קֹד שהקד (אגדת אהבתם הנסתרת של השמ ושהקד) / בא אל הקדש י"ז


המלכה שהקד אוהבת בחשאי את השמ. בכל יום היא חומקת מפני ריבואות אוהביה ונודדת למען השמ בין דירות הסתרים הרבות אשר ברובע המגדלים המלכותי של העיר שהקד הקרויה על שמה. אלף מגדלי דירות מיתמרים לשחקים הסגולים, ובכל לילה ולילה מסתתרת שהקד באחת הדירות, ומחכה לאהובה שיחמוק אליה בסתר.

לילה ויום ולילה סוגדים אוהבי שהקד למלכתם. מכל קצות הממלכה הם עולים אליה לרגל. מרוב אהבה קראו "שהקד" לארצם ולעיר בירתם. גם גנים והרים ונהרות הם קראו על שמה, וכפרים וסכרים וספרים הרבה. וגם את שתי שכיות החמדה המרהיבות ביותר בעולם הם בנו לכבודה - את הארמון האי-נראה "שהקד" השוכן על פסגת הר האסור, ואת ההיכל השקוף "שהקד" המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.

כבר לפני השקיעה מעפילים מיטיבי הלכת שבין עולי הרגל אל הגבעות הסגולות החולשות על עיר בירתם. כל הלילה הם שרים ורוקדים ונותנים עיניהם בכיוון הארמון האי-נראה השוכן מעבר לעננים החוצצים בינם לבין פסגת הר האסור. בין השירים והריקודים הם מספרים סיפורים מוארים על יופייה הלא ידוע של שהקד השוכנת - כך הם מאמינים - בארמון האי-נראה. אף אחד מהם איננו מעלה על דעתו שממש באותם רגעים מקיימת שהקד פרשיית אהבים סוערת עם השמ.

מעט לפני עלות השחר משתרר חושך שאין גדול הימנו - הלבנה שוקעת, הכוכבים כבים, וכל האבנים הטובות והמרגליות הולכות כלעומת שבאו. באותו רגע אוחזים כל אוהבי שהקד ידיים ויוצרים מעגל גדול. שעה ארוכה הם עומדים כך בעיניים עצומות, כשהם מכוונים את לִבם אל האזימוט המשוער שממנו יעלה השחר. בעיצומה של ההתכוונות - כך הם מאמינים - תעלה שהקד את השחר מתוך החושך, תאיר לעולם וליושביו, ותשוב לשכון בתוך ההיכל השקוף.

כשעולה השחר מגיחים רכב אש ופרשים מתוך ענני הר האסור, חולפים בסערה על פני הגבעות הסגולות, ומנמיכים טוס לעבר ההיכל השקוף שראשו מגיע השמימה. הפרשים מקיפים את רכב האש מכל עבריו, ויוצרים מחיצה חיה בינו לבין הסוגדים המאמינים שמלכתם נמצאת בתוכו. חל איסור חמור על כל הסוגדים לראות את פני המלכה, והם עוצמים עיניים ורואים את קול הדממה העמומה של רכב האש החולף ביניהם. מיד לאחר מכן הם נופלים על פניהם וצועקים "תחי המלכה שהקד". בו ברגע כבים כל פנסי העיר הפרושה למרגלות הגבעות הסגולות. ריבואות עיני חשמל דועכות, מנצנצות להרף עין ונבלעות בנֹגה הארגמני של הזריחה. רכב האש חג מעל גג ההיכל הנפתח לעברו, והפרשים ממשיכים לגונן עליו עד שהוא נכנס פנימה ונבלע במִנחת סמוי השוכן במעמקי ההיכל. מיד עם תום מעמד הנחיתה היומי מריעים אלפי שופרות סמויים את תרועת הבוקר העולה, וכל תושבי שהקד מתעוררים לעבודת המלכה.

במהירות מתמלאים רחובות שהקד בנחילים של סוגדים. אינספור עולי רגל נכנסים מבעד לאלפי דלתות זכוכית המסתובבות לתוך מסדרונותיהם של המגדלים המקיפים את היכל שהקד שראשו מגיע השמימה. כל הנחילים זורמים במעלה המסדרונות ומתנקזים אל העֲזרות הרב-מפלסיות המוליכות אל ההיכל. אלפי פרשים זקיפים ניצבים דומם לאורך המפלסים השוקקים, ואלפי פרשי חרש בחליפות שחורות ובמשקפי שמש שחורים דוהרים בין הפרשים הזקיפים ועוקבים בדריכות אחר כל חריגה קלה מהזרם. כשמגיעים ראשוני הסוגדים אל קצה מפלס העֲזרה העליונה הם מתחילים להיסחף כלפי מטה. כל העולים יורדים בריצה ממפלס למפלס, ובמהלך ריצתם הם חולפים על פני גנים תלויים שפרחיהם מבהיקים כמחרוזות טל בזריחה. מקצה המפלס התחתון פורצים הסוגדים אל רחבת העֲזרה הראשית ושועטים לעבר שערי ההיכל הסגורים. עוד ועוד נחילים ממשיכים לזרום אל רחבת העֲזרה הראשית והעֲזרה אינה מתמלאת, וכולם עומדים צפופים ואינם יכולים להשתחוות לפני שהקד ולעשות חובתם בבית בחירתה. רק לכשיגיעו שמים עד נפש ינעלו הפרשים את העֲזרה וכל הסוגדים ירקעו בַּעֲקֵבַם "קדוש קדוש קדוש" וייסחפו על גלי התפילה. עם תום התפילה יפתחו הפרשים את שערי ההיכל והסוגדים ייפלטו אל הרחובות הסואנים. שם הם ימצאו את עצמם חולפים כלעומת שבאו לצד נחילי העוברים ושבים הזורמים לעד למרגלות מגדלי העיר שהקד.

בין ההמונים הזורמים עובר ושב גם השמ. ללא הרף הוא משוטט למרגלות המגדל הזמני שבו מסתתרת אהובתו. אף אחד מפרשי החרש איננו חושד בו. אף אחד מהעוברים ושבים החולפים על פניו איננו מעלה על דעתו שממש ברגע זה עוקבת המלכה אחר אהובהּ מבעד לאחד מאינספור החלונות החשוכים. שהקד דרוכה עד מאוד. האם תצליח לזהות את אהובהּ מבין כל העוברים ושבים? האם יספיק הוא לזהותה למרות שתתגלה להרף עין ותשוב להסתתר? השמ אינו יכול לעצור. הוא חייב לשפר עמדות תוך כדי תנועה בלתי פוסקת. חל איסור חמור על כל אזרחי שהקד להפסיק לזרום עם הזרם. כל ההולך בזרם ומפסיק ממהלכו הרי זה מתחייב בנפשו. טרם יספיק לומר "אני מאמין" וכבר יוזנקו לעברו עשרות פרשים ויגררו אותו לאן שיגררו.

רק לאחר שעות של מעקב בלתי פוסק תופיע שהקד בחלונה ליותר מהרף עין, והשמ יראה את קולותיה וישמע את צלליותיה. כמו שומר מסך הוא ינוע לעברה. כמו כוריאוגרף יניע אותה ממרחקים. בשלט רחוק סמוי יכוון את צעדיה, ויפענח את הצופן היומי שבעזרתו יוכל להערים על כל פרשי החרש. בחסות הצופן היומי יחמוק מבעד לשער הזכוכית של המגדל, ויחלוף על פני הפרשים מבלי לעורר חשד. אחר-כך יעלה במעלית אל מקומה שהוא קֹדשהקֹדשים הזמני השוכן לפני ולפנים. ממקומה היא תִּפן אליו ברחמים גדולים, ותחון אותו לשם ייחוד קדשה.

עד עלות השחר הם יתאבקו באבק כוכבים שלא מהעולם הזה. עם אור ראשון הוא יאמר לה "שלחיני כי עלה השחר". "לא אשלחך כי אם ברכתני", תאמר היא לו, ועם תום ברכות השחר הם ייפרדו עד ליל המחרת. עד עלות השחר לא תידלק אפילו נורה אדומה אחת אצל כל הפרשים המסיירים ברכבי-אש מהבהבים בין אלף מגדליה של העיר שהקד. רק למחרת יגלו חלק מהפרשים את קֹד הקֹדים של קֹדשהקֹדשים, אבל אז תצפין עצמה שהקד בדירה אחרת של מגדל אחר, וסיפור אהבתה יחליף קֹדים ויתחיל מבראשית.

בראשית הייתה שהקד. היא הייתה אוצרת את עצמה בתוך נקודה אחת המכילה את כל החלל ואת כל הזמן. כאשר החליטה לצאת למרחב הציבה מימינה את ה"קֹד" הגרעיני של היחיד הנסתר, ומשמאלה את ה"יִם" ההופך כל יחיד לרבים. כל הלילה הטעינו "קֹד" "יִם" ו"שהקד" את עצמם, וכשעלה השחר הנץ מתוכם קֹדשהקֹדשים. ביום השני עלה קֹדשהקֹדשים על גדותיו והפך להיכל שהקד שראשו מגיע השמימה. ביום השלישי התגבש רובע קדוש מסביב להיכל. ביום הרביעי התפשט הרובע הקדוש והפך לעיר הקֹדש שהקד. ביום החמישי נוצרה ארץ הקֹדש מסביב לעיר שהקד. ביום השישי נוצר עולם הקדושה ולו כיפת שמים סגולה. ביום השביעי נזרעו אלף כוכבי קֹדש על פני השמים הסגולים ומן האבקנים נבראו ריבואות ברואים בְּצֶלֶם שהקד. בסוף היום השביעי, בין השמשות, באה המלכה להיכלה, וביום השמיני כלתה מלאכת ההתפשטות. מאז ועד עצם היום הזה מהווה היום השמיני את היום המקודש ביותר במחזור הימים המתומן של מלכות שהקד. מאז ועד היום נמשכים כל תושבי שהקד משיכה מגנטית אל נקודת שהקד המתחלפת ללא הרף על רקע מעבריה הבלתי פוסקים של המלכה האי-נראית. עד היום הם שואלים זה את זה "איה מקום כבודה?!". להעריצה. עד היום הם שרים לה משירי ארץ אהבתה. לייפותה. עד היום הם קושרים לה כתרים. ריבואות כתרים מעופפים קושרים לה מעריציה קְבוצי מטה יחד עם מלאכיה המוני מעלה. יחד כולם קדשה לה משלשים ואומרים: קדשה קדשה קדשה שהקד, מלוא כל הארץ כבודה.

כל אותה העת ימשיך השמ להיבלע בין המוני העוברים ושבים החולפים למרגלות אלף המגדלים. שעות ארוכות הוא ישוטט ביניהם כשהוא פונה כה וכה בדריכות מרובה. הוא ימשיך לפנות כה וכה עד שיתבהר לו כי על אף שפרשי החרש פענחו קטע מתוך קֹד הקֹדש המוצפן של "שהקד", הם טרם הצליחו לפענח את הקֹד המוצפן של "השמ".

עוד בטרם נמשה מהמים כבר לימד עצמו לפנות כה וכה כדי לשרוד. כבר בתוך התיבה פנה כה וכה וחיפש את אחותו הגדולה, שעדיין מתייצבת מרחוק, מאחורי הַסּוּף, כשהיא מגוננת עליו מפני תניני היאור ומפני קלגסי פרעה. רגע לפני שהרג את המצרי שהִכָּה את העברי כבר היטיב לפנות כה וכה, וכשנמשך אל האש הבוערת שאינה מאכלת פנה כה וכה ואמר "הנני!".

מהיום שבו נמשה מהמים שאינם מטביעים הוא נמשך אל האש שאינה מאכלת וממשיך לפנות כה וכה. שבעים פנים לכל פְּנִיָּה והוא הופך בה והופך בה עד בלי די. בַּפְּנִיָּה האחת הוא "משה" וּבַּפְּנִיָּה שלאחריה מתהפכות אותיות שמו המפורש והוא הופך להיות "השמ". לעולם לא יידע כיצד מתהפך ה"משה" שבו ל"השמ", כשם שלעולם לא יידע מתי מתהפכת "שהקד" ל"קדשה".

הפוך באהבת השמ לשהקד והפוך בה שהכל בה. יום אחר יום מתממשת אהבה זו על-ידי צופן בלתי צפוי שבעזרתו מצליחים השמ ושהקד לחמוק מזרקורי הפירוש של כל פרשני החרש. רק בעזרת הצופן הבלתי צפוי הם זוכים להגיע אל קֹדשהקֹדשים הזמני של היכל האהבה המתחלף לעד. נסתרות דרכי השמ לעד, ואי-אפשר לשחזר את האופן שבו נבחר הצופן היומי שלו. ממש כשם שאי-אפשר לתאר את האופן שבו מסמנת שהקד את בית בחירתה היומי. ניתן רק לגלות שמאחורי בחירת הצופן היומי וההיכל הזמני מסתתרים קומץ של מלאכי חמלה.

יש חמ"ל סמוי בקומת המרתף של ההיכל השקוף, ומדי לילה חומקים אליו שמונה מלאכי חמלה, שאינם יוצאים משם עד שהם בוחרים צופן יומי למען השמ ולמען שהקד. כל הדרכים לחמ"ל החמלה עוברות בגיהנום, ובכולן מוצבים מחסומים, והמוני מלאכי חבלה מפטרלים מסביב לכל מחסום. לעולם לא נדע כיצד חולפים שמונה מלאכי חמלה ללא פגע על פני המוני מלאכי חבלה מזרי אימים. השמועות מדברות על נֹגה נדיר אותו מפיקים מלאכי החמלה מאבקני כוכבים של תווי נגינה הפורחים ברקיע השביעי. צוף הנֹגה מציף את הגיהנום בניגונים מענגים הגורמים לכל מלאכי החבלה לבכות מאושר ולכבות בדמעותיהם את אש הגיהנום.

מכל הצפנים היומיים שבוחרים מלאכי החמלה למען השמ ושהקד התגלו עד כה רק שניים. שני צפנים אלו מבוססים על הצפנת השם המפורש "שהקד" לשתי שפות ידועות - שפת א"ת-ב"ש ושפת האותיות העוקבות. פתיחת הצופן של שתי שפות אלו תגלה כי "שהקד", על-פי שפת א"ת-ב"ש היא "בצדק"[1], ואילו "שהקד" על-פי שפת א"ב-ג"ד (שפת האותיות העוקבות) היא "תורה".[2] לכאורה אין כאן אלא צירוף מקרים שרירותי, אך עינינו הרואות כי רב הנסתר על הנגלה. אחרי ככלות הכל אין בנמצא עוד קֹד שהוא בעת ובעונה אחת גם "קדשה" גם "תורה" וגם "בצדק".

"שהקד" היא "בצדק" כשם שהשמ הוא האלהים שעליו נאמר ישפוט תבל בצדק [3] ונאמר "ושפט בצדק דלים "[4] ונאמר "ידין עמך בצדק "[5] ונאמר "בצדק תשפוט עמיתך"[6] ונאמר "וארשתיך לי שהקד (בצדק),במשפט ובחסד וברחמים. וארשתיך לי באמונה וידעת את השמ. [7]

השמ אוהב הצדק ורודף הצדק הוא מתלמידיו של אהרֹן אוהב השלום ורודף השלום. פעם הוא היה דיין קפדן כמשה האומר: "יקוב הדין את ההר",[8] עד שלמד מאהרֹן אחיו כיצד להיות דיין רודף שלום ורודף צדק. עכשיו הוא הכהן הגדול של היכל הצדק הנסתר השוכן לפני ולפנים שורת הדין.

בכל עת הוא בא אל הקֹדש ויודע את שהקד המסתתרת מפני פרשני החרש הפוצעים את הצדק בסייגי סייגים של תיל דוקרני. בכל עת נחשף מחדש הפירוש המצמרר של "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף"[9] אשר מתקיים על-ידי פרשני חרש הרודפים את הצדק עד חורמה. עם כל חשיפה וחשיפה נוכחים פרשני החרש לדעת כי עלו בתֹהו כל ניסיונותיהם להסתיר את העובדה שאין צדק בהיכל המשפט השקוף והמשוכלל שיש בו מעליות רבות ודלתות זכוכית מסתובבות וחלונות ויטראז' בשלל צבעי הקשת, ושטיחים פרסיים מקיר לקיר ופרשי חרש בחליפות שחורות ובמשקפי שמש שחורים.

בכל עת נמלטת אלת הצדק על נפשה מאימת אבירי הדין ופרשיו. בכל יום היא נאלצת להחליף את מקומה ולצפות בכיליון-עיניים לגואלה, השמ, כמו שנאמר "מקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע והשמ יבקש את נרדף".[10] המקום שבו יבקש השמ את הנרדפת איננו היכל המשפט השקוף והקבוע אלא קֹדשהקֹדשים הנייד והנסתר. במקום בלתי מושג זה שוכנת שהקד במלוא תפארתה, ובמקום הזה היא מחדשת את חידושי התורה היומיים שלה.

חידושי התורה היומיים של שהקד הם חד-פעמיים לנצח. ברגע שמתחלף צופן א"ת-ב"ש בצופן א"ב-ג"ד, פושט השמ את גלימת השופט והופך להיות תלמיד חכם מאוהב ההוגה בתורתו יומם ולילה. שהקד, על-פי אותו שינוי צופן, הופכת להיות אלת אהבה שעליה נאמר: "למה נמשלה תורה לאילת אהבים? - מה אילה רחמה צר וחביבה על בועלה בכל שעה ושעה כבשעה הראשונה כך תורה חביבה על לומדה בכל שעה ושעה כבשעה הראשונה".[11] בכל שעה ושעה חביבה שהקד על השמ הלומד אותה כמו אלת האהבה אסתר המשולה לאיילת השחר - "מה אילה רחמה צר וחביבה על בועלה בכל שעה ושעה כבשעה הראשונה כך אסתר חביבה על אחשורוש בכל שעה ושעה כבשעה הראשונה", שנאמר "'ויאהב המלך את אסתר מכל הנשים ותשא חן וחסד לפניו מכל הבתולות"[12] - ואמר רב: " 'ביקש לטעום טעם בתולה - טעם; טעם בעולה טעם' ".[13] אם ירצה השמ יהיה טעמה של תורתו כטעם בתולה, ואם ירצה היא תהיה לו כטעם בעולה. תמיד היא תִּמתק לחיקו כצפיחית בדבש, כמו שנאמר בשיר השירים: "דבש וחלב תחת לשונך" [14] ונאמר: "חמוקי ירכייך כמו חֲלָאִים מעשה ידי אמן'[15] – למה נמשלו דברי תורה לחמוקי ירך? - מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר…"[16]

כל הכתובים קֹדים ושיר השירים קֹד הקֹדים, כמו שנאמר: "אני לדודי ודודי חמק".[17] בכל לילה יחמוק השמ בסתר את חמוקי תורתו. כל הלילה תהיה תורתם אומנותם ומעשיהם מעשה ידי אמן. עד עלות השחר הם יחמקו זו את זה וידרשו זה את זו ויתנו בעצמם סימנים. עד עלות השחר הם יתחדשו זו לזה ויתקדשו זה לזו מבלי לפרש פירושים. במקום שיש פירוש אין חידוש, ואין בית מקדש בלא חידוש.

בכל שעה ושעה יהיה השמ חביב על שהקד כבשעה הראשונה שבה שכבו זה בחיקה של זו ולמדו בחברותא, והיו מלאכי החמלה מלווים את לימודם בשירה. אותיות פרחו ברקיע כמו תווי נגינה מרחפים שאינם כפופים לחֹק המשיכה ולחֹק הסתירה. מחיקה לחיקו פרחו האותיות, ומחיקו לחיקה. ללא חֹק הן פרחו וללא חֻקָּה. לכל אות ואות קשר השמ לשהקד כתרים על גבי כתרים. את כל הכתרים הקשורים התירה שהקד להשמ באלף היתרים.

לכל איש יש השמ ולכל השמ יש שהקד, ובכל יום ויום חייב כל איש לגלות את קֹד שהקד היומי שלו למען השמ. כל אחד מאִתנו נברא בצלם השמ כשם שכל אחד מאִתנו נברא בצלם משה, ומהיום שבו נמשינו מהמים שאינם מטביעים אנו נמשכים אל האש שאינה מאכלת. המים שמהם נמשינו הם מי הרחם העוטף - מי שהקד; האש שאליה אנו נמשכים היא אש הקֹדש המלטף - אש שהקד. מהיום שבו נמשינו ממי הרחם העוטף ועד עצם היום הזה אנו ממשיכים לפנות כה וכה ללא הרף, ולכל פְּנִיָּה וּפְנִיָה אנו ממשיכים לתת פירושים מפירושים שונים.

כמעט כולנו פרשני חרש של עצמנו. כמעט כולנו מונעים מעצמנו לזרום ללא פירושים, וכמעט כל אחד מאִתנו מכוון את עצמו אל היכל שהקד השקוף והגלוי שאין בו שהקד אך יש בו אינסוף פרשני חרש בחליפות שחורות ובמשקפי שמש.

ביום שבו נמשינו ממי הרחם העוטף היינו גוף תורה ללא פירושים. זמן קצר לאחר מכן נתקלנו בפשט הראשון של עצמנו, וכך התוודענו אל נשמת התורה החבויה בתוכנו. פחות או יותר באותו זמן החלו הפירושים להשתלט על גופנו, והקשר הישיר בינינו לבין הפשט האישי שלנו הלך והתערפל. מאז משתלטים עלינו עוד ועוד פירושים וגופנו הולך ומתאייד מיום ליום. אם נמשיך לתת לפרשני החרש לעשות בנו כבתוך שלהם לא רחוק היום שבו נהיה לפירושים נטולי גוף. ביום ההוא תפרח לה נשמת התורה שלנו מתוך מה שהיה גופנו ותעוף לבלי שוב. כדי למנוע את האסון הזה עלינו לדבר בשפת הרמז של תורת הנסתר. לא למהר לחשוף בפרהסיה את הפשט האישי שלנו. עלינו להתייחס אל נשמת התורה החבויה בנו כשם שמתייחס השמ אל שהקד.

בכל יום ויום חייב אדם לגלות את קֹד שהקד היומי שלו למען השמ. לשם כך עליו ללמוד כיצד לדבר עם הקֹדש הפנימי בשפת הרמזים החסויים, שהיא שפת האוהבים הנסתרים. דובר שפת האוהבים הנסתרים אינו מרשה לעצמו לבוא בכל עת אל הקֹדש. לפני שיבוא אל הקֹדש ישוטט זמן רב סביב היכלה הנסתר של אהובתו, ויוודא היטב שאף פרש חרש איננו בעקבותיו.

דובר שפת הרמזים החסויים הוא הכהן הגדול של המקדש השוכן בלִבו. זר לא יבוא אל קֹדשהקֹדשים שלו. הוא יגלה את סודו רק לשהקד האחת והיחידה העוקבת בכיליון עיניים אחר שוטטותו. הוא לא ימהר להשמיע את השם המפורש היומי באוזני הכהנים והעם העומדים בַּעֲזרה. מתוך ניסיונו הוא יודע היטב שכאשר הכהנים והעם המצטופפים בַּעֲזרה שומעים את השם המפורש יוצא מפיו, הם לא מסוגלים לעמוד בעומס והם כורעים ומשתחווים ונופלים על פניהם. מרוב חרדה הם לא יכולים להישיר מבט אל מול הצלילים הגלויים הבוקעים ממעמקי קֹדשהקֹדשים. תחת עיניהם הבולשות של אלפי פרשני החרש הם לא מסוגלים שלא להיות חרדים.

גם החרדים שבתוכי אינם מסוגלים לשמוע את השמ המפורש יוצא מפי המאמין שבתוך תוכי. בכל פעם שהם שומעים את השמ המפורש הם נכנסים ללחץ גדול ומתחילים לפרש פירושים. מחיצות מוגבהות של פירושים ופירושי פירושים פורשים החרדים שבי ביני לבין קֹדשהקֹדשים שלי. תִּלי תִּלים של סייגים וסייגי סייגים, ורשתות פרושות של איסורים מפורשים. החרדים, מעצם מהותם, הם פרשני חרש כפייתיים. כל היום וכל הלילה הם פורשים מחיצות של פירושים ביני לבין עצמי.

מאז עומדי על דעתי מתחוללת מלחמת קֹדש קיומית בין החרדים שבתוכי לבין המאמין שבתוך תוכי. המאמין שבי יעשה הכל כדי להבקיע לו דרך אל קֹדשהקֹדשים; החרדים שבי יעשו הכל כדי לחסום בעדו את כל ערוצי הגישה. חרדת קֹדש קיומית מאפיינת את החרדים שבתוכי, ופחד גדול מפני כל מגע ישיר ביני לבין עצמי. את כל האמצעים הפסולים הם יקדשו כדי למנוע ממני להגיע אל עצמיותי הקדושה. על כל גבעה רעננה הם ישתלו שדות מוקשים מקודשים, ובכל אתר ואתר הם יקימו ערוצי קֹדש מזויפים.

כל הערוצים ישדרו "קדוש קדוש קדוש" וכל המוקשים יתפוצצו "קדוש קדוש קדוש". המוני מעלה ירקעו שלש רקיעות עקב קדושות יחד עם המוני מטה. אלו לאלו בחילול יחללו "קדוש קדוש קדוש", ואלו לאלו בקשקוש יקשקשו "קדוש קדוש קדוש". לא יהיו מקומות משוקצים יותר מ"המקומות הקדושים", ולא תהיה ירידה גדולה יותר לזנות מאשר הירידה אל תהומות האמצעים המקודשים. שהקד תימלט על נפשה כמו איילת נרדפת. כל רכבי האש והפרשים לא יצליחו לעלות על עקבותיה האבודות מראש. כל ערוצי הקֹדש יופקעו בשידור חירום וקולו המבוהל של קֹדקֹד הקֹדשים ישוב וישדר ללא הרף: "תחנות הקֹדש כאן קֹדקֹד הקֹדשים: אַיֵּה הַקְּדֵשָׁה?… אני חוזר שנית: אַיֵּה הַקְּדֵשָׁה?… ".

קֹדקֹד הקֹדשים שים לב: לֹא הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה. אני חוזר בפעם המי יודע כמה: לֹא הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה. רות סוף!

קֹדקֹד הקֹדשים שים לב: כל רכבי האש והפרשים לא יצליחו לעלות על עקבות שהקד, ושהקד תסיר את בגדי מלכותה מעליה ותתכס בצעיף ותתעלף ותשב בפתח עיניים אשר על אם כל הדרכים המוליכות להיכל השקוף שראשו מגיע השמימה. לילה ויום ולילה היא תשב כך בפתח עיניים עד אשר יעלה ויבוא השמ ויאמר לה: הבה נא אבוא אלייך.

נספח לפרשני חרש כפייתיים

(על שהק"ד, א"ת-ב"ש, ב"א-ד"ג, א"ב-ג"ד, ט-ד-ה-ד, לר"ד, מ-צ-פ-ץ, כ-ו-ז- ו, י-ה-ו-ה במוכס"ז, בוכ"ו, שט"ן, רח"ם ועוד)

לכל איש יש השמ ולכל השמ יש שהקד, ובכל יום ויום חייב כל איש לגלות את קֹדקֹר שהקד היומי שלו. לשם כך עליו לדבר עם הקֹדש הפנימי בשפת הרמזים החסויים, שהיא שפת האוהבים הנסתרים, שהיא שפת הילדים הנצחיים, שהיא שפת הלוחמים האבודים. לפעמים היא תהיה שפת "רות סוף" מתכתית ולפעמים שפת "א-ב-ני-בי" ילדותית. תמיד היא תצפין בתוך תוכה משהו משפת ילדותנו הנצחית, ומשפת בחרותנו המתנצחת.

אומנות הצפנת הרמזים של שפת האוהבים הילדים הלוחמים תובעת מיומנות רבה. כדי לרכוש מיומנות כזו טוב יעשה השמ האוהב שבנו אם ילמד לא רק מזכרון ילדותו אלא גם מניסיונם העשיר של אוהבי ארץ הַהֲוָיָה השוכנת מעבר להרים התלולים שמאחורי הגבעות הסגולות של ארץ שהקד .

אוהבי ארץ הַהֲוָיָה פיתחו נתיבי טשטוש מרתקים בינם לבין שמות האל הרבים של הוויתם. במהלך הדורות הם פיתחו עשרות שפות קודים מוצפנות כגון שפת א"ת-ב"ש, שפת א"ב-ג"ד (שפת האותיות החיצוניות) ושפת ב"א-ג"ד (שפת האותיות הפנימיות). בשפות מוצפנות אלו פונים אוהבי הַהֲוָיָה לאלוהיהם עד עצם היום הזה. בדרך זו הם מפזרים ערפל סביב שמותיו הרבים, ובחסות הערפל הם מבלבלים את פרשי החרש ואת פרשי החבלה האורבים לתפילותיהם. כך, למשל, במקום לומר בתפילתם "אל אלהים" הם אומרים ב"ם במוכ"ן[18], ובמקום לומר "אלהים צבאות" הם אומרים במוכ"ן השתפ"א[19]. במקום "אהיה" הם אומרים בוכ"ו ובמקום "אלהינו" במוכס"ז.

השם שאותו מקפידים אוהבי ההויה לטשטש יותר מכל שם אחר הוא י-ה-ו-ה. בכל פעם שהם מתפללים את תפילות הלחש שלהם הם פונים כה וכה בדריכות ובדבקות, ותוך כדי כך הם משנים את שם י-ה-ו-ה לאחד משמותיו המוצפנים. את הברכה הראשונה, ברכת האבות, הם חותמים ב"בָּרוּךְ אַתָּה טדה"ד מָגֵן אַבְרָהָם"[20]. את הברכה השניה, ברכת הגבורה, הם חותמים ב"בָּרוּךְ אַתָּה כ-ו-ז-ו מְחַיֶּה הַמֵּתִים"[21], ואילו את הברכה השלישית, ברכת הקדושה, הם חותמים ב"בָּרוּךְ אַתָּה מ-צ-פ-ץ הָאֵל הַקָּדוֹש"[22].

בשעת תפילה טסים ריבואות פרשי חבלה ברכבי אש ממולכדים מעל שמי הַהֲוָיָה. במהלך טיסתם הם חוטפים תפילות זכות וטהורות המיועדות לַהֲוָיָה תתברך ומשגרים אותן לעבר השטן יתקלל. בעקבות החטיפות הללו הופכות כל התפילות והברכות לבומרנג קטלני של קללות. כל הכוונות הטובות הופכות לכוונות רעות והששון נהפך לאסון. כדי להקשות על כוחות הרשע את מלאכתם הבזויה מקפידים אוהבי הֲוָיָה לטשטש את תדר תפילתם ולשנות בתדירות את צופן י-ה-ו-ה של מושא אהבתם. כל ההבדל שבעולם בין "בָּרוּךְ אַתָּה ט-ד-ה-ד" לבין בָּרוּךְ אַתָּה כ-ו-ז-ו". - ט-ד-ה-ד הוא אל רחום וחנון וכ-ו-ז-ו הוא אל מחמיר ומאיים.[23] אותיות ט-ד-ה-ד הן האותיות הפנימיות השוכנות לפני אותיות יו"ד ה"א ו"ו ה"א, ולפיכך יש בהן כדי להפוך את הדין הנוקב של האל הנוקם לכדי לפנים משורת הדין של אל רחום וחנון. לעומת זאת אותיות כ-ו-ז-ו הן האותיות החיצוניות המוציאות את הדין אל הסייג החמור שמחוץ לשורת הדין. חמור סבר במיוחד הוא הצירוף "כ-ו-ז-ו במוכס"ז כ-ו-ז-ו (י-ה-ו-ה אלהינ"ו י-ה-ו-ה) החייב להיכתב על כל המזוזות הקבועות בשערים ובבתים של ארץ הַהֲוָיָה.

כל תושבי ארץ הַהֲוָיָה חרדים מפני חסרונו של השם "כ-ו-ז-ו במוכסז כ-ו-ז-ו" על גבי מזוזותיהם - "נוהגין לכתוב על קלף המזוזה מבחוץ כוז"ו במוכס"ז כוז"ו נגד י-ה-ו-ה אלהינ"ו י-ה-ו-ה . ויהפוך אלה האותיות מכתיבת המזוזה כדי שיגיע כל אות נגד האות שמתחלף בו באלפ"א בית"א".[24] אף אחד מתושבי ארץ הַהֲוָיָה לא יעז להפר בפרהסיה את ה"מנהג" הזה, וכולם יקפידו לכתוב את האות כ"ף של השם כ-ו-ז-ו בדיוק מצִדו השני של הקלף שבו מופיעה האות יו"ד של השם י-ה-ו-ה. וכולם יקפידו לכתוב את האות בי"ת של השמ במוכס"ז בדיוק מצִדו השני של הקלף שבו מופיעה האות אל"ף של השם אלהינ"ו. אף אחד לא יתן לצירוף "י-ה-ו-ה אלהינ"ו י-ה-ו-ה" המופיע רק ב"שמע ישראל"[25], להופיע סתם ככה חשוף בשטח, כשהוא מופקר לתשוקותיהם של כל מלאכי החבלה המרחפים בהמוניהם מעל ארץ הַהֲוָיָה. מאחורי כל "שמע ישראל" מסתתרת עמדת טילים סמויה של "כוזו במוכסז כוזו" המרתיעה את כל מלאכי החבלה המרחפים מעל ארץ הַהֲוָיָה. בסופו של דבר מרבית (כל?) תושבי ארץ הַהֲוָיָה מאמינים בסתר לִבם שעל ידי הסבת טדה"ד הרחום והחנון לכוז"ו זועם ומזעזע הם גורמים לו לשפוך את חמתו על כל פרשי החבלה הרעים שיבערו כמו קוצים באש הגיהנום, וכל הרִשעה כולה כעשן תכלה.

כה זועמת היא שפת האותיות האחוריות (א"ב-ג"ד) עד שהיא מחמירה לא רק עם מלאכי החבלה אלא גם עם כל מאמיני ארץ הַהֲוָיָה. היא מציבה להם סייגים על גבי סייגים ומאלצת אותם להיות חרדים המקפידים על כל קלה כעל החמורה מכל. לעומתה, כל כך אוהבת היא שפת האותיות הפנימיות (ב"א-ד"ג) עד שהיא גורמת למלאכי חבלה איומים ליפול על פניהם ולתת למידת הרחמים להשתלט עליהם. אפילו פרשי החרש הקשוחים ביותר של ארץ הַהֲוָיָה מתרככים אל מול שפת האותיות הפנימיות והם עושים הכל כדי להפוך את היכל הדין והזעם להיכל האהבה המקלקלת את שורת הדין. אפילו השט"ן הופך את עצמו לרח"ם בהשפעת שפת האותיות הפנימיות…[26]

לכל איש יש שם ולכל שם יש שם פנימי, ולכל אחד מאתנו יש מלאך פנימי ששמו הוא כשם האותיות הפנימיות של שמנו. שם המלאך הפנימי של ה"שט"ן" שבנו הוא רח"ם, ושם המלאך הפנימי של ה "י-ה-ו-ה" שבנו הוא טדה"ד, ושם המלאך הפנימי של ה"משה" שבנו הוא לר"ד. "המלאך שהיה עם משה בעת בקיעת ים סוף היה שמו לר"ד, והמה אותיות שלפני שם משה, על כן אנו אומרים 'בּוֹקֵעַ יָם לִפְנֵי משֶׁה'[27], שבקיעת הים [התחוללה] על ידי השם שלפני משה, וזה השם מסוגל לרדוף את אויבי האדם ולהכניעם תחתיו על שם הכתוב 'לרד לפניו גוים'".[28] [29]

משום כך מעודד "השמ" שבנו את ה"משה" שלו ואומר "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ"[30], כלומר: הנה אנכי שולח את המלאך לר"ד שהוא השם הפנימי שלך, והוא מסוגל לרדוף את אויבי האדם. אבל ה"משה" שבנו איננו מסתפק בהצעת "השמ", ומשיב לו: "אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה"[31], כלומר: "לא לר"ד ילך לפנינו אלא טדה"ד שהוא שם שלפני אותיות הוי"ה יתברך, והוא המבטל כל בחינת אלהים, שהיא 'דין'."[32]

מאז ומעולם שאף ה"משה" שבנו למצוא חן בעיני "השמ" שבנו ולראות את פניו (טדהד) ולא את אחוריו (כוזו). משום כך הוא איננו חדל לפנות כה וכה ולראות את פני השמ הפונה כה וכה ורואה את פני משה הפונה כה וכה ורואה את פני השמ הפונה כה וכה ואומר: "לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי".[33]

מאז ומעולם אנו חרדים מפני תשוקתנו לראות את פני הַהֲוָיָה שלנו, ומפני תשוקתנו להיכנס אל הלפני ולפנים שלה. זאת, כפי הנראה, הסיבה לכך שהתורה שבנו חומקת אל שמה הפנימי והופכת להיות שהקד. אחרי ככלות הכל שהקד היא תורה בשפת האותיות הפנימיות. שהקד היא לפנים משורת הדין של התורה, והיא מידת הרחמים והאהבה שלה.

לפני שנים רבות השתלטה מידת הדין המחמירה על ארץ הַהֲוָיָה, ותורת ארץ הַהֲוָיָה לא יכלה לעמוד בעומס שהעמיסו עליה כל הפרשנים המחמירים. יום אחד היא עצרה את העולם ההוא תוך כדי מהלכו, וירדה ממנו וחמקה לה אל מעבר להרים התלולים והגבעות הסגולות של ארץ הַהֲוָיָה. שם, מאחורי הר האסור, היא חצתה את הפרוכת המבדילה בין הפרגוד והפרדס, והפכה להיות שהקד. שם היא בראה מתוך עצמה את קֹדשהקֹדשים ורקמה פרוכת המבדילה בין קֹדשהקֹדשים לבין הקֹדש והקימה היכל ורובע ועיר וארץ ועולם – לכולם היא קראה "שהקד" כשם הקֹד הפנימי החדש שלה.

בימים הראשונים של עולמה החדש היא שבה לחדש ימיה כקדם והשיבה עטרה ליושנה. אולם מהר מאד השתלטו עליה פרשנים חדשים ומאז היא חומקת גם מפניהם. מאז היא אוהבת בחשאי את השמ. בכל יום היא חומקת מפני ריבואות אוהביה ונודדת למען השמ. אלף מגדלי דירות מיתמרים לשחקים הסגולים של העיר שהקד, ובכל לילה ולילה מסתתרת שהקד באחת הדירות, ומחכה לאהובה שיחמוק אליה בחשאי. עד עלות השחר הם יתקדשו זה לזו בתוך דירת סתרים אפלה השוכנת בין הקומה הארבעים והקומה החמישים של אחד מאלף המגדלים. זו את זה הם ידעו בשם ובמלכות עד אור ראשון. אז יחמוק השמ בחשאי, וייטמע בין המוני העוברים ושבים המקיפים לעד את ההיכל השקוף שראשו מגיע השמיימה.

[1] השי"ן של "שהקד" הופכת בשפת א"ת-ב"ש לבי"ת, הה"א הופכת לצדי"ק, הקו"ף לדל"ת והדל"ת לקו"ף [2] השי"ן של "שהקד" הופכת בשפת א"ב-ג"ד לתי"ו, הה"א הופכת לוי"ו, הקו"ף לרי"ש והדל"ת לה"א [3] תהלים ט', ט' [4] ישעיהו י"א, ד' [5] תהלים ע"ב, ב' [6] ויקרא י"ט, ט"ו [7] הושע ב', כ"א-כ"ב. במקור: וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק ובְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה' [8] תוספתא סנהדרין פרק א', הלכה ג' ; בבלי סנהדרין ו', ע"ב ועוד [9] דברים ט"ז, כ' [10] קהלת ג', ט"ו-ט"ז. במקור כתוב כך: "…וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף… מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָשַׁע… [11] בבלי עירובין נ"ד, ב' [12] מגילת אסתר ב', י"ז [13] בבלי מגילה י"ג, א' [14] שיר השירים ד', י"א [15] שם ז', ב' [16] בבלי מועד קטן ט"ז, א' [17] שיר השירים ה', ו' [18] על פי שפת א"ב ג"ד (בי"ת במקום אל"ף מ"ם במקום למ"ד. ולכן: ב"ם במקום א"ל) – על תכונותיו של ב"ם במוכ"ן ראי/ה למשל בזֹהר חלק ב' דף רס"ב עמ' א' [19] השתפ"א הוא צבאו"ת על פי שפת א"ת-ב"ש. על עוצמתו של השתפ"א ראי/ה למשל בזֹהר חלק ב' דף רס"א עמ' א' [20] טדה"ד הוא יהו"ה בשפת האותיות הפנימיות (שפת הא"ב-ג"ד) - טי"ת במקום יו"ד ; דל"ת במקום ה"א ; ה"א במקום וי"ו ; דל"ת במקום ה"א. טדה"ד איננו מוזכר בזֹהר (בניגוד לכל שמות האל המוצפנים המוזכרים כאן). כפי הנראה, הראשון שגילה את טדה"ד הוא האר"י. [21] כוז"ו הוא י-ה-ו-ה בשפת האותיות החיצוניות (שפת הב"א-ד"ג) – כ"ף במקום יו"ד ; ו"ו במקום ה"א ; זי"ן במקום ו"ו ; ו"ו במקום ה"א. כוז"ו הוא קד יהו"ה המוצפן ביותר בזהר ובספרות הקבלה. ראי/ה על כך בהמשך. [22] מצפ"ץ הוא י-ה-ו-ה בשפת א"ת-ב"ש - מ"ם במקום יו"ד ; צד"י במקום ה"א ; פ"ה במקום ו"ו ; צדי"ק במקום ה"א. על מצפ"ץ ראי/ה למשל זֹהר חלק ב קל"ב ב' ; שם שם קמ"ז ב' ; שם שם רס"ב ב' [23] "פנים של הוי"ה הוא טדה"ד והוא מצד הרחמים, אבל אחור של הוי"ה שהוא כוז"ו הוא מצד הדין" – ספר מגלה עמוקות אופן ר"ב. [24] שולחן ערוך "יורה דעה" סימן רפח [25] שְׁמַע יִשְׂרָאֵל י-ה-ו-ה אֱלֹהֵינוּ י-ה-ו-ה אֶחָד (דברים ד', ו') [26] השי"ן של ,"שטן" הופכת לרי"ש הטי"ת לחי"ת והנו"ן למ"ם. [27] מתוך תפילת ערבית [28] ישעיהו מ"ה, א' [29] ראי/ה על כך בהרחבה בספר ספר "באר מים חיים" פרשת משפטים - פרק כ"ב [30] שמות כ"ג, כ' [31] שמות ל"ג, ט"ו [32] ראי/ה "מגלה עמוקות" אופן ר"ב [33] שמות ל"ג, כ'

פוסטים קשורים

הצג הכול

בא אל הקֹדש האגדה על פרשת הבר-מצווה הקטלנית שלי פרשת הבר-מצווה היפה והאכזרית שלי היא פרשת "אחרי מות קדושים" - עד היום היא מתנגנת לי מאליה על חמשת פרקיה ועל לחניה המסתלסלים. כשקראתי אותה מתחילתה ועד סו

אחרי מות אלוקים עלמא דִי שחור התלתלים היה ילד יתום משכונת רחביה.[1] את הכינוי "עלמא די" העניקו לו ילדי שכונת שערי-חסד החרדית לאחר מות אביו. רוב השמועות אומרות כי ירד מהארץ בשנות השבעים, אולם ישנה שמוע