קָרוֹב אֵלַי הַדָּבָר מְאֹד וְאֲנִי פּוֹחֵד פַּחַד מָוֶת

פרשת נצבים

ביומו האחרון, יום הולדתו המאה ועשרים, עושה משה הכל כדי לשכנע אותנו שהוא לא אל, וכי אלו שעותיו האחרונות לעד, ומותו הוא סופי, ולעולם לא יחיה עוד, ולעולם לא יהיה לו אף עולם הבא.

יומו האחרון הוא שיאו של מעמד הַהַקְהֵל המתחולל במקום הנמוך ביותר בעולם, בערבות מואב הנושקות לים המות. במעמד הזה מדבר משה באזנינו את כל הדברים האלה על התורה הזאת ועל המצווה הזאת ועל הברית הזאת ועל השירה הזאת ועל מותו הקרוב אליו מאד. מעליו מרחף מסך ענקי המקרין את דמותו למרחקים. כולנו זוכים לראות מקרוב את עינו שטרם כהתה ולהאזין לקולו הצלול החודר ללבב פנימה. עד יום מותנו נזכור את מראה פניו של האיש שהכריז עלינו כעם, וכמה שעות לאחר מכן הלך לקראת מותו בקצב העצב שנקצב במקום הנמוך ביותר בעולם. בערבות מואב הנושקות לים המוות.

המקום הנמוך ביותר בעולם הוא המקום הרחוק ביותר מן השמים. במקום הזה אמר משה ההולך אל מותו " לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא וְלֹא מֵעֵבֶר לְיָּם הַמָוֶת".

כה אמר משה ההולך אל מותו: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ[1]:.. לפני ארבעים שנה עליתי השמימה ולקחתי משם את התורה הזאת, והבאתיה לכם והשמעתיה באוזניכם. כולכם התייצבתם אז בתחתית ההר הכפוי עליכם כגיגית. כולכם הייתם בסך הכל סטטיסטים – ניצבים מבוהלים השומעים את הדיבור האלוהי מאיים מתוך קולי ואומר: אם תקבלו את התורה – מוטב, ואם לא – כאן תהא קבורתכם. כולכם מלמלתם "נעשה ונשמע!" מתוך פחד מוות כפייתי, וכך, רק כך, כרתנו את ברית סיני.[2]

עכשיו, שעות ספורות לפני מותי, במקום הנמוך ביותר בעולם, אתם ניצבים שוב לחידוש הברית. עכשיו אני אומר לכם: לא בשמים היא ולא מעבר לים המות.

עכשיו עיניכם רואות שאינני יכול עוד לעלות השמימה ולקחתה לכם, ולהשמיעכם אותה, כדי שתמלמלו "נעשה ונשמע" מתוך פחד המוות הכפוי עלינו כגיגית. עכשיו עיניכם רואות שאינני אל ולעולם לא אקום לתחיית המתים, ולעולם לא אביא לעולם הזה את העולם הבא שמעולם לא היה ולעולם לא יהיה.

אמנם זכיתי לחגוג היום את יום הולדתי המאה ועשרים, ועדיין לא נס לחי ולא כהתה עיני, אך בעוד שעות ספורות תכהה עיני לעד, ואני אכבה לעד ולעולמי עולמים.[3]

וקרוב אלי הדבר מאוד.

ואני פוחד פחד מוות.

[1] דברים ל יא – יד

[2] על פי מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יט פסוק יז ובבלי שבת פח א

[3] וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם (דברים לא ב) רש"י: אנכי היום – היום מלאו ימי ושנותי ביום זה נולדתי וביום זה אמות: