עפיפונים ומואזינים / עלמא די 38


יום שלישי אחר הצהרים. שעת ההתייצבות. לפני שעתיים הגעתי הנה ועדיין לא יצאתי מתוך המכונית החונה בשולי מחנה צבאי מאולתר החולש על עזה. עדיין אני חושש מפני גזרת אי הסירוב שגזרתי על עצמי. אני חושש מאוד שלא אוכל לעמוד בה. על המושב האחורי של מכוניתי פרושה תחפושתי הצבאית: מכנסיים, חולצה, קסדה, נעליים גבוהות, אלה, גומיות, חגור, רובה, מצפן, דסקית, גרבי צמר, מחסנית כדורי גומי, ארבע מחסניות כדורים חיים, משקפת, תחבושת אישית, רימון גז. עוד מעט אני צריך לצאת עם כולם לתדרוך מפקדים ולסיור היכרות של הגזרה. אני דוחה ככל האפשר את טקס החלפת התלבושות. עזה – עיר ענקית – פרושה למרגלותיי. לא נגמרת. גם במשקפת אינני יכול לראות את סופה. עשרה מטר ממני גדר תיל מסולסל. עשרה מטר מעבר לתיל מנסים ילדים להעיף עפיפון. הם רצים במורד במהירות רבה, אך העפיפון ממאן לעוף, וניתז על בקתה עם תריסי תכלת. ילדה בשמלה אדומה רודפת אחרי גדי לבן שכמעט מסתבך בתיל. הילדים מחלצים את העפיפון מהתריס ושבים לטפס במעלה הגבעה על מנת לגלוש ממנה. אין הם יכולים לעלות עד קצה הגבעה כי המחנה הצבאי ממוקם שם. הם מתחילים לגלוש מגובה התיל ונכשלים פעם נוספת. לו היתה נושבת מעט רוח היה עפיפונם מיתמר לשמים, אבל האוויר עומד והשמש מתחילה לשקוע. דודיק – המיליונר של הפלוגה – חונה לידי בתוך הוולוו שלו. הוא מתפרקד במושב האחורי ומשוחח עם כל העולם בפלאפון. גם הוא עוד לא החליף תלבושות. מאחורינו מסתודדים גברים רבים מגושדנ שלא התראו זה עם זה קרוב לחצי שנה, כולם כבר במדים – ערוכים ומוכנים לתדרוך מפקדים. הם טופחים זה לזה על הכתף ומחליפים חיוכים. ספלי קפה מהבילים בידיהם וקולותיהם הרועמים מאפילים על מצהלות הילדים המשחקים. כבר שבע וחצי. רוחות בריזה מקררות מעט את האוויר. קומנדקרים נכנסים למחנה ויוצאים ממנו ללא הרף. כעבור עשר דקות עולה נהמת גנראטור מצדו השני של המחנה, ומיד לאחריה נדלקים עשרות פנסי ביטחון לאורך גדרות התיל. בבת אחת צוללים הילדים שלמרגלותיי לתוך החשכה והופכים לאפלוליות קטנות ומאושרות המפזזות כנגד עפיפונם שהצליח להיתמר אל על. עפיפונים מרחפים בשעה זו מעל שמי עזה וזוהרים כמו כוכבים. אני סופר אותם. כשאני מגיע לעפיפון החמישים ושמונה נשמע קולו של מואזין רחוק המסלסל "אללה אל אכבר...". כעבור כמה שניות מצטרפים אליו מאות מואזינים ומרעידים את כל עזה במאות סלולי "אללה אל אכבר". אני פותח את חלונות המכונית ומאזין לסלסולים. אחר כך אני עוצם עיניים ומתנועע שעה ארוכה עם תפילת הערבית של המואזינים המחליפים את הזמנים ומסדרים את הכוכבים במשמרותיהם ברקיע. כשאני שב לפקוח את עיניי מתייצבים מאחור חיילי הגדוד שאנחנו מחליפים, כשהם ערוכים ומסודרים לקראת יציאתם האחרונה לסיורי לילה. הם מתעטפים במעילים, ומזוודים את הקומנדקרים המדופנים בקסדות, מגנים ואלות. כמו אבירים. כמו שוטרים מפזרי הפגנות סטודנטים בסוף שנות השישים.במיומנות רבה הם מעלים על הקומנדקרים ארגזים שלרימוני גז, כדורי גומי, עזרה ראשונה, זרקורים ואמצעים לראיית-לילה. אחר כך הם בודקים דלק במיכלים ואוויר בצמיגים, אחר כך הם מפעילים את מכשירי הקשר וקוראים "רות עבור" לחמ"ל, "בדיקת קשר סוף...." בסופו של דבר מתייצב מולם הסמגד שלהם ומתחיל לקרוא באוזניהם בפעם השלושים את הוראות הפתיחה באש – "רק אם יורים עליכם יש להשיב אש..." אם בורחים מכם יש לירות באוויר..." "אם ממשיכים לברוח מותר לכוון לרגליים..." "לא לכוון לראשים!..." "לא להתקרב לנשים!..." "לא להתקרב למסגדים!..."

פוסטים קשורים

הצג הכול

שמים שחורים בקשו עליי רחמים. אל תביאו אותי אל הארץ הכבושה. אל תביאו אותי במבוכה לנוכח מניין גברים בגיל של אבא שלי, המטאטאים רחוב בחושך שלפני השחר, לאורם המסנוור של פרוז'קטורים האחוזים בידיהם של נסי

פעם היינו נסיכים קטנים מפלוגה ב'. שיחקנו בארגז החול הענק הזה שקוראים אותו מדבר סיני. מאור ראשון עד אור אחרון היינו מטפסים על הררי דיונות ונופלים מהן. מעולם לא שאלנו למה אנחנו נופלים. רק רצנו לטפס

יום חמישי לעוצר. הרבה בכי בבתים. בכי של ילדים עצורים וצרחות של תינוקות עצורים וצעקות של אמהות עצורות. אבות עצורים תולים כביסה מפחד שנשותיהם תהיינה נשקפות על ידינו. תולים סדין ומעשנים סיגריה. תולים