סוף השובע האלוהי ושובו של הרעב לאהבת האב


פרשת וישב


יעקב ויוסף עוברים על לשון הרע

מיום שנולד יוסף אהב אותו יעקב יותר מכל בניו האחרים, וייעד אותו להיות גדול בתורה, כמו שנאמר: "וישראל אהב את יוסף מכל בניו[1] – שכל הלכות שמסרו שם ועבר ליעקב מסרן ליוסף"[2]. עד גיל שבע עשרה[3] כבר הספיק יוסף ללמוד מפי יעקב את כל התורה שבכתב והתורה שבעל פה, כלומר את כל ההלכות שלמד יעקב בבית מדרשם של שם ועבר.

בגיל שבע עשרה כבר היה רבם של עשרת אחיו הגדולים, שנאמר: "יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן[4] – שהיה יוסף למד הלכה מאביו בפעם אחת וחוזר ומלמדה לאחיו, ומנהיג אותם בדבר הלכה כמו שמנהיג הרועה את הצאן"[5].

ומשום שלמד יוסף תורה הרבה היתה דעתו גסה עליו[6], והיה מתרברב בפני אביו ואחיו על חלומותיו המגלומנים. ומשום שלמד יוסף תורה הרבה, היתה דעתו גסה עליו, והיה מוציא לשון הרע על אחיו, ומביא את דיבתם רעה לפני אביהם. ויעקב? – לא זו בלבד שלא גער ביוסף על לשונו הרעה, אלא קיבל אותה, והפך על ידי כך לשותף פעיל לדבר העבירה החמורה שכמוה כשפיכות דמים.

ימים רבים התמידו האב והבן במצוות תלמוד תורה ובעבירת לשון הרע, עד שנגזרה עליהם הגזירה: "יוסף מפני שסיפר לשון הרע ייחבש בבית האסורים שתים עשרה שנה, יעקב מפני שקיבל לשון הרע תסתלק ממנו רוח הקודש עשרים ושתיים שנה"[7].

ולא זו בלבד אלא ש"לפי שסיפר עליהם יוסף לשון הרע, לפיכך קנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים ונשתעבדו שם ארבע מאות שנה"[8]

יעקב ויוסף לומדים בחברותא פרשת "עגלה ערופה"

עשרים ושתיים שנה עתידה תורה להיעקר מיעקב ומיוסף כעונש על שותפותם לדבר עבירת לשון הרע. עשרים ושתיים שנה עתיד יעקב להתגעגע בכאב אל ימי החברותא המרהיבים עם בנו האהוב. יוסף, לעומת זאת, יעשה את כל המאמצים על מנת להדחיק את תלמודו, ולהדחיק את עצם קיומו של אבא.

ביום הלימוד האחרון שלהם סיימו יעקב ויוסף את פרשת "עגלה ערופה"[9], שעניינה: "כי ימצא חלל באדמה אשר יהוה אלוהיך נותן לך לרשתה נופל בשדה – לא נודע מי הכהו"[10]. למעלה מחודש הם התעמקו בפרשה התמוהה שבספר דברים, והתפתלו בין סוגיותיה המסובכות, הפזורות על פני מסכתות סוטה, פרה, יומא וכריתות.

בסופו של יום הלימוד האחרון אמר יעקב ליוסף: "הלוא אחיך רועים בשכם לכה ואשלחך אליהם"[11]. יוסף ידע היטב שאחיו שונאים אותו שנאת מוות – למרות זאת הוא אמר "הנני"[12], והשכים למחרת בבוקר על מנת לבקש את אחיו.

ימים מעטים לאחר מכן נופפו עשרת האחים בפני אביהם את כתונת הפסים והדם, ואמרו לו: "הכר נא הכתונת בנך היא?". יעקב הנדהם צעק "כתונת בני… חיה רעה אכלתהו…טרוף טורף יוסף…".

מהרגע הראשון חשד יעקב בבניו שטמנו בדרך את גופתו של יוסף. הוא ידע ששמעון ולוי מסוגלים לכל דבר, ובכל זאת חשד דווקא ביהודה[13]. אף על פי כן האשים רק את עצמו, ומלמל ללא הרף "מי יתן וארד אל בני שאולה… שאני גרמתי להריגתו, שאני ידעתי שאחיו שונאים אותו ובכל זאת שלחתיו אליהם לבד, ללא ליווי והגנה…"[14]

"הנני, בני, הנני – מי יתן וארד אליך אבל שאולה" – בכל יום ויום ייזכר יעקב בדיבורו האחרון של יוסף – `הנני` – "ומעיו מתחתכין", והוא מצווח ואומר: "יודע אני שאחיך שונאים אותך ובכל זאת היית אומר לי `הנני`…"[15]

עשרים ושתיים שנה ימאן יעקב להתנחם, וישקיע עצמו במעמקי בור עמוק ללא מים, כמו שנאמר: " `וישליכו אתו הבורה והבור ריק אין בו מים` – נתרוקן בורו של יעקב, אין בו מים אין בו דברי תורה שנמשלו במים"[16].

יעקב מתוודה: ידי שפכו את דם יוסף

עשרים ושתיים שנה ישחזר יעקב מתוך בורו הריק את הסוגיה האבודה של "עגלה ערופה" – "כי ימצא חלל באדמה לא נודע מי הכהו… ולקחו עגלה תמימה אשר לא עלה עליה עול וערפו שם את העגלה בנחל. וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו. כפר לעמך ישראל… ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל ונכפר להם הדם"[17].

בכל יום ויום ישוב יעקב אל החלל באדמה אשר יהוה אלוהיו נתן לו. לא נודע מי הכהו. "ידי שפכו את הדם הזה", הוא יצעק יומם ולילה, "ועיני ראו… כפר לעמך ישראל"[18]. "במו ידי סיפקתי ליוסף את העילה לכל הוצאות הדיבה שלו, ולכל חלומותיו המגלומנים. במו ידי סיפקתי לעשרת בני את כל הסיבות שבעולם לשנוא את יוסף ולרצוח אותו – ידי שפכו את הדם הזה".

עשרים ושתיים שנה לא יסלח יעקב לעצמו, ולא יאבה לכפר על חטאו הגדול. הוא לעולם לא ידע על שעיר העזים ששחטו בניו – יום הכפורים שלו לא יהיה של שעיר עזים שחוט אלא של עגלה ערופה.

עשרים ושתיים שנה יאשים את עצמו ברצח יוסף, וידחיק את המחשבה הארורה בדבר הרוצח יהודה או הרוצח שמעון או הרוצח גד או כל חיה רעה אחרת[19].

לפעמים, מרוב אשמה וצער, ייזכר שגם הוא בא אל אביו במרמה עם כתונת לא לו, ואמר "הכר נא, אבי, את בנך שמעבר לכתונת". הזכרון הזה יפיג מעט את דכאונו, ויפיח בתוכו תקוה שאולי, אחרי הכל, מעשה המרמה של בניו הוא פחות אכזר ויותר מעודן, ואולי, אחרי הכל, עוד יוסף חי.

יוסף מדחיק את קיומו של אבא

כמה חודשים לאחר שהגיע למצרים ונמכר לעבד, הצליח יוסף להדחיק היטב את עברו, ולשכוח, לכאורה, את בגידתו הגדולה של אביו[20].

בימים הראשונים עדיין האמין שיבואו לחלצו. בכל ליבו קיווה שראובן, יהודה וזבולון יעשו את כל המאמצים על מנת להצילו מחיי עבדות. הוא זכר היטב כיצד גוננו עליו בגופם מפני אחיו הרעים שבקשו להורגו. הוא היה משוכנע שינצלו את ההזדמנות הראשונה לרדת למצרים על מנת לפדותו.

את עיקר תקוותיו תלה יוסף באביו. ברגעים של משבר היתה עולה מולו דמות דיוקנו המרגיעה של אבא, וכמו היתה אומרת: אל תירא, אהובי, אני בדרך אליך. יוסף היה משוכנע שאביו לא ישקוט ולא ינוח עד שיעלה על עקבותיו ויפדה אותו מן השבי. משחר ילדותו הפנים יוסף את הידיעה שאבא שלו הכי חזק, הכי חכם, הכי מוסרי והכי חשוב בעולם – אבא, אחרי הכל, נאבק עם אלוהים ואדם ויכל להם. את כל יהבו השליך יוסף על אביו האהוב.

אך ככל שחלף הזמן, ופעמי מושיעיו התמהמהו, דעכה תקוותו של יוסף, והתחלפה בכאב איום. ככל שגבר הכאב חלפו בדמיונו הרהורי סיוט שהאפילו על תקוותיו הגדולות. קול אכזר בקע מתוכו, והקשה לו את הקושיות המפחידות ביותר:

"מדוע שלחני אבא אל האחים? מדוע הפשיטוני מיד בהגיעי? מדוע השליכוני אל הבור? וכי לא ידע אבא כמה מסוכנים הם שמעון ולוי, והרי אמרתי לו את `דיבתם רעה`? ומה אמרו לו האחים בחזרם? האם לא ידע אבא דבר מכל מעשיהם?…"[21]

כל יום שחלף החליש את התקווה, והעצים את כוחו של הייאוש, עד שהגיע יוסף אל המסקנה המפחידה מכל: "האחים שכנעו את אבא! לפני? אחרי? אין יודע! או יוסף – או כולנו! מישהו ימות! מוטב פירוד – כמו ששילח אברהם את ישמעאל – כמו שפרש לו עשיו. אין ספק – אבא השלים עם שילוחו של יוסף המתגאה, המתגרה, המביא דיבה, המעורר שנאה ומדנים, החולם לשלוט באביו ובאמו…"[22]

הרי בני כפרתכם

פתאום, בבת אחת, הבין יוסף על מה ולמה ראה אבא צורך ללמוד אתו ביסודיות כה עמוקה את פרשת "עגלה ערופה" סמוך לשילוחו אל אחיו. שנות הלימוד שלמד עם אבא חדדו את חושיו ועזרו לו להקשות לעצמו את הקושיות הבאות:

האם יתכן שרמז לי אבא על הגרוע מכל? האם על פי התוכנית האלוהית המקורית היה עלי להיות חלל – לא נודע מי הכהו – באדמה אשר נתן יהוה לבני ישראל? האם יתכן שהצעתו של יהודה למכור אותי לישמעאלים הצילה אותי מידיו של אבא? האם אין יהודה אלא שיחזור של המלאך הגואל שהציל את ישמעאל ויצחק ממוות בטוח שנכפה עליהם על ידי אביהם ה"אוהב"?

פעם אחר פעם שב יוסף אל סיפור "הרצח על המזבח"[23] שפעמים רבות למד עם אבא – סיפור על שני פרחי כהנים אשר רצו במעלה המזבח, והתחרו ביניהם על הזכות לקיים מצוה קדושה. תוך כדי ריצה תקע אחד מהם סכין כהנים קדושה בליבו של חברו. מיד הושבתה עבודת הקודש, וכל הכהנים עקבו בחרדה אחר הדם הזורם על מרצפות ההיכל. פתאום הופיע בפניהם רבי צדוק הכהן הגדול, וקרא באזניהם את פרשת עגלה ערופה מראשיתה ועד סופה. אחר כך הקשה בכאב גדול – "איך, קדושים שכמונו, נכפר על רצח כה קדוש"? אף אחד לא ידע מה לענות לרבי צדוק, וכולם געו בבכי כמו אלף עגלים ועגלות. תוך כדי כך הגיע לאזור המזבח אביו של הפרח הפגוע, והבחין שבנו עדיין מפרפר, וגער בכל הבכיינים יפי הנפש, ואמר להם: "במקום לבכות תצילו את הסכין הקדושה – עדיין בני מפרפר ולא נטמאה הסכין. הצילו את הסכין, כהנים קדושים, והוציאו אותה מלבו של בני כל עוד הוא מפרפר. תנו לבני המפרפר להיות העגלה הערופה שלנו, לפני שיהיה מאוחר. לפני שיטמא בני המת את הסכין, ויחלל לנו את הקודש, ויפר לנו את רקמת חיינו העדינה…"

ימים רבים לא יצליח יוסף להשתחרר מזכרונות הלימוד בחברותא של הסיפור הזה עם אבא – ימים רבים יחוש באימה כי האב שבסיפור הוא בבואה של אבא יעקב המשלחו אל שונאיו, ושל סבא אברהם העוקד את יצחק והמגרש את ישמעאל. יוסף מסרב לקבל את רוע הגזירה, ומסרב לראות בעצמו חלק בלתי נפרד משושלת של אבות העוקדים את בניהם האהובים על מזבח עקרון כללי ו/או לאומי ו/או דתי. לאט לאט מפנה היאוש הנורא של יוסף מקום להשלמה שקטה עם מר גורלו. יוסף מלמד את עצמו להדחיק את אבא מעולמו, ולהתנתק מייעודו ההיסטורי.

אלוהים עוזר ליוסף להדחיק את קיומו של אבא

מי שיעזור ליוסף להדחיק את דיוקנו העוקד של אביו, יהיה אלוהים. מהרגע שינחת יוסף במצרים יהיה אלוהים עמו בכל אשר ילך, וההצלחה המסחררת תאיר לו פנים שוחקות וטובות. יוסף יהיה אהובו של אלוהים, ואהבה זו תהיה לו לתחליף עדיף על אהבת אביו הנכזבת.

"ויהי יהוה את יוסף ויהי איש מצליח ויהי בבית אדוניו המצרי. וירא אדוניו כי יהוה אתו וכל אשר הוא עושה יהוה מצליח בידו… ויברך יהוה את בית המצרי בגלל יוסף ויהי ברכת יהוה בכל אשר יש לו בבית ובשדה… ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה"[24] – כך היו הדברים בבית פוטיפר. וכך הם ימשיכו להיות בבית האסורים: "ויהי יהוה את יוסף ויט אליו חסד ויתן חנו בעיני שר בית הסוהר…אין שר בית הסוהר רואה את כל מאומה בידו באשר יהוה אתו ואשר הוא עושה יהוה מצליח"[25]. וכשייצא מבית הסוהר יכריז עליו פרעה: "הנמצא כזה איש אשר רוח אלוהים בו?"[26].

לא נמצא בכל התנ"ך "כזה איש" שזכה לכל כך הרבה אהבה אלוהית. יהוה היה עמו בכל מקום, והעריף עליו את כל הטוב והשפע והברכה. מגע מידאס היה מגעו, והכל בא לו בקלות מרהיבה ומעוררת קנאה.

כשיגיע יוסף לגיל שלושים יהפוך לסיפור ההצלחה הגדול ביותר בעולם – טבעת מלך מצרים על אצבעו, רביד זהב על צוארו, מרכבת מלכות לו, ועל פיו ישק הכל. יוסף בן השלושים יהיה המושל הבלעדי של מצרים – ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות – מבלעדיו לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים – אלוהים יהיה עמו בכל אשר ילך, והעולם כולו יהיה פרוש למרגלותיו.

שנים מועטות לאחר מכן תושלם משימת ההדחקה שנטל יוסף על עצמו. ילד ראשון ייולד לו – מנשה – "כי נשני אלוהים את כל עמלי ואת כל בית אבי"[27]. יוסף מודה לאלוהים שהעריף עליו אהבה שעזרה לו להשכיח את אבא ואת כל עמלו – ואין עמל אלא תורה![28]. עם לידת מנשה הצליח יוסף לשכוח את כל תלמודו, והוא מודה על כך לאלוהים![29].

אחר כך ייוולד ילדו השני – אפרים – "כי הפרני אלוהים בארץ עוניי"[30]. בנקודת זמן זו יגיעו יוסף ויהוה לשיא הפוריות. בעזרת האל יצליח יוסף להדחיק את עברו ולחיות חיי הווה, שלכאורה אין יותר פוריים וזוהרים מהם.[31]

סוף השובע האלוהי ושובו של הרעב לאהבת האב

סיפור הצלחתו של יוסף הגיע לשיאו עם תום שבע שנות השובע. תמו עשרים שנות הפינוק האלוהי, ומתחיל הרעב הגדול הטומן בחובו גם את הגעגוע אל העבר הגדול.

פתאום מופיעים בשטח עשרת אחיו, והופעתם תבהיר ליוסף שאין כל אפשרות למחוק את העבר, אלא להדחיקו בלבד. זהו חלק בלתי נפרד משלב הרעב, המאפיין כפי הנראה את הפרידה משלב השובע והפינוק של העלומים. יהוה כבר לא עם יוסף באופן כה אינטנסיבי כפי שהיה בימי עלומיו. יוסף כבר לא מרהיב ביופיו – כבר לא קרבן מקסים ובודד בארץ גזירה. הוא נושק את שנות הארבעים שלו, והמון אחריות רובצת עליו. ילדיו שלו וילדי כל מצרים תלויים בו. הוא נמשך כמו מגנט אל אחיו – לו רצה היה יכול להמשיך את תהליך השכחה וההיטמעות, אך הוא לא מסוגל להתעלם מאחיו. הוא נמשך אל עברו ואל אביו כמו פרפר הנמשך לאור. מתוך הבשלות של קץ העלומים הוא מתגעגע אל רצף הדורות, ומנסה להשיב לעצמו את אהבתו האבודה של אבא.

הוא משתמש באחיו על מנת להוציא מהם מידע על אבא. קודם כל הוא ירצה לדעת אם אבא חי ומה מצב בריאותו. אחר כך ינסה לדעת מה, אם בכלל, חושב עליו אבא, למה התעלם ממנו כל השנים הללו, והאם הוא עדיין חושב עליו ואוהב אותו?

עם תחילת הרעב הגדול מתברר לו שגם האיש החזק והחשוב ביותר בעולם, לא מצליח להשתחרר מהשאיפה לכבוש מחדש את אהבתו האבודה של אבא.

מה יודע אבא על יוסף?

מה יודע אבא על יוסף? הדבר היחידי שהצליח יוסף לשמוע אודותיו עד כה מפי האחים זה: "איננו"[32]. הצירוף הזה הוא כללי מאד. ליוסף חשוב להוציא מידע נוסף מאחיו. כל עוד היה עסוק בהדחקה, חי בתחושה שאביו ואחיו חד הם – כולם יודעים שהורד למצרים, מתעלמים מקיומו, ופוטרים עצמם באמירה הכללית "איננו".

והנה במהלך "וידויו" של יהודה מצליח יוסף להוציא ממנו עוד שני פרטים חשובים ביותר ביחס לנושא הזה. הפרט האחד: "יש לנו אב זקן וילד זקונים קטן ואחיו מת"[33] – לראשונה שומע יוסף על עצמו שהוא נחשב כמת. זהו כמובן שקר מוחלט שאין לו כל אחיזה ריאלית והלכתית, שהרי אין אדם מוחזק בחזקת מת אלא אם כן נמצאה גופתו. יוסף מחליט לתחקר את יהודה ואחיו בעניין הזה: "כך אמר להן יוסף: "אתם ראיתם אותו מת?" אמרו לו: "הן!" אמר להם: "עמדתם על קברו?" אמרו לו: "הן!" "נתתם עפר על פיו?" – אמרו לו: "לאו" "[34].

ליוסף ברור שאחיו ממשיכים לשקר אותו, שכן מבחינתם הוא נראה לאחרונה מובל מצרימה על ידי שיירת הישמעאלים. מה שנותר לו לברר זה האם גם אבא רואה אותו כמת.

וכאן נכנס הפרט החשוב השני שיהודה מעביר ליוסף במהלך וידויו. פרט זה חשוב במיוחד משום שבו מצטט יהודה את אבא בגוף ראשון – "אתם ידעתם כי שנים ילדה לי אשתי – ויצא האחד מאתי ואומר אך טרוף טורף ולא ראיתיו עד הנה"[35].

פתאום מתברר לו שאביו משוכנע כי הוא נטרף ואיננו חדל לבכות אותו. בבת אחת מתבררת לו טעותו האיומה – אבא לא יודע בכלל שהורדתי מצריימה, אלא חושש מאד שנטרפתי. יחד עם זאת, הוא לא מאבד תקוה, משום שאף פעם לא נתגלתה גופתי. עשרים ושתים שנה אני מוחזק לגביו כנעדר, ואף פעם לא חל עלי הפסוק – "כי ימצא חלל באדמה". בדיוק בנקודה זו לא יכול יוסף להתאפק עוד. הוא מתפרץ בבכי ומסגיר את זהותו בפני אחיו ההמומים.

"זאב!… זאב!…"

עכשיו מתחיל יוסף להיות מודע לבעיה החדשה – ברור לו שעשרת אחיו הטעו את אבא במרמה נבזית שגרמה לו לחשוב כל השנים הללו כי יוסף נטרף. יוסף מרגיש ששוב הולכים ממנו אחיו אל אביהם – בפעם השלישית – ושוב הם עלולים לתאם ביניהם גרסת "במרמה" אחידה. יהודה, ב"וידויו הגדול", לא הצליח להסביר ליוסף מה גרם לאבא לקבוע בבטחון כי "טרוף טורף יוסף". (לעולם לא ישמע יוסף מאחיו את סיפור הכתונת הטבולה בדם השעיר!). יוסף יודע שיש כאן הסתרת עובדות משמעותיות, והוא חש כי עליו לפעול במהירות. הוא מחפש את הדרך המהירה והיעילה ביותר להעביר לאבא את הידיעה המשמחת.

יוסף יודע את מה שעשרת אחיו יודעים – מסוכן להעביר לאבא את הידיעה כי "עוד יוסף חי". קודם כל, עלול אבא להיפגע מעוצמת הריגוש[36]. חוץ מזה, הוא עלול לא להאמין לעשרת בניו. (ואמנם יעקב לא מאמין לבניו וחשד בהם שרצחו את יוסף וטמנו את גופתו) יוסף יודע כי יש סכנה רצינית שאחיו לא יצליחו לגרום לאבא להאמין לבשורת "עוד יוסף חי". המדרש בבראשית רבה מודע היטב לאפשרות הזאת ומתאר אותה במדרש "זאב זאב" המפורסם – "מה טיבו של בדאי הזה? – אפילו אומר דברים של אמת אין מאמינים לו"[37]

ואז, בבת אחת, חושב יוסף על ההברקה לצרף למשלחת של אחיו עגלות מיוחדות[38], ובהקשר לכך הוא אומר לאחים להעביר לאבא את המסר הבא: "אמר להם: אם יאמין לכם הרי מוטב ואם לאו אתם אומרים לו בשעה שפרשתי ממך לא בפרשת עגלה ערופה הייתי עוסק?"[39]

יוסף שולח עם אחיו קוד שרק הוא ואבא יודעים עליו – פרשת "עגלה ערופה" שלמדו בחברותא. "כי ימצא חלל באדמה לא נודע מי הכהו", הם למדו, ולקחו עגלה תמימה אשר לא עלה עליה עול וערפו שם את העגלה בנחל. וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו… "

יוסף משדר ליעקב מעל ראשיהם של עשרת הרמאים. הוא מספר לאבא את כל הסיפור דרך פרשת עגלה ערופה. הם רימו אותך, אבא, אבל עכשיו הם דוברים אמת, אני חי.

וכשיגיעו האחים ויאמרו "עוד יוסף חי" יפוג לבו של יעקב מרוב התרגשות. אחר כך, לאט לאט תשוב אליו רוחו. לאט לאט יתחיל יעקב לעשות בעצמו את כל הקישורים.

אמנם, יאמר יעקב, ידיהם של בני שפכו את הדם שעל הכתונת, אך הדם שעל הכתונת איננו דמו של יוסף, אלא דם העגלה הערופה שעשרים ושתיים שנה רחצתי בה את ידי.

[1] בראשית לז ג

[2] בראשית רבה פרשה פד סימן ח

[3] ראי/ה תרגום ירושלמי לבראשית פרק לז פסוק ב שמתרגם את `בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן` ל`בר שבסרי שנין הוה במיפקיה מן בית מדרשא

[4] בראשית לז ב

[5] מדרש הגדול בראשית עמ תרכ`ה

[6] "מעשה שבא רבי אלעזר ברבי שמעון ממגדל גדור מבית רבו, והיה רכוב על חמור ומטייל על שפת נהר, ושמח שמחה גדולה, והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר. אמר לו: שלום עליך רבי! ולא החזיר לו. אמר לו: ריקה, כמה מכוער אותו האיש! שמא כל בני עירך מכוערין כמותך?…" (תלמוד בבלי תענית כ א)

[7] פרקי דרבינו הקדוש, פרקא דארבעה, כד, וראי/ה ב`חומש תורה שלמה` 1395 את כל המקבילות הרבות לכך.

[8] מדרש תנחומא פרשת וישב סימן ב

[9] ראי/ה בראשית רבה פרשה צד סימן ג ופרשה צה סימן ג, וראי/ה על כך להלן עמוד י

[10] דברים כא א

[11] בראשית לז יג

[12] שם שם

[13] "שהיה יעקב אבינו סבור שיהודה הרג את יוסף בשעה שהביא את הכתנת שנאמר `ויכירה ויאמר כתנת בני חיה רעה אכלתהו` (בראשית לז לג), ואין חיה רעה אלא אריה שנאמר `גור אריה יהודה` "(בראשית מט ט). (בראשית רבה פרשה צה)

[14] תא חזי יוסף כד אתפרש מאבוי בלא לויה ובלא אכילה אשתדר והוה מה דהוה, וכד אמר יעקב (בראשית ל"ז) טרוף טורף יוסף אמר כי ארד אל בני אבל שאולה דאנא גרימנא ליה ותו דהוינא ידע דאחוי סניין ליה ושדרנא ליה ורמז קא רמיז ליה (זוהר כרך א (בראשית) פרשת ויגש דף רי עמוד ב)

[15] ויאמר לו הנני – אמר רבי חמא ברבי חנינא: הדברים הללו היה יעקב אבינו נזכר ומעיו מתחתכין, יודע אני שאחיך שונאים אותך והיית אומר לי הנני" (בראשית רבה פרשה פ`ד)

[16] בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשה פד

[17] קטעים מתוך דברים כא א-ט

[18] הפעם הראשונה שבה נקראו בני ישראל `עם` היא בפרק המקדים לסיפור מכירת יוסף, הלוא הוא פרק ה`תפר` שבין פורענות שכם א (מאורע דינה וטבח שכם) לבין פורענות שכם ב (מכירת יוסף).

[19] ראי/ה לעיל הערה 13

[20] רעיון זה מושפע מחיבורו החשוב של הרב יואל בן נון המופיע ב`מגדים` "הפילוג והאחדות: כפל הטעות המרה והלם הגילוי – מפני מה לא שלח יוסף שליח אל אביו" לחבור זה יש השפעה מהותית גם על רעיונות נוספים המופיעים בגליון זה.

[21] הרב יואל בן נון שם 27

[22] הרב יואל בן נון שם שם

[23] "מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש, קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו – נטל סכין ותקע לו בלבו. עמד רבי צדוק על מעלות האולם, ואמר: אחינו בית ישראל שמעו! הרי הוא אומר "כי ימצא חלל באדמה… ויצאו זקניך ושופטיך" – אנו על מי נביא עגלה ערופה? על העיר או על העזרות? געו כל העם בבכיה. בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר. אמר: הרי הוא כפרתכם, ועדיין בני מפרפר, ולא נטמאה סכין. ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים…"

[24] קטעים נבחרים מתוך בראשית לט א-ו

[25] בראשית לט כא-כג

[26] בראשית מא לח

[27] בראשית מא נא

[28] ראי/ה בבלי סנהדרין צט ב

[29] מבראשית רבה פרשה עט סימן ה אנו רואים כי לעומת יעקב ששב מחרן שלם בתלמודו, שכח יוסף את כל תלמודו במצרים שנאמר "כי נשני אלהים את כל עמלי". מבבלי סנהדרין דף צט עמוד ב אנו רואים כי אדם לעמל נברא ואין עמל אלא עמלה של תורה.

[30] בראשית מא נב

[31] משך כל זמן שהותו של יוסף במצרים אלוהים לא מתגלה בארץ כנען אפילו פעם אחת. אף פעם במהלך עשרים ושתיים שנות הניתוק שבין יוסף לאביו אלוהים לא היה עם יעקב ולא הופיע בארץ כנען.אפשר לומר כי החטא הגדול שהביא לעולם את יום כפור הרחיק באותה עת את האל מארץ כנען. אלוהים עזב את ארץ כנען עם שיירת הישמעאלים של יוסף ועבר לשכון עמו במצרים.

[32] "ויאמרו : שנים עשר עבדיך אחים אנחנו בני איש אחד בארץ כנען. והנה הקטן את אבינו היום והאחד איננו" (בראשית מב יג)

[33] בראשית מד כ

[34] מתוך כתב יד של תנחומא ויגש (אות ה) כפי שמופיע ב"חומש תורה שלמה" לרב כשר עמוד 1639

[35] בראשית מד כז-כח

[36] "כל זמן שאדם חי דופק לבו בקרבו, ובשעה שאמרו לו יוסף חי וידום לבו ולא דפק כי נבהל" (אבן עזרא לבראשית מה כו דיבור המתחיל "ויפג לבו". וראי/ה דברים דומים גם אצל הרמב"ן לאותו דיבור המתחיל).

[37] בראשית רבה פרשה צד סימן ג

[38] "ויתן להם יוסף עגלות" (בראשית מה כא)

[39] בראשית רבה פרשה צד סימן ג

פוסטים קשורים

הצג הכול

הגר הייתה שפחתה של שרה העקרה, והייתה חלק מן הרכוש העצום שעשה אברהם הטייקון במצרים. תשוקת הגבירה לילד גרמה לה להפקיע לעצמה את הרחם והביצית של השפחה. היא הכניסה את הרחם המופקע לאוהל בעלה ואמרה לו "אברהם

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי יְהֹוָה: וַיַּשְׁקֵף עַל פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה וְעַל כָּל פְּנֵי אֶרֶץ הַכִּכָּר וַיַּרְא וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּ