מְגִלַּת הָאֵשׁ פרק ב - הערות והארות

(א) וּכְשֶׁנִּצְנֵץ הַשַּׁחַר עַל-הֶהָרִים וְאֵדִים חֲוַרְוָרִים פָּשְׁטוּ בָעֲמָקִים – וַיִּשְׁקְטוּ יַמֵּי הַלֶּהָבָה וַתִּשְׁקַעְנָה לְשׁוֹנוֹת הָאֵשׁ מֵהֵיכַל יְיָ הַשָּׂרוּף עַל-הַר הַבָּיִת.

להכניס קטעים ממאגרים אחרים שכתבתי

(ב) וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת נֶאֶסְפוּ כְּמִשְׁפָּטָם בְּמַקְהֲלוֹת קֹדֶשׁ לֵאמֹר שִׁיר שֶׁל-שַׁחֲרִית, וַיִּפְתְּחוּ אֶת-חַלּוֹנֵי הָרָקִיעַ, וַיִּשְׁלְחוּ רֹאשָׁם מוּל הַר-הַבַּיִת, לִרְאוֹת, הֲנִפְתְּחוּ דַלְתוֹת הַהֵיכָל וְאִם-עָלָה עֲתַר עֲנַן הַקְּטֹרֶת?

וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת נֶאֶסְפוּ כְּמִשְׁפָּטָם בְּמִקְהֲלוֹת קֹדֶשׁ לֵאמֹר שִׁיר שֶׁל-שַׁחֲרִית - ... ואמר רבי אלעזר כתיב ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים [איוב לח] מאן אינון בני האלהים אלו הם המלאכים שהם אומרים שירה לפני יוצר בראשית בכל לילה כנגד שלש משמרות דהוי הלילה ובכל משמרה ומשמרה כל כת וכת אומרת שירה ובמשמרה האחרונה שהיא בסופה והיא לעת הבקר כל הכוכבים והמזלות והמלאכים הנקראים בני האלהים הם אומרים שירה שנאמר ברן יחד כוכבי בקר וגו' וכל אחד כפי מעלתו. להורות כי גבוה מעל גבוה שומר כי מעלות יש להם אלה למעלה מאלה על כן נאמר שיר המעלות ממעלות המלאכים שהם אומרים שירה וזהו בראשית שי"ר תא"ב ברא אלהים את השמים ואת הארץ (זוהר חדש כרך א (תורה) פרשת בראשית דף י עמוד ב)

(וראי/ה להלן בד"ה "וייקץ יי וישאג כאריה" שלש משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי..." – קולות שונים עולים מתוך הלילה, והם נמהלים זה בזה בכל לילה ולילה, ומהילתם נטמעת לנו בתוך מאגרי הזכרון הקולקטיבי העולים אלינו בכל לילה ולילה ממעמקי תהומות הנשיה הקולקטיבית אותה אנו חולמים... ועוד נמהלים בשירת המלאכים ובשאגת האלהים גם נעירת החמורים במשמרת הראשונה ונביחת הכלבים במשמרת השניה, וכשיורדת לעולם המשמרת השלישית של הלילה מצטרפים גם קול בכיים של תינוקות המגששים באפלה אל שדי אמם, וקול ערגתם של זוגות המספרים זה עם זה את ספורי אלף הלילה ולילה של אהבתם... )

... ומי יודע אולי היה זה בוקר יום רביעי היום שבו היו אומרים הלוויים בבית המקדש אל נקמות השמ אל נקמות הופיע – בשירה מרהיבה שרה להקת הלוויים את שיר השחרית וכל מלאכי השרת מצטרפים אליהם במקהלות הקדש שלהם וכולם שרים באינספור קולות שעולים מבעד לכל הרקיעים ויורדים עד למצולות התהומות, כולם שרים שיר של יום – אל נקמות השמ – שיר של שחרית...

וַיִּפְתְּחוּ אֶת-חַלּוֹנֵי הָרָקִיעַ - להביא את הקטעים על מלאכי השרת הסוגרים את החלונות ועל השמ החותר מחתרת תחת כסא הכבוד...

כאן כמובן יש מקום להתחיל בפרק החלונות. פרק שיתפרש על פני הרבה ד"ה (דבורים מתחילים)...

לפתוח את חלונות הרקיע זה, בין השאר, לחלן את הרקיע. אני חושב שעניינה של כל המגילה הזאת הוא חִלוּן הרקיע. פתיחתו. חילוץ תורת ישראל מבור התחתיות השולחנערוכית שאליו נפלה ובו היא שבויה ימים כל כך רבים, והעלאתה לשמים החדשים ולתכלת החדשה ולזהר החדש שחיים נחמן ברא למעננו במגילה הזאת ובמגילותיו האחרות...

הרי הנפילה הזאת של התורה מתחוללת ממש בעוד רגע, כשיביטו החוצה מבעד לחלוני הרקיע הפתוחים ויזדעזעו לגלות "אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לָהֶם הָאֱלֹהִים"... תתחיל להיווצר כאן כל הספרות הרבנית שחיים נחמן ואנחנו כל כך אמביוולנטיים ביחס אליה. לא מתפתים להיענות לתפיסה המתנשאת ה"נוצרית" מחד וה"בן-גוריונית" מאידך לעשות מסלול עוקף חז"ל (ספרות רבנית) ולתת לכל השולחנערוכים לדעוך לתוך עצמם. קודם כל אנחנו חושבים שיש שם הרבה אוצרות ופנינים ומרגליות שיש לחלצם מהאשפה , ובנוסף לכך ברור לנו שכל המסלול העוקף הזה הוא מלאכותי ומרחיק את הסכוי שנתמודד בכנות ובאומץ עם הזכרון הקולקטיבי שלנו שהתפתח כפי שהתפתח במהלך 1940 השנים שחלפו בין ליל הבדולח לימינו אנו. הרבה ספרים טובים שנכתבו (חיצוניים, אלכסנדרוניים, ברית חדשה, היכלות) נשרפו או הוחרמו והרבה ספרים טובים שיכלו להיכתב לא נכתבו (בגלל הטרור הפונדמנטליסטי) ולמעשה נשרפו. אבל יותר חשוב מכך: האש האלהית בוזבזה ואותה עלינו להציל, והיא נמצאת – מה לעשות? – דוקא בארון הספרים היהודי. כן, האש האלהית שלנו גנוזה בין "גנוזי ארון יציאי לבוב סלויטא אמשטרדם ופרנקפורט, לא רק שם אבל חלק מאד מהותי מהדי,אנ,איי שלנו גנוז בין הגוילים השרופים הללו בארון הספרים היהודי – באותו אי ישימון צחיח שם היא מוסתרת – ומשם עלינו לחלצו... (ותוך כדי כך אני חושב) שאפשר להתייחס לכל האוד המוצל הזה כאל הדי.אנ.איי התרבותי שלנו. הנשמה שלנו שאם נדע לחלצה בחמלה היא תעזור לנו להעביר את מרכז הכובד מאל נקמות לאל נחמות ומצבא כיבוש לצבא שלום (לא לבטל את הנקמות והכיבוש – הלואי שזה היה אפשרי – אלא למזער אותם, להרחיק מהם ככל האפשר את מרכז הכובד. את הכבוד המסוכן הזה השוכן בענן מעל אהל שם החדש שאנו בונים, עוד אבנך ונבנית... לאפשר לנו לרפא את מקדש יי ההרוס ולהרחיב לו את יריעותיו ולפתוח לו את חלוני רקיענו ולחדש ימינו כקדם באופן הרבה יותר חומל ומנחם ומשלים... (לא למחוק... לתקן... )

וַיִּפְתְּחוּ אֶת-חַלּוֹנֵי הָרָקִיעַ, וַיִּשְׁלְחוּ רֹאשָׁם מוּל הַר-הַבַּיִת, לִרְאוֹת, הֲנִפְתְּחוּ דַלְתוֹת הַהֵיכָל - מלאכי השרת הם השכנים ממול. הם מתעוררים כל בוקר בדירת הרקיע שלהם ואחרי שהם מצחצחים שיניים ומכינים לעצמם קפה טוב, רגע לפני שהם מתחילים להתאמן בשירת המקהלה, הם פותחים לרווחה את חלונות דירתם לראות מה קורה עם השכנים ממול בהר הבית. מיתולוגיה במיטבה...

וְאִם-עָלָה עֲתַר עֲנַן הַקְּטֹרֶת – הצירוף הזה מופיע כמעט במדויק עם אותם ארבע מילים – וַעֲתַר עֲנַן הַקְּטֹרֶת עֹלֶה – באחד הקטעים החזקים שמתארים את בית המקדש בשיא שפלותו. הכוונה לתיאורים שמתאר יחזקאל את כל העבודות הזרות המתחוללות בבית המקדש שכל קירותיו מלאים בגראפיטי של רמש ובהמה ושקץ וכל גלולי בית ישראל, ובתוך כל הפגניות הלוהטת הזאת נמצאים שבעים זקנים בהנהגת יאזניהו בן שפן וכל אחד מהם מקטיר קטורת לכל אחד מהאלים הרבים הנוכחים בבית המקדש, ומתמהיל הקטורת הזאת עולה עתר ענן הקטורת. לא יכול להיות שחיים נחמן לא היה מודע לזה כשהחליט להביא לכאן ככתבם וכלשונם את ארבעת המלים הללו – "...וַיָּבֵא אֹתִי אֶל פֶּתַח הֶחָצֵר וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה חֹר אֶחָד בַּקִּיר: וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם חֲתָר נָא בַקִּיר וָאֶחְתֹּר בַּקִּיר וְהִנֵּה פֶּתַח אֶחָד: וַיֹּאמֶר אֵלָי בֹּא וּרְאֵה אֶת הַתּוֹעֵבוֹת הָרָעוֹת אֲשֶׁר הֵם עֹשִׂים פֹּה: וָאָבוֹא וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה כָל תַּבְנִית רֶמֶשׂ וּבְהֵמָה שֶׁקֶץ וְכָל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל מְחֻקֶּה עַל הַקִּיר סָבִיב סָבִיב: וְשִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי בֵית יִשְׂרָאֵל וְיַאֲזַנְיָהוּ בֶן שָׁפָן עֹמֵד בְּתוֹכָם עֹמְדִים לִפְנֵיהֶם וְאִישׁ מִקְטַרְתּוֹ בְּיָדוֹ וַעֲתַר עֲנַן הַקְּטֹרֶת עֹלֶה: וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲרָאִיתָ בֶן אָדָם אֲשֶׁר זִקְנֵי בֵית יִשְׂרָאֵל עֹשִׂים בַּחֹשֶׁךְ אִישׁ בְּחַדְרֵי מַשְׂכִּיתוֹ כִּי אֹמְרִים אֵין יְקֹוָק רֹאֶה אֹתָנוּ עָזַב יְקֹוָק אֶת הָאָרֶץ (יחזקאל ח ז-יב)

מלאכי השרת התרגלו למראה השגרתי הזה כל שחר כששתו קפה ופתחו את חלוני הרקיע. הכתובת הזאת היתה על הקיר. על כל קירות בית המקדש היתה הגראפיטי הזאת. זה הרי היה עניין של זמן עד שאל נקמות הזועם יאבד שליטה וישרוף את כל הפולחנים הללו המתחוללים בבית שאמור להיות ביתו... (להמשיך 06.07.12)

(ג) וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה יְיָ אֱלֹהִים צְבָאוֹת עַתִּיק יוֹמִין יוֹשֵׁב עִם-דִּמְדּוּמֵי הַשַּׁחַר עַל הַמַּשּׁוּאוֹת.

יְיָ אֱלֹהִים - כבר בפרק הקודם ראינו שביאליק מזכיר במגילה פעמים רבות גם את השם המפורש יי וגם את השם המפורש אלהים. כאן זו הפעם היחידה שהוא מחבר אותם ביחד ונותן לנו את הצירוף המקראי המוכר יי אלהים. בדרך כלל במקרא אנו מקבלים את הצירוף יהוה-אלהים אבל אפילו חיים נחמן לא מעז להזכיר את השם יהוה במגילת האש ולא בכל יתר יצירותיו... כדאי כמובן להוסיף שכאן איננו מקבלים רק את הצירוף יי-אלהים אלא את יי-אלהים-צבאות-עתיק יומין, וההצמדה הזאת של ארבעת שמות האל היא משמעותית ביותר ועוד נדבר על כך בהמשך...

צְבָאוֹת – יש כאן מקום לפרק חשוב במגילה שעניינו צבא וצבאות. צבא ארצי וצבא שמימי. הארץ וכל צבאם. הפרק הזה לא ימוקם רק כאן אלא גם בד"ה אחרים כגון "אש אש אש" שבסוף פרק ו... בשורה התחתונה, ההלכתית, של הפרק הזה חייבים להגיע באופן מאד חד ומדויק בכל הספור הזה של חוק טל וישיבות חלוניות. (כמובן לא רק חוק טל חייב להיות בשורה האחרונה של "צבאות" אבל זו בפירוש אחת ההלכות הפסוקות החשובות. זה ישולב לתוך המסכת התלמודית הזאת למרות שבגלוי הנושא הזה לא כל כך מופיע במגילת האש כשם שהוא מופיע במתי מדבר בעל סף בית המדרש ובעוד כמה שירים. המסכת הזאת חייבת לעסוק בהלכה ובאגדה. הלכות צבא כאן ועכשיו זה אחד הנושאים הבוערים ויש ללבן אותם על רקע האגדה הקשורה באלהים צבאות וביתר החומרים שעיבדנו כה הרבה במהלך השנה האחרונה... חומר לפרק הזה חייב לבוא גם מהרעיונות שעלו בשיעורי הטרילוגיה "צבאות" בספור מן ההפטרה (בהעלותך-שלח-קורח-חוקת) הן מהמקראות והן מתוך הקלטות השיעורים...

יי אלהים צבאות הוא אל המלחמה. הוא יי איש מלחמה המתואר בשירת הים. הוא הזאוס של המיתולוגיה שלנו. האל העליון של צבא השמים. בפרק הקודם הוא השתולל כמו מצביא צבאות השמים. הוא שרף את השמים ואת המקדש ובזבז את תחמושתו היקרה מפז שהיא האש. אש האלהים. מכאן והלאה אין עוד בידו לסייע. הוא לא יכול לצאת בראש צבא השמים ולהילחם את מלחמותיו ובנוסף לכך איננו יכול להילחם בעד ישראל. איננו יכולים יותר להחריש כדי שהוא יילחם בעדנו. הוא כבר לא מסוגל לזה. הוא עצמו הודיע על כך באופן רשמי ב"בעיר ההריגה". הוא שם את הדברים הללו בפי נביאו חיים נחמן...

כן, אני חושב שחיים נחמן צריך להיות הנביא של המהפכה החלונית. עכשיו כשמונים שנה לאחר מותו אנחנו חייבים למנף את כל מה שהוא מייצג לפני שיהיה מאוחר. יש לנו בפירוש. מנהיג למהפכה החלונית יהודית . הוא יכול לספק לנו כל כך הרבה חומרי גלם כדי שנדרוש את המדרשים החלוניים העכשוויים שלנו. אין הכוונה כמובן לצטט אותו כמו תוכי בבחינת כזה ראה וקדש. הכוונה היא לפתוח חלונות. לייחס לו את רוח הדברים וגם לצאת מדברים שלו עם דברים שהוא ממש ממש לא התכוון להם כמו למשל כל המדרש המטורף הזה שמפתח את שפת הכֵּף...

רק פעם אחת נוספת נזקק ביאליק לשם האל "צבאות" בשיריו . ב"על סף בית המדרש":

לֹא חוֹנַנְתִּי בִּמְתַלְעוֹת וּבְצִפָּרְנַיִם – כָּל-כֹּחִי לֵאלֹהִים, וֵאלֹהִים – חַיִּים!

וּכְחֹמֶט הַמִּתְכַּנֵּס בְּתוֹךְ קַשְׂקְשׂוֹתָיו אֶתְבַּצֵּר בְּמִבְצַר הָרוּחַ בִּדְמָמָה;

חָמוּשׁ בִּכְלִי נִשְׁקִי אֶשְׁמֹר דַּלְתוֹתָיו – לַמּוֹעֵד אֶתְעוֹרְרָה וְאֵצֵא לַמִּלְחָמָה.

יְיָ עַל יְמִינִי! הוּא יַחְצֹב רָהַב, וּבְרוּחַ אֵל צְבָאוֹת אֲגַבֵּר חֲיָלִים.

(לכאורה בלי קשר לכלום פתאום אני שם לב לשורה המדהימה הזאת שכותב חיים שלנו - כָּל-כֹּחִי לֵאלֹהִים, וֵאלֹהִים – חַיִּים! (סימן הקריאה במקור) ואני לא מאמין למה שאני רואה. האם רק אני רואה את זה? לא יכול להיות שהוא לא ראה... הוא מתחבא מאחורי הצירוף החזק "אלהים חיים" וכותב כל כוחי לאלוהים, ואלוהים הוא חיים סימן קריאה. הבעיה של עגנון היא שהשם הפרטי שלו איננו חיים ואפילו הוא לא יכול להרשות לעצמו לכתוב "כל כוחי לאלהים ואלהים – שמואל יוסף...)

בשיר חשוב אחר ומוכר הרבה יותר של ביאליק הוא משורר הן על צבא השמים והן על צבא השלום בעת ובעונה אחת. כולנו גדלנו על התפילה החלונית הזאת הנקראת " שַׁבָּת הַמַּלְכָּה" והמתנגנת לנו אוטומטית ברגע שאנו קוראים אותה –

הַחַמָּה מֵרֹאשׁ הָאִילָנוֹת נִסְתַּלְּקָה –

בֹּאוּ וְנֵצֵא לִקְרַאת שַׁבָּת הַמַּלְכָּה.

הִנֵּה הִיא יוֹרֶדֶת הַקְּדוֹשָׁה, הַבְּרוּכָה,

וְעִמָּה מַלְאָכִים צְבָא שָׁלוֹם וּמְנוּחָה.

בֹּאִי, בֹּאִי, הַמַּלְכָּה!

בֹּאִי, בֹּאִי, הַמַּלְכָּה!

שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם, מַלְאֲכֵי הַשָׁלוֹם!

יש דמיון בעוצמה ובקצב בין אל נקמות לבין אל צבאות. את שניהם צועדים בקצב מארש, בשלשות, בדרך לחדר אוכל טירונים. אבל שניהם יכולים בפירוש להיות שירי קצב למהפכה חלונית...

אבל אנחנו חייבים לפתוח מחדש את המנעד בין הלכות הכח ואגדות הרוח. חייבים לרענן אותו. שהשפע הרענן שלו ישיב עלינו רוח נכונה מכל השפיים... כשם שיש לחשוב על תנועות בלתי פוסקות מאל נקמות לאל(ת) נחמות כך יש לעשות עם אל צבאות. הוא יכול להיות אל צבא השלום כמו שכבר הציע לנו חיים נחמננו... אפשר כמובן למשוך אותו חזק בכיוון של צבאות האהבה ולשוב אל הפסוק משיר השירים שכל כך הרבה הרבינו לדרוש עליו והוא כל כך מרכזי למגילת האש - הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ...

עַתִּיק יוֹמִין חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי כָרְסָוָן רְמִיו וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִב לְבוּשֵׁהּ כִּתְלַג חִוָּר וּשְׂעַר רֵאשֵׁהּ כַּעֲמַר נְקֵא כָּרְסְיֵהּ שְׁבִיבִין דִּי נוּר גַּלְגִּלּוֹהִי נוּר דָּלִק: נְהַר דִּי נוּר נָגֵד וְנָפֵק מִן קֳדָמוֹהִי אֶלֶף אַלְפִין יְשַׁמְּשׁוּנֵּהּ וְרִבּוֹ רִבְבָן קָדָמוֹהִי יְקוּמוּן דִּינָא יְתִב וְסִפְרִין פְּתִיחוּ (דניאל ז ט-י) תרגום: רואה הייתי עד אשר הופלו כסאות ועתיק יומין ישב: לבושו כשלג צח ושער ראשו כצמר נקי כסאו שביבי אש, גלגליו – אש בוערת ; נהר אש מושך ויוצא לפניו, אלף אלפים ישרתוהו, ורבוא רבבות יעצדו לפניו ; המשפט ישב וספרים נפתחו...

עַתִּיק יוֹמִין - וַעֲשַׁן הָאֲרֻבּוֹת, כִּזְקַן עַתִּיק יוֹמִין, מִסְתַּלְסֵל בֶּהָדָר וְנִשָּׂא לִמְרוֹמִים. (משירי חורף)

"בָּרֵךְ שֵׁם אַלַּהּ, הַמַּאֲמִין! חַי זְקַן הַנָּבִיא, כִּי-רָאוּ עֵינֶיךָ אֶת-מֵתֵי הַמִּדְבָּר! מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה, דּוֹר קְדוּמִים, עַם נֶאְדָּר בָּעֹז, עַתֶּיק יוֹמִין, אָכֵן עַז-נֶפֶשׁ וְקָשֶׁה כְּסַלְעֵי עֲרָב עַם-זֶה הָיָה... (מתוך "מתי מדבר")

וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה יְיָ אֱלֹהִים צְבָאוֹת עַתִּיק יוֹמִין יוֹשֵׁב עִם-דִּמְדּוּמֵי הַשַּׁחַר עַל- הַמַּשּׂוּאוֹת - כָּתְלֵי בֵּית-הַמִּדְרָשׁ, קִירוֹת הַקֳּדָשִׁים! מַחֲבֵא רוּחַ אֵיתָן, מִקְלַט עַם עוֹלָמִים! לָמָּה כֹה-תַעַמְדוּ דוּמָם וּכְנוֹאָשִׁים תַּטּוּ צְלָלִים שְׁחֹרִים, צְלָלִים נֶאֱלָמִים? הֲסָר לָעַד יְיָ מֵעַל מַשׂוּאוֹתֵיכֶם וּטְבַעְתֶּם בַּאֲבַקְכֶם וְלֹא-יָשׁוּב עוֹד אֲלֵיכֶם? כַּאֲבֵלִים אִלְּמִים חֶרֶשׁ תתאבלו ּבִיגוֹנְכֶם קְפָאתֶם קוֹדְרִים, נֶעֱזָבִים (מתוך "על סף בית המדרש")

וארא את השמ יושב על כסא רם ונישא ושוליו מלאים את ההיכל....

(ד) מַעֲטֵהוּ תִּימְרוֹת עָשָׁן וַהֲדוֹם רַגְלָיו עָפָר וָאֵפֶר.

וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה יְיָ אֱלֹהִים צְבָאוֹת עַתִּיק יוֹמִין יוֹשֵׁב עִם-דִּמְדּוּמֵי הַשַּׁחַר עַל הַמַּשּׂוּאוֹת. מַעֲטֵהוּ תִּימְרוֹת עָשָׁן וַהֲדוֹם רַגְלָיו עָפָר וָאֵפֶר - כתוב אחד אומר +דניאל ז'+ לבושה כתלג חור ושער (רישיה) +מסורת הש"ס: [ראשה]+ כעמר נקא, וכתיב +שיר השירים ה'+ קוצותיו תלתלים שחרת כעורב! - לא קשיא: כאן בישיבה, כאן - במלחמה. דאמר מר: אין לך נאה בישיבה אלא זקן, ואין לך נאה במלחמה אלא בחור. כתוב אחד אומר +דניאל ז'+ כרסיה שביבין דנור וכתוב אחד אומר +דניאל ז'+ עד די כרסון רמיו ועתיק יומין יתב! - לא קשיא: אחד לו ואחד לדוד. כדתניא: אחד לו ואחד לדוד, דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי יוסי הגלילי: עקיבא! עד מתי אתה עושה שכינה חול! אלא: אחד לדין ואחד לצדקה. קיבלה מיניה או לא קיבלה מיניה? - תא שמע: אחד לדין ואחד לצדקה, דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: עקיבא! מה לך אצל הגדה? כלך מדברותיך אצל נגעים ואהלות. אלא: אחד לכסא ואחד לשרפרף, כסא - לישב עליו, שרפרף - להדום רגליו, שנאמר +ישעיהו ס"ו+ השמים כסאי והארץ הדם רגלי (בבלי חגיגה יד א)

ח"ן עושה כאן קולאז' של שתי הסתירות לכאורה בין הכתובים שיש כאן. הרי הגמרא משווה בין השמ הצעיר שקווצותיו תלתלים שחורות כעורב לבין השמ הישיש (עתיק יומין) שלבושו לבן ושער ראשו כצמר הלבן – ואז, בשלב ראשון, מיישבת הגמרא את הקושי וקובעת כי האל הוא צעיר בעל תלתלים שחורות בעת שהוא יוצא למלחמה והוא ישיש בעל שער לבן בשעה שהוא יושב בישיבה. אחר כך ממשיכה הגמרא ומקשה בין שני חלקי פסוק סותרים מדניאל עצמו – על פי התיאור האחד יושב השמ על כסא אחד שכולו שביבי אש ועל פי הפסוק שלפני כן מדובר שהפילו לשם כסאות בלשון רבים (לפחות שניים) – וכאן באים שני נסיונות יישוב של הקושיה – לפי רבי עקיבא מדובר באמת בשני כסאות אחד להשמ ואחד לדוד (!) על פי רבי אלעזר בן עזריה לא מדובר כאן בשני כסאות לשתי ישויות (עד מתי אתה עושה שכינה חול?) אלא בכסא אחד ושרפרף אחד ששניהם מיועדים, כמובן, לאל האחד. כסאו של השמ הוא על מנת לשבת עליו ואילו השרפרף הוא הדום לרגליו. ח"ן משלב את שתי הקושיות הללו לתוך שני תיאורים שמשלימים זה את זה – בפרק הראשון, פרק מחול האש הלוהט הוא מתאר את האל הצעיר והלוחם מזרה האימים - הִנֵּה הוּא אֵל נְקָמוֹת, הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ. שָׁלֵו וְנוֹרָא הוּא יוֹשֵׁב עַל-כִּסֵּא אֵשׁ בְּלֵב יָם הַלֶּהָבָה. מַעֲטֵהוּ שַׁלְהֶבֶת אַרְגָּמָן וַהֲדוֹם רַגְלָיו גֶּחָלִים בֹּעֲרוֹת. הוא יושב על כסא אש והדום רגליו גחלים בוערות. לעומת זאת, אצלנו, בפרק השני, פרק ה"הנג-אובר" מתואר אל אחר בעל צבעים אחרים – לא עוד אל הצבוע בשלל צבעי האש הארגמניים המנצנצים בשלל צבעי האדום-כתום-ארגמן-נופך-ישפה-אקדח וכדכד, אלא אל אפור וקודר, מוקף אפר שחור-אפור, והוא מחריש ושומם – הלוא הוא יְיָ אֱלֹהִים צְבָאוֹת עַתִּיק יוֹמִין יוֹשֵׁב עִם-דִּמְדּוּמֵי הַשַּׁחַר עַל- הַמַּשּׂוּאוֹת. מַעֲטֵהוּ תִּימְרוֹת עָשָׁן וַהֲדוֹם רַגְלָיו עָפָר וָאֵפֶר. הצבע השולט כאן הוא השחור-אפור המדכא, לעומת הצבעים המנצנצים-מסנוורים-פסיכודליים של סצנת ההשתוללות הפירומנית. התיאור האחד הוא של אל ישיש ועתיק שחרב עליו עולמו, והתיאור האחר הוא של קיסר פירומני שעיניו רושפות והוא בעיצומו של מחול אש לוהט. בשני המקרים יש לאל השונה כל כך כסא לשבת עליו ושרפרף הדום לרגליו – במקרה האחד הוא יושב על כסא אש בלב ים הלהבה, מעטהו ארגמן והדום רגליו גחלים בוערות ומנצנצות. במקרה השני הוא יושב עם דמדומי השחר על המשואות. מעטהו תמרות עשן והדום רגליו עפר ואפר...

(ה) רֹאשׁוֹ שָׁמוּט בֵּין זְרוֹעוֹתָיו וְהַרְרֵי הַיָּגוֹן עַל-רֹאשׁוֹ. (ו) מַחֲרִישׁ וְשׁוֹמֵם הוּא יוֹשֵׁב וּמַבִּיט אֶל-הֶחֳרָבוֹת. (ז) זַעַף כָּל-עוֹלָמִים הִקְדִּיר עַפְעַפָּיו, וּבְעֵינָיו קָפְאָה הַדְּמָמָה הַגְּדוֹלָה.

חֳרָבוֹת - החרבות פירושן בעת ובעונה אחת גם חורבות המקדש וגם חרבות של יובש. חרבות מעין. כפי שנראה בהמשך אלהים החריב את המקדש על ידי ששרף אותו ועל ידי שיבש את המעין הנובע ממנו והפך אותו לחרבה. (לפתח...)

חֳרָבוֹת - כּוֹכָבִים מְצִיצִים וְכָבִים, וַאֲנָשִׁים בַּחֲשֵׁכָה נְמַקִּים; הַבִּיטָה בַכֹּל וּבִלְבָבִי – מַחֲשַׁכִּים, יְדִידִי, מַחֲשַׁכִּים. וְנוֹצְצִים חֲלֹמוֹת וְנוֹבְלִים, וּפוֹרְחִים וּרְקֵבִים לְבָבוֹת; הַבִּיטָה בַכֹּל וּבִלְבָבִי –חֳרָבוֹת, יְדִידִי, חֳרָבוֹת. (כוכבים מציצים וכבים, ביאליק תר"ס)

וְהִנֵּה יְיָ אֱלֹהִים צְבָאוֹת עַתִּיק יוֹמִין יוֹשֵׁב עִם-דִּמְדּוּמֵי הַשַּׁחַר עַל- הַמַּשּׂוּאוֹת. מַעֲטֵהוּ תִּימְרוֹת עָשָׁן וַהֲדוֹם רַגְלָיו עָפָר וָאֵפֶר. רֹאשׁוֹ שָׁמוּט בֵּין זְרוֹעוֹתָיו וְהַרְרֵי הַיָּגוֹן עַל-רֹאשׁוֹ. מַחֲרִישׁ וְשׁוֹמֵם הוּא יוֹשֵׁב וּמַבִּיט אֶל-הֶחֳרָבוֹת. זַעַף כָּל-עוֹלָמִים הִקְדִּיר עַפְעַפָיו, וּבְעֵינָיו קָפְאָה הַדְּמָמָה הַגְּדוֹלָה - קר ככפור אנכי ונפשי גחלים תלהט. צנת קרח על פני עת יבערו בקרבי מוקדי עולם. נפשי תתהפך כלהט החרב המתהפכת ואנכי – הוי מה אמלל אנכי!… (ח"ן, אגרת ראשונה, אלול תר"ן)

(ח) וְהַר הַבַּיִת עוֹדֶנּוּ עָשֵׁן כֻּלּוֹ. (ט) עִיֵּי אֵפֶר, תִּלֵּי רֶמֶץ וְאוּדִים עֲשֵׁנִים יַחַד נֶעֶרָמוּ, וְגֶחָלִים לֹחֲשׁוֹת, צִבּוּרִים צִבּוּרִים, נוֹצְצוֹת כַּעֲרֵמוֹת אֶקְדָּח וְכַדְכֹּד בְּדוּמִיַּת שָׁחַר.

וְהַר הַבַּיִת עוֹדֶנּוּ עָשֵׁן כֻּלּוֹ - וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יהוה בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד (שמות יט יח)

נוֹצְצוֹת כַּעֲרֵמוֹת אֶקְדָּח - כל האקדחים הנוצצים הללו המונחים כאן בתחילת ההצגה לא רק יירו כמה יריות בודדות במערכות הבאות, אלא יתפוצצו לנו בפרצוף וידליקו את הבמה בכל זיקוקי הדינור האפשריים. למשל - וְאֵשׁ גְּדוֹלָה אָחֲזָה בְּלֵב הַנַּעַר וַתְּלַהֲטֵהוּ מִסָּבִיב. וַיַּרְעֵד אֶגְרֹף וַיִּצְעַק בֶּעֱנוּת נַפְשׁוֹ וּבְמַכְאוֹבוֹ הַגָּדוֹל: "אֵשׁ, אֵשׁ, אֵשׁ!" וּמֵרֹאשׁ הַכֵּף מֵעֵבֶר הַנָּהָר הִתְפּוֹצְצָה בַת-קוֹל: "אֵשׁ, אֵשׁ" – וַיִּזְדַּעְזַע נְהַר הָאֲבָדוֹן וַיְהִי לְחֶרְדַּת אֵשׁ וְכָל-הָאִי הָיָה לְשַׁאֲגַת לֶהָבָה... (להלן פרק ו פסוק ?) ערמות האקדח הללו הם גחלים שלא כבו ומהם יינצל האוד שידליק את אש התמיד וישאיר אותה על אש קטנה. ערמות האקדח הללו מסוכנות מאד ומיוחלות מאד. במעמקיהם טמונה האש בנעורת שתלבה שוב ושוב את אש היצירה. כהני דת פונדמנטליסטים חרדים כל ימיהם מפני התפרצות אש היצר הרוחשת במעמקיהם. הם יעשו הכל כדי לדכא את היצר ולכבות את אש היצירתיות. אבל יוצרים יצריים לא יתנו לאש הזאת לכבות. הם ילבו אותה שוב ושוב. ככל שיקפידו כהני הדת לכבות את אש התמיד הזאת כך היא תפרוץ ותרבה ותתלבה.

וְגֶחָלִים לֹחֲשׁוֹת, צִבּוּרִים צִבּוּרִים, נוֹצְצוֹת כַּעֲרֵמוֹת אֶקְדָּח וְכַדְכֹּד - עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים: וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח וְכָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ: וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי יהוה וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ (ישעיה נד יא-יג) (יונתן: ואשוי במרגלין אעך ותרעיך לאבני גמר וכל תחומיך לאבני צרוך) רש"י: כדכד - מין אבן טובה: שמשותיך - י"ת אעך ומנחם חברו עם ישמשוניה ויש פותרין ל' שמש חלונות שחמה זורחת בהן ועושין כנגדו מחיצה במיני זכוכית צבעים לנוי ומדרש תהלים פותר שמשותיך ושמש ומגן (תהלים פד) שיני החומה:

לאבני אקדח – יונתן תרגם "לאבני גמר" - גומרין תרגום גחלים פתר אקדח לשון קדחי אש והם מין אבנים טובות בוערות כלפידי' והוא קרבונקל"א לשון גחלת ויש פותרין ל' מקדח אבנים גדולות שכל חלל הפתח קדוח בתוכו והמזוזות והמפתן והסף כולן מתוך האבן הם... (רש"י)

אבני אקדח – הפרשנות המסורתית מזהה את אבני האקדח כאבני סלע קשה, שהפקתן דורשת קידוח רב עצמה. אבנים אלה הן בעלות גבישים מבהיקים, העשויים להיראות כגחלי אש לוהטות, שצבען אדמדם. ניתן איפוא להבין על רקע זה את פירושו של רש"י: "אבן טובה זו, אבן בוערת כלפיד והיא קרבונקלא" – כלשון גחלים. מצודת ציון, תרגום יונתן והוולגטה גרסו: Lapides Sculptos – אבני גחלת. רד"ק ביאר: אבן מזהירה כאש, ואילו התרגום האנגלי משנת 1618 תרגם אבני אקדח כ-Carbuncles... ואמנם, אבני האקדח הן כנראה סוג של גראניט – קרבונקלס – שהוא שקוף מבריק ; כאשר נשברות עליו קרני האור, נוצר בו גוון אדמדם לוהט כאש, בדומה לגראניט הרובין האדום. התרגום הגרמני של של דילמן זיהה את הנופך כרובין. אבן האקדח ואולי גם הפוך הן הפסולת החולית של אבני האקדח. בחיבורו "שלטי גיבורים" כותב ר' אברהם רופא על הנופך: "צבעו דומה לאש המנצנץ מגחלים לוחשות" (דב גינזבורג, המכון הגיאולוגי ירושלים, בתוך עולם התנ"ך)

שוב ח"ן במלוא עוצמת אומנות ההיפוך שלו והמדרש הסרקסטי המהפך שלו. מה שאנחנו יודעים על אקדח וכדכד זה מנבואת הנחמה שבישעיה נד. שם מבטיח אלהים לעניה הסוערה (ירושלים... כנסת ישראל... ) שיבואו עליה ימים של שפע ושל ידיעת השמ. כל בניך יהיו למודי השמ ושלום רב יהיה להם וכל ירושלים תהיה מרוצפת באבנים טובות ובמרגליות. היא תהיה מרוצפת בפוך ובספירים, כל החלונות והשמשות שלה ינצנצו למרחקים בשלל של אבנים טובות. ירושלים תהיה העיר היפה והעשירה והמלומדת ביותר בעולם. אולימפוס מנצנץ ומהבהב. האבנים הללו יסנוורו כמו שמש וינצנצו כמו גחלים לוחשות. עד כאן נבואת הנחמה של ישעיה... ומה שעושה נביא הזעם ח"ן זה לתאר עיר שרופה וחרוכה, שאלוהיה שבור ומרוסק, וכל מה שנותר ממנה זה גחלים לוחשות שמראיהם כמראה הספירים והפוך ואבני הכדכד ואבני האקדח – מראה מרהיב בעוצמתו הפירומנית... "הוֹ, הוֹ, אָמַר רָבָא, תָּנוּ רַבָּנָן!" הַשַּׁחַר, הַגַּנָּה וְרֵיחֹ הַשָּׂדֶה הִתְעוֹפְפוּ כָעוֹף וַיִּמָּחוּ כֶעָנָן: הָאָרָץ וּמְלֹאָהּ נִשְׁכָּחָה, אָבָדָה. הָאָרָץ וּמְלֹאָהּ – פֹּה, פֹּה בַּמִּקְצֹעַ, וּשְׁמָשׁוֹת כַּכַּדְכֹּד לָרֹב פֹּה תִזְרַחְנָה – וּמְלֵא תַעֲצוּמוֹת הַנַּעַר יָנוּעַ, וְעֵינָיו כִּשְׁתֵּי גַחֲלֵי אֵשׁ תִּתְלַקַּחְנָה... (מתוך "המתמיד")

(י) וַאֲרִי הָאֵשׁ אֲשֶׁר-יִרְבַּץ עַל-הַמִּזְבֵּחַ תָּמִיד יוֹמָם וָלַיְלָה – גַּם-הוּא דָעַךְ וְאֵינֶנּוּ. (יא) עוֹד תַּלְתַּל יָתוֹם אֶחָד מִקְצֵה רַעֲמָתוֹ מְהַבְהֵב וְרוֹעֵד וְגוֹסֵס עַל-גַּל הָאֲבָנִים הַשְּׂרוּפוֹת בְּדוּמִיַּת שָׁחַר.

וַאֲרִי הָאֵשׁ אֲשֶׁר-יִרְבַּץ עַל-הַמִּזְבֵּחַ תָּמִיד יוֹמָם וָלַיְלָה - תניא: חמשה דברים נאמרו באש של מערכה: רבוצה כארי, וברה כחמה, ויש בה ממש, ואוכלת לחין כיבשין, ואינה מעלה עשן!... רבוצה כארי? והתניא, אמר רבי חנינא סגן הכהנים: אני ראיתיה, ורבוצה ככלב! - לא קשיא; כאן במקדש ראשון, כאן - במקדש שני. (בבלי יומא כא ב) רש"י: רבוצה כארי - גחלת שנפלה מן השמים בימי שלמה והיתה על המזבח עד שבא מנשה וסילקה, היתה דומה לארי רובץ. ויש בה ממש - בשלהבת שלה.

ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם (ויקרא ט כד) כיון שראו אש חדשה שירדה משמי מרום וליחכה על המזבח, נפלו על פניהם ואמרו שירה, על אותה השעה הוא אומר רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהלה (תהלים לג א'), ואש שירדה בימי משה היתה רבוצה כארי על גבי המזבח, ולא פסקה עד שירדה בימי שלמה, שנאמר וכל [בני] ישראל רואים (כרדת) [ברדת] האש (דה"ב ז, ג') (מדרש אגדה (בובר) ויקרא י)

- המדרש הזה חשוב במיוחד כי הוא מתאר מתי ירדה האש הרובצת כארי לפני המזבח – רגע לפני שנדב ואביהו נשרפו מאש שיצאה מקדש הקדשים...

וְעַל מִזְבַּח הַזָּהָב יִפְרְשׂוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְכִסּוּ אֹתוֹ בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְשָׂמוּ אֶת בַּדָּיו: וְלָקְחוּ אֶת כָּל כְּלֵי הַשָּׁרֵת אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָם בַּקֹּדֶשׁ וְנָתְנוּ אֶל בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְכִסּוּ אוֹתָם בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְנָתְנוּ עַל הַמּוֹט: וְדִשְּׁנוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וּפָרְשׂוּ עָלָיו בֶּגֶד אַרְגָּמָן (במדבר ד יא-יג) רש"י : ופרשו עליו בגד ארגמן - ואש שירדה מן השמים רבוצה תחת הבגד כארי בשעת המסעות, ואינה שורפתו, שהיו כופין עליה פסכתר של נחשת

כל המדרשים הללו של מדברים על אש שירדה מן השמים והיא רבוצה כארי – הם לא מדברים על ארי ממש. בזוהר תהפוך האש הזאת הרבוצה כארי לארי ממש היורד מן השמים (ולא ארי מהסרטים כמו הארי המיתולוגי הזה, ההוליוודי, שהיה פותח את כל הסרטים של מטרו-גולדווין-מאייר... )

(תרגום: ... והעמדנו נשמות של רשעים הן הן המזיקים בעולם, והדין שלהם העמידוהו בעלי המשנה, שנשמתם נשרפת ונעשית אפר תחת כפות רגלי הצדיקים. ובמה נשרפות? – באש הכסא שנאמר בו 'כרסיה שביבין די נור גלגילוהי נור דלק (כסאו שביבי אש גלגליו אש דולקת). ונהר של אש נמשך ויוצא מארבע חיות האש שמקיפות את כסא הדין, שהוא אדני דין המלכות דין (אדני דינא דמלכותא דינא). ואותו נהר נאמר בו נהר של אש נמשך ויוצא מלפניו, נשמות הצדיקים טובלות ונטהרות בו, ונשמות הרשעים נדונות בו, ונבערות לפניו כקש לפני אש, וזהו אש אוכלת אש. יהוה היא חמה, נרתיק שלו אדני, וזהו הסוד שהעמידוהו. לעתיד לבוא מוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה, צדיקים מתרפאים בה ורשעים נידונים בה. ומחיות של כסא הדין היה יורד אריה של אש לאכול הקרבנות, אלו שממונים על כל אבר שחטא משחית קטגור אחד, כמו שהעמידוהו עשה עבירה אחת קנה לו קטגור אחד, ומיד שיורדת אש של גבוה ושורפת את אלו אברים וחלבים ואמורים של פרים וכבשים ועתודים ועזים, יהוה שיורד כאריה של אש לשרוף אותם, נשרפים אברים שלהם, ונשרפים משחיתים שממונים עליהם, ומתכפרים חטאי ישראל שהם אברי השכינה. באותו זמן חיות מתקרבות שממונות על זכויות, שהם מכסא הרחמים שהיא תשובה אמא עליונה, ובמה מתקרבות? – בשם יהוה שנכנס בהם, ומפני זה קרבן ליהוה, שאין מי שיכול לקרב חיות ויסודות להכניס שלום ביניהם, אלא שמו. שמקרב בשמו מים לאש ולא מכבה זה את זה, ומקרב רוח לעפר ולא מפריד אותו... ) (זוהר - רעיא מהימנא כרך ג (ויקרא) פרשת ויקרא דף טז עמוד ב + יז עמוד א)

מסתבר, אם כך, שדעיכתו והיעלמותו של ארי האש הרובץ על המזבח תמיד איננה רק דעיכתה והיעלמותה של אש האלהים שירדה מהשמים, אלא גם של האל עצמו (של יהוה) שהיה יורד כל פעם מהשמים אל המזבח ומכניס שלום לחיות העולם וליסודותיו...

הקטע הבא בזהר יאיר את התמונה הזאת מזווית נוספת וימחיש לנו (פשוטו כמשמעו) מה קרה למחלוקת בדבר האש הרבוצה – האם היא רבוצה כארי או ככלב? -

אמר רעיא מהימנא: לית קרבנין אלא לרחקא סטרין מסאבין ולקרבא דרגין קדישין... אמר בוצינא קדישא: רעיא מהימנא, והלא אמרת לעיל דקרבנין דקודשא בריך הוא לאו אינון אלא לקרבא י' בה' ו' בה', אלא אע"ג דכל קרבנין צריכין לקרב קמיה איהו פליג לכל משריין מאכלין דקרבנין לכל חד כדקא חזי ליה לשכליים מזוני דאורייתא ומשתייא דיינא ומיא דאורייתא לטבעיים דאינון שדים דאינון כבני אדם יהיב לון אלין מאכלין טבעיים דנחית אשא דלהון למיכל לון כמה דאוקמוה רבנן. אי זכו הוה נחית כמו אריה דאשא למיכל קרבנין ואי לא הוה נחית תמן כמין כלבא דאשא, ואוף הכי כד מית ב"נ אי זכי נחית בדמות אריה לקבלא נפשיה ואי לאו בדמות כלב דאמר דוד עליה (תהלים כא) הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי. ובגין לשיזבא קודשא בריך הוא גופיהון דישראל מנהון ונפשהון מני לקרב קרבנין דבעירן וגופן באתרייהו לקיים (משלי כה) אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים אבל קודשא בריך הוא לא נטיל אלא רעותא דלבא ותבירו דיליה (דאיהו ישראל) הדא הוא דכתיב (תהלים נא) זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה כגוונא דכלי חרס דאתמר בהון נשברו נטהרו,

תרגום: אמר רעיא מהימנא הרועה הנאמן: אין הקרבנות אלא לרחק צדדים טמאים ולקרב דרגות קדושות... אמר המאור הקדוש: רעיא מהימנא, והלוא אמרת למעלה שהקרבנות של הקדוש ברוך הוא אין הם אלא לקרב 'י' ב'ה', 'ו' ב'ה'? - אלא אף על פי שכל קרבנות צריכים להקריב לפניו, הוא מחלק לכל מחנות מאכלי הקרבנות לכל אחד כפי שראוי לו, לשכליים, מזונות התורה, לטבעיים, שהם שדים שהם כבני אדם, נותן להם אלו מאכלות טבעיים, שיורדת אש שלהם לאכול אותם. כמו שהעמידוהו חכמים, אם זכו היה יורד כמו אריה של אש לאכול קרבנות, ואם לא היה יורד שם כמין כלב של אש. ואף כך כאשר מת בן אדם, אם זוכה יורד בדמות אריה לקבל נפשו, ואם לא בדמות כלב, שאמר דוד עליו: הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי. וכדי להציל הקדוש ברוך גופי ישראל מהם ונפשם, ציווה להקריב קרבנות של בהמות וגופם במקומם, לקיים 'אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים. אבל הקדוש ברוך הוא לא נוטל אלא רצון הלב ושבר שלו (שהוא ישראל), זהו שכתבו 'זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. כמו שכלי חרס נאמר בהם 'נשברו נטהרו'... (זוהר - רעיא מהימנא כרך ג (במדבר) פרשת פנחס דף רכד עמוד א + עמוד ב)

תָּמִיד - אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה (ויקרא ו ו)

(יב) וַיֵּדְעוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לָהֶם הָאֱלֹהִים. (יג) וַיִּזְדַּעְזְעוּ מְאֹד, וַיִּרְעֲדוּ עִמָּם כָּל-כּוֹכְבֵי הַבֹּקֶר; וַיָּלִיטוּ הַמַּלְאָכִים אֶת-פְּנֵיהֶם בְּכַנְפֵיהֶם, כִּי-יָרְאוּ מֵהַבִּיט אֶל-צַעַר הָאֱלֹהִים -

וַיָּלִיטוּ הַמַּלְאָכִים אֶת-פְּנֵיהֶם בְּכַנְפֵיהֶם - בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל: שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף (ישעיה ו א-ב)

וַיָּלִיטוּ הַמַּלְאָכִים אֶת-פְּנֵיהֶם בְּכַנְפֵיהֶם, כִּי-יָרְאוּ מֵהַבִּיט אֶל-צַעַר הָאֱלֹהִים - ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים (להרחיב ולהביא מקורות)

(יד) וַתֵּהָפֵךְ שִׁירָתָם בַּשַּׁחַר הַהוּא לְקִינָה חֲרִישִׁית וּנְהִי דְמָמָה דַקָּה. (טו) דּוּמָם פָּרְשׁוּ וּבָכוּ, מַלְאָךְ לְנַפְשׁוֹ מַלְאָךְ לְנַפְשׁוֹ, וַיֵּבְךְּ בִּדְמָמָה כָּל הָעוֹלָם עִמָּם... –

וַתֵּהָפֵךְ שִׁירָתָם בַּשַּׁחַר הַהוּא לְקִינָה חֲרִישִׁית - על דא ודאי קא בכית, זקן אמלל! על זה אבכה גם אני – ונבך שנינו… רק אנכי אשנה שנוי קטן וקל בכתוב הראשון, ותחת 'שיר השירים' אומר 'קינת הקינות'. המעבר משיר השירים לקינת הקינות הוא מוטיב מרכזי במגילת האש. כל הזמן יש תנועה במגילה הזאת בין מגילת שיר השירים למגילת איכה....

דומם פרשו ובכו - הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻצָה מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם מַר יִבְכָּיוּן (ישעיה לג ז)

להביא את "כל המלאכים בוכים...

(טז) וַאֲנָחָה חֲרִישִׁית אַחַת, חֲרִישִׁית וַעֲמֻקָּה, מִכְּנַף הָאָרֶץ עָלְתָה וּפָשְׁטָה – וַתִּשָּׁבֵר בְּדוּמִיַּת הַבְּכִיָּה... -

(יז) נִשְׁבֹּר נִשְׁבַּר לֵב הָעוֹלָם, וְלֹא-יָכֹל עוֹד אֱלֹהִים לְהִתְאַפֵּק –

נִשְׁבֹּר נִשְׁבַּר לֵב הָעוֹלָם – (בד"ה הזה יש בלגן. חשוב מאד לעשות כאן סדר...)

יָם הַדְּמָמָה פּוֹלֵט סוֹדוֹת, וְכָל-הָעוֹלָם כֻּלּוֹ שׁוֹתֵק;

וּמֵאַחֲרֵי הָרֵחַיִם שְׁאוֹן הַנַּחַל אֵינוֹ פוֹסֵק.

שְׁחוֹר הַלַּיְלָה הוֹלֵךְ כּוֹבֵשׁ, מַרְכִּיב צֵל עַל-צֵל וְכוֹפֵל;

דּוּמָם אֶל-יָם הַמַּחֲשַׁכִּים כּוֹכָב אַחַר כּוֹכָב נוֹפֵל.

וּבְהִשְׁתַּתֵּק כָּל-הָעוֹלָם, אַרְגִּישׁ: לִבִּי עֵר וּמְדַבֵּר;

אַרְגִּישׁ: מַעְיָן טָהוֹר אֶחָד הוֹמֶה אַט שָׁם וּמִתְגַּבֵּר.

אוֹמֵר לִבִּי לִי בַחֲשָׁאי: "בְּנִי! חֲלוֹמוֹתֶיךָ בָאוּ;

נָפַל כּוֹכָב מֵרָקִיעַ – הַאֲמִינָה – לֹא שֶׁלְּךָ הוּא.

עוֹד שֶׁלְּךָ קָבוּעַ אֵיתָן וּבְמִשְׁבַּצְתּוֹ יִזְרַח שָׁמָּה;

שָׂא עֵינֶיךָ – הִנֵּה שָׁם הוּא קוֹרֵץ, רוֹמֵז לְךָ נֶחָמָה."

וּבְהִשְׁתַּתֵּק כָּל-הָעוֹלָם אֵשֵׁב אַבִּיט אֶל-כּוֹכָבִי;

לִי אֵין עוֹלָם אֶלָּא אֶחָד – הוּא הָעוֹלָם שֶׁבִּלְבָבִי.

"וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְהַגְּבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב וְכָל אֲפִיקֵי יְהוּדָה יֵלְכוּ מָיִם וּמַעְיָן מִבֵּית יְקֹוָק יֵצֵא וְהִשְׁקָה אֶת נַחַל הַשִּׁטִּים: מִצְרַיִם לִשְׁמָמָה תִהְיֶה וֶאֱדוֹם לְמִדְבַּר שְׁמָמָה תִּהְיֶה מֵחֲמַס בְּנֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר שָׁפְכוּ דָם נָקִיא בְּאַרְצָם: וִיהוּדָה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב וִירוּשָׁלִַם לְדוֹר וָדוֹר" (שם שם יח-כ) - כך מתאר המלבי"ם בלשונו הציורית את הפלא שיתחולל ביום ההוא על ידי אלוהינו השואג – "והיה ביום ההוא תתרבה השפע והברכה ביתר שאת עד שההרים יטפו עסיס מרוב הפירות המתוקים, והגבעות תלכנה חלב מרוב הבקר והצאן, וכל אפיקי יהודה ילכו מים שעד עתה היה חסרון מים בין בכללות א"י בין בירושלים שלא היו מעינות בירושלים, ואז לא לבד שיהיה מים ביהודה כי גם מעין יצא מבית ה' משם יפתח מקור נפתח ויתפשט לחוץ עד שישקה את נחל השטים" .

"מעין היוצא מבית קדשי הקדשים בתחילה דומה לקרני חגבים, כיון שהגיע לפתח היכל נעשה כחוט של שתי, כיון שהגיע לאולם נעשה כחוט של ערב כיון שהגיע אל פתח עזרה נעשה כפי פך קטן. מכאן ואילך היה מתגבר ועולה עד שמגיע לפתח בית דוד, כיון שמגיע לפתח בית דוד - נעשה כנחל שוטף, שבו רוחצין זבין וזבות נדות ויולדות,

רק חיים ומרפא יביא עמו הנהר העתידי הזה שינבע מקדש הקדשים "ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בתוכו" (בבלי יומא עז ב)

כל העניין של המעין היוצא מקדש הקדשים שהוא הדבר המתעה ביותר והמוסתר ביותר והמופלא ביותר במגילה. זה בעצם המסלול של כל המגילה. המיקום של המאורעות המתחוללים בה. יש אגדות שמדברות על כך שבעתיד יזרום נהר גדול מקדש הקדשים ויהפוך את כל מדבר יהודה וים המלח לארץ ירוקה ופורחת ושופעת. זאת לא סתם אגדה. היא לב העלילה של המגילה. כאן יש את הקשר הבלתי ניתן להפרדה בין לב העולם שהוא המקדש או קדש הקדשים והוא נשבר. וברגע שהוא נשבר הוא חרב . מעיינו חרב. ענין המים מרכזי במגילת האש לא פחות מהאש. המים חרבים. המעין חרב.

המודל הזה מופיע בצורה ההכי חזקה בים הדממה פולט סודות. יש לב והוא מעין. ויש נחל שזורם מהלב וזה מגיע לים. וזה ים הדממה. וכשהלב נובע ומנביע אז הכל עובד וזורם ומתפקד. לעולם גם יש לב. זה המקדש. והים הגדול הוא שופע ומלא חיים וארוס ואהבה. ואם הלב חרב ולא נובע אז הים יהיה ים שחור. נהר אבדון.

את הרישום הזה אנחנו עושים במגילה. את המסלול הזה מהלב אל הים דרך הנהר אנחנו עושים במגילה.

וּבְהִשְׁתַּתֵּק כָּל-הָעוֹלָם, אַרְגִּישׁ: לִבִּי עֵר וּמְדַבֵּר;

אַרְגִּישׁ: מַעְיָן טָהוֹר אֶחָד הוֹמֶה אַט שָׁם וּמִתְגַּבֵּר.

לב ער הוא צירוף מכונן משיר השירים ומעיין מתגבר הוא צירוף מכונן מפרקי אבות. ואבן השתיה שבקדש הקדשים היא הלב הער של העולם והיא המעין המתגבר שלו. יש כאן מעין המתגבר שהוא הלב הער והמדבר.

לא הפה מדבר ולא הגוף ער. הלב מדבר וער. הלב נובע ומננביע. לאט לאט. קמעא קמעא. כשהוא מגיע לשער דוד אז הוא כבר נחל שוטף וככזה אפשר להפיק ממנו המון קמח ברחים. (ר' חיים על צוארי, חיים נחמן..)

לי אין עולם אלא אחד הוא העולם שבלבבי. כלומר העולם שנובע מאבן השתיה הוא לב העולם. ממנו נובע הים והנחל וכל מה שנמצא מסביב לנחל בדרכו אל הים. כל ההרים והעמקים והגבעות ונעלמים והעלמות והילדים והזקנים והצפורים והפרחים והנחלים הקטנים והאילות והאריות . הכל נמצא שם. זהו כל העולם על רגל אחת. בפעימת לב אחת...

... ועל דרך האמת חטא העם הזה חטאה גדולה, וחשבו מחשבה רעה לעשות טובה לעצמם ולאבד את כל העולם. ודע כי היו חכמים גדולים וידעו מצד חכמתם השפע והברכה הנשפעין מעולם העליון לעולם השפל, שהן יורדים במקום מיוחד בארץ ומשם מתפשט והולך על פני כל הארץ. וזה המקום שהברכה היתה נשפעת בו הוא ציון וירושלים וכמו שאמרנו, וכדכתיב (תהלים קלג ג) כטל חרמון שיורד על הררי ציון כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם, והכתוב מדבר בתחתונים ורומז בעליונים, וכן הוא אומר יברכך ה' מציון, ומציון יסעדך.

ומפני שבאלו המקומות היתה אבן שתיה והיא כמו הלב בבעלי חיים שהוא משכן לרוח החיים ובו היא שוכנת, וממנו מתפשטת רוח החיים על כל הגוף ומחיה אותו, וכמו שאי אפשר למנוע רוח החיים מלהתפשט על כל הגוף מן הלב, כך אי אפשר למנוע הברכה מציון מלהתפשט בכל העולם. והם רצו להריק הברכה במקום אחד, ולהמשיך אותה על מקום מיוחד כדי שלא תתפשט במקום אחר, ותהיה הברכה כולה מצויה במקום מיוחד, כי מה להם בברכה המתפשטת בישימון ובמדברות ובמקום שאין בו יישוב. (מתוך "תורת המנחה" פרשת נח דרשה ד)

לֵב הָעוֹלָם - לב העולם אתה שומע, מה זה לפתע מפחד אני, באמונה אני יודע, יודע, שלא תבזה תפילת עני, שלא תבזה תפילת עני (שולי רנד, מתוך "מה התכלית" מתוך "נקודה טובה") – בשיר-תפילה הזה של שולי רנד לב העולם הוא השמ. כך הדבר בהרבה מקומות. הנה למשל פירושו של הנציב מולוז'ין לפסוק וַיֹּאמֶר יהוה אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי (בראשית ח כא) - אל לבו. כנוי להמזלות של הברואים שמהם תוצאות חיי הברואים כמו הלב ולב העולם כנוי לב הקב"ה כ"י (כביכול?) כמש"כ לעיל בפסוק ויתעצב אל לבו (פירוש העמק דבר)

אולם לב העולם מתואר במקורות אחרים גם כאבן התשתית – (להמשיך)

הצירוף לב שבור מאד מוכר בתנך, אבל תמיד הכוונה בו ללבו השבור של האדם. ישעיה (השני? השלישי?) מתנבא בפרק הייעוד החשוב שלו רוּחַ אֲדֹנָי יהוה עָלָי יַעַן מָשַׁח יהוה אֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים שְׁלָחַנִי לַחֲבֹשׁ לְנִשְׁבְּרֵי לֵב לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר וְלַאֲסוּרִים פְּקַח קוֹחַ (ישעיה סא א), משורר תהלים מרבה להשתמש בדימוי הלב השבור - קָרוֹב יהוה לְנִשְׁבְּרֵי לֵב וְאֶת דַּכְּאֵי רוּחַ יוֹשִׁיעַ (תהלים לד יט) הָרֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְּבוֹתָם (תהלים קמז ג) ועוד. שימוש חשוב של לב שבור שכבר ראינו לעיל (בד"ה וארי האש ירבץ) הוא כִּי לֹא תַחְפֹּץ זֶבַח וְאֶתֵּנָה עוֹלָה לֹא תִרְצֶה: זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה (תהלים נא יח-יט). וחשוב להביא כאן שוב קטע מתוך הזוהר שראינו לעיל - וכדי להציל הקדוש ברוך גופי ישראל מהם ונפשם, ציווה להקריב קרבנות של בהמות וגופם במקומם, לקיים 'אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים. אבל הקדוש ברוך הוא לא נוטל אלא רצון הלב ושבר שלו (שהוא ישראל), זהו שכתבו 'זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. כמו שכלי חרס נאמר בהם 'נשברו נטהרו'... (זוהר - רעיא מהימנא כרך ג (במדבר) פרשת פנחס דף רכד עמוד ב)

שוב להט החרב המתהפכת של השיר המדרשי – לא עוד לבבות אנושיים שבורים מוקרבים לפני כסא הרחמים השבור, שהרי כסא השמ נשבר, הן כסא הדין והן כסא הרחמים, ולא זו בלבד אלא ששבור נשבר לב העולם – ליבו של השמ גם הוא נשבר, ואין קרבן מעורר רחמים יותר מלב שבור של אלוהים...

אבל על פי מקורות אחרים לב העולם הוא בית המקדש. כך, למשל, כותב המהר"ל על הגמרא בעבודה זרה שמדברת באופן ישיר עם הפרק שלנו (פרק ב במגילת האש) -

אמר לו רב אחא לרב נחמן בר יצחק: מיום שחרב בית המקדש אין שחוק להקב"ה. ומנלן דליכא שחוק? אילימא מדכתיב: +ישעיהו כב+ ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה וגו', דלמא ההוא יומא ותו לא! אלא דכתיב: +תהלים קלז+ אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, דלמא שכחה הוא דליכא, אבל שחוק מיהא איכא! אלא מהא: +ישעיהו מב+ החשיתי מעולם אחריש אתאפק וגו' (בבלי עבודה זרה ג ב) .

כותב על כך המהר"ל את הדברים הבאים: ובגמרא קאמר ומכי חרב ב"ה דליכא שחוק לפניו מה עביד? יושב ומלמד תורה לתינוקת של בית רבן. ואין הכונה כאן שאצלו אין השמחה, רק כי הכונה כי מיום שחרב (את) בית המקדש לא נמצא הוא יתברך אל עולמו. כי דבר זה בארנו בכמה מקומות, כי הוא יתברך נגלה אל עולמו כפי מה שהוא המקבל הוא עולמו, ובסיני כאשר בא לתת את התורה נגלה להם כזקן יושב בישיבה ועל הים נגלה להם כאיש מלחמה כדכתיב ה' איש מלחמה, (מזכיר את הגמרא בחגיגה)וכן בכל דבר נמצא הוא יתברך אל העולם כפי מה שהוא המקבל. ומכי חרב ב"ה לא נגלה הוא יתברך אל עולמו בשמחה, כי אין ראוי שיהיה השמחה בעולם הזה, וראוי שלא יהיה שמחה משעה שחרב הבית, כי ב"ה הוא נקרא לב העולם, כי ב"ה באמצע העולם כמו שהלב באמצע האדם. וכאשר אין הלב אז אין כאן שמחה בעולם, כי הלב בו השמחה דכתיב (תהלים ד') נתת שמחה בלבי. וגם בב"ה כתיב (מלכים א' ט') והיה עיני ולבי שם כל הימים, לכך מיום שחרב אין לומר שיש שמחה לפניו, וכן אמרו (תענית כ"ו ב') ביום חתונתו זה מתן תורה וביום שמחת לבו זה ב"ה, לכך מצד העולם אין שחוק לפניו:

וְלֹא-יָכֹל עוֹד אֱלֹהִים לְהִתְאַפֵּק - וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה (בראשית מה א-ב)

מה זאת אומרת ולא יכול אלהים להתאפק? עד עכשיו הוא היה מאופק?! הרי כל המגילה הזאת מתחילה בהשתוללותו חסרת המעצורים המלווה בהתקפת אמוק פירומני מגלומני ... הרי כל הלילה הקודם הוא הרתיח ימי להבות ושרבב לשונות אש מעל מעונו המלכותי ; כל הלילה השליך כוכבים מן השמים הקלויים ופיזר קרעי עננים טעוני דם ואש ; כל הלילה בערה חמתו בין צורי המדבר והוטלה חתתו על ההרים הרחוקים ; הרי כל הלילה הרחיב להבות במבט עיניו והעמיק מדורות בניד עפעפיו.

אם, לדעת המשורר-הנביא, היה אלהים כל כך מאופק בליל אמש איך זה שהוא עצמו מקשה עליו קושיות רטוריות כמו : "הֲבָעַט בְּכִסְאוֹ אֱלֹהִים וַיְּנַפֵּץ לִרְסִיסִים כִּתְרוֹ?", וכמו "הֲקָרַע אֱלֹהִים אֶת-הַפָּרְפּוּרִיָּה וַיִּזֶר קְרָעֶיהָ לָרוּחַ?" (להמשיך 03.07.12)

(יח) וַיִּיקַץ יְיָ וַיִּשְׁאַג כְּאַרְיֵה וַיִּסְפֹּק אֶת-כַּפָּיו, וַתֵּעָל הַשְּׁכִינָה מֵעַל הֶחֳרָבוֹת וַתָּבֹא בַּמִּסְתָּרִים -

וַיִּיקַץ יְיָ וַיִּשְׁאַג כְּאַרְיֵה - תניא: רבי אליעזר אומר: שלש משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי, שנאמר (ירמיהו כ"ה ל) ה' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו שאוג ישאג על נוהו... אמר רב יצחק בר שמואל משמיה דרב: שלש משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי ואומר: אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין אומות העולם (בבלי ברכות ג א)

[1] וַיִּיקַץ יְיָ וַיִּשְׁאַג כְּאַרְיֵה וַיִּסְפֹּק אֶת-כַּפָּיו – הפסוק הזה הוא מדרש מתהפך סרקסטי ביותר על כמה נבואות שבהם מתואר כיצד ישאג האל מעל הר הבית כדי לנקום את נקמת עמו ולהיפרע מאת העמים השליטים שהרעו להם. הנבואה האחת היא מירמיהו - יְקֹוָק מִמָּרוֹם יִשְׁאָג וּמִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ יִתֵּן קוֹלוֹ שָׁאֹג יִשְׁאַג עַל נָוֵהוּ הֵידָד כְּדֹרְכִים יַעֲנֶה אֶל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ: בָּא שָׁאוֹן עַד קְצֵה הָאָרֶץ כִּי רִיב לַיקֹוָק בַּגּוֹיִם נִשְׁפָּט הוּא לְכָל בָּשָׂר הָרְשָׁעִים נְתָנָם לַחֶרֶב נְאֻם יְקֹוָק (ירמיהו כה ל-לא). הנבואה האחרת היא נבואת הפתיחה של עמוס - דִּבְרֵי עָמוֹס אֲשֶׁר הָיָה בַנֹּקְדִים מִתְּקוֹעַ אֲשֶׁר חָזָה עַל יִשְׂרָאֵל בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה וּבִימֵי יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הָרָעַשׁ: וַיֹּאמַר יְקֹוָק מִצִּיּוֹן יִשְׁאָג וּמִירוּשָׁלִַם יִתֵּן קוֹלוֹ וְאָבְלוּ נְאוֹת הָרֹעִים וְיָבֵשׁ רֹאשׁ הַכַּרְמֶל (עמוס א א-ב... וכדאי לשים לב שעמוס מתנבא שנתיים לפני הרעש הגדול המזוהה באגדה ובמדרש עם המפץ הגדול שהתחולל בימי עוזיהו ואליו יתכוון גם הנביא זכריהו. ראינו כבר כיצד מהפך ביאליק את הרעש הגדול הזה ליצירת ליל המפץ הגדול של מגילת האש...) הנבואה הבאה לקוחה מיואל: וַיקֹוָק מִצִּיּוֹן יִשְׁאָג וּמִירוּשָׁלִַם יִתֵּן קוֹלוֹ וְרָעֲשׁוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ וַיקֹוָק מַחֲסֶה לְעַמּוֹ וּמָעוֹז לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (יואל ד טז). שלושת הנבואות הללו של ירמיהו עמוס ויואל מתארות סצנה דומה מאד שבה שואג אלהים (יהוה) כארי מעל הר הבית. כדי לעמוד מקרוב על עוצמת הסרקזם במדרשיו המתהפכים של חיים נחמן נתמקד בנבואתו של יואל ונשוה בינה לבין המתואר במגילה. הדמיון בין הפסוק ממגילת האש לפסוק מיואל אינו מותיר כל ספק לקשר ביניהם – בשני הפסוקים שואג האל כאריה מעל הר ציון והר הבית ; בשני הפסוקים שוברת השאגה האלוהית הזאת את לב העולם ומרעישה את השמים ואת הארץ והרעש הגדול הזה יבוא לידי ביטוי משמעותי ביותר בשני המקורות. לרעש הזה, כפי שנראה בהמשך, יש השלכות גיאולוגיות דרמטיות על האזור כולו ועל כל העולם. הרעש הזה, כאמור, יביא לעולם את השבר הסורי אפריקאי ואת הבקע הגדול ואת המקום הנמוך ביותר בעולם. אבל הדמיון הזה בין שתי שאגות האריה האלוהי מעל הר הבית מבליט את ההבדל התהומי (פשוטו כמשמעו) השורר ביניהם.

שאגת האריה האלוהי המתוארת אצל יואל תחריד את בני כל העמים ותשרה בטחון על ישראל – הארץ והשמים ירעשו מבועתים מפני הרעש הגדול של השאגה וכמוהו כל העמים האחרים. אבל אותה שאגה תעניק מַחֲסֶה לְעַמּוֹ וּמָעוֹז לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. השאגה הזו היא שיאה של הנקמה הגדולה שינקום האריה האלהי בכל הגויים שהרעו כל כך לעמו. הנוסחה של יואל היא פשוטה וברורה – יום הדין האיום והנורא שעתיד לרדת לעולם יביא נקמה לגוים ונחמה לישראל. שיאו של יום הדין הזה תהיה השאגה שישאג אלהים מעל הר ציון.

נמשיך לקרוא את יואל קריאה צמודה מכיון שיואל מספר לנו ספור מופלא על מה שיתחולל ביום השאגה הגדולה. חיים נחמן, כפי שנראה, נצמד בקריאה צמודה לנבואתו של יואל, ותוך כדי הקריאה הזאת הוא הופך בה והופך בה מהפכות מדרשיות מאד סרקסטיות. הנבואה הזאת מתחילה כבר בפרק ג הקצר (חמישה פסוקים) שקטעים מתוכו כבר הבאנו בניתוחי הפרק הקודם של המגילה. - וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ: וְגַם עַל הָעֲבָדִים וְעַל הַשְּׁפָחוֹת בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי: וְנָתַתִּי מוֹפְתִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ דָּם וָאֵשׁ וְתִימֲרוֹת עָשָׁן: הַשֶּׁמֶשׁ יֵהָפֵךְ לְחֹשֶׁךְ וְהַיָּרֵחַ לְדָם לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְקֹוָק הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא: וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר יִקְרָא בְּשֵׁם יְקֹוָק יִמָּלֵט כִּי בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִַם תִּהְיֶה פְלֵיטָה כַּאֲשֶׁר אָמַר יְקֹוָק וּבַשְּׂרִידִים אֲשֶׁר יְקֹוָק קֹרֵא (יואל ג א-ה) - יואל מבטיח כי יהוה ישפוך את זעמו ואת רוחו על כל בשר – ביום ובלילה ההוא תיהפך השמש לחושך והירח לדם וכל הארץ תמלא דם ואש ותמרות עשן. רק מי שיקרא בשם יהוה יימלט להר ציון ובירושלים בלבד תשאר שארית הפליטה של תושבי העולם – כל השאר יושמדו. וכבר ראינו בפרק הראשון עד כמה דרש חיים נחמן מדרש מתהפך סרקסטי את כל העניין המפחיד הזה של דם ואש ותמרות עשן. ראינו שבמקום נבואות חורבן שיבואו על העמים כתוצאה מכך שאלהים ישפוך עליהם חמתו מתהפך כל קיתון השופכים של הזעם האלוהי ונשפך על עמו ועל עצמו ועל מעונו.

הבדל תהומי נוסף – על פי המתואר ביואל המקום היחידי שיהיה בטוח ביום הדין הנורא הזה הוא הר ציון והר הבית, ואילו במגילת האש הר הבית והר ציון הם מוקדי הפיגוע העיקריים... הם הם מוקדי הרעש...

אלו הבטחות נהדרות נוספות מבטיח לנו יואל שיחולו עלינו ביום הדין הבא עלינו לטובה ואיך מהפך חיים נחמן את ההבטחות הללו לרעה? – יואל מבטיח שביום הרעש הגדול הזה יקבץ אלהים את כל הגויים ויוריד אותם לעמק יהושפט ויישפט עמם שם על כל העוולות המוסריות שעוללו לבני עמו (למשל: וְאֶל עַמִּי יַדּוּ גוֹרָל וַיִּתְּנוּ הַיֶּלֶד בַּזּוֹנָה וְהַיַּלְדָּה מָכְרוּ בַיַּיִן וַיִּשְׁתּוּ) ועל כך שפזרו את עמו בגויים וחלקו ביניהם את ארצו ועל כך ששדדו ממנו את כל אוצרותיו האישיים שהיו טמונים בהיכלו (אֲשֶׁר כַּסְפִּי וּזְהָבִי לְקַחְתֶּם וּמַחֲמַדַּי הַטֹּבִים הֲבֵאתֶם לְהֵיכְלֵיכֶם); ועל כך שאת בְנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יְרוּשָׁלִַם מְכַרְתֶּם לִבְנֵי הַיְּוָנִים לְמַעַן הַרְחִיקָם מֵעַל גְּבוּלָם. בהמשך יספר לנו יואל בפירוט כיצד יתחולל משפט העמים המהיר בכל ההסטוריה ובעיקר כיצד יתבצע גזר הדין האכזר שיחול עליהם, ואנו רשאים להניח שבעקבות גזר הדין המיידי שיתחולל בו ביום יכבוש האל השואג את ארצם של כל העמים הרעים הללו ויפלוש להיכלי אלהיהם של כל העמים הללו וישיב לעצמו את כל אוצרותיו השדודים ואף יוסיף לו עליהם כהנה וכהנה (כהנא וכהנא) עוד אוצרות רבים ויביא את כל האוצרות הללו להיכלו שיהיה ההיכל המפואר בתבל וכל הגויים שיישארו אחרי יום הדין ינהרו אליו. במגילה כמובן הכל הפוך – לא זו בלבד שאלהים לא החזיר את כל אוצרותיו השדודים אלא ששרף את היכלו ואת כל אבני האקדח והכדכד והבדולח והספיר וכל האוצרות היקרים ירדו לטמיון ורק הגחלים שנותרו נוצצו, למרבה האירוניה, כאבני אקדח יקרות. לעומת זאת מפרט לנו יואל כיצד ינקום אלהיו השואג בכל העמים על כך שמכרו את בני יהודה ובני ירושלים ליוונים למען הרחיקם מגבולם. הנה פירוט הנקמה: "הִנְנִי מְעִירָם (את בני יהודה וירושלים השבויים) מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתָם שָׁמָּה וַהֲשִׁבֹתִי גְמֻלְכֶם בְּרֹאשְׁכֶם: וּמָכַרְתִּי אֶת בְּנֵיכֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם בְּיַד בְּנֵי יְהוּדָה וּמְכָרוּם לִשְׁבָאיִם אֶל גּוֹי רָחוֹק (שם שם ז-ח) – בימינו, למרבה הבושה, הולכת ומתגשמת נבואתו זו של יואל, ורבים ורעים מבני יהודה אשר בינינו סוחרים בבניהם ובבנותיהם העשוקים של "גויים רחוקים" מהעולם השלישי, אבל במגילת האש זה עדיין לא כך. במגילת האש הופכים בניהם ובנותיהם של היהודים הכבושים לשבויים ושבויות. בעקבות איבוד השליטה של אלהים על עצמו ועל היכלו השרוף הוא יאבד את השליטה גם על עמו והאויב שיכבוש את יהודה וירושלים יתעלל שוב בעם יהוה ויקח שוב בשבי את בני ובנות ירושלים. בפרק הרביעי והחמישי של המגילה יתמקד חיים נחמן בפירוט סיפורם של ארבע מאות עלמים ועלמות מבני יהודה וירושלים. הוא יתאר כיצד יתעלל האויב במיוחד בארבע מאות אומללים אלו ויוליכם באניות מירושלים למדבר יהודה (במקום למדבר העמים) ושם, במדבר יהודה, תגענה האניות עד המעגן של נהר האבדון והאויב יפשיט ערומים את כל העלמים והעלמות ויפריד ביניהם – את מאתים העלמים הערומים הוא ישליך אל צידו האחד של נהר האבדון ואילו את מאתים העלמות האחרות ישליך לצידו האחר. עוד נתעכב הרבה על הספור הזה ונציע לו קריאות צמודות שונות ומגוונות. כאן אני מעוניין להישען על נבואת יואל ולהציע הצעה מקורית בדבר מסלול האוניות ההולכות מירושלים אל האי השומם שנהר האבדון שוכן בליבו. מסלול האניות המרתק הזה ייווצר על ידי האל השואג מהר ציון בעיצומו של יום הדין הגדול והנורא. מסלול זה זורם לאורך נבואתו של יואל והוא מתפתל בין פסוקים המוכרים לנו היטב והמתנגנים לנו מאליהם: "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְהַגְּבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב וְכָל אֲפִיקֵי יְהוּדָה יֵלְכוּ מָיִם וּמַעְיָן מִבֵּית יְקֹוָק יֵצֵא וְהִשְׁקָה אֶת נַחַל הַשִּׁטִּים: מִצְרַיִם לִשְׁמָמָה תִהְיֶה וֶאֱדוֹם לְמִדְבַּר שְׁמָמָה תִּהְיֶה מֵחֲמַס בְּנֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר שָׁפְכוּ דָם נָקִיא בְּאַרְצָם: וִיהוּדָה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב וִירוּשָׁלִַם לְדוֹר וָדוֹר" (שם שם יח-כ) - כך מתאר המלבי"ם בלשונו הציורית את הפלא שיתחולל ביום ההוא על ידי אלוהינו השואג – "והיה ביום ההוא תתרבה השפע והברכה ביתר שאת עד שההרים יטפו עסיס מרוב הפירות המתוקים, והגבעות תלכנה חלב מרוב הבקר והצאן, וכל אפיקי יהודה ילכו מים שעד עתה היה חסרון מים בין בכללות א"י בין בירושלים שלא היו מעינות בירושלים, ואז לא לבד שיהיה מים ביהודה כי גם מעין יצא מבית ה' משם יפתח מקור נפתח ויתפשט לחוץ עד שישקה את נחל השטים" .

במילים קצת שונות: כל מדבר יהודה יהפוך להיות שויצריה ירוקה ושופעת. הרי העד הירוקים של יהודה וירושלים יטיפו עסיס וגבעות הדשא האינסופיות תהיינה משובצות ברבבות פרות שויצריות הרועות באחו האינסופי כשחלב ושוקו נוטפים מעטיניהן השופעות. בכל המרחב הזה לא יימצא אפילו מטר מרובע אחד של אבק וחול ועפר. כל האבק והחול הזה ינדדו למצרים ולאדום ולאשור ולאירן ולבבל ולצור וצידון ורומא ויוון וגרמניה ואמריקה שיהפכו להיות מדבר שממה אינסופי... כה אמר אלוהי יואל...

הרד"ק, בד"ה "והיה ביום ההוא", מוסיף נופך משלו לאידיליה – "בעת ההיא, אחר כלות הגוים שמה, תהיה טובה גדולה לישראל. והמשיל הטובה שתהיה להם בהזמנה מבלי עמל ויגיעה כאילו ההרים יטפו להם עסיס והגבעות תלכנה חלב..." השפע הזה, מסביר לנו הרד"ק יאפשר לכל היהודים לפטור עצמם מכל עמל ויגיעה ולהקדיש את חייהם לעבודת האל. השפע הזה יהיה טהור ורוחני כי הוא יהיה ניזון מהמעין הקדוש שיצא מבית המקדש ויישפך לנחל השיטים...

והיכן שוכן נחל השיטים? - רב סעדיה גאון טוען שנחל השטים הוא הירדן, "כי הירדן קרוב למקום הנקרא שטים לפיכך סְמכוֹ אליו" (רד"ק) ; רש"י, בעקבות תרגום יונתן, קובע כי על פי הפשט נחל שיטים הוא עמק השיטים ("מישר שיטין"), ואילו על פי הדרש אומר רש"י שהמעין הטהור הזה הנובע מקדש הקדשים עתיד לכפר על עוון בני ישראל שזנו בשיטים אחר בנות מואב. המלבי"ם מוסיף רמז על הפשט ועל הדרש ואומר "על דרך הרמז שמשם (מבית המקדש) תצא התורה והאמונה הנמשלת למים, לכל העולם, ויען שבשטים פרצו בזנות ובעבודה זרה לבית פעור והיה ראשית חטאת לבית ישראל, מציין שהמעין הקדוש יטהר את הטומאה אשר התחילה בנחל השטים ויעביר הרעות הזרות והתאוות"

יואל איננו הנביא היחיד המתנבא על הנהר העתיד לזרום באחרית הימים מבית המקדש לירדן ולים המלח. גם יחזקאל וזכריה עשו כך, ועיון צמוד בתיאוריהם יעזור לנו להעמיק את הבנתנו במגילת האש. למען האמת יחזקאל איננו מתנבא על המעין העתיד לצאת מבית המקדש אלא מדווח בפירוט על חוויות המסע שלו לאורך המעין הזה שבמהלכו הופך לנהר גדול. תיאור הנהר הוא חלק מיומן מסע אל בית המקדש העתידי. במסעו זה מלווה יחזקאל על ידי מדריך מסתורי המראה לו כל פרט מבית המקדש העתידי. הפרק שבו מוביל המדריך המסתורי את יחזקאל לסיור לאורך הנהר העתידי הוא הפרק השמיני מתוך פרקי המסע של יחזקאל הרושם אותם בפרוטרוטיות כפייתית. הנה תיאור הנהר העתידי כפי שנרשם על ידי יחזקאל. השפה לא קלה ולמרות שלא נצליח להבין את כל המילים אין סכוי שלא נוכל להתרשם מעוצמתו של הנהר העתידי הזה -

וַיְשִׁבֵנִי אֶל פֶּתַח הַבַּיִת וְהִנֵּה מַיִם יֹצְאִים מִתַּחַת מִפְתַּן הַבַּיִת קָדִימָה כִּי פְנֵי הַבַּיִת קָדִים וְהַמַּיִם יֹרְדִים מִתַּחַת מִכֶּתֶף הַבַּיִת הַיְמָנִית מִנֶּגֶב לַמִּזְבֵּחַ: וַיּוֹצִאֵנִי דֶּרֶךְ שַׁעַר צָפוֹנָה וַיְסִבֵּנִי דֶּרֶךְ חוּץ אֶל שַׁעַר הַחוּץ דֶּרֶךְ הַפּוֹנֶה קָדִים וְהִנֵּה מַיִם מְפַכִּים מִן הַכָּתֵף הַיְמָנִית: בְּצֵאת הָאִישׁ קָדִים וְקָו בְּיָדוֹ וַיָּמָד אֶלֶף בָּאַמָּה וַיַּעֲבִרֵנִי בַמַּיִם מֵי אָפְסָיִם: וַיָּמָד אֶלֶף וַיַּעֲבִרֵנִי בַמַּיִם מַיִם בִּרְכָּיִם וַיָּמָד אֶלֶף וַיַּעֲבִרֵנִי מֵי מָתְנָיִם: וַיָּמָד אֶלֶף נַחַל אֲשֶׁר לֹא אוּכַל לַעֲבֹר כִּי גָאוּ הַמַּיִם מֵי שָׂחוּ נַחַל אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵר: וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲרָאִיתָ בֶן אָדָם וַיּוֹלִכֵנִי וַיְשִׁבֵנִי שְׂפַת הַנָּחַל: בְּשׁוּבֵנִי וְהִנֵּה אֶל שְׂפַת הַנַּחַל עֵץ רַב מְאֹד מִזֶּה וּמִזֶּה: וַיֹּאמֶר אֵלַי הַמַּיִם הָאֵלֶּה יוֹצְאִים אֶל הַגְּלִילָה הַקַּדְמוֹנָה וְיָרְדוּ עַל הָעֲרָבָה וּבָאוּ הַיָּמָּה אֶל הַיָּמָּה הַמּוּצָאִים ונרפאו וְנִרְפּוּ הַמָּיִם: וְהָיָה כָל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר יִשְׁרֹץ אֶל כָּל אֲשֶׁר יָבוֹא שָׁם נַחֲלַיִם יִחְיֶה וְהָיָה הַדָּגָה רַבָּה מְאֹד כִּי בָאוּ שָׁמָּה הַמַּיִם הָאֵלֶּה וְיֵרָפְאוּ וָחָי כֹּל אֲשֶׁר יָבוֹא שָׁמָּה הַנָּחַל: וְהָיָה ועמדו עָמְדוּ עָלָיו דַּוָּגִים מֵעֵין גֶּדִי וְעַד עֵין עֶגְלַיִם מִשְׁטוֹחַ לַחֲרָמִים יִהְיוּ לְמִינָה תִּהְיֶה דְגָתָם כִּדְגַת הַיָּם הַגָּדוֹל רַבָּה מְאֹד: בצאתו בִּצֹּאתָיו וּגְבָאָיו וְלֹא יֵרָפְאוּ לְמֶלַח נִתָּנוּ: וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כָּל עֵץ מַאֲכָל לֹא יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים והיו וְהָיָה פִרְיוֹ לְמַאֲכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה (יחזקאל מז א-יב)

מי המעין זורמים מזרחה מתוך ההיכל, ושוצפים במורדות מדבר יהודה ומביאים חיים לים המות ולכל הערבה ובקעת הירדן. ים המות יתמלא חיים – כל נפש חיה אשר תשרוץ שם תחיה, דגים באינספור צבעים וזנים יחיו במעמקי הנהר ויְחַיוּ את אלפי הדייגים בין עין גדי ועין עגלים, וכל מי שיבוא לנהר הזה יירפא וכל עצי הפרי יתנו את פריים למאכל ואת עליהם לתרופה . כל מה שהיה פעם מדבר ישימון וארץ תלאובות יהפוך להיות פרדס עד לקיים מה שנאמר שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים עִם פְּרִי מְגָדִים (שיר השירים ד יג) - שלוחיך עתיד הקדוש ברוך הוא לעשותך כפרדס רמונים לעתיד לבא, איזה זה? - זה הנחל, דכתיב וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כָּל עֵץ מַאֲכָל לֹא יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים והיו וְהָיָה פִרְיוֹ לְמַאֲכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה מהו לתרופה? – אמר רבי יוחנן לתרפיון, לתרופה ממש - מציץ עליה ותרף מזוניה, רב אמר להתיר פה של מעלה ושמואל אמר להתיר פה של מטה – רבי חנינא אמר להתיר פה אלמים (שהוא פה של מעלה) ורבי יהושע בן לוי אמר להתיר פה עקרות (שהוא פה של מטה) (ראי/ה שיר השירים רבה פרשה ד סימן ד) -

זרימתו של המעין תתקדם בהדרגה כמו זריחתה של איילת השחר. כמו הגאולה - בתחילה קמעא קמעא ואחר כך היא מתגברת ומתחזקת ושוצפת ומתנפלת. "מעין היוצא מבית קדשי הקדשים בתחילה דומה לקרני חגבים, כיון שהגיע לפתח היכל נעשה כחוט של שתי, כיון שהגיע לאולם נעשה כחוט של ערב כיון שהגיע אל פתח עזרה נעשה כפי פך קטן. מכאן ואילך היה מתגבר ועולה עד שמגיע לפתח בית דוד, כיון שמגיע לפתח בית דוד - נעשה כנחל שוטף, שבו רוחצין זבין וזבות נדות ויולדות,

רק חיים ומרפא יביא עמו הנהר העתידי הזה שינבע מקדש הקדשים "ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בתוכו" (בבלי יומא עז ב)

ומה באשר לכוחות הרוע האחרים כמו אויב? - הקטע הבא מתוספתא סוכה שעניינו שמחת בית השואבה וניסוך המים יכול לתת לנו מושג נוסף אודות עוצמתו של הנהר העתידי הזורם מבית המקדש לים המוות.

"למה נקרא שמו שער המים? - שבו מכניסין צלוחית של (ניסוך) המים בחג. רבי אליעזר בן יעקב אומר: בו מים מפכים ועתידין להיות יוצאין מתחת מפתן הבית. וכן הוא אומר "בצאת האיש קדים וקו בידו וימד אלף ויעבירני במים מי אפסים" - מלמד שאדם עובר במים עד קרסוליו ; "וימד אלף ויעבירני במים מים ברכים" - מלמד שאדם עובר במים עד ברכיו (דבר אחר: מים ברכים שמתברכין והולכין) ; "וימד אלף ויעבירני במים מי מתנים" - מלמד שאדם עובר במים עד מתנים ; "וימד אלף נחל אשר לא אוכל לעבור" - יכול לא יעברנו ברגל אבל יעברנו בסחוי (בשחיה)? – תלמוד לומר: "כי גאו המים מי שָחו" (ואין אפשרות לצלוח אותם בשחיה) ; יכול לא יעבר בסיחוי (בשחיה) אבל יעברנו בספינה קטנה? – תלמוד לומר "כי גאו המים מי סחו" מלהשיט (ואי אפשר לצלוח את הנהר בספינה קטנה) ; יכול לא יעברנו בספינה קטנה אבל יעבירנו בספינה גדולה? - תלמוד לומר: "בַּל תֵּלֶךְ בּוֹ אֳנִי שַׁיִט" (ישעיהו לג כא) ; יכול לא יעברנו בספינה גדולה אבל יעברנו בבורני (אוניית מלחמה) גדולה? – תלמוד לומר: וְצִי אַדִּיר לֹא יַעַבְרֶנּוּ (שם שם)

שורה תחתונה: הנהר העתידי שיצא מבית המקדש הוא בלתי עביר לחלוטין לכל אויב וצר. אפילו צי אדיר לא יעברנו.

(עדיין אין כאן ראיה לכך שאניות מהלכות בנהר העתידי הזה, וגם אם ניווכח שכך הדבר, עדיין יהיה עלי להסביר מפני מה אני מתעקש לבדוק ברצינות את האפשרות שהאניות שבהן הוליך האויב את העלמים ואת העלמות אכן שטו במורד הנהר היורד מבית המקדש לים המוות. ) אבל תודו שיש כאן אפשרות מעניינת על סמך העובדה שחיים נחמן מהפך את כל המדרשים המנחמים

של העתיד לבוא כפי שראינו עד כה. בפרק הראשון במקום שישפוך אלהים את חמתו על הגויים אשר לא ידעוהו הוא שופך אותה על עמו ועל עצמו בפרק השני במקום שישאג כאריה על כל העמים הרעים וישרוף את היכלי אלוהיהם הוא שואג כארי מתוסכל על השריפה ששרף את היכלו בפרק הקודם ובוכה ומתאבל על החרבות. ואילו בפרק הרביעי במקום שיצא מקדש הקדשים נהר שיביא מרפא וחיים לכל הקורא בשם יהוה יוצא נהר שחור מקדש הקדשים השרוף ובמקום שאפילו צי אדיר של אויב לא יוכל לחדור לנהר המרפא הירוק ולהפר את שלוותו יוליך האויב באניות משבי ירושלים מאתים בחורים ומאתים בחורות ולפני שישליך אותם אל אי התלאובות השומם שאין בו אפילו חתימת דשא אחת הוא יפשיטם ערומים ויפריד ביניהם ויקטע את שירת חייהם...

בפרק החמישי הם ינסו להתמודד עם רוע הגזירה – עם העובדה שהכל יוצא להם הפוך. שבניגוד לכל ההבטחות והאשליות הם מובסים ומושפלים ואין להם חתימת דשא בעולמם ואין להם קורטוב של אושר... חלקם ינסו להחליף את האל השואג ולנקום את כל מה שהוא לא הצליח לנקום, וחלקם ינסו לייחל בכל זאת לגאולה ולישועה... כיצד זה יסתיים? - הסיום בפרק החמישי יביא את מדרשו המהפך של חיים נחמן לשיאים חדשים – כאן להביא את המדרש המהפך על אחרית הימים של זכריה בדמות הטביעה המחרידה של מאתים העלמים העירומים ומאתים העלמות העירומות... להמשיך...

[1] וַיִּסְפֹּק אֶת-כַּפָּיו - (יט) וְאַתָּה בֶן אָדָם הִנָּבֵא וְהַךְ כַּף אֶל כָּף וְתִכָּפֵל חֶרֶב שְׁלִישִׁתָה חֶרֶב חֲלָלִים הִיא חֶרֶב חָלָל הַגָּדוֹל הַחֹדֶרֶת לָהֶם:(כ) לְמַעַן לָמוּג לֵב וְהַרְבֵּה הַמִּכְשֹׁלִים עַל כָּל שַׁעֲרֵיהֶם נָתַתִּי אִבְחַת חָרֶב אָח עֲשׂוּיָה לְבָרָק מְעֻטָּה לְטָבַח:(כא) הִתְאַחֲדִי הֵימִנִי הָשִׂימִי הַשְׂמִילִי אָנָה פָּנַיִךְ מֻעָדוֹת:(כב) וְגַם אֲנִי אַכֶּה כַפִּי אֶל כַּפִּי וַהֲנִחֹתִי חֲמָתִי אֲנִי יהוה דִּבַּרְתִּי רש"י: הנבא והך כף אל כף - כדרך הסופדים ומה היא הנבואה: ותכפל חרב שלישתה - אני אמרתי חרב חרב חרבו של נבוכדנצר להחריב ירושלים וחרב בני עמון בגדליה עוד יש חרב של שלישית כפולה כי שתיהן הללו חרב חללים תהיה והיא חרב החלל הגדול המפלת חללי' רבים: החודרת להם - בכל אשר תצאו תרדוף אתכם בחדרי חדרים הרי יוחנן בן קרח ושרי החיילים ילכו למצרים שם תשיגם חרב וכן בכל המקומות אשר ימלטו מהם אל ערים בצורות כמו שאמור בענין על כל שעריהם נתתי אבחת חרב... וגם אני אכה כפי אל כפי - אני אומר לך הכה כף אל כף וגם אני כמוך מקונן עליהם ואכה כפי אל כפי אך חמתי בוערת בי והניחותי אותה: (יחזקאל כאי ט-כב)

ועל הזועות. מאי זועות? אמר רבי קטינא: גוהא. רב קטינא הוה קאזיל באורחא, כי מטא אפתחא דבי אובא טמיא גנח גוהא. אמר: מי ידע אובא טמיא האי גוהא מהו? רמא ליה קלא: קטינא קטינא, אמאי לא ידענא? בשעה שהקדוש ברוך הוא זוכר את בניו ששרויים בצער בין אומות העולם מוריד שתי דמעות לים הגדול, וקולו נשמע מסוף העולם ועד סופו, והיינו גוהא. אמר רבי קטינא: אובא טמיא כדיב הוא, ומיליה כדיבין. אי הכי - גוהא גוהא מיבעי ליה! - ולא היא, גוהא גוהא עביד, והאי דלא אודי ליה - כי היכי דלא ליטעי כולי עלמא אבתריה. ורב קטינא דידיה אמר: סופק כפיו, שנאמר +יחזקאל כ"א+ וגם אני אכה כפי אל כפי והניחותי חמתי. רבי נתן אומר: אנחה מתאנח, שנאמר +יחזקאל ה'+ והניחתי חמתי בם והנחמתי. ורבנן אמרי: בועט ברקיע, שנאמר +ירמיהו כ"ה+ הידד כדרכים יענה אל כל ישבי הארץ. רב אחא בר יעקב אמר: דוחק את רגליו תחת כסא הכבוד, שנאמר: +ישעיהו ס"ו+ כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדם רגלי רש"י: גוהא - בלשונם קורין רעידת הארץ גוהא. אובא טמיא - בעל אוב של עצמות שעושה כשוף בעצמות המת, טמיא – עצמות... גנח גוהא - ותגעש ותרעש, כלומר: נזדעזעת הארץ מאד מאד, גנח גוהא חדא מילתא היא, וכן הלשון. גוהא גוהא מיבעי ליה - שני פעמים היה לו להזדעזע, כנגד שתי דמעות. סופק כפיו - ומאותו קול מזדעזעת הארץ, שמצינו שכפיו סופק שנאמר גם אני אכה כפי אל כפי (יחזקאל כ"א). אנחה מתאנח - ומאותה אנחה מרעיד הקרקע, ומצינו שמתאנח שנאמר והניחותי חמתי בם (יחזקאל ה'), כביכול כאדם שיש לו חימה ומתאנח ומתנחם דעתו ועושה לו נחת רוח. והנחמתי - אנחם על הרעה שעשיתי להן.הידד כדורכים יענה - שדורך ובועט ברקיע. והארץ הדום רגלי - כגון שדחה תחת כסא הכבוד ומגיע בעוטו עד לארץ, שהיא הדום רגליו. (בבלי ברכות נט א)

... במה הכם? (הכוונה לליל הנס הגדול, הוא ליל הסדר שבו הכה מלאך השמ את מאה ושמונים וחמישה אלף לוחמי סנחריב שצרו על ירושלים והיו אמורים להיכנס אליה למחרת ולהשמידה ולחסל סופית את כל מלכות יהודה) - רבי אליעזר אומר: ביד הכם, שנאמר +שמות י"ד+ וירא ישראל את היד הגדלה - היד שעתידה ליפרע מסנחריב. רבי יהושע אומר: באצבע הכם, שנאמר +שמות ח'+ ויאמרו החרטמים אל פרעה אצבע אלהים היא - היא אצבע שעתידה ליפרע מסנחריב... ויש אומרים: בחוטמן נשף בהן ומתו, שנאמר +ישעיהו מ'+ וגם נשף בהם ויבשו. רבי ירמיה בר אבא אמר: כפיים ספק להם ומתו שנאמר +יחזקאל כ"א+ וגם אני (הכתי) [אכה] כפי אל כפי והנחתי חמתי. רבי יצחק נפחא אמר: אזנים גלה להם, ושמעו שירה מפי חיות ומתו, שנאמר +ישעיהו ל"ג+ מרממתך נפצו גוים. רש"י: במה הכם - המלאך. היד הגדולה - יד הגדולה לא נאמר אלא היד, דמשמע היד שעתידה וכו'... נשף - נפח. (בבלי סנהדרין צה ב)

שם ישבנו גם בכינו. [מה ת"ל שם ישבנו], מלמד שלא היה להם ישיבה, משיצאו מירושלים עד שהגיעו לפרת אמרו אלוהיהן של אלו רחמן הוא, וכיון שמסבירין לו פנים הוא חוזר ומרחם עליהם, שמא ישובו ויתחברו כלם ויקראו לאלהיהם ויעזרם ולא הועלנו כלום, לפיכך היו דוחקים אותם ומריצין אותם בעל כרחם, שנאמר על צוארינו נרדפנו וגו' (איכה ה ה), קלים היו רודפינו (שם /איכה/ ד יט). גם בכינו. מה ראו ישראל לבכות על נהרות בבל, רבי יוחנן אמר הרג בהם פרת בישראל יותר ממה שהרג נבוכדנצר הרשע, (והם לא ידעו כי שתו מנהר האבדון...) כשהיו ישראל שרויין בארץ [ישראל] לא היו שותין אלא ממי גשמים וממי נוזלים וממי מעינות, כיון שגלו לבבל שתו ממי הפרת ומתים מהם הרבה לפיכך היו בוכים על ההרוגים שהרגו בהם אויביהם, ועל מתים שמתו בדרך [ולא הניחם לקוברם], ועל ההרוגים שהרג בהם פרת, ולא עוד אלא שהיה נבוכדנצר יושב בספינה, הוא וכל גדוליו וכל שריו, ועמהם כל מיני זמר, שנאמר וכשדים באניות רנתם (ישעיה מג יד), וכל מלכי יהודה מושלכים בשלשלאות של ברזל, והולכין ערומים על שפת הנהר, נשא נבוכדנצר הרשע את עיניו וראה אותם, אמר לעבדיו מפני מה הללו הולכין בקומה זקופה בלא משאוי, אין לכם משא שיתנו על צוארם, באותה שעה הביאו ספרים, ועשו אותם כחמת, ומלאו אותם חול, והניחו על כתפם, עד שנכפף קומתם, ואמרו על עצמם על צוארינו נרדפנו (איכה ה ה), באותה שעה געו כל ישראל בבכיה, עד שעלתה שועתם למרום, א"ר אחא בר אבא באותה שעה בקש הקב"ה להחזיר כל העולם לתוהו ובהו, אמר הקב"ה כל מה שבראתי לא בראתי אלא בשביל אלו, שנאמר וגם אני אכה כפי אל כפי והנחתי חמתי (יחזקאל כא כב), עולם שבראתי לא בראתי אלא בשתי ידי, שנאמר אף ידי יסדה ארץ (ישעיה מח יג) אחריבנו. א"ר אלפא בר קרויא באותה שעה נכנסו כל מלאכי השרת לפני הקב"ה, ואמרו לפניו רבונו של עולם העולם כלו ומלואו שלך, לא דייך שהחרבת דירתך של מטה, אלא שתחריב בית דירתך של מעלה, אמר להם וכי תנחומין אני צריך, אני מכיר בראש ואני מכיר בסוף, שנאמר ועד זקנה אני הוא (שם /ישעיהו/ מו ד), על כן אמרתי שעו מני אמרר בבכי אל תאיצו לנחמני (שם /ישעיהו/ כב ד), [אל תוסיפו לא אמר אלא תאיצו], אמר להם תנחומין הללו שאתם מנחמים אותי ניאוצין הן לפני, רדו מלפני ושאו המשאוי מעליהם, מיד ירדו מלאכי השרת ונטלו המשאוי מעליהם, ולא מלאכי השרת בלבד, אלא אף הקב"ה נשא בעצמו, שנאמר למענכם שלחתי בבלה (שם /ישעיהו/ מג יד). והיו רואין אותן ערומים, מה עשו בני בארי הפשיטו את עבדיהם ואת שפחותיהם והקריבום דורון לפני נבוכדנצר, אמרו לו שמא מלך אוהב ערומים אתה, אמר להם לכו והלבישו את בני ישראל, מה שכרן של בני בארי, נטה הקב"ה עליהם חסד מכל ארץ ישראל, והם יפים יותר, אמרו כל אדם שנכנס שם אינו מבקש לצאת בלא עבירה, מהו גם בכינו, שהיו בוכים ומבכים עמהם הקב"ה. (מדרש תהלים מזמור קלז ג)

[1] דבריו הבאים של יהודה ליבס יכולים לפתוח פתח לנושא שטרם טופל עדיין והוא ההשפעות השבתאיות על ביאליק (יהודה ליבס: קוים לדמותו של רבי נפתלי כץ מפראנקפורט והתייחסותו לשבתאות ) "... ואפילו פסוק תנ"ך חדש ועז ביטוי נוצר בדרך זו: ר' נפתלי דורש באריכות את הפסוק: 'והיה ביום ההוא יכה ה' כף אל כף' (עמ' נו-נז). אין פסוק כזה בתנ"ך שלפנינו, והוא נוצר, ככל הנראה, מצירוף שני פסוקים בספר יחזקאל: 'אתה בן אדם הנבא והך כף אל כף' (כא, יט), 'וגם אני אכה כפי אל כפי' (כא, כב. ואלה דברי האל)

היש בכך משהו שבתאי במובהק? לכאורה, אין סיבה לטענה שכזאת. אך בכל זאת מעניין הדבר, שאחד מכתבי היד השבתאיים המובהקים והידועים ביותר ראה לנכון להעתיק את הדרשה הקשורה ל'פסוק' זה ('והיה ביום ההוא יכה ה' כף אל כף') מן הספר 'סמיכת חכמים'. וכל שאר כתב היד אינו מכיל אלא דברים משל נתן העזתי ותלמידיו.

[1] וַתֵּעָל הַשְּׁכִינָה מֵעַל הֶחֳרָבוֹת וַתָּבֹא בַּמִּסְתָּרִים - תְּנוּ לַיהוה אֱלֹהֵיכֶם כָּבוֹד בְּטֶרֶם יַחְשִׁךְ וּבְטֶרֶם יִתְנַגְּפוּ רַגְלֵיכֶם עַל הָרֵי נָשֶׁף וְקִוִּיתֶם לְאוֹר וְשָׂמָהּ לְצַלְמָוֶת וְשִׁית לַעֲרָפֶל: וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה וְדָמֹעַ תִּדְמַע וְתֵרַד עֵינִי דִּמְעָה כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר יהוה (ירמיהו יג טז-יז)

ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה אמר רב שמואל בר איניא משמיה דרב: מקום יש לו להקדוש ברוך הוא ומסתרים שמו. מאי מפני גוה? אמר רב שמואל בר יצחק: מפני גאוותן של ישראל שניטלה מהם ונתנה לנכרים. רבי שמואל בר נחמני אמר: מפני גאוותה של מלכות שמים. ומי איכא בכיה קמיה הקדוש ברוך הוא? והאמר רב פפא: אין עציבות לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר +דברי הימים א' ט"ז+ הוד והדר לפניו עז וחדוה במקמו! - לא קשיא: הא - בבתי גואי, הא - בבתי בראי. - ובבתי בראי לא? והא כתיב +ישעיהו כ"ב+ ויקרא אדני ה' צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגר שק! - שאני חרבן בית המקדש, דאפילו מלאכי שלום בכו, שנאמר +ישעיהו ל"ג+ הן אראלם צעקו חצה מלאכי שלום מר יבכיון. +ירמיהו י"ג+ ודמע תדמע ותרד עיני דמעה כי נשבה עדר ה' אמר רבי אלעזר: שלש דמעות הללו למה? אחת - על מקדש ראשון, ואחת - על מקדש שני, ואחת - על ישראל שגלו ממקומן. ואיכא דאמרי: אחת על ביטול תורה... (בבלי חגיגה ה ב)

... באותה שעה נכנסו אויבים להיכל ושרפוהו, וכיון שנשרף אמר הקב"ה שוב אין לי מושב בארץ אסלק שכינתי ממנה ואעלה למכוני הראשון, הה"ד (הושע ב') אלכה ואשובה אל מקומי עד אשר יאשמו ובקשו פני, באותה שעה היה הקב"ה בוכה ואומר אוי לי מה עשיתי השריתי שכינתי למטה בשביל ישראל, ועכשיו שחטאו חזרתי למקומי הראשון, ח"ו שהייתי שחוק לגוים ולעג לבריות, באותה שעה בא מטטרון ונפל על פניו, ואמר לפניו רבש"ע אני אבכה ואתה לא תבכה, אמר לו אם אין אתה מניח לי לבכות עכשיו אכנס למקום שאין לך רשות ליכנס ואבכה, שנאמר (ירמיה י"ג) ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה וגו' אמר להן הקב"ה למלאכי השרת בואו ונלך אני ואתם ונראה בביתי מה עשו אויבים בו, מיד הלך הקב"ה ומלאכי השרת וירמיה לפניו, וכיון שראה הקב"ה את בית המקדש, אמר בוודאי זהו ביתי וזהו מנוחתי שבאו אויבים ועשו בו כרצונם, באותה שעה היה הקב"ה בוכה ואומר אוי לי על ביתי, בני היכן אתם, כהני היכן אתם, אוהבי היכן אתם, מה אעשה לכם התריתי בכם ולא חזרתם בתשובה, אמר הקב"ה לירמיה אני דומה היום לאדם שהיה לו בן יחידי ועשה לו חופה ומת בתוך חופתו, ואין לך כאב לא עלי ולא על בני?!... (איכה רבה פתיחתות ד"ה כד רבי יוחנן)

יָדַעְתִּי כִּי בִכְיִי – בְּכִי כוֹס בֵּין חֳרָבוֹת, לֹא יַגֶּה אֲנָשִׁים, לֹא יִשְׁבֹּר הַלְּבָבוֹת; כּי בִכְיִי עִם-מִטְרוֹת דִּמְעוֹתַי הַשְּׁפוּכִים הֵם עָנָן בַּצִיָּה עִם-מַיִם מְלוּחִים; כִּי דְמָעוֹת שֶׁנּוֹשְׁנוּ מִבְּכִי אַלְפֵי שָׁנִים –סָר כֹּחָן מִמּוֹגֵג אֶת-לִבּוֹת אֲבָנִים –וְלָמָּה, לֵב אֻמְלָל, תְּבַקֵּשׁ לַהֶבֶל מַרְגֹּעַ בַּבֶּכִי, נִחוּמִים בָּאֵבֶל?... (מתוך "הרהורי לילה", ביאליק תרנ"ב)

דִּמְיֹנוֹ כְּאַרְיֵה יִכְסוֹף לִטְרוֹף וְכִכְפִיר יֹשֵׁב בְּמִסְתָּרִים: (תהלים יז יב)

(ו) בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם: ס(ז) גָּדַר בַּעֲדִי וְלֹא אֵצֵא הִכְבִּיד נְחָשְׁתִּי:(ח) גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם תְּפִלָּתִי:(ט) גָּדַר דְּרָכַי בְּגָזִית נְתִיבֹתַי עִוָּה: ס(י) דֹּב אֹרֵב הוּא לִי אֲרִי בְּמִסְתָּרִים: (איכה ג ו-י)

[1] וַתֵּעָל הַשְּׁכִינָה מֵעַל הֶחֳרָבוֹת וַתָּבֹא בַּמִּסְתָּרִים - כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם סָחַף הָאוֹר, שִׁירָה חֲדָשָׁה אֶת-בֹּקֶר חַיֵּיהֶם הִרְנִינָה; וַאֲנִי, גּוֹזָל רַךְ, נִשְׁתַּכַּחְתִּי מִלֵּב תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה. בָּדָד, בָּדָד נִשְׁאַרְתִּי, וְהַשְּׁכִינָה אַף-הִיא כְּנַף יְמִינָהּ הַשְּׁבוּרָה עַל-רֹאשִׁי הִרְעִידָה. יָדַע לִבִּי אֶת-לִבָּה: חָרֹד חָרְדָה עָלַי, עַל-בְּנָהּ, עַל-יְחִידָהּ. כְּבָר נִתְגָּרְשָׁה מִכָּל-הַזָּוִיּוֹת, רַק-עוֹד פִּנַּת סֵתֶר שׁוֹמֵמָה וּקְטַנָּה נִשְׁאָרָה – בֵּית-הַמִּדְרָשׁ – וַתִּתְכַּס בַּצֵּל, וָאֱהִי עִמָּהּ יַחַד בַּצָּרָה. וּכְשֶׁכָּלָה לְבָבִי לַחַלּוֹן, לָאוֹר, וּכְשֶׁצַּר-לִי הַמָּקוֹם מִתַּחַת לִכְנָפָהּ – כָּבְשָׁה רֹאשָׁהּ בִּכְתֵפִי, וְדִמְעָתָהּ עַל-דַּף גְּמָרָתִי נָטָפָה. חֶרֶשׁ בָּכְתָה עָלַי וַתִּתְרַפֵּק עָלָי, וּכְמוֹ שָׂכָה בִּכְנָפָהּ הַשְּׁבוּרָה בַּעֲדִי: "כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם פָּרְחוּ לָהֶם, וָאִוָּתֵר לְבַדִּי, לְבַדִּי..." וּכְעֵין סִיּוּם שֶׁל-קִינָה עַתִּיקָה מְאֹד, וּכְעֵין תְּפִלָּה, בַּקָּשָׁה וַחֲרָדָה כְּאַחַת, שָׁמְעָה אָזְנִי בַּבִּכְיָה הַחֲרִישִׁית הַהִיא וּבַדִּמְעָה הַהִיא הָרוֹתַחַת (לבדי, תמוז, תרס"ב.)

[1] וַתֵּעָל הַשְּׁכִינָה מֵעַל הֶחֳרָבוֹת וַתָּבֹא בַּמִּסְתָּרִים (מתוך "בעיר ההריגה") ... וְאַתָּה גַם-אַתָּה, בֶּן-אָדָם, סְגֹר בַּעַדְךָ הַשַּׁעַר, וְנִסְגַּרְתָּ פֹּה בָּאֲפֵלָה וּבַקַּרְקַע תִּכְבֹּשׁ עֵינֶיךָ וְנִצַּבְתָּ כֹּה עַד-בּוֹשׁ וְהִתְיַחַדְתָּ עִם-הַצַּעַר וּמִלֵּאתָ בּוֹ אֶת-לְבָבְךָ לְכֹל יְמֵי חַיֶּיךָ, וּבְיוֹם תְּרֻשַּׁשׁ נַפְשְּךָ וּבַאֲבֹד כָּל חֵילָהּ – וְהָיָה הוּא לְךָ לִפְלֵיטָה וּלְמַעְיַן תַּרְעֵלָה,וְרָבַץ בְּךָ כִּמְאֵרָה וִיבַעֶתְךָ כְּרוּחַ רָעָה, וּלְפָתְךָ וְהֵעִיק עָלֶיךָ כְּהָעֵק חֲלוֹם זְוָעָה;וּבְחֵיקְךָ תִשָּׂאֶנּוּ אֶל-אַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם, וּבִקַּשְׁתָּ וְלֹא-תִמְצָא לוֹ נִיב שְׂפָתַיִם. וְאֶל-מִחוּץ לָעִיר תֵּצֵא וּבָאתָ אֶל בֵּית-הָעוֹלָם,וְאַל-יִרְאֲךָ אִישׁ בְּלֶכְתְּךָ וִיחִידִי תָּבֹא שָׁמָּה, וּפָקַדְתָּ קִבְרוֹת הַקְּדוֹשִׁים לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם,וְנִצַּבְתָּ עַל עֲפָרָם הַתָּחוּחַ וְהִשְׁלַטְתִּי עָלֶיךָ דְּמָמָה:וּלְבָבְךָ יִמַּק בְּךָ מֵעֹצֶר כְּאֵב וּכְלִמָּה – וְעָצַרְתִּי אֶת-עֵינֶיךָ וְלֹא-תִהְיֶה דִמְעָה, וְיָדַעְתָּ כִּי עֵת לִגְעוֹת הִיא כְּשׁוֹר עָקוּד עַל הַמַּעֲרָכָה – וְהִקְשַׁחְתִּי אֶת-לְבָבְךָ וְלֹא-תָבֹא אֲנָחָה. הִנֵּה הֵם עֶגְלִֵי הַטִּבְחָה, הִנֵּה הֵם שׁוֹכְבִים כֻּלָּם – וְאִם יֵשׁ שִׁלּוּמִים לְמוֹתָם – אֱמֹר, בַּמֶּה יְשֻׁלָּם? סִלְחוּ לִי, עֲלוּבֵי עוֹלָם, אֱלֹהֵיכֶם עָנִי כְמוֹתְכֶם, עָנִי הוּא בְחַיֵּיכֶם וְקַל וָחֹמֶר בְּמוֹתְכֶם, כִּי תָבֹאוּ מָחָר עַל-שְׂכַרְכֶם וּדְפַקְתֶּם עַל-דְּלָתָי – אֶפְתְּחָה לָכֶם, בֹּאוּ וּרְאוּ: יָרַדְתִּי מִנְּכָסָי!וְצַר לִי עֲלֵיכֶם, בָּנַי, וְלִבִּי לִבִּי עֲלֵיכֶם:חַלְלֵיכֶם – חַלְלֵי חִנָּם, וְגַם-אֲנִי וְגַם-אַתֶּם לֹא-יָדַעְנוּ לָמָּה מַתֶּם וְעַל-מִי וְעַל-מָה מַתֶּם,וְאֵין טַעַם לְמוֹתְכֶם כְּמוֹ אֵין טַעַם לְחַיֵּיכֶם. וּשְׁכִינָה מָה אוֹמֶרֶת? – הִיא תִּכְבֹּש בֶּעָנָן אֶת רֹאשָׁהּ וּמֵעֹצֶר כְּאֵב וּכְלִמָּה פּוֹרֶשֶׁת וּבוֹשָה... וְגַם-אֲנִי בַּלַּיְלָה בַלַּיְלָה אֵרֵד עַל הַקְּבָרִים, אֶעֱמֹד אַבִּיט אֶל-הַחֲלָלִים וְאֵבוֹשׁ בַּמִּסְתָּרִים – וְאוּלָם, חַי אָנִי, נְאוּם יְיָ, אִם-אוֹרִיד דִּמְעָה. וְגָדוֹל הַכְּאֵב מְאֹד וּגְדוֹלָה מְאֹד הַכְּלִמָּה – וּמַה-מִּשְּׁנֵיהֶם גָּדוֹל? – אֱמֹר אַתָּה, בֶּן אָדָם! אוֹ טוֹב מִזֶּה – שְׁתֹק! וְדוּמָם הֱיֵה עֵדִי, כִּי-מְצָאתַנִי בִקְלוֹנִי וַתִּרְאֵנִי בְּיוֹם אֵידִי... (נכתב בין תמוז תרס"ג לתשרי תרס"ד – פחות משנה לפני כתיבת מגילת האש)

יָדַעְתִּי, בְּלֵיל עֲרָפֶל-יָדַעְתִּי, בְּלֵיל עֲרָפֶל כַּכּוֹכָב אֶכְבֶּה פִתְאֹם וְלֹא יֵדַע כּוֹכָב אֶת-קְבוּרָתִי, וְאוּלָם חֲרוֹנִי עוֹד יֶעְשַׁן אַחֲרַי כְּפִי הַר-פְּרָצִים אַחֲרֵי כְבוֹת לַהֲבוֹ, וִיחִי בֵינֵיכֶם כָּל-עוֹד יְמֵי הָרַעַם בַּגַּלְגַּל וְזַעַף גַּלִּים בְּאֻקְיָנוֹס. הָהּ, מִי יִתֵּן וְיֵאָצֵר גַּם יְגוֹנְכֶם הַגָּדוֹל בְּחֵיק הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, וְרָווּ מִמֶּנּוּ עַרְבוֹת שָׁמַיִם וְעַרְבוֹת שָׂדַי, כּוֹכָבִים וּדְשָׁאִים, וְחַי בָּהֶם, וִיפַעֲמֵם, וְנוֹשַׁן וְהִתְחַדֵּשׁ עִמָּם, וּכְמוֹהֶם יִבֹּל וְיָשׁוּב וְיִפְרָח, וּבְלֹא-שֵׁם וּבְלֹא-דְמוּת וּבְלֹא אֶרֶץ מוֹלֶדֶת לְעֵד חֲמַסְכֶם עַד-דּוֹר אַחֲרוֹן יַעֲמֹד, וּבְלֹא קוֹל וּדְבָרִים אֶל-הַשְּׁאוֹל וְאֶל-הַשָּׁמַיִם יִצְעַק וִיעַכֵּב אֶת-גְּאֻלַּת הָעוֹלָם; וּבִזְרֹחַ לְקֵץ הַיָּמִים שֶׁמֶשׁ רְמִיָּה שֶׁל צִדְקַת שָׁוְא עַל קִבְרֵי חַלְלֵיכֶם, וְנֵס הַחֲנֻפָּה, חֲמוּץ דְּמֵיכֶם, בְּחֻצְפָּה כְלַפֵּי שָׁמַיִם עַל-רָאשֵׁי זֹבְחֵיכֶם יִתְנוֹפֵף, וְחוֹתַם אֱלֹהִים הַמְזֻיָּף חָרוּת עַל-הַנֵּס אֶת-עֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ יְנַקֵּר, וּמְחוֹל רֶגֶל גַּאֲוָה וּתְרוּעַת חַג הַשֶּׁקֶר יְזַעְזְעוּ אֶת-עַצְמוֹתֵיכֶם הַקְּדוֹשׁוֹת בַּקָּבֶר – וְרָעַד זֹהַר הָרָקִיעַ וְקָדַר פִּתְאֹם בִּיגוֹנְכֶם, וְנֶהְפַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ לְכֶתֶם דִּמְכֶם הַנָּקִי, אוֹת קַיִן עַל מֵצַח הָעוֹלָם וְאוֹת כִּשָּׁלוֹן לִזְרֹעַ אֱלֹהִים הַשְּׁבוּרָה, וְכוֹכָב אֶל-כּוֹכָב יֶחֱרָד: הִנֵּה הַשֶּׁקֶר הַנּוֹרָא! הִנֵּה הַיָּגוֹן הַגָּדוֹל! וְאֵל נְקָמוֹת, פָּצוּעַ בִּלְבָבוֹ, יָקוּם וְיִשְׁאָג – וּבְחַרְבּוֹ הַגְּדוֹלָה יֵצֵא. (נכתב בטבת תרס"ו (דצמבר 1905) באודסה כמה חודשים אחרי מגילת האש)