רק תלמיד-חכם יכול להיות אפיקורוס / עלמא די 34


רבי מאיר הוא תלמיד-חכם נוסף שמתוך משיכה יתרה לתורה הנלמדת לא הבחין בקיומו של תחום השבת. אלמלא אלישע בן אבויה רבו עמו היה אף הוא מחלל את השבת בשוגג.


מעשה באחר [אלישע בן אבויה]שהיה רוכב על הסוס בשבת, והיה רבי מאיר הולך אחריו ולומד ממנו תורה כיוון שהגיעו לתחום שבת אמר אלישע: "מאיר, חזור בך – כבר שיערתי בעקבי סוסי [ש]עד כאן תחום שבת". אמר לו: "אף אתה חזור בך" אמר לו: "והלא אמרתי לך: כבר שמעתי מאחורי הפרגוד: 'שובו בנים שובבים – חוץ מאחר..." (בבלי חגיגה טו, ע"א)

גם אלישע בן אבויה חילל את השבת באותו אירוע. אך הוא – להבדיל מתלמידו – עשה זאת מתוך בחירה מודעת ולא מתוך שגגה שיגיונית.

אלישע בן אבויה ידוע כאחד מארבעת תלמידי החכמים שנכנסו לפרדס[1]. יתר השלושה הם בן זומא, בן עזאי ורבי עקיבא. הפרדס הוא כל מה שהתורה הגלויה מעוניינת שיישאר מחוץ לתחום ההתבוננות העיוני (קונטמפלטיבי) של מקיימי המצוות, האל המצווה תוחם את מקיימי מצוותיו לא רק במישור הפיזי (תחום שבת, למשל, או תחום קריאת שמע של שחרית) אלא גם במישור העיוני. העולם העיוני של התורה הגלויה תחום וחתום למקיימי מצוותיה בשני תחומים של מקום – למעלה ולמטה – ובשני תחומים של זמן – לפנים ולאחור. אסור לשאול ואסור לדרוש מה-למעלה-מה-למטה-מה-לפנים-ומה-לאחור. על אחת כמה וכמה שאסור להעז לענות.

אבל יש תורה גלויה שהיא מקור הסמכות, ויש תורה נלמדת שהיא מקור ההשראה. הראשונה, כידוע, ניתנה לעמארצים, והשנייה לתלמידי חכמים. ואמנם, מעולם לא העז אף עמהארץ להיכנס לפרדס. אפילו לא להתקרב אליו. הארבעה שהעזו והרשו לעצמם להיכנס לפרדס היו תלמידי חכמים מובהקים, ואפילו הם לקחו על עצמם סיכון מאוד מוחשי. והתוצאה תעיד:

בן זומא הציץ ונפגע, בן עזאי – הציץ ומת. רק שניים נותרו שלמים בגופם ובנפשם – רבי עקיבא ואלישע בן אבויה. אולם, בעוד שרבי עקיבא חזר אל בית המדרש, אלישע בן אבויה לא חזר אליו. הבדל נוסף: רבי עקיבא המשיך לראות את עצמו מחויב למערכת הציוויים של התורה הגלויה. אלישע בן אבויה חדל.

למעשה, היחידי מבין הארבעה שהצליח להשתנות ולהישאר שלם בגופו ובנפשו היה אלישע בן אבויה. רבי עקיבא שנכנס הוא רבי עקיבא שיצא. כל התשובות שענה לכל שאלות מה-למעלה-מה-למטה-מה-לפנים-מה-לאחור לא גרמו לו לעבור מטמורפוזה. אלישע בן אבויה לא הרשה לעצמו להישאר מי שהיה לפני כן.

זאת אולי הסיבה שעקיבא המשיך להיקרא עקיבא ואילו אלישע זכה שיכנו אותו בכינוי "אחר".

אפשר להתווכח עד סוף כל הדורות אם המטמורפוזה שעבר אלישע גרמה לו להיות מישהו אחר, או שגרמה לו לממש סוף סוף את עצמו ולהיות הוא. דבר אחד ברור: הפיתוי לכפור בסמכותה של התורה הגלויה טמון עמוק בהווייתו של כל תלמיד חכם. עמהארץ איננו יכול להיות כופר בסמכות מעצם מהותו. רק מי שיכול להרשות לעצמו ללמוד את התורה יכול לכפור בסמכותה. הקוראים המשננים והמדקלמים למיניהם לא ילמדו לעולם ולא יכפרו לעולם.

ובמילים אחרות: יכולתו הנפשית של האדם להיות תלמיד חכם היא תנאי הכרחי לאפשרות היותו אפיקורוס, אך אין היא תנאי מספיק. כל אפיקורוס, אמנם, הוא תלמיד-חכם, אך לא כל תלמיד-חכם בוחר להיות אפיקורוס.

המחלוקת הגדולה והנצחית בין עקיבא ואלישע מתחוללת בסופו של דבר על האופן שבו צריך התלמיד-חכם להתייחס אל האפיקורוס הכופר השוכן במעמקי נפשו. לשיטתו של רבי עקיבא יש חובה לדכא את גילויי הכפירה, ולשיטתו של אלישע חל איסור על הדיכוי הזה.

למה כופר אלישע בן אבויה בפרהסיא ואיננו מצניע את כפירתו כשם שעושים רבי עקיבא וחלק מתלמידיו? האם אלישע בן אבויה הוא אגואיסט מרושע שמעוניין אך ורק במימושו העצמי, אפילו במחיר של קפיאת כל העמארצים בכפור הכפירה האיום? – יתכן מאוד. יתכן גם שיותר משהוא כופר במצוותיה של התורה הוא מאמין ביכולתו של עם הארץ להשתנות. אמנם, די קשה להשתכנע שתלמיד חכם כאלישע הרואה כל כך הרבה מהלכים קדימה יכול להתייחס ברצינות לאפשרות כזו, אך כבר היו דברים מעולם...

מכל מקום, רוכב לו אלישע על סוסו בשבת לעיני כל עמי הארץ ולעיני כל תלמידי החכמים. מאחוריו הולך רבי מאיר תלמידו ולומד ממנו תורה.

למה הולך רבי מאיר אחרי רבו מחלל השבת ולומד ממנו תורה לעיני כל עם הארץ? הוא מוכרח. הוא לא יכול אחרת. הוא מכור לתורה הנלמדת בכלל ולתורתו של אלישע בפרט...

"'וזאת התורה אשר שם משה לפני כל בני ישראל' – אל תקרי שם אלא סם..."

יתכן מאוד שאפילו לא היה מודע לעובדה שהוא ברשות הרבים, ולא נתן דעתו למבטי העוברים ושבים. גם בעצם קיומו של תחום השבת לא הבחין. ואלמלא אלישע עִמו היה יוצא אִתו את התחום והולך ומסתבך בפרדס הכפירה ומאבד את הדרך חזרה אל פרדס הרימונים של תורתו הנאהבת...

אבל היה שם אלישע שעצר בעדו ואמר לו: "חזור בך!"

אולי התכוון לומר לו: "אל תחצה את התחום מתוך שיגיון הלימוד אלא מתוך הכרה צלולה. המתן עד שתגיע לדרגה של כפירה לשמה..."

ואולי: "אל תעשה את הטעות הנוראה שאני עשיתי ותצעד את הצעד האיום אל תהום הכפירה שאין ממנה חזרה..."

ואולי סתם רצה לדהור על סוסו בשבת, ולהשתחרר מתשוקת הלימוד המשניקה, מהעומס הנפשי שתלמידו מעמיס עליו, ומן המבטים השוטמים והיראים של העמארצים מקיימי המצוות, ומכל האוויר המהביל הזה של תחום שבת.

[1] ראי/ה על כך - בבלי חגיגה יד, ע"ב

פוסטים קשורים

הצג הכול

שמים שחורים בקשו עליי רחמים. אל תביאו אותי אל הארץ הכבושה. אל תביאו אותי במבוכה לנוכח מניין גברים בגיל של אבא שלי, המטאטאים רחוב בחושך שלפני השחר, לאורם המסנוור של פרוז'קטורים האחוזים בידיהם של נסי

פעם היינו נסיכים קטנים מפלוגה ב'. שיחקנו בארגז החול הענק הזה שקוראים אותו מדבר סיני. מאור ראשון עד אור אחרון היינו מטפסים על הררי דיונות ונופלים מהן. מעולם לא שאלנו למה אנחנו נופלים. רק רצנו לטפס

יום חמישי לעוצר. הרבה בכי בבתים. בכי של ילדים עצורים וצרחות של תינוקות עצורים וצעקות של אמהות עצורות. אבות עצורים תולים כביסה מפחד שנשותיהם תהיינה נשקפות על ידינו. תולים סדין ומעשנים סיגריה. תולים