צבא, ישיבות ואנחנו / מעריב לנוער 18 אפריל 1967 (עם הערות משנת 2013)


את הרשימה הזאת כתבתי בגיל שבע עשרה, באביב תשכ"ז (1967), ופרסמתי ב"מעריב לנוער" ב-18 באפריל 1967. אף אחד לא העלה אז על דעתו שבעוד חודש וחצי יתפוצץ בארץ הזאת המפץ הגדול של מלחמת ששת הימים, שישנה לעד את פניה, את פני צבאה ואת פני ישיבותיה. שבעה חודשים לפני כן – בראש חודש אלול תשכ"ו – חוויתי את המפץ האישי הגדול בחיי שבמהלכו התפוצץ אלוהי ילדותי לאינסוף רסיסים סופניים. יחד עם אלוהיי המרוסס התפוצצו לעד בועת העולם הבא, אשליית תחיית המתים, ופנטזיית חיי הנצח שבצילן חסיתי במהלך שש עשרה שנותיי הראשונות. ברשימה זאת אני מנסה להסביר לנערים ונערות בני גילי מפני מה החלטתי ללכת לישיבה חרדית ולא להתגייס לצבא (או בניסוח עדין ומתחמק יותר "מפני מה החלטתי לדחות את שירותי הצבאי עד שאהיה בשל לכך"). באותם ימים הייתי מוכרח לשכנע את עצמי שאינני בן תמותה, ולהופיע בפרהסיא כמי שהולך להיות בחור ישיבה ובן תורה. זה היה חלק מהצגה גדולה שהצגתי אותה כל כך טוב עד שהצלחתי להאמין בדברים שאני אומר וכותב. באותם ימים הייתי ירא מאד מפני מות אלוהיי ומפני הספק המכרסם בי. את כל היראה והספק הדחקתי עמוק עמוק לתוך פנימיותי העמומה. את הפנימיות העמומה הזאת החצנתי בהצגת אמונה עוצמתית ויחצנתי בהפגנת עוצמה אמונית ואימנתי את עצמי להיות שוליית מטיף כריזמטי. בימים ההם הייתי כתב נוער במעריב לנוער ובתור שכזה הייתי יחצן שחצן ששיווק את האמת המוחלטת של עולם הישיבות הגבוהות-הליטאיות לכל הנערים האבודים בעולם הישיבות התיכוניות-ציוניות, ולכל התנוקות השבויים בעולם תנועות הנוער החילוניות-ציוניות. ביחס לכותרת "צבא ישיבות ואנחנו" אני יכול לומר שהמתח הזה בין צבא לישיבה הוא בלתי פוסק בחיי. כשכתבתי את הרשימה הזאת עדיין לא הייתי חייל וגם בחור ישיבה טרם הייתי. אף על פי כן אני יכול לומר שכיום – ארבעים ושבע שנים לאחר מכן (!) – ממשיכים צירי חיי לנוע בין קוטב הצבא לבין קוטב הישיבה. כל חיי אני יוצא מדמותו של בחור הישיבה ונכנס לדמותו של החייל, בורח מדמות החייל ושב לדמותו של בחור הישיבה, וחוזר חלילה. אינני שלם עם אף אחת מהדמויות הללו ואינני יכול להיפטר מהן. 24 שנים (3 שנות סדיר ו-21 שנות מילואים) הייתי חייל בצבא ההגנה וההתקפה לישראל, ומזה כ-24 שנים שלא קיבלתי צו גיוס. נער הייתי וגם זקנתי וטרם זכיתי להשתחרר מחוויית הצבא המכוננת המטלטלת אותי עד עצם היום הזה בין ציר ההתעלות לציר הסיוט. לכל מקום אני נושא אתי את 24 השנים הארורות והברוכות שבין שכחת תשכ"ח (קיץ 1968) לבין שנאת תשנ"א (חורף 1991). התמכרותי לתנועה האינסופית בין הצבא והישיבה תמוהה שבעתיים על רקע העובדה שלמרות כל מה שכתבתי כאן באביב 1967 לא הייתי בחור ישיבה אפילו יום אחד

צבא ישיבות ואנחנו מעל במות, באסיפות עם[1] רוויות מתח, וגם במסגרת דיוני הכנסת – כולם אוהבים לחוות דעה ולהרים קול בנושא עדין זה של התגייסות בחורי ישיבות לצבא. אנסה אני בכוחותיי הדלים לצייר בפניכם מעט מהרגשותיי ומחשבותיי בכל הקשור לצבא ולישיבות. בדברים אלו יש יותר טבעיות וכנות ואין בהם מאותו חספוס של מבוגרים המתווכחים בעד או נגד[2], כשבסופו של דבר אין הם נוגעים ישירות בנושא הפולמוס. במאמר זה אינני פונה אליך האדיש וה"מודרני"[3]. לא אתייחס בדבריי אל הנוער הריקני[4] שפרק מעליו כל מוסר והגיון[5] וכוונתו היחידה היא למרוד במוסכמות החברה[6]. במילים אחרות: אינני פונה אליך בן החברה הסלונית[7] שחוץ מריקודים מנוונים[8] ותעודת בגרות אין בראשך כלום[9]. אותך אוכל לפתור ללא תוספות מיותרות: גם אתה מנסה להתחמק בכל צורה אפשרית מכל שירות בצבא, למען עשות קריירה אישית[10], אך אני הצלחתי בנקודה זו יותר ממך. לי יש תירוץ נפלא להשתחרר מהצבא, הצלחתי להערים על חברי כנסת ושרים ולהיפטר משירות בצהל. תשובה מספקת? – הרי זה הסגנון והתוכן אותו אוהב אתה לשמוע ורק מחשבות כאלו ממלאות את מוחך. רצוני לדבר אליך חבר תנועת הנוער ובן הקבוץ. אתך יש לי כמה נושאים משותפים[11]. אותך לא אוכל לפטור בפתרון חמקני. בשבילך חייב אני להתייגע ולכתוב מאמר שלם כדי להציג בפניך מעט מדעותיי והשקפותיי. אני באמת מקווה רק שאינך אגואיסט ושואף טובה עצמית כמו עמיתך ה"מתחדש"[12].[13] ועוד הערה קטנה שאינה ידועה לרבים מכם ויש להתפלא על כך. רוב בני הישיבות משרתים במוקדם או במאוחר בצבא, מי במילואים ומי בשירות סדיר[14]. החוק אינו פוטר בני ישיבות משירות בצהל, אלא דוחה את השירות. עובדה נוספת היא שבשעת חירום לא עלינו ינטשו בני הישיבות את ספרי הלימוד ויילכו לעמדות[15], בדיוק באותה מידה שיעשו זאת עמיתיהם. נדמה לי שנתונים אלו בלבד מקהים בהרבה את חריפות הוויכוח, אך בכל זאת נשאר עוד הבדל לא זעיר בין בחורי הישיבות לבין שאר בני הנוער ביחס לשירות בצבא. צעיר שאינו הולך לישיבה משרת בצבא שנתיים תמימות[16], אם אחרי תיכון, ואם במסגרת העבודה. בחורי הישיבות פטורים משרות ישיר מיד עם גיל הגיוס ונשארים חייבים חשבון זה לתקופה יותר ממושכת, כך שבסופו של דבר נותנים הם לצבא פחות מהשאר, ועל זה סערו הרוחות ועל זה ניטש ויכוח ארוך וממושך. יבואו ויטענו: אם כך הכל טוב ויפה, ילכו להם בחורי הישיבות לצבא מיד אחרי התיכון[17], או בהגיעם לגיל גיוס, ישרתו את השנתיים כמו כולם, ולאחר מכן ישובו לתלמודם וישקעו בו ככל העולה על רוחם[18]. זוהי טענה ידועה ומפורסמת, וכדי להשיב לטענה זאת, עלינו לחדור למצב ולמציאות השוררים כיום בצהל. כל אחד מאתנו יודע שהמוסר וההתנהגות בצבא לא מהמשובחים הם[19]. אם נהיה קצת יותר ריאליים נוכל לקבוע בבטחון מלא: הזלזול בערכי מוסר אופייני לחיילים רבים. רק יחידים מצליחים להחזיק מעמד ולא להיסחף בזרם. כל זאת ביחס לכל צעיר וצעיר ללא קשר לדת ולמסורת[20]. עכשיו, תארו לכם בפני איזה מבוך יעמוד צעיר דתי שנוסף לשמירה על ערכי המוסר הוא חייב גם להקפיד לקיים כל מצוה ומצוה[21]. קשה לדרוש זאת מנער רך בימים, שרק עתה יצא לחיים האזרחיים. הרבה יותר קל לתבוע תביעה מעין זו מצעיר שהתחשל בישיבה במשך תקופה ממושכת[22]. אצלו