תמר ויהודית – שתי לוחמות מהפכניות

פרשת וישב


אתמול זכיתי לחויה מיוחדת והייתי עד למפגש נדיר בין שתי נשים לוחמות שהתגלו לי במלוא עוצמתן על המסך הוירטואלי של המיתולוגיה היהודית (פרוייקט השו"ת בלע"ז). היה זה צירוף מקרים נדיר שגרם ללוחמת האחת, תמר, להיגלות אליי מתוך פרשת השבוע הזה ("וישב")[1], כשלצידה ניצבת יהודית המהפכנית, שעלתה ובאה ממעמקי הדף היומי של אתמול (יבמות סה).[2] התרגשתי מאד לראות את תמר ויהודית המיתולוגיות עומדות זו לצד זו והודיתי לאֵלוֹת שאיפשרו לי להתבונן בהן התבוננות מתמשכת וללמוד אותן. במהלך הלימוד רשמתי את נקודות הדמיון הבאות הקיימות ביניהן:

שתיהן נלחמו באומץ נדיר בגברים החזקים שבעלו אותן בעילות מאמללות – שלושת בועליה המאמללים של תמר היו האחים ער ואונן, ואביהם יהודה ; בועלה המאמלל של יהודית היה רבי חייא.

שתיהן הרו הריונות מסוכנים ביותר כשהן נושאות ברחמן תאומים – יהודית סבלה מצער לידה מסוכן בשני הריונות – באחד ילדה את התאומים יהודה וחזקיה, ובאחר ילדה את התאומות פָּזִי וטָוִי ; תמר, לעומת זאת, הועלתה על המוקד כזונה שהרתה לזנונים. היא ניצלה מן האש רגע לפני שנצלתה בה, וכעבור ששה חודשים ילדה בשעה טובה ומוצלחת את פרץ ואת זרח.

שתיהן פעלו ביצירתיות גאונית כנגד השיטה הפטריארכלית רבנית המדכאת. יצירתיותן הגאונית גרמה להן לגבור על הפוסקים הגדולים (יהודה ורבי חייא) ולכפות עליהם את רצונן.

כיצד הן עשו זאת? – כל אחת מהן התייצבה בפני הגבר הפוסק שלה כשהיא מחופשת לאשה אחרת – תמר התחפשה לזונה והתייצבה בפני יהודה ; יהודית התייצבה בפני רבי חייא (בעלה) כשהיא מחופשת לאשה אחרת המעוניינת שיפסוק לה הלכה בעניין מצוות "פרו ורבו")

נקודת דמיון נוספת – כל אחת מהן שתתה כוס של סם מעקר כאמצעי למניעת הריון!

שתיית כוס העקרות מבליטה לא רק את הדמיון בין שתי נשים לוחמות אלו, אלא גם את ספור חייהן השונה – יהודית לקחה את הסם המעקר ביוזמתה כדי להימנע מהריונות מסוכנים, ואילו תמר הוכרחה על ידי בועליה (ער ואונן) לבלוע "כוס של עקרים".

למה מנעו ער ואונן מתמר את ההריון ולמה מנעו ממנה פרי בטן? – כי היא היתה האובייקט המיני הכי נחשק שלהם. הם אהבו מאד לבעול אותה שוב ושוב, והיה להם חבל לבזבז אותה סתם ככה על מצות "פרו ורבו". הלכות אישות, כידוע, מושתתות על עקרון הפוליגמיות החד כיוונית, וכל פטריארך מוערך היה מחזיק בביתו לפחות שתי נשים – "אחת לפריה ורביה ואחת לתשמיש. זו שהיתה לפריה ורביה היתה יושבת כאילו אלמנה בחיי בעלה, וזו שהיתה לתשמיש היה משקה כוס של עקרים שלא תלד, והיתה יושבת אצלו מקושטת כזונה"[3]

תחילה ישבה תמר מקושטת כזונה בביתו של ער, ולאחר שיהוה הרג את ער עברה תמר להיות מקושטת כזונה בביתו של אונן. שני אחים מאוננים אלו השקו את תמר כוס של עקרים והשתמשו בכל יתר אמצעי המניעה כדי לְשָׁמֵר אותה חטובה, רעננה וסקסית. הם עשו הכל כדי ש"לא תתעבר תמר ויכחיש יופיה"[4], וכדי שרחמה ימשיך להיות צר כרחם האילה, וכדי שבכל בעילה ובעילה היא תהיה חביבה עליהם ככלה בתולה ומהוללה[5].

הפקרותו המינית של אונן הכעיסה את יהוה שהוציא גם אותו להורג, ויהודה חשש שגם בנו הקטן, שֵלָה, ישתכר בשכרון תמר, יעצבן את יהוה, ו"ימות גם הוא כאחיו". הוא בא אל תמר בחשאי ואמר לה במרמה: "שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שֵלה בני". תמר ידעה שיהודה עובד עליה בעינים אך לא יכלה לעשות עם זה כלום. כשגדל שֵלה ולא ניתַן לה הפנימה תמר את הידיעה שגם ממנו לא יהיה לה זרע. היא קבלה החלטה להיכנס להריון ולהפוך את רחמה מכלי אוננות של גברים למעיין חיים. היא תכננה להיכנס להריון מיהודה ללא ידיעתו. היא ידעה היטב שכניסה להריון כאשה יבמה פירושה הוצאה להורג כאשה זונה, והיה לה ברור שבנוסף לזרע עליה להוציא מיהודה סימנים מזהים שיעידו בבירור כי הוא אבי הילד. היא החלה במעקבים אחר תנועותיו, וציינה לעצמה שלכל מקום הוא נושא עִמו את מטהו, חותמו ופתיליו. מיום ליום הקשיבה לגופה וספרה את הימים שנותרו לה עד היום הפורה של החודש שבו תמחה לעד את זכר כוס העקרים שכפו עליה בני יהודה.

ביום הפריון הסירה תמר את בגדי אלמנותה, התחפשה לזונה, וארבה ליהודה שהתקרב לעברה בצעד רועד ופנה אליה באדיבות "הבה נא אבוא אלייך" . "מה תתן לי כי תבוא אלי?", רעדה בקול לא לה, ויהודה הבטיח לה גדי עִזים. תמר הסכימה, אך עמדה על כך שיהודה יתן לה כעירבון את המטה, החותמת והפתילים אשר עִמו. יהודה נתן לה והיא ידעה אותו.

כעבור שלושה חודשים הוגד ליהודה: "זנתה תמר כלתך ואף הרתה לזנונים". יהודה, סמכות תורנית דגולה, פסק "הוציאוה ותישרף", וקהל גדול בא לצפות בשריפתה. רגע לפני שנעקדה מעל מוקד האש, נופפה תמר במטה, בחותמת, ובפתילים המפלילים, והכריזה "לאיש אשר אלה לו אנוכי הרה". ליהודה לא נותרה ברירה אלא להודות באשמה ובאבהות. ששה חודשים אחר כך ילדה תמר ליהודה את פרץ וזרח התאומים ומחקה את חרפת כוס העקרים שכפו עליה שני בני יהודה הגדולים.

—————————————————————————————————————————————-

סיפור הסם המעקר של יהודית הוא ספור שונה מסיפור כוס העקרוּת של תמר, כשם שחיי הזוגיות של שתי נשים אלו היו לכאורה שונים לחלוטין. רבי חייא, בניגוד לער ואונן, היה צדיק גדול וידוע, וככזה הוא הקפיד מאד לא להשתמש ביהודית אשתו כאובייקט מיני אלא להשתמש בה כאובייקט הולדה. הם לא אהבו זה את זו והרבו לצער זו את זה. כל כך מיררו את החיים זה לזו עד שרבי חייא קרא על יהודית את הפסוק "וּמוֹצֵא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הַאִשָּׁה"[6]. למרות כל הצער והמרירות התאמץ רבי חייא לשמור איכשהו על "שלום בית". לאחיינו, רב, הסביר כך את מאמציו הסיזיפיים: "דַּיֵּנוּ שֶׁהן (הנשים) מְּגַדְּלוֹת בָּנֵינוּ, וּמַצִּילוֹת אוֹתָנוּ מִן הַחֵטְא"[7], וזוהי כל תורת סדר נשים על רגל אחת – נשים הן כלי הולדה, מכונת גידול בנים, ואובייקט מיני מוחלש המציל את כל הגברים הצדיקים מפני פיתויי היצר הרע האורבים להם מאחורי כל עיקול.

ליהודית נמאס להיות נגיף מיני מוחלש. כבר אין לה כח לשמש כחומר חיסון מפני וירוס האֶרוס הקטלני המשתולל ברחובות ופוגע בעיקר ברבנים ובתלמידיהם. היא מחליטה לשתות כוס של סם מעקר כדי למנוע מרבי חייא בועלה לאמלל אותה בהריון כפוי נוסף שיסכן את חייה. לשם כך היא מתחפשת לאשה אחרת, ומתייצבת אינקוגניטו בפני בעלה הצדיק שהוא גם גדול פוסקי הדור. הפעם היא לא תקבל את פסיקתו הפסקנית והמאמללת. הפעם היא תעשה לו סדר נשים בבלגן של חיי הזוגיות שלהם.

וכך, לאחר שהציגה עצמה בפניו בשם לא לה, ספרה יהודית לבעלה את ספור חייה של אשה אנונימית, והוא, הצדיק הגדול, לא העלה על דעתו שהספור הזה הוא בעצם הספור שלו. היא ספרה לו שילדה כבר שני בנים ושתי בנות, ויצאה ידי חובת "פרו ורבו" אפילו על פי בית שמאי המחמירים. אחר כך גילתה לו שההריונות שלה מסוכנים ביותר (לא גלתה לו שילדה שני תאומים גאונים ושתי תאומות חסודות כדי שלא יתחיל לחשוד). בסופו של דבר בקשה ממנו לפסוק לה אם מותר לה לקחת סם מעקר על רקע העובדה שיצאה ידי חובת מצוות "פרו ורבו" ועל רקע סכנת הנפשות הגדולה הכרוכה בהריון נוסף.

רבי חייא אסר עליה את הסם ופסק שנשים בכלל לא מחויבות במצות "פרו ורבו". הן בסך הכל כלי לקיום המצוה הגברית הזאת, ומכשיר למניעת גירויים מיותרים, העלולים להביא, רחמנא ליצלן, לידי שפיכת זרע לבטלה.

כמה דקות לאחר ששמעה את הפסיקה המשפילה מפי בעלה, בלעה יהודית בשקיקה את הסם המעקר ובירכה בשמחה ברכת הגומל חסדים טובים שגמלני כל טוב והצילני מפיקוח נפש. כטוב לבה בסם הוסיפה בקול רם גם את ברכת ברוך שפטרני מצער לידה ומצער גידול בנים.

ורבי חייא? – כשנוכח לדעת שלא ייוולדו לו עוד תאומים גאונים כמו יהודה וחזקיה הצטער על כך צער גדול עד מאד, וניסה לשכך את צערו בסוגיה תלמודית נחשקת…

[1] בראשית פרק לח. כל הציטוטים להלן הקשורים בספור המקראי של תמר לקוחים מפרק זה

[2] יהודית, אשתו של רבי חייא, היה לה צער לידה. התחפשה (שינתה בגדיה) ובאה לפני רבי חייא. אמרה: אשה מצווה על פריה ורביה? אמר לה: לא. הלכה שתתה סם של עקרות. בסוף נגלה הדבר (לרבי חייא), אמר לה: הלואי וילדת לי עוד כרס אחרונה. (שאמר מר: יהודה וחזקיה אחים, פָּזִי וְטָוִי אחיות). מקור: יְהוּדָה וְחִזְקִיָה תְאוֹמִים הָיוּ, אֶחָד נִגְמְרָה צוּרָתוֹ לְסוֹף תִשְׁעָה, וְאֶחָד נִגְמְרָה צוּרָתוֹ לִתְחִלַת שּׁבְעָה. יְהוּדִית, דְּבֵיתְהוּ דְרַבִּי חִיָּא הֲוָה לָהּ צַעַר לֵידָה. שָׁנַאי מָנָא, וְאָתַת לְקַמֵּהּ דְּרַבִּי חִיָּא, אָמְרָה: אִתְּתָא מִפְקְדָה אַפְּרִיָּה וּרְבִיָּה? אָמַר לָה: לָא. אָזְלַת אִישְׁתְּיָא סַמָּא דַּעֲקַרְתָּא. לְסוֹף אִגְלַאי מִילְּתָא. אָמַר לָהּ: אִיכּוּ יָלְדָת לִי חֲדָא כְּרֵסָא אַחֲרִיתִא. דְּאָמַר מָר: יְהוּדָה וְחִזְקִיָּה אַחֵי, פָּזִי וְטָוִי אַחְוָתָא (יבמות סה ב)

[3] בראשית רבה פרשה כג סימן ב

[4] והא תמר בביאה ראשונה איעברא (התעברה)! אמר ליה: תמר באצבע מעכה, דאמר רבי יצחק: כל מועכות של בית רבי – תמר שמן, ולמה נקרא שמן תמר? ע"ש תמר שמעכה באצבעה. והא הוו ער ואונן! – ער ואונן שמשו שלא כדרכן. מיתיבי: כל עשרים וארבעה חדש דש מבפנים וזורה מבחוץ, דברי ר` אליעזר; אמר לו: הללו אינו אלא כמעשה ער ואונן! כמעשה ער ואונן ולא כמעשה ער ואונן, כמעשה ער ואונן, דכתיב `והיה אם בא אל אשת אחיו ושחת ארצה`; ולא כמעשה ער ואונן, דאילו התם (שם) שלא כדרכה, והכא (כאן) כדרכה. בשלמא אונן, דכתיב ביה: ושחת ארצה, אלא ער מנלן? אמר רב נחמן בר יצחק, דכתיב: `וימת גם אותו`, אף הוא באותו מיתה מת. בשלמא אונן, משום `לא לו יהיה הזרע`, אלא ער מאי טעמא עבד הכי? כדי שלא תתעבר ויכחיש יפיה. (בבלי יבמות לד ב)

[5] – "מִפְּנֵי מַה נִמְשְׁלָה תּוֹרָה כָּאַיָּלָה (כאילת אהבים)? לוֹמַר לְךָ, מַה אַיָּלָה זו, רַחְמָהּ צַר, וַחֲבִיבָה עַל בּוֹעָלָהּ כָּל שָׁעָה וְשָׁעָה כְּשָׁעָה רִאשׁוֹנָה, אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה חֲבִיבִין עַל לוֹמְדֵיהֶן כָּל שָׁעָה וְשָׁעָה כְּשָׁעָה רִאשׁוֹנָה". (עירובין נד ב) "למה נמשלה אסתר לאילת השחר? – מָה אַיָּלָה רַחְמָהּ צַר וַחֲבִיבָה עַל בַּעְלָהּ כָּל שָׁעָה וְשָׁעָה כְשָׁעָה רִאשׁוֹנָה, אַף אֶסְתֵּר הָיְתָה חֲבִיבָה עַל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ כָּל שָׁעָה וְשָׁעָה כְשָׁעָה רִאשׁוֹנָה" (יומא כט א)

[6] קהלת ז כו

[7] בבלי יבמות סג א

פוסטים קשורים

הצג הכול

ריש לקיש רמי: כתיב (ירמיהו לא ז-ח) "הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי־אָרֶץ, בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה", וכתיב (ישעי