"קללת חכם אפילו על חנם היא באה" או "קללת חנם אפילו על חכם היא באה"? (חלק 6)

... ודילמא קללת אלישע גרמה ליה, דאמר רב יהודה אמר רב: קללת חכם, אפילו על חנם היא באה?

אם כן לכתוב קרא "וירמסוהו וימת"?

מאי "בשער"? - על עסקי שער (בבלי סנהדרין צ ב)


אלישע המקראי הוא נביא, אבל כאשר הוא מגיע לתלמוד הוא הופך להיות תלמיד חכם, ממש כשם שגיחזי, משרתו, יהפוך בתלמוד להיות תלמיד חכם. דוגמה מצוינת לכך נראה בהמשך אצלנו להלן בפרק חלק (קז ב) "באותה שעה היה דורש אלישע בפרשת שמונה שרצים" ורש"י שם במקום מסביר ששמונה שרצים הוא שמו של פרק תלמודי במסכת שבת, ואלישע, על פי המסופר שם, לימד את גיחזי את הפרק התלמודי הזה למה לקרוא לאלישע נביא כאשר אפשר לקרוא לו חכם. הרי אחרי הכל חכם עדיף מנביא, כמו שנאמר בבבא בתרא – "אמר רבי אבדימי דמן חיפה: מיום שחרב בית המקדש, ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים. אטו חכם לאו נביא הוא? הכי קאמר: אף על פי שניטלה מן הנביאים, מן החכמים לא ניטלה. אמר אמימר: וחכם עדיף מנביא (בבא בתרא יב א)

ולא רק אלישע עובר בתלמוד הסבה מנביא לתלמיד חכם אלא גם רוב הגבורים וגבורי המשנה המקראיים. עמודים שלמים בפרק זה יתארו את היותם של שלושת המלכים - ירבעם אחאב ומנשה - תלמידי חכמים עצומים, וכך גם ארבעת ההדיוטות - גיחזי, בלעם, דואג ואחיתופל. אחיתופל מתואר בתלמוד כרבו של דוד התלמודי, שגם הוא, כמובן, הגה בתורה, כלומר בגמרא, יומם ולילה. בהמשך הפרק, כאמור, ניתקל הרבה באגדות אודות מעלליהם של שני תלמידי החכמים דוד ואחיתופל, אבל כאן אני מעוניין להפגיש אותנו עם האגדה המופלאה על שני תלמידי החככמים דוד ואחיתופל שרק בגלל שעסקו בתורה והיו תלמידי חכמים שתורתם אומנותם הם זכו להציל את העולם ממבול מיידי ובטוח. הסיבה שאני מעוניין להביא את הספור הזה דווקא כאן, בד"ה "אמר רב יהודה אמר רב: קללת חכם אפילו בחנם היא באה", היא שגם הספור הזה מתחיל ממש כך. הנה:

אמר רב יהודה אמר רב: קללת חכם אפי' בחנם היא באה. מנלן? מאחיתופל, שבשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא, בעא למישטפא לעלמא, אמר: מהו לכתוב שם אחספא ומישדא בתהומא דליקו אדוכתיה? ליכא דאמר ליה מידי; אמר: כל היודע דבר זה ואינו אומרו - יחנק בגרונו! נשא אחיתופל ק"ו בעצמו, אמר: ומה לעשות שלום בין איש לאשתו, אמרה התורה: שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים, לכל העולם כולו לא כל שכן, א"ל: שרי; כתב שם אחספא שדי אתהומא, נחת וקם אדוכתיה; ואפילו הכי כתיב: (שמואל ב' י"ז) ואחיתופל ראה כי לא נעשתה עצתו ויחבוש את החמור ויקם וילך אל ביתו (ואל) [אל] עירו ויצו אל ביתו ויחנק וגו'.(בבלי מכות יא א)

זהו ספור טעון ביותר ולא ננתח אותו כאן. בודאי נשוב אליו בהמשך הפרק כאשר נתמודד עם דמויותיהם של דוד ואחיתופל. כאן אנו מעוניינים בקללת החכם שאפילו בחנם היא באה. החכם המקלל הוא דוד, הניצב בפני התפרצות מיידית של צונאמי הצונאמים שיחריב כהרף עין את העולם (פשוטו כמשמעו). ההתפרצות הזאת אירעה כתוצאה מכך שדוד חפר מתחת לקדש הקדשים של בית המקדש העתידי, והנקודה הקדושה הזאת, כידוע, היא הנקודה החולשת על תהום התהו והבהו שממנו הושתת העולם ביום הראשון לבריאתו. לא כאן המקום לגלות מה בתהליך החפירה שחפר דוד (כנראה כדי להכשיר את הקרקע לבניית בית המקדש) גרם למי תהום התהומות להתפרץ בבת אחת ולאיים על העולם במבול מיידי. אפשר רק לרמוז שמעשה החפירה זעזע במקצת את הפקק האי נראה החוצץ עד עצם היום הזה בין היבשה הפריכה של העולם הזה, לבין תהום התהו ובהו השוצף למרגלות היבשה הפריכה הזאת. אפשר גם להזכיר לכולנו בהזדדמנות הזאת שהפקק האי-נראה הזה נמצא למרגלות הר הבית, אי שם בין מסגד אל אקצה והכותל המערבי, וכל החפירות המתחוללות שם בעצם הימים הללו לא תורמות כל כך למניעת הזדעזעותו פעם נוספת. אבל נשוב אל דוד הניצב מעל תהום התהומות המאיימת לעלות על גדותיה, כשהוא מבין שנותרו לו רגעים ספורים להציל את העולם. דוד זה, שהיה תלמיד חכם עצום, הבין מיד שהסכוי היחידי להציל את העולם ממבול הוא לכתוב את השם המפורש על גבי חרס ולהשליך אותו לתהום התהומות השוצף למרגלות קדש הקדשים. לא אוכל לגלות כאן כיצד הגיע דוד למסקנה המיידית שזו הנוסחה הבלעדית להצלת העולם, אסתפק רק ברמז שהדברים הללו נכתבו בספר אדם הראשון שנכתב על ידי אדם הראשון עצמו, והועברו ישירות מאדם הראשון לשם בן נח, ושם בן נח מסר אותם לנינו עבר בן שלח, ועבר בן שלח העבירם לאברהם ואברהם ליצחק ויצחק ליעקב וכך הלאה מראש ישיבה לראש ישיבה דרך עמרם ומשה ויהושע ועתניאל ועלי וראש הישיבה שמואל עד שהם הגיעו לדוד בן ישי – גדול ראשי הישיבות בכל הזמנים, שכל ימיו חלם לבנות לאלוהיו בית מקדש בנוסף לבית המדרש שיש לו מיום שנברא העולם. את בית המקדש רצה דוד לבנות לאלוהיו כבית חלומותיו החולש על המקום שממנו השתית את עולמו. נסתפק ברמזים הללו כדי לרמוז כיצד הגיע לדוד הידיעה שבעזרת השם המפורש ניתן להציל את העולם מחורבן טרם זמנו, ובשום פנים ואופן לא נגלה כאן כיצד הגיע המידע הכל כך מסווג הזה גם לידיעתו של אחיתופל שממנו למד דוד את תורתו, ומשום כך הקפיד כל כך לקרוא לו מורי ורבי, ובגלל שהיה אחיתופל מורו ורבו של דוד, ובגלל שנתעלמה מדוד ידיעה אחת שהיתה עלולה להיות גורלית ביותר, ובגלל שהיה לדוד חשד סביר שאחיתופל מנסה להסתיר את הידיעה הזאת, לא נותרה לדוד כל ברירה, ולו רק בגלל העובדה שלא נותרו לעולם הזה יותר מכמה דקות להתקיים. דוד ידע שהסיכוי היחידי של העולם להינצל ממבול הוא לכתוב את השם המפורש על חרס ולהשליך את החרס לתוך תהום התהומות העולה על גדותיו. מצד שני הוא ידע שעל ידי המעשה הזה יימחה השם המפורש, ואין לך איסור מחריד מזה, ואין כל אפשרות לדעת כיצד יגיב אלהים על מחיקת שמו. ואז, כשממש לא נותרה לו ברירה ולו נותר לו זמן, ניצב דוד בדיוק מעל הפקק האי נראה, כשבידו החרס שעליו רשם זה עתה את השם המפורש. וכשהגיעו מים עד נפש ניצב דוד על פי תהום התהומות וצעק בקול את הקושיה הנוראה מכל הקושיות – האם מותר למחוק את השם המפורש כדי להציל את העולם? אבל אף אחד לא ידע לענות לדוד על הקושיה הזאת, ודוד, כאמור, ידע שאחיתופל יעשה הכל כדי שלא לענות על הקושיה הזאת. אז הגביר דוד את קולו ובמקום קושיה איומה ונוראה הוא קילל קללה עוד יותר איומה ועוד יותר נוראה – " כל היודע דבר זה ואינו אומרו - ייחנק בגרונו!", קילל דוד, " כל היודע דבר זה ואינו אומרו - יחנק בגרונו!", קילל דוד פעם נוספת, ולפני שהספיק דוד לסיים את קללתו בפעם השלישית הספיק אחיתופל לדרוש במהירות הבזק את הקל וחומר הבא – "ומה לעשות שלום בין איש לאשתו, אמרה התורה: שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים - לכל העולם כולו לא כל שכן?!"... ומיד לאחר מכן צעק אחיתופל "מותר!... מותר!... מותר!...", ודוד השליך לתהום התהומות את החרס שבידו, והתהום ירד ושב אל מקומו.

ואפילו הכי, ממשיך התלמוד לספר, ואפילו הכי, שפירושו ואפילו כך כתוב במפורש "ואחיתופל ראה כי לא נעשתה עצתו ויחבוש את החמור ויקם וילך אל ביתו ואל עירו ויצו אל ביתו ויחנק"

וכל זאת כדי ללמדנו ש"קללת חכם, אפילו על חינם היא באה", כי דוד החכם קילל את אחיתופל החכם שייחנק רק אם הוא לא יגלה את הסוד שיציל את העולם, ולמרות שאחיתופל גילה את הסוד, ולמרות שתהום התהומות נרגע, המשיכה הקללה של דוד החכם להתקלל ולהתקלל ולא נרגעה עד שאחיתופל נחנק בגרונו...


(לערוך... להגיה... להמשיך...)

פוסטים קשורים

הצג הכול

ריש לקיש רמי: כתיב (ירמיהו לא ז-ח) "הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי־אָרֶץ, בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה", וכתיב (ישעי