חשש זה של השפעה וקלקול הוא פחות חמור. נער דתי שסיים תיכון ורוצה לפנות לישיבה גבוהה[23] דעותיו עדיין אינן מוצקות ויציבות. חייב הוא לייצב את דרכו ורק אז לגשת לשירות בצבא[24]. חייב הוא קודם כל להשתקע בלימוד הגמרא, לגבש לו תודעה משלו, לקרוא ספרי מוסר. ותהליך זה אורך לפחות שלוש עד ארבע שנים. ולכן, לא יתכן לשלוח נער כזה לצבא, בטענה שלאחר מכן ישוב הוא לישיבה. וטענה נוספת, הגיונית יותר: רמתם של בוגרי הישיבות התיכוניות גבוהה בהרבה מרמתו של הנוער העובד, למשל. זהו נוער בעל השכלה כללית גבוהה ביותר וחלקו הגדול כבר התחנך לחיי פנימיה ומשטר[25]. אם כך, הצבא זקוק לסוג כזה של נוער כדי להעלות את רמתו, ולשם כך צריכים צעירים אלו להתגייס מיד עם גיל הגיוס, ולשרת בשירות סדיר, כדי שכך נוכל לנצל היטב את נתוניהם. אבל משימה שכזו לא נוכל להטיל על איש. אין אנו רשאים, למשל, לחייב צעיר בוגר תיכון, בעל כושר גופני גבוה, לשרת בקומנדו או בצנחנים. אם חושב הוא שביכולתו לשרת את המדינה בצורה טובה יותר בהוראה בישובי-ספר – לא נמנע זאת בעדו. (ושוב – איני מתייחס לכל אותם אגואיסטים ששיקולם הוא אישי). וזה בדיוק מה שעושים בחורי הישיבות. טענתנו היא שבצורה כזו תורמים אנו פי כמה וכמה למדינה ולעם. אנו בטוחים שבעזרת הלימוד מגינים אנו על גבולות המולדת לא פחות מאותם צעירים עם נשק ביד. זה נשמע מאד מגוחך מבחינתכם[26] ולא אוכל לשכנע אתכם באמיתות טענה זו, אך האמינו לי כי בכנות אני מדבר, וכי בטוח אני בכל לבי שעל ידי לימוד תורה מגינים אנו על בטחונה של המדינה. (אתן לכם רק ראש פרק למחשבה בכיוון זה: האם באמת הצלחנו להחזיק מעמד כנגד צבאות עדיפים עלינו פי כמה הן בכמות והן באיכות רק בגלל כוחנו? אולי בכל זאת היתה כאן יד עילאית מכוונת?[27]) תרומה נוספת שתורמים אנו למדינה על ידי צורת שירות זו של לימוד תורה היא בשטח החינוך. אני, למשל, רואה את יעודי לעתיד, לאחר שנים רבות בישיבה, כמחנך. שאיפתי היא להקנות לנוער ולעם את עקרונות היהדות. משתוקק אני להחדיר בעם תודעה יהודית ומחשבת ישראל[28]. אך לשם כך, כאמור, זקוק אני לשנים רבות של התעמקות והתעלות בתורה ובגמרא, ורק לאחר מכן אוכל לתרום למדינה תרומה נכבדת זו. ואם מוצאים אנו תופעה של בחורי ישיבות בשלים ומחושלים הממשיכים לדאוג לעורם הם, ומחזקים עוד ועוד את הכרתם על ידי לימוד, ואת אחיהם המתרחקים מהיהדות[29] – שוכחים, יש לשלול ולהוקיע תופעה זו, ובטוח אני כי אלה הנוהגים כך יתנו את הדין. כי אחד מעקרונותיה היסודיים של היהדות הוא: כל ישראל ערבים זה לזה, ואם אתה לא תדאג לשני, ומשום כך יתרחק הוא מהיהדות – יש גם בך הרבה מהאשמה המוטלת על אותו מתבולל[30]. ומשום כך רואה אני חובה לקחת על עצמי תפקיד זה של דאגה וערבות לאחי היהודי, ובראש שאיפותיי – להחזירו ליהדות[31]. אלה הם רק כמה מהנימוקים שעמי ושיש בהם להצדיק את קו פעולתם של בחורי הישיבות. יש הסברים (נוספים) רבים לכך, אך לא אוכל למנות את כולם[32]. מטרתי הייתה לשנות קצת את היחס העוין לבחורי הישיבות שמשום מה יצא עליהם של של משתמטים ועריקים. נדמה לי, שאם תסתכלו על הכל במשקפים בהירים ואובייקטיביים, תיווכחו לדעת שלא רק שבחורי הישיבות אינם משתמטים, אלא שקשה מאד למצוא עוד אידיאליסטים שמקריבים כה הרבה לצבא ולמדינה, כמו אותם בחורי ישיבות יקרים[33]. קשה גם למצוא נערים אחרים המחזיקים תעודות בגרות מצוינות, מוותרים על הנחות ומלגות באוניברסיטאות, מוותרים על עתיד גדוש קריירה והצלחה, וכל זאת – למען התעלות בלימוד רוחני, ולמען הפיץ את עקרונות היהדות. ונדמה לי, שאין זה הוגן ואין זה מן הראוי להיות כפויי טובה ולצאת נגדם בקריאות חסרות כל הגיון וצדק. כ"נ[34] ארי אֵלון [1] באסיפות עם - הטלוויזיה הייתה עדיין מעבר לאופק העתידי. שלא לדבר על האינטרנט והפייסבוק והיוטיוב. כל הויכוחים הללו התנהלו באסיפות עם או בפעולות בתנועות הנוער. כל הבמות הוירטואליות והטוקבקים לא היו אז ולא נבראו. אפילו משל הם עוד לא היו... [2] בדברים אלו יש יותר טבעיות וכנות ואין בהם מאותו חספוס של מבוגרים המתווכחים בעד או נגד - למען האמת אין בדברים הללו אפילו קורטוב של כנות. מכף רגל ועד ראש אין בהם מתום ואין הם אלא אונאה עצמית מתמשכת שהופכת להיות אונאת אחרים מבוהלת ומתחכמת... [3] ה"מודרני" - המלה מודרני היתה אז מלת גנאי של מישהו שנוטש את כל המסורת הטובה והמוסרית ועובד לעגל ההפקרות והשחיתות. גם כיום יש למלה "מודרני" בעיניי משמעות שלילית של אסכולה מיושנת המתחפרת מאחורי אשליה של אובייקטיביות מדעית המאפשרת לה להתנשא בשם הנאורות המודרנית על פני כל המיעוטים הנחותים שלא זכו להארת המודרניות... המרכאות המעטרות את המלה "מודרני" מתנשאות וציניות. הן אומרות: נדמה לך שאתה מודרני אבל אתה בור ועם הארץ ואין לך מושג, כמוני, מה פירושה של המלה הזאת שאתה כל כך אוהב לנופף בה... וראי/ה לעיל בהערה על המלה ה"מתחדש"... [4] הנוער הריקני - כל כך מביכה אותי עוצמת ההתנשאות ברשימה הזאת וברשימות אחרות מאותה תקופה (כגון אגדה קרובה על לבבות רחוקים). אין בדברים המופיעים כאן אפילו העמדת פנים של הקשבה כלשהי לזולת. ממרומי האולימפוס חסר הכיסוי אני מבהיר ל"נוער הריקני" שאינני מתייחס אליו כלל ושהיחידי שאני מוכן להתייחס אליו הוא זה מהקבוץ ותנועות הנוער המודע לקיומו של המוסר ושל המסירות החברתית. ההתנשאות הזאת תימשך לאורך כל הרשימה, והיא נמשכת בחוגים הללו עד עצם היום הזה. [5] הנוער הריקני שפרק מעליו כל מוסר והגיון - שיהיה ברור: אפילו טיפת מוסר אחת אין ל"נוער הריקני" הזה ואפילו טיפת הגיון. את כל הטיפות הללו הוא פרק מעליו בלהיטותו אחרי הבלי העולם הזה... אני, לעומתו, אינני אלא נער מוסרי מלא ערכים כרימון וגדוש בהגיון. וכל כך למה? – מפני שבקרוב בימינו אחדל להיות בן תמותה כי אהפוך לבן תורה, ותתקיים בי השירה הקדושה הבאה – בני תורה אנחנו, בנים לכל דבר. תורה את הורתנו ולנו את משמר. נפש וגוף את חובקת, דופק חיינו רק את, לתוך תוכנו חודרת חיים נוטעת לעד. תורה אנחנו בנים לך, ברית בינינו כרותה. כל עוד אנו חוסים בך אין אנו בני תמותה. הפסוקים הקדושים הללו היו ההמנון של תנועת "בני תורה" ששמה לה למטרה "לשרוף" כמה שיותר נערי ישיבה-תיכונית תמימים בני 16-17, כלומר להצילם מצפורני הציונות הדתית ולהעבירם אל ישיבות חרדיות ואנטי-ציוניות כמו חברון, סלובודקה, כפר חסידים ועוד. אליה הצטרפתי בקיץ 1966 ערב ובוקר היינו מתפללים אותם בחרדת קודש על פי הניגון היפה של "אט זורם הנחל". הפסוקים קדושים אלו נכתבו על ידי המילות השיר מיוחסות לרב ברוך מרדכי אזרחי שהיה מטיף כריזמטי בעל השפעה עצומה. רב זה ייסד את תנועת "בני תורה" שיבם אל הדרך הנכונה בישי שבה הם גדלו הדתי-ציוני שבו גדלו אל עולם הישיבות החרדיות והאנטי-ציוניות. כתוב התורה הקדושה תהפוך להיות הורתי הבלעדית שתיטע בי חיי עולם ותשמור עליי מכל פיתויי העולם הזה. לשם כך יהיה עליי לנטוש את הישיבה התיכונית הנגועה בתשוקות אסורות של יצר המין ויצר האגואיזם. לשם כך יהיה עליי לשהות במחיצתם של בחורי ישיבות מחושלים ולחסות בצילם של ראשי ישיבות גדולי דור שאין להם בעולמם אלא דל"ת אמות של מוסר ודל"ת אמות של הגיון... [6] למרוד במוסכמות החברה - עוד קלישאה מתנשאת שאינה אלא שקר עובדתי. הרבה בעלי ערכים "זקנים" אהבו להטיף ממרומי גילם על כך שהנוער של ימינו הוא ריקני, אין לו ערכים, והוא מורד בכל המוסכמות החברתיות. אני, ילד בן שבע עשרה, התחפשתי כאן לאחד מהזקנים הללו, וכמוהם אהבתי לדבר בשם המוסר ובשם הערכים ובשם העקרונות ובשם היהדות וכו וכו... קלישאות כאלו ואחרות פזורות לאורך כל ה"מסה" הנבובה הזאת. ובאשר לשקר העובדתי – עצם ההטפה הזאת שהיטפתי מעל דפי "מעריב לנוער" לא היתה אלא מרד גלוי במוסכמות החברתיות של קוראי "מעריב לנוער" בכלל, ושל נוער הישיבות התיכוניות בפרט. מכף רגל ועד ראש לא היה במסה הזאת מתום, וכולה היתה מרד חסר כיסוי במוסכמות של החברה שממנה באתי... [7] החברה הסלונית - בימים ההם בחוגים שלנו כל מי שעזב את תנועת הנוער והצטרף לחברה סלונית נחשב ריקני ומושחת וחסר ערכים. במדרשיה שבה למדתי היו לא מעט חברה שעזבו את תנועת הנוער (בני עקיבא) והיו הולכים לכל מיני מסיבות סלוניות במוצאי שבתות חופשיות. גם הם נחשבו לריקניים, ושנה לפני שכתבתי את הדברים הללו אף הצטרפתי אליהם מדי פעם למסיבות כאלו ונחשבתי למישהו מקולקל וריקני. בזמן כתיבת הרשימה הזאת הייתי "חוזר בתשובה" בחוגי הישיבה התיכונית. השתכנעתי על ידי מחזירים בתשובה מישיבות חרדיות כמו חברון וסלובודקה שהיהדות האמיתית איננה נמצאת בבני עקיבא וגם לא בישיבה התיכונית (המזוהה עם הפועל המזרחי) אלא אך ורק בעולם הישיבות שבו ממיתים עצמם בחורי ישיבות מופלאים במלחמתה של תורה, והם נמנים על היחידה הקרבית ביותר של צהל – היחידה שהכנפיים שלה הם יותר מכנפי צניחה ויותר מכנפי טיס. הכנפיים של יחידת הממיתים עצמם באוהלה של תורה הם כנפי השכינה... [8] ריקודים מנוונים - בטרמינולוגיה הפוריטנית של "עולם הישיבות הגבוהות" היווה המושג "ריקודים מנוונים" קוד מוצפן ומודחק ל"שחיתות מוסרית", או ליתר דיוק ל"הפקרות מינית". העניין הזה טעון כמובן כמה הבהרות. ההבהרה הראשונה היא בעניין הריקודים – הנוער של הימים ההם היה מחולק על פי ארבעה מדורים שונים של ריקודים. בתנועת הנוער החרדית "עזרא" היו פעולות נפרדות לבנים ולבנות, ומשום כך רק הבנות רקדו בינן לבין עצמן, ובאותו זמן היו הבנים מתקהלים בפינה אחרת ומשחקים סטנגה או כדורסל. ב"בני עקיבא" לעומת זאת היו פעולות מעורבות לבנים ולבנות שבסופם התחוללו "ריקודים מעורבים צנועים". (ראי/ה על כך להלן). בימים ההם היו ריקודים מעורבים בבני עקיבא והם היו נוגעים ללב בתמימותם. במשך כל הפעולה המעורבת היינו מחליפים מבטים גנובים עם הבנות, וחיכינו לרגע שבו תסתיים הפעולה וכולנו נצא לרחבה שבחזית סניף בני עקיבא שברחוב חזנוביץ'. כשהגענו לרחבה היינו יוצרים בלי מילים מעגל מעורב של בנים ובנות, ומתחילים לשיר כמו מתפללים "בין הרים ובין גבעות טסה הרכבת ומכל הבחורים אותך אני אוהבת". תוך כדי תפילה היינו מצפים בכליון עינים עד שאיזו בת אמיצה במיוחד תיכנס למרכז המעגל ותתחיל לחולל בדילוגים חינניים עד שתעמוד מול בחיר ליבה המאושר והמפוחד שיחליף אותה במעגל ויחולל תקוות מגושמות בקרב הבנות הממשיכות להתפלל במעגל המניין המקודש. כעבור שבע-שמונה חילולים מרגשים לצלילי "בין הרים ובין גבעות" היתה שליחת הצבור התורנית מתחילה למלמל את "בן לוקח בת", וכל המעגל המקיף אותה היה מצטרף בגילה וברעדה "בן לוקח בת ובת לוקחת בן הרבי אמר אסור להתחתן"... המדרגה השלישית של הריקודים היתה אצל אלו שהלכו לחוגים הסלוניים. זו היתה המדרגה המושחתת וה"מנוונת" ביותר. הבנות היו באות לשם בלבוש יותר צמוד והריקודים היו ממש בבחינת חלול הקודש. בעיקר ה"סלואו" שכשהוא התנגן היו מחשיכים את אולם הריקודים והבנים הנועזים היו מצמידים אליהם את הבנות והיו ממש מרגישים את השדים שלהן נצמדות וזה היה מגרה וזה מאד מאד מסוכן... לעומת זאת, ממש בקצה המנוגד, נצבה לה בגאווה הדרגה העליונה של הריקודים ואלו הריקודים של בחורי הישיבות שבמהלכם רקדו הבנים בלבד בינם לבין עצמם. בהתלהבות מרובה . בדבקות ממש. הריקודים הללו התחוללו בכל חתונה ושבע ברכות באירועים כמו הכנסת ספר תורה וכמובן בשמחת תורה. היה משהו מאד ארוטי בריקודי הבנים הללו והיינו מנצלים כל הזדמנות כדי לרקוד אותם וכדי להביע את העוצמות הסמויות של הארוס... [9] חוץ מריקודים מנוונים ותעודת בגרות אין בראשך כלום - אחד המשפטים המתנשאים ביותר ב"מסה" הזאת ש(כמעט ו)אין בה אפילו משפט אחד שאיננו מתנשא או מכליל או בעל דעות קדומות... בבטחון מוחצן המאפיל על חוסר בטחון מוחלט אני נכנס לתוך ראשם של רבבות נערים בני גילי וקובע באופן נחרץ שלא מצאתי בראשם מאומה מלבד "ריקודים מנוונים ותעודת בגרות". למה מי אני בכלל שאני מרשה לעצמי לדבר בצורה כזאת... זה כל כך מביך ומחריד... [10] קריירה אישית - כדאי לשים לב שאפילו המלה "קריירה אישית" נחשבה אז למושחתת בעולם שממנו באתי. נער לפני צבא שמעדיף את הקריירה האישית שלו על פני התרומה לחברה, לעם ולמדינה הוא בלתי מוסרי בעליל... [11] רצוני לדבר אליך חבר תנועת הנוער ובן הקבוץ - אתך יש לי כמה נושאים משותפים - יש כאן הירארכיה מוסרית ברורה המורכבת מארבע דרגות - הדרגה המוסרית הנחותה היא זו של כל אלו שהתדרדרו ל"חברה הסלונית". הם רשעים גמורים. אין להם ערכים בכלל וכל מה שיש להם בראש זה "מסיבות חשק" נהנתניות ואגואיסטיות. לעומת זאת, לבני הקבוצים החילוניים ולחברי תנועות הנוער החילוניות יש עדיין ערכים פה ושם, למרות שהם בחזקת תנוקות שנשבו וחוטאים בעל כורחם. קצת מעליהם נמצאים בני הנוער הדתי ותלמידי הישיבות התיכוניות. כל מי שנמנה על כל אחת משלוש הדרגות הללו עתיד להתגייס לצבא בתוך שנה, וההתגייסות הזאת תהיה בבחינת התאבדות מוסרית ממש. כי הצבא, כפי שנראה בהמשך הוא בלתי מוסרי בעליל, והשנתיים שבהם הם עתידים לשרת בצבא ידרדרו אותם לתהומות מוסריים איומים ונוראים. הרבה מעל שלוש הדרגות הללו ניצב בחור הישיבה הגבוהה האנטי-ציונית. הוא בן תורה אמיתי ולא מזויף כמו זה מהישיבה התיכונית שתלמוד התורה שלו נגוע בלימודי חול טמאים ומסוכנים. בנוסף לכך, כפי שנראה בהמשך, מבודד בן התורה האמיתי את עצמו מהעולם החיצוני היצרי המאיים, ועצם הבידוד הזה שומר את נפשו, ומותיר אותו טהור מבחינה מוסרית... [12] ה"מתחדש" - המלה "מתחדש" מסתננת בסארקזם בין השפתיים, ויש בה כדי להבליט את כל הרע והמפתה שבעצם העניין הזה שנקרא התחדשות. כפי הנראה טרם הכרתי אז את הכלל "חדש אסור מן התורה", שהיווה את הסיסמה המכוננת של האורתודוכסיות החרדית. למרות זאת נראה לי שהפנמתי את רוחה של הסיסמה הזאת. לימים תהפוך ההתחדשות לערך מיוחל בעיניי. האדם המתחדש ייחשב בעיניי לכזה שיש בו אהבת תורה ותשוקה להיות מקורי ויצירתי. האדם המתחדש בעיניי הוא האדם המקורי והאדם המקורי הוא זה החולש על כל המנעד של המלה "מקורי". הוא מקורי במובן הקמאי של המלה הזאת על ידי כך שיש לו גישה אל התורה והנביאים והתלמוד ויתר המקורות המיתולוגיים שלו. והוא מקורי במובן החדשני ביותר של המלה "מקורי" על ידי כך שהוא יודע לדרוש ממקורותיו את המדרשים החדשניים והמקוריים ביותר... כדאי גם להעיר בהקשר הזה ש"התנועה ליהדות מתחדשת" הוא שמה העברי של התנועה הריקונסטרוקציוניסטית הפעילה בעיקר בצפון אמריקה. בבית המדרש המרכזי של התנועה הזאת לימדתי שמונה שנים, והתחברתי בעיקר לצד המתחדש שלה. בכל בתי המדרש בהם למדתי ולימדתי שאפתי לקיים את המימרה התלמודית "אין בית מדרש ללא חידוש". העולם המדרשי שלי מושתת על המימרא הזאת המתנגשת חזיתית במימרא "חדש אסור מן התורה"... [13] אני באמת מקווה רק שאינך אגואיסט ושואף טובה עצמית כמו עמיתך ה"מתחדש" - העולם האנושי היה אז ברור ושקוף ומחולק ל"מוסריים בעלי ערכים ועקרונות" ול"אגואיסטים שואפי טובה עצמית". כל ההולכים לישיבות גבוהות, ללא יוצא מהכלל, נמנו על הראשונים, וכל בני ה"חברה הסלונית" נמנו על האחרונים. "בני הקבוץ וחברי תנועות הנוער" נחשבו אז לכאלו שאינם חשודים על אגואיזם לשמו מעצם העובדה שלא השתמטו מהשירות הצבאי ורבים מביניהם היוו את התשתית של הלוחמים הקרביים.משום כך נחשבו לכאלו שיש בהם לפחות קורטוב של אידיאליזם. יחד עם זאת, במסגרת ההתנשאות הטוטאלית שלי היה לי חשוב להבהיר שקורטוב האידיאליזם בקרב "בני הקבוץ וחברי תנועות הנוער" (החילוניים והדתיים) איננו ערובה מוחלטת לחיי ערכים, ואין בו חסינות בטוחה מפני ההידרדרות לאגואיזם המאפיינת את כל בני ה"חברה הסלונית". הסיבה לכך נעוצה כמובן בעובדה שהעולם הערכי של תנועות הנוער והקבוצים איננו מושתת על ה"עקרונות האמיתיים של היהדות האמיתית" המתגלמים אך ורק אצל בחורי הישיבות הגבוהות. משום כך היה לי חשוב ליידע את חבר תנועת הנוער בדרכי המתנשאת והסרקסטית, שאני מאד מקווה בשבילו שאיננו אגואיסט כמו עמיתו ה"סאלוני" וה"מתחדש"... [14] רוב בני הישיבות משרתים במוקדם או במאוחר בצבא, מי במילואים ומי בשירות סדיר - זהו שקר גס וחצוף ששמעתי פעמים רבות באותה שנה מבחורים ורבנים בישיבות האנטי-ציוניות הללו. אין לי כאן את הנתונים המדויקים (צריך לחפש אותם) אבל לא צריך ממש לחקור כדי להבין שהרוב הגדול של בחורי הישיבות החרדיות בשנות החמישים והששים לא שירתו בצבא עד עצם היום הזה. אבל בכלל לא הפריע לי אז לפרסם שקר כזה כי האמנתי לבחורים ולרבנים הללו שכל מלה היוצאת מפיהם היא אמת לאמיתה כי הם בני תורה אמיתיים ומוסריים שאף פעם לא משקרים. [15] עובדה נוספת היא שבשעת חירום לא עלינו ינטשו בני הישיבות את ספרי הלימוד ויילכו לעמדות – גם העובדה הנוספת הזאת לא מתחילה בכלל לעבור את מבחן העצמאות ומתגלה בדיעבד כשקר גס ושחצני. בארבעים ושבע השנים שעברו מאז נכתבה הרשימה היהירה הזאת עברנו "לא עלינו" את מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה, מלחמת יום כפור, מלחמת לבנון הראשונה, מלחמת שלום המפרץ, מלחמת לבנון השניה, ועוד מלחמות חלקיות ומבצעים רבים. נדמה לי שלא אחטא לאמת אם אניח שרוב רובם של בחורי הישיבות באביב 1967 לא "הלכו לעמדות" ולא נטלו חלק באף אחת מהמלחמות הללו... (לפתח ולהוציא נתונים) [16] צעיר שאינו הולך לישיבה משרת בצבא שנתיים תמימות - בזמן פרסום הרשימה הזאת היה השירות הצבאי שנתיים בלבד. עובדה זו כשלעצמה משמעותית ביותר, שכן כעבור כמה חודשים יאריכו את שירות החובה לבנים לשלוש שנים. נדמה לי (צריך לבדוק) שהארכת השירות נעשתה בשני שלבים – בשלב ראשון האריכו בחצי שנה לשנתיים וחצי, וזמן קצר לאחר מכן נקבע משך זמן שירות החובה לשלוש שנים. אני, מכל מקום, עתיד להתגייס שנה ורבע לאחר מכן (ב-24 ביולי 1968) לתקופה של שלוש שנים. מיותר לציין שמאותה תקופה ועד עצם הימים הללו נשאר משך שירות החובה לשלוש שנים (לבנים. ושנתיים לבנות)... ארבעים ושש שנים כבר עברו מאז ובמשך כל השנים הללו נותר משך שירות החובה לבנים שלוש שנים. עכשיו שניכם, אליה והלאי, בעיצומם של שלוש השנים הללו. אתם מסורים לשירות לחלוטין ונמצאים בקורסי פיקוד ביחידות קרביות. במשך שלוש השנים הללו אין לכם בעולמכם אלא דל"ת אמות של התמסרות ליחידות שלכם ולמשימות שלכם. קרוב לודאי שאחד משניכם (או אפילו שניכם) יחתום קבע לשנה או יותר כדי לשרת כקצין ביחידה, ולעניין הזה יש השלכות משמעותיות. מה עוד שאחד מכם – אליה – התנדב לשנת שירות נוספת לפני הצבא (במכינה צבאית) . פירושם של כל הנתונים הללו הוא ששנים משמעותיות ביותר מחייכם אתם מקדישים לשירות החשוב הזה, וברור לחלוטין שהשנים הללו מרחיקים מכם את יעד המימוש העצמי וההגשמה העצמית באחד מהמקצועות שטרם בחרתם לכם. זה מרחיק את הזמן שבו אתם יוצאים לחיים. אתם גדלים כבר לחיות בצל השירות הצבאי הזה, ממש כשם שאני גדלתי כך, ואולי אפילו יותר. יש לכך גם משמעות כלכלית מרחיקת לכת. קודם כל בגלל העובדה שכל אלו בני גילכם המשתמטים מן השירות (ומדובר כבר בקרוב לחמישים אחוז מבני השנתון) בונים להם את הקריירה בשלב מוקדם יותר, ומפחיתים את הסיכוי שלכם להיקלט בשוק ולהיות בין הראשונים בתחומכם. אתם בחרתם להקפיא את כל הכישורים שלכם למשך שלוש (ויותר) השנים הללו ולתעל את כל היצירתיות ואת כל הארוס ואת כל הכישורים שלכם בכיוון הצבא. אין ספק שיש לכך השלכות משמעותיות לעתידכם הכלכלי וליכולת שלכם להיקלט בשוק החיים האכזרי ולמצוא לעצמכם "מקום טוב באמצע"... [17] ילכו להם בחורי הישיבות לצבא מיד אחרי התיכון - יש כאן בעיקר התייחסות אל הקבוצה הזאת של בחורי הישיבה החרדים שסיימו תיכון או ליתר דיוק ישיבה תיכונית. כלומר דובר אז בפירוש על מגמה של בוגרי ישיבה תיכונית שמחפשים מסלול של לימוד תורני בחינת תורתו אומנותו ובחינת והגית בו יומם ולילה ולא רק שש שעות ביום כפי שנהוג בישיבה התיכונית. שוב חשוב להראות את המציאות המעניינת שהיתה אז שבה כמעט ולא היו ישיבות ציוניות ללכת אליהן כי אלו שמשכו בחוטים היו ראשי הישיבות והרמים שרובם ככולם באו מהחוגים החרדים הליטאיים... יש כאן ממש הבדל בין אלו שיהיו בישיבות תיכוניות שלוש ארבע שנים אחר כך (כמו, למשל, אחי בֵּנִי) – להם כבר תהיה אופציה משמעותית של ישיבות ההסדר הראשונות שקמו מיד לאחר מלחמת ששת הימים. כעבור עשר שנים ילכו כבר רובם המוחלט של המעוניינים בישיבה גבוהה לישיבת הסדר או לישיבה ציונית... [18] ילכו להם בחורי הישיבות לצבא מיד אחרי התיכון, או בהגיעם לגיל גיוס, ישרתו את השנתיים כמו כולם, ולאחר מכן ישובו לתלמודם וישקעו בו ככל העולה על רוחם - כאן יתחיל להתפתח המהלך המתאר את הישיבה לא רק כמקום של לימוד אקדמי אלא כאל מקום של עיצוב מוסרי ורוחני של הצעיר המתבגר. כאן נמשך הנסיון לשלול מכל וכל את ההשוואה של הישיבה לאוניברסיטה. ואכן, ההבדל הוא לכאורה תהומי. כך עלה אז ועולה היום מדבור עם רוב הרבנים והמחנכים... המציאות שבתוכה גדלנו בארץ הזאת היא כזאת שלכאורה אין בה סתירה בין האופי של הסטודנט לאופי של החייל. גם סטודנטים מודעים מאד לתרבות של ספורט ומודעות גופנית. המילואים היו חלק בלתי נפרד מהחיים הסטודנטיאליים. האוניברסיטאות שתפו פעולה עם יחידות המילואים והלכו ככל האפשר לקראת הסטודנטים המילואימניקים שלהם. אפשר לומר בפירוש שבשנות הששים שבהם נכתבה הרשימה הזאת היו רוב הסטודנטים בוגרי שנתיים סדיר ובנוסף לכך נראה לי שרובם היו גם מילואימניקים ביחידותיהם הרבות. אחרי הכל גיל הלימוד באוניברסיטה – שנות העשרים – היה מטבע הדברים גם הגיל הדומיננטי ביותר של שירות המילואים. גם דמותו של הסטודנט היתה אז המשך דמותו של החייל, כמו גם מראהו ולבושו – צבר מחושל וחסון ושיח הסטודנטים באותם ימים היה במידה מרובה שיח לוחמים. שונים לחלוטין היו הם פני הדברים בישיבה. הלבוש בישיבות הגבוהות אז היה באופן ברור שונה ומנוגד ללבוש הצברי של החיילים והסטודנטים. החליפות השחורות והחולצות הלבנות והעניבות, ובעיקר המגבעות שיוו לנושאיהם מראה אחר לחלוטין. מראה אירופאי גלותי. אמנם הפלאי וכמה מהפעילים שאליהם נקשרתי ניסו לשוות לעצמם מראה צברי וגם גינונים כאלו ושפה וסלנג ו"חברהמניות", אבל על אף כל המאמץ הם נראו יותר אירופאים ובנוסף לכך ממש לא יכלו להרשות לעצמם להיות צבעוניים בלבוש ואפילו לו להיראות שזופים יתר על המידה או חסונים... באמת יש משהו שונה ומנוגד בין האופי והמהות וה"לוק" הישיבתי לבין ה"לוק" הצבאי... [19] כל אחד מאתנו יודע שהמוסר וההתנהגות בצבא לא מהמשובחים הם - זוהי טענה נבזית ביותר שיש להתמודד אתה ולהקדיש לה לא מעט. נבזית היא עצם העובדה שהרשיתי לעצמי לכתוב דבר כזה כבר ב1967 ולדבר בהתנשאות כזאת על כך שהצבא הוא מאד לא מוסרי... על איזו מוסריות מדובר כאן? כדאי לשים לב לב שעדיין לא מדובר על האתגרים המוסריים העצומים שיהיו לצבא הזה החל מעוד חודש על רקע הכיבוש הגורף שמעצם מהותו הוא עלול להביא לידי גילויים רבים של אי מוסריות. האם למוסריות הזו או אולי דוקא ל"מוסריות המינית"?... (לפתח) אני רוצה לנוע בין המשפט הזה לבין הקליפ הרשמי של הפגנת המיליון שייבחר כך בעוד 47 שנים על ידי האתר החרדי "ככר השבת". [20] הזלזול בערכי מוסר אופייני לחיילים רבים. רק יחידים מצליחים להחזיק מעמד ולא להיסחף בזרם. כל זאת ביחס לכל צעיר וצעיר ללא קשר לדת ולמסורת - יש לעשות סדר בקלות הבלתי נסבלת שבה משתמשים במלה "מוסרי". בעצם יש להבין שיש משהו בלתי מוסרי בקלות הבלתי נסבלת שבה יכול כל אחד לעשות לעשות שימוש במלה "מוסרי". המציאות שבה אנו חיים הפגישה אותנו אינספור פעמים עם בני אדם שעושים מעשים בלתי מוסריים בעליל בשם המוסריות שבה הם מנופפים. זאת ועוד: המציאות הפגישה אותנו פעמים רבות גם עם התופעה שמעשה המוגדר כמוסרי על ידי אדם אחד מוגדר כבלתי מוסרי על ידי אדם אחר. הסיבה לכך נובעת כמובן מהעובדה שלמלה "מוסרי" יש בו זמנית הוראות שונות ומנוגדות. הרי שאלת מוסריותו של הצבא איננה יורדת מהפרק וכך צריך להיות. אפשר לדבר בכותרות פשטניות ולקבוע שצבא בעת ובעונה אחת הוא הדבר הכי לא מוסרי בעולם והדבר הכי מוסרי בעולם. אם, למשל, מדובר ב"צבא הגנה" הרי שנטיית הלב תהיה לראות בו צבא מוסרי הנחלץ להגנת המך והזקן. אם, לעומת זאת, נגדיר צבא כלשהו כ"צבא כיבוש" הרי שבעצם ההגדרה הזאת אנו קובעים שיש משהו בלתי מוסרי בעצם קיומו של צבא כזה. אבל הדברים אף פעם לא נשארים ברמה הפשטנית הזאת, שהרי צבא הגנה עלול להפוך לצבא כיבוש, וגם צבא כובש עסוק מדי פעם בהגנה על חלשים. בנוסף לכך יש להבחין בין דבור על צבא מוסרי (או לא) לבין חיילים מוסריים (או לא). יכולים להיות הרבה חיילים מוסריים בצבא כיבוש כשם שיכולים להיות הרבה חיילים בלתי מוסריים בצבא הגנה. מחובתנו להיות מודעים לכך שהצבא עלול להפוך בקלות למקום בלתי מוסרי. [21] תארו לכם בפני איזה מבוך יעמוד צעיר דתי שנוסף לשמירה על ערכי המוסר הוא חייב גם להקפיד לקיים כל מצוה ומצוה - מהקטע הזה ברור שבדברו על "מוסר" מתכוון הכותב למוסר מיני וליתר דיוק להתגברות על היצר הרע המיני. זה כל כך אופייני לתקופה ההיא שבה לא הייתי מסוגל לכתוב אפילו מלה אחת על המיניות, למרות שבדיוק לזה התכוונתי. הרי חלק משמעותי מתהליך ההחזרה בתשובה שעבר עליי בשנה שקדמה לכתיבת הרשימה הזאת הסתובב סביב עניין הטוהר המיני. הכניסו לי לראש שכל הרומנים הללו שאני מנהל עם חברות זה לא טוב לפני הנישואין וזה פשע חמור שאם אמשיך בו אין לי כפרה. הם הבהירו לי שהגבורה האמיתית היא לכבוש את היצר, ונתנו לי בעצם להבין שמי שהולך לצבא מבלי להתחשל מבחינת ההתגברות על היצר הוא חלש מאד. כלומר, כלפי חוץ הוא חייל גבור וקרבי אבל למעשה הוא חלש מאד כי הגבור האמיתי הוא זה אשר כובש את יצרו... [22] הזלזול בערכי מוסר אופייניים לחיילים רבים. רק יחידים מצליחים להחזיק מעמד ולא להיסחף בזרם. כל זאת ביחס לכל צעיר וצעיר ללא קשר לדת ולמסורת - הדברים נאמרים כאן בפירוש: הישיבה מחשלת והצבא מחליש. קשה לדרוש מ"נער רך בימים" לקפוץ ישר למאורת הפריצים הצבאית. הוא יאבד שם את מעט המוסר שאיכשהו השתמר אצלו עד כה. הפחד כאן הוא מהסרת המחיצות הרבות המפרידות בין הנער הרך לבין העולם החיצוני האכזר שבו אין אלוהים ואין מוסר... [23] נער דתי שסיים תיכון ורוצה לפנות לישיבה גבוהה - מדובר כאן על מסיימי תיכון שרוצים ללכת לישיבה גבוהה או ליתר דיוק על מסיימי ישיבה תיכונית. האמת היא שלמעשה מדובר כאן בעידן שהוא טרום ישיבות ההסדר. אמנם היתה ישיבת כרם דיבנה שהיתה ישיבת הסדר אך היא היתה יחידה והיתה רחוקה מאד מהתודעה שלנו. לא יודע אם שמעתי עליה אז או לא אבל היא היתה מאד חריגה בנוף הישיבות. בחורי הישיבות שהשפיעו עליי אז באו מהישיבות הליטאיות הלא-ציוניות (אנטי-ציוניות), וביניהם היו לא מעטים שהיו בוגרי ישיבות תיכוניות. בכל אחד מהמחזורים שמעליי במדרשיית נע"ם יצאו עשרות בוגרים הישר לישיבות גבוהות כגון סלובודקה חברון איתרי כפר חסידים עזתה ועוד. כל אלו לא הלכו לצבא ונתנו לנו להבין שהם דוחים את שירותם הצבאי. ככלל תופעה של בחור ישיבה שהולך לצבא היתה חזיון נדיר מאד בתקופה ההיא. מתוך כ-20 ר"מים שהיו לנו במדרשיה (4 בכל מחזור בתוספת עוד כמה) רק אחד (הרב אריה) שירת בצבא, וסיפרו עליו נסים ונפלאות. הפכו אותו ללוחם סיירת מהולל ואין לי שום דרך לבדוק עכשיו עד כמה הגזימו. אבל הוא לפחות היה בצבא ביחידה קרבית... [24] דעותיו עדיין אינן מוצקות ויציבות. חייב הוא לייצב את דרכו ורק אז לגשת לשירות בצבא - הנער הזה, כלומר אני, מודה בפסקה הזאת שהוא, כלומר כל בני ה-18 בוגרי הישיבה התיכונית הם עדיין לא יציבים. במה באה חוסר יציבותם לידי ביטוי? – בכך שטרם הפנימו את הרוח הישיבתית האמיתית השונה כל כך מהרוח הישיבתית המזויפת שהיתה מנת חלקם בארבע שנות הישיבה התיכונית. יש כאן בעצם תיאור די אוטנטי של פרשת דרכים בה היה שרוי בוגר הישיבה התיכונית בן ה-18 – האם עליו לפנות אל הצבא או אל הישיבה. אם ילך לשלוש-ארבע שנים בישיבה יתחזק ויתחשל וילמד גמרא ויקרא ספרי מוסר [25] זהו נוער בעל השכלה כללית גבוהה ביותר וחלקו הגדול כבר התחנך לחיי פנימיה ומשטר - בתוך חודשים ספורים, כהמשך ישיר למפץ הגדול של מלחמת ששת הימים, יתחילו רבים מבני הישיבות התיכוניות ובוגריהם לפוצץ את ההורמונים שלהם על כל הגבעות הרעננות והמשוחררות של יהודה ושומרון. המפץ הגדול, כך יסתבר במהרה, יביא בעקבותיו מאות ואלפי מפצים קטנים שיקבעו בשטח עובדות חדשות בדמותם של התנחלויות וישיבות הסדר. מהר מאד תתמלא הארץ במאות רבות של בחורי ישיבות גבוהות ציוניות, שרובם ישלבו את תלמוד התורה שלהם בשירות צבאי. במקביל יתמעטו מאד בוגרי הישיבות התיכוניות שילכו לרעות בשדות הישיבות החרדיות האנטי-ציוניות... (להמשיך) [26] זה נשמע מאד מגוחך מבחינתכם - אני מודה ומתוודה שבזמן שכתבתי את הדברים הללו לא האמנתי בכך שבעזרת הלימוד אנו מגינים על גבולות הארץ. הרי הייתי אז בתהליך עמוק של הדחקה. עצם העובדה שהעליתי את הטיעון הזה היה לי חשוב לקשור אותו עם פעולת הגיחוך מראה שהייתי מאד מוטרד מעצם התקפות שלו. היה לי חשוב להחצין את האמונה הזאת שהלימוד מגן על הגבולות ממש כשם שהיה לי חשוב ליחצן אותה... עצם ההחצנה והיחצנות הללו עזרו לי ליצור מחיצות בין הספקן שבי לבין הפסקן שבי שמדגיש בוודאות נחרצת שהוא מאמין באמונה שלמה שהלימוד מגן על גבולות הארץ... [27] האם באמת הצלחנו להחזיק מעמד כנגד צבאות עדיפים עלינו פי כמה הן בכמות והן באיכות רק בגלל כוחנו? אולי בכל זאת היתה כאן יד עילאית מכוונת? - הטיעונים ה"הסטוריים" הללו (במרכאות כפולות ומכופלות) הם כל כך מביכים... יש כאן בורות מוחלטת הנובעת מהדחקה מוחלטת של התפיסה הציונית המאמינה שאפילו אם בדוחק יש איזשהו כח עליון אין לסמוך עליו כלל שיושיע את עם ישראל, ובודאי שאין לבנות על כך שהוא יילחם לנו ואנחנו נשב בחיבוק ידיים או נתפלל בעצימת עינים... אמונה ציונית מפוכחת זאת היתה הטורבו של העשיה הציונית שלצד הקמת ישובים וכיבוש השממה הובילה גם להקמת כח המגן העברי שלימים יהפוך להיות צבא ההגנה לישראל. אחד ממקורות ההשראה החשובים להקמת כח המגן העברי הוא הקטע הבא מתוך "מתי מדבר" של ביאליק - פֶּתַע פִּתְאֹם יִתְנַעֵר דּוֹר עִזּוּז וְגִבּוֹר, דּוֹר גִּבּוֹר מִלְחָמָה... הֵם קֹרְאִים:"אֲנַחְנוּ גִּבּוֹרִים! דּוֹר אַחֲרוֹן לְשִׁעְבּוּד וְרִאשׁוֹן לִגְאֻלָּה אֲנָחְנוּ! יָדֵנוּ לְבַדָּהּ, יָדֵנוּ הַחֲזָקָה אֶת-כֹּבֶד הָעֹל מֵעַל גְּאוֹן צַוָּארֵנוּ פָּרָקָה... וּמִי אָדוֹן לָנוּ?! גַּם-עַתָּה – אִם-סָגַר עָלֵינוּ מִדְבָּרוֹ אֵל נָקָם, כִּמְעַט נָגַע בָּנוּ שִׁיר עִזּוּז וָמֶרִי – וַנָּקָם! לַחֲרָבוֹת! לָרְמָחִים! הִתְאַחֲדוּ! הֵימִינוּ! עַל-אַף הַשָּׁמַיִם וַחֲמָתָם – הִנְנוּ וְעָלִינוּ – בִּסְעָרָה!" "הִנְנוּ וְעָלִינוּ! אִם-אָסַף הָאֵל מֵעִמָּנוּ אֶת-יָדָיו וַאֲרוֹנוֹ מִמְּקוֹמוֹ לֹא-יָמוּשׁ – נַעַל-נָא אֵפוֹא בִּלְעָדָיו!... וּפָנִים נִתְרָאֶה בָאוֹיֵב הֶחָמוּשׁ! הַאֲזִינוּ! הַסְּעָרָה גַּם-הִיא קוֹרֵאת לָנוּ: "הָהִינוּ!" לַחֲרָבוֹת! לָרְמָחִים! יִתְפָּרְקוּ הֶהָרִים, יִשְׁתַּבְּרוּ הַגְּבָעוֹת אוֹ יִפְּלוּ פְגָרֵינוּ חֳמָרִים חֳמָרִים – הִנְנוּ וְעָלִינוּ הֶהָרָה!" (ציטוט בדילוגים ובשבירת שורות) לפתע פתאום מתנער דור המדבר של ביאליק ומורד בגזירה האלוהית הקובעת כי במדבר הזה יפלו פגריו ארבעים שנה, ורק בני הדור הבא יזכו להיכנס לארץ המובטחת. גזירה כזאת אינה מקובלת על בני הדור המתנער. מי יעלה בהר? הם שואלים את עצמם, ועונים, "הננו ועלינו", ממש כמו בתורה, ומיד לאחר מכן הם מוסיפים: "אם אסף האל מעִמנו את ידיו וארונו ממקומו לא ימוש - נעל אפוא בלעדיו". אם האל אינו רוצה או אינו יכול להיות "יהוה עזוז וגבור יהוה גבור מלחמה", נהפוך אנו להיות "דור עזוז וגבור דור גבור מלחמה". אחרי ככלות הכל, ועל אף כל מה שנכתב, לא האל הוציא אותנו ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה - "ידינו לבדה, ידינו החזקה - את כובד העול מעל גאון צוארנו פרקה". ואם פסק האל פסיקה לדורות כי דורנו לא יהיה הדור שייגאל, לא נתחשב בפסיקתו, ונפסוק הלכה לעצמנו, ונקבע לדורות הבאים כי אנחנו "דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה" כל העניין ה"ציוני" לא מוזכר כלל ברשימה הזאת והוא היה מחוץ לתחום המחשבות שלי במסגרת הישיבה התיכונית. האידיאולוגיה הציונית המשיחית לא היתה מוכרת אז. היא לא היתה מוכרת לי באופן אישי ולא היתה חלק מהשיח שהיה לנו אז בבני עקיבא ובישיבות התיכוניות. כל אלו מבינינו ומהשנתונים הקודמים שהחליטו ללכת לצבא לא עשו זאת בגלל הרעיון הציוני שעל האדם היהודי לקחת את גורלו בידים ולא להסתמך על אלוהים. היתה השלמה פסיבית עם ההנחה שיש כאן איזשהו כח עליון שמכוון ויתכן מאד שעסקו בנושא הזה באופן כללי בשיעור מחשבת ישראל. ודוקא הפסיביות הזאת הותירה חלל פנוי ל"שורפים" החרדים והכריזמטיים שגייסו אותנו לתנועת "בני תורה" והבטיחו לנו שוב את יד ההשגחה המכוונת המתערבת בחיי היום יום. הם בודאי לא קראו לעצמם "לא ציונים" ובודאי שלא "אנטי-ציונים" ולא היתה מודעות היא כמובן עתידה לפרוץ בעוד חודש וחצי כשיתחוללו ה"נסים" הגדולים שיביאו ל"שחרור" ירושלים יהודה שומרון וסיני. אז, כמובן, תהיה הטענה הזאת מאד דומיננטית והיא תביא את הגל הציוני המשיחי הגדול שיציב שוב בחזית את הטענה שכל הנצחונות הללו לא היו יכולים להתחולל ללא אצבע אלוהים מכוונת. לא הייתי מודע אז כלל לטענה משום כך, כל עוד ישליך עם ישראל את יהבו על אלוהיו ההסטורי הוא לא יזכה למדינה ולא יזכה לריבונות. (חסר קטע) שהציל את עם ישראל ומה שגרם להקמת המדינה ולנצחון בכל המלחמות זה כמובן האמונה והיהדות ואלוהים – כבר ב-67 לפני מלחמת ששת הימים (!) יש כאן הנחות עבודה שבבטחון מוחלט ומתוך בורות שכבר הייתה ב67 ומתוך הנחות שסותרות חזיתית את כל ההסטוריה הציונית או ליתר דיוק את הנרטיב הציוני. זה שכבר באביב 67 כבר לא מוכר הנרטיב הזה, וזה מסביר היטב מדוע ארבעים יום לאחר מכן כשיתחולל הנס הגלוי של שחרור ירושלים וארץ ישראל יפול הכל על קרקע בשלה של יצירת נרטיב גוש אמוני אנטי ציוני חלוני... כי הנרטיב הציוני החלוני כבר לא היה רלונטי באביב 67... [28] אני, למשל, רואה את יעודי לעתיד, לאחר שנים רבות בישיבה, כמחנך. שאיפתי היא להקנות לנוער ולעם את עקרונות היהדות. משתוקק אני להחדיר בעם תודעה יהודית ומחשבת ישראל - חשוב מאד להבין שעל פי הנתונים שהיו לי אז בעולמי הצר היה לי ברור שאם אשאר במסגרת הציונית דתית שבה גדלתי לא אוכל לממש את עצמי כמחנך. מחנך, על פי תפיסתי אז, היה אך ורק זה שמקנה לנוער ולעם את הדבר הזה שנקרא "עקרונות היהדות". ואת "עקרונות היהדות", על פי תפיסתי אז, אפשר היה לרכוש ולממש אך ורק בישיבה הגבוהה החרדית והאנטי-ציונית. אני, כמובן, הדחקתי אז לחלוטין את עובדת היותן של הישיבות הגבוהות הללו אנטי-ציונית במהותן, כי הערך הזה שנקרא "ציונות" לא היה אז חלק מעולם הערכים שלי. אבל היה ברור לי שהדרך אל ה"חינוך", אל ה"עקרונות" ואל ה"יהדות" עוברת אך ורק במקום הזה שנקרא ישיבה גבוהה. [29] בחורי ישיבות בשלים ומחושלים הממשיכים לדאוג לעורם הם, ומחזקים עוד ועוד את הכרתם על ידי לימוד, ואת אחיהם המתרחקים מהיהדות - יש כאן עוד הנחה שטחית ומסוכנת המובלעת ברשימה השטחית והמסוכנת הזאת. על פי ההנחה הזאת ככל שאתה קרוב יותר ל"יהדות" כך אתה יותר מוסרי, וככל שאתה מתרוקן יותר מערכים כך אתה מתרחק יותר מה"יהדות"... ועבירה גוררת עבירה – כתוצאה ישירה מההנחה השטחית הזאת נובעות בין השאר ההכללות המסוכנות הבאות – א הישיבה (הגבוהה והחרדית) היא מקומה הטבעי והאמין ביותר של ה"יהדות" והישיבה היא המייצגת הנאמנה ביותר של ה"יהדות" ; ב ככל שיש בך יותר "יהדות" כך אתה יותר "מוסרי" ; הישיבה היא המקום המוסרי ביותר. וה"צבא" הוא היפוכה של ה"ישיבה", על פי אותם קריטריונים. לפיכך, הצבא הוא מקום בלתי מוסרי בעליל, ממש כשם שהצבא הוא מקום שאין בו יהדות... אני עומד על כך שהרשימה השטחית והמסוכנת שכתבתי מוליכה בהכרח למסקנות השטחיות והמסוכנות הללו... [30] ... אם אתה לא תדאג לשני, ומשום כך יתרחק הוא מהיהדות – יש גם בך הרבה מהאשמה המוטלת על אותו מתבולל - עוד הנחה שטחית ומסוכנת – מכיון שהתממשותה של ה"יהדות" באה לידי ביטוי ב"ישיבה", הרי שרק הישיבה היא מקלט מפני היהדות. הרבה יותר גרוע: כל ה"יהדויות" ה"מודרניות" וה"חדשניות" מוליכות בסופו של דבר להתבוללות. זרע הפורענות נזרע ברשימה הזאת המייצגת את דעת עולם הישיבות החרדיות עד היום. עד היום הם מתייחסים אל כל מי שאינו נמנה על עולמם כאל מתבולל או גוי או ערב רב או עמלק או כל תואר אחר שהוא שם נרדף של מי שחי חיים נטולי מוסריות ונטולי תוכן... והצבא, לפיכך, הוא צבא של מתבוללים, וכל מי שמגיע לצבא הזה אין לו ברירה אלא להתדרדר במדרון החלקלק והמתבולל היורד אל הגיהנום... בסופו של דבר אפשר לומר שהעולם הדיכוטומי של כותב הרשימה הזאת ושל עולם הישיבות שהוא מייצג מחולק לשתי קבוצות – קבוצת היהודים וקבוצת הגויים. על הראשונים נמנים בסופו של דבר אך ורק אלו שעולמם סובב סביב עולם הישיבות ה"קלאסי" וה"מסורתי". כל השאר הם ערב רב... מעורב ירושלמי של ציוניים מתבוללים רפורמים חילוניים שמאלניים בלתי מוסריים בעליל שנחטפו על ידי צבא הצאר הציוני... [31] אחד מעקרונותיה היסודיים של היהדות הוא: כל ישראל ערבים זה לזה, ואם אתה לא תדאג לשני, ומשום כך יתרחק הוא מהיהדות – יש גם בך הרבה מהאשמה המוטלת על אותו מתבולל. ומשום כך רואה אני חובה לקחת על עצמי תפקיד זה של דאגה וערבות לאחי היהודי - ההתעלמות מהאידיאולוגיה הציונית נמשכת. למען האמת לא בהתעלמות מדובר אלא בבורות. והבורות הזאת היא טוטאלית. כשכתבתי את הדברים הללו הדחקתי את המודעות העמומה שלי לעובדה שגדולי הדור החרדים התייחסו אל הציונות כאל תנועת שמד. הם היו מאוימים שתנועת השמד הזאת תעביר על דתם את המוני בית ישראל. בניין המדינה ויצירת מדינת לאום בארץ הקודש נכפו על העולם החרדי שהתבונן במפעל הזה מתוך זרות ואף מתוך עוינות. התגייסות לצבא מנקודת מבט חרדית משמעותה הצטרפות למפעל הלאומי היהודי המודרני, משום שבבסיסה של הצטרפות זו עומד רעיון הסולידריות. צבא־עם בנוי על תחושת שייכות ואחווה הקיימת בין חייליו ובינם לבין האוכלוסייה שעליה הם מגינים, ובשם הסולידריות הזאת הם נחלצים להסתכן אחד למען השני. האידיאולוגיה החרדית דחתה את מושג האחווה הלאומי המחודש הזה, ו”אחיך” במובן המסורתי של המילה אינו אלא “אחיך במצוות” - זה השותף איתך לאורח חיים המחויב להלכה. במונחים אלה של אחווה במצוות היה היהודי מוגדר עד שבאה התנועה הלאומית היהודית המודרנית, ומי שפרק מעליו עול תורה ומצוות נחשב כמי שעזב את כלל ישראל כמומר, משומד, אפיקורוס ומין. ... יש כאן איזו מין תחושה של יחידה קרבית מחתרתית ביותר. משהו כמו חסמבה חרדי בהשראת ספורי ההרפתקה והגבורה של "יד לאחים" שמחרפים את נפשם כדי להציל נפשות אבודות ותועות מצפורני השמד וההתבוללות הציוניים. אני נמנה על יחידה שהיא הרבה יותר נבחרת מהיחידה הכי נבחרת של הצבא. כי עם כל הכבוד לחיילים שהולכים ל"צנחנים ולקומנדו" אני נמנה על החיילים ההולכים להיות הרבה יותר קרביים, ולשם כך אני צריך לעבור גיבוש הרבה יותר ממושך ואימונים הרבה יותר מפרכים. אחרי הכל המשימה שלי היא להגיע לדרגת קרביות כזו שבעוד ארבע-חמש שנים אהיה לוחם כה מחושל שאהיה מסוגל לחדור אל מעבר לקוים המסוכנים ביותר של האויב המתבולל והבלתי מוסרי, ואהיה מסוגל להציל עוד ועוד בנים אבודים ולהחזירם ליהדות ולמוסר... ואין לך משימות נשגבות יותר ומסוכנות יותר מהמשימות הללו... למעשה מדובר כאן על גיס חמישי ממש. על סוס טרויאני של הצלת צעירים יהודים מצפורני החילונות הציונית. ההכשרה הבלעדית לקורס הזה יכולה להתחולל אך ורק בין כותלי ישיבת חברון או סלובודקה או כפר חסידים או כל אחת מהישיבות החרדיות האחרות. זה כמו עתודה תורנית. כמו שהעתודאים דוחים את גיוסם כדי ללמוד רפואה, למשל, וכדי שעם תום הכשרתם ישרתו בבסיסי הצבא כרופאים צבאיים. ממש כך ראיתי את עצמי כמישהו שהולך לעתודה תורנית שאמורה להכשיר במשך ארבע-חמש שנים רופאים רוחניים לעם ישראל. עם תום ההכשרה אתגייס לצבא ואף אחתום קבע לכמה שנים. ושירות הקבע הצבאי שלי יהיה מתוך מסירות נפש ממש ואידיאליזם טהור. את כל הקריירות הגשמיות שיכולתי לעשות אקריב על מזבח העם והמולדת. ארפא כמה שיותר חיילים שנשבו ממחלתם החילונית... [32] יש הסברים (נוספים) רבים לכך, אך לא אוכל למנות את כולם – עוד שקר. אין הסברים נוספים שיש בהם כדי להצדיק את אי ההליכה לצבא. גם להסברים שניתנו עד כה אין כל הצדקה. מדובר בגיבוב של שקרים שאין כל קשר בינם לבין העובדות בשטח. [33] לא רק שבחורי הישיבות אינם משתמטים, אלא שקשה מאד למצוא עוד אידיאליסטים שמקריבים כה הרבה לצבא ולמדינה, כמו אותם בחורי ישיבות יקרים - כאן זה כבר מגיע לרמה של הזיה ממש. אני הוזה בעיני רוחי אודות איזו תנועה של בחורי ישיבות שבראש מעייניהם דאגה להמוני בית ישראל האבודים. אני מדבר בשם תוכנית שבזמן כתיבת הרשימה הזאת לא היתה קיימת כלל. לא היו אז בכלל בחורי ישיבה שהתייחסו אל הישיבה הגבוהה כאל גיבוש רוחני לקראת הצבא. המגמה היתה קודם כל לנסות ולהכניס כמה שיותר בני ישיבות תיכוניות לפרק זמן מסוים בישיבה הגבוהה. לא יכלו להגיד להם את האמת שהם מעוניינים להעביר אותם הסבה טוטאלית מהעולם הדתי ציוני לעולם החרדי האנטי ציוני. את הנוער התיכוני הדתי הזיתי אותה ממוחי הקודח בהשראת מוחם הקודח של הפלאי וחבורתו מ"בני תורה" ומ"יד לאחים". מדובר כאן בתוכנית הצלה גרנדיוזית של מאות אלפי תנוקות שנשבו. כל מה שמפריד בין תנוקות אומללים אלו לבין ההצלה מהשבי הוא הכשרתם של גדולי האידיאליסטים הצעירים בעם ישראל למשימת ההצלה הנועזת הזאת. [34] כ"נ - לפי פשוטו כ"נ הוא ראשי תיבות כתב נוער... ולפי הדרש הכוונה לכ"נ תפילותיי הנידחות...


פוסטים קשורים

הצג הכול

רבי אבהו הוא אבא שלי ואני הוא בר אבא[1] זה הכל דיאלקטיקה בין הנטיה של אבא שלי להבהיר כל דבר מעורפל והסטיה שלי לערפל את הדבר הכי בהיר. אני חושב שזה ההבדל המהותי בין בעל האגדתא לבין בעל השמעתא. ליתר דיו

באביב 1933, שנה לפני מותו בטרם עת, נשא חיים נחמן ביאליק בן השישים נאום ובו תביעה משומעיו. "עלינו", אמר ביאליק, "להשמיע לעולם עשרת דיברות חדשות, שיתבססו על יסוד הישנות, אבל בהבדל קטן: שיתקיימו לא רק בי

משחר ילדותי אני קושר את המילה "משפטים" במילה "אבא". כשאימא שרה לי "אבא הלך לעבודה" ראיתי לנגד עיניי את בניין משרד המשפטים ששכן אז בקצה המזרחי של רחוב יפו, אולי מאתיים מטר מגבול ירדן. צלפים ירדנים דמיו