מְתִיבְתַא דְאַרְקִיעַ - עלייתו בסערה של רבה בר נחמני[1] / בא אל הקדש ל"ד

בסופו של דבר אמצא את אגם הסוף הכסוף שעל חופו מיתמר דקל סמוי שראשו מגיע השמיימה. על ראש הדקל אמצא את רבה בר נחמני יושב ולומד חברותא עם אלהים.

כל יום בשעה אחרת אני חומק מפני מצלמות המכ"ם וטס בגובה נמוך מעל השבר הסורי-אפריקאי. אחר-כך אני חולף בחשאי על פני אחד האגמים הטומן בין שיחי הסוף שלו מידע חסוי על בריחתו המעגלית של רבה בר נחמני. אלפי אגמים של קנים פזורים על-פני המדבר הענקי השוכן בין השבר הסורי-אפריקאי ונהר פרת. בקטע מערבי לא נודע של המדבר הזה ספונים מתי מדבר ובלועי קורח. רק חלק מהערבים הפלאיים המתלווים לנחתים האמוראים יודעים היכן הם ספונים. לפחות ערבי פלאי אחד - כך אני מקווה - יגלה לי את הדרך אל אגם הקנים שמתוכו מיתמר הדקל הסמוי של רבה.

לפני שעלה רבה בר נחמני בסערה השמימה הוא הוכרז כעבריין נמלט ודינו נגזר למוות. כל המשטרה החשאית של בבל הייתה בעקבותיו, ורבה ברח ממקום למקום במשך שבועות רבים. למרות שהיה נערץ כראש ישיבת פומבדיתא, לא הוצע לו מחסה ולא הוגש לו כל סיוע. כל תלמידי החכמים של פומבדיתא, ובראשם אביי ורבא, העדיפו להגות בתורתם יומם ולילה, ולהתעלם מבריחתו המתמשכת של ראש הישיבה שלהם. הם ידעו היטב שרבה נמלט על לא עוול בכפו בעקבות הלשנה מתוך כותלי הישיבה. עד עצם היום הזה לא נחשפה זהותם של המלשינים, ולא נבדק הקשר בין ההלשנה הזאת לבין העובדה שרבה בר נחמני, הנערץ בפי כל, היה שנוא על רוב תלמידי החכמים שבפומבדיתא.

פעם, מספרת הגמרא, לימד רבה הלכות הספד ועסק בהלכות המזהירות מפני הספדים מוגזמים. כשהגיעו להלכה הקובעת כי אסור להספיד אדם השנוא על כולם, שאל אביי את רבה: "ומה יהיה אִתך, שכל אנשי פומבדיתא שונאים אותך - מי יקשור עליך הספד?...".

"אני יחיד בנגעים", נהג רבה לומר על עצמו, "אני הגדול מכולם בהלכות נגעים ואני גדול הנגועים." תוך כדי כך הוא היה ממשיך להימלט ממקום למקום, כשהוא מחליף זהויות ומבריח גבולות. המשטרה החשאית המשיכה לדלוק בעקבותיו.

בריחתו הייתה מעגלית. כל הזמן הוא היה בורח אל המקום שממנו הוא היה בורח. מפומבדיתא הוא ברח לאקרא, ומאקרא לאגם הקנים, ומאגם הקנים לערבות השיחים, ומערבות השיחים לעיירת הצריפים, ומעיירת הצריפים לעין המים, ומעין המים בחזרה לפומבדיתא. בפומבדיתא הוא נכנס לאחד הפאבים הממוקמים בלב הרובע היהודי, והזמין כוסית עראק מהולה בליקר תמרים. סמוך לו ישב רבי א' בן רבי ש', שהיה ראש המדור לחיפוש עבריינים יהודיים במשטרה החשאית הבבלית. מהיום שבו הוכרז המצוד על רבה הניח רבי א' את כל עיסוקיו האחרים והקדיש את כל זמנו ללכידתו של רבה.

רגע לפני שהספיק רבי א' להבחין ברבה היושב לידו, הוא נתקף בשיתוק מסתורי ופניו נהפכו אחורנית. בעלי הפאב נבהלו מאוד לראות את פניו ההפוכות של ראש המדור והתחננו בפני רבה שישיב למקומו את פרצופו, וימנע מהם, ומכל תושבי הרובע היהודי, צרות צרורות. רבה השיב למקומו את הפרצוף ההפוך. רבי א' התעשת בבת אחת וכלא את רבה בתא הנידונים למוות. אבל רבה התפלל בכוונה רבה, הפיל את כותלי התא ושב אל בריחתו המעגלית מפומבדיתא לאקרא ומאקרא לאגם הקנים. באגם הקנים הוא פילס דרכו בתוך שדה ענקי של קנים וסוף, עד שהגיע אל הדקל הסמוי שראשו מגיע השמימה. הוא טיפס אל ראש הדקל והחל ללמוד תורה. בבת אחת מצא עצמו מרחף בשדה של אין-סוף עולמות אפשריים.

הוא נשא ונתן עם עצמו במסכת נגעים. כל קושייה שהִקשה לעצמו היה מפרק עשרים וארבעה פירוקים. הוא ידע להישאל וידע להשיב מלחמה שערה, וידע לשאת ולתת עם עצמו במלחמתה של תורה, וידע להבין דבר מתוך דבר, ולראות פנים רבות בתורה הנלמדת. הרבה יותר משבעים פנים הוא ראה בתורה. אולי שבעים אלף ריבוא.

ממש באותו זמן היו כל תלמידי החכמים במתיבתא דארקיע שרויים בעיצומה של מחלוקת סוערת בהלכות נגעים. כל הרוחות להטו סביב הסוגייה העוסקת באדם שהוא ספק נגוע. אלהים פסק טהור מחמת הספק, וכל יתר תלמידי החכמים של מעלה פסקו טמא מחמת הספק.

סוגיות נגועות באיידס ובצרעת נמנו מאז ומעולם על הסוגיות האהובות ביותר על תלמידי החכמים של מעלה. ימים ולילות הם התעמקו באין- ספור סוגיות קודמות שעסקו באין-ספור תקדימים על אודות כל הנגועים מן העבר ומן העתיד הרחוק. הם אספו מדרשים רבים והכינו טיעונים רבים. משעה לשעה נערמו עוד ועוד מצבורי נשק לקראת המערכה הסופית אשר תתחולל בכל רגע.

ברגע שניתן האות הסתערו כל תלמידי החכמים של מעלה על אלהים במטח של קושיות. אלהים פירק את כל הקושיות שנורו לעברו, והשיב למתקיפיו את כל התשובות שבעולם. אלהים הפליא להישאל והפליא להשיב והפליא לשאת ולתת במלחמתה של תורה. לשווא. תלמידי החכמים בישיבת הרקיע סירבו להיכנע. גם הם הפליאו להישאל ולהשיב. גם הם ידעו לדרוש על כל קוץ וקוץ תִּלין תִּלין של הלכות.

עצי חרוב רבים התעופפו באותו היום ואמות מים רבות נסוגו לאחור. אפילו כותלי הרקיע ניצבו בפני סכנת קריסה. ערפל מסוכן איים על מעמדם ההלכתי של כל העולמות הנגועים. כולם חשו היטב בצורך לפזר את הערפל במהירות האפשרית.

בנקודה זו לא נותרה לאלהים ברירה, אלא לשלוף את קלף המיקוח האחרון שלו. תלמידי חכמים של מעלה חששו מאוד מן המהלך הבלתי נמנע שאלהים מתכנן. הם שמעו אותו לוחש: "אם הלכה כמותי - מן הארץ יוכיחו… ".

"מי יוכיח?", הם שאלו

"יוכיח רבה בר נחמני", אמר אלהים,

"למה דווקא הוא?", חרדו כולם.

"הוא יחיד בנגעים", השיב אלהים שהתעקש מאוד על רבה כעל הבורר הארצי במחלוקת השמיימית הנגועה. בני הפלוגתא שלו הסכימו בלית ברירה, ומיד נמנו כולם וגמרו אומר להוריד ארצה שליח בהול שיביא את רבה. פה אחד נבחר מלאך המוות אשר הושבע בכל לשון של השבעה שלא ישוב לישיבה של מעלה ללא רבה בר נחמני.

מיד הפעיל מלאך המוות את מנוע הטורבו לשעת מגיפה. זה המנוע המהיר והחרישי ביותר העומד לרשות תלמידי החכמים במתיבתא דארקיע. כעבור שלושים רגעים שמיימיים (שתי שניות ארציות[2]) כבר היה מלאך המוות בטווח ראייה של הדקל הסמוי. יותר מכך הוא לא היה מסוגל להתקרב. מלאך המוות ידע היטב כי גם מנוע הטורבו המהיר ביותר משתתק ברגע שהוא נכנס למרחב האווירי של מי שנמצא בעיצומו של תלמוד תורה. כאחד מטובי תלמידי החכמים במתיבתא דארקיע הוא ידע שבמקום שיש חיי-עולם אין למוות גישה, ושאין חיי-עולם יצירתיים יותר מתלמוד תורה. לא נותרה למלאך המוות ברירה אלא לרחף במנועים כבויים, ולארוב במסתרים לרגע שבו יחדל רבה בר נחמני מתלמוד תורתו.

גם רבי א' הקיף עם כל הניידות של המשטרה החשאית את אגם הקנים הענקיים, שעקבותיו של רבה הוליכו בוודאות למרכזו. עשרות כלבי גישוש נבחו נביחות מרקיעות שחקים, ושלושה מסוקי צליפה ריחפו מעל הקנים. המסוקים היו מצוידים במשקפות לייזר מרחיקות ראות, אך אף טייס לא הצליח לאתר את הדקל הסמוי. ואפילו כלבי הגישוש לא עלו על עקבותיו. אבל כולם שמעו מנגינת לימוד חד-פעמית לנצח מתנגנת על פני הקנים, ולא ידעו מאין באה המנגינה הזאת ולאן היא הולכת. וכולם ראו את הקנים מתנועעים בדבקות כשהם מקשיבים לשיעורו של רבה.

וכולם התמכרו לקצב הניגון והתנועעו עם הקנים, והפקירו שמירה, והזניחו תצפית, והקשיבו לרבה הממשיך לשאת ולתת עם עצמו בהלכות נגעים ונגועים. על הטמא הוא השיב לעצמו טמא, ועל הטהור טהור. על תנורו של עכנאי הוא אמר "טהור", ועל הטיוטות "טהור", ועל מחוזות הדמדומים שבין חומר הגלם והכלי הוא אמר שאין הם אלא משטח השראה אל אינסוף עולמות אפשריים, שאין בהם מאומה זולת הספק הטהור הטהור הטהור.

כל הקנים המתנועעים השיבו "טהור טהור טהור", ובאותו רגע הניע מלאך המוות את כל אמות הַסִּפִּים. בבת אחת נסוג האגם לאחור, הקנים הזדעזעו, הדקל הסמוי נעלם כלא היה, וערבי פלאי אחד נישא על כנפי הרוח כשהוא רכוב על גמלו, והרוח נשאה אותו מגדתו האחת של אגם הקנים אל הגדה האחרת. נשא הערבי את עיניו אל תלמידי החכמים במתיבתא דרקיעא, והִקשה: "'מאי האי?" "נחה נפשו של רבה בר נחמני", ענו כולם כאחד, והערבי עמד על רגליו ואמר: "ריבונו של עולם, כל העולם שלך, ורבה שלך, אתה של רבה ורבה שלך - למה אתה מחריב את העולם?!... כל עוד חיית בנפרד מרבה בר נחמני היו לך כל הסיבות שבעולם לעורר מהומות. אבל עכשיו, כששבתם אחד לשני כמו שני בנים שובבים תוכלו להיות לעד חברותא של אהובים...".

מיד נחה נפשו של אלהים ונחה הסערה. רבה של מטה ורבה של מעלה שבו אל מערתם . חברותא נצחית. לעד ולעולמי עולמים הם ישתעשעו עם תורתם הנלמדת במערת החרובים השוכנת לפני ולפנים ישיבת הרקיע.

***

משך כל הימים הרבים שהיה רבה נתון בבריחתו, היו אביי ורבא וכל תלמידי החכמים של מטה שקועים בתלמודם בבית המדרש של פומבדיתא, מבלי להתעניין בגורלו של ראש הישיבה שלהם. פתאום נפל עליהם פתק מן השמים ובו כתוב: "רבה בר נחמני נתבקש בישיבה של מעלה".

הם לא לקחו את הפתק הזה כפשוטו אלא התייחסו אליו כאל מטפורה מרחפת. "לא בשמים היא", הם אמרו זה לזה אל מול הפתק שירד מן השמים, והלכו לחפש אחר גווייתו של ראש הישיבה שלהם.

מפומבדיתא הם הלכו לאקרא, ומאקרא לאגם הקנים, ומאגם הקנים לערבות השיחים, ומערבות השיחים לעיירת הצריפים, ומעיירת הצריפים לעין המים ומעין המים לפומבדיתא ומפומבדיתא לאקרא, ומאקרא לאגם הקנים הענקיים. כשהתקרבו לאגם הבחינו מרחוק בציפורים ענקיות שהיו מטללות ועומדות מעל יער הקנים. אף אחד לא העז להתקרב.

הם נותרו במקומם ושכנעו זה את זה שהציפורים מרחפות מעל מה שנותר מגווייתו של רבה. שלושה ימים ושלושה לילות נשארו לעמוד מרחוק, כשהם נאלצים לבטל עצמם מתלמוד תורה ולהספיד את רבה. שלושה ימים ושלושה לילות הדחיקו את הקושייה ההיא על האיש ההוא – "כגון מר, שכל אנשי פומבדיתא שונאים אותך - מי יקשור עליך הספד?".

כולם קשרו עליו הספד שלושה ימים ושלושה לילות, ובסופם התכוננו לעזוב את המקום ולשוב אל בית-מדרשם. לפתע נפל עליהם עוד פתק מן השמים ובפתק כתוב: "כל הפורש יהא בנידוי".

עד תום היום השביעי נאלצו להספיד את רבה בר נחמני הספדים רבים ולא העזו להתקרב אל יער הקנים. רק בתום היום השביעי נפל עליהם פתק שלישי מן השמים. "לכו לבתיכם לשלום".

***

גם בני הנביאים אשר ביריחו לא האמינו לאלישע, כשבישר להם על עליית אליהו בסערה השמימה. חמישים איש מבני הנביאים ליוו את אליהו ואלישע עד מוצב פסיון, ושם הם נותרו לעמוד מנגד. אליהו ואלישע המשיכו לרדת בסבך עד הירדן הסוער. שם לקח אליהו את אדרתו והִכה את המים. המים נחצו ושניהם עברו בחרבה. בגדה מנגד הם למדו תורה בחברותא, ובתוך כך עלה אליהו בסערה השמימה.

אלישע נפל על פניו וצעק "אֵלִי אֵלִי שֶׁלֹא יִגָּמֵר לְעוֹלָם", וקם על רגליו, ולקח את אדרת אליהו והִכה את המים שנית , ועבר בין מים למים, ועלה מבעד לסבך, וחלף על פני כל המוקשים המפרידים בין כפר הצליינים הנטוש והמנזר האתיופי המנוקב ככברה. כשהגיע ליריחו נדהמו בני הנביאים לגלות כי אליהו איננו. בניגוד לאביי ורבא וכל תלמידי פומבדיתא הציעו בני הנביאים לעזור לאלישע ואמרו: "הִנֵּה נָא יֵשׁ אֶת עֲבָדֶיךָ חֲמִשִּׁים אֲנָשִׁים בְּנֵי חַיִל יֵלְכוּ נָא וִיבַקְשׁוּ אֶת אֲדֹנֶיךָ פֶּן נְשָׂאוֹ רוּחַ ה' וַיַּשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הֶהָרִים אוֹ בְּאַחַת הַגֵּיאָוֹת".[3] בדומה לאביי ורבא וכל תלמידי פומבדיתא, גם הם לא האמינו לפסוק הקובע באופן מפורש כי אליהו עלה בסערה השמימה.

אלישע לא הצליח לשכנע את בני הנביאים כי אין טעם לחפש את גופת אליהו באחד ההרים או באחת הגיאיות. כך יצאו לדרך חמישים בני נביאים במטרה למצוא את גווייתו של אליהו. בדרכם מיריחו לירדן הם חלפו על פני המנזר האתיופי, מוצב פסיון והקפֶּלות. כשהגיעו לכפר הצליינים הנטוש שעל פני המים התפצלו לחוליות של שניים, וניווטו שלושה ימים ושלושה לילות. אחד מנווט ואחד הולך מתוך שינה. כל חצי שעה מחליפים משמרות - זה שהלך מתוך שינה מתעורר ומתחיל לנווט, וזה שניווט עוצם עיניים וממשיך ללכת.

אחרי שלושה ימים ושלושה לילות שבו ליריחו רק ארבעים ושלושה מהם. שבעה נעלמו ואינם. עד עצם היום הזה פזורות עצמותיהם באחד ההרים או באחת הגיאיות.

***

מדי שחר אני ממריא מפילדלפיה ויוצא לחפש את רבה בר נחמני. אני יודע שהוא לא מת. שביום בו נעו כל דקלי האחו הכסוף עלה רבה בסערה השמיימה ומאז הוא מתבקש בישיבה של מעלה ומשוטט בעין הסערה.

אני משתדל להתחיל את החיפושים מהמקום הנמוך ביותר בעולם הזה, וממהר לים המוות כדי לנצל את השעות שלפני בוא השמש הקופחת. כשאני מגיע לים המוות אני ממהר לסרוק כל קפל בעזרת המשקפת המשוכללת שבירכתי ארקיעי. אני מחפש להקות קדמוניות של ציפורים המטללות ועומדות מעל הדקל המשוער שבו נראה רבה לאחרונה. אני מנמיך טוס ככל האפשר, מאהיל על עיניי ונותן הוראות לטייס האוטומטי שלי. לפעמים אני מספר לו את סיפור אהבתי לרבה -"כאן איבדתי את רבה", אני אומר לו, כאילו היה רבה נסיך קטן, וכאילו אני הטייס המאוהב בו.

ואני יודע שממש באותם רגעים שאני מדבר עם הטייס האוטומטי שלי, יושב רבה על גזע של דקל בלתי נראה, ועוזר לאלהים הבודד המתקשה כל-כך במלחמתה של תורה. ראשו של הדקל ממשיך להגיע השמימה, ואת כל הקושיות המושלכות לעבר אלהים מפרק רבה בעודן באוויר. אינסוף קושיות מקשים תלמידי חכמים לאלהים ממאות ארקיעים. את רובן מצליח רבה לפרק לפני שהן מתפוצצות. לפעמים הוא לא מצליח לפרק את מנגנון הקושייה, והוא נאלץ להשליך אותה ולהפעיל בשלט רחוק את מצנח התאורה שלה. דקה ארוכה מאירה הקושייה באור גדול ומתרסקת התרסקות מטאורית לתוך השבר הסורי-אפריקאי.

יחיד בנגעים ויחיד באהלות הוא רבה - את כל הנגעים הפורחים באוויר הוא מכיר בעל-פה. יושב על גזע דקל שראשו מגיע השמיימה ומחפה על אלהים. משך כל אותו הזמן ממשיך אלהים לקשור כתרים ולכתור קשרים ולשיר לעצמו מנגינות חד-פעמיות לנצח. אחר-כך הוא מתנועע בדממה על כיסא הכבוד שלו, מניע את הַסְּטֶנְדֶר בעיניים עצומות ומתחיל לשיר "ידיד נפש".

והרי מואב הדום לרגליו. וגם הרי הנגב הדרומי בואכה המכתש הקטן.

[1] אמר לו אביי לרבה: כגון מר, שכל אנשי פומבדיתא שונאים אותך, מי יקשור עליך הספד? אמר לו: די לי אתה ורבה בר רב חנן. ("ספר האגדה" עמ' רמ"ג על-פי בבלי שבת קנ"ג ע"א) אמר רב כהנא: סח לי רב חמא בן-בתו של חסא: רבה בר נחמני מת מחמת גזרת שמד – הלשינו עליו לפני המלך ואמרו: יש אדם אחד בין היהודים שהוא מבטל שנים-עשר אלף איש מישראל חודש בימות החמה וחודש בימות הגשמים ממס המלך. שלחו אחריו שלוחו של מלך להביאו ולא מצאו. ברח רבה והלך מפומבדיתא לאקרא, מאקרא לאגם, מאגם לשחין, משחין לצריף, מצריף לעין מים, ומעין מים לפומבדיתא. בפומבדיתא נזדמן שליח המלך לאותו פונדק של רבה. הביאו לפניו שולחן והשקוהו שתי כוסות וסילקו השולחן מלפניו. נהפך פרצופו לאחוריו. אמרו לרבה: מה נעשה לו,שליח המלך הוא. אמר להם: הביאו השולחן לפניו והשקוהו עוד כוס אחת וסלקו השולחן מלפניו ויתרפא. עשו לו כך ונתרפא. אמר השליח: יודע אני, אדם זה שאני מבקשו כאן הוא. ביקש ומצאו. אמר השליח: אני אלך מכאן. אם ימיתוני לא אגלה מקומו ואם ייסרוני אגלה. הביאו את רבה לפניו והכניסהו לחדר ונעל הדלת בפניו. ביקש רבה רחמים ונפל הכותל. ברח והלך לאגם וישב על גזע של דקל ועסק בתורה. נחלקו בישיבה של מעלה בהלכה של נגעים: הקדוש ברוך הוא אמר "טהור" וכל הישיבה של מעלה אמרה "טמא". אמרו: מי יוכיח? – יוכיח רבה בר נחמני, שאמר רבה בר נחמני: "אני יחיד בנגעים, אני יחיד באוהלות". שלחו שליח אחריו – ולא יכול מלאך המוות ליגע בו משום שלא פסק פיו מתלמודו. בתוך כך נשב רוח ורעש בין הקנים. סבר לגיון של פרשים הוא – אמר: אמות בידי מלאך המוות ולא אמסר ביד מלכות. בשעת פטירתו אמר: "טהור, טהור". יצאה בת-קול ואמרה: "אשריך, רבה בר נחמני, שגופך טהור ויצאה נשמתך בטהור". נפל פתק מרקיע בפומבדיתא: "רבה בר נחמני נתבקש בישיבה של מעלה". יצאו אביי ורבא לעסוק בקבורתו ולא ידעו היכן הוא. הלכו לאגם וראו עופות שהם מצלים בכנפיהם ועומדים. אמרו: ודאי שם הוא. הספידוהו שלושה ימים ושלושה לילות. נפל פתק: "כל הפורש יהיה בנידוי". הספידוהו שבעה ימים. נפל פתק: "לכו לבתיכם בשלום". אותו יום שמת רבה יצאה סערה והגביהה ערבי אחד (חד "טייעא")כשהוא רכוב על גמל אל נהר פפא מצד אחד וזרקתו לצד זה. אמר: זו מה היא? אמרו לו: נחה נפשו של רבה בר נחמני. אמר לפני הקדוש הברוך הוא: רבונו של עולם! כל העולם שלך ורבה שלך. אתה של רבה ורבה שלך – למה אתה מחריב את העולם? נחה הסערה. (על-פי "ספר האגדה", עמ' רמ"ג; בבלי בבא מציעא פ"ו, ע"א).

[2] רגע, כזכור, הוא יחידת הזמן השמיימית המהירה ביותר. בדקה ארצית אחת יש כאלף רגעים [3] מלכים ב' ב', ט"ז

פוסטים קשורים

הצג הכול

בא אל הקֹדש האגדה על פרשת הבר-מצווה הקטלנית שלי פרשת הבר-מצווה היפה והאכזרית שלי היא פרשת "אחרי מות קדושים" - עד היום היא מתנגנת לי מאליה על חמשת פרקיה ועל לחניה המסתלסלים. כשקראתי אותה מתחילתה ועד סו

אחרי מות אלוקים עלמא דִי שחור התלתלים היה ילד יתום משכונת רחביה.[1] את הכינוי "עלמא די" העניקו לו ילדי שכונת שערי-חסד החרדית לאחר מות אביו. רוב השמועות אומרות כי ירד מהארץ בשנות השבעים, אולם ישנה שמוע