לכל חבריי וחברותיי הלומדים ספר שופטים בימים קשים אלו, שהיום הם מעופפים בכיף עם דבורה וברק בין דרום הר אפרים לקדש נפתלי, ואתמול בילו עם אהוד במואב, ומחר ירחפו עם גדעון בעופרה, ואחר כך עם יפתח בגלעד ועם שמשון בין צרעה ואשקלון, ובין עזה לאשתאול: אינני מצליח לעמוד בקצב שלכם, יקיריי, ואני מקנא בקלילות שבה אתם מצליחים לדלג ממקום למקום ומשופט לשופט. כבר למעלה מחודש אני תקוע בתחילת ספר "שופטים", ובמשך כל הימים הללו אני מבוסס במקום מסתורי בשם "בוכים", שהוא המקום הנורא והאכזרי ביותר בספר "שופטים" ובכל התנ"ך כולו. אינני לבד ב"בוכים" – יחד עמי תקועים במקום הזה מאות אלפי לוחמים מצבא ישראל, וכולנו בוכים יומם ולילה, בשוכבנו ובקומנו אנו בוכים, ובלכתנו בדרך. בין בכי לבכי אנו מקשיבים ביראה לדברי התוכחה של השופט המסתורי פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן, שהוא השופט האכזרי והנורא ביותר בספר "שופטים". אז קודם כל רציתי לומר לכם כי בגלל שאני תקוע כל כך עמוק ב"בוכים" לא הצלחתי להיחלץ לפני המחנה, ולהצטרף אליכם למסע המזורז בספר יהושע. זאת אחת הסיבות המסבירות את בצורת הפוסטים שלי, ואת פשר שתיקתי ההולכת ונמשכת מזה ימים רבים. גם עכשיו, לאחר ששיחקתם אותה בסטייל, ועברתם את יהושע כמעט באותו חפזון שבו עברו אבותינו את פרעה, אני ממשיך להתחפר ב"בוכים" עם פינחס ועם מאות אלפי לוחמים בוכים. חוץ מזה, מאחר וכבר הספקתם לעקוף אותי מימין בספר "שופטים", רציתי לבקש מכם בקשה קטנה: בעוד כמה ימים, כשתגיעו לסוף "שופטים", לשטחי האֶרוֹס המדמם השוכן בין ישובי "פילגש בגבעה" המדליקים לבין הכפרים הפסטורליים של חבל "מחוללות הכרמים", נסו לחפש אותי על אחת הגבעות שבין עופרה ומגרון בואכה בית אל. אולי תשמעו אותי בוכה ב"בוכים" יחד עם מאות אלפי לוחמי ישראל. אולי תראוני שאני רועד עמהם בחרדה גדולה מול ארון האלוהים ומול פינחס הכהן שהוא גם המצביא וגם השופט אשר יהיה בימים ההם, והוא גם מלאך יהוה צבאות. אם תפגשו אותי שם, ויהיה לכם סבלנות לשמוע את גמגומיי המייגעים, אנסה להסביר לכם מה, לדעתי, מסתתר מאחורי הבכי הגדול הזה. כמו כן אשמח לגמגם באוזניכם את אחת מתשובותיי הפסאודו מלומדות לשאלה "מה, לכל הרוחות, מחפשים בסוף ספר שופטים פינחס ומאות אלפי לוחמי צבא ישראל אשר חיו בסוף ימי יהושע?". אחרי הכל, על פי ה"פשט המסורתי", חלפו קרוב לארבע מאות שנה מזמנם ה"הסטורי" של פינחס ובני דורו שחיו בסוף ימי יהושע, לזמנו ה"הסטורי" של תחילת ספר שמואל. במלים אחרות: למה כל כך חשוב למאות אלפי לוחמי צבא ישראל לדורותיהם לבכות גם ב"בוכים" של תחילת ספר "שופטים" וגם ב"בוכים" שבסופו? – כבר עברתי מזמן את מכסת 200 המלים, ולא אלאה כאן בתשובתי המייגעת. רק רציתי להודיעכם מבעוד מועד כי אשמח לעמוד לשירותכם כאשר תגיעו לסוף ספר "שופטים". אולי, מי יודע, כבר תהיו עייפים מרוב ספרינט מרתוני, ואני, כמו בספור אכילס והצב, אחכה לכם ב"בוכים" שהוא גם נקודת הזינוק של מרתון "שופטים" וגם נקודת הסיום שלו. אולי עד אז יתעייפו חלק מכם, כמוני, ממרתון 929 הספרינטים, ויחליטו להישאר אתי ב"בוכים" עד יעבור זעם? ואולי, מי יודע, נייסד ישיבה במקום הזה ונקרא לה ישיבת "מחלנים ובוכים", שם אקריא באוזניכם את עשרות מדרשי "בוכים" שהספקתי לכתוב בחודש האחרון. הנה, למשל, פסקה ראשונה מתוך טיוטה 14 של "משמידים ובוכים" שכתבתי אתמול וטרם הספיקותי למחוק.
משמידים ובוכים (טיוטה 14) ——————————- "… אחרי מות יהושע משמידים מאות אלפי לוחמי צבא ישראל את כל שבט בנימין. תוך פחות מיום הם מחריבים ושורפים את כל ישובי בנימין המתפרשים על פני שטח ענק שבין שער הגיא במערב, הירדן במזרח, עופרה בצפון וירושלים בדרום. תוך כדי כך הם טובחים כמאתים אלף נשים זקנים וטף. אפילו אשה אחת וילד אחד הם לא מותירים בחיים, לקיים מה שנאמר "מחה תמחה את זכר בנימין". אחר כך הם ממהרים לבית אל ובוכים בכי קורע לב לפני ארון האלהים ולפני פנחס הכהן והשופט (המצביא) אשר יהיה בימים ההם. ריח של בשר שרוף מציף את המרחב אפוף העשן הנטוש מאופק עד אופק. אפילו נפש חיה אחת לא משוטטת בגיא ההריגה שבין שער הגיא ויריחו. אפילו לא אשה בוכה אחת ולא ילד אחד בוכה. רק מאות אלפי לוחמים משמידים ובוכים. עד רדת החשיכה הם בוכים ללא הפסקה, ואז הם זובחים זבחים לפני פינחס ולפני ארון האלהים… (המשך יבוא)" —————————- נמשיך מחר, אם תרצה השם, עם אחת מטיוטות "זונים ובוכים". עכשיו עליי להפסיק לבכות, לכבות את המחשב, לטוס ל"בינה", ולהתארגן לקראת שיעורי השנתי הראשון בסדרת שיעורי "שופטים ובוכים". מוזמנים/ות לקפוץ אם אתם/ן בסביבה …
Comments