פרשת הבר-מצוה הקטלנית שלי / בא אל הקדש ב

בא אל הקֹדש

האגדה על פרשת הבר-מצווה הקטלנית שלי


פרשת הבר-מצווה היפה והאכזרית שלי היא פרשת "אחרי מות קדושים" - עד היום היא מתנגנת לי מאליה על חמשת פרקיה ועל לחניה המסתלסלים. כשקראתי אותה מתחילתה ועד סופה היו צלילי הסופרן שלה זכים וטהורים. טעמי המקרא שלה היו ערבים זה לזה, ולא היה בה כל זכר לעונשי המוות הרבים הפוקדים את שורותיה, והמהווים חלק בלתי נפרד מכותרתה.

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ... דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבא בְכָל עֵת אֶל הַקּדֶש...ׁ וְלא יָמוּת".[1] - כבר בשני הפסוקים הראשונים מוזכר עונש המוות שלוש פעמים. בהמשך הפרשה מופיע עונש המוות פעמים רבות נוספות - "אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ מוֹת יוּמָת... וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת אִישׁ מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת... וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם... וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם..."[2] - בסך הכל מדובר בעשרים וארבעה ביטויים שונים ומשונים של עונשי מוות. אין בכל התורה פרשה כמו פרשת הבר-מצווה שלי שיש בה כה הרבה הוצאות להורג.

עד עצם היום הזה מתחוללות כל ההוצאות להורג של פרשת הבר-מצווה שלי בחצר האחורית שלה. מחלון הראווה הזוהר שלה מנצנצת למרחקים כתובת מרהיבה בת שלוש מילים - "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ".[3]

כשקראתי את הפרשה שלי מתחילתה ועד סופה לא הכרתי כלל את האל הקטלני האורב מאחורי רוב העיקולים המסוכנים שלה. אהבתי את אלוהי ילדותי בכל לבבי ובכל נפשי ובכל מאודי, ולא ראיתי בו כל איום. "אלוקים", קראתי לו, "אלוקים שלי". "ידיד נפש", שרתי לו, "נפשי חולת אהבתך". הוא היה החבר הטוב ביותר שהיה לי אי פעם, ובתור שכזה הֵחלתי עליו את הכלל הגדול בתורה - "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹך".[4]

אלוקים היה במקום ההוא ואני ידעתי

משך כל שנות ילדותי הייתי משתף את אלוקים בכל סודותיי הכמוסים. הוא היה יודע לי את כל המחשבות עוד לפני שהתחלתי לחשוב אותן, והיה נושא אותי למרחביו על כנפי דמיונו. כל יום היה מלווה אותי לבית הספר דרך סמטאות שערי-חסד, נחלאות ושוק מחנה-יהודה. כל יום היה מדלג בעקבותיי על גגות הבתים, והיה עוזר לי לחצות את הכבישים עוד לפני שהיו רמזורים בירושלים. כששיחקנו מחבואים בעמק המצלבה, הוא היה מרחף מעליי ומגלה לי את מחבואיהם של כל הילדים. כשהייתי משעין את ראשי על סלע הספירה וסופר עד מאה, הייתי סופר בכוונה רבה, כמו מתפלל: "מימיני מיכאל, משמאלי גבריאל ומעל ראשי שכינת אל. אין מאחוריי אין מלפניי, חת שתים שלוש אני הולך לחפש… ".

בתפילות הוא היה מרחף בין מנורת בית הכנסת לבין התקרה ומתאם לי את הכוונות. וכשזימרתי את פרשת הבר-מצווה שלי, היה הוא המנצח הסמוי שניצח על צלילי הטעמים והאותיות שפרחו מתוך התורה הפתוחה, ומילאו את חלל בית הכנסת. לעולם לא אשכח כיצד נשאבו אליו כל האותיות מתוך התורה הפתוחה. בתחילה הן התפשטו על פני הקומה הראשונה של עזרת הגברים, משם הן פרחו אל הקומה השנייה של עזרת הנשים, ומשם הלאה אל הקומה השלישית של עזרת השם הרחום והאהוב.

אני הייתי המנצח הגלוי. אצבע הכסף שבידי הימנית חלפה על פני התורה הפתוחה ונגעה בכל אות, והייתה האות פורחת מתוך התורה ומטפסת כלפי מעלה. סולם מינורי סמוי מן העין היה מוצב בין אצבע הכסף שבידי לבין המנצח הסמוי שלי, שלא חדל לתאם לי את הכוונות ולרחף בין המנורות. כל האותיות והטעמים של פרשת הבר-מצווה שלי עלו וירדו בסולם מינורי סמוי.

אלוקים היה במקום ההוא.

ואני ידעתי.

בכל עת הייתי בא אל הקֹדש

גם כשהלכנו אל המקומות הטמאים ביותר נותרנו טהורים. אפילו כשליווה אותי בשבת למשחקים של בית"ר ירושלים הוא נותר קדוש, ודאג שגם אני אשאר כזה. המשחקים התחוללו במגרש ימק"א שהיה הומה באלפי מחללי-שבת אשר הצטופפו מחוץ לחומות, על גגות הבתים ועל צמרות הברושים. מעליהם התנשא מגדל ימק"א שהיה הבניין הכי גבוה בירושלים והכי קרוב לשמים. אני ישבתי על החומה הגבוהה המקיפה את המגרש והרגשתי התעלות קדושה. הייתי מוגן לחלוטין וידעתי שכל רע לא יאונה לי. על החומה היו פזורים שברי זכוכית ומסמרים, ופרשי משטרה היו מפטרלים מסביב לחומה כדי להוריד ממנה פרחחים כמוני שהיו מתגנבים פנימה ללא כרטיס. אני זוכר כמו היום איך דאה כמו נשר מעל מגדל ימק"א, כשהוא עוקב אחר המשחק, מגן עליי מפני השוטרים ושומר שלא אפול מן החומה. חולצת השבת הלבנה שלי הייתה מפויחת, והאוויר היה אפוף בעשן סיגריות ובניבולי פה. אף שמץ מכל הזוהמה וחילול השבת לא דבק בנו. כל הקהל המתלהם היה משועבד ליצר הרע ולעבודת אלילים, ואילו אנחנו נותרנו טהורים לחלוטין. מעופפים הרחק מההמון הסוער.

בכל עת היינו באים אל הקֹדש, אלוקים ואני, וכל מקום בו דרכה כף רגלנו היה מחוסן מפני הטומאה ומפני החולין. גם כשהלכנו בגיא הצלמוות של עמק המצלבה לא יראנו רע. הילדים הגדולים של השכונה נשבעו שבלילה יוצאות מפלצות סגולות מן המנזר הנטוש, אבל אנחנו התקרבנו ללא מורא אל סלע הספירה שלנו, והנחנו צעיף צבעוני למראשותינו, והתחלנו לספור את הכוכבים.

הכוכבים היו אז עפיפונים מוזהבים אחוזים בחבלי שנתם של ילדים קטנים. הייתי סופר אותם בכוונה רבה - עשר, עשרים, שלושים, ארבעים, חמישים, שישים ושמונה כוכבים בפינה הדרום מזרחית של השמים, עשר, עשרים, שלושים, ארבעים ושש בפינה הדרום מערבית. מדי פעם נפל אחד הכוכבים, ואנחנו ידענו שכוכבי ירושלים נופלים כאשר ילדיה החולמים נבהלים תוך כדי חלומם, ומושכים בחוזקה את עפיפונם המוזהב...

ירושלים הייתה רחוקה כל-כך. אף מכונית לא הפרה את השלווה של עמק המצלבה. האורות העמומים של רחביה ושערי-חסד נרשמו על פני האופק המזרחי, וגבעת-רם הייתה עלומה מעבר לאופק המערבי. הכנסת, המוזיאון, קריית הממשלה ומגדלי וולפסון היו מעבר לאופק העתידי. המחשבה על אוטוסטרדה הפוצעת את סלעי הספירה של עמק המצלבה הייתה בלתי אפשרית כמעט כמו המחשבה על מותו של אלוקים. רק הגחליליות היו מאירות את החושך, ורק הצרצרים היו מפרים את הדממה.

וכשהחלו הכוכבים ליפול במהירות גוברת, ידעתי אל נכון שקרוב מאוד הרגע שבו יהפכו הכוכבים הנופלים למלאכים עולים ויורדים ועולים.

בכל עת הייתי בא אל הקֹדש.

בכל מקום היה אלוקים.

ואני ידעתי.


יותר מדי רציתי אותו

שלוש שנים לאחר הבר-מצווה שלי הלך חבר ילדותי הטוב לעולמותיו האחרים. אחרי מותו קרעתי קריעה, ואמרתי עליו קדיש ומיאנתי להתנחם. עד יומו האחרון התפללתי אליו בכוונה רבה ובאהבה גדולה, והתחננתי לפניו שלא ישאיר אותי לבד. מיום ליום הוא דעך ונחלש. ככל שגברה דעיכתו התפללתי בכוונה רבה יותר, וככל שהתעצמו כוונותיי כך חשתי בחרדה שאני מדבר עם עצמי. "יְדִיד נֶפֶש", בכיתי, "נַפְשִׁי חוֹלַת אַהֲבָתֶךָ. אָנָא אֵל נָא רְפָא נָא לָה"ּ. אך הוא היה חלש מכדי להגיב, ואני נותרתי עם התחושה המפחידה שאני מדבר אל עצמי ואל עצמי בלבד.

עד שהגיע היום שבו לא יכולתי עוד לעשות שקר בנפשי. באותו יום הפסקתי להתפלל אליו בגוף שני נוכח, והתחלתי לחשוב עליו בגוף שלישי נסתר. מאותו יום ואילך מלווה אותי התחושה כי במו ידיי הוצאתי אותו להורג. במו ידיי קרעתי את החוטים הסמויים ששמרו על הקשר המרהיב בינו לבין עולם ילדותי.

בשנה האחרונה לחייו כבר לא הצליח לרדת עד לעומק כוונות התפילה שלי. פתאום הייתי מוצא את עצמי לבד במעמקי הכוונה. בקושי הצלחתי לעלות מבלי לאבד את הנשימה. נבהלתי מאוד.

מיום ליום הוא נעשה עייף יותר. לפעמים אפילו נרדם כאשר קראתי "שמע" על מיטתי. "הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל. מִימִינִי מִיכָאֵל. וּמִשְּׂמֹאלִי גַּבְרִיאֵל. אין מאחוריי אין מלפניי, חת שתיים שלוש אני הולך לחפש…". כל הלילה חיפשתי, לא נרדמתי לרגע. פחדתי מהחושך.

ופחדתי מתשוקתי להתכוון בתפילות. ככל שהתפללתי בכוונה רבה יותר כך חשתי בחרדה שאני מדבר עם עצמי, וככל שהתעצמה בתוכי תשוקת התפילה בכוונה, כך יראתי מפני השקר שאני משקר את עצמי. את עצמי.

יותר מדי רציתי אותו. יותר מדי. ללא מתווכים רציתי אותו. ישיר. יום אחרי יום שרתי לו שיר. ישיר. וכתרים קשרתי לראשו - עבותות אהבה-לא-באה. בחוטים סמויים משכתי אותו מן האדמה, והוא היה לי עפיפון. הוא היה לי קשת בענן. רצתי ומשכתי בחוטי עפיפונו, רצתי ונפלתי, בכיתי וקמתי, אמרתי לפניו שירה חדשה והמשכתי לרוץ וליפול, לבכות ולקום, ולומר לפניו שירה חדשה.

משיכה יתרה נמשכתי אליו. משיכה יתרה משכתי בחוטיו הסמויים עד שקרעתי אותם קריעה גדולה ואמרתי אחריו קדיש יתום.

מאותו יום ואילך כל ניסיון שלי לפנות אליו בגוף שני נוכח הוא ניסיון עלוב ומגוחך.

אהבה על אהבה

כשעמדתי על הבימה המרכזית של בית הכנסת וקראתי את הפסוק הראשון של פרשת הבר-מצווה שלי, לא ידעתי שעל פי הזהר יש לקרוא אותו כך: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן: 'בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ'..."[5].

מסתבר, על פי הזֹהר, כי מיד לאחר מות נדב ואביהוא הבהיר אלהים למשה בארבע מילים מה בדיוק קרה לפני ולפנים. "בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי יְהוָה וַיָּמֻתוּ", אמר אלהים, "כל כך הרבה קִרבה ואהבה הם הרעיפו עלי, עד שקיבלתי את נשמתם בשמחה".

פרשת הבר-מצווה שלי היא יד ושם לנדב ואביהוא, בני אהרֹן ואלישבע, שאהבו את אלהים יותר מדי, ונמשכו אליו משיכה יתרה, והתקרבו אליו קרבה ישירה, ועלו בסערה השמימה.

רגע לפני עלייתם בסערה שררה באוויר שמחה גדולה – "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם".[6] בכל התורה אין תיאור של שמחה כה מושלמת וכה גורפת. כל אחד ואחת מכל עדת ישראל ראו אש חדשה יורדת מן השמים ומלחכת את המזבח, וכולם נפלו על פניהם ברינה, ואמרו בקול גדול: "הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים אוֹתְךָ!". גם נדב ואביהוא נסחפו לתוך ההתלהבות, והוסיפו אהבה על אהבה[7] והקריבו אש אישית.

אלהים המאושר הוסיף לנדב ולאביהוא אהבה על אהבה על אהבה, והוציא לקראתם אש אישית מן השמים וקיבל את נשמתם בשמחה גדולה.

מותם של נדב ואביהוא היה מוות שלא מהעולם הזה – "שני חוטים של אש יצאו מבית קֹדשי הקֹדשים ונחלקו לארבעה – שניים נכנסו בחוטמו של זה ושניים בחוטמו של זה ונשרפה נשמתם".[8] גופם ובגדיהם נותרו ללא פגע.

מרחוק המשיכו בני-ישראל לחגוג את חנוכת המשכן, אך בתוך המשכן שררה דממת אלהים. משה ואהרון בהו בנדב ואביהוא המוטלים בקֹדש הקֹדשים. אחר-כך, על רקע המצהלות, אמר משה לאהרון: "אהרון אחי, עד עכשיו הסתרתי ממך את הסוד ששמרתי בלִבי ימים רבים. עכשיו אני חייב לגלות לך כי כבר למחרת מעמד הר סיני הודיע לי אלהים שביום חנוכת המשכן הוא לא יסתפק בקורבנות בהמה. למרות שבתורתו הכתובה התחייב לוותר על תשוקתו לקורבן אדם, התוודה בפניי שביום חנוכת המשכן הוא עתיד לקדש לעצמו את הקרובים לו ביותר. עד עכשיו חייתי בתחושה שאותי או אותך הוא לוקח אליו, עכשיו מסתבר שנדב ואביהוא טובים ממני וממך...".[9]

אחרי מות קדושים הסתבר שהמשיכה היתרה שנמשכו נדב ואביהוא לאלהים הייתה הדדית, והביאה לעבירה הדדית בין אדם למקום ובין מקום לאדם. אהבה על אהבה הוסיפו נדב ואביהוא מזה ואלהים מזה, וקִלקלו את השורה. תוך כדי כך הביאו לעולם את יום כיפור, שהוא יום כפרה סיזיפי הן לעבירות שבין האדם למקום[10], והן לעבירות שבין המקום לאדם.

אחרי מות שני בני אהרון ואלישבע הכתיב אלהים למשה את הוראות החירום החדשות: "דַּבֵּר אֶל אַהֲרן אָחִיךָ וְאַל יָבא בְכָל עֵת אֶל הַקּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלא יָמוּת"[11] - לא עוד כניסות פתאומיות ואינטימיות לקֹדש הקֹדשים. אף אחד זולת הכהן הגדול לא ייכנס עוד לקֹדש הקֹדשים. גם הכהן הגדול עצמו ייכנס רק פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים, להקטיר קטורת לפני ולפנים. וגם הכניסה החד-שנתית של הכהן הגדול תהיה מאוד מדודה ומאוד מבוקרת. לעולם לא תהיה עוד קִרבה אנושית כה אוהבת, כה מתפרצת וכה סוערת, כמו קִרבתם של נדב ואביהוא.

יום הכיפורים ירד לעולם אחרי מות קדושים. הוא ירד לעולם כתגובת חירום מיידית על כל המשיכות היתרות והמסוכנות המתחוללות בין האדם למקום ובין המקום לאדם. משיכות יתרות אלו עלולות להוסיף אהבה על אהבה על אהבה, ועלולות לנתק את החוטים הסמויים שבין האדם למקום ובין המקום לאדם.

פתאום, בשעת הוספת אהבה על אהבה, עלול אחד הצדדים להקריב את זולתו. הצד השני עלול למצוא עצמו מעופף בשמיו הריקים מתוך ניתוק גמור.


יש חיים אחרי מות אלוקים

פרשת אחרי מות קדושים היא פרשת הפוסט-בר-מצווה של אמונת חיי הסיזיפית. היא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע-לא-מגיע השמימה. היא משטח השראה לאמונת אמת עולה ויורדת בחיים שלאחר המוות. לפעמים עולה אמונת האמת שלי לגבהים חדשים, ואני מאמין באמונה שלמה כי יש חיים של קדושה אחרי מות אלוקים, ויש אל מי להתפלל בגוף שני נוכח או בגוף שני נוכחת. ולפעמים, כשאמונת האמת שלי מתחילה לשקוע, אני נאחז בקרנות המזבח של קאמי, הממשיך להקשות את קושיית הקושיות לפרשת אחרי מות קדושים - "איך להיות קדוש בעולם אחרי מותו של אלהים?".[12]

קאמי הוא אחד ממבשריו הגדולים של עידן אחרי מות המודרניות שלי. עידן זה מאופיין, בין השאר, בשיבה אל ארון הספרים, ובתשוקה להעלות באוב אלים מתים. לו היה קאמי דורש דרשה לפרשת אחרי מות קדושים אפשר שהיה דורש אותה כך: "אַחֲרֵי מוֹת קְדוֹשִׂים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ היה ה' אֱלֹהֵיכֶם".

אחרי הכל מה, אליבא דקאמי, יעשה יהודי כמוני? - האם מותר לו לקום בבוקר ולשאוף להיות קדוש? האם מותר לו לבוא אל הקֹדש בכל עת? האם יש לו בכלל סיכוי לממש את תשוקתו לקדושה, או שמא, רחמנא ליצלן, "כי קדוש אני ה' אלוהיכם" הוא תנאי הכרחי ל"קדושים תהיו"?

ומה באשר לטומאתו של העולם שאלוהיו מת? האם מותו של מי ש"מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" איננו מטמא טומאה עולמית? האם יש טעם לשלוח צוותי טיהור לכל הפינות הנידחות, או שמא הכל אבוד?

אחרי ככלות הכל אלוקים בורא עולמות ומחריבם.[13] אולי השלב הראשון של החרבת העולם הזה כבר מאחורינו? אולי לפני מותו הספיק לשלוח את בשורת "אלוקים מת" בידי נביאו ניטשה? אולי לפני שניתק את כל החוטים הסמויים המחברים בינו לבין העולם הזה, הכתיב לניטשה את "כה אמר זרטוסטרא", ועבר לשכון באחד מאינסוף עולמותיו האחרים?

אולי הוא מתכנן עכשיו באחד מעולמותיו האחרים את הפיגוע האחרון בעולמנו? אולי הוא מתדרך עכשיו בחמ"ל שלו מאות שאהידים שלא מהעולם הזה? ואולי -לו יהי - לא יהיו הדברים לעולם?

[1] ויקרא טז א-ב [2] כל התיאורים המופיעים כאן לקוחים מתוך פרק כ בספר ויקרא [3] שם י"ט, י"ח [4] " 'ואהבת לרעך כמוך' - רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה" (ספרא קדושים פרק ד') [5] ראי/ה זהר חלק ג דף ס. כמו כן ראי/ה בפירוש "הכתב והקבלה" לויקרא טז א, וכן בפירושו של הנצי"ב מוולוז'ין (העמק דבר) לויקרא ט"ז, א. [6] שם ט א [7] "כיון שראו (נדב ואביהוא) אש חדשה עמדו להוסיף אהבה על אהבה" (ספרא שמיני מכילתא דמילואים) [8] על-פי ספרא שמיני פרשה א' סימן ל"ד. והשווה/ווי ספרא שמיני פרשה א' סימן כ"ג משם משתמע כי גופם של נדב ואביהו נשרף ובגדיהם נותרו בשלמותם. [9] על-פי ספרא שמיני מכילתא דמילואים סימן ל"ו ועל-פי ויקרא רבא פרשה י"ב סימן ב' [10] ראי/יה משנה מסכת יומא פרק ח' משנה ט' [11] ויקרא ט"ז, ב' [12] פרפרזה על דבריו של קאמי המופיעים ב"הדבר", הוצאת "עם עובד" 2001, עמ' 223. [13] ראי/ה למשל בראשית רבה פרשה ג' ; בראשית רבה פרשה ט' ; קהלת רבה פרשה ג'

פוסטים קשורים

הצג הכול

אחרי מות אלוקים עלמא דִי שחור התלתלים היה ילד יתום משכונת רחביה.[1] את הכינוי "עלמא די" העניקו לו ילדי שכונת שערי-חסד החרדית לאחר מות אביו. רוב השמועות אומרות כי ירד מהארץ בשנות השבעים, אולם ישנה שמוע

בדיוק היום בעוד שבוע - בעיצומו של היום השמיני - יפרצו נדב ואביהוא את המחסום האחרון, ייכנסו לקֹדש הקֹדשים, ויעלו את עצמם לעולה. אלהים כבר יחכה להם מאחורי הפרגוד, ובעזרת קרן לייזר שלא מהעולם הזה הוא ישר