שמים שחורים בקשו עליי רחמים / עלמא די 55

שמים שחורים בקשו עליי רחמים. אל תביאו אותי אל הארץ הכבושה. אל תביאו אותי במבוכה לנוכח מניין גברים בגיל של אבא שלי, המטאטאים רחוב בחושך שלפני השחר, לאורם המסנוור של פרוז'קטורים האחוזים בידיהם של נסיכים קטנים מגבעתי.

שמים שחורים, בקשו רחמים עליי. אל תביאו אותי לידי מגע עם פליטים אומללים ומסוכנים. אחד מהם עוד עלול להשליך עליי בקבוק תבערה ולהשחיר את פניי ברבים. אחרי הכל, אני מזדהה איתו וחומל עליו - אל תגרמו לו להשליך דווקא עליי בקבוקים בוערים. אנא, שמים שחורים, במטותא מכם, התחשבו ברגישותי היתרה. אל תשלחו אותי לעזה. למה שלא תתנו לי להמשיך ולצפות על הקו הירוק שבין כרם שלום וקדש ברנע?... למה לא תתנו לי להמשיך ולהתרפק על הזריחות המדבריות ולהתיר לכם את הרצועות ואת העשוקות ואת הרצוצות?... לא שמתם לב שזה מה שעשיתי במשך עשרים השנים האחרונות? למה שלא תחזיקו בעזה שניים שלושה גדודים מקצוענים שיטילו את חתיתם על האוכלוסייה העוינת, וימשיכו לקבל מאתנו את מלוא הגיבוי הסמוי, כלומר הסתייגויות אלגנטיות ומאמרי מחאה מקומוניים, והפגנות נגד סולידאריות בכיכר מלכי ישראל? למה לכם ללכלך את ידיי ולכער את נפשי? למה לכם לאלץ אותי להוציא את דיבתנו רעה. בסופו של דבר לכם זה לא משתלם. טיפוסים כמוני הם יפי נפש אובססיביים. מכל מקום הם יצאו כשיופיים על העליונה. אפילו מעזה.

פוסטים קשורים

הצג הכול

פעם היינו נסיכים קטנים מפלוגה ב'. שיחקנו בארגז החול הענק הזה שקוראים אותו מדבר סיני. מאור ראשון עד אור אחרון היינו מטפסים על הררי דיונות ונופלים מהן. מעולם לא שאלנו למה אנחנו נופלים. רק רצנו לטפס

יום חמישי לעוצר. הרבה בכי בבתים. בכי של ילדים עצורים וצרחות של תינוקות עצורים וצעקות של אמהות עצורות. אבות עצורים תולים כביסה מפחד שנשותיהם תהיינה נשקפות על ידינו. תולים סדין ומעשנים סיגריה. תולים

חצות. חום היום. יום שני לעוצר. רחובה הראשי של עזה כמו מוזיאון שעווה נמס. הכל עומד ויוקד ומתאייד. אף מכונית אנה צופרת. אף רוכל לא מכריז על מרכולתו. אף נהג מונית לא מפציר בעוברים ושבים לבוא אתו