שער הגיא - התורה כאֵלת אהבה / עלמא די 17


התורה כאֵלת אהבה

למה נמשלה תורה לאילת אהבים? לומר לך: מה אילה רחמה צר וחביבה על בועלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה כך תורה חביבה על לומדיה כל שעה ושעה כשעה ראשונה. ( בבלי מסכת עירובין נד, ע"ב)

מהי כל התורה על רגל אחת? – רחם צר מאוד. לכן היא נמשלה לאיילת אהבים. לכן גם ונוס, אפרודיטה, איילת השחר, עשתורת, אסטהר, סטלה מאריס, חואַ-לו ואסתר נמשלו לאיילת אהבים – לכל הנשים האלוהיות הללו יש את מה שאין לאף אישה אנושית. רחם צר לנצח. בכל שעה ושעה חביבה כל אחת מאֵלות אלו על הגברים ההוזים אותה כבשעה הראשונה. בכל שעה ושעה הם מוצאים בה טעם של פעם ראשונה וטעם של עוד. עוד בלי די. זוהי כל התורה על רגל אחת. ואידך פירושא הוא. זיל גמור.

עוד לא התגלתה התורה שנכתבה על ידי נשים. התורה המוכרת לנו נכתבה על ידי גברים. רבבות גברים השתתפו בעיצוב התורה שבכתב והתורה שבעל פה. אף אישה לא השתתפה עמהם. גם האישה הכתובה בתורה עוצבה באופן בלעדי על ידי רבבות הגברים הללו.

אין הקורא יכול להעיד אלא על עולמו של כותב החומר הנקרא. לפיכך, לא על עולמה של האישה הנכתבת נוכל להעיד בעמודים הבאים, אלא על קצה עולמם של הגברים הכותבים אותה. מהר ניווכח לדעת כי האישה שבתורה איננה אלא אמצעי מעולה להכרת עולמם המורכב והמפותל של הגברים שכתבו אותה. הן האישה שבכתב והן האישה שבעל פה. הן האישה הגלויה והן האישה הנסתרת...

שבעים פנים לאישה. מהר ניווכח לדעת כי הגברים הנושאים ונותנים אודותיה יודעים לגלות בה פנים רבות. תוך כדי לימודם אותה הם יודעים להפוך בה ולהפוך בה ולמצוא בה הכל.

רחם צר לתורה, ושבעים פנים לה. בכל שעה ושעה היא חביבה על הגברים הלומדים אותה כבשעה הראשונה. עליה נאמר: "יְהִי מְקוֹרְךָ בָרוּךְ וּשְׂמַח מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶךָ. אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד. וְלָמָּה תִשְׁגֶּה בְנִי בְזָרָה וּתְחַבֵּק חֵק נָכְרִיָּה?..."[2]

מצד אחד היא אשת נעורים, לעומת זאת נוכחותה מספקת לחלוטין את הגבר שאִתה. דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת - ולא זו בלבד אלא שהיא המושא הבלעדי לשיגיונותיו. בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד - היא מוקד כל הפנטזיות שלו. היא עבר, היא הווה והיא עתיד. היא הוויה והזיה. שִׁגרה ושיגיון. הכי מוכרת בעולמו של אוהבה והכי חדשה בו.

אפשר לאהוב רק מישהו או משהו מוכר. טעמה המוכר של הנאהבת הוא תנאי הכרחי עבור האוהב, אך לא תנאי מספיק. תנאי הכרחי נוסף הוא תנאי ההתחדשות. רק המוכר המתחדש יכול להיות נאהב.

אולם גם שני תנאים הכרחיים אלו אינם מספיקים, שהרי המוכר והמתחדש יכול להיות גם שנוא או מפחיד. התנאי ההכרחי השלישי הוא תנאי התענוג. רק המוכר שהתחדשותו מענגת יכול להיות נאהב.

איילת האהבים היא האישה הנאהבת ביותר שיכול הגבר ההוזה להעלות על דעתו – היא הכי מוכרת, הכי מתחדשת והכי מענגת בעת ובעונה אחת. נוכחותה בעולמו של האוהב אותה היא כל כך דומיננטית עד שהוא לא מעוניין לרוות את צימאון העונג וההתחדשות שלו אצל אף אישה אחרת.

איילת האהבים היא האישה המקורית ביותר – הן במובן של קמאיות וראשוניות, והן במובן של אורגינאליות והתחדשות. היא הכי ראשונה והכי אחרונה, או במילים אחרות: הכי מקורית והכי מקורית. עליה אומר הכתוב הגברי: "יְהִי מְקוֹרְךָ בָרוּךְ". וכדאי תמיד לזכור שאחת המשמעויות של המילה מקור היא רחם, ושבכל שעה ושעה שבה חוזר הגבר האוהב אל הרחם, הוא חוזר אל המקור הכי מקורי שלו וסוגר מעגל.

הוא סוגר מעגל נוסף כי השורש ר.ח.מ. בארמית (ובעברית) הוא סינונימי לשורש א.ה.ב., ואהובתו של הגבר האוהב אינה אלא רחומתו של הגבר הרוחם. היא עוטפת אותו במעגלים רחומים הנרקמים סביב ההווה הכי מתהווה שלו, ומחזירה אותו בו זמנית אל הווייתו המקורית ביותר.

איילת האהבים אינה אלא אלת האהבה. כשהאוהבת חולת האהבה אינה יכולה עוד לשאת את משא אהבתה היא משביעה את בנות ירושלים בלשון זו: "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ...".[3]

אין לשון שבועה תופסת אלא בשעה שהיא צמודה לקדוש ולאלוהי. הצביות ואילות השדה הן אלות אהבה של פנתיאונים גבריים ומגוונים במזרח ובמערב. איילת האהבים אינה אלא איילת השחר, הלוא היא נוגה, הלוא היא ונוס, הלוא היא אפרודיטה, הלוא היא עשתורת, הלוא היא עשתר, הלוא היא אסטהר, הלוא היא אַסְתַּר, הלוא היא אֶסְתֵּר - כל אלו הן וריאציות של אותו כוכב נסגד ונערג שהשתקפותו על פני האדמה היא השתקפותה של האלוהות הנשית והארוטית.

הבתולה הבעולה

אגדה מאוחרת יודעת לספר על אסתר את הסיפור המדרשי הבא: "...ויהי כאשר הובאה הדסה אל המלך [אחשוורוש] ויבט אליה ואל דמות [דיוקנה של] ושתי, וישתאה אל יופייה וחינה אשר לא ראה כמוהן בכל ימי חייו. ויאמר: 'יפהפית מכל בנות אדם! לא הדסה ייקרא שמך כי אם אסתר, כי כראות הכוכב הנחמד אסטהר ראיתי פניך'..."[4]

לעומת זאת, במדרש קדום יותר, המופיע במסכת יומא שבתלמוד הבבלי, אנו קוראים את הדברים הבאים: "למה נמשלה אסתר לאילה? – לומר לך מה אילה רחמה צר וחביבה על בועלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה, כך אסתר היתה חביבה על אחשוורוש כל שעה ושעה כשעה ראשונה".[5]

ההבדל בין שני המדרשים הללו הוא פחות או יותר כהבדל בין גרסת גן הילדים עליה גדלנו, לבין ההסברים המתבקשים מניתוח יסודי יותר של מגילת אסתר.

יופייה של אסתר היה אולי תנאי הכרחי להתאהבותו של אחשוורוש בה אך לא תנאי מספיק. אחשוורוש זה נתן הוראה לקבץ אל הרמונו כל נערה בתולה וטובת מראה מתוך מאה עשרים ושבע מדינות שבשליטתו ולהכשיר אותן במשך שנה תמימה - שישה חודשים בשמן המור ושישה חודשים בבשמים ובתמרוקי הנשים – לקראת הלילה האחד והיחיד שבו הוא יבדוק את תכונותיה הסגוליות ("בָּעֶרֶב הִיא בָאָה וּבַבֹּקֶר הִיא שָׁבָה אֶל בֵּית הַנָּשִׁים שֵׁנִי אֶל יַד שַׁעֲשְׁגַז סְרִיס הַמֶּלֶךְ שֹׁמֵר הַפִּילַגְשִׁים לֹא תָבוֹא עוֹד אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי אִם חָפֵץ בָּהּ הַמֶּלֶךְ וְנִקְרְאָה בְשֵׁם").[6]

אסתר היתה נערה בתולה אחת מתוך אינספור נערות בתולות וטובות מראה שבין הודו לכוש. ובכל זאת: " וַיֶּאֱהַב הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר מִכָּל הַנָּשִׁים וַתִּשָּׂא חֵן וָחֶסֶד לְפָנָיו מִכָּל הַבְּתוּלֹת..."[7] - "אמר רב: ביקש לטעום טעם בתולה – טעם ; טעם בעולה – טעם... "[8]

מה שאחשוורוש ההוזה לא מצא ולא ימצא לעולם בכל אישה אנושית הוא מצא באישה האלוהית. מגילת אסתר היא אחת ההזיות הגבריות המטורפות והפנטסיות ביותר שנכתבו אי פעם. בכל גבר יש אחשוורוש קטן.

מגילת אסתר ידועה אמנם כמגילה של הסתר פנים, יען כי שמו של אלוהים הגלוי לא מוזכר בה אפילו פעם אחת, אבל אלוהים הנסתרת, האסתרית, מופיעה בו גם מופיעה.

יש לה לאסתר-אסטהר-עשתורת-ונוס-אפרודיטה-איילת השחר-איילת אהבים, משהו שאין לכל הנשים האנושיות שבעולם. ה"משהו" הזה הוא מושא הזיותיהם של גברים רבים השוגים בו תמיד, וסוגדים לו במקדשים הדמיוניים של אהבתם.

המשותף ל"תורה" ול"אסתר" הוא תכונתה הייחודית של ה"איילה" שבהן. המשותף ל"תורה" ול"אסתר" הוא רחמן הצר.

מה ש"אחשוורוש" מוצא ב"אסתר" מוצא ה"תלמיד חכם" ב"תורה". מה שאחשוורוש והתלמיד חכם לא מצאו בכל הנשים האנושיות שבעולם, הם מצאו באישה האלוהית שרחמה צר לנצח והיא חביבה עליהם כל שעה ושעה כשעה ראשונה. אחשוורוש קורא אסתר לאלת האהבה שלו. התלמיד חכם קורא לה תורה.

בלהט הלימוד חומק הלומד את חמוקי תורתו

רחמן הצר של התורה ושל אסתר אינו התכונה המשותפת היחידה של שתי אלות אהבה אלו. אסתר והתורה, כפי שנראה, הן גם נגלות ונסתרות בעת ובעונה אחת. המתח הדיאלקטי בין הגלוי והנסתר שבהן הוא אולי סוד הקסם המתוק של פולחן אהבתן. ננסה לתהות על קנקנו.

אסתר היא זוהרת ואסטהרית (STAR), אבל אסתר כאמור, היא גם נסתרת ומסתרת. "אסתר מן התורה מנין? – שנאמר 'ואנכי הסתר אסתיר פני מכם ביום ההוא' "[9] . וכן: למה נקרא שמה אסתר? – שהיתה מסתרת דבריה"[10]. ובכלל, מן המפורסמות הוא שאסתר היא סמל של הסתר פנים.

אסתר מכילה בתוכה הן את ההתגלות והגאולה והן את הסתר הפנים. אסתר היא האור שבקצה המנהרה והיא החושך. בקיצור: אסתר היא האסתר שבקצה האסתר.

אסתר גלויה ומושכת אבל מסתירה את רחמה. את חמוקיה. זוהי התמונה הקלאסית של ונוס.

והתורה כמוה כאסתר. היא האור. הצירוף "תורה אור" חוזר על עצמו פעמים רבות. המילה תורה מכילה בתוכה אסוציאציות ברורות של אור. תורה בארמית היא אורייתא. בתודעה העממית היא זוהרת ומלווה בקרניים ובחשמלים ובברקים. התורה היא גאולה היסטורית תיאולוגית. היא מראה את הדרך. היא מורה את האור בחשכה. זוהי, כפי שנראה בהמשך, תורתם הגלויה והנערצת של ההמונים.

אבל התורה טומנת בחובה את הנסתר והמסתורי. מסתוריה של התורה חתומים וגנוזים לכל אדם, ונגלים רק לתלמידי חכמים יחידי סגולה, הלוא הם כוהניה מאהביה המקדישים עצמם לאלת אהבתם במקדש בית המדרש שלהם.

התורה הנסתרת היא התורה הנלמדת. התורה הנלמדת נאהבת בסתר. תהליך תלמוד תורה הוא תהליך אינטימי ביותר.

בשיר השירים אנו פוגשים בדברי האוהב המתאר בהתלהבות את גוף אהובתו: "חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ כְּמוֹ חֲלָאִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן".[11] על כך אומרת הגמרא במסכת סוכה: "למה נמשלו דברי תורה לירך? – לומר לך: מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר.[12]

תלמוד-תורה הוא מעשה אינטימי ביותר שבמהלכו חומק הלומד בלהט את חמוקי תורתו. מעשה אינטימי כזה חייב להיעשות בסתר, ולכן: "כל העוסק בתורה לפני עם הארץ כאילו בא על ארוסתו בפניו ".[13]

ואכן, "הבא על נערה מאורסה בחלום יצפה לתורה".[14] – התורה הנלמדת היא מאורסה נצחית. אהבתו של התלמיד חכם אותה היא כאהבתו של הארוס השוגה תמיד באהבתה של ארוסתו.

התורה מתוארת גם פעמים רבות ככלה נצחית. "בשעה שנתן הקדוש ברוך הוא תורה לישראל היתה חביבה עליהם ככלה שהיא חביבה על בן זוגה".

ולכן: "כל מי שהוא מוציא דברי תורה ואינם ערבין על שומעיהן ככלה שהיא ערבה לבעלה, נוח לו שלא אמרו..."[15]

ולכן: מה כלה זו מקושטת בכ"ד מיני תכשיטין כך תלמיד חכם צריך להיות זריז בכ"ד ספרים...[16]

התורה הנלמדת במסתרים היא בתולה נצחית, ארוסה נצחית וכלה נצחית. ממש כמו ונוס.

התורה הנלמדת במסתרים היא זו שרחמה הצר מעניק ללומדיה עונג שלא מהעולם הזה וגורם לה להיות אשת נעורים קמאית ובתולה נצחית שתלמידי חכמים שוגים באהבתה תמיד.

תורתו של התלמיד חכם המאוהב היא ערובה נצחית לעלומי עד. טעמה טעם עוד. עוד בלי די. "חביבה תורה על לומדיה בכל יום כיום שניתנה מהר סיני" [17] בכל שעה ושעה היא מתחדשת עליו. בכל שעה ושעה הוא הופך בה והופך בה ומגלה בה פנים חדשות.

[1] ריקושטים של חיבור דוקטורנט שלא ייגמר לעולם [2] משלי ה יח,-יט [3] שיר השירים ב, ז [4] ראי/ה אצל גינצבורג, אגדות היהודים. כמו כן אסתר נדמית ללבנה (שמות רבה טו) ונמשלה לאיילת השחר )שוחר טוב כב) ועוד. [5] בבלי יומא כט, ע"א [6] אסתר ב , יד [7] שם שם, יז [8] בבלי מגילה יג א [9] בבלי חולין קלט, ע"א [10] בבלי מגילה יג, ע"א [11] שיר השירים ז, ב [12] בבלי סוכה מט, ע"א [13] בבלי פסחים מט, ע"ב [14] בבלי ברכות נז, ע"א [15] שיר השירים רבה ד [16] שמות רבה מ"א [17] ירושלמי פאה פרק ב הלכה ו

פוסטים קשורים

הצג הכול

שמים שחורים בקשו עליי רחמים. אל תביאו אותי אל הארץ הכבושה. אל תביאו אותי במבוכה לנוכח מניין גברים בגיל של אבא שלי, המטאטאים רחוב בחושך שלפני השחר, לאורם המסנוור של פרוז'קטורים האחוזים בידיהם של נסי

פעם היינו נסיכים קטנים מפלוגה ב'. שיחקנו בארגז החול הענק הזה שקוראים אותו מדבר סיני. מאור ראשון עד אור אחרון היינו מטפסים על הררי דיונות ונופלים מהן. מעולם לא שאלנו למה אנחנו נופלים. רק רצנו לטפס

יום חמישי לעוצר. הרבה בכי בבתים. בכי של ילדים עצורים וצרחות של תינוקות עצורים וצעקות של אמהות עצורות. אבות עצורים תולים כביסה מפחד שנשותיהם תהיינה נשקפות על ידינו. תולים סדין ומעשנים סיגריה. תולים