שתוק, משה רבנו, ואל תנסה להיות תלמיד-חכם / עלמא די 22


"אמר רב יהודה אמר רב:

בשעה שעלה משה למרום מצאו לקדוש ברוך הוא שיושב וקושר כתרים לאותיות.

אמר לפניו: 'ריבונו של עולם – מי מעכב על ידך?'

אמר לו: 'אדם אחד יש, שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו,

ועתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תלין תלין של הלכות.

אמר לפניו: 'רבונו של עולם הראהו לי'

אמר לו: 'חזור לאחוריך'

הלך וישב בסוף שמונה (שמונה-עשרה) שורות ולא היה יודע מה הם אומרים. תשש כוחו...

כיון שהגיע (רבי עקיבא) לדבר אחר אמרו לו תלמידיו: 'רבי,מנין לך?'

אמר להם: 'הלכה למשה מסיני'

נתיישבה דעתו (של משה) חזר ובא לפני הקדוש ברוך הוא.

אמר לפניו: רבונו של עולם, יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי?...'

אמר לו: שתוק! כך עלה במחשבה לפני...'

אמר לפניו: רבונו של עולם, הראיתני תורתו הראיני שכרו'

אמר לו: חזור לאחוריך'

חזר לאחוריו. ראה ששוקלין בשרו במקולין,

אמר לפניו: 'רבונו של עולם – זו תורה וזה שכרה?!'

אמר לו: 'שתוק! כך עלה במחשבה לפני..."

(בבלי מנחות כט, ע"ב)

המתח המהותי בין משה שבסיפור זה לבין רבי עקיבא הוא המתח שבין הרב לבין התלמיד-חכם. משה הוכתר על ידי עם ישראל בתואר רבנו. הוא מעין "רב ראשי" של כל הזמנים. רבי עקיבא, לעומתו, הוא התלמיד חכם של כל הזמנים.

המתח הזה שבין הרב והתלמיד חכם הוא התגלמותו הקונקרטית של מתח אוניברסאלי בין שתי אליטות של כל חברה – האליטה המתווכת והאליטה היוצרת. משה הוא נציגה המובהק של האליטה המתווכת; רבי עקיבא הוא נציגה המובהק של האליטה היוצרת.

וייאמר מיד: כל דמיון בין משה ורבי עקיבא ההיסטוריים לבין משה ורבי עקיבא המתוארים בדפי התלמוד שלפנינו הוא מקרי בהחלט.

משה ההיסטורי – במידה והיה בכלל – הוא מנהיג-נביא המתווך בין ישראל לאלוהי ישראל. הוא מוציא את העם ממצרים בשליחות האל ומוריד להם את תורתו. משה ההיסטורי איננו רב. אולם בתודעה העממית של כולנו הוא מוכר יותר מכל כ"משה רבנו". איך קרה שדווקא הצירוף הזה – משה רבנו – שאיננו מופיע אף פעם במקרא, הפך להיות כרטיס הביקור של נביא הנביאים בתודעתם של כל הדורות הבאים אחריו. לעולם לא נדע. גם החיפושית החמודה והמיניאטורית לא תדע לעולם על מה ולמה מופיע הצירוף משה רבנו כחלק בלתי נפרד משמה המוזר – אם כבר נגזר עליה להיות פרת משה – למה לא פרת משה נביאנו?

גם רבי עקיבא ההיסטורי שונה לחלוטין מרבי עקיבא המתמכר לתורה הנלמדת. רבי עקיבא ההיסטורי היה, כפי הנראה, מנהיג רוחני שהיה מעורה ביותר בחיי העם ופעל לשיקומו לאחר החורבן, על ידי עיצוב מערכת המצוות ועל ידי מעורבות אקטיבית ביותר בתהליכי מרד בר כוכבא. מישהו שחי בבבל שנים רבות לאחר תקופתו של רבי עקיבא ההיסטורי דאג להפוך אותו לתלמיד חכם מתמכר שוכן אולימפוס, ממש באותה מידה שהוא דאג להפוך את משה לרב הראשי של העם היהודי בכל הזמנים.

משה של הסיפור הזה הוא נציגה המובהק של האליטה המתווכת. הוא עולה למרום (לא להר סיני) כדי לקבל את התורה מאלוהים ולתת אותה לעם הארץ המצטופף למרגלות ההר. התורה שמשה עומד לתת לעמהארץ היא תורה מתווכת ופונקציונאלית. היא נועדה לקיום. מי שידע לקיים את מצוותיה יבוא על שכרו. מי שלא – יבוא על עונשו.

משה שינן את התורה המתווכת ארבעים יום וארבעים לילה. הוא מכיר אותה לפרטי פרטיה. הוא נביא הנביאים ומתווך המתווכים. אין פסיק בתורה הגלויה שנעלם ממנו. אי לכך הוא מכיר את התורה הגלויה עד הנקודה הקטנה ביותר. הוא יודע לקחת תלין תלין של חוקים ומשפטים ולמקד אותם עד כדי קוצו של יוד. הוא יודע להבהיר לעמהארץ את הקטעים הקשים ביותר ויודע לפזר למענם את הערפילים הכי כבדים.

אבל התורה שמשה מגלה אצל אלוהים במרום היא תורה שמערפלת את הבהיר ביותר, ועורמת כל קוץ וקוץ לכדי תלים תלים של הלכות. תורה זו של אלוהים ורבי עקיבא הפוכה לחלוטין מהתורה שמכיר משה לפרטי פרטים. תורה זו היא תורה לשמה ולשמה בלבד. המניע היחיד שגורם לאלוהים ולרבי עקיבא ללמוד אותה הוא מניע התענוג. תענוג הלימוד.

תורתם האלוהית של רבי עקיבא ותלמידיו היא משטח השראה אל אינסוף עולמות אפשריים ובלתי צפויים. להבדיל מתורתו האלוהית של משה שאינה אלא משטח נחיתה אל העולם הנתון.

התורה שמוריד משה נועדה ליישום בעולם הזה (עולם ב'). היא אמורה להיות תורת חיים – היא מכריזה על עצמה כעל המרשם הכי בדוק ליישום מכל המרשמים והתורות האחרים.

אולם תורתם של רבי עקיבא ותלמידיו איננה מעוניינת להישאר בעולם נתון ומוגבל. היא ממריאה ממשטח העולם הזה שתורת משה נחתה בו אל אינסוף עולמות עלומים (עלמא די). בהבל פיהם בוראים רבי עקיבא ותלמידיו עולמות, ובהבל פיהם הם מחריבים אותם. האותיות והצירופים והכתרים והקוצים הם סך כל החומרים העומדים לרשותם. הם אלים יוצרים. הם ילדים – בונים תלים תלים של ארמונות חול וארמונות לגו. מפרקים באותה קלות שמרכיבים. לא עושים חשבון לאף אחד. הופכים בתורתם והופכים בה ועושים בה כבתוך שלהם. מתענגים על הרגע. הם אינם בונים תלי ארמונות על מנת שמישהו יגור בהם. בנייה כזאת איננה בנייה לשמה. הם בונים על מנת לבנות. לא זו בלבד שהם לא פונקציונאליים , הם אנטי פונקציונאליים.

משה המסכן יושב שם ושומע אותם ולא מבין את הקשר בין המילים המוכרות של התורה לבין המדרשים המוזרים והסוריאליסטים שרבי עקיבא ותלמידיו דורשים אודותיה. והוא רואה את אלוהים יושב ביניהם כתלמיד חכם ומשתתף יחד אתם בקשירת הכתרים לאותיות.

משה קולט שישנה מערכת יצירתית עשירה ופראית שהוא מנוע מלהיכנס לתוכה ושהעניין האמיתי שיש לאלוהים בתורה הוא הלימוד היצירתי. הוא לא מבין מדוע ייעד אלוהים אותו להוריד את התורה ולא את רבי עקיבא, והוא שואל: "יש לך אדם כזה ואתה נותן את התורה על ידי?!"

אלוהים אומר לו: "שתוק!".

משה של הסיפור הזה באמת לא מבין. הוא לא קולט שאין לו לאלוהים היוצר בזבוז יותר משווע מלהפוך את רבי עקיבא למתווך. אלוהים רוצה את רבי עקיבא לידו כחברותא נצחית. הוא רוצה אותו לידו על מנת שיתיר לו ללא הרף את כל הכתרים שהוא קושר לתורה.

אלוהים היוצר – כמו כל תלמיד חכם יוצר – לא מעוניין להתעסק עם עמהארץ. בשביל זה הוא ממנה מעמד מתווך שיעשה למענו את העבודה השחורה. בשביל זה הוא צריך את משה שיהיה אחראי נצחי על כל המתווכים שיבואו – נביאים, כוהנים, רבנים, דיינים ופוסקים.

אי הבנתו של משה בולטת הרבה יותר עם קושייתו השנייה – "זו תורה וזה שכרה?" – הנצעקת מפיו על רקע המראה המזעזע המתאר את סופו של רבי עקיבא. לאלוהים לא נותרה ברירה אלא לענות למשה ב"שתוק!" רועם גם על קושייתו השניה.

אלוהים שעונה למשה "שתוק!" איננו אלוהי עמהארץ אלא תלמיד-חכם יוצר באולימפוס בית המדרש. התשובה היחידה שיכול מישהו מהאליטיזם היוצר לענות על שאלה המניחה בתוכה קשר בלתי אימננטי בין מעשה ושכר היא "שתוק!"

הבעיה עם שאלות מהסוג הזה איננה נעוצה בהעדר תשובות מספקות, אלא בהעדר כל זכות לעצם קיומן. שהרי, שאלת "צדיק ורע לו". נשענת על הנחה מופרכת של שכר ועונש שהיא תמצית התורה המקראית של "והיה אם שמוע תשמעו – ונתתי גשמכם בעיתם". רק מי שמשתחרר מהתפיסה הזאת יכול להיות אל לומד באולימפוס בית המדרש – לקשור קשרים לאותיות ולדרוש על כל קוץ תלים תלים של הלכות ולהיות חופשי. רק אחד כזה יכול להיות משוחרר לחלוטין מכל חובת שליחות או אחריות או מעורבות חברתית או מוסרית, ומכל תחושת אשמה. רק אלים יכולים להרשות לעצמם ללמוד תורה לשמה ולהשתחרר מכל תחושת אשמה[1].

[1] בסופו של דבר מדובר בשתי תחושות מנוגדות הלוחמות זו בזו: תחושת אשמה ותחושת "לשמה". בשלב מסוים הופכות התחושות הללו לשתי תשוקות מנוגדות. תשוקת השליטה העצמית מול תשוקת איבוד השליטה. תשוקת האשמה לא מאפשרת לך להתמקד ב"לשמה". כי תחושת האשמה כוללת בתוכה את האחריות ואת השליחות ואת המוסר, ומחייבת אותך להסתכל על מה שמסביב ומונעת ממך את הריכוז המוחלט בלימוד שאינו אלא היסחפות מוחלטת בעקבות תשוקת היצירה שלך,הטומנת בחובה גם את איבוד השליטה.

פוסטים קשורים

הצג הכול

שמים שחורים בקשו עליי רחמים. אל תביאו אותי אל הארץ הכבושה. אל תביאו אותי במבוכה לנוכח מניין גברים בגיל של אבא שלי, המטאטאים רחוב בחושך שלפני השחר, לאורם המסנוור של פרוז'קטורים האחוזים בידיהם של נסי

פעם היינו נסיכים קטנים מפלוגה ב'. שיחקנו בארגז החול הענק הזה שקוראים אותו מדבר סיני. מאור ראשון עד אור אחרון היינו מטפסים על הררי דיונות ונופלים מהן. מעולם לא שאלנו למה אנחנו נופלים. רק רצנו לטפס

יום חמישי לעוצר. הרבה בכי בבתים. בכי של ילדים עצורים וצרחות של תינוקות עצורים וצעקות של אמהות עצורות. אבות עצורים תולים כביסה מפחד שנשותיהם תהיינה נשקפות על ידינו. תולים סדין ומעשנים סיגריה. תולים