עלמא D, עולם בי"ת, והאל"ף הזעירה של ויקרא

אלוקים מת רק בעולם בי"ת (תזכורת)

בראש חודש אלול תשכ"ו, הלך לעולמו אלוהי ילדותי האהוב והטוב. שלושה ימים ושלושה לילות שוטטתי בסמטאות שערי-חסד וחששתי לומר אחריו קדיש יתום. כל אותו הזמן ריחפה לנגד עיניי דמות דיוקנו של יתום היתומים, הילד עלמא די. בסוף עצמתי עיניים והעזתי לומר קדיש במסתוריות עילגת:

יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא בְּעָלְמָא D

בְּעָלְמָא D יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא.

שְׁמֵהּ רַבָּא בְּעָלְמָא Dיִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ.

שנים מעטות לאחר מכן אני עתיד לגלות שהקדיש שנאמר על-ידי במסתוריות עילגת הוא משפט המפתח של חיי – יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא בְּעָלְמָא D, שפירושו בעברית: יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמוֹ הַגָּדוֹל בְּעוֹלָם .D מאז אני יודע בבירור: אלוקים מת בעולם הזה, אבל בעולם D הוא חי לנצח, ובו יתגדל ויתקדש שמו הגדול.

ועוד אני יודע: תנאי הכרחי להתגדלותו ולהתקדשותו של אלוקים בעלמא די הוא מותו בעולם הזה. רק ההכרה המוחלטת בעובדת מותו של אלוהי העולם הזה, ותחושת ההתייתמות ממנו, דחפו אותי למסע חיפושים בעקבות נוכחותו המרתקת באינסוף העולמות האפשריים.

אם אל אינסוף עולמותיי האפשריים אני מתייחס כאל עלמא D, הרי שהעולם הזה הוא לגביי בבחינת עולם בי"ת. למה עולם בי"ת? – כי כשברא אלוקים את העולם הזה הוא התעקש לעצב אותו במתכונת האות "ב" – ככה סיפרו לי כשהתחלתי לקרוא חומש.

למה התעקש על -כך אלוקים? – בדיוק כדי שלא נשאל שאלות מסוכנות כאלו, או בלשון המדרש: "למה נברא העולם ב "ב" ? – לומר לך: מה "ב" זה סתום מצדדיו ופתוח מלפניו, כך אין לך רשות לשאול מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור".[1]

כשכתב אלוקים: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ"[2], הוא הצהיר על כוונתו ליצור עולם בעל זוויות ישרות וללא רוח פרצים. לו רצה אלוקים לפתוח את העולם הזה לכיוונים רבים יותר היה כותב "גְּרֵאשִׁית גָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ". במקרה כזה היינו מקבלים עולם גימ"ל – עולם פרוץ בעל שני מדרונות חלקלקים. שלא לדבר על מפרציו המרובים של "עולם אל"ף" – העולם בעל שלושת המדרונות החלקלקים שהיינו מקבלים לו היה מחליט אלוקים לכתוב "אֱרֵאשִׁית אָרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ".

אלף עולמות אל"ף שקדמו לעולם בי"ת

לא מזמן גיליתי את פלנטת אלף עולמות האל"ף שקדמו לעולם בי"ת. גילוי זה התחולל בשעת לילה קטנה ואפלולית, תוך כדי סיור לילה שִׁגרתי שערכתי לאורך גדר המערכת הדרום מזרחית של עולם בי"ת. בעודי חולף על פני מסך הק­­­ֹדש הממוחשב נסחפתי על ידי רוח חזקה לעבר שטח ההפקר שבין התלמוד והקבלה. לנגד עיניי החלו לרחף להקות של אותיות פורחות שעלו ובאו ממעמקי "המדרש הנעלם" על ספר בראשית. בעודן מרחפות ניתקו עצמן אותיות שונות מתוך הלהקות המקוריות שלהן, ויצרו ללא הרף צירופים מתחדשים של אותיות פורחות. כל הצירופים המתחדשים התחלפו במהירות, ואני לא הייתי מסוגל לעקוב אחר פשרן. רק צירוף אחד לא התחלף, והמשיך לרצד עד שנרשמה לנגד עיניי אִמרתו המהבהבת של רבי חייא הגדול: "לָמָּה אָלֶף רִאשוֹנָה בַּאוֹתִיּוֹת? מִפְּנֵי שֶבַּתְחִלָּה בָּרָא אֶלֶף עוֹלָמוֹת שֶׁקָּדְמוּ לִשְׁאַר עוֹלָמוֹת, וְאַחֲרַיו בֵּית, שֶהוּא בִּנְיָן שָׁמַיִם וָאָרֶץ".[3]

ברגע אחד נחשפתי לעובדת קיומם של אלף עולמות אל"ף שקדמו לעולם בי"ת שהוא בניין שמים וארץ!

בתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת, כשגיליתי לראשונה את הפלנטה של עלמא D, לא העליתי על דעתי שארבעים שנה לאחר מכן אשב מול מסך קֹדש ממוחשב שיעלה בפניי נתונים מרצדים מעולמות כה רבים השוכנים מעל ומעבר לעולם בי"ת. לפני ארבעים שנה לא חשבתי בכלל על אפשרות קיומו של מחשב, ועל אחת כמה וכמה שלא חלמתי על תקליטור קטן שיהיה בעת ובעונה אחת גם מִתקן שיגור וגם משטח השראה אל אלפי ספרי מדרש ואגדה על התורה, התלמוד, הקבלה וכל מה שביניהם.

לפיכך אני חש חובה נעימה להודות ולהלל ולשבח ולפאר ולעלה ולקלס ולגדל ולקדש את אלוהי עלמא D על שהחליט להוריד לעולם בי"ת את המחשב ואת תקליטור הפלאים. אלמלא המצאה משולבת זו, ספק רב אם הייתי חודר אי פעם אל אזורי הפקר מסוכנים, השוכנים כה עמוק מעבר לקווים הקדמיים של הקבלה. קרוב לוודאי שהייתי ממשיך להסתפק בסיורים הרגליים המדשדשים בין סוגיות ואגדות תלמודיות. קרוב לוודאי שמדי פעם הייתי ממשיך לגלות תגליות די מעניינות – אבל אלף עולמות אל"ף? סתם כך תוך כדי סיור לילה שִגרתי בעקבות רעיונות לדבר תורה על פרשה "משעממת" כל כך כמו פרשת ויקרא?

הָאָלֶ"ף הזעירה של ויקרא

אני מודה ומתוודה שזאת שסחפה אותי לעבר שטח ההפקר הייתה לא אחרת מאשר האל"ף הזעירה של המילה "ויקרא". אלמלא היא לא הייתי זוכה לגלות את אלף עולמות האל"ף שקדמו לעולם בי"ת. תוך כדי חיפושים אחר מדרשים לפרשת ויקרא, משכה את תשומת לִבי עובדה שולית שעד אז התעלמתי ממנה לחלוטין – למילה "ויקרא" יש אל"ף קטנה ועילית, והיא תלויה ומרחפת על פני יתר אותיות הפסוק – "וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה וַיְדַבֵּר יהוה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר".[4]

כדי לוודא שאין כאן טעות דפוס פתחתי שני ספרי ויקרא נוספים, וגם בהם הייתה האל"ף של "ויקרא" קטנה ומרחפת מעל האותיות. לאחר שהתברר לי שלא מדובר בטעות דפוס, התחלתי לחפש אחר אגדות ומדרשים שיציעו הסברים לפשר קיומה של אל"ף זעירה כל-כך בתוך אחת המילים המרכזיות ביותר בכל התורה. (כל-כך מרכזית שהפכה לכותרתו של החומש השלישי המוכר גם כתורת כהנים וכספר הקורבנות). כאשר לא הצלחתי למצוא כל התייחסות של חז"ל לתופעה זו, העיר החוקר המתנשא שבי כי תופעת האל"ף הזעירה של ויקרא היא מאוחרת.

למזלי הרב, בכל פעם שהחוקר המתנשא שבי מתחיל לסמן תופעות פסאודו-מדעיות, מופיע מתחת לפני השטח מישהו אחר לחלוטין, ורושם לעצמי הסברים הפוכים: "מרוב מסתוריותה", הוא רושם לי, "לא הרשתה לעצמה האל"ף הזעירה של ויקרא להיחשף במהלך הגל הראשון של כתיבת התורה שבעל פה (הגל של חז"ל). היא המשיכה להסתתר מאחורי הפרגוד ונותרה שם עד היום שבו נאלצו המקובלים לחשוף אותה לאוויר העולם הזה… ".

במילים אחרות: אלהים הכתיב למשה את האל"ף הזעירה של ויקרא כחלק בלתי נפרד מן התורה שבכתב. לעומת זאת, את מדרשי ההסבר הרבים לתופעת האל"ף הזעירה דרש אלהים למשה בעל פה. דינם של מדרשים אלו כדינם של מיליוני מדרשים ופירושים שנאמרו למשה בעל פה. אין להעלותם על הכתב, ואין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט ולתרגם, ולו גם את המדרש הקטן ביותר. משה הכניס את כל המדרשים הללו לזיכרון בתוך כונן סמוי ומסווג. את הכונן הסמוי העביר משה ליהושע. יהושע העבירו לזקנים, שהעבירו לנביאים, שהעבירו לאנשי כנסת הגדולה, שהעבירו לחז"ל. בעקבות חורבן בית המקדש השני הפעילו חז"ל תקנות לשעת חירום שהתירו להם להעלות על הכתב חלק רב מתוך המדרשים הסמויים. את המדרשים על האל"ף הזעירה של ויקרא הם השאירו חסויים והעבירום הלאה לגאונים שהעבירו לפוסקים, לפרשנים ולמקובלים של ימי הביניים.

קריאה זהירה בזֹהר וקריאה לעזרה באל"ף זעירה

בימי הביניים החליטו כמה מקובלים להוציא לאור חלק מהמדרשים על האל"ף הזעירה של ויקרא. הבולטים שבין מקובלים אלו היו מחברי הזֹהר, שדרשו, בין השאר, שני מדרשים שונים[5] – אחד אופטימי ואחד פסימי.

על-פי פירוש חופשי למדרשו הפסימי של הזֹהר לכוד אלוהינו לנצח בתוך האוהל המועד לפורענות. כל עוד ריחף חופשי ומאושר במרומיו הצליח אלוהינו לקרוא את קריאותיו באל"ף רבתי כשהן שלמות ומושלמות. בשלב מסוים הוא קיבל החלטה גורלית וטרגית שגרמה לו להצטמצם ולשכון בין בני האדם. כתוצאה ישירה מכך הפכה הקריאה שלו להיות חלקית ומצומצמת, ומאז הוא לכוד באוהל מועד, וקורא לעזרה באל"ף זעירה.

חלק מן התחושה הפסימית של מדרש זה נובע מן העובדה שרוב בני האדם פוחדים פחד מוות מפני המחשבה על אל הקורא לעזרה. פחד זה גורם להם לפרש את ספר ויקרא פירוש זעיר המתעלם מקריאות העזרה האלוהיות. כתוצאה ישירה מההתעלמות ממשיך אלהים להיות זעיר פה וזעיר שם, כשהוא לכוד לעד בתוך האוהל המועד לפורענות.

לעומת זאת, על-פי פירוש חופשי למדרשו האופטימי של הזֹהר שוכן האל זמנית באוהל מועד. כשייבנה המקדש יצא האל מהאוהל אל משכן הקבע, ומהמועד הזמני אל הנצח. רק אז תשוב האל"ף לגודלה הטבעי, וקריאת האל תשוב להיות שלמה ומושלמת.

במילים אחרות: כל עוד ימשיך האל שבנו להידחס בתוך האוהל (החלל המוגבל), ובתוך המועד (הזמן המוגבל), נמשיך לקרוא לעזרה באל"ף זעירה. רק כאשר נוציא לחופשי את האלוהי שבנו תהפוך הקריאה הזעירה שלנו להיות זוהרת ומזהירה.

האל"ף הזעירה מסתתרת בתוך האגו של אלהים

אגדות אחרות מספרות סיפורים אחרים על האופן שבו נכנסה האל"ף הזעירה לתוך המילה הראשונה של ספר ויקרא. על-פי אגדה שטרם נחשפה עשתה זאת האל"ף תוך כדי התפרצות לתוך דברי אלהים שהתכונן להכתיב למשה את המילים "ויקרב את משה". התפרצותה הפתאומית של האל"ף הפכה את ו"יקרב" ל"ויקרא", וכתוצאה מיידית מכך ניצלו חייו של משה ברגע האחרון!

אגדה זו מושתתת על אגדה אחרת המתארת את תחושות האשמה שחש יהוה כלפי האות אל"ף לאחר שהחליט לברוא את העולם על פי האות בי"ת (בראשית), למרות שלפני כן ברא אלף עולמות במתכונת האות אל"ף. תחושות אשמה אלו גרמו ליהוה לפצות את האל"ף, ולהבטיח לה שיפתח בה את עשרת הדברות -"אָנֹכִי יהוה אֱלֹהֶיךָ ".[6]

האל"ף, על פי האגדה הנחשפת כאן לראשונה, נענתה להצעת יהוה, ויתרה לאות בי"ת, וירדה לשכון עמוק בתוך ה"אָנֹכִי" של יהוה. מאז ועד עצם היום הזה מהוה האל"ף את ה"אלטר אגו" של יהוה, ויודעת עליו פרטים אינטימיים שאפילו הוא לא יודע על עצמו.

שנים רבות לאחר מכן, כשעלה משה למרום לקבל מיהוה את תורתו, התגלתה לפניו האל"ף הזעירה, ובמהלך שהותו במרום שרר ביניהם שיתוף פעולה מרשים ביותר. בכל פעם שהכתיב יהוה למשה את התורה, התייצבה האל"ף לצד משה ועקבה יחד עמו אחר כל מלה מוכתבת.

כאשר הגיעו לתחילת החומש השלישי הכתיב יהוה למשה את המלים "ויקרב את משה". באותו רגע התפרצה האל"ף לתוך המלה "ויקרב", העיפה ממנה את האות בי"ת ונכנסה במקומה. כך נהפך "ויקרב את משה" ל"ויקרא אל משה", וכתוצאה מכך ניצל משה ברגע האחרון!

האל"ף לא היתה הראשונה שמנעה מיהוה להקריב את משה. קדמה לה צפורה, אשת משה, שהבחינה כיצד אורב יהוה למשה ומבקש להמיתו. צפורה, כזכור, זינקה כהרף עין ממקומה, כרתה את עורלת בנה, ונגעה לרגלי יהוה שנאלץ לוותר על קורבנו.[7]

האל"ף, כמו צפורה, הצילה את חיי משה ברגע האחרון, כי הכירה היטב את תשוקת יהוה לקרבן אדם. היא הרי שכנה בתוך האגו של יהוה וידעה שעל אף הצהרת הכוונות שלו להקים מקדש נטול אדם, הוא עדיין לא מסוגל לגבור על תשוקתו הקמאית, והוא עתיד לחנוך את המשכן בקרבן אדם. היא אף גרמה ליהוה להתוודות על כך בפני משה. היה זה כאשר הכתיב יהוה למשה את הפסוק "וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדָּשׁ בִּכְבֹדִי"[8], והבהיר לו: "אל תקרי `ונקדש בכבודי` אלא "ונקדש במכובדַי`",[9] כלומר: בקרוביי ובמכובדיי היקרים אקדש את המשכן…

מנקודה זו ואילך שיתפו האל"ף ומשה פעולה, ועשו הכל כדי למנוע מיהוה לחנוך את משכנו בקרבן אדם. הם לא תלו בכך הרבה תקוות אך קיוו שאולי בכל זאת יצליחו לעזור ליהוה לגבור על יצרו, ולקיים את ההצהרה שבה הוא פתח את כל ספר ויקרא – "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן ליהוה מִן הַבְּהֵמָה (מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן) תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם".[10]

יש בהצהרה זו חלום נוגע ללב של יהוה שאולי יצליח להיגמל מהתמכרותו לקרבן אדם ולבנות משכן שיש בו חלוקה ברורה לשלש רשויות – המקריב, הקרבן, ויעד הקרבן.

המקריב יהיה אך ורק אדם, שנאמר "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן" ; יעד הקרבן יהיה אך ורק יהוה, שנאמר "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן ליהוה" ; והקרבן יהיה אך ורק בהמה (או עוף), שנאמר "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן ליהוה מִן הַבְּהֵמָה (מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן) תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם".

האדם, על פי תוכנית הפרדה זו, יסתפק בתפקיד המקריב – הוא לא יהיה אל ולא יהיה קרבן. הבהמה, על פי אותה תוכנית, תהיה אך ורק קרבן ולא תהיה אל. ואילו יהוה – לא יקריב ולא יוקרב – רק ישאף קטורת מלוא ריאותיו השחורות, ויסתפק בניחוח החרוך של בשר בהמה ועוף.

משה והאל"ף הזעירה לא נאחזים רק בקרנות המזבח של הצהרת הפתיחה המרשימה הזאת, אלא גם בעובדה שבעקבותיה מופיעים פרקים רבים העמוסים בפרטי פרטים אודות עולות ושלמים וזבחים וקורבנות אשם וחטאת מן הצאן ומן הכבשים ומן הפרים ומן העוף.

לפעמים, מתברר להם, יש להקריב רק זכר תמים, ולפעמים אפשר לגוון בנקבה תמימה; לפעמים יש לסמוך את היד על ראש העולה ורק אחר כך לשחוט, ולפעמים אפשר לשחוט מבלי לסמוך; לפעמים יש להסיר את האַליה ואת החֵלֶב ואת שתי הכליות ואת הכבד, ולפעמים יש לשרוף הכל. לפעמים יש לטבול את האצבע בדם הקורבן ולהזות שבע פעמים על פני הכפורת. לפעמים אין להזות כלל – רק לזרוק את הדם על המזבח סביב. ולפעמים אפשר להזות הזיות על קורבנות נטולי דם, כגון קורבן מנחה מסולת מאפה תנור, או ממצות בלולות בשמן.

ברגעים נדירים של חסד מרשים לעצמם משה והאל"ף להזות על כך שאולי לא יהיו הדברים מעולם. "אולי", הם הוזים, "תחזינה עינינו במקדש שאין בו הזאות דם ואין בו קורבנות אדם ואפילו קורבנות בהמה אין בו. אולי, בסופו של דבר, יתברר לנו שכל דיני הקורבנות לא יהיו ולא ייבראו אלא משל יהיו, בחינת "דרוש וקבל שכר". אולי לא באה פרשת הקורבנות אלא ללמדנו שלפעמים, כדי לממש את ה"אדם" שבכל אחד ואחת מאתנו יש להקריב את ה"בהמי" לטובת ה"אלוהי"?

ואולי – מי יודע? – דיברה תורה בקורבנות וירטואליים… לא בדם ממש עסקינן, ולא בשחיטה ממש, ולא בניחוח הבשר החרוך…

[1] משנה, מסכת חגיגה פרק ב` משנה א`

[2] בראשית א`, א`

[3] מאמר בריאת העולם בתוך "מדרש הנעלם" לפרשת בראשית

[4] ויקרא, א`, א`

[5] זֹהר, חלק א` דף רל"ט, ע"א

[6] בראשית רבה פרשה א`, פסקה י`

[7] שמות ד` , כ"ד-כ"ה

[8] שמות כ"ט, מ"ג

[9] בבלי זבחים קט"ו, ע" א

[10] ויקרא א`, ב`

פוסטים קשורים

הצג הכול

היום הוא היום הרביעי מתוך ה"שבעה" שיושבת אלישבע על שני בניה. היום היא מלמדת את הפרק הרביעי מתוך שבעת פרקי הפתיחה של ספרה "ותקרא" - ספר הקורבנות של אלישבע. את דרשתה היומית דורשת אלישבע על קרבן החטאת, ש

פרשת בחקתי הכללה גסה וקוללת בתורה יש הרבה יותר קללות מאשר ברכות. בפרשת בְּחֻקֹּתַי, המוכרת כפרשת התוכחה הקטנה, מופיעים בזה אחר זה כשלושים פסוקי קללות לעומת עשרה פסוקים של ברכות. בפרשת התוכחה הגדולה (כ