּוֹכָבִים מְצִיצִים וְכָבִים, וַאֲנָשִׁים בַּחֲשֵׁכָה נְמַקִּים; הַבִּיטָה בַכֹּל וּבִלְבָבִי – מַחֲשַׁכִּים, יְדִידִי, מַחֲשַׁכִּים. וְנוֹצְצִים חֲלֹמוֹת וְנוֹבְלִים, וּפוֹרְחִים וּרְקֵבִים לְבָבוֹת; הַבִּיטָה בַכֹּל וּבִלְבָבִי –חֳרָבוֹת, יְדִידִי, חֳרָבוֹת. (כוכבים מציצים וכבים, ביאליק תר"ס)
וְהִנֵּה יְיָ אֱלֹהִים צְבָאוֹת עַתִּיק יוֹמִין יוֹשֵׁב עִם-דִּמְדּוּמֵי הַשַּׁחַר עַל- הַמַּשּׂוּאוֹת. מַעֲטֵהוּ תִּימְרוֹת עָשָׁן וַהֲדוֹם רַגְלָיו עָפָר וָאֵפֶר. רֹאשׁוֹ שָׁמוּט בֵּין זְרוֹעוֹתָיו וְהַרְרֵי הַיָּגוֹן עַל-רֹאשׁוֹ. מַחֲרִישׁ וְשׁוֹמֵם הוּא יוֹשֵׁב וּמַבִּיט אֶל-הֶחֳרָבוֹת. זַעַף כָּל-עוֹלָמִים הִקְדִּיר עַפְעַפָיו, וּבְעֵינָיו קָפְאָה הַדְּמָמָה הַגְּדוֹלָה - קר ככפור אנכי ונפשי גחלים תלהט. צנת קרח על פני עת יבערו בקרבי מוקדי עולם. נפשי תתהפך כלהט החרב המתהפכת ואנכי – הוי מה אמלל אנכי!… (ח"ן, אגרת ראשונה, אלול תר"ן)
(ח) וְהַר הַבַּיִת עוֹדֶנּוּ עָשֵׁן כֻּלּוֹ. (ט) עִיֵּי אֵפֶר, תִּלֵּי רֶמֶץ וְאוּדִים עֲשֵׁנִים יַחַד נֶעֶרָמוּ, וְגֶחָלִים לֹחֲשׁוֹת, צִבּוּרִים צִבּוּרִים, נוֹצְצוֹת כַּעֲרֵמוֹת אֶקְדָּח וְכַדְכֹּד בְּדוּמִיַּת שָׁחַר.
וְהַר הַבַּיִת עוֹדֶנּוּ עָשֵׁן כֻּלּוֹ - וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יהוה בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד (שמות יט יח)
נוֹצְצוֹת כַּעֲרֵמוֹת אֶקְדָּח - כל האקדחים הנוצצים הללו המונחים כאן בתחילת ההצגה לא רק יירו כמה יריות בודדות במערכות הבאות, אלא יתפוצצו לנו בפרצוף וידליקו את הבמה בכל זיקוקי הדינור האפשריים. למשל - וְאֵשׁ גְּדוֹלָה אָחֲזָה בְּלֵב הַנַּעַר וַתְּלַהֲטֵהוּ מִסָּבִיב. וַיַּרְעֵד אֶגְרֹף וַיִּצְעַק בֶּעֱנוּת נַפְשׁוֹ וּבְמַכְאוֹבוֹ הַגָּדוֹל: "אֵשׁ, אֵשׁ, אֵשׁ!" וּמֵרֹאשׁ הַכֵּף מֵעֵבֶר הַנָּהָר הִתְפּוֹצְצָה בַת-קוֹל: "אֵשׁ, אֵשׁ" – וַיִּזְדַּעְזַע נְהַר הָאֲבָדוֹן וַיְהִי לְחֶרְדַּת אֵשׁ וְכָל-הָאִי הָיָה לְשַׁאֲגַת לֶהָבָה... (להלן פרק ו פסוק ?) ערמות האקדח הללו הם גחלים שלא כבו ומהם יינצל האוד שידליק את אש התמיד וישאיר אותה על אש קטנה. ערמות האקדח הללו מסוכנות מאד ומיוחלות מאד. במעמקיהם טמונה האש בנעורת שתלבה שוב ושוב את אש היצירה. כהני דת פונדמנטליסטים חרדים כל ימיהם מפני התפרצות אש היצר הרוחשת במעמקיהם. הם יעשו הכל כדי לדכא את היצר ולכבות את אש היצירתיות. אבל יוצרים יצריים לא יתנו לאש הזאת לכבות. הם ילבו אותה שוב ושוב. ככל שיקפידו כהני הדת לכבות את אש התמיד הזאת כך היא תפרוץ ותרבה ותתלבה.
וְגֶחָלִים לֹחֲשׁוֹת, צִבּוּרִים צִבּוּרִים, נוֹצְצוֹת כַּעֲרֵמוֹת אֶקְדָּח וְכַדְכֹּד - עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים: וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח וְכָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ: וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי יהוה וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ (ישעיה נד יא-יג) (יונתן: ואשוי במרגלין אעך ותרעיך לאבני גמר וכל תחומיך לאבני צרוך) רש"י: כדכד - מין אבן טובה: שמשותיך - י"ת אעך ומנחם חברו עם ישמשוניה ויש פותרין ל' שמש חלונות שחמה זורחת בהן ועושין כנגדו מחיצה במיני זכוכית צבעים לנוי ומדרש תהלים פותר שמשותיך ושמש ומגן (תהלים פד) שיני החומה:
לאבני אקדח – יונתן תרגם "לאבני גמר" - גומרין תרגום גחלים פתר אקדח לשון קדחי אש והם מין אבנים טובות בוערות כלפידי' והוא קרבונקל"א לשון גחלת ויש פותרין ל' מקדח אבנים גדולות שכל חלל הפתח קדוח בתוכו והמזוזות והמפתן והסף כולן מתוך האבן הם... (רש"י)
אבני אקדח – הפרשנות המסורתית מזהה את אבני האקדח כאבני סלע קשה, שהפקתן דורשת קידוח רב עצמה. אבנים אלה הן בעלות גבישים מבהיקים, העשויים להיראות כגחלי אש לוהטות, שצבען אדמדם. ניתן איפוא להבין על רקע זה את פירושו של רש"י: "אבן טובה זו, אבן בוערת כלפיד והיא קרבונקלא" – כלשון גחלים. מצודת ציון, תרגום יונתן והוולגטה גרסו: Lapides Sculptos – אבני גחלת. רד"ק ביאר: אבן מזהירה כאש, ואילו התרגום האנגלי משנת 1618 תרגם אבני אקדח כ-Carbuncles... ואמנם, אבני האקדח הן כנראה סוג של גראניט – קרבונקלס – שהוא שקוף מבריק ; כאשר נשברות עליו קרני האור, נוצר בו גוון אדמדם לוהט כאש, בדומה לגראניט הרובין האדום. התרגום הגרמני של של דילמן זיהה את הנופך כרובין. אבן האקדח ואולי גם הפוך הן הפסולת החולית של אבני האקדח. בחיבורו "שלטי גיבורים" כותב ר' אברהם רופא על הנופך: "צבעו דומה לאש המנצנץ מגחלים לוחשות" (דב גינזבורג, המכון הגיאולוגי ירושלים, בתוך עולם התנ"ך)
שוב ח"ן במלוא עוצמת אומנות ההיפוך שלו והמדרש הסרקסטי המהפך שלו. מה שאנחנו יודעים על אקדח וכדכד זה מנבואת הנחמה שבישעיה נד. שם מבטיח אלהים לעניה הסוערה (ירושלים... כנסת ישראל... ) שיבואו עליה ימים של שפע ושל ידיעת השמ. כל בניך יהיו למודי השמ ושלום רב יהיה להם וכל ירושלים תהיה מרוצפת באבנים טובות ובמרגליות. היא תהיה מרוצפת בפוך ובספירים, כל החלונות והשמשות שלה ינצנצו למרחקים בשלל של אבנים טובות. ירושלים תהיה העיר היפה והעשירה והמלומדת ביותר בעולם. אולימפוס מנצנץ ומהבהב. האבנים הללו יסנוורו כמו שמש וינצנצו כמו גחלים לוחשות. עד כאן נבואת הנחמה של ישעיה... ומה שעושה נביא הזעם ח"ן זה לתאר עיר שרופה וחרוכה, שאלוהיה שבור ומרוסק, וכל מה שנותר ממנה זה גחלים לוחשות שמראיהם כמראה הספירים והפוך ואבני הכדכד ואבני האקדח – מראה מרהיב בעוצמתו הפירומנית... "הוֹ, הוֹ, אָמַר רָבָא, תָּנוּ רַבָּנָן!" הַשַּׁחַר, הַגַּנָּה וְרֵיחֹ הַשָּׂדֶה הִתְעוֹפְפוּ כָעוֹף וַיִּמָּחוּ כֶעָנָן: הָאָרָץ וּמְלֹאָהּ נִשְׁכָּחָה, אָבָדָה. הָאָרָץ וּמְלֹאָהּ – פֹּה, פֹּה בַּמִּקְצֹעַ, וּשְׁמָשׁוֹת כַּכַּדְכֹּד לָרֹב פֹּה תִזְרַחְנָה – וּמְלֵא תַעֲצוּמוֹת הַנַּעַר יָנוּעַ, וְעֵינָיו כִּשְׁתֵּי גַחֲלֵי אֵשׁ תִּתְלַקַּחְנָה... (מתוך "המתמיד")
(י) וַאֲרִי הָאֵשׁ אֲשֶׁר-יִרְבַּץ עַל-הַמִּזְבֵּחַ תָּמִיד יוֹמָם וָלַיְלָה – גַּם-הוּא דָעַךְ וְאֵינֶנּוּ. (יא) עוֹד תַּלְתַּל יָתוֹם אֶחָד מִקְצֵה רַעֲמָתוֹ מְהַבְהֵב וְרוֹעֵד וְגוֹסֵס עַל-גַּל הָאֲבָנִים הַשְּׂרוּפוֹת בְּדוּמִיַּת שָׁחַר.
וַאֲרִי הָאֵשׁ אֲשֶׁר-יִרְבַּץ עַל-הַמִּזְבֵּחַ תָּמִיד יוֹמָם וָלַיְלָה - תניא: חמשה דברים נאמרו באש של מערכה: רבוצה כארי, וברה כחמה, ויש בה ממש, ואוכלת לחין כיבשין, ואינה מעלה עשן!... רבוצה כארי? והתניא, אמר רבי חנינא סגן הכהנים: אני ראיתיה, ורבוצה ככלב! - לא קשיא; כאן במקדש ראשון, כאן - במקדש שני. (בבלי יומא כא ב) רש"י: רבוצה כארי - גחלת שנפלה מן השמים בימי שלמה והיתה על המזבח עד שבא מנשה וסילקה, היתה דומה לארי רובץ. ויש בה ממש - בשלהבת שלה.
ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם (ויקרא ט כד) כיון שראו אש חדשה שירדה משמי מרום וליחכה על המזבח, נפלו על פניהם ואמרו שירה, על אותה השעה הוא אומר רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהלה (תהלים לג א'), ואש שירדה בימי משה היתה רבוצה כארי על גבי המזבח, ולא פסקה עד שירדה בימי שלמה, שנאמר וכל [בני] ישראל רואים (כרדת) [ברדת] האש (דה"ב ז, ג') (מדרש אגדה (בובר) ויקרא י)
- המדרש הזה חשוב במיוחד כי הוא מתאר מתי ירדה האש הרובצת כארי לפני המזבח – רגע לפני שנדב ואביהו נשרפו מאש שיצאה מקדש הקדשים...
וְעַל מִזְבַּח הַזָּהָב יִפְרְשׂוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְכִסּוּ אֹתוֹ בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְשָׂמוּ אֶת בַּדָּיו: וְלָקְחוּ אֶת כָּל כְּלֵי הַשָּׁרֵת אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָם בַּקֹּדֶשׁ וְנָתְנוּ אֶל בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְכִסּוּ אוֹתָם בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְנָתְנוּ עַל הַמּוֹט: וְדִשְּׁנוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וּפָרְשׂוּ עָלָיו בֶּגֶד אַרְגָּמָן (במדבר ד יא-יג) רש"י : ופרשו עליו בגד ארגמן - ואש שירדה מן השמים רבוצה תחת הבגד כארי בשעת המסעות, ואינה שורפתו, שהיו כופין עליה פסכתר של נחשת
כל המדרשים הללו של מדברים על אש שירדה מן השמים והיא רבוצה כארי – הם לא מדברים על ארי ממש. בזוהר תהפוך האש הזאת הרבוצה כארי לארי ממש היורד מן השמים (ולא ארי מהסרטים כמו הארי המיתולוגי הזה, ההוליוודי, שהיה פותח את כל הסרטים של מטרו-גולדווין-מאייר... )
(תרגום: ... והעמדנו נשמות של רשעים הן הן המזיקים בעולם, והדין שלהם העמידוהו בעלי המשנה, שנשמתם נשרפת ונעשית אפר תחת כפות רגלי הצדיקים. ובמה נשרפות? – באש הכסא שנאמר בו 'כרסיה שביבין די נור גלגילוהי נור דלק (כסאו שביבי אש גלגליו אש דולקת). ונהר של אש נמשך ויוצא מארבע חיות האש שמקיפות את כסא הדין, שהוא אדני דין המלכות דין (אדני דינא דמלכותא דינא). ואותו נהר נאמר בו נהר של אש נמשך ויוצא מלפניו, נשמות הצדיקים טובלות ונטהרות בו, ונשמות הרשעים נדונות בו, ונבערות לפניו כקש לפני אש, וזהו אש אוכלת אש. יהוה היא חמה, נרתיק שלו אדני, וזהו הסוד שהעמידוהו. לעתיד לבוא מוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה, צדיקים מתרפאים בה ורשעים נידונים בה. ומחיות של כסא הדין היה יורד אריה של אש לאכול הקרבנות, אלו שממונים על כל אבר שחטא משחית קטגור אחד, כמו שהעמידוהו עשה עבירה אחת קנה לו קטגור אחד, ומיד שיורדת אש של גבוה ושורפת את אלו אברים וחלבים ואמורים של פרים וכבשים ועתודים ועזים, יהוה שיורד כאריה של אש לשרוף אותם, נשרפים אברים שלהם, ונשרפים משחיתים שממונים עליהם, ומתכפרים חטאי ישראל שהם אברי השכינה. באותו זמן חיות מתקרבות שממונות על זכויות, שהם מכסא הרחמים שהיא תשובה אמא עליונה, ובמה מתקרבות? – בשם יהוה שנכנס בהם, ומפני זה קרבן ליהוה, שאין מי שיכול לקרב חיות ויסודות להכניס שלום ביניהם, אלא שמו. שמקרב בשמו מים לאש ולא מכבה זה את זה, ומקרב רוח לעפר ולא מפריד אותו... ) (זוהר - רעיא מהימנא כרך ג (ויקרא) פרשת ויקרא דף טז עמוד ב + יז עמוד א)
מסתבר, אם כך, שדעיכתו והיעלמותו של ארי האש הרובץ על המזבח תמיד איננה רק דעיכתה והיעלמותה של אש האלהים שירדה מהשמים, אלא גם של האל עצמו (של יהוה) שהיה יורד כל פעם מהשמים אל המזבח ומכניס שלום לחיות העולם וליסודותיו...
הקטע הבא בזהר יאיר את התמונה הזאת מזווית נוספת וימחיש לנו (פשוטו כמשמעו) מה קרה למחלוקת בדבר האש הרבוצה – האם היא רבוצה כארי או ככלב? -
אמר רעיא מהימנא: לית קרבנין אלא לרחקא סטרין מסאבין ולקרבא דרגין קדישין... אמר בוצינא קדישא: רעיא מהימנא, והלא אמרת לעיל דקרבנין דקודשא בריך הוא לאו אינון אלא לקרבא י' בה' ו' בה', אלא אע"ג דכל קרבנין צריכין לקרב קמיה איהו פליג לכל משריין מאכלין דקרבנין לכל חד כדקא חזי ליה לשכליים מזוני דאורייתא ומשתייא דיינא ומיא דאורייתא לטבעיים דאינון שדים דאינון כבני אדם יהיב לון אלין מאכלין טבעיים דנחית אשא דלהון למיכל לון כמה דאוקמוה רבנן. אי זכו הוה נחית כמו אריה דאשא למיכל קרבנין ואי לא הוה נחית תמן כמין כלבא דאשא, ואוף הכי כד מית ב"נ אי זכי נחית בדמות אריה לקבלא נפשיה ואי לאו בדמות כלב דאמר דוד עליה (תהלים כא) הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי. ובגין לשיזבא קודשא בריך הוא גופיהון דישראל מנהון ונפשהון מני לקרב קרבנין דבעירן וגופן באתרייהו לקיים (משלי כה) אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים אבל קודשא בריך הוא לא נטיל אלא רעותא דלבא ותבירו דיליה (דאיהו ישראל) הדא הוא דכתיב (תהלים נא) זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה כגוונא דכלי חרס דאתמר בהון נשברו נטהרו,
תרגום: אמר רעיא מהימנא הרועה הנאמן: אין הקרבנות אלא לרחק צדדים טמאים ולקרב דרגות קדושות... אמר המאור הקדוש: רעיא מהימנא, והלוא אמרת למעלה שהקרבנות של הקדוש ברוך הוא אין הם אלא לקרב 'י' ב'ה', 'ו' ב'ה'? - אלא אף על פי שכל קרבנות צריכים להקריב לפניו, הוא מחלק לכל מחנות מאכלי הקרבנות לכל אחד כפי שראוי לו, לשכליים, מזונות התורה, לטבעיים, שהם שדים שהם כבני אדם, נותן להם אלו מאכלות טבעיים, שיורדת אש שלהם לאכול אותם. כמו שהעמידוהו חכמים, אם זכו היה יורד כמו אריה של אש לאכול קרבנות, ואם לא היה יורד שם כמין כלב של אש. ואף כך כאשר מת בן אדם, אם זוכה יורד בדמות אריה לקבל נפשו, ואם לא בדמות כלב, שאמר דוד עליו: הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי. וכדי להציל הקדוש ברוך גופי ישראל מהם ונפשם, ציווה להקריב קרבנות של בהמות וגופם במקומם, לקיים 'אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים. אבל הקדוש ברוך הוא לא נוטל אלא רצון הלב ושבר שלו (שהוא ישראל), זהו שכתבו 'זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. כמו שכלי חרס נאמר בהם 'נשברו נטהרו'... (זוהר - רעיא מהימנא כרך ג (במדבר) פרשת פנחס דף רכד עמוד א + עמוד ב)
תָּמִיד - אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה (ויקרא ו ו)
(יב) וַיֵּדְעוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לָהֶם הָאֱלֹהִים. (יג) וַיִּזְדַּעְזְעוּ מְאֹד, וַיִּרְעֲדוּ עִמָּם כָּל-כּוֹכְבֵי הַבֹּקֶר; וַיָּלִיטוּ הַמַּלְאָכִים אֶת-פְּנֵיהֶם בְּכַנְפֵיהֶם, כִּי-יָרְאוּ מֵהַבִּיט אֶל-צַעַר הָאֱלֹהִים -
וַיָּלִיטוּ הַמַּלְאָכִים אֶת-פְּנֵיהֶם בְּכַנְפֵיהֶם - בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל: שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף (ישעיה ו א-ב)
וַיָּלִיטוּ הַמַּלְאָכִים אֶת-פְּנֵיהֶם בְּכַנְפֵיהֶם, כִּי-יָרְאוּ מֵהַבִּיט אֶל-צַעַר הָאֱלֹהִים - ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים (להרחיב ולהביא מקורות)
(יד) וַתֵּהָפֵךְ שִׁירָתָם בַּשַּׁחַר הַהוּא לְקִינָה חֲרִישִׁית וּנְהִי דְמָמָה דַקָּה. (טו) דּוּמָם פָּרְשׁוּ וּבָכוּ, מַלְאָךְ לְנַפְשׁוֹ מַלְאָךְ לְנַפְשׁוֹ, וַיֵּבְךְּ בִּדְמָמָה כָּל הָעוֹלָם עִמָּם... –
וַתֵּהָפֵךְ שִׁירָתָם בַּשַּׁחַר הַהוּא לְקִינָה חֲרִישִׁית - על דא ודאי קא בכית, זקן אמלל! על זה אבכה גם אני – ונבך שנינו… רק אנכי אשנה שנוי קטן וקל בכתוב הראשון, ותחת 'שיר השירים' אומר 'קינת הקינות'. המעבר משיר השירים לקינת הקינות הוא מוטיב מרכזי במגילת האש. כל הזמן יש תנועה במגילה הזאת בין מגילת שיר השירים למגילת איכה....
דומם פרשו ובכו - הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻצָה מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם מַר יִבְכָּיוּן (ישעיה לג ז)
להביא את "כל המלאכים בוכים...