מְגִלַּת הָאֵשׁ פרק ח - הערות והארות

(א) וְהַמַּיִם הֵקִיאוּ אֶת-הָעֶלֶם אֶל-אֶרֶץ רְחוֹקָה מְאֹד, אֶל אֶרֶץ נֵכָר, הִיא אֶרֶץ הַגָּלוּת. (ב) וַיָּשָׁט בְּכָל הַמְּדִינֹות וַיָּבֹא בִּבְנֵי הַגּוֹלָה, וַיַּעֲבֹר בֵּינֵיהֶם כְּאַגָּדָה מִנִּי-קֶדֶם וְכַחֲזוֹן עֲתִידוֹת. (ג) וַיְהִי מוּזָר וְאִישׁ חִידוֹת לְכֻלָּם -


קטע מתוך "מה למעלה מה למטה" ב"עלמא די" -

"והמים הקיאו את העלם אל ארץ רחוקה מאוד, אל ארץ נכר, היא ארץ הגלות. וישט בכל המדינות ויבוא בבני הגולה, ויעבור ביניהם כאגדה מני קדם וכחזון עתידות. ויהי מוזר ואיש חידות לכולם. וירא את השמים והנה הם נוכרים לו, ואל ארץ יביט והנה היא זרה – וילמד את עיניו להביט נכחו, אל אפסי עולם. כאשר הביטה אליו דמות העלמה בשחר ההוא.

מתי ראה את השחר ההוא? - ויתע העלם בארץ כתעות כוכב נידח בחלל העולם. ויהי הולך ערום ויחף וישר עין..."

בתיאור זה מתחיל החלק האחרון של מגילת האש – בתיאור המטמורפוזה הטרגית המתחוללת בנפשו של העלם בהיר העיניים. הוא הופך לאיש חידות מוזר לכולם. השמים נוכריים לו. התהום זרה לו. והוא מלמד את עיניו להביט נכחו – על פני הציר האופקי.

עד עכשיו הוא נדד כל הזמן על פני הציר האנכי. חיפש גאולה בשמים – גאולה-לא-באה – נפל לתהום ושר את שירת הייאוש. כל הזמן ירד ועלה, עלה וירד. התנדנד על פני התהום עד שנפל בה נפילה סופית. עד שהתהום הקיאה אותו אל ארץ הגלות. מאז הוא הולך ערום ויחף וישר עין, כאותה עלמה מישירת מבטים בשחר ההוא. אולם "איש לא עמד בפני מבטו הישר. יש אשר יניס את עיניו מפני מבט העלם שמימה ויש אשר יבריחן ארצה".

הקו היחידי העובר מעתה על פני המישור האופקי שבו הוא חי הוא קו היוצר מעיניו ואינו מגיע לשום מקום. ליתר דיוק, אין קו זה אלא קרן במובנה הגיאומטרי.

קרן היוצאת מעיניו ונמשכת אל האינסוף. לא מגיעה אל מחוז חפצה. אין על פני מסלולה אפילו זוג אחד של עיניים שיגאל אותה ויהפוך אותה לקטע. לקטע מישיר מבטים.

מעיניהם של יתר האנשים אשר בעולמו יוצאות קרניים אל הציר האנכי. אל אינסוף השמים או אינסוף התהום. הוא יחיד בעולמו המביט נכחו אל אפסי עולם. היחיד בעולמו שמבטיו נעלמים באופק הסופי.


אֶרֶץ רְחוֹקָה מְאֹד - וַיֹּאמְרוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ עֲבָדֶיךָ אֲנָחְנוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יְהוֹשֻׁעַ מִי אַתֶּם וּמֵאַיִן תָּבֹאוּ: וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה מְאֹד בָּאוּ עֲבָדֶיךָ לְשֵׁם יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ כִּי שָׁמַעְנוּ שָׁמְעוֹ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה בְּמִצְרָיִם (יהושע ט ח-ט)

וַיָּבֹא יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא אֶל הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אֵלָיו מָה אָמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה וּמֵאַיִן יָבֹאוּ אֵלֶיךָ וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה בָּאוּ מִבָּבֶל (מלכים ב כ יד)

כתיב [יהושע ג טז] ויעמדו המים היורדים מלמעלה קמו נד אחד הרחק מאד מאדם העיר אשר מצד צרתן. אמר ר' יוחנן אדם קרייה וצרתן קרייה. שנים עשר מיל מזו לזו. מלמד שהיו המים גדושין ועולין כמצד צרתן. וכי איזה קל המים או אדם. המים קלים מאדם תדע לך שהוא כן אלא מלמד שהיו המים גדושין ועולין כיפין על כיפין. רבי לוי אמר עד לבו של רקיע. תמן אמרין עד בבל. נאמר כאן הרחק ונאמר להלן [מלכים ב כ יד] מארץ רחוקה מאד באו אלי מבבל (תלמוד ירושלמי סוטה פרק ז הלכה ה)


וְהַמַּיִם הֵקִיאוּ אֶת-הָעֶלֶם אֶל-אֶרֶץ רְחוֹקָה מְאֹד, אֶל אֶרֶץ נֵכָר, הִיא אֶרֶץ הַגָּלוּת - התנך מלא באיומים אודות הארץ שתקיא את כל אלו שיעשו הרע בעיני השמ – אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם: וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ: וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם: כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ: וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם (ויקרא יח כד-כח) ; וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ (שם כ כב) – כאן מקיא נהר האבדון את העלם וגורם לו לצאת מארץ מולדתו האבודה אל ארץ הגלות. התחושה המתקבלת כאן היא שלא זו שפעולת ההקאה כאן איננה עונש אלא שהיא תחילת תהליך התיקון. כל עוד לא חש העלם פיזית את התחושה של להיות מוקא הוא לא יתבגר ויהפוך להיות לאיש. הקפיצה לנהר האבדון היא תנאי הכרחי להתבגרות. היא טקס החניכה. (פסוקי ההקאה המופיעים כאן לקוחים מתוך פרשת הבר-מצוה שלי, אחרי-מות-קדושים)... כל עוד לא יחוש העלם תחושת בחילה מהיאחזותו הנרקיסיסטית בקרנות המזבח של חציו הילדותי-מולדתי הוא לא יקרב את עצמו אל הגאולה. הוא יישאר בחצי ההוזה התולה עיניו בכוכבים. הוא לא ידע להביט אל האופק. לא יידע להתבונן התבוננות אופקית. לא יהיה מסוגל להישיר מבטים ולהיגאל...

*** הדרך מארץ המולדת לארץ הגלות עוברת דרך מי נהר האבדון. ממש כשם שהדרך בין החצי הגברי המנוסר אל החצי הנשי המנוסר חייבת לעבור דרך נהר האבדון...

חציו השני של החצי המוכר והמולדתי (הילדותי) הוא החצי המרוחק (ארץ רחוקה מאד) המנוכר (ארץ נכר) והגלותי (ארץ הגלות). כדי להיות שלם עם עצמך אתה חייב להתרחק מאד מעצמך ולהתנכר למולדתך (עולם ילדותך) ולהיות גולה מעצמך... רק מי שמצליח לקפוץ אל נהר האבדון יכול לעבור את התהליך הזה. כדי לקפוץ אל נהר האבדון אתה חייב להשתחרר מאשליית הגאולה האנכית. כל עוד ימשיך הלך הרוח שלך להיות הלך רוח אנכי לא תגיע אל החצי השני שלך ולא תממש את עצמך ולא תהיה שלם.

כל עוד תפחד להישיר מבט אל החצי השני שלך תישאר בלתי ממומש בתוך החצי הילדותי שלך. כל התחושות שלך תהיינה נעימות ומתוקות ובלתי ריאליות בעליל ולא תחדל לקבל את עצמך ולאהוב את עצמך בלבד. אתה חייב לעבור לא רק דרך שלב הבקורת העצמית, אלא גם דרך שלב הריחוק מעצמך (ארץ רחוקה מאד) ושלב הנכור מעצמך (ארץ נכר). יותר מכך: אתה חייב להיות להיות דחוי. לחוש בכל גופך את התחושה שארצך ומולדתך מקיאה אותך – הגאולה תבוא רק אם תרשה לעצמך להישיר מבט אל החצי הגלותי המרוחק שלך. הגאולה תבוא רק אם תקפוץ סוף סוף לתהום שתקיא אותך ממולדך החצויה אל החצי הגלותי שלך...


וַיָּשָׁט בְּכָל-הַמְּדִינֹות וַיָּבֹא בִּבְנֵי הַגּוֹלָה, וַיַּעֲבֹר בֵּינֵיהֶם כְּאַגָּדָה מִנִּי-קֶדֶם וְכַחֲזוֹן עֲתִידוֹת - השילוב הזה של איש אגדה וחזון שעובר בין כל בני הגולה בכל המדינות ונוטע בלבם תקוה חדשה מעלה בדמיוננו את דמותו של הרצל איש החזון שאמר אם תרצו אין זו אגדה. הרצל, כידוע, נפטר ב-1904, שנה לפני פרסום מגילת האש. כבר בפסוקים הבאים מתברר לנו שדמותו של האיש המתוארת בפרק זה מורכבת מיסודות נוספים לדמותו הידועה של הרצל.

וַיַּעֲבֹר בֵּינֵיהֶם כְּאַגָּדָה מִנִּי-קֶדֶם וְכַחֲזוֹן עֲתִידוֹת. וַיְהִי מוּזָר וְאִישׁ חִידוֹת לְכֻלָּם - ראי/ה לעיל פרק ו ד"ה וַתִּתְרַפֵּק עָלָיו וַתִּרְמֹז לוֹ – וְהוּא לֹא יָדַע


כְּאַגָּדָה מִנִּי-קֶדֶם וְכַחֲזוֹן עֲתִידוֹת - יש כאן הבחנה חשובה נוספת בין האגדה לבין ההלכה. ההבחנה הזו מתגלמת בדמותו של איש החידות המוזר. האגדה שייכת תמיד לעבר. אין אגדה עתידית. ההלכה הביאליקית שייכת לעתיד. היא חזון עתידי. אנחנו מדברים על אגדה עתיקה ועל הלכה חדשה. יש לנו כאן את שני צדי המנעד של המלה "מקורי" – הן במובן הקמאי של המלה הזו והן במובן הכי עדכני וחדשני שלה... זהו חלק ממהפכת החלון שיש להעביר למושגים הלכה ואגדה. ההלכה מזוהה עם העבר ויש להעבירה לאזור העתידי. ההלכה המחלנת היא חלק בלתי נפרד מהעתיד המתחדש... (להמשיך 03.07.12)

(להלן קטעים מתוך קובץ הכניסיני המתאימים להבחנה הזו המתייחסים אל ביאליק כאיש של אגדה מני קדם וחזון עתידות. קטעים אלו טעונים עיבוד...)

מצד אחד הוא משורר כל כך קנוני וכל כך גדול ששלט בארון הספרים היהודי וידע את התנך בעל פה ועוד מאות ספרים. הכיר היטב את ספרות חזל. שלט בקבלה.

ביאליק הוא שילוב נדיר וחד פעמי של בור סוד ושל מעיין המתגבר.

עם כל המטען הזה הוא הפך למשורר.

מקור ההשראה העצום שלו היה ארון הספרים היהודי, ובשלב מסוים בחייו הוא החליט בפירוש להעביר את מרכז הכובד של הפעילות שלו מן היצירה אל העריכה ואל עיצוב תרבות ועיצוב קנון חדש...


רב תחומיותו של חיים-נחמן

אני טוען כבר הרבה זמן, וזה עלה בעבודה על מגילת האש, הלכה ואגדה , ואיגרות ביאליק, שביאליק הוא מגדולי הדרשנים שקמו לנו, וגם בעל תפילה גדול, פרץ החוצה עם תפילת שלום רב שובך צפורה נחמדת, שהתחיל לכתוב בגיל 17 גם שם צפור וכנפיים , ותפילת הכניסיני שמופיעה גם שם, משורר לאומי אך גם דרשן ובעל תפילה של בני דורו ועד היום. בנוסף למשורר איש הלכה איש עשייה, מפיק.


[1] חֲזוֹן עֲתִידוֹת – ראי/ה: "חזון ומציאות ביצירת ביאליק", יחזקא קויפמן מאזנים (השבועון) , שנה ד, גליון כח-כט, עמ' 44-47. וראי/ה על כך דן מירון בואה לילה 1986 עמ' 74


[1] וְהַמַּיִם הֵקִיאוּ אֶת-הָעֶלֶם אֶל-אֶרֶץ רְחוֹקָה מְאֹד, אֶל אֶרֶץ נֵכָר, הִיא אֶרֶץ הַגָּלוּת. וַיָּשָׁט בְּכָל-הַמְּדִינֹות וַיָּבֹא בִּבְנֵי הַגּוֹלָה, וַיַּעֲבֹר בֵּינֵיהֶם כְּאַגָּדָה מִנִּי-קֶדֶם וְכַחֲזוֹן עֲתִידוֹת. וַיְהִי מוּזָר וְאִישׁ חִידוֹת לְכֻלָּם - וַיֹּאמֶר יהוה לַדָּג וַיָּקֵא אֶת יוֹנָה אֶל הַיַּבָּשָׁה: וַיְהִי דְבַר יהוה אֶל יוֹנָה שֵׁנִית לֵאמֹר: קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה וּקְרָא אֵלֶיהָ אֶת הַקְּרִיאָה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ: וַיָּקָם יוֹנָה וַיֵּלֶךְ אֶל נִינְוֵה כִּדְבַר יהוה וְנִינְוֵה הָיְתָה עִיר גְּדוֹלָה לֵאלֹהִים מַהֲלַךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים: וַיָּחֶל יוֹנָה לָבוֹא בָעִיר מַהֲלַךְ יוֹם אֶחָד וַיִּקְרָא וַיֹּאמַר עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת: וַיַּאֲמִינוּ אַנְשֵׁי נִינְוֵה בֵּאלֹהִים וַיִּקְרְאוּ צוֹם וַיִּלְבְּשׁוּ שַׂקִּים מִגְּדוֹלָם וְעַד קְטַנָּם (יונה ב יא - ג ה)

להביא את ההקבלות הנוספות שהבאנו בין חיים נחמן ליונה – את אלהי השמים אני ירא...


(ד) וַיַּרְא אֶת-הַשָּׁמַיִם וְהִנֵּה הֵם נָכְרִים לוֹ, וְאֶל-אֶרֶץ יַבִּיט וְהִנֵּה הִיא זָרָה – וַיְלַמֵּד אֶת-עֵינָיו לְהַבִּיט נִכְחוֹ, אֶל-אַפְסֵי עוֹלָם, כַּאֲשֶׁר הִבִּיטָה אֵלָיו כֵּן דְּמוּת הָעַלְמָה בַּשַּׁחַר הַהוּא. (ה) מָתַי רָאָה אֶת-הַשַּׁחַר הַהוּא? - (ו) וַיֵּתַע הָעֶלֶם בָּאָרֶץ כִּתְעוֹת כּוֹכָב נִדָּח בַּחֲלַל הָעוֹלָם, וַיְהִי הוֹלֵךְ עָרֹם וְיָחֵף וִישַׁר עַיִן, אֵין לוֹ כֹּל, בִּלְתִּי אִם-הָאֵשׁ הַגְּדוֹלָה בְּמַעֲמַקֵּי לִבּוֹ וְעֵיפַת הַשַּׁחַר בִּתְהוֹמוֹת עֵינָיו. (ז) מָתַי יָרְדָה הָאֵשׁ אֶל לְבָבוֹ?


[1] וַיְלַמֵּד אֶת-עֵינָיו לְהַבִּיט נִכְחוֹ - עֵינֶיךָ לְנֹכַח יַבִּיטוּ וְעַפְעַפֶּיךָ יַיְשִׁרוּ נֶגְדֶּךָ (משלי ד כה) - זהו פסוק מכונן ביותר! – תמצית התפיסה הביאליקית של נתינה בארבע עיניים, מגע בארבע עיניים – האידיאל (המוחמץ) הן ברמה של ההלכה (תלמודה של אמא שלום – מה למעלה מה למטה רק אני אני ואתה) והן ברמה הנפשית (פסיכולוגית... ארוטית) של ה"אגדה"


[1]כַּאֲשֶׁר הִבִּיטָה אֵלָיו כֵּן דְּמוּת הָעַלְמָה בַּשַּׁחַר הַהוּא - כאן מתחוללת אי סגירת המעגל הטראגית מבעד לפסוק עֵינֶיךָ לְנֹכַח יַבִּיטוּ וְעַפְעַפֶּיךָ יַיְשִׁרוּ נֶגְדֶּךָ (משלי ד כה) - בשחר הרחוק ההוא, בהזדמנות החד-פעמית שהוחמצה לנצח היישירה העלמה את עפעפיה נגדו, אך הוא השפיל מבטו מפני מבטיה, עכשיו, אחרי כל השנים הללו הוא לימד את עצמו להביט נכחו – לימד את עצמו להיות ישיר.... מאוחר מדי (?)...


[1]כּוֹכָב נִדָּח - בעבודת הכוכבים של ימינו – ימי "כוכב נולד" – יש לצירוף "כוכב נדח" משמעות של מתחרה בתחרות "כוכב נולד" שבשלב מסוים הודח. אם תשאל עלם בתקופתנו (מה זה בכלל "עלם" בתקופתנו?) "מה זה כוכב נדח?" הוא יענה לך שזה מועמד להגיע לגמר כוכב נולד שהודח באמצע הדרך. מדינת ישראל, כמו כל יתר המדינות הנאורות, היא מדינה שמרבית תושביה הם עובדי כוכבים נולדים. בכל שנה יש לנו כאן בישראל כוכב נולד אחד ששרד את כל התחרות. על כל כוכב נולד יש לנו אלפי כוכבים נדחים שהחלו את המסלול ונדחו בשלבים הראשונים, ועשרות שנותרו לשלבים המתקדמים והודחו אחד אחד אל מול כל עובדי הכוכבים הצופים מסונוורים בפולחן הדחתם.

מעניין שבשפת העכו"ם של ימינו על כל "כוכב נולד" יש אלפי כוכבים נדחים (מודחים) בעוד שבמציאות הריאלית (להבדיל מפולחן הריאליטי) כל אדם הוא כוכב נולד ורבים מהכוכבים הנולדים הופכים להיות כוכבים נדחים. כדי להיות כוכב נדח אתה חייב קודם כל להיוולד ככוכב...

העולם שבו אנו חיים הוא עולם שיש בו אינסוף כוכבים נדחים אשר לא ייספרו מרוב. הברכה הזאת שברך אלהים את אברהם הפכה לקללה פוסט-מודרנית איומה. "זרענו וכספנו ירבה כחול וככוכבים בלילה", היינו שרים ומתפללים כל מוצאי שבת, והיינו כל כך מועטים ומיוחדים כששרנו את השיר הזה, ועכשיו, אחרי כל כך הרבה שנים, התרבינו כחול הים הכחול וככוכבי השמים השחורים, וכולנו גרגירים נדחים וכוכבים נדחים, כל כך נדחים וגרגיריים אנחנו עד שלעולם לא נצליח לדעת מה יש יותר בעולם - גרגירים או כוכבים?...

כל האשליה הזאת היא אחת מאינסוף התרמיות הלקוחות ממופע האימים "הכוכבים רימו אותי"... מופע האימים הזה מתחיל כבר בפסוק השני של מגילת האש, המתאר את המפץ הגדול של בריאת העולם מריקושטים של כוכבים מרוטשי אלהים שמהם נולדו אינספור כוכבים שכוחי אל שכל אחד מהם מחפש במרום את כוכבו הנדח...

כמה שנים לפני שנכתבה המגילה היה הרצל הכוכב הנולד שהאיר לכל הכוכבים היהודים הנדחים. שנה לפני כתיבת המגילה הלך הרצל לעולמו וכוכבו המשיך להאיר באפלה. כאן, במגילה, הפך העלם הזה שחיפש כל הזמן את כוכבו במרום לכוכב מאיר המשוטט בארצות הגולה ונוטע תקוה בלבבות.


שש שנים לפני שהפך לכוכבם הנדח של יהודי הגולה כתב חיים נחמן את השיר "כוכב נדח". "זהו אחד השירים שביצרו את מעמדו של ביאליק על סף המאה העשרים כמשורר הלאומי", כותב הולצמן, ("השירים" עמ' 161) "ההלך הנודד התועה באפלה מגלם בבירור את הקיום היהודי הגלותי חסר התוחלת. הכוכב הנדח הזורח בשמיו מייצג את תקוות הגאולה הציונית המעוררת בקרבו "ניצוץ קדמון" ומחייבת אותו לאזור את כל כוחותיו לקרב נואש אחרון

כּוֹכָב נִדָּח אֶחָד זָרַח מֵאֲפֵלָה – הָאֶר-נָא, כּוֹכָבִי, דַּרְכִּי הָאֲבֵלָה!

לֹא! לֹא מְצָרֵי שְׁאוֹל עָלַי יְהַלְּכוּ אֵימִים – חַיַּי הוֹגִיעוּנִי – חַיַּי הַשֹּׁמֵמִים.

לִמּוּד עֹל וּמַשָּׂא, הֵלֶךְ דַּל וְעָנִי, נֶאֱמַן בֵּית הָעֹנִי, זְקַן הַנְּדוּדִים אָנִי!

אָבִי – גָּלוּת מָרָה, אִמִּי – דַּלּוּת שְׁחֹרָה; לֹא! לֹא מַקְלִי אֶפְחָד, לֹא הַתַּרְמִיל נוֹרָא!

כִּי מֵהֶם אַכְזָרִים, מָרִים שִׁבְעָתָיִם, חַיִּים בְּלִי תוֹחֶלֶת וּבְלִי אוֹר עֵינָיִם;

חַיִּים בְּלִי תוֹחֶלֶת, חַיֵּי רָקָב נְמַקִּים, צוֹלְלִים כַּעוֹפֶרֶת, טוֹבְעִים בַּמַּחֲשַׁכִּים;

חַיֵּי כֶלֶב רָעֵב אָסוּר בְּשַׁלְשֶׁלֶת – הוֹי, אֲרוּרִים אַתֶּם, חַיִּים בְּלִי תוֹחֶלֶת!

הָאֵר אֵפוֹא, כּוֹכָב, נַפְשִׁי הַנּוֹאָשָׁה מֵעֲבוֹדָה זָרָה וּמִגָּלוּת קָשָׁה.

הַאֲרֶךְ-נָא אוֹרֶךָ, הָאֵר בַּאֲפֵלָה – הִנְנִי וְהָלָכְתִּי, הִנְנִי וַאֲיַחֵלָה.

מִי-יוֹדֵעַ כַּמָּה עוֹד יַאֲרִיךְ לֵילִי, כַּמָּה נְדוֹד וָחֹשֶׁךְ עוֹד לִי מִנָּה אֵלִי –

וּמִשְּׁחוֹר הַלֵּיל עֵת אֶשָּׂא מָרוֹם עֵינַי, שֵׁבֶט אוֹרְךָ אֶרְאֶה – תָּשֹׁב וּתְנַחֲמֵנִי.

עוֹד בִּי שְׁמוּרָה טִפָּה זַכָּה מִדִּמְעוֹתָי – תַּשְׁקְ-נָא אֶת-הַצִּיץ הָאַחֲרוֹן מִתִּקְוֹתָי.

נִיצוֹץ קַדְמוֹן אֶחָד עוֹד בַּלֵּב קֹדֵחַ – יַעַל עַד-לֹא דָעַך, יָשׁוּב יִתְלַקֵּחַ.

שְׁאֵרִית גְּבוּרָה קִרְבִּי שָׁבָה הִתְפָּעָמָה – תִּשְׁקַע-נָא וְתָסוּף כֻּלָּהּ בַּמִּלְחָמָה!

בשיר הזה אנו מקבלים את הרובד הציוני-לאומי בלבד של העלם בהיר העינים מהמגילה המביט כל הזמן השמימה ומחפש את כוכבו. (כמובן שאין כל אפשרות לראות רק רובד אחד וזהו עניין מלאכותי לחלוטין. הרי איננו יכולים להתעלם מחיפוש הגאולה הארוטית – לעולם לא נצליח להלביש את העלמים והעלמות העירומים, כשם שלא נצליח שלא לראות את הרובד הדתי של החיפוש אחר כוכב הגאולה...) הכוכב הזה שהוא מחפש הוא אך ורק כוכב הגאולה הציונית והכוכב הזה יציל את כל העלמים והעלמות ממשהו שהוא יותר גרוע מרעב צמא סבל ויסורים – מחיים ללא תוחלת.

** וַיֵּתַע הָעֶלֶם בָּאָרֶץ כִּתְעוֹת כּוֹכָב נִדָּח בַּחֲלַל הָעוֹלָם - זהו המופע האחרון של המלה "כוכב" במגילת האש. המופע הזה, התחיל כזכור בפסוק השני של המגילה המתאר את ליל המפץ הגדול של הכוכבים המתנפצים - כּוֹכָבִים נִתְּזוּ מִן-הַשָֹּמַיִם הַקְּלוּיִים וַיִּתְּכוּ רְשָׁפִים רְשָׁפִים אַרְצָה (לעיל פרק א פסוק ב) (ראי/ה את הדברים שנכתבו שם)...


כמו כל כלי נשק שמופיע במערכה הראשונה גם הכוכבים המתפוצצים במערכה הראשונה של המגילה לא נעלמים עם תום המפץ הגדול אלא שבים ומתפוצצים לנו בפרצוף בכל אחד מפרקי המגילה. הכוכבים המתפוצצים הם אחד מכלי הנשק הקלאסיים ביותר של של כל אסכולות ההשתקפות לסוגיהן. כל האסכולות האנכיות הללו הן גן עדן פירוטכני לכל מופעי הכוכבים לדורותיהם. בין כל הכוכבים הללו מרצד לעינינו כוכבו של העלם וריצודיו של הכוכב הזה משרטטים ללא הרף השתקפויות משכרות ומשקרות של העלם וכוכבו. (לא פעם חשבתי על הנסיך הקטן וכוכבו כאשר נתקלתי בעלם וכוכבו שבמגילה. צריך אולי להגיד מלה על הקשר בין שתי היצירות הללו. ביאליק, קרוב לודאי, לא היה מושפע מאקזופרי שחי אחריו (היום כבר אי אפשר לדעת, אולי העלה אותו באוב כשם שהעלו אותו צדיקי דורנו...) אבל ברור שיש להם מקורות רומנטיים משותפים...

כל ימיו חיפש העלם את כוכבו במרום ועכשיו הוא עצמו הפך להיות כוכב נדח התועה בחלל העולם. כבר כשהוצג לראשונה בפנינו הוא תואר כך - עֶלֶם רַךְ בְּהִיר עֵינַיִם, וְהוּא מַבִּיט שָׁמַיְמָה, וַיְהִי כִּמְבַקֵּשׁ שָׁם אֶת-כּוֹכַב חַיָּיו" (פרק ד פסוק ?) בהמשך מתברר לנו שהכוכב שהעלם מחפש במרום מזוהה עם משהו "אלוהי-שמימי-רוּחְני" כמו "גאולה-ישועה-נחמה-משיח-משיח-משיח" – "וְהָעֶלֶם בְהִיר הָעֵינַיִם, אֲשֶׁר-עָמַד כָּל-הָעֵת לְבַדּוֹ נִשְׁעָן אֶל זִיז סֶלַע וַיְבַקֵּשׁ כּוֹכָבוֹ בַּמָּרוֹם, נִגַּשׁ בְּנַחַת אֶל-הַבַּחוּרִים מֵאֲחוֹרֵיהֶם וְעֵינָיו נְשׂוּאוֹת שָׁמַיְמָה כְּשֶׁהָיוּ, וַיִּשְׁאַל בְּרַחֲמִים: אַחַי, וְאֶת-שִּיר הַנֶּחָמָה וְהָאַחֲרִית יְדַעְתֶּם?... (פרק ה פסוק ?)... העלמים כזכור לא כל כך הקשיבו לו כי שירי ה"חורבן-משטמה-זעם-חורבן-נקם" הרבה יותר דברו אל לבם, אבל אז התחוללה הטביעה הגדולה שבעקבותיה נקלע העלם ל"משבר אמונה" איום ונורא שנגרם כתוצאה מכך שנאלץ להציץ להרף עין בלתי מזוינת בעירומה של עלמה זכת בשר ונוגת עינים. כזכור, אילץ המפגש הזה את העלם להשפיל את עיניו ארצה בפעם הראשונה לימי חייו, ואז, הוא נוכח לדעת שעל פי תורות ההשתקפות האנכיות אין הבדל משמעותי (אין הבדל כלל) בין הטבלת העינים בשמים לבין הטבלתם במים, והראיה: הוא המשיך לראות כוכבים בכלל ואת כוכבו בפרט - וַיִּשְׁקַע מַבָּטוֹ בַּנָּהָר וַיָּנַח עַל-צֶלֶם הָעַלְמָה הַנִּשְׁקָף מִשָּׁם עִם כּוֹכַב הַשַּׁחַר... (פרק ו פסוק ד) - העובדה שלא נשאר לפעול על הציר האנכי המאיים והמחייב אלא חזר לפעול על פני הציר האנכי המשלה החזירה אותו למגרש הביתי ואפשרה לו להמשיך לטבול ולבוסס בים האשליות. היא אפשרה לו לראות את כוכבו. אמנם, כלפי חוץ הפסיק הכוכב הזה להיות כוכב אלוהי-רוחְני והפך להיות כוכב אלילי-גשמי (במלעיל), אבל למעשה מדובר באותו כוכב אשלייתי – העלם אמנם כורע בפני הצלם ואומר את וידויו, אבל מבעד לצלם שבנהר האבדון משתקפים שמי האבדון ושמי האבדון זרועים אינספור כוכבים ובדיוק משום כך גם נהר האבדון זרוע באינספור כוכבים – "וַיָּנָד הַנָּהָר הַשָּׁחֹר בִּמְלֹא גוּשׁ מֵימָיו הֵנָּה וָהֵנָּה מִשָּׂפָה אֶל-שָׂפָה נֵד אֶחָד, כְּהִנּוֹעַ הַיֶּלֶד בַּעֲרִיסָה; וְכַאֲשֶׁר יָנוּעַ, – כֵּן יִשְׁרְצוּ וְכֵן יִדְגּוּ נַחֲשֵׁי אֵשׁ מִתּוֹךְ כּוֹכְבֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בַּמְּצוּלָה" (פרק ה פסוק ?)


עדיין פולחנו האנכי של העלם איננו עבודת כוכבים ונחשים תזזיתית כפולחנם הארוטי של מאתיים העלמים הסוגדים לאדמו"ר האימות זעום העפעפיים. פולחנו של העלם הוא עדיין עבודת כוכבים מרוסנת וצנועה - וָאֵרֶא אֶת-כְּבוֹדֵךְ בְּכוֹכַב הַשַּׁחַר וּשְׁכִינָתֵךְ בְּנֹגַהּ זַרְחוֹ הַצָּנוּעַ (פרק ו פסוק ?)...

בקטע הבא הוא מתפכח לכאורה באופן סופי מעבודת הכוכבים שלו ומציע להקדיש לעלמתו הנסגדת את כל כוכבי הכסף והזהב שבשמים שלו. הוא כמו אומר לה: קחי את כל הכוכבים שלי אינני נזקק להם יותר, כשם שאינני נזקק לשמים הקדושים שכה הרביתי לסגוד להם עד הרגע שבו נגלית לי במלוא הודך - וּרְאִי, אֶת-מְלֹא שְׁמַי כּוֹכְבֵי כֶסֶף וְזָהָב אֶתֵּן-לָךְ בְּקֹמֶץ אֶחָד שֶׁל אַהֲבָה, מְחִיר מַגָּע אֶחָד בְּרֹאשׁ שַׁרְבִיטֵךְ, מַה-לִּי וּמִי-לִי אֵפוֹא עַתָּה בַּשָּׁמַיִם, אַחֲרֵי נָטְשֵׁךְ אוֹתָם בִּגְלָלִי וְאַחֲרֵי פְנוֹת זִיוֵךְ מֵהֵם? (פרק ו פסוק ?) - אבל זאת רק אשליה כי למעשה הוא ממיר פולחן אנכי עליון הסוגד לכוכבי השמים בפולחן אנכי תחתון הסוגד לכוכבי התהום –


וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי הָעֶלֶם – וַיֵּאָבְקוּ בָהֶן זֹהַר וְשַׁלְהֶבֶת... וַיָּרֶם הָעֶלֶם אֶת-עֵינָיו בְּכִלְיוֹן נֶפֶשׁ אֶל-מוּל מְקוֹם הַנַּעֲרָה וְהוּא רוֹעֵד וּבוֹעֵר כֻּלּוֹ. וּבְהַבִּיטוֹ – וַיְהִי לְאֶבֶן: הַנַּעֲרָה נֶעֶלְמָה מֵרֹאשׁ הַכֵּף וְאֵינֶנָּה; וְאוּלָם דְּמוּתָהּ עוֹדֶנָּה טְבוּעָה בַּנָּהָר כְּצוּרָה בַחוֹתָם, וְהִיא נִשְׁקֶפֶת אֵלָיו עִם כּוֹכַב הַשַּׁחַר מִשְּׁחוֹר מְצוּלָה


וּבִרְכַּת אֱלֹהִים חֲדָשָׁה תִּנָּבֵא. וַיַּאֲמֵן בְּכוֹכָבוֹ וַיִּבְטַח בּוֹ, וַיֵּדַע כִּי אֱלֹהִים קָרָא לוֹ

בסופו של דבר – ממש כמו בהתחלה - הוא כוכב נדח המחפש את כוכבו במרום.

בימים הרחוקים ההם, לפני שהפיל עצמו לנהר האבדון והוקא לחלל העולם, היה העלם הזה נושא עיניו השמימה ומחפש את כוכבו -


[1]וַיֵּתַע הָעֶלֶם בָּאָרֶץ כִּתְעוֹת כּוֹכָב נִדָּח בַּחֲלַל הָעוֹלָםהוא עצמו הכוכב. הוא גם העלם העורג אל הכוכב אבל הוא מודע לכך שהפך להיות כוכב לאחרים. כולם רואים בו כוכב גאולה... אבל בעיניו הוא כוכב נדח... זה יכול להישמע אולי כקלישאה אבל הוא הכל. החל מהאל השורף דרך האל המתאבל דרך אילת השחר דרך המלאך עגום העיניים דרך איש האימות זעום העפעפיים. הוא כמובן גם העלם בהיר העיניים והוא הנער צהוב התלתלים והוא העלמה זכת הבשר ונוגת העיניים. הוא מאתיים עלמים טובעים ומאתיים עלמות טובעות. הוא עופר חמד והצבי ישראל ואילת השדה. הוא אמו והוא אביו הוא איש חידות מוזר והוא שטן על נהר האבדון והוא נביא הנחמה הגדול מכולם... הפוך בו והפוך בו שהכל בו...


[1]וַיְהִי הוֹלֵךְ עָרֹם - חשוב מאד לשים לב לעובדה שזו הפעם השניה במגילה שביאליק מעז לבטא בפירוש את המלה ה"מביכה" הזאת המתארת עירום אנושי. הפעם הראשונה כאשר הוא מתאר את מאתים העלמים ומאתים העלמות המופשטים ערומים באי והפעם השניה כאן. ואלו שתי הפעמים היחידות בכל יצירתו השירית (בכל יצירתו?) שהוא מתאר עירום אנושי ממש (להבדיל מעירום של עצים או מעירום של תיאור טבע אחר...) - העובדה הזאת משמעותית מאד מאד. העלם ממשיך לשוטט עירום בין כל האנשים הלבושים שמתבוששים מפני העירום הזה ואינם מסוגלים להישיר כלפיו את מבטם...


[1] וַיְהִי הוֹלֵךְ עָרֹם וְיָחֵף וִישַׁר עַיִן - בָּעֵת הַהִיא דִּבֶּר יהוה בְּיַד יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ לֵאמֹר לֵךְ וּפִתַּחְתָּ הַשַּׂק מֵעַל מָתְנֶיךָ וְנַעַלְךָ תַחֲלֹץ מֵעַל רַגְלֶיךָ וַיַּעַשׂ כֵּן הָלֹךְ עָרוֹם וְיָחֵף: וַיֹּאמֶר יהוה כַּאֲשֶׁר הָלַךְ עַבְדִּי יְשַׁעְיָהוּ עָרוֹם וְיָחֵף שָׁלֹשׁ שָׁנִים אוֹת וּמוֹפֵת עַל מִצְרַיִם וְעַל כּוּשׁ: כֵּן יִנְהַג מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת שְׁבִי מִצְרַיִם וְאֶת גָּלוּת כּוּשׁ נְעָרִים וּזְקֵנִים עָרוֹם וְיָחֵף וַחֲשׂוּפַי שֵׁת עֶרְוַת מִצְרָיִם: וְחַתּוּ וָבֹשׁוּ מִכּוּשׁ מַבָּטָם וּמִן מִצְרַיִם תִּפְאַרְתָּם: וְאָמַר יֹשֵׁב הָאִי הַזֶּה בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה כֹה מַבָּטֵנוּ אֲשֶׁר נַסְנוּ שָׁם לְעֶזְרָה לְהִנָּצֵל מִפְּנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְאֵיךְ נִמָּלֵט אֲנָחְנוּ (ישעיהו כ ב-ו)


תוספת: וַיְהִי הוֹלֵךְ עָרֹם וְיָחֵף - בִּשְׁנַת בֹּא תַרְתָּן אַשְׁדּוֹדָה בִּשְׁלֹחַ אֹתוֹ סַרְגוֹן מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיִּלָּחֶם בְּאַשְׁדּוֹד וַיִּלְכְּדָהּ:ָּעֵת הַהִיא דִּבֶּר יהוה בְּיַד יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ לֵאמֹר לֵךְ וּפִתַּחְתָּ הַשַּׂק מֵעַל מָתְנֶיךָ וְנַעַלְךָ תַחֲלֹץ מֵעַל רַגְלֶיךָ וַיַּעַשׂ כֵּן הָלֹךְ עָרוֹם וְיָחֵף: וַיֹּאמֶר יהוה כַּאֲשֶׁר הָלַךְ עַבְדִּי יְשַׁעְיָהוּ עָרוֹם וְיָחֵף שָׁלֹשׁ שָׁנִים אוֹת וּמוֹפֵת עַל מִצְרַיִם וְעַל כּוּשׁ: כֵּן יִנְהַג מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת שְׁבִי מִצְרַיִם וְאֶת גָּלוּת כּוּשׁ נְעָרִים וּזְקֵנִים עָרוֹם וְיָחֵף וַחֲשׂוּפַי שֵׁת עֶרְוַת מִצְרָיִם: וְחַתּוּ וָבֹשׁוּ מִכּוּשׁ מַבָּטָם וּמִן מִצְרַיִם תִּפְאַרְתָּם: וְאָמַר יֹשֵׁב הָאִי הַזֶּה בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה כֹה מַבָּטֵנוּ אֲשֶׁר נַסְנוּ שָׁם לְעֶזְרָה לְהִנָּצֵל מִפְּנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְאֵיךְ נִמָּלֵט אֲנָחְנוּ (ישעיהו כ א-ו)


צריך להבין את פרק הנבואה המוזר הזה. ולראות את ההשלכות שיש לכך על העלם בהיר העינים המשוטט ערום ויחף בארץ הגלות ועובר בבני הגולה ומתנבא להם נבואות של נחמה. על הנביא ישעיהו הוטלה המשימה המוזרה ללכת ערום ויחף בקרב יושבי האי הזה במשך שלוש שנים ולעבור כך ביניהם ולהיות איש חזון עתידות (חזון ישעיהו) ואיש חידות מוזר ההולך ערום ויחף ביניהם במשך שלוש שנים. כשישאלו יושבי האי מה משמעות חזון העתידות שלו ומה פשר חידת הליכתו ערום ויחף הוא יגיד ליושבי האי הזה – על אשר הנסתם את מבטכם לעבר מצרים להנצל מהם מפני מלך אשור במקום להביט לאלהים ולהביט לנביאו ישר בעינים – לכן תבוא לכם כל הרעה הזאת ותמשיכו לחיות בחורבן ולא תבוא עליכם גאולה. כל הפרשנים מבהירים שהאי הזה הוא ארץ ישראל (רש"י: יושב האי הזה - ארץ ישראל שהיו נשענים על פרעה לעזרה: האי - לשון איי הים: מלבי"ם: ואמר ישב האי. ארץ יהודה שבטחו על מצרים וכוש, ויראו כי הם לא יכלו לעזור לעצמם, ואיך יצילו את אחרים? האי. המחוז שאין נהר או ים מקיפים אותו נקרא ג"כ אי, כי פירוש מלת אי מחוז, בין שנהר או ים מקיף אותו או לא כמו זה שאומר על ירושלים (ן' מלך) כאן כדרכו של חיים נחמן אנחנו מקבלים מוטיבים דומים תוך היפוך סרקסטי של מקומות וייעודים. קודם כל ישעיהו הולך ערום ויחף בתוך האי הזה במשך שלוש שנים – הוא עובר בקרב תושבי אי ישראל (רשי) (א"י!) או בקרב תושבי אי-יהודה (מלבי"ם) והם תוהים על פשר הופעתו המוזרה והתמדתו המסורה והמוזרה (שלוש שנים הולך ערום ויחף בין תושבי האי שלו.

אצלנו הדברים מתהפכים. האי הזה (הארץ הזאת) מקיא את העלם לארץ גלות ושם הוא הולך בין האנשים כשהוא ערום ויחף וישר עין ואף אחד מכל תושבי הגלות הזאת לא מסוגל לעמוד מפני מבטו הישר וכולם מניסים את מבטם מפני מבטו. (יש לנו כאן שני צירופים ייחודיים רק לפרק הקצר הזה בישעיהו – הצירוף האחד – ערום ויחף ; הצירוף האחר – הנסת המבט – שניהם מצטרפים כאן במדרש האגדה המהופך הביאליקי הזה. בנוסף לכך זהו המקום היחידי שארץ ישראל (או יהודה) מתוארת כאי. ההיפוך הוא מאד מרתק כי העלם הזה היה עם כל יושבי האי שלושה ימים ושלושה לילות עד שכולם טבעו בו (כמו המצרים) ורק אחר כך הוא מגיע לראשונה אל ארץ רחוקה מאד היא ארץ נכר היא ארץ הגלות – כלומר האי שבו הוא שהה יחד עם מאתים העלמים והעלמות הוא ארץ ישראל! כולם טבעו בנהר האבדון בארץ ישראל ... יש עוד מקום שבו מתואר בשירת ביאליק אי מסתורי ומוזר וזה בשיר "על כף ים המות הזה" – יש הרבה דמיון בין האי המתואר שם לבין האי המתואר אצלנו במגילה צריך להרחיב על כך את הדבור – כאן אעיר שיש קשר מעניין מאד בין ים המות לבין נהר האבדון – האי שבו כולנו הולכים (אי החיים? אי התקוה? הארץ המובטחת? מוקף בים מות מכל מעבריו נהר האבדון חוצה אותו. (מחשבה פרועה: האם יכול להיות שהאניות לקחו את מאתים העלמים והעלמות לים המות השוכן במקום הנמוך ביותר בעולם שהוא מקום צחיח וישימוני ארץ תלאובות ובו טובעים למות כולם??) אצל חיים נחמן הכל מתחלף המקום שאליו הוא מוקא הוא המקום המרוחק והמהופך ביותר מהאי הארצישראלי (פלשתינה א"י) – הוא ממוקם בארץ רחוקה מאד (הכי רחוקה מאי א"י) ארץ מנוכרת מאד (ארץ נכר) ושם הוא מהלך ערום ויחף וישר עין – הוא היחידי ששרד מהאי הא"י הזה – הוא מעביר להם ללא מלים את תחושת האבדון התהומית הזאת תחושת ים המות שכולם ללא יוצא מן הכלל אמורים לזרום אליו – והם לא מסוגלים להסתכל למציאות הזאת ישר בעינים. הם מניסים את מבטם. מחפשים גאולות אשלייתיות על פני הציר האנכי שלא צריך להישיר בו מבטים ולא רואים שהאופק אינו אלא קטע קטוע בין שני מבטים. רק על פני הציר האנכי יש אופק אינסופי כי רק על פני הציר הזה יש אינסוף השתקפויות...

יש כאן גם דיבור מעניין עם המלך העירום המשוטט בין האנשים. שם לפחות היה ילד אחד בסדום (ים המוות) שהעז להישיר מבט ולא להניס מבטים מפני העירום הזה...

(להמשיך... חשוב מאד...)

עוד עניין מעניין שיכול להתפתח מכל העניין הזה של העירום באי הא"י לעומת העירום בגלות הוא הגמרא במסכת ברכות בפרק החלומות - העומד ערום בחלום, בבבל - עומד בלא חטא, בארץ ישראל - ערום בלא מצות (בבלי ברכות נז א) – יש כאן סוד ורמז ופשט גדולים שכדאי לתהות על קנקנם ולהישיר כלפיהם מבט...


עוד תוספת: עָרֹם וְיָחֵף וִישַׁר עַיִן - יש קשר מהותי בין הישרת המבט לבין הישרת הדיבור. העלמה מנסה ללמד את העלם את השפה הישירה. את הדיבור הישיר. אבל העלם לא מסוגל לכך. הוא לא מסוגל להישיר מבט ומשפיל את מבטו, ואז כשהוא יגיד את הוידוי הוא לא יוכל להגיד אותו בדיבור ישיר אלא בדיבור עקיף. יש להוסיף לרשימת שבעים השפות גם את השפה הישירה . המלכוד הגדול של העלם הוא שבסופו של דבר שפת השירה איננה שפה ישירה, כי ככל שהוא נאמן יותר לשפת השירה שלו כך הוא עתיד לגלות ש"הַיָּשָׁר בַּשְׁבִילִים – הֶעָקֹם".

אז אולי בגלל זה הוא נכנס לתקופת השתיקה. הוא עובר לדבר בשפת השתיקה. הוא עובר לדבר דוקא עם העינים ולא עם הפה. כשאתם שותקים אל תאמרו "מים מים". מלאו פיכם מים ותשתקו... וכשאתם מצליחים להסתכל זה לזה בעינים עשו לעצמכם טובה ותשתקו, כי החתירה לדבור ישיר תהרוס לכם את היכולת להיות ערום ויחף וישר עין, ותגרום לכם להתייצב אל מול העובדה ש"הישר בשבילים – העקם" (הציץ ומת)...

תהיו ישרים ותשתקו...

יפה שתיקה למשוררים מתחכמים...

תנו למשוררים ישרים לשיר שירה ישירה...


[1] אֵין לוֹ כֹּל, בִּלְתִּי אִם-הָאֵשׁ הַגְּדוֹלָה בְּמַעֲמַקֵּי לִבּוֹ - וּבְהִשְׁתַּתֵּק כָּל-הָעוֹלָם אֵשֵׁב אַבִּיט אֶל-כּוֹכָבִי; לִי אֵין עוֹלָם אֶלָּא אֶחָד – הוּא הָעוֹלָם שֶׁבִּלְבָבִי. (מתוך "ים הדממה פולט סודות", תרס"ב)

[1] עֵיפַת הַשַּׁחַר - חֻבְּאוּ כּוֹכְבֵי בֹקֶר, תִּמּוֹג עֵיפָתָה מִנִּשְׁמַת הַשַּׁחַר וּמִנִּיד עַפְעַפּוֹ (מתוך "על אילת השחר", ביאליק תרנ"ב)

[1] וְעֵיפַת הַשַּׁחַר בִּתְהוֹמוֹת עֵינָיו - עיפת השחר זה עוד צירוף אוקסימורוני שהוא נשמת אפו של ח"ן. עיפת השחר זה כמו ההלכה שבאגדה וכמו הגלוי שבסתר. להגיד עיפת השחר זה כמו להגיד חושך האור – הצירוף "חושך האור" הוא צירוף שירי חזק, כלומר מדרש במיטבו. הצירוף "עיפת השחר" הוא צירוף שירי עוד יותר חזק, כי המדרש שלו הולך מסוף העולם עד סופו...

נתחיל בבדיקת המלה הנדירה "עיפה". היא מופיעה פעמיים בלבד בתנך – בעמוס ובאיוב. - "הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל: כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ עֹשֵׂה שַׁחַר עֵיפָה וְדֹרֵךְ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ יהוה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת שְׁמוֹ: (עמוס ד יב-יג) בְּטֶרֶם אֵלֵךְ וְלֹא אָשׁוּב אֶל אֶרֶץ חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת: אֶרֶץ עֵיפָתָה כְּמוֹ אֹפֶל צַלְמָוֶת וְלֹא סְדָרִים וַתֹּפַע כְּמוֹ אֹפֶל (איוב י כא-כב)

מאי עיפה? – עיפה היא חושך גדול. ארץ חשך היא ארץ עיפה. איוב מדבר על השאול שאליו הוא הולך והוא מתאר אותו כחושך אינסופי שמדי פעם יש בו מופעים של אופל שהוא חושך עוד יותר חזק... ועמוס מתאר את עוצמתו של השמ – הוא יוצר הרים ובורא רוח, הוא יכול לקרוא את מחשבותיו של כל אדם עוד לפני שהוא מתחיל לחשוב אותם. הוא יכול להגיד לכל אדם מה שיחו, והוא יכול להפוך שחר לעיפה. אז מהו שחר ומהי עיפה? – רוב הפרשנים מבהירים ששחר הוא אור ועיפה הוא חושך. שחר הוא אור מובהק, הם יגידו, או אור גדול, וגם עיפה היא חושך חזק וגדול. והנביא עמוס בא ומשבח את האל ואומר שכשם שהוא יכול להגיד לאדם מה שיחו כך הוא יכול להפוך את האור המובהק (השחר) לחושך מובהק (עיפה)... מה עושה ח"ן ? הוא מאחד את ההיפוכים הללו – הוא מדבר על עיפת השחר. אם נפרש את ח"ן על פי פרשני עמוס נקבל שבתהומות עיניו של העלם בהיר העיניים יש את חושך האור, או אפילו את החושך הגדול של האור הגדול.

זוהי בדידותו הכל כך מוחלטת... הוא איבד את יכולת התקשור דרך הדיבור. בתוך תוכו כל מילה שהוא אומר היא בו זמנית דבר והיפוכו – אף אחד מהאנשים לא מבין אותו. כי כל האנשים שבעולמו לא מסוגלים לראות בו זמנית דבר והיפוכו בדברים שהם אומרים או שומעים. הם לא יכולים לעמוד בעומס. חלק מהם מרדדים את הדיבור שלו על ידי הפנייתו כלפי מעלה, בכיוון השמים, וחלק מרדדים את אותו דיבור על ידי הפנייתו כלפי מטה, בכיוון הארציות. והם אפילו מתווכחים ביניהם למה הוא התכוון. אנשי השמים מגינים בכל כוחם על תפיסתם השמיימית ואנשי הארץ מגינים על תפיסתם הארצית... אבל הם לא יכולים לראות בו זמנית את ההיפוכיות הזאת של הדברים.

זה אפילו יותר חזק – כי העלם, שהפך להיות איש חידות זר ומוזר, איננו יכול שלא לראות בכל דבר את היפוכו, "אין לו כל", הוא קובע, "בלתי אם (האש הגדולה במעמקי לבו) ועיפת השחר בתהומות עיניו....

כאן יש להביא את מדרש שוחר טוב על מזמור אילת השחר שכתוב שם בפירוש שהשחר הוא החושך המוחלט ביותר. אם זה כך מסתבר שיש הבדל מהותי בין תפיסת הפרשנים את המלה "שחר" לבין תפיסת המדרש אותה - "בלילה, אף על פי שהוא לילה יש לי אור הירח והכוכבים והמזלות, ואימתי הוא חשך, בעלות השחר הלבנה נכנסה, והכוכבים נכנסין, והמזלות הולכין להם, אותה שעה אין חשך גדול ממנו, ואותה שעה הקב"ה עונה לעולם ומלואו, ומעלה את השחר מתוך החשך, ומאיר לעולם... "(מדרש תהלים שוחר טוב כב)


(ח) כִּי-הִנֵּה צָרֹף צֹרַף לְבַב הָעֶלֶם בְּכוּר מְשֻׁלָּשׁ, וְאֵשׁ גְּדוֹלָה, מְדוּרָה מְשֻׁלֶּשֶׁת, בָּעֲרָה בוֹ, הֲלֹא הִיא אֵשׁ הָאֱלֹהִים וְאֵשׁ הַשָּׂטָן, וְהָעַזָּה מִשְּׁתֵּיהֶן – אֵשׁ הָאַהֲבָה. (ט) וַיִּשָּׂא אֶת-הָאֵשׁ הַהִיא אֶל-אַרְבַּע כַּנְפוֹת הָעוֹלָם, וַיַּצֵּת לְבָבוֹת בְּרוּחַ פִּיו וּבְתוֹךְ עֵינַיִם כָּבוֹת הִדְלִיק נֵרוֹת. (י) וְאֶל-אֶחָיו הַגּוֹלִים יָצָא וַיִּרְאֵם בְּשִׁפְלוּתָם וּבֶעֱנוּתָם וַיִּכְאַב אֶת-מַכְאוֹבֵי כֻלָּם, וַיִּשְׁאַג אֶת שַׁאֲגָתָם. (יא) וַתִּשָּׁמַע מִתּוֹךְ הַשְּׁאָגָה זַעֲקַת הַשָּׁמַיִם וְהַשְּׁאוֹל, קִנְאַת אֱלֹהִים וְסַעֲרַת חֲמָתוֹ, נַהֲמַת נֶפֶשׁ גֹּוַעַת בְּחֶבְלֵי אַהֲבָה-לֹא-בָאָה וְאַנְחַת הָעוֹלָם בְּלֵיל הַחֻרְבָּן -


כִּי-הִנֵּה צָרֹף צֹרַף לְבַב הָעֶלֶם בְּכוּר מְשֻׁלָּשׁ, וְאֵשׁ גְּדוֹלָה, מְדוּרָה מְשֻׁלֶּשֶׁת, בָּעֲרָה בוֹ, הֲלֹא הִיא אֵשׁ הָאֱלֹהִים וְאֵשׁ הַשָּׂטָן, וְהָעַזָּה מִשְּׁתֵּיהֶן – אֵשׁ הָאַהֲבָהשלוש אישות הן – אש האלהים ואש השטן והעזה שמביניהם אש האהבה... עכשיו אנחנו מגיעים בפעם השלישית לסוגיית "מַה לְמַעְלָה? מַה לְמָטָּה? – רַק אֲנִי, אֲנִי וָאָתָּה". ויש כאן הסבה מעניינת ביותר לשאלת "מה למעלה מה למטה" שהיא כידוע השאלה המכוננת ביותר של הקבלה. עכשיו המשמעות היא כזאת – "מה כבר יש למעלה? מה כבר יש למטה? – הדבר המשנעותי שישנו בעולם הזה הוא: רק אני, אני ואתה... "


כִּי-הִנֵּה צָרֹף צֹרַף לְבַב הָעֶלֶם בְּכוּר מְשֻׁלָּשׁ, וְאֵשׁ גְּדוֹלָה, מְדוּרָה מְשֻׁלֶּשֶׁת, בָּעֲרָה בוֹ, הֲלֹאהִיא אֵשׁ הָאֱלֹהִים וְאֵשׁ הַשָּׂטָן, וְהָעַזָּה מִשְּׁתֵּיהֶן – אֵשׁ הָאַהֲבָה. וַיִּשָּׂא אֶת-הָאֵשׁ הַהִיא אֶל-אַרְבַּע כַּנְפוֹת הָעוֹלָם, וַיַּצֵּת לְבָבוֹת בְּרוּחַ פִּיו וּבְתוֹךְ עֵינַיִם כָּבוֹת הִדְלִיק נֵרוֹת - שלוש אישות הן – אש האלהים ואש השטן והעזה שמביניהם אש האהבה... כה עזה היא אש האהבה עד שאין בה כל נזק... היא לא שורפת ולא מחריבה, היא אפילו לא מטביעה... מה עושה איש החידות הזר והמוזר עם אש האהבה הצרופה בלבו? – לא שורף, כאמור, ולא מחריב, ואפילו לא מאגרף אגרופים וצועק אש אש אש - זוהי אש האהבה – מרוב שהיא עזה היא לא יכולה שלא להיות עדינה וחומלת ומענגת... מה עושה העלם באש האהבה העזה השוכנת בלבו? – הוא נושא אותה בעדינות אל ארבע כנפות העולם, וכמו מלאך עגום עינים ונקי כנפים הוא מצית לבבות ברוח פיו ובתוך עינים כבות הוא מדליק נרות... לא יורה פצצות אש אש אש ולא מרחיב מדורות בעינים מזרות אימים, ממש לא... נרות קטנים ודקיקים הוא מדליק בזהירות רבה בתוך עינים כבות, ודואג במסירות שלא תכהה אש האהבה ושלא יכבה נרה... בזהירות ובאחריות ובחמלה של מלאך נקי כנפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא אם שם האהבה ולא חיללה בגחלי עיניו...


וְאֶל-אֶחָיו הַגּוֹלִים יָצָא וַיִּרְאֵם בְּשִׁפְלוּתָם וּבֶעֱנוּתָם - וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם (שמות ב יא) - עכשיו הוא שב להיות משה אילם ומגמגם. שעושה. שמשנה דברים במבטי עיניו. הוא בתקופת השתיקה שהיא תקופת העשיה. הוא מדבר מעט ועושה הרבה... זה לא סיפורי האהבה שלו עם השמ ועם השכינה – הראני נא את כבודך, לא תוכל לראות פניי, ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים וכו. אין לו בעיה עכשיו להביט בעיניים בפני אלוהים ואדם. יש לו בעיה עם דיבור בעולם שבו ההפכים מתחברים עם שורשיהם... הוא משה נוקב ומגמגם... משה שאומר יקוב הדין את ההר... כולם, ללא יוצא מן הכלל, יבריחו את מבטם מפני מבטו... איש לא יעמוד בפני מבטו הישיר...


אַהֲבָה-לֹא-בָאָה – הנה קטע מדבריו החשובים מאד של זלמן שניאור הטוען שכל שירת האהבה של ביאליק היא שירת אהבה-לא-באה:

"... ואולם כל אלו השירים, המנויים לעיל (אייך? ; צפורת ; הכניסיני ; קומי צאי ; ואם ישאל המלאך), הם סוף סוף זמירות קלות של אהבה-לא-באה, פֶרֶט ממושך או מהיר על הנבל ובאצבע אחת, מתוך הרהור עלומים שחלפו. אך הצער הנוקב של אהבה-לא-באה, המכאוב הלוהט של נפש בודדה, הטורפת עצמה בכליונה, בא לידי ביטוי בולט ומקיף ב"מגילת האש".

רבים מן הקוראים והמבקרים רואים את "מגילת האש" כראות פואמה לאומית. הם מצרפים אותה ל"שירי הזעם", ויש אשר יציגוה בראש היצירות של תקופה זו. פרופ' קלוזנר כתב לה פירוש רחב מיד אחרי צאתה לאור. אחריו באו אחרים ופירושם עמם. קיצורו של דבר: מה שעשה בשעתו המדרש לשיר השירים ולשולמית ולשני העופרים וכו – עשו הם ל"מגילת האש" בזמננו אנו. ואולם בימי שיר השירים לא ידעו בחורי הגליל מפירושים אלו כלום. הם שרו שירי הערצה לשולמית השזופה – ולא השגיחו במדרשי אגדה.

על פי רוב נתעו הקוראים והמבקרים על ידי הפרק הראשון של "מגילת האש", שבו מצוירת אדום על גבי אדמומית שריפת בית המקדש, ועל ידי שיר הזעם הנערץ בפרק החמישי, המגיח מפי האיש הפלאי, כפתן שחור ממאורה אפלה, ונמשך אל הנהר הקודר:

מתהום האבדון וכו (להעביר)

ואולם באמת שייכת יצירה זו ליסוד אחר שבשירת ביאליק ועומדת בראש שירי האהבה שלא באה אשר לו. "צפורת" "הכניסיני תחת כנפך" "ואם ישאל המלאך" "קומי צאי" אייך?" ואפילו "מכתב קטן לי כתבה" – כולם נמשכים מיצירה זו כקרניים רועדות ותועות, מוקדמות ומאוחרות.

בכלל, אין אני יודע יצירה יותר אינטימית בכל שירי ביאליק מ"מגילת האש". אם נקפל קצת את מסך האש, אשר תלה המשורר בפרק הראשון בין הנפש ובין השוק, - ונגלו לפנינו כל חיי משורר עברי בגולה, צערו, ספקותיו, תקוותיו ובדידותו. והיתה שריפת בית המקדש – חורבן בית המדרש הישן, התעיה באי המקולל – חיפוש "מטרות" בכרכים זרים, העלם זעום העפעפים – תמונת הרבולוציונר היהודי, המהרס הנערץ, האובד בתהום האבדון יחד עם חבריו, אשר כולו הוא בבחינת נקמה עברית שנתגשמה, מתגלגלת ככדור משחית מימות עולם, מנפצת ומתפוצצת בעצמה, וידויו של העלם בהיר העינים לפני בבואת חמדת-נפשו – זהו וידויו של פרוש, חניך הישיבה, אכול הרהורים ומאוויים נחנקים, אשר נפשו "אנושה, פצועת אהבה וזבת דם"... (זלמן שניאור אהבה-לא-באה... להביא את המקור המדויק)


(יב) וְיֵשׁ אֲשֶׁר יַחֲרִישׁ הָעֶלֶם בְּמַכְאוֹבָיו, וַתְּהִי שַׁאֲגָתוֹ דּוּמִיָּה - וְלֹא הָיָה יָגוֹן כִּיגוֹנוֹ הָאִלֵּם וְצַעַר כְּצַעֲרוֹ הַחֲרִישִׁי. (יג) וְאִישׁ לֹא-עָמַד בִּפְנֵי מַבָּטוֹ הַיָּשָׁר. (יד) יֵשׁ אֲשֶׁר-יָנִיס הָאִישׁ אֶת-עֵינָיו מִפְּנֵי מַבַּט הָעֶלֶם שָׁמַיְמָה וְיֵשׁ אֲשֶׁר-יַבְרִיחֵן אָרְצָה, (טו) וְהִבִּיט הָעֶלֶם בִּדְמָמָה אַחֲרֵי הָאִישׁ הַהוּא עַד-עָבְרוֹ - וְחָמַל עָלָיו חֶמְלָה גְדוֹלָה -


וְיֵשׁ אֲשֶׁר-יַחֲרִישׁ הָעֶלֶם בְּמַכְאוֹבָיו, וַתְּהִי שַׁאֲגָתוֹ דּוּמִיָּה – וְלֹא הָיָה יָגוֹן כִּיגוֹנוֹ הָאִלֵּם וְצַעַר כְּצַעֲרוֹ הַחֲרִישִׁי - יש כאן פסיפס של צירופי לשון המתארים את שפת השתיקה של המשורר – שאגתו דומיה, יגונו אלם וצערו דומיה. אפשר להוסיף לכך גם את הצירוף מכאובי שתיקה המופיע בתחילת הוידוי - וַתְּלַמְּדִי אֶת-לְבָבִי יְגוֹן סְתָרִים וּמַכְאוֹבֵי שְׁתִיקָה וְיִסּוּרֵי אַהֲבָה – משחר ילדותו למד לסבול בשקט, ועכשיו הוא איש חידות מסתורי ששתיקתו אומנותו (להביא את דבריה של רות קרטון בלום המופיעים אצל זיוה שמיר השירה מאין תמצא עמ' 37-8) וכמובן החיבור לאריה שכעת שאגתו דומיה, אותו אריה כלוא ביגונו האילם ובצערו החרישי. ואוי חיים נחמן מנבא כאן מבלי דעת את שתיקתו.


וַתְּהִי שַׁאֲגָתוֹ דּוּמִיָּה - ראי/ה לעיל בפרק ואחרי הוידוי "וְאַחֲרֵי הַשְּׁאָגָה דְּמָמָה גְדוֹלָה", אחרי שהוא שואג "אש אש אש" וכל האי עונה לו. ולפני כן, באמצע הוידוי, "וָאֹמַר לִשְׁאֹג כָּאֲרִי – וְאוּלָם בָּרֶגַע הַזֶּה הֵצִיפָה עָלַי לַהֲקַת הַלְּוִיִּם יָם שֶׁל-זִמְרָה וַיִּסְחָפֵנִי, וַיְכַס שְׁאוֹן הַחֲצֹצְרוֹת וְהֶמְיַת הַנְּבָלִים אֶת-שַׁאֲגַת נְעוּרָי, וּלְבָבִי תָעָה וַיֹּאבַד בְּרַעַשׁ הַתֻּפִּים וְהַצֶּלְצָלִים." - עניין השאגה האצורה, העצורה, חוזר על פני כל יצירתו. לפעמים כמו כאן הופכת הדממה והדומיה לשאגה קפואה...


וְלֹא הָיָה יָגוֹן כִּיגוֹנוֹ הָאִלֵּם - אֵלֶם יְגוֹנוֹ הִכְרִיעָנִי (חיים נחמן על אביו ב"אָבִי")

אִלֵּם אֵשֵׁב לִפְנֵי קִיר מִקְדָּשָׁם הָאִלֵּם, וּתְפִלָּתִי לֹא תָבֹא – אֶל-מִי וְעַל-מָה? עוֹד עַל-תִּלּוֹ מִקְדָּשָׁם –

וֵאלֹהִים כְּבָר עֲזָבוֹ. (מתוך "הם מתנערים מעפר" תרס"ח)


וְאִישׁ לֹא-עָמַד בִּפְנֵי מַבָּטוֹ הַיָּשָׁר - עכשיו הוא הופך להיות משה שכולם יראים להסתכל בפניו. הוא התחיל בתור העלם בהיר העיניים שירא להביט אל עיניה המיישירות של העלמה בהירת העיניים כמו משה שירא מהביט אל השמ. עכשיו הוא עצמו הופך להיות אל שכולם יראים להביט בפניו... וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ: וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו: וַיִּקְרָא אֲלֵהֶם מֹשֶׁה וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו אַהֲרֹן וְכָל הַנְּשִׂאִים בָּעֵדָה וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם: וְאַחֲרֵי כֵן נִגְּשׁוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְצַוֵּם אֵת כָּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יהוה אִתּוֹ בְּהַר סִינָי: וַיְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶה : וּבְבֹא מֹשֶׁה לִפְנֵי יהוה לְדַבֵּר אִתּוֹ יָסִיר אֶת הַמַּסְוֶה עַד צֵאתוֹ וְיָצָא וְדִבֶּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּה: וְרָאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת פְּנֵי מֹשֶׁה כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת הַמַּסְוֶה עַל פָּנָיו עַד בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ (שמות לד כט-לה) – חשוב מאד לראות כאן את האפשרויות המדרשיות השונות בצירוף "קרן עור פניו" – הן במובן של קרן האילה והן במובן של קרן שמש והן במובן המשולב של קרני אילת השחר... מיכאל-אנג'לו היה מושפע מתרגום השבעים כאשר צייר את משה עם קרניים אבל זאת בפירוש אפשרות הנמצאת במנעד הפשט של הטקסט המקראי. העם ירא להיישיר מבט הן אל משה המקרין אור מסנוור והן אל משה המקרין קרניים כאותה אילת השחר האלוהית. גם כך וגם כך היה המראה האלוהי של משה מעורר התפעמות ויראה, אולי אפילו באותה עוצמה שעורר האל שנתגלה למשה מתוך הסנה הבוער וגרם לו לירוא מפניו ולהשפיל מבטיו... בעולם הסמלים, כפי שראינו, יש מקום לכל סוגי הקרניים הן על ראשו של משה הן על ראשה של אילת השחר והן על ראשו של העלם בהיר העיניים שהפך לאיש חידות זר ומוזר... מכל מקום אנו שבים אל המדרש המכונן של רבי יהושע בן קרחה שראינו כאן בתחילת פרק ו כאשר ירא העלם בהיר העיניים להיישיר מבט אל עפעפיה המיישירות של העלמה נוגת העיניים, וכתוצאה ישירה מכך הוא השפיל את מבטיו ארצה ומאז בעצם הוא מחפש את המבט הישיר הזה...

ויסתר משה פניו - ... ר' יהושע בן קרחה ור' הושעיא. אחד מהן אומר לא יפה עשה משה כשהסתיר פניו שאלולי לא הסתיר פניו גלה לו הקב"ה למשה מה למעלה ומה למטה ומה שהיה ומה שעתיד להיות ובסוף בקש לראות שנאמר (שם /שמות/ לג) הראני נא את כבודך אמר הקב"ה למשה אני באתי להראות לך והסתרת פניך עכשיו אני אומר לך כי לא יראני האדם וחי כשבקשתי לא בקשת, וא"ר יהושע דסכנין בשם ר' לוי אעפ"כ הראה לו, בשכר ויסתר משה פניו, (שם /שמות ל"ג/) ודבר ה' אל משה פנים אל פנים, ובשכר כי ירא (שם /שמות/ לד) וייראו מגשת אליו, ובשכר מהביט, (במדבר יב) ותמונת ה' יביט, ור' הושעיא רבה אמר יפה עשה שהסתיר פניו א"ל הקב"ה אני באתי להראות לך פנים וחלקת לי כבוד והסתרת פניך חייך שאתה עתיד להיות אצלי בהר מ' יום ומ' לילה לא לאכול ולא לשתות ואתה עתיד ליהנות מזיו השכינה שנאמר (שמות לד) ומשה לא ידע כי קרן עור פניו, אבל נדב ואביהוא פרעו ראשיהן וזנו עיניהן מזיו השכינה שנאמר (שם /שמות/ כד) ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו והם לא קבלו על מה שעשו. (שמות רבה פרשה ג סימן א)... – יש כאן מחלוקת עקרונית בין רבי יהושע בן קרחה ורבי אושעיה (ואחרים) אם נכון היה לירוא מלהביט אל השמ בסנה הבוער ואם לא – על פי דעה אחת משה סובל כל חייו מחוסר היכולת להישיר מבטים אל השמ והוא כל פעם נזכר בפעם ההיא שבה הישירה אליו עלמה זכת בשר ונוגת עיניים (או השמ) מבט והוא ירא מהביט... כל הזמן יתגעגע אל ההזדמנות החד-פעמית הזאת שהוחמצה לנצח... על פי התