מְגִלַּת הָאֵשׁ פרק ט - הערות והארות

(א) וּבַצַּר לִלְבָבוֹ מְאֹד, וּמְצָאוּהוּ חֲלֹמוֹתָיו הַגְּדוֹלִים וּמַדְוָיו הַנֶּאֱמָנִים, וְהִשִּׂיגוּהוּ כְּגַלֵּי הַיָּם - (ב) וְיָצָא הָעֶלֶם בַּשַּׁחַר אֶל-מִחוּץ לָעִיר וְנִשְׁעַן שָׁם תַּחַת עַרְעָר עַל-שְׂפַת נַחַל נִרְדָּם, (ג) וְנָשָׂא עֵינָיו אֶל-אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר, וּבִקֵּשׁ צַלְמָהּ בְּמֵימֵי הַנַּחַל, וְעָצַם אֶת-עֵינָיו, וְהִבִּיט גַּם-אֶל תְּהוֹם נַפְשׁוֹ, וְעָמַד עַד-בּוֹשׁ, (ד) וְהֶחֱרִישׁ עִם-כָּל-הָעוֹלָם בִּיגוֹנוֹ הַגָּדוֹל, יְגוֹן הַיָּחִיד.



[1]וּבַצַּר לִלְבָבוֹ מְאֹד... וְיָצָא הָעֶלֶם בַּשַּׁחַר אֶל-מִחוּץ לָעִיר וְנִשְׁעַן שָׁם תַּחַת עַרְעָר - העיר הזאת יכולה כמובן להיות נינוה, והערער מזכיר מאד את הקיקיון, ונמשכת האפשרות שאיש החידות המוזר הזה המשוטט בין כל התושבים הוא יונה. "וַיֵּרַע אֶל יוֹנָה רָעָה גְדוֹלָה וַיִּחַר לוֹ: וַיִּתְפַּלֵּל אֶל יְקֹוָק וַיֹּאמַר... קַח נָא אֶת נַפְשִׁי מִמֶּנִּי כִּי טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי: וַיֹּאמֶר יְקֹוָק הַהֵיטֵב חָרָה לָךְ: וַיֵּצֵא יוֹנָה מִן הָעִיר וַיֵּשֶׁב מִקֶּדֶם לָעִיר וַיַּעַשׂ לוֹ שָׁם סֻכָּה וַיֵּשֶׁב תַּחְתֶּיהָ בַּצֵּל עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה מַה יִּהְיֶה בָּעִיר: וַיְמַן יְקֹוָק אֱלֹהִים קִיקָיוֹן וַיַּעַל מֵעַל לְיוֹנָה לִהְיוֹת צֵל עַל רֹאשׁוֹ לְהַצִּיל לוֹ מֵרָעָתוֹ וַיִּשְׂמַח יוֹנָה עַל הַקִּיקָיוֹן שִׂמְחָה גְדוֹלָה... (יונה ד א-ו). ושוב, כדרכנו בקודש, אנחנו משחקים במשחק המדרש "מצא את ההבדלים". כי הדמיון הרב בין העלם איש החידות (איש החידות הנעלם) לבין יונה מבליט את ההבדלים הגדולים ביניהם. קודם כל הדמיון ביניהם בקוים כלליים. שניהם נביאים שנאלצו לצאת מארצם והגיעו לארץ רחוקה היא ארץ הגלות. שניהם היו באניה וניצלו מטביעה במצולות שניהם הוקאו על ידי המים ליבשה שוטטו בעיר הגדולה בין האנשים ובסוף מרוב צער יצאו אל מחוץ לעיר כדי להתייחד עם יגונם.

יש דמיון משמעותי בין יונה והעלם גם ביחס לתפקודם כנביאים/שליחים בעיר הגדולה. נוכחותם בעיר כנביאים בולטת ומשמעותית ביותר. יונה, למרות שניסה לברוח משליחותו האלוהית, מבצע בסופו של דבר בהצלחה מוחלטת את המשימה. דבריו מגיעים אל לב כל תושבי העיר הרחוקה וגורמים להם לעבור מטמורפוזה גמורה ולחזור בתשובה שלמה כאיש אחד. העלם, אמנם, לא מצליח לשנות את כל תושבי העיר ולהחזירם בתשובה (זאת גם לא היתה השליחות שלו) אבל הוא מסתובב ביניהם כאגדה מני קדם וכחזון עתידות. הוא מעניק טעם ועומק לחייהם. מחבר אותם אל אגדות העבר ואל חזונות העתיד. הוא המַטעֵן הראשי של מרבית תושבי העיר הרחוקה הזאת. יומם ולילה הוא מטעין את לבבם. (הם לא יכולים להטעין בעצמם את לבבם כי למרביתם אין את הניצוץ הזה, את המחצב הנדיר הזה שהעלם חוצב בלבבו יומם ולילה... ) הוא רואה את כל אחיו הגולים בשפלותם ובענותם, כואב את כאבי כולם ומוחה את מחאתם. הוא נוקב בבקורתו הנוקבת את אנשי המשטמה ותוכחתו גורמת להם להתמודד עם מחדליהם ולנסות לתקן את דרכיהם. רבים מתושבי העיר באים אליו לקבל את ברכתו ולבקש ממנו תוכחה ותפילה כמו גם רחמים ותקוה.

על רקע הדמיון בהצלחות הללו בולט מאד הדמיון בבדידותם. אין להם חברותא אמיתית וכנה בכל הקהילה המעריצה שלהם. העלם מסתובב כל הזמן ערום ויחף וישר עין אבל כל מעריציו בורחים מפני מבטיו הישירים, ואף אחד מהם אינו מסוגל לשוחח אתו שיחה מלב אל לב. זה גדול עליהם. הם רוצים ממנו ברכות ואפילו קללות ; נחמות ואפילו תוכחות. הם מוכרחים לראות בו גבוה ומורם מעם. עושים הכל כדי שלא ייראה בעיניהם כאחד מהם. (הוא משוכנע ש)הם רוצים רק לקבל את דבריו ואת מבטיו ולא לתת. (הוא משוכנע ש)אינם מסוגלים להחזיר לו דבור מהלב כשם שאינם מסוגלים להחזיר לו מבט... האם זה באמת כך או שהוא מכור לבדידותו? (ראי/ה על כך בהמשך בד"ה "ונשא עיניו אל אילת השחר... עד בוש")


... באותה מידה יכולה העיר הזאת להיות שיטים ולא נינוה. ואיש החידות יכול להיות משה ולא יונה. שיטים, כזכור, היא עיר המחנה הענק שמעבר לנהר הירדן (ונהר הירדן, אם תרצו, הוא נהר טיטירוב), ובעיר המחנה שיטים משוטט משה יומם ולילה בין ששים רבוא גברים וששים רבוא נשים ומאתים ריבוא טף ובהמה רבה וכל הזמן הוא מעודד ומנחם אותם, ומלמד ומוכיח אותם, וכל הזמן הם באים אליו כפופים כדי לקבל את ברכתו, וכשאינו יכול יותר הוא יוצא אל מחוץ לעיר המחנה, הרחק מחוץ לעיר המחנה, ושם, רק שם, הוא מבקש את אלהי היחיד שלו, ושם, רק שם, הוא מבקש במימי הנחל את צלמה של אילת השחר שלו, ומביט גם אל תהום נפשו, ומחכה עד בוש... (ראי/ה על כך בפרק הזה ד"ה "ואל אחיו הגולים יצא" וגם ד"ה "ויצא העלם בשחר אל מחוץ לעיר" (קלסר כחול)


וּבַצַּר לִלְבָבוֹ מְאֹד, וּמְצָאוּהוּ חֲלֹמוֹתָיו הַגְּדוֹלִים וּמַדְוָיו הַנֶּאֱמָנִים, וְהִשִּׂיגוּהוּ כְּגַלֵּי הַיָּם – וְיָצָא הָעֶלֶם בַּשַּׁחַר אֶל-מִחוּץ לָעִיר וְנִשְׁעַן שָׁם תַּחַת עַרְעָר עַל-שְׂפַת נַחַל נִרְדָּם, וְנָשָׂא עֵינָיו אֶל-אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר, וּבִקֵּשׁ צַלְמָהּ בְּמֵימֵי הַנַּחַל, וְעָצַם אֶת-עֵינָיו, וְהִבִּיט גַּם-אֶל תְּהוֹם נַפְשׁוֹ, וְעָמַד עַד-בּוֹשׁ, וְהֶחֱרִישׁ עִם-כָּל-הָעוֹלָם בִּיגוֹנוֹ הַגָּדוֹל, יְגוֹן הַיָּחִיד. וְהַמָּלְאָךְ הַצָּעִיר עֲגוּם הָעֵינַיִם וּנְקִי הַכָּנָף, אֲשֶׁר עַל-אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר, יַטֶּה בִדְמָמָה אֶת-כּוֹס הַיָּגוֹן הָאִלֵּם – וְגֵרַע מִשָּׁם דִּמְעָה אַחַר דִּמְעָה בְּדוּמִיַּת שָׁחַר... שני חלקים לפרק האחרון והקצר הזה, וכל אחד מהם מתאר פנים אחרות של אותה דמות. החלק הראשון מתאר את העלם בהיר העינים והחלק השני את איש החידות עגום העינים. החלק הראשון מתחולל מחוץ לעיר על שפת נחל אכזב ואילו החלק השני מתחולל בלב העיר, במקום משכנו של המקדש החדש. בימים כתיקונם מתייצב איש החידות כדרכו בפתח ההיכל, נכנס לתוך דמותו של מלאך עגום עינים ונקי כנף. יחד עמו מתייצבת שם אשה אחת ונכנסת לתוך דמותה של אילת השחר. כשיסתיימו כל ההכנות ויושלמו האיפורים ופועלי הבמה יעלו את תפאורת ההיכל יחוללו אילת השחר והמלאך עגום העינים את מחול הנחמה והשחר שלהם. אילת השחר תציץ מכל החרכים והמלאך הצעיר יחולל אילות...

(להמשיך... )

יצאו ה הנכנס לתוך דמותו של מלאך צעיר עגום עינים ונקי כנף. העלם בהיר העינים הוא חיים ואיש החידות עגום העינים ונקי הכנף הוא נחמן. בכל פעם שמוצאים אותו חלומותיו הגדולים ומדויו הנאמנים יוצא חיים אל מחוץ לעיר להתייחד עם יגון היחיד שלו יוצא החוצה איש החידות עגום העינים הוא נחמן.

בחלק הראשון מדובר בחיים נחמן היחיד היוצא אל מחוץ לעיר כדי להתייחד עם יגונו הגדול יגון היחיד. בחלק השני הוא שב העירה, אל מקומו הקבוע אשר על אילת השחר, ושם הוא ממשיך להטות בדממה את כוס היגון האלם ולגרוע ממנו דמעה אחר דמעה...

(להמשיך...)


וּמְצָאוּהוּ חֲלֹמוֹתָיו הַגְּדוֹלִים - זה כל כך נכון. אף פעם אני לא מוצא את החלומות הגדולים שלי. אני מחפש אותם ולא מוצא. הם מוצאים אותי. הוא הדין ביחס למדווי הנאמנים...


וּבַצַּר לִלְבָבוֹ מְאֹד, וּמְצָאוּהוּ חֲלֹמוֹתָיו הַגְּדוֹלִים וּמַדְוָיו הַנֶּאֱמָנִים, וְהִשִּׂיגוּהוּ כְּגַלֵּי הַיָּם - וכך, כשהוא כבר לא יכול לעמוד בעומס של היות אל מנחם ומוכיח, הוא לוקח לעצמו הפסקה והולך להתבודד עם עצמו ולהיות היחיד המתייחד עם יגונו לשם ייחוד קודשא... מתי זה קורה? – כאשר מוצאות אותו צרות רבות. מה שח"ן עושה בפסוק הזה הוא סדרה של היפוכים לכמה פסוקים חשובים מספר דברים. הפסוק האחד הוא "בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד יהוה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ" המופיע בדברי משה לעם בדברים ד' ל'. ברור שיש קשר בין "ובצר ללבבו מאד ומצאוהו" לבין "בצר לך ומצאוך" בפסוק הזה ובפסוקים המקדימים אותו הופך משה להיות העם שאליו הוא מדבר...

(טז) וַיֹּאמֶר יהוה אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ:(יז) וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה:(יח) וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים:(יט) וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל:(כ) כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבָדוּם וְנִאֲצוּנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי:

(כא) וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי:(כב) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

(להמשיך)


וְיָצָא הָעֶלֶם - בפרק הקודם הוא מפסיק להיות עלם והופך להיות איש חידות מוזר ואילו כאן הוא שב להיות עלם. כשהוא יוצא מחוץ לעיר ומתייחד עם עצמו ועם צלם דמות עלמתו הוא שב להיות עלם...


וְיָצָא הָעֶלֶם בַּשַּׁחַר אֶל-מִחוּץ לָעִיר - גם היציאה שלו אל מחוץ לעיר על מנת להתבודד ולהיות עם עצמו ו/או עם אלוהיו היא מעשה מובהק של משה שמתואר בספר שמות בעקבות מעשה העגל - וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ יהוה יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה: וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם מֹשֶׁה: וְרָאָה כָל הָעָם אֶת עַמּוּד הֶעָנָן עֹמֵד פֶּתַח הָאֹהֶל וְקָם כָּל הָעָם וְהִשְׁתַּחֲווּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ: וְדִבֶּר יהוה אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה (שמות לג ז-יא) - כדאי כאן לשים לב לעובדה שבמקרא אנו פוגשים שני אוהלי מועד – האחד הוא זה שנמצא במרכז המחנה והאחר הוא זה שנמצא מחוץ למחנה. זה שנמצא בתוך המחנה הוא המקדש של הכהנים שהזר הקרב אליו יומת, והזר לצורך העניין הוא כל מי שאיננו כהן או למעשה איננו כהן גדול שנאמר לו בפירוש "אל יבוא אל הקדש בכל עת". אוהל מועד השני הוא זה שנמצא מחוץ למחנה שאליו יכול להיכנס כל מי שהוא בחזקת "מבקש השמ" – אין כאן כל צורך להיות כהן, ומה שחשוב יותר זה שהוא נמצא מחוץ למחנה.

(וחשוב מאד להוסיף כאן שאונקלוס מתרגם "חלוני" את המלה "זר" בפסוק "הזר הקרב יומת". וזהו המופע הראשון של המלה הכל כך חשובה הזאת – חלוני. חלוני הוא יהודי (משבט יהודה) או ישראלי (מבני ישראל) או הגר או הנוכרי (ראה בספור של הלל והנוכרי שהתגייר והבין את משמעות הזר הקרב יומת). חלוני הוא למעשה כל מי שאיננו בממסד הכוהני כל מי שאיננו רב או כומר או אימם. יוצא מכאן שחלוני הריהו כל מבקש השמ... ויש להוסיף לכאן את החומר שהתווסף בשנה האחרונה אודות הזר הקרב כחלוני... )

המגילה מתחילה בחורבן אוהל מועד הראשון (אוהל שם) – מי שמחריב אותו הוא האל הזועם שהוא אלוהי המקדש הראשון. בסוף המגילה מבהיר לנו ח"ן היכן נמצא אוהל מועד החדש – מחוץ לעיר. מחוץ למחנה. הרחק מחוץ למחנה. השמ לא שוכן בתוך העיר ובתוך המחנה – שם הולכים המון אנשים מבריחי מבטים וחרדים שאינם מסוגלים להסתכל לקדושה בעיניים ולקרוא לה בשמה המפורש (יה בשבט). הוא למעשה קדש הקדשים של ההיכל... הוא מחויב להיות בתוך המחנה – זהו גורלו האכזר כמשה בעולם של הסתר פנים... השמ נעלם מהשטח (או שהוא מתחבא עם רבי עקיבא באולימפוס שלו ודורש על כל קוץ קוץ תלי תלין של הלכות ועל כל קווצה וקווצה תלתלים של אגדות... הוא לא יכול להרשות לעצמו לא להיות בתוך המחנה, כלומר בתוך העיר, ולמקם את עצמו בלב המחנה ולהיות המשורר הלאומי או הדרשן הלאומי או הנביא או המנהיג או איך שיקראו לזה כל מבריחי המבטים למיניהם... הוא ימשיך להלך ביניהם כי הוא מחויב להחליף את השמ כל עוד הוא שקוע עמוק בתוך חרדת הקהל שלו וכל עוד הוא בוכה במקום המיועד לכך, הקרוי "במסתרים" (ויש שקוראין לו "בית החפשית")... הוא חייב להלך ביניהם ללא הרף על מנת להזיל ניחומי טל על כל ראשי הנכאים ועל מנת לנקוב בעיניו החודרות את כל אנשי הזעם המשפילים את מבטם מפני מבטו. הוא חייב להיות ביניהם ללא הרף למרות שהוא יודע שהוא לא מובן... למרות שהוא מסתובב עם קרן מסנוורת כל כך ועם מסווה ולמרות שאף אחד לא יכול להרשות לעצמו להסתכל לו בעיניים... הוא יודע שאכן אין אלוהים במקום הזה, כלומר על חורבות בית המקדש השרוף, במרכז המחנה, בלב העולם, במקום שממנו הושתת העולם, במקום שבדיוק בו נִשְׁבֹּר נִשְׁבַּר לֵב הָעוֹלָם. במה שהיה פעם מקום המקומות... במקום ירחם... שם בדיוק הוא צריך להיות ולהיצלות חי על גחליו ביום ובלילה... ולשלם בחלבו ובדמו את הבערה... להמשיך להסתובב בתוך העיר בתוך המחנה... רק כשהוא לא יכול עוד הוא יוצא אל מחוץ למחנה, הרחק מן המחנה, ושם הוא הולך להתבודד עם אלוהיו באוהל מועד של מבקשי האלהים... שם הוא עתיד להתבודד עם אלהיו... להתמודד עמו... שם, מחוץ לעיר, הרחק מן המחנה, הוא יישען תחת ערער על שפת נחל נרדם ואכזב... שם הוא ישא את עיניו אל אילת השחר ויבקש צלמה במימי הנחל ויעצום את עיניו ויביט גם אל תהום נפשו ויעמוד עד בוש ויחריש עם כל העולם ביגונו הגדול, יגון היחיד... (להמשיך)


וְנִשְׁעַן שָׁם תַּחַת עַרְעָר - פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר וְלֹא בָזָה אֶת תְּפִלָּתָם (תהלים קב יח)

... דבר אחר: פנה אל תפלת הערער, אמר ריש לקיש: הפסוק הזה לא ראשו סופו ולא סופו ראשו, אם פנה אל תפלת הערער היה לו לומר לא בזה את תפלתו, ואם לא בזה את תפלתם היה לו לומר פנה אל תפלת הערערים, אלא "פנה אל תפלת הערער", זו תפלתו של מנשה מלך יהודה. "ולא בזה את תפלתם", זו תפלתו ותפלת אבותיו, הדא הוא דכתיב "ויתפלל אליו ויעתר לו" (דברי הימים ב לג, יג). מהו "ויעתר לו"? - אמר רבי אלעזר ברבי שמעון: בערבייא צווחין לחתירתא עתירתא. "וישיבהו ירושלם למלכותו" (שם שם) - במה השיבו? - רבי שמואל בר יונה אמר בשם רבי אחא: ברוח השיבו, כמאן דאת אמרת משיב הרוח. באותה שעה "וידע מנשה כי י"י הוא האלהים" (שם שם), באותה שעה אמר מנשה: אית דין ואית דיינא. (ויקרא רבה פרשה ל סימן ג)


וְיָצָא הָעֶלֶם בַּשַּׁחַר אֶל-מִחוּץ לָעִיר וְנִשְׁעַן שָׁם תַּחַת עַרְעָר עַל שְׂפַת נַחַל נִרְדָּם - וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַאֲנִי הָיִיתִי עַל יַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל הוּא חִדָּקֶל: וָאֶשָּׂא אֶת עֵינַי וָאֵרֶא וְהִנֵּה אִישׁ אֶחָד לָבוּשׁ בַּדִּים וּמָתְנָיו חֲגֻרִים בְּכֶתֶם אוּפָז: וּגְוִיָּתוֹ כְתַרְשִׁישׁ וּפָנָיו כְּמַרְאֵה בָרָק וְעֵינָיו כְּלַפִּידֵי אֵשׁ וּזְרֹעֹתָיו וּמַרְגְּלֹתָיו כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל וְקוֹל דְּבָרָיו כְּקוֹל הָמוֹן: וְרָאִיתִי אֲנִי דָנִיֵּאל לְבַדִּי אֶת הַמַּרְאָה וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ עִמִּי לֹא רָאוּ אֶת הַמַּרְאָה אֲבָל חֲרָדָה גְדֹלָה נָפְלָה עֲלֵיהֶם וַיִּבְרְחוּ בְּהֵחָבֵא: וַאֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי וָאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְלֹא נִשְׁאַר בִּי כֹּחַ וְהוֹדִי נֶהְפַּךְ עָלַי לְמַשְׁחִית וְלֹא עָצַרְתִּי כֹּחַ: וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל דְּבָרָיו וּכְשָׁמְעִי אֶת קוֹל דְּבָרָיו וַאֲנִי הָיִיתִי נִרְדָּם עַל פָּנַי וּפָנַי אָרְצָה... (דניאל י ד-ט)


וְנָשָׂא עֵינָיו אֶל-אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר, וּבִקֵּשׁ צַלְמָהּ בְּמֵימֵי הַנַּחַל, וְעָצַם אֶת-עֵינָיו, וְהִבִּיט גַּם-אֶל תְּהוֹם נַפְשׁוֹ, וְעָמַד עַד-בּוֹשׁ האם הוא עושה את זה בכוונה כדי להנציח את בדידותו הזוהרת? האם בסופו של דבר הוא מעדיף להתייחד אך ורק עם עצמו, כלומר אך ורק עם הניצוץ אותו הוא חוצב מלבבו? האם באמת הוא מוכן להשקיע בבן/בת שיח אמיתי, בחברותא מישירת מבטים? – אי אפשר לדעת...

האם הוא מכור לבדידותו? האם הוא רק אומר שהוא זקוק לשיחות נפש אינטימיות ולא להרצאות כלליות (ראי/ה דבריו ב"משהו על מגילת האש"), אבל בעצם, עמוק בלבבו, הוא לא זקוק לכל שיחות הנפש הללו והרומן האמיתי שלו הוא הרומן עם יצירתו הנכתבת, ורק אל התייחדותו עם יצירתו הנכתבת הוא מתייחס כאל מערכת יחסים ש"בינו לבינה" (ראי/ה את דבריו הנוספים ב"משהו על מגילת האש")

אחרי הכל, עובדה שבצר לו הוא יוצא אל מחוץ לעיר ושם הוא נושא עיניו אל אילת השחר ומבקש את צלמה במימי הנחל. עובדה שבצר לו הוא לא פונה לעזרה אל אף אחת/אחד מהגברים והנשים בעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ". האם הוא מאמין באמת שכל תושבי העיר הגדולה הזאת, ללא יוצא מן הכלל, אינם יודעים להבחין בין ימינם לשמאלם? האם אין בכל הנינוה הזאת אפילו עשרה צדיקים שיכולים לראות ללבבו ולבוא בנפשו כבעיר מבוקעה ולמצוא שם את כל נגעיו הנעלמים. מי האויב שהכניס לו לראש את השטות האומללה הזאת לפיה רק הוא מסוגל לראות ללבם של כל האחרים, ואף אחד מכל האחרים הללו איננו מסוגל לראות ללבבו? איך הצליח לשקוע בתהום המגלומניה הזו? איך איבד את עצמו בנהר האבדון הזה? עם כל הכבוד לניצוץ שהוא חוצב מלבבו יומם ולילה הוא לא יכול להרשות לעצמו להתדרדר עד כדי כך... (להירגע ולהמשיך...)

וְעָצַם אֶת-עֵינָיו, וְהִבִּיט גַּם-אֶל תְּהוֹם נַפְשׁוֹ, וְעָמַד עַד-בּוֹשׁ - וּבְאַחַד הַיָּמִים – לֹא-אֶזְכֹּר אֵימָתָי, לֹא-אֵדַע מַדּוּעַ – וָאֵרֶא פָנֵימוֹ וּמְלֵאִים הֵם רַחֲמִים עָלַי וַעֲגוּמִים, וּבְלֶכְתָּם – מֶבָּטָם לֹא-אָמַר מְאוּמָה. בַּבֹּקֶר הָאוֹר הֶעִירַנִי מִתְּנוּמָה וַיְנַקֵּר אֶת-עֵינַי וַיִּצְרֹב אֶת-שְׂפָתָי... הֵצַצְתִּי בַחַלּוֹן – וְהִנֵּה הִיא חַ מָּ ה, צִפִּיתִי, הוֹחַלְתִּי עַד-בּוֹשׁ – אֵינָם שָׁבִים. וְשִׁירַת הַזֹּהַר לָנֶצַח נָדַמָּה – אַךְ-עָמֹק בַּלֵּב כָּמוּס עִמִּי הֵד קוֹלָהּ, וּבְתוֹךְ בָּבוֹת עֵינַי שָׁמַרְתִּי זִיו אוֹרָהּ; וּנְעִים חֲלוֹמוֹת חַיַּי בָּאָרֶץ הַגְּדוֹלָה, וִיקַר חֶזְיוֹנוֹתַי – מֵעֵינָהּ נִשְׁאָבִים, וּטְהוֹרִים וְרָוִים וּבְרוּכִים מִמְּקוֹרָהּ. (שני הבתים האחרונים של "זהר", ביאליק תרס"א)


וְהֶחֱרִישׁ עִם-כָּל-הָעוֹלָם בִּיגוֹנוֹ הַגָּדוֹל, יְגוֹן הַיָּחִיד – סיומה של הפואמה הזאת מזכיר מאד את סיומה של הפואמה "בעיר ההריגה" שכתב ביאליק שנה לפני כן – וְעַתָּה מַה-לְךָ פֹּה, בֶּן-אָדָם, קוּם בְּרַח הַמִּדְבָּרָה וְנָשָׂאתָ עִמְּךָ שָׁמָּה אֶת-כּוֹס הַיְגוֹנִים, וְקָרַעְתָּ שָׁם אֶת-נַפְשְׁךָ לַעֲשָׂרָה קְרָעִים וְאֶת-לְבָבְךָ תִּתֵּן מַאֲכָל לַחֲרוֹן אֵין-אוֹנִים, וְדִמְעָתְךָ הַגְּדוֹלָה הוֹרֵד שָׁם עַל קָדְקֹד הַסְּלָעִים וְשַׁאֲגָתְךָ הַמָּרָה שַׁלַּח – וְתֹאבַד בִּסְעָרָה.



(ה) וְהַמָּלְאָךְ הַצָּעִיר עֲגוּם הָעֵינַיִם וּנְקִי הַכָּנָף, אֲשֶׁר עַל-אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר, יַטֶּה בִדְמָמָה אֶת-כּוֹס הַיָּגוֹן הָאִלֵּם – וְגֵרַע מִשָּׁם דִּמְעָה אַחַר דִּמְעָה בְּדוּמִיַּת שָׁחַר...


וְהַמָּלְאָךְ הַצָּעִיר עֲגוּם הָעֵינַיִם וּנְקִי הַכָּנָף - בפסקה האחרונה של פרק ט ושל המגילה כולה שב המלאך עגום העינים שנראה לאחרונה בפרק ג. יש כאן סגירה חשובה של המעגל מבחינה עלילתית. המלאך הזה לא נוכח בכלל מסוף פרק ג ועד עכשיו. מאד חשוב להבין למה נתן לו חיים נחמן ביאליק להיות חותם המגילה. האם הסיבה לכך היא רק ספרותית תבניתית (כדי לחבר בין ספור האש שבפרקים א-ג לבין ספור האשה שבפרק ו) או שיש לכך גם משמעויות נוספות ... (להרחיב)

דִּמְעָה אַחַר דִּמְעָה - וּשְׁתֵּי הָאֲבָנִים בָּאוּ לָשֶבֶת בַּפָּרֹכֶת אִשָּׁה עַל יַד אֲחוֹתָהּ יַחַד, כְּחֵפֶץ קְצִיעָה וְכִדְבָרָהּ, וַתִּהְיֶינָה צֶמֶד אֶחָד תָּמִים לִפְנֵי יְיָ. וְהָיָה כָּל-הַבָּא אֶל בֵּית הָאֱלֹהִים וְרָאָה אָת-שְׁתֵּי הַבָּרָקוֹת בְּהִתְנוֹסְסָן יַחַד מֵעַל הפָּרֹכֶת וְאָמָר: אֵלֶּה הֵן שְׁתֵּי דִמְעוֹת אֱלֹהִים, מַפַּל כּוֹסוֹ הָרְוָיָה וּמַתְּנַת יָדוֹ הַכְּפוּלָה, אֲשֶר חָנַן אֱלֹהִים אֶת-לֵב בְּנֵי הָאָדָם בְּעָבְרוֹ עַל גְּדוֹתָיו לְרַוְחָתָם וְלִגְאֻלָּתָם: דִּמְעַת הַיָּגוֹן וְדִמְעַת הַשָּׂשֹׂון (אגדת שלושה וארבעה נ"ב פרק יט)

לֹא תִמַּח בִּמְהֵרָה דִּמְעָתִי הַכְּבֵדָה, דִּמְעָתִי מִקַּרְקַע נִשְׁמָתִי שָׁאָבְתִּי;כָּל-טִפָּה בְשַׁעְתָּה בְּצִירֵי יוֹלֵדָה וּבְלַחַץ שִׁנַּיִם מֵעֵינַי עִצָּבְתִּי. לְבַדִּי, לְבַדִּי בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים בַּסֵּתֶר, בַּסֵּתֶר כָּאַבְתִּי, נוֹאָשְׁתִּי; חָרַקְתִּי אֶת-שִׁנַּי עַל-לִבּוֹת עֲרֵלִים: "עַם-אֹבֵד, עַם-נָבָל, עַם-אֹבֵד" לָחָשְׁתִּי. וְיָמִים וִירָחִים בִּלְבָבִי צָרַפְתִּי אֶת-דִּמְעַת סְתָרַי עַד שֶׁבַע זֻקָּקָה; וּבְהִמֵּק הַלֵּב וּלְהִתְאַפֵּק עָיַפְתִּי – אָז תַּחַת יְרָק-דָּם – זֹה הַדִּמְעָה נִתָּקָה. וּלְמַרְאֵה כָל-עָרְלַת לֵבָב וְאָזְנַיִם, וּלְמַרְאֵה הַנֵּכָר – בִּמְאֵרָה נֶעֱקָרָה: "וְאָרוּר פּוֹשֵׁעַ וְיֵשׁ לוֹ יָדַיִם לְהָקֵל מֵאֵיד – וּמִתְנַכֵּר בַּצָּרָה!" וְעֵד אֱלֹהִים מַה-נֶּאֶמְנָה דִמְעָתִי! אֶת-תַּמְצִית מַכְאוֹבַי בָּהּ שַׂמְתִּי, כָּרָכְתִּי; וּכְמוֹ עִם כָּל-נֵטֶף מֵת חֵלֶק נִשְׁמָתִי וַאֲבֵדָה עוֹלָמִית אֶל-קֶבֶר הוֹלָכְתִּי. אַךְ מָרָה וּגְדוֹלָה מִזֹּה הַנִּשְׁפָּכָה עוֹד דִּמְעָה כַבִּירָה בִּלְבָבִי נִצְפָּנָה, שֶׁחָדֵל אָנֹכִי עָרוֹתָהּ, וְכַאֲנָחָה רְצוּצָה בֹּקַעַת: "אֵי-יֶשַׁע? עַד-אָנָה!?" וּכְרָקָב בַּעֲצָמוֹת הִיא נְשׂוּאָה בִלְבָבִי, כִּכְאֵב נֶעְכָּר כָּמוּס אֶסְבְּלֶנָּה עַל-רוּחִי; הִיא תַעְכֹּר חֲזוֹן יוֹמִי, הַחֲלוֹם עַל-מִשְׁכָּבִי, תִּלְוֵנִי כַמָּוֶת בַּעֲמָלִי וּבְנוּחִי. אַךְ מַאֲמִין אָנֹכִי כִּי-נָבִיא עוֹד נָקִים, שֶׁיּוֹרִיד לְעֵינֵי הָעוֹלָם עוֹד דִּמְעָה, וְהִרְעִים עוֹד קִינָה לְהַרְגִּיז שְׁחָקִים וְאָחַז כָּל-בָּשָׂר פַּלָּצוּת לְשִׁמְעָהּ ("לא תמח", ביאליק אב תר"ס)


יַטֶּה בִדְמָמָה אֶת-כּוֹס הַיָּגוֹן הָאִלֵּם – וְגֵרַע מִשָּׁם דִּמְעָה אַחַר דִּמְעָה בְּדוּמִיַּת שָׁחַר - למה הוא מטה את כוס היגון בדממה? – לא חבל על כל הדמעות שכל אחת ואחת מהן נשאבה בצירי יולדה ובלחץ שיניים (ראי/ה השיר "לא תמח דמעתי" המופיע בהערה לעיל) ובכאב ובסבל וביסורים? – סתם ככה להטות את הכוס ולהשחית לשווא את כל הדמעות?... הרי כל דמעה שווה יותר מהפנינה היקרה ביותר?... הרי המלאך חוטא לשליחות שלו – זהו תפקידו – לשמור על כוס היגון – מה זאת המעילה הזאת בשליחות.. בייעוד... צריך לבדוק היטב אם יש בכל שירת ביאליק תיאור כזה של בזבוז האוצר היקר ביותר... וזהו משפט הסיום של המגילה... יש כאן תחושה חזקה של סופיות... של מודעות לסוף הבלתי נמנע של החיים... זהו מדרש (עיבוד) של "החול האוזל מן השעון"... הדמעות האוזלות מכוס היגון... אחת אחת ובאין רואה הן אוזלות ונוזלות ואי אפשר לעשות עם זה כלום... כלום... כך הופכת משימתו של המלאך עגום העיניים משומר הדמעות לשעון הפנימי של יודע ח"ן... שעון החיים האוזלים... שעון יקר ונדיר ביותר מעוצב מכוס יגון ומפניני דמעה...

אפשר גם לראות בכוס היגון המוטה כעין מיכל הדלק של היצירה הגדולה של העולם – אי אפשר ליצור בלי דמעה איכותית. אם המשל מעולם הדלק והאנרגיה איננו מספק אפשר לראות את כוס היגון המוטה והגורעת דמעה אחר דמעה כשקית האינפוזיה של עולם חסר הכרה (הן מלשון יקום והן מלשון עלם) הנמצא בטיפול חירום ביחידת טראומה – כל עוד מוטה שקית האינפוזיה על צידה וגורעת טיפה אחר טיפה יש סיכוי לעולם הזה להישאר בחיים ולשוב להכרה. תפקידו של המלאך עגום העיניים הוא להיות ספק הדמעות המזוקקות והיצירתיות. אבל הדמעות המזוקקות הן נדירות ביותר ולכן על המלאך העגום להיות גם וסת של הדמעות הנדירות שהוא מספק לעולם... הוא מספק אותן ומווסת אותן על מנת לנצל אותן באופן המירבי. שהרי אם לא תרד מדי פעם דמעה פנינית עלול הכל להתייבש, ואם ירד בבת אחת ים של דמעות תהיה כאן השחתה פושעת של דמעות לבטלה.... אסור להשחית דמעות לבטלה... זה הרבה יותר חמור מלהשחית זרע לשווא... המלאך, על פי ההצעה הזאת, יודע בדיוק את אומנות ויסות הדמעות שהיא אומנות חשובה מאין כמוה... הוא יודע איך להמשיך לפמפם את היצירה... איך לא לכבות את העולם... הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לעולם זה שהוא יהיה מוצף בים של דמעות. ים של דמעות מבוזבזות יצור אינפלציה מוחלטת ויהפוך את הדמעה לחסרת כל ערך. הרי כבר בשירו הראשון "שלום רב שובך" מצביע ח"ן על האינפלציה המוחלטת של הדמעות - אַךְ לֹא בְכִי וּדְמָעוֹת לִי גֵהָה יֵיטִיבוּ, לֹא אֵלֶּה יְרַפְּאוּ מַכָּתִי; כְּבָר עֵינַי עָשֵׁשׁוּ, מִלֵּאתִי נֹאד דְּמָעוֹת, כְּבָר הֻכְּתָה כָּעֵשֶׂב לִבָּתִי; כְּבָר כָּלוּ הַדְּמָעוֹת, כְּבָר כָּלוּ הַקִּצִּים - וְלֹא הֵקִיץ הַקֵּץ עַל-יְגוֹנִי...

יש כאן אולי נסיון להתמודד עם מצב הזילות של הדמעות... הפיכתן לדלק יותר נדיר ויותר איכותי...

(סיפור המסגרת מסתיים עם המלאך עגום העיניים ונקי הכנף... אולי יש כאן עוד הסוואה או מסך או עטיפה או אריזה של הוידוי והחשיפה הנוקבים...

פוסטים קשורים

הצג הכול

ו - מבוא לפרק הוידוי מאת אירה יאן במבוא החשוב שכתבה אירה יאן למגילת האש היא טוענת שהוידוי הוא תמצית המגילה, וכי חמשת הפרקים הקודמים הראשונים של המגילה הם מעין פרלוד של הוידוי. להלן תמצית תיאור הוידוי

(כו) וַיִּמְצָאֵנִי בְּאַחַד הַיָּמִים אִישׁ שֵׂיבָה מִיהוּדָה מוּטָל בֵּין הֶהָרִים עִם-שַׁחַר, וְהָאִישׁ לְבוּשׁ אַדֶּרֶת וּפְרוּעַ שֵׂעָר, הוֹלֵךְ קְדוֹרַנִּית וְזָעֵף, וְהוּא נָזִיר וּקְדוֹשׁ אֱלֹ