אֶרוֹס אָסוּר בְּאִסוּרִים כְּשִׁמְשׁוֹן בִּידֵי דְלִילָה

הנזיר החוטא הוא הנזיר הקדוש

האם הנזיר הוא קדוש או חוטא?

יש חכמים הרואים בנזיר את פסגת הקדושה, ויש הקובעים כי בעצם הנזירות טמון גרעין משמעותי של חטא. גם אלו וגם אלו יש להם על מה שיסמוכו. מצד אחד כותבת התורה במפורש "קָדֹשׁ יִהְיֶה"[1] על הנזיר, מצד שני היא מתארת אותו ככזה "אֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ"[2]

כך מתוארת המחלוקת הזאת במסכת תענית: "רבי אלעזר הקפר אומר: נאמר בנזיר "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש", וכי באיזה נפש חטא זה? – אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה. רבי אלעזר (בן שמוע) אומר: (הנזיר) נקרא קדוש, שנאמר "קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו" – ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה"[3]

שני התנאים החולקים מסכימים ביניהם כי צעדו של הנזיר המקראי הוא צעד ראשון בדרך הארוכה אל הסגפנות. המחלוקת היא אם מדובר כאן בצעד ראשון אל מציאות של חטא או אל מציאות של קדושה.

מחלוקת תנאים זו מתחוללת גם בימי הבינים בין הרמב"ם לרמב"ן.

הרמב"ם ממשיך את הקו הקובע כי המצער עצמו נחשב לחוטא: "שמא יאמר האדם: הואיל והקנאה והתאווה והכבוד וכיוצא בהם, דרך רעה הן, ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא יישב בדירה נאה, ולא ילבש לבוש נאה, אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן – גם זו דרך רעה היא ואסור לילך בה. והמהלך בדרך זו נקרא חוטא… לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד, ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים. כך אמרו חכמים: לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים.. . ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית, ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן צוה שלמה ואמר אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם…. "[4].

לעומת הרמב"ם קובע הרמב"ן כי ככל שהאדם מתנזר יותר מתענוגות העולם הזה כך הוא יותר קדוש –

"התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, אם כן ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה. לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות. ימעט במשגל, כענין שאמרו "שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין"[5], ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו. ויקדש עצמו מן היין במיעוטו, כמו שקרא הכתוב הנזיר קדוש… "[6].

התורה, על פי הרמב"ן, מעודדת את כל ההולכים לאורה לעלות במעלות הנזירות. כמה שיותר נזיר יותר קדוש. מי שלא יעלה במעלות הנזיר עלול להתדרדר במורדותיו של ה"נבל ברשות התורה".

על פני השטח עולה מהמחלוקות הללו שהנזיר הוא או קדוש או חוטא, אך אם נעמיק בהם יתברר לנו שהקדושה והחטא אינם שני קוים מקבילים בנפשנו שלא ייפגשו לעולם. נפשנו, כך יתברר, ארוגה משתי וערב של חטא וקדושה.

נזירוֹת ונזירים

פרשת סוטה (הפרק הקודם) מדברת על נשים סוטות ולא על גברים סוטים. פרשת נזיר, לעומת זאת, מתייחסת בעת ובעונה אחת לנזירים ולנזירות. היא פונה אל "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר"[7]

"האשה שתדור בנזירות – הֵפֶך הסוטה"[8], אומר הרמב"ן, ויוצר בכך נוסחה של היפוך בין תופעת הנזירות לתופעת הסטיה – הנזיר והנזירה הם ההיפך מהסוטֶה והסוטָה.

"למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? – לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, שהוא מביא לידי ניאוף"[9]. מדרש זה מסגיר את דרישת ה"פרו-סגפנים" לקשר בין ההתנזרות המינית לבין ההתנזרות מיין הכתובה בתורה. היין, כידוע, מביא לידי ניאוף ותכליתה של פרשת נזיר היא הימנעות מניאוף. גישה זו ממחישה את עצמה דרך ההתמודדות עם הפרדוכס המגולם בדמותו של נזיר ושמו שמשון.

שמשון, כידוע, הקפיד מאד בכללי הנזירות המתוארים בפרקנו – הוא הדיר עצמו מיין כל ימי חייו ולא העלה תער על ראשו. לעומת זאת, קשה לראות בשמשון את הגבר הסגפן המתנזר מנשים ומחיי מין. איך ניתן להסביר את פרדוכס הנזיר השיכור ולא מיין המגולם בדמותו של שמשון רודף הנשים?

כך מנסה הרלב"ג להתמודד עם פרדוכס זה: "ולפי שהיה גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שעתיד שמשון לרדוף אחרי הנשים וללקות בהם, התחכם (!) ה` יתברך מלידה ומבטן ומהריון למנעו מזה. ולזה רצה שיהיה נזיר אלהים. כי ההימנעות משתיית יין מועיל מאד לזה הענין, כמו שאמרו רבותינו: כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין".

– "הבה נתחכמה לשמשון", אמר אלהים, הבה נזיר אותו מהיין המביא לידי ניאוף, ויתקיים בו "איזהו גיבור? – הכובש את יצרו"[10].

שמשון ואבשלום – שני גיבורים יצריים שלא גברו על יצרם

כשקבע בן זומא "איזהו גבור? – הכובש את יצרו"[11], הוא הסתמך על הפסוק "טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר, וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר"[12]. ובניסוח חד יותר: "איזהו גיבור שבגיבורים? – זהו הכובש את יצרו…וכל הכובש את יצרו מעלין עליו כאילו כבש עיר מלאה גיבורים"[13].

כל ילד יודע לספר איך גבר שמשון על גיבורי ערים רבות, ואפילו את דלתות שער העיר עזה נשא על כתפיו עד לראש ההר אשר על פני העיר חברון[14]. למרות זאת, ואולי בגלל זאת, מסמל שמשון בספרות הרבנית את הגבר החלש שהוכרע פעם אחר פעם על ידי תשוקותיו. שמשון של חז"ל מסמל את מי שלא עמד בפני תביעת "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם"[15] – "אחרי עיניכם – זה הרהור עבירה, שנאמר: וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל אָבִיו אוֹתָהּ קַח לִי כִּי הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי[16]"[17].

על רקע זה קובעות המשנה והתוספתא של מסכת סוטה[18]: "שמשון הלך אחר עיניו ומרד, שנאמר וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל אָבִיו אוֹתָהּ קַח לִי כִּי הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי, לפיכך נקרו פלשתים את עיניו, שנאמר "וַיֹּאחֲזוּהוּ פְלִשְׁתִּים וַיְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו" [19]. קטע זה הוא המשכו הישיר של הקטע המזעזע על הסוטה הנענשת בעונש ה"מידה כנגד מידה"[20]. על אף שהודר שמשון מן היין המביא לידי ניאוף לא למד שמשון לקח מקלקולה של הסוטה.

שמשון איננו הגבר היחיד במסכת סוטה שנענש בעונש ה`מידה כנגד מידה` – גם אבשלום נענש באותו עונש. כמו שנאמר: "אבשלום נתגאה בשערו ומרד, שנאמר "וּכְאַבְשָׁלוֹם לֹא הָיָה אִישׁ יָפֶה בְּכָל יִשְׂרָאֵל לְהַלֵּל מְאֹד מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ לֹא הָיָה בוֹ מוּם (וּבְגַלְּחוֹ אֶת רֹאשׁוֹ וְהָיָה מִקֵּץ יָמִים לַיָּמִים אֲשֶׁר יְגַלֵּחַ כִּי כָבֵד עָלָיו וְגִלְּחוֹ וְשָׁקַל אֶת שְׂעַר רֹאשׁוֹ מָאתַיִם שְׁקָלִים בְּאֶבֶן הַמֶּלֶךְ)"[21]. לפיכך נתלה אבשלום בשערו. ולפי שבא על עשר פילגשי אביו לפיכך נתנו בו עשר חניתות[22] שנאמר "וַיָּסֹבּוּ עֲשָׂרָה נְעָרִים נֹשְׂאֵי כְּלֵי יוֹאָב וַיַּכּוּ אֶת אַבְשָׁלוֹם וַיְמִיתֻהוּ [23]."[24]

שמשון ואבשלום – הרקולס ואדיפוס[25] – שני מורדים שהלכו אחר עיניהם ונתגאו בשערם. שני גיבורים יצריים שלא גברו על יצרם. מַחְלְפוֹת רֹאשֵׁיהֶם כְּבִימֵי בְחֻרוֹת, קְוֻצּוֹתֵיהֶם תַּלְתַּלִּים שְׁחוֹרוֹת המסמנות את כוחו האגדי של האחד ואת יופיו האגדי של האחר.

כשמשון בידי דלילה

"בַּבֹּקֶר,

בִּרְחֹץ הַשֶּׁמֶשׁ מַחְלְפוֹת גְּאוֹן הַיַּעַר

וְיָם שֶׁל זֹהַר עַל תַּלְתַּלָּיו תִּשְׁפֹּךְ;

וְהוּא, הָאֵיתָן, מִשְׁטַח חֶרְמֵי זָהָב כֻּלּוֹ,

לִרְצוֹנוֹ, כְּשִׁמְשׁוֹן בִּידֵי דְלִילָה, עוֹמֵד נִלְכָּד,

מִתּוֹךְ שְׂחוֹק קַל וְאוֹר פְּנֵי אוֹהֵב מַרְגִּישׁ כֹּחוֹ,

בְּרֶשֶׁת פָּז שֶׁל עַצְמוֹ, מְקַבֵּל אֲסוּרָיו בְּחִבָּה,

וּמֵרִים עַל רֹאשׁ נִזְרוֹ תַּחַת גְּבוּרוֹת שֶׁמֶשׁ,

כְּאוֹמֵר לָהּ: שִׁטְפִינִי, סַלְסְלִינִי אוֹ אִסְרִינִי

וַעֲשִׂי בִי מַה שֶׁלִבֵּךְ חָפֵץ…"[26]

שמשון מתמכר להנאה ומתמסר לדלילה, השופכת על תלתליו ים של זהר, ורוחצת בחום השמש את שבע מחלפותיו. מרוב תשוקתו לה מקבל שמשון את אסוריו בחיבה. מרוב אהבתו אותה הוא מקדיש לה את ראש נזרו המוקדש ליהוה, ולוחש לה : "אֶת מְלֹא שְׁמַי כּוֹכְבֵי כֶסֶף וְזָהָב אֶתֵּן לָךְ בְּקֹמֶץ אֶחָד שֶׁל אַהֲבָה, מְחִיר מַגָּע אֶחָד בְּרֹאשׁ שַׁרְבִיטֵךְ" [27]. כל ימי נדר נזרי תער לא עבר על ראשי, דלילה, עד מלאת הימים אשר הזרתי את נזרי ליהוה קדוש הייתי לשמים, ועכשיו "מַה לִּי וּמִי לִי אֵפוֹא עַתָּה בַּשָּׁמַיִם, אַחֲרֵי נָטְשֵׁךְ אוֹתָם בִּגְלָלִי?"[28], שטפיני, סלסליני[29] או אסריני או "צַוִּי, וְנָעַרְתִּי אֶת תַּלְתַּלַּי וּפָרַקְתִּי אֶת הַשָּׁמַיִם הַמְרוֹפָפִים מֵעַל רֹאשִׁי כְּנַעַר קַשׁ"[30]. עשי בי מה שלבך חפץ.. ..

"אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו – ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתעטף שחורים, ויעשה מה שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא"[31] – יצרו של שמשון התגבר עליו, והוא לא הלך למקום שאין מכירין אותו – לא היה מסוגל להיפרד מדלילה. מרוב אהבתו אותה לא היה מסוגל שלא לתת לה לעשות בו כל מה שליבה חפץ.

אם כובש אדם את יצרו הוא גיבור ; אם יצרו מתגבר עליו הוא לא גבור ; ואם הוא נכבש לחלוטין הוא שמשון הגיבור.

אבשלום מלך היופי

"וּכְאַבְשָׁלוֹם לֹא הָיָה אִישׁ יָפֶה בְּכָל יִשְׂרָאֵל לְהַלֵּל מְאֹד מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ לֹא הָיָה בוֹ מוּם. וּבְגַלְּחוֹ אֶת רֹאשׁוֹ וְהָיָה מִקֵּץ יָמִים לַיָּמִים אֲשֶׁר יְגַלֵּחַ כִּי כָבֵד עָלָיו וְגִלְּחוֹ וְשָׁקַל אֶת שְׂעַר רֹאשׁוֹ מָאתַיִם שְׁקָלִים בְּאֶבֶן הַמֶּלֶךְ"[32].

אבשלום הוא מלך היופי. מושלם מכף רגל ועד קדקוד. שערו של אבשלום הוא כתר. נזר מלכות יופיו. פעם בשנה ("מקץ ימים לימים") נערך טקס בחירתו המחודשת של מלך היופי. בשיא הטקס גוזר אליל הנוער כמה תלתלים כבדים, וכל תלתל נמכר לכל המרבה במחיר. פעם בשנה מייפה אבשלום בפרהסיא את תלתלי נזר מלכותו, ומודיע לכל המעריצים על הארכת שלטונו בשנה נוספת.

הרד"ק מיטיב לפרש את הקשר בין תיאור יופיו של אבשלום לבין סיפור המרד המתפתח בהמשך:

"סמוך לסיפור המרד שמרד באביו ספר מה גרם לו זה כי היה יפה ובכל ישראל לא היה כמוהו ונתגאה ביופיו ובשערו וחשב כי אין ראוי למלוכה מבני דוד כמוהו ומרד"[33].

אבשלום – כמו יוסף – מסלסל בשערו ומבליט את יופיו, ומתנשא על פני אחיו, וחולם על כך שהוא מלך אשר אביו ואמו וכל אחיו משתחווים לו. כמו יוסף רואה אבשלום את עצמו כמלך על אחיו – כקדקוד נזיר אחיו. כמלך שעל קדקודו נזר מלכות טבעי ומרהיב ביופיו[34].

"אבשלום נתגאה בשערו ולפיכך נתלה בשערו"[35]. סיפור המרד של אבשלום מתחיל בשיער ונגמר בשיער, ומלוה אותנו לאורך כל הפרקים המתארים את הטרגדיה של סיפור אבשלום ודוד.

הקשר בין אבשלום המתגאה בשערו לבין אבשלום הנתלה בשערו מעוגן בכתובים ויש למדרש ה"מידה כנגד מידה" המשנאי על מה שיסמוך. לעומת זאת ממקורות רבניים אחרים עולה כי אבשלום ההדוניסט מהמקרא היה "נזיר עולם". לא זו בלבד אלא שעל פי אותם מקורות מסתבר שהטקס סביב מחלפותיו המרהיבות של היפה מכל אדם איננו חלק מפולחן היופי שערכו לכבודו, אלא חלק מפולחן השמים שאבשלום הצדיק הקפיד לקיים על פי כל כללי ההלכה.

אבשלום נזיר עולם

"מה בין נזיר עולם לנזיר לזמן קצוב?", שואל הרמב"ם ועונה – "שהנזיר לזמן קצוב אסור לגלח עד סוף ימי נזירו שנאמר `כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו עד מלאת הימים אשר יזיר ליהוה`[36], ונזיר עולם אם הכביד שערו מקל בתער משנים עשר חדש עד שנים עשר חדש.. .. שנאמר `ובגלחו את ראשו והיה מקץ ימים לימים אשר יגלח כי כבד עליו וגלחו`[37]. ואבשלום נזיר עולם היה, ודבר זה הלכה היא מפי הקבלה.. .."[38]

נזיר לזמן קצוב הוא הנזיר המתואר בפרק היומי שלנו. נזיר עולם, לעומת זאת, נלמד מתוך הפסוק המתאר את פולחן היופי של אבשלום. והרי פסוק זה מתאר בפירוש טקס של גילוח השער, ואיך אפשר ללמוד דוקא ממנו על נזיר עולם? – היא הנותנת, יאמר לנו הרמב`ם. אין באמת כל אפשרות ללמוד על כך דוקא מהפסוק הזה, אלא שידיעה זו היא הלכה מפי הקבלה.

מיטיב לבטא זאת הרד`ק: "אמרו רבותינו ז"ל כי אבשלום נזיר עולם היה כן היתה קבלה בידם כי מן הפסוקים לא ראו זה כי אפשר כי הוא היה מגדל שערו ליופי שערו להתגאות בו ולהתנאות ומשנה לשנה כשהיה כבד עליו שלא יוכל לסבלו היה מגלחו אבל הם ז"ל קבלו כי בנזירות היה מגדל אותו ולמדו מזה כי מי שנדר בנזיר עולם כל ימי חייו כשהכביד שערו מיקל בתער משנים עשר חדש לשנים עשר חדש"[39]

או שאתה נזיר לזמן קצוב או שאתה נזיר לכל החיים. הנזיר המתואר בפרק שלנו הוא נזיר לזמן קצוב[40]; אבשלום ושמשון הם נזירים לכל החיים. שמשון יועד בבטן אמו להיות נזיר לכל חייו; אבשלום, על פי הקבלה, הפליא לנדור נדר להיות נזיר לכל חייו.

מצד ההגיון הפנימי של הסיפור גידל אבשלום את שערו לא לשם נזירות אלא לשם יופי על מנת "להתגאות בו ולהתנאות בו", אך מצד הקבלה המסורה גידל אבשלום את שערו לשם נזירות. הנזר שעל ראש אבשלום הנזיר איננו כתרו של מלך היופי העריץ, אלא הקדש מוחלט ליהוה, שחל איסור מוחלט ליהנות ממנו כל הנאה שהיא. אבשלום על פי הקבלה המסורה איננו נרקיס מורד ורוצח הבא על עשר פילגשי אביו לעיני כל ישראל – הוא נזיר קדוש המתנזר מיין שמביא לידי ניאוף, ונשמר מכל טומאה שיש בה כדי לחלל את נזר הקודש האלוהי שעל ראשו.

ואולי אין אבשלום אלא מארג שתי וערב של חוטא קדוש המתקדם בצעד נסוג לעבר השמים המשתקפים בשאול?

[1] במדבר ו ה

[2] במדבר ו יא

[3] בבלי תענית דף יא עמוד א

[4] רמב`ם הלכות דעות פרק ג הלכה א

[5] בבלי ברכות דף כב עמוד א

[6] מתוך פירושו של הרמב`ן לדבור המתחיל קדושים תהיו ויקרא פרק יט פסוק ב

[7] במדבר פרק ו פסוק ב

[8] מתוך פירוש הרמב`ן לבמדבר פרק ה פסוק ו

[9] רש"י לבמדבר ו ב ד"ה "כי יפלא", על פי בבלי ברכות סכ א ; בבלי נזיר ב א ; בבלי סוטה ב א

[10] אבות פרק ד משנה א

[11] אבות פרק ד משנה א

[12] משלי טז לג

[13] אבות דרבי נתן נוסחא א פרק כג

[14] ראי/ה שופטים טז ג

[15] במדבר טו לט

[16] שופטים יד ג

[17] בבלי ברכות דף יב עמוד ב

[18] המקור המצוטט כאן הוא קולאז` של משנה סוטה פרק א משניה ח, ושל תוספתא סוטה (ליברמן) פרק ג הלכות טו-טז

[19] שופטים טז כא

[20] "…אתה מוצא בסוטה שבמידה שמדדה – בה מדדו לה: היא עמדה לפניו כדי שתהא נאה לפניו, לפיכך כהן מעמידה לפני הכל להראות קלונה; היא פירסה לו סדין לכך כהן נוטל כפה מעל ראשה ומניחה תחת רגליו; היא קלעה לו שערה לפיכך כהן סותרו; היא קישטה לו פניה לפיכך פניה מוריקות; היא כחלה לו עיניה לפיכך עיניה בולטות; היא הראתו באצבעה לפיכך צפרניה נושרות; היא הראתו את בשרה לפיכך כהן קורע חלוקה ומראה קלונה לרבים; היא חגרה לו בציצים לפיכך כהן מביא חבל מצרי וקושר למעלה מדדיה וכל הרוצה בא ורואה; היא פשטה לו יריכה לפיכך יריכה נמסה; היא קבלתו על כריסה לפיכך בטנה צבה; היא האכילתו מעדנים לפיכך מנחתה מאכל בהמה; היא השקתו יינות משובחין בכוסות משובחין לפיכך כהן משקה אותה מים מרים במקידה של חרס; היא עשתה בסתר…(לפיכך) המקום מוציא סתרה בגלוי…" (תוספתא למסכת סוטה (ליברמן) פרק ג הלכה ב – הלכה ה)

[21] שמואל ב פרק יד פסוקים כה כו

[22] במקור `לונביות`

[23] שמואל ב יח טו

[24] על פי משנה סוטה פרק א משניה ח ותוספתא סוטה פרק ג הלכה טז

[25] בנוסף לעובדה שבא על עשר פילגשי אביו, ביקש אבשלום גם להרוג את אביו. כמה עצב אירוני יש בעובדה של`אדיפוס` שלנו קוראים אב-שלום, ומה בין אב-שלום שלנו לבין אמא-שלום?

[26] חיים נחמן ביאליק, מתוך `הברכה`

[27] חיים נחמן ביאליק מתוך `מגילת האש`

[28] חיים נחמן ביאליק מתוך `מגילת האש` (המשך ישיר של הקטע ממגילת האש המצוטט לעיל)

[29] `הבחורים המסלסלים שער ראשם להתנאות`, אומר הרמב`ן, הם היפוכם של הנזירים הקדושים המגדלים את ראש נזרם.(מתוך פירושו של הרמב`ן לספר במדבר פרק ה פסוק ו)

[30] חיים נחמן ביאליק מתוך מגילת האש

[31] בבלי מסכת מועד קטן דף יז עמוד א

[32] שמואל ב יד פסוקים כה-כו

[33] מתוך פירושו של הרד`ק לשמואל ב פרק יד פסוק כה דבור המתחיל `וכאבשלום לא היה איש יפה`

[34] וראי/ה בפירושו של הרשב"ם לבראשית פרק מט פסוק כו, שכותב בפירוש `נזיר אחיו – מלך על אחיו`.

[35] משנה מסכת סוטה א ח

[36] במדבר ו ה

[37] שמואל ב פרק יד פסוק כו

[38] `משנה תורה` לרמב"ם, הלכות נזירות פרק ג הלכה יב

[39] פירוש הרד"ק לשמואל ב פרק יד פסוק כו דבור המתחיל `ובגלחו`

[40] `עד מלאת הימים אשר יזיר ליהוה` – במדבר ו ה

פוסטים קשורים

הצג הכול

עיבוד שיעור של ארי על ידי יונה ארזי "בן אדם צופה נתתיך לבית ישראל", כך פעמיים ביחזקאל. מעניין לראות מה קורה לצופה ולצופים בכלל כשהם מגיעים לתלמודים ולמדרשים. הנבואה הגיעה לקיצה עם חגי זכריה ומלאכי אח

יש בלגן מרתק בכל אחד מ929 פרקי התנך. הרבנים חרדים מפני הבלגן הזה ומנסים לעשות סדר בכל פרק ובכל פסוק. יחזקאל הדרשן לא אוהב את הסדר הרבני המאולץ - הוא שואף להחזיר לתנך את יופיו הפראי ולעשות בו בלגן. יחז

חלק א: ותהי צעקה גדולה בירושלים כי אין בית אשר אין שם מת ------------------------------------------------------------------------ קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה. וביום ההוא יוצבו מאות מחסומים בכל הכנ