מה למעלה מה למטה? - רק אני, אני ואתה (מבוא ל"מְגִלַּת הָאֵשׁ")


תמצית האמונה החילונית-ריבונית ממשיכה להירשם בשורות הבאות:

נַד נֵד נַד נֵד

רֵד עלה עלה ורֵד

מה-למעלה-מה-למטה

רק אני אני ואתה.

שנינו שקולים במאזנים

בין הארץ לשמים[1]

שאלת מה-למעלה-מה-למטה היא השאלה האסורה ביותר על האדם הרבני - יכול ישאל אדם מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור? – תלמוד לומר... מקצה השמים עד קצה השמים אתה שואל ואין אתה שואל מה למעלה מה למטה, מה לפנים ומה לאחור!..." (תוספתא חגיגה פרק ב משנה ז ; בבלי חגיגה יא ב)

"כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם – מה למעלה מה למטה, מה לפנים ומה לאחור!!!..." (משנה חגיגה פרק ב משנה א)

"למה נברא העולם ב"ב " - ? מה "ב" זה סתום מצדדיו ופתוח מלפניו כך אין לך רשות לדרוש מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור..." (בראשית רבה פרשה א סימן א)

העולם הרבני נברא בתבנית האות "ב". עולם תחום וחתום. תקרתו שמים ורצפתו תהום. בעלי האגדה הרבניים מגבילים את תחום עולמו של האדם הרבני, ומסמנים לו את התחומים האסורים באותיות מזהירות של קידוש לבנה: "אסור לשאול מה-למעלה-מה-למטה... אסור לדרוש מה-למעלה-מה-למטה... אסור להסתכל מה-למעלה-מה-למטה..."

בעל האגדה הריבוני, לעומתם, שואל דורש ומסתכל. הוא אף משתף ילדים וילדות בניסיונות ההתמודדות שלו עם סוגיית מה-למעלה-מה-למטה. יחד הם עולים בעולם ויורדים בו, נודדים ומתנדנדים. יחד הם נכנסים לפרדס האגדי, יוצאים ממנו בשלום ותשובה בידם:

מה –למעלה-מה-למטה

רק אני אני ואתה.


*


מה שראתה ילדה ריבונית על הנדנדה לא ראה משה הרבני (משה רבנו) מימיו. אפילו הוא פחד לראות מה למעלה מה למטה. השמ דווקא רצה מאד להראות לו. כבר בפגישתם הראשונה, אל מול הסנה הבוער, הסתכל לו השמ ישר בעיניים, אך הוא השפיל את עיניו כי ירא מהביט אל האלוהים. רק לאחר שנים רבות העז משה לנסות לראות מה למעלה מה למטה דרך העיניים של אלוהים. אבל אז כבר היה מאוחר.

אלוהים אמר לו: "לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי..."[2]

הטרגדיה של משה באה לידי ביטוי מהמם במדרש אגדה של רבי יהושע בן קרחה:

"ויסתר משה פניו – רבי יהושע בן קרחה אומר: לא יפה עשה משה שהסתיר פניו. שאילולא [לא] הסתיר פניו גילה לו הקדוש ברוך הוא למשה מה למעלה מה למטה, מה שהיה ומה שעתיד להיות. ובסוף ביקש לראות, שנאמר: הראני נא את כבודך. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: אני באתי להראות לך פנים והסתרת פניך. עכשיו אני אומר לך כי לא יראני האדם וחי. כשביקשתי לא ביקשת, עכשיו כשאתה מבקש אני איני מבקש..."[3]-[4]

על פי האגדה הרבנית הגיע משה לדרגה האנושית הגבוהה ביותר. לדרגתו הגבוהה הגיע משה הרבני דווקא על רקע סירובו של אלוהים להראות לו את פניו. הסיבה: אלוהים אִפשר לו לראות את אחוריו – דבר שלא אִפשר לכל בן תמותה אחר. הוא שם את משה בנִקרת הצור וחלף מולו תוך שהוא מסוכך עליו בכפו. רק לאחר שהפנה אליו את אחוריו הואיל אלוהים להסיר מעליו את הכף.

יוסף חיים ברנר היה מגדולי היהודים הריבוניים בכל הזמנים. עוצמת אמונתו הריבונית אִפשרה לו להסתפק בשאיפה אל דרגת משה שהיא הדרגה הרבנית הגבוהה ביותר. הוא שאף ליותר: "...שמע בן ישראל, שמע בן הצער, שא ראשך, שא ראשך – ויינשאו פתחי עולם. אל מנוחה ואל הונאה עצמית תהיה איזו שתהיה. אל יִרְאָה מפני כל תוצאות. תהיינה מה שתהיינה. אל קורט של שקר ורכות הלב, הלאה עננים. צא מנקרת הצור. הסר מעליך את הכף. גשה עד הערפל. עלה לפרדס. ראה את פני ההוויה. השג את מהותה. את כבודה. התקדש...[5]

יוסף חיים ברנר תובע מ"בן ישראל" לבצע את מה שמשה רבנו, גדול היהודים הרבניים, לא היה מסוגל: "צא מנקרת הצור... הסר מעליך את הכף...ראה פני ההוויה..."

יוסף חיים ברנר היה יהודי ריבוני. היה לו האומץ הנפשי להיכנס לפרדס הרבני האפל על מנת לקצץ בנטיעותיו ולטעת בו אור. היה לו האומץ הנפשי להישיר עיניים אל מול פני ההוויה ולראות שאין זולת האדם ריבון מחייב בעולמו.

חיים נחמן ביאליק היה יהודי ריבוני. היה לו האומץ הנפשי לשאול את השאלה האסורה ביותר מה-למעלה-מה למטה והיה לו העוז להישיר עיניים אל מול ההוויה ולענות: רק אני אני ואתה.


עָרֹם וְיָחֵף וִישַׁר עַיִן


שיר הנדנדה של ביאליק מתחיל במקום שבו מסתיימת מגילת האש. בשיא געשו כתב ביאליק את מגילת האש והוסיף לה כותרת משנה – מאגדות החורבן.

מגילת האש היתה לנבואת אגדה ריבונית על אהבה-לא-באה.

מאתיים עלמים עירומים ומאתיים עלמות עירומות נלקחו בעקבות החורבן לאי צחיח ומנותק. צוק עצום חצה את האי לשניים והתהום שנמשכה ממנו הפרידה בין העלמים והעלמות. עיניהן של מאתיים העלמות היו עצומות ומופנות כלפי השמים. עיניהם של מאתיים העלמים היו עצומות ומופנות כלפי התהום. התהום השתקפה בשמים וניצבה מולם על פני הציר האנכי.

כל העלמים טבעו בתהום המשתקפת בשמים. כל העלמות טבעו בשמים המשתקפים בתהום. נותרו רק עלם מתולתל הנושא עיניים בהירות לשמים ריקים, ועלמה זכת בשר ומישירת מבטים. מבטם נפגש להרף עין, אך העלם ירא להביט אל העלמה והשפיל מבטו לתהום.

"וירא והנה שם במרומי הכף אשר לעומתו, תמה ונקייה כמלאך הצניעות והענווה, ניצבת לפניו עלמה אחת זכת בשר ונוגת עיניים, עפעפיה יישירו נגדו ועל ראשה תזרח איילת השחר.

ויפעם לבב העלם וישפל מבטו בפעם הראשונה לימי חייו את עיניו הצנועות ארצה. וישקע מבטו בנהר וינח על צלם העלמה הנשקף אליו עם כוכב השחר".

גורלו של העלם בהיר העיניים עתיד להיות כגורלו של משה. משה החמיץ הזדמנות חד פעמית לנצח. הוא הסתיר את פניו בשעת חסד שבה ביקש אלוהים לגלות עצמו ולהראות לו מה למעלה מה למטה. את טעמו העגום של המפגש שהוחמץ ישא עמו משה לכל מקום.

כמו העלם בהיר העיניים – כל חייו הוא עתיד להתרפק בכאב על זיכרונה של הזדמנות חד פעמית שהוחמצה על ידו לנצח. כל חייו הוא עתיד להיות עלם מטפס לקראת עלמה. מגיע-לא-מגיע . נוגע-לא-נוגע. לפני הנגיעה המיוחלת הוא עתיד ליפול לתהום. תמיד ייפול לתהום. שם יוצת שביב של גאולה. של אשליה. קצה של חוט. קצה של עוגן הצלה. על העוגן הוא עתיד לטפס וליפול. תמיד ייפול שוב.

כל חייו עתידה העלמה ללבוש דמות ולפשוט אחרת לנגד עיניו הבהירות והמיוסרות. עשרות צעיפים לה. כעשרות סמליה החמקמקים של איילת השחר. פעם היא שכינה ופעם היא זונה. פעם קדושה ופעם קְדֵשָׁה. פעם איילת אהבים ופעם איילת השחר. פעם היא ונוס הנשקפת אליו ממצולות ופעם היא ונוס הזורחת אליו עם כוכב השחר. תמיד היא גאולה. תמיד היא גאולה-לא-באה. גאולה-לא-באה ואומרת: "אני באתי להראות לך פנים והסתרת פניך, עכשיו אני אומרת לך כי לא יראני האדם וחי. כשביקשתי, לא ביקשת. עכשיו כשביקשת, אני אינני מבקשת..."

עד לאותה פגישה קריטית נשא העלם את עיניו אך ורק אל השמים. מבטה המישיר של העלמה התקיל אותה לראשונה בחייו עם מראה התהום. "ויפעם לבב העלם, וישפל בפעם הראשונה לימי חייו את עיניו הצנועות ארצה. וישקע מבטו בנהר וינח על צלם העלמה הנשקף אליו עם כוכב השחר". צלם במובן של חיקוי. של פסל. אליל.

העלם איננו מסוגל להישיר מבטים אל המקור – אל עיניה המישירות מבט של העלמה. הוא בורח אל הצלם, אל ההעתק האלילי המשתקף אליו בו זמנית מן השמים ומן התהום. העלם אינו מסוגל להישיר מבטים על פני הציר האופקי – המקורי – והוא בורח אל הציר האנכי – המזויף – ציר השמים והתהום. ציר האשליה. ציר הגאולה-לא-באה.

והוא כורע על ברכיו בפני הצלם וחושף את עצמו בווידוי איום ונורא. תמציתו של הווידוי היא תיאור חוזר על עצמו של הסיוט הסיזיפי: כל הזמן הוא עלם מטפס לקראת עלמה. מגיע-לא-מגיע, נוגע-לא-נוגע. לפני הנגיעה הסופית הוא נופל. תמיד נופל. למעמקי עוגן הצלה. על העוגן הוא מטפס – מטפס ונופל. תמיד נופל שוב.

המון נכתב על תוכנו של הווידוי הזה ועל מהותו, מעט מאוד – אם בכלל – נכתב על האופן שבו הוא נאמר – על העובדה שמילים חשופות ואמיצות כל כך נאמרו תוך התחפרות, מתוך השפלת מבטים, ועל העובדה שהמילים האמיצות והחשופות הללו נאמרו תוך כדי כריעה בפני צלם מבלי יכולת להישיר מבטים אל המקור אל פני ההוויה, אל פניה של עלמה נערגת אחת, זכת בשר ונוגת עיניים.

רק עם תום הווידוי מפסיק העלם לכרוע בעיניים עצומות לשוב ולהביט אל מקום הנערה.

"ובהגיעו – ויהי לאבן: הנערה נעלמה מראש הכף ואיננה. אולם דמותה עודנה טבועה בנהר בצורה בחותם, והיא נשקפת אליו עם כוכב השחר משחור מצולה". הנערה נעלמה ואיננה. רק צלמה נותר. הווידוי החד-פעמי-לנצח נאמר לשווא מפני שהיה ווידוי של עלם בפני צלם.

"והמים הקיאו את העלם אל ארץ רחוקה מאוד, אל ארץ נכר, היא ארץ הגלות. וישט בכל המדינות ויבוא בבני הגולה, ויעבור ביניהם כאגדה מני קדם וכחזון עתידות. ויהי מוזר ואיש חידות לכולם. וירא את השמים והנה הם נוכריים לו, ואל ארץ יביט והנה היא זרה – וילמד את עיניו להביט נכחו, אל אפסי עולם. כאשר הביטה אליו דמות העלמה בשחר ההוא".

מתי ראה את השחר ההוא?

"ויתע העלם בארץ כתעות כוכב נידח בחלל העולם. ויהי הולך ערום ויחף וישר עין..." בתיאור זה מתחיל החלק האחרון של מגילת האש – בתיאור המטמורפוזה הטרגית המתחוללת בנפשו של העלם בהיר העיניים. הוא הופך לאיש חידות מוזר לכולם. השמים נוכריים לו. התהום זרה לו. והוא מלמד את עיניו להביט נכחו – על פני הציר האופקי.

עד עכשיו הוא נדד כל הזמן על פני הציר האנכי. חיפש גאולה בשמים – גאולה-לא-באה – נפל לתהום ושר את שירת הייאוש. כל הזמן ירד ועלה, עלה וירד. התנדנד על פני התהום עד שנפל בה נפילה סופית. עד שהתהום הקיאה אותו אל ארץ הגלות. מאז הוא הולך ערום ויחף וישר עין, כאותה עלמה מישירת מבטים בשחר ההוא. אולם "איש לא עמד בפני מבטו הישר. יש אשר יניס את עיניו מפני מבט העלם שמימה ויש אשר יבריחן ארצה".

הקו היחידי העובר מעתה על פני המישור האופקי שבו הוא חי הוא קו היוצר מעיניו ואינו מגיע לשום מקום. ליתר דיוק, אין קו זה אלא קרן במובנה הגיאומטרי.

קרן היוצאת מעיניו ונמשכת אל האינסוף. לא מגיעה אל מחוז חפצה. אין על פני מסלולה אפילו זוג אחד של עיניים שיגאל אותה ויהפוך אותה לקטע. לקטע מישיר מבטים.

מעיניהם של יתר האנשים אשר בעולמו יוצאות קרניים אל הציר האנכי. אל אינסוף השמים או אינסוף התהום. הוא יחיד בעולמו המביט נכחו אל אפסי עולם. היחיד בעולמו שמבטיו נעלמים באופק הסופי.

*

שתיקת המשורר וזעקת אגדתו


בעקבות מגילת האש מתחילה תקופת השתיקה של ביאליק. בתקופה זו הוא מתמסר, בין השאר, לעריכת ספר האגדה. את הפרק הראשון של ספר האגדה, הפרק על בריאת העולם, הוא פותח בשניים ממדרשי מה-למעלה-מה-למטה שהובאו לעיל. כמו-כן הוא מכנס לתוך הספר גם את שני המדרשים האחרים שהבאנו. כידוע מכיל ספר האגדה רק חלק זעיר מן המדרשים והאגדות שנכתבו על ידי חז"ל. האם העובדה שרוב מדרשי מה-למעלה-מה-למטה ביצירתו של ביאליק? ובכלל, האם ניתן ללמוד על מיקומם של מוטיבים ביצירתו של ביאליק מאופן הופעתם בספר האגדה ומתדירותם?

דרך הטיפול של ביאליק, העורך בספר האגדה, מספקת לנו חומר אינסופי להעמקת היכרותנו עם יצירתו של ביאליק המשורר. האם שאלנו את עצמנו אי פעם מדוע דווקא ביאליק – גדול המשוררים היהודיים בכל הזמנים – מצא לנכון להשקיע ממיטב כוחו בערכת אגדות חז"ל? האם לא יכול היה להשאיר את העבודה לרבניצקי ולהפקיד על ידו איזה פרופסור למדעי היודאיקה? אפשר כמובן להסתפק בהסברים שמביא ביאליק עצמו בהקדמתו לספר האגדה: "מי שרוצה להכיר את האומה הישראלית...על כורחו ילך אצל האגדה..." או: "על ידי האגדה נכנס לבית חייה הגמורים של נשמת האומה הישראלי ומסתכל ב'לפני ולפנים' שלה..." ועוד ועוד.

ואפשר שלא להסתפק בהסברים מן הסוג הזה האופייניים כל כך למשורר הלאומי השואף להשיב את בני עמו אל מקורותיהם התרבותיים,ספרותיים, לאומיים וכו'.

אין ספק, ספר האגדה נועד להוות ראש גשר בין הדור אשר לא ידע את האגדה לבין חז"ל – בעלי האגדה. בכך הצליחו ביאליק ורבניצקי הצלחה חלקית הראויה לערכה וראויה לשיפורים. עוד מקום רב מוצב על פני ראש הגשר הזה, ועוד יעברו בו רבבות. אני מעיד על עצמי שפגשתי רבים וטובים שללא ספר האגדה לא היו מעזים לפתוח את התלמוד ואת המדרשים ולעיין בהם.

למרות זאת אני נוטה שלא להסתפק בהצהרות הגלויות של ביאליק על אודות ייעודו של ספר האגדה – הצהרות אלו אופייניות לביאליק האידיאולוג של תנועת התחייה, ולא לביאליק העלם בהיר העיניים ואיש החידות המוזר לכולם. אני, שלא כמקובל, הגעתי אל ביאליק דרך אגדות חז"ל. על הגשר עליתי מהעבר ה"הוא". ואני לוקח את הסיכון על עצמי ומעז לומר את האמירה היומרנית הבאה:

ספר האגדה נועד להוות ראש גשר בין הדור שלא ידע את האגדה לבין אחד מגדולי בעלי האגדה שקמו לעם היהודי בכל הזמנים – חיים נחמן ביאליק.

ביאליק כמובן לא העז להצהיר על כך בהקדמה לספר האגדה, ויתכן מאוד שלא היה מעז להודות בכך אף בחדרי חדרים. אין הנחתום מעיד על עיסתו. יבואו הימים שיבואו, ויעידו את אשר יעידו.

זאת ועוד: את ספר האגדה הכין ביאליק כמפתח קודים לשעת חירום, כגשר הצלה של עצמו. אולי בעזרת הקודים הללו יימצא מישהו שלא יבריח את עיניו מפני מבטו, אולי כך לא יראו בו עוד אידיאולוג משוטט על פני הציר האנכי של הסוגיה העקרה והאינסופית:שמים או ארץ

חוק הנדנדה האנושית

ועוד מפתח קודים פיתח חיים נחמן ביאליק – שירי ילדים. הוא חדל להשקיע במבוגרים את כל אוצר המילים שלו. בין כה וכה אין הם רואים באוצר זה אלא דקורציה לקישוט קירות השמים והרץ האידיאולוגיים שעל פני אינסוף הצירים האנכיים שלהם. כל השימוש באוצר המילים הללו עבור מבוגרים אינו אלא השחתת שדות סמלים פוריים. בזבוז אנרגיה וידויי שווא. די לו במילים פשוטות מתוך אוצר תמים בן מאה מילים ראשונות של כל ילד. למעלה. למטה. אני. אתה. רק. עלה. רד. נד נד.

בשיר הנדנה נגנז כל אוצר המילים של מגילת האש. ביאליק משורר הילדים אומר בעזרת המילים הפשוטות ביותר את מה שלא הצליח להגיד למבוגרים בעזרת אוצר המילים המרתק שגנז מאחוריו. ביאליק המדבר אל הילדים הוא איש החידות המוזר, שלימד את עצמו ללכת עירום ויחף וישר עין. אין לו עוד צורך להתייפות במילים. אין לו עוד צורך לשכר ולסחרר. הוא מחפש את הפשוט ביותר. את הבראשיתי. אולי הילדים יעזרו לו למוצאו?

אולי יהיו הילדים ראש הגשר האחרון שיאפשר לו להציץ אל פרדס העיניים? אל גן העדן האבוד.

א ת הילדים הקטנים הללו הוא שואל מה-למעלה-מה-למטה? לא בפני רבי עקיבא הוא מציג את השאלה האסורה ביותר, אלא בפני זאטוטים קטנים. והוא לא רק מעז להציג בפני הזאטוטים את הקושיה האסורה ביותר, אלא אף מעז לפרק אותה בנוכחותם.

מה-למעלה-מה-למטה? –

רק אני. אני ואתה[6].


ביאליק כמו אומר לילד הקטן:

די לשיר שירים למבוגרים. הם הורסים אותם. הם הופכים אותם לקישוטים אידיאולוגיים. אתך, ילד, זו לא אידיאולוגיה. אתך זה הכל. אתך, ילד, אני יכול להתנדנד בנדנדת גן עדן שבה שנינו שקולים במאזניים בין הארץ לשמים.

חוק הנדנדה הוא חוק שיווי המשקל של המין האנושי. הנדנדה היא המאזניים האנושיות. לא שוקלים סחורה בנדנדה ולא אידיאולוגיות. רק כאשר נהיה שנינו שקולים במאזניים תתממש משאלת האופקיות המיוחלת.

רק שניים שיודעים להתנדנד מסוגלים לשכון שקולים בין הארץ לשמים. שניים שאינם יודעים – תמיד ימצא אחד מהם את עצמו למטה והאחר ימצא את עצמו למעלה. רק כאשר נלמד את טכניקת הנדנדה נגיע למצב שבו נהיה שקולים בין הארץ לשמים. לריחוף שבו מתלכדות העיניים לכדי "רק אני ואתה".

כיצד רוכשים את טכניקת הנדנדה? השלב הראשון הוא שלב החקירה והשאלה. נד נד נד נד, רד עלה, עלה ורד. לך לכל פינות העולם. אל תירא. שאל מה שתשאל. דרוש מה שתדרוש. מצאת? נכון שאין כלום למעלה ואין כלום למטה אך ורק אני ואתה?...

השלב השני הוא השלב של "אני ואתה". כיצד אני-אתה נהיה שקולים בין השמים והארץ? כיצד ליצור שלושה קווים מקבילים שלעולם לא ייפגשו? – קו השמים , קו אני-אתה וקו התהום? כיצד להימנע מסחף תהומות ומסחף שמים? מהו המינון הנכון של חלומות ואגדות שיאפשר לנו להיות שקולים בין הארץ לשמים, מבלי להשתכר בשיכרון מעמקים? מתי העיניים שלנו הכי-הכי נפגשות?

רק שלא יגיעו שמים עד נפש. אם מגיעים שמים עד נפש מאבדים את הסיכוי למצוא עיניים. מאתיים עלמים טבעו בתהום ומאתיים עלמות טבעו בשמים. הקצים בחלומות יטבעו בתהום והחולמים בהקיץ יטבעו בשמים.

בעולם המראות של ביאליק זה היינו הך. השמים אינם אלא השתקפותה של התהום שאינה אלא השתקפותם של השמים. אלוהים אינו אלא השתקפותו של השטן שאינו אלא השתקפותו של אלוהים. הכל צלם.

רק האדם לא נברא בצלם. רק אני.אני ואתה.

[1]ראי/ה ארי אלון, עלמא די "מה למעלה מה למטה?" [2]שמות לג, ב [3]מתוך ספר האגדה עמ' מח אגדה לד, עפ"י שמות רבה ג – ראה גם הדעות הנוספות המובאות בשמות רבה, והשווה בין המקור לבין גרסת ביאליק בספר האגדה [4]והשווה לארוס ופסיכה [5]יוסף חיים ברנר – מתוך המוטו ל"המעורר" 1905 [6]מה למעלה מה למטה: אחת התמיהות המעניינות היא איך זה שלמרות כוונתו של חיים נחמן ולמרות הנוסח המפורש בשירים ופזמונות אף אחד מהילדים בדורות האחרונים לא שר "מה למעלה מה למטה" אלא "מי למעלה מי למטה" או "מלמעלה עד למטה" – זה כשלעצמו נושא לוועדת חקירה. אולי באמת יש איזו השגחה שמונעת מילדים לשאול את השאלה האסורה ביותר? [אגב, יתכן מאוד שגרסת "מלמעלה עד למטה" נכנסה לתודעת הציבור בעקבות פרסומת של אתא. (משהו כמו "מלמעלה עד למטה אני ואת ואתה באתא"). רק בכלל זה היה מגיע לאתא לפשוט את הרגל].

פוסטים קשורים

הצג הכול

ו - מבוא לפרק הוידוי מאת אירה יאן במבוא החשוב שכתבה אירה יאן למגילת האש היא טוענת שהוידוי הוא תמצית המגילה, וכי חמשת הפרקים הקודמים הראשונים של המגילה הם מעין פרלוד של הוידוי. להלן תמצית תיאור הוידוי

(כו) וַיִּמְצָאֵנִי בְּאַחַד הַיָּמִים אִישׁ שֵׂיבָה מִיהוּדָה מוּטָל בֵּין הֶהָרִים עִם-שַׁחַר, וְהָאִישׁ לְבוּשׁ אַדֶּרֶת וּפְרוּעַ שֵׂעָר, הוֹלֵךְ קְדוֹרַנִּית וְזָעֵף, וְהוּא נָזִיר וּקְדוֹשׁ אֱלֹ

(מ) וְיֵשׁ אֲשֶׁר-יָקוּם הַזָּקֵן בַּלָּיְלָה וְהֵעִיר שַׁחַר, וְעָמַד עַל-יַד אֶשְׁנַבּוֹ הַפָּתוּחַ מוּל הַמִּזְרָח, עֵינָיו תְּלוּיוֹת לַמָּרוֹם וּשְׂפָתָיו עִם-כֹּכְבֵי בֹקֶר יְרַנְּנוּ תְּפִלַּת