לעולם לא נדע את האמת המסתתרת מאחורי מותם המסתורי של נדב ואביהוא. גם אם יוקמו אלף ועדות חקירה לא נדע אם ביום השמיני (בדיוק היום בעוד שבוע) ימותו נדב ואביהוא כפושעים סדרתיים או כקדושים עליונים. על-פי אסכולת הצדי"קים עלולים נדב ואביהוא למות בגלל פשעיהם המרובים. על-פי אסכולת הקדושים עשויים נדב ואביהוא לעלות על המוקד כמו שתי עולות קדושות ועשויות היטב. בין כך ובין כך מדובר במוות צפוי מראש שנקבע על-ידי אלהים למחרת מעמד הר סיני. בין כך ובין כך אפשר לסמן כבר עכשיו את מותם העתידי של נדב ואביהוא כאירוע המרכזי בתוכנית החגיגית לציון אירועי יום שמחת לִבו של אלהים.
ולא תמותו ולא תמותו ולא תמותו ולא תמותו
מיד לאחר האסון בא משה אל האב השכול אהרֹן ואל בניו הנותרים אלעזר ואיתמר, והזהיר אותם בשם אלהים שאם הם יעזו להתאבל על נדב ואביהוא יומתו גם הם. "רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה' וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ פֶּן תָּמֻתוּ...".[1] שמונה ימים לפני-כן כבר שמעו אהרֹן ושני בניו הנותרים את אזהרת "ולא תמותו". היה זה כאשר פקד עליהם אלהים את פקודת השִׁבעה – "וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' וְלֹא תָמוּתוּ ".[2] - שבעה ימים ושבעה לילות הם שמרו את משמרת אלהים, ורק שניים מהם מתו. (הצלחה של שישים אחוזים).
אזהרת "לא תמותו" של "אחרי מות נדב ואביהוא" היא הרבה יותר חמורה. לא רק מפני שהיא אזהרה משולשת החוזרת על עצמה שלוש פעמים, אלא מפני תוצאות הלוואי הקטלניות שיתלוו אליה - אם יעזו אהרֹן ובניו הנותרים להתאבל על נדב ואביהוא ישחרר אלהים קצף קטלני מתוך ליבת כור אלהים המבעבעת בקֹדש הקֹדשים, והקצף הקטלני יביא לנגף גדול בקרב בני-ישראל.
למה יקצוף אלהים קצף קטלני כל-כך? למה ימנע האל מאב ומאחים שכולים להתאבל על יקיריהם שנשרפו זה עתה? למה יאסור עליהם לצאת מפתח אוהל מועד, ולקבור את מתיהם ולשבת עליהם שבעה? - כי אחרי ככלות הכל מדובר ביום שמחת לִבו. ואחרי ככלות הכל אין תירוץ בשמים ובארץ שיש בו כדי להצדיק את השבתת שמחת לִבו של אלהים - "וצוה להם שלא יפרעו ושלא יפרומו ולא יבכו כלל, וזה טעם ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה, ולא אתם, והנה הכל שלא לערבב שמחתו של מקום, והחמיר בזה להיות להם חיוב מיתה אם יערבבו השמחה כלל".[3]
אסור לשחק באש עם אלהים. אסור להפוך את יום שמחת לִבו ליום שבו הוא יתעצב אל לִבו. התעצבותו של אלהים אל לִבו עלולה להיות סופנית. כבר היו דברים מעולם. התעצבותו של אלהים אל לִבו עלולה לגרום לו לשבת שבעה על עולמו, וביום השמיני להטביעו במבול של קצף.
אסור לשחק באש עם אלהים הקוצף. אסור להפוך את יום שמחת לִבו ליום הקצף. חל איסור חמור על כל כהן גדול להתאבל על מותם של שני בניו. גם על שני בניו הנותרים של כל כהן גדול חל איסור חמור להתאבל על מות אחיהם הבכירים ביום שמחת לִבו של אלהים. מצווה גדולה לשמוח מוטלת עליהם – מצוות "שמח תשמח רעים האהובים", ומצוות "והיית אך שמח" שבעה ימים ושבעה לילות.
רק אמא אלישבע לא מחויבת במצוות "והיית אך שמח". אחרי ככלות הכל פטורה אמא אלישבע ממצוות עֲשֵׂה שהזמן גרמן. אחרי ככלות הכל רק אמא אלישבע רשאית להתאבל על נדב ואביהוא, ולשבת עליהם שבעה ביום השמיני.
הַזֹאת אֱלִישֶׁבַע?
אֵיכָה יַשְׁבָה אֱלִישֶׁבַע שִׁבְעָה לְבַדָּה? אֵיכָה יַשְׁבָה בָּדָד? אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה הָיְתָה שָׁכּוּלָה פַּעֲמַיִם. כִּפְלַיִם עַל כָּל שִׂמְחוֹתֶיהָ. בָּכֹה תִבְכֶּה בַּלַילָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחְיָהּ. אֵין לַה מְנַחֵם מִכָּל אוֹהֲבֶיהָ. קָמוּ בָנֶיהָ וַיַעַזְבוּהָ. בַּעֲלָהּ וִיְהַלֵּל יָהּ.
חמשת הגברים שלה כבר יצאו ידי חובת שבעה, וקמו מאבלם כדי להיכנס ללפני ולפנים של ההילולה האלוהית. גם אלהים קם מאבלו לאחר שישב שבעה על כל הטבועים שבדרך. כמו מקהלה מטרגדיה יוונית הם יושבים שבעה על כל הטבועים השרופים והמוקצפים שאין כל אפשרות להצילם. כמו מקהלה מטרגדיה יהודית של כהנים גדולים המאלפים עצמם להבליג בגבורה יהירה אחרי מות קדושים.
רק אמא אלישבע יושבת שבעה לבדה. רק עליה לא חל כל איסור להתאבל ביום שמחת לִבו של אלהים. רק עליה ועל כל בית ישראל, הבוכים עד עצם היום הזה את השריפה אשר שורף אלהים.
ורק עליה מחיל המדרש המדהים משיר השירים רבה את שירת "מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר כְּתִימֲרוֹת עָשָׁן" - "אלישבע בת עמינדב ראתה שש שמחות ביום אחד - ראתה את גיסהּ [משה] מלך, ואת אחיה [נחשון] נשיא, ואת אישהּ [אהרֹן] כהן גדול, ואת שני בניה [נדב ואביהוא] סגני כהונה ואת נכדה [פנחס] משוח מלחמה - כיון שנכנסו בניה להקריב יצאו שרופין ונהפכה שמחתה לאבל, ומיד נעשית כתימרות עשן...".[4]
כיוון שנכנסו בניה להקריב ויצאו שרופים נהפכה שמחתה לאבל, והיא הפכה לקורבן עולה מן המדבר. "הזאת אלישבע?", שאלו כולם, "הזאת אלישבע אם הבנים שמחה מקוטרת מור ולבונה? הזאת אלישבע אם כל הקדושים הקרביים? אלישבע תמרות-עשן. אלישבע עולה מן המדבר...".
שישה גברים יושבים שבעה על המתים שטרם מתו - אלהים למבול יושב שבעה על כל הטבועים שבדרך; אהרֹן, נדב, אביהוא, אלעזר ואיתמר יושבים שבעה על כל השרופים שבדרך. שבעה ימים ושבעה לילות שרים שישה גברים במקהלה יוונית-יהודית טרגית. עד עצם היום הזה הם לא יכולים לשנות מאומה. כמו אלים אילמים.
מי כמוכה באלמים, אלהים, מי כמוכה באלמים, כהן גדול, מי כמוכם באלמים ארבעה סגני כהן-גדול.[5] שישה אלים אלמים דוממים שבעה על השרופים שטרם נשרפו. רק אלי-שבע אחת בוכה שבעה עם כל בית ישראל-על השריפה הגדולה ששורפים האלים עד עצם היום הזה.
רק אלי-שבע אחת יושבת שבעה כאן ועכשיו. אלי-שבע תמרות עשן. אלישבע עולה מן המדבר. אלי-שבע אלי-שבע שלא תיגמר לעולם...
בנות-ציון היקרות: אל תראוני שאני שרופה באש
צאינה וראינה בנות-ציון במלך מלכי המלכים, בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לִבו.
צאינה וראינה בי, אלי-שבע העולה מן המדבר כתמרות עשן, מתרפקת על בניה נדב ואביהוא, שמתו כי לא היו להם בנים.
צאינה, בנות-ציון, וראינה בנדב ואביהוא שלא היו להם נשים, כי היה להם מינון יתר של קֹדש קֹדשים.
צאינה וראינה באלעזר ואיתמר שני בניי הנותרים. איכה מרותקים הם שבעה ימים נוספים לאוהל מועד, שמחים וששים עם אלהים ביום שמחת לִבו.
צאינה וראינה, בנות-ציון היקרות, בבעלי היקר אהרֹן, כהן גדול ואב שכול, איכה מקפיד הוא לקיים שבעה ימים רצופים את מצוות והיית אך שמח.
רק אל תראוני שאני שחרחורת. שאני שרופה באש. רק אל תראוני שאני עולה מן המדבר כתמרות עשן, ששרפתני האש היוצאת מעם אלהים. ששרפתני אש לא זרה בכלל – אש על כוחותינו – אש אש אש!
רק אל תאמרו מי זאת עולה חטאת שלמים מן המדבר? רק אל תאמרו הזאת אלישבע אם הבנים שמחה? רק אל תגידו בגת איכה ישבה בדד...
על משכבי בלילות בכה אבכה, דמעתי על לחיי. אין לי מנחם מכל אוהביי. כל רעיי בגדו בי, היו לי לאויבים. על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי, ביקשתים ולא מצאתים. אקומה נא ואסובבה בעיר ובשווקים וברחובות, אבקשה את הנאהבים והנעימים. ביקשתים ולא מצאתים…
השבעתי אתכן, בנות-ציון היקרות, אל תעירו ואל תעוררו…
שלום אדוני המלך: שיהיה לך לבריאות...
שלום אדוני המלך:
שיהיה לך לבריאות, אלוהַי, ושיהיה לך בתיאבון, ושלא ייתקע לך בגרון, ושתשמח בכל מעשה ידיך הטובעים, ובכל מעשה ידיך הנשרפים, ובכל מעשה ידיך הצועקים אש אש אש!, ובכל מעשה ידיך הצועקים אללה הו אכבר! ובכל מעשה ידיך הצועקים שמע ישראל ובכל מעשה ידיך הצועקים אמאל'ה...
שמח, אלוהַי, בבני אביהוא שמת כי לא היו לו בנים, ולא זכה להיות אביהוא. שמח, אלוהַי, בבני נדב שמת כי לא היו לו נשים, ולא זכה להיות נדב. שמח, אלוהַי, ביום שמחת לִבך. שמח כל עוד אתה יכול להרשות לעצמך להיות אלהים.
שמח, אלוהַי, בעטרה שעיטרה לך אמך ביום חתונתך, שמח באם כל הקדושים הקרביים, שמח באמא של האמא של ה"לפני ולפנים".
כי מי אני ומה שמי – אלי-שבע אם אלעזר הנותר - שאזרה ממלח הארץ על פצעינו אשר לא זורו ולא חובשו?
ומי אני ומה שמי - אלי-שבע אם איתמר הנותר - שאמהל קורטוב של עצב לתוך שמחת לִבך?
שלום אדוני המלך. שיהיה לך לבריאות…
שלום בניי היקרים: איפה הייתם ומה עשיתם?
שלום בניי היקרים:
איפה הייתם ומה עשיתם? האם גם היום נשבעתם אמונים? האם גם היום נשבעתם בשם כל הקדושים שלא תקלקלו את השורה, ושלא תחדלו להסתער קדימה הסתער קדימה אש אש אש, קדימה אש זרה?
האם גם היום תקחו מינון יתר, ותמשיכו להימשך משיכות יתרות, משיכות אמת עולות ויורדות, משיכות אמת עולות ויורדות ועולות כליל?
האם גם היום לא תשאלו את אדוננו המלך למה לכל הרוחות "אש על כוחותינו"? למה אש לא זרה בכלל מאחורי הפרגוד? למה שני חוטים של אש יוצאים עד עצם היום הזה מקֹדש הקֹדשים ונחלקים לארבעה ונכנסים שניים בחוטמך, נדב, ושניים בחוטמך, אביהוא, ושורפים את גופכם ושורפים את נשמתכם?
האם גם היום תמשיכו לעמוד על משמר החזית הקרבית ביותר, המוקרבת ביותר, חזית בקרוביי אקדש, חזית קו האש, חזית אש אש אש! חזית ולא תמותו ולא תמותו ולא תמותו?
האם גם היום תעודדו זה את זה בברכת אין להתייאש ואין לשמוח כלל!… רק להתאושש ולהסתער קדימה, ולצעוק אש אש אש!… ?
האם גם היום תאמרו זה לזה "יש אלהים, אחי, יש! יש! יש! הכי קדוש, אחי, קָדֵשׁ קדש קדש.הכי קרבי אחי, בקרוביו נתקדש…?
שלום בניי היקרים. איפה הייתם ומה עשיתם?
Comments