קדיש יתום (פרק מרומן נטוש - נכתב בניו יורק 1978) / עלמא די 1

א

בראש חודש אלול תשכ"ו רצחתי אותו מתוך רחמים. לא יכולתי לראות בסבלו.

משך כל שנתו האחרונה היה משוטט סהרורי בסמטאות ירושלים – טלית ענקית עוטפת את גלימת השבת שלו, עיניו כבויות, ושפתיו ממלמלות במסתוריות עילגת: "שבת היום... אסור להניח תפילין!... אסור לקרוע את החוטים של התחום שבת!... שבת היום..."

יום אחרי יום היו הילדים מיידים בו אבנים ומשסים בו את כלביהם. הכלבים היו קורעים את טליתו מעליו והוא המשיך למלמל "שבת היום... אסור להניח תפילין... אסור לזרוק אבנים על כלבים... למה, ילדים, לזרוק אבנים על כלבים? – הכלבים יברחו לשולים של ירושלים וינשכו את החוטים של התחום שבת, וירושלים לא תהיה מובדלת משאר העולם... שבת היום..."

לא יכולתי לראות בסבלו. עצמתי עיניים ונשכתי שפתיים וקרעתי את החוטים הסמויים ששמרו על הקשר האחרון בינו לבין העולם הזה.

אחר כך יצאתי לסמטאות ירושלים ואמרתי קדיש יתום במסתוריות עילגת:

יתגדל ויתקדש שמיה רבא בעלמא די.

בעלמא די יתגדל ויתקדש שמיה רבא.

שמיה רבא בעלמא די יתגדל ויתקדש.

שלושה ימים ושלושה לילות שוטטתי בסמטאות ירושלים, ומלמלתי קדיש עילג, ושחזרתי את הימים הנהדרים שהעניק לי בילדותי. אחר כך התאבלתי עליו שבע שנים רצופות.

ב

בילדותי היה נושא אותי על כנפי דמיונו, והיה יודע לי את כל המחשבות עוד לפני שהתחלתי לחשוב אותן.

כל יום היה מלווה אותי לבית הספר דרך סמטאות שערי חסד, נחלאות ושוק מחנה יהודה. כל יום היה מדלג בעקבותיי על גגות הבתים, והיה עוזר לי לחצות את הכבישים עוד לפני שהיו רמזורים בירושלים.

בתפילות היה מרחף בין מנורת בית הכנסת לתקרה ומתאם לי את הכוונות. וכשהייתי ניגש על קצות אצבעותיי לפתוח את המקרר חיכה לי שם – ולא יכולתי לטעום מהגלידה בטרם עברו שלוש שעות מלאות מארוחת הצהריים. אף פעם לא כעס. רק גרם לי להתבייש.

בשבתות היה מלווה אותי למשחקים של בית"ר. מגרש י.מ.ק.א. היה הומה באלפי אוהדים שהצטופפו מחוץ לחומות ועל גגות הבתים ועל צמרות הברושים. מעליהם התנשא מגדל י.מ.ק.א. שהיה משך שנים רבות המבנה הגבוה ביותר בירושלים. האבן הקרובה ביותר לשמים. מעל המגדל דאה כמו נשר, הרחק ככל האפשר מחילול השבת האיום והנורא, הרחק מהשריקות, הרחק מניבולי הפה. אפילו שם לא כעס עליי. רק זרה סומק נוסף על לחיי שבערו מבושה משך כל המשחק.

במשחקי המחבואים היה מרחף מעלינו ורואה את כל המתחבאים. וכשהייתי משעין את ראשי על סלע הספירה וסופר עד מאה – הייתי סופר בכוונה רבה – כמו מתפלל – מימיני מיכאל, ומשמאלי גבריאל, מלפניי אוריאל ומאחוריי רפאל, חת שתיים שלוש אני הולך לחפש...

במעלה התלול של קרן קיימת היו מטפסות נשים זקנות משערי חסד. הוא היה דוחף אותן בגבן – עוזר להן לגבור על כוח המשיכה של כדור הארץ. וכשהן נעמדו, עייפות, היה תומך בהן בחשאי עד שתאסופנה כוח חדש להמשך העלייה. בקצה העלייה היה מחליף להן מהלך, ומשלב אותן לתוך המישור.

את הילדים החילוניים היוצאים מגימנסיה רחביה היה עוצר בשתים עשרה בצהריים בקצה המדרכה עד שתחלוף המכונית המהירה המגיחה מאחורי הסיבוב. וכשילדי שערי חסד היו גולשים במורד על מגלשות העץ אשר בנו במו ידיהם, היה מבדר את פיאותיהם ברוח ובולם את המגלשות בקצה המורד.

פעם, בחשאי, שאלתי את עצמי "למה הוא אלוהים ולא אני?... איזה מזל יש לו שדווקא הוא נבחר מכולם להיות אלוהים..." – מאוד קנאתי בו באותם הימים, ומאוד השתדלתי להסתיר ממנו את קנאתי. אבל במעלה קרן קיימת פינת שערי חסד גילה לי שגם קנאתי ידועה לו, ומאוד הסמקתי.

הוא לא כעס, אבל כאב רחוק ועמום החל לפלח את דפנותיי הפנימיות. כאב הכפירה. כאב העצב הבלתי נמנע. קנאתי בו – אני זוכר בוודאות – קנאתי בו שהוא אלוהים ולא אני. והקנאה הזאת העציבה את לבי.

אבל יותר העציבה אותי ההכרה שאינני יכול להסתיר ממנו את קנאתי.

ולימדתי את עצמי לקנא במחתרת. לאט לאט לימדתי את עצמי להסתיר ממנו את קנאתי... "למה הוא אלוהים ולא אני?" שאלתי את עצמי והוא לא ידע.

הוא לא ידע.

לפעמים גם לא הצליח לרדת עד לעומק כוונות התפילה שלי. פתאום הייתי מוצא את עצמי לבד, במעמקי הכוונה, בקושי הצלחתי לעלות מבלי לאבד את הנשימה. נבהלתי מאוד.

משנה לשנה הוא נעשה עייף יותר. לפעמים אפילו נרדם כאשר קראתי "שמע" על מיטתי. "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל – מימיני מיכאל ומשמאלי גבריאל, אין מאחוריי ואין מלפניי, חת שתיים שלוש אני הולך לחפש..."

כל הלילה חיפשתי. לא נרדמתי לרגע. פחדתי מהחושך.

ופחדתי מתשוקתי להתכוון בתפילות. ככל שהתפללתי בכוונה רבה יותר כך חשתי בחרדה שאני מדבר עם עצמי, וככל שהתעצמה בתוכי תשוקת התפילה בכוונה כך יראתי מפני השקר שאני משקר את עצמי. את עצמי.

מיום ליום הוא דעך ונחלש. ככל שגברה דעיכתו התפללתי בכוונה רבה יותר. וככל שהתעצמו כוונותיי כך חשתי בחרדה שאני מדבר עם עצמי. "יְדִיד נֶפֶש", בכיתי, "נַפְשִׁי חוֹלַת אַהֲבָתֶךָ. אָנָא אֵל נָא רְפָא נָא לָה"ּ. אך הוא היה חלש מכדי להגיב, ואני נותרתי עם התחושה המפחידה שאני מדבר אל עצמי ואל עצמי בלבד.

עד שהגיע היום שבו לא יכולתי עוד לעשות שקר בנפשי. באותו יום הפסקתי להתפלל אליו בגוף שני נוכח, והתחלתי לחשוב עליו בגוף שלישי נסתר. מאותו יום ואילך מלווה אותי התחושה כי במו ידיי הוצאתי אותו להורג. במו ידיי קרעתי את החוטים הסמויים ששמרו על הקשר המרהיב בינו לבין עולם ילדותי.

יותר מדי רציתי אותו. יותר מדי. ללא מתווכים רציתי אותו. ישיר. שרתי לי שיר. ישיר. יום אחרי יום שרתי לו שיר. וכתרים קשרתי לראשו – חבלי אהבה-לא-באה. רצתי ומשכתי בחוטי עפיפונו. רצתי ונפלתי , בכיתי וקמתי, אמרתי לפניו שירה חדשה והמשכתי לרוץ וליפול, לבכות ולקום ולומר שירה חדשה.

משיכה יתרה נמשכתי אליו. משיכה יתרה משכתי בחוטיו הסמויים עד שקרעתי אותם קריעה גדולה ואמרתי אחריו קדיש יתום. מאותו יום ואילך כל נסיון שלי לפנות אליו בגוף שני נוכח הוא ניסיון עלוב ומגוחך.

ג

עשר שנים נמלטתי מפני הרצח שרצחתי אותו מתוך רחמים רבים. עשר שנים נדדתי בין ערי מקלט, החלפתי זהויות, הברחתי גבולות, קיצצתי בנטיעות, חיבלתי בכרמים, והותרתי מאחוריי גנים הרוסים. פרדסי הפקר. עשר שנים נהניתי מן ההפקר.

כשגבר עליי יצרי לבשתי שחורים והתעטפתי שחורים ויצאתי לשרוק בשדה המחבואים אשר במורד קרן קיימת. חת שתיים שלוש הלכתי לחפש. שעות ארוכות תעיתי בשדה המחבואים, שורק לעצמי שריקות כל נדרי, שריקות ידיד נפש, שריקות אלי אלי למה. למה עזבתני...

מאוד הקפדתי שלא לעבור ליד בתי כנסת – שמא ישיאני יצרי להיכנס פנימה. "זה המנגינות" הוא יפתה אותי, "זה המנגינות שלשמן אתה נכנס. לא התוכן, לא המילים שמתלוות אל המנגינות. רק תשמיע קול. לא תניע את שפתיך, יחשבו אותך לשיכור, לא למתפלל. אחרי הכול אין איסור לנגן את המנגינות מבלי לבטא את המילים האסורות..."

עד שיום אחד הבחנתי לאסוני כי החומה הגבוהה ששקדתי לבנות ביני ובינו – שאינו – היא לא אחרת מאשר חומה גבוהה ביני ובין אנשים שישנם. חומה יהירה וחסרת סובלנות.

זעם עצום הצטבר. לא היה לי אל מי להפנות אותו. מסך של מחיקות חצץ ביני ובין העולם. שחור על גבי שמים. כל כך כעסתי עליו על שמעולם לא היה, ולעולם לא יהיה. האשמתי אותו על שהשאיר אותי ללא כתובת לכוון אליה את כל ההתכוונויות, ולייחד אליה את כל הייחודים.

וככל שהתעצם הזעם התעצמה בתוכי תשוקה חדשה. תשוקת האחריות. תשוקת הקִרבה לאנשים. ושינה מיוחלת החלה להיות מודרת מעיניי. ותשוקתי הגוברת אל קרבת האנשים אילצה אותי לדבר בשמו. יהיה אשר יהיה. וכי יכולתי לבוא אליהם, להשליך הס בבית הכנסת ולהכריז שאינו?!

ובראש חודש אלול תשל"ו – בדיוק עשר שנים לאחר מותו – השלכתי הס בבית הכנסת והתחלתי לדבר בשמו.

מאז אני רב.

מאז אני אהוב ונערץ.

ד

מאז אני רב צעיר של קהילת ישישים ניו-יורקיים בבית הכנסת "שער השמים" השוכן בבית אבות שכוח-אל החבוי בפאתי לוֹועֶר אִיסְט-סַיְיד.

מאז ועד עצם היום הזה ניצבת בפניי משימה אחת ויחידה: לוודא שעד יום מותם לא יטעמו הזקנים שלי את טעם מותו. שלא יביטו לאחור. את כל עיתותיי אני מקדיש לבניית מערכת משוכללת של אשליות שתגרום להם להמשיך להביט קדימה. אל המזרח.

מהמזרח הזה – המזרח שלי – אני מאיר לאולם וליושביו. נאחז בקרנות ארון הקודש וחוצב להבות בדרשותיי.

"הקודוש-בורוך-הוא שומע..." אני מבשר להם. "הקודוש ברוך-הוא רואה... הקודוש-ברוך-הוא יודע..."

והעיניים שלהם מאירות. הו, כמה שהעיניים שלהם מאירות...

מאז ועד עצם היום הזה לא קיצצתי באף נטיעה, ולא כפרתי בעיקר, ולא כפרתי בתפל ולא שיניתי מאומה מן השולחן-ערוך של הזקנים שלי. שינויים בגילם מביאים ספק ודאגה אל הלב. כל מה שהם שומרים – אני שומר. מחויבותי האחת היא המחויבות אליהם. יחד אנחנו מניחים את תפילינו. יחד אנחנו שומרים את שבתותינו. משבת לשבת מתקצרים לנו ימי החול. משבת לשבת מסתגרים אנו בתוך עצמנו.

משבת לשבת נרקמים בתוכי כאבי כיסופים חדשים. מתיקות מרירה של גלות מדביקה לשוני לחיכי, וישישים טובים טווים סביבי קורים עדינים של חלומות. מעבר להם אלימות של עניים שחורים. מעבר להם אלימות של עשירים לבנים.

מחסום אני להם מפני האלימות שמסביבנו, והם – חומה של תמימות ביני ובין השאול. בתוכן הם ממלאים לי את הימים המתקצרים שבין שבת לשבת. משכיחים ממני את מראה ניו-יורק התמנונית השולחת לכל עבר זרועות איטיות. משבת לשבת היא מכלה את עצמה. משבת לשבת אנחנו שרים שירי סעודה שלישית עמוק יותר לתוך השבוע.

בסתיו האחרון כבר נותרנו סביב שולחנות השבת הלבנים עד עלות השחר. באותו יום לא הנחנו תפילין. מאז ועד עתה אין אנו מניחים תפילין בימי ראשון.

משבת לשבת נטווים קורים של חלום מסביב לירושלים, והרים מתכרבלים בתוך הקורים. וחוזר הכאב הנהדר ההוא של הכיסופים. ותחזינה עינינו בשובך לציון, ולירושלים עירך ברחמים תשוב, ותשכון בתוכה כאשר דיברת...

לעולם לא אשוב לשכון בירושלים. היא כבר לא מובדלת משאר העולם. השיכונים המערביים שלה כבר נושקים לשיכוני השפלה המזרחית, וחוטי תחום השבת שלה קרועים לחלוטין.

עיר ללא תחום שבת – מה לי ולה? – קהילה בעיר נידחת בחרתי לי. קהילת קודש "שער השמים" אשר בפאתי לווער-איסט-סייד. שם הצבתי את סולמי והנחתי אבני פלא למראשותיי. שם אני עמל להפוך את כל האבנים והעצים של ירושלים למילים. לתפילות. לחלומות באידיש.

ה

למען הזקנים שלי לא אחשה. על הסולם המחושמל אני מטפס למענם. נושא את תפילותיהם אל שלבים בלתי נראים. הסולם גבוה מאוד והם פוחדים להתקרב אליו. אין להם הארקה. את תפילותיהם אני מעביר אל שמים גבוהים יותר, אל מדרגה שאיננה. אני הסבל שלהם – הם תוחבים טיפים לתוך הכיסים הרבים של הסרבל שלי. המטבעות הרבות מקשות עליי את הטיפוס. מושכות אותי כלפי מטה כמו משקולות. אני מטפס עם תפילה ויורד ריקם. מטפס עם תפילה נוספת ויורד ריקם. והם מהלכים ברציף הלוך ושוב ומשוחחים ביניהם על הא, ומשוחחים ביניהם על דא, ומתבוננים בלוח הזמנים האוטומטי שאותיות מתרוצצות בו ושעותיו משתנות. כל הזמן רכבות מגיעות. כל הזמן רכבות נוסעות.

מדי פעם הם מושיטים את ימינם לכיס הפנימי של מעילם, שולפים מתוכו שעון זהב, מעיינים בו, ומשווים את השעה של שעונם עם שעת השעון הגדול שעל הקיר. וכשהם מחזירים את שעון הזהב לכיס הפנימי של מעילם הם מוודאים שכרטיס החזור שלהם עדיין שם. ממששים אותו פעם נוספת ליתר ביטחון.

הם שותים את מילותיי בדמעות של אושר, ועם תום הדרשה הם מתפללים בכוונה רבה כל כך על נשמותיהם. ואינני מעז לבקש אותם כי יתפללו על נשמתי התועה – נשמתי היא משענת הקנה הרצוץ שלהם. איכה אעז להצהיר באוזניהם כי היא תועה תעייה ארורה וגלמודה? וכי להחריב עולמם באתי? – וכי מי אני ומהו מסעי הארור לעבר כנותי הארורה , לעומת חיי עולם הבא של מאות מאמינים תמימים וחפים מפשע?

כל יום אני אומר לעצמי: ראה נתתי לפניך את האחריות ואת האמת, ובחרת באחריות.

כל יום אני בוחר באחריות.

האחריות היא היכולת שלי להקריב שלוש פעמים ביום את האמת הפרטית שלי. להתפלל שחרית אל שמים ריקים. ומנחה. וערבית. ובשבת – ביום של התעלות – לשקר את עצמי ארבע פעמים ביום. וביום כיפורים – יום שהוא שבת שבתון – להתפלל ערבית אל שמים חשוכים וריקים, שחרית אל שמים מפציעים וריקים, מוסף אל שמים יוקדים וריקים, מנחה אל שמים מעולפים וריקים, ונעילה אל שמים שוקעים וריקים.

בראשית היו קרבנות אדם, אחר כך קרבנות בהמה – תחליף. אחר כך תפילות – תחליף לקרבנות בהמה. אחר כך קרבנות אדם – תחליף לתפילות. אני קרבן אדם אני. קרבן תמיד. נצלה חי על גחלַי. מושיט צווארי מרצון על מנת שהמאמינים שלי יוכלו להתפלל.

אני משכים מדי בוקר וחובש את עצמי בטלית צחורה ומחממת. אחר כך אני עוצם את עיניי לשעה ארוכה בכוונה כואבת. מקשיב פנימה להתמודדות שבתוכי. להתמודדות היומית שבין האמת לאחריות. עם תום שעה ארוכה של כוונה, כשהאחריות מנצחת, אני עוקד את עצמי – כורך רצועות שחורות סביב זרועי, מהדק אותן למצחי ואומר:

יתגדל ויתקדש שמיה רבה בעלמא די

בעלמא די יתגדל ויתקדש שמיה רבא.

שמיה רבא בעלמא די יתגדל ויתקדש.

אחר כך באה לי הקלה שמאפשרת לי לאחוז בקרנות ארון הקודש ולחצוב להבות בדרשתי:

"אל תבינו, זקנים שלי, את הקדיש שאתם אומרים ערב ובוקר וצהרים. יהודים יתומים אף פעם לא הבינו את הקדיש היתום שלהם... אל תבינו, יתומים שלי, אני אבין בשבילכם. אני אבין בשבילכם, ואתם תאמרו אמן יהא שמיה רבא בעלמא די.

אל תיראו, זקנים שלי, קרב יום שהוא לא יום ולא לילה, וביום ההוא יהיה רציף מהודר. טרמינל עם שטיחי קטיפה. הקרונות יהיו עטופים בפרוכת אדומה, ומסילת הברזל תהיה כבש. כבש מעלות לשמים. כל הזמן תהלכו בשלווה ברציף המהודר, ואני אטעין את הקרונות בתפילותיכם. על כל תפילה ותפילה ארשום "שמים" באותיות של קידוש לבנה.

בסוף המסע, כשתגיעו השמימה, תמצאו את תפילותיכם נעות לפניכם במעגלים אוטומאטיים. אתם תאתרו אותן מרחוק, ומלאכים, נערי מעליות במצחיות צהובות, ידחפו אותן בעגלות למענכם. שם ימתין לכם מלאך מעלית במצחייה תכולה. אתם לא תנועו והמעלית תעלה ותעלה ותעלה. שבת ארוכה תהיה לכם. שבת ארוכה מאוד. ללא תפילין. ללא חוטים קרועים. מעליות תעפלנה לשמים. תעפלנה אל מעבר לשמים. עד שתתנתקו מכוח המשיכה של השמים. תנועו הלאה. אתם ילדים תעלו תעלו לא תיפלו. לא תתלכלכו מארגז החול. לא יהיה חול. ודממה. כל השמים יתחברו למשתיקי קול. כל השמים יהיו רגועים. לא תדעו עצב. לא תרצו ירושלים, כי זאת תהיה לכם ירושלים. והשמים. כחול נוטה לסגול נוטה לתכלת.

אל תיראו זקנים שלי, קחו עמכם דברים מועטים: את כרטיס הנסיעה חזור, ואת שעון הזהב ואת תפילת הדרך. את תפילת הדרך תשירו, ולא יהיה קול לשירכם – רק שפתותיכם ינועו ותהיו מתפללים ושיכורים. שיכורים ומתפללים. כל השמים יתחברו למשתיקי קול. כחול נוטה לסגול. סגול נוטה לתכלת..."

פוסטים קשורים

הצג הכול

שמים שחורים בקשו עליי רחמים. אל תביאו אותי אל הארץ הכבושה. אל תביאו אותי במבוכה לנוכח מניין גברים בגיל של אבא שלי, המטאטאים רחוב בחושך שלפני השחר, לאורם המסנוור של פרוז'קטורים האחוזים בידיהם של נסי

פעם היינו נסיכים קטנים מפלוגה ב'. שיחקנו בארגז החול הענק הזה שקוראים אותו מדבר סיני. מאור ראשון עד אור אחרון היינו מטפסים על הררי דיונות ונופלים מהן. מעולם לא שאלנו למה אנחנו נופלים. רק רצנו לטפס

יום חמישי לעוצר. הרבה בכי בבתים. בכי של ילדים עצורים וצרחות של תינוקות עצורים וצעקות של אמהות עצורות. אבות עצורים תולים כביסה מפחד שנשותיהם תהיינה נשקפות על ידינו. תולים סדין ומעשנים סיגריה. תולים