נידה כנגד נידה / בא אל הקדש יג

אשה כי תזריע את עצמה

אין ביטוי הולם מ"אשה כי תזריע" כדי לתאר את המהפכה הגדולה של העתיד המתהווה לנגד עינינו. בעתיד מתהווה זה האיש אינו המזריע הבלעדי, והאשה איננה כלי קיבול של זרעים גבריים. בהווה העתידי מחליטה האשה איך להזריע את עצמה, מתי להזריע את עצמה, כמה פעמים, אם בכלל, להזריע את עצמה, ועם אלו גברים או נשים להזריע את עצמה.

הצירוף העתידי "אשה כי תזריע" טומן בחובו הרבה מעל ומעבר להזרעה המלאכותית החשובה לכשעצמה. צירוף עתידי כזה מדבר על כך שמטבע בריאתה האלוהית מיועדת האשה לשלוט לחלוטין בהזרעה הטבעית של עצמה ושל היקום כולו. רק שליטה כזאת תשים קץ לעידן האלים של "וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ".[1]

הפנמת העוצמה האלוהית הגלומה בצירוף "אשה כי תזריע" תשים קץ לשלטון הבעל המסמן את שטחיו הכבושים בעזרת הזרעים שהוא מרסס ומזריע ומרסס על כל גבעה ותחת כל עץ רענן...


אשה גולם היא ובועלה עושה ממנה כלי

כל דבר תורה שתלמידה חכמה עתידה לחדש ביום מן הימים כבר ניתן למשה בסיני.[2] חידושיהם העתידיים של תלמידי חכמים הם חלק בלתי נפרד מן הדיבור האלוהי המקורי. כשאמרה ההוויה למשה "אשה כי תזריע" היא התכוונה, בין השאר, לחידוש עתידי של עברית משוחררת שעוד ידובר בה.

שבעים פנים לתורה. שבעים אלף ריבוא. השדה הלשוני של התורה טומן בחובו זרעים אפשריים של שפה עתידית מתהווה, החורגת אל מעבר לגבולות המפורשים והמתורגמים עד כה. לעומת זאת, השדה הלשוני של פרשני ומתרגמי העבר וההווה, קרוב הרבה יותר ל"פשט" הפטריארכלי היוצא מתוך ההנחה, שהגבר הוא לעולם המזריע והאשה היא לעולם המוזרעת.[3]

אשת העבר היא בסך הכל כלי קיבול של זרעים גבריים המעצבים באופן בלעדי את דור העתיד. "אשה גולם היא, ואינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, שנאמר: "כי בועלייך עושייך ה' צבאות שמו".[4] [5]

כל עוד לא תממש אשת העבר את ייעודה ככלי קיבול של זרעי הגבר, היא תהיה בבחינת גולם. לכשתיבעל אשת העבר על-ידי בעלה, תתחולל בה המטמורפוזה המיוחלת והיא תפסיק להיות גולם. הבעילה המיוחלת לא תהפוך את הגולם לפרפר אלא לכלי. את הגבר הבועל תהפוך הבעילה המיוחלת לחבר מן המניין במִסדר האלוהי של "בני-ברית" - מסדר צבאי עתיק שסִסמתו: "כי בועליך עושיך ה' צבאות שמו".


זכר שהכל שמחים בו ונקבה שהכל עצבים בה

"אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא... וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ...".[6]

לא בחדווה ובכאב של חוויות ההזרעה והלידה מתמקדת פרשת "אשה כי תזריע", אלא בפרטי הפרטים של טומאת הנידה, ובהדגשת עליונותו של הזכר שאינו מסוגל ללדת על פני הנקבה היולדת.

"שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחַי: 'מפני מה אמרה תורה (אשה) יולדת מביאה קורבן?'[7] אמר להן:

'בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קרבן'... 'ומפני מה אמרה תורה זכר לשבעה ונקבה לארבעה עשר?' - 'זכר שהכל שמחים בו מתחרטת [משבועתה] לשבעה; נקבה שהכל עצבים בה מתחרטת לארבעה עשר'...".[8]

כה אמר בר יוחאי: "נשים דעתן קלה"[9], ואין הן מסוגלות לעמוד בצער הלידה, ובשעה שהן כורעות ללדת הן צורחות מכאב ונשבעות שלא יתנו עוד לבעליהן לבעול אותן ולהזריע אותן. כעבור שבוע (לאחר לידת זכר) או שבועיים (לאחר לידת נקבה), שבה אליהן תשוקתן, והן מפרות את שבועתן. אז מתברר ששבועתן הייתה שבועת שווא, ועל כך הן חייבות להביא קורבן חטאת.[10] כל הנשים היולדות הן חוטאות ועליהן להביא קורבן חטאת. כל הנשים דעתן קלה...

"בשעה שהאשה יושבת על המשבר היא נשבעת ואומרת: 'עוד איני נזקקת לבעלי מעתה', והקדוש ברוך הוא אומר לה: 'תשובי לתשוקתך! תשובי לתשוקת אישך!'...".[11] הזכר שהכל שמחים בו לא ידע לעולם ללדת בעצב. רק הנקבה שהכל עצבים בה תלד בעצב לעד. זהו שאמר זכר הזכרים לאשה של כל הזמנים: "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ".[12]


נידה כנגד נידה א - "על-ידי ששפכה דמו של אדם הראשון ניתן לה מצוות נידה"

הבעל הקדמון לא היה ולא נברא אלא משל היה. משל בתשוקת אשתו, ומשל בתשוקת עצמו, ומשל בכתבי הקֹדש, ומשל בפרשת "אשה כי תזריע", ומשל בסדר נשים ומשל במסכת נדה, ומשל למה הדבר דומה.

כל ימיו הוא היה מרסס ומזריע ומרסס ומסמן עוד שטחי כיבוש כדי להמשיך ולמשול בתשוקת אשתו, וכדי להמשיך ולמשול בתשוקת עצמו, וכדי להמשיך ולסמן את שטחי השיפוט והשיטור שלו בסרטי סימון משומשים שאבד עליהם הכלח.

"הוא היה אומר[13]: 'מפני מה האיש נוח להתפתות ואין האשה נוחה להתפתות? - אדם נברא מאדמה וכיון שאתה נותן עליה טפה של מים מיד היא נשרית, וחוה נבראת מעצם ואפילו אתה שורה אותו כמה ימים במים אינו נִשרה...

ומפני מה האשה צריכה להתבשם ואין האיש צריך להתבשם? - אדם נברא מאדמה, והאדמה אינה מסרחת לעולם, וחוה נבראת מעצם. משל אם תניח בשר שלושה ימים בלא מלח מיד הוא מסריח…

ומפני מה איש מחזר על אשה ואין אשה מחזרת על איש? - משל לאדם שאבדה לו אבידה, מי מחזר על מי? - בעל אבידה מחזר על אבידתו[14]

ומפני מה האיש מפקיד זרע באשה ואין האשה מפקדת זרע באיש? - משל לאחד שהיה בידו פקדון ומבקש אדם נאמן שיפקידנו אצלו...

ומפני מה האיש יוצא ראשו מגולה והאשה ראשה מכוסה? - משל לאחד שעבר עבירה והוא מתבייש מבני-אדם לפיכך יוצאת וראשה מכוסה.

ומפני מה הן מהלכות אצל המת תחילה? - על-ידי שגרמו מיתה לעולם לפיכך הן מהלכות אצל המת תחילה...

ומפני מה ניתן לה מצות נר שבת? - על-ידי שכיבתה נשמתו של אדם הראשון לפיכך ניתן לה מצות נר שבת.

ומפני מה ניתן לה מצות חלה? - על-ידי שקלקלה את אדם הראשון שהיה גמר חלתו של עולם לפיכך ניתן לה מצות חלה.

ומפני מה ניתן לה מצות נדה? - על-ידי ששפכה דמו של אדם הראשון לפיכך ניתן לה מצות נדה' ".

ואלמלא הדברים כתובים אי-אפשר לאומרם...


נידה כנגד נידה ב - "נשים מתות בשעת לידתן על שאינן זהירות בנידה"

"עַל שָׁלשׁ עֲבֵרוֹת נָשִׁים מֵתוֹת בִּשְׁעַת לֵדָתָן, עַל שֶׁאֵינָן זְהִירוֹת בַּנִּדָּה וּבַחַלָּה וּבְהַדְלָקַת הַנֵּר".[15] משנה זו הפכה להיות תפילה. בכל ערב שבת בין השמשות, בין קבלת-שבת לתפילת ערבית, מתפללים כל הגברים את פרק "במה מדליקין", ולקראת סופו הם מזכירים לעצמם את שלוש העבירות שנשים בלתי זהירות מתות עליהן בשעת לידתן.

כשהייתי בן שש ידעתי את התפילה הזאת בעל-פה, ובכל שבת ושבת התפללתי אותה בכוונה גדולה, ודאגתי לאמא, ונזכרתי בסיפורים על דודה נחמה ועל דודה מרים, שתי אחיותיה של סבתא רבקה, שמתו בשעת לידתן. ידעתי אז היטב שאמא כבר הדליקה בזהירות את נרות השבת, וכבר הניחה בזהירות את החלות על המפה הלבנה של שולחן השבת, אבל אף אחד לא ידע להגיד לי מה זה "להיות זהירה בנידה", והמשכתי להיות מודאג. אף אחד גם לא ידע להסביר לי את פירוש הפסוק "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ", למרות שהקפדתי לעקוב אחר כל מילה בקריאת התורה.

עכשיו אני יודע מעט יותר, אבל ממשיך להיות מודאג. אני יודע שכדי להיות זהירה במצוות "חלה" לא צריך להניח שתי חלות על שולחן השבת, אלא להקפיד לקנות מוצרים שכתוב עליהם "הופרשה חלה כדין". ואני יודע ש"כל אשה וכל בת מדליקות נרות שבת" היא סיסמה מדליקה של חב"ד. ואני יודע שהזהירות במצוות נידה היא פי אלף יותר בעייתית ומסובכת מהזהירות בהדלקת הנר ובהפרשת חלה. והחשוב מכל - אני יודע ש"אשה כי תזריע וילדה" היא לפחות אשה שלא מתה בשעת לידתה.

[1] בראשית ג', ט"ז [2] על-פי תלמוד ירושלמי פאה פרק ב', הלכה ו' [3] כך, למשל, כותב הרמב"ן בדיבור המתחיל "אשה כי תזריע': "...אין הכוונה שייעשה הולד מזרע האשה, כי האשה אף-על-פי שיש לה ביצים כביצי זכר, או שלא ייעשה בהן זרע כלל, או שאין הזרע ההוא נקפא ולא עושה דבר בעובר... ואם כן יהיה מלת 'תזריע' כמו 'כי כארץ תוציא צמחה, וכגנה זרועיה תצמיח, וכן אמר אונקלוס: 'אשה כי תזריע - איתתא ארי תעדי (אשה כי תתעבר)' "וכך, למשל, כותב בעל הערך "אשה כי תזריע" בתוך "עולם התנ"ך" - "אונקלוס ויונתן תרגמו 'תזריע' - 'תעדי', היינו: תתעבר, תהרה. לפיכך אפשר שהנוסח צריך להיות 'תִזָרַע', כמו 'ונקתה ונזרעה זרע'. לפנינו הצעה, נועזת כשלעצמה, להציע תיקון לנוסח המקראי (!) ולקרוא 'אשה כי תִזָרַע' במקום 'אשה כי תזריע'. 'תיקון' לשוני כזה מושתת, כאמור, על ההנחה המדעית לפיה הגבר בעולם התנ"ך הוא לעולם המזריע, ואילו האשה היא לעולם המוזרעת. [4] ישעיהו נ"ד, ה' [5] בבלי סנהדרין כ"ב, ב' [6] ויקרא י"ב, ב'; שם, ה' [7] 'וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן. וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי ה' וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ (ויקרא י"ב, ו'-ז') [8] בבלי נדה ל"א, א' [9] "...הלך בר יוחאי ובנו, התחבאו בבית המדרש. כל יום היתה מביאה להם אשתו פת וקנקן מים ואכלו. כאשר גברה הגזירה, אמר לו לבנו: 'נשים דעתן קלה עליהן, שמא יצערו אותה ותגלה מקומנו'...". (בבלי שבת ל"ג, ב '-במקור בארמית) [10]לפיכך תביא קרבן - שבועת ביטוי חטאת (מתוך פירושו של רש"י לבבלי נדה ל"א, א') [11] בראשית רבה פרשה כ', פסקה ז' [12] בראשית ג', ט"ז [13] כל הציטוטים להלן לקוחים מתוך בראשית רבה פרשה י"ז, פסקה ח', מצוטטים ככתבם וכלשונם מלבד מספר שינויים טכניים. חלק מהציטוטים אלו מופיעים עם שינויים בבלי נדה ל"א, א'. [14] כך בבבלי נדה ל"א, א'. בבראשית רבה כתוב כך: ומפני מה האיש תובע באשה ואין האשה תובעת באיש? - משל למה הדבר דומה לאחד שאבד אבידה הוא מבקש אבידתו ואבידתו אינה מבקשתו. [15] משנה שבת פרק ב', משנה ו'

פוסטים קשורים

הצג הכול

שלא תתעבר תמר ויכחיש יופייה החל מכניסתה של תמר לחייו של יהודה נוצר ביניהם מתח ארוטי הבא לידי ביטוי בפסוק "ויקח יהודה אשה לְעֵר בכורו ושמה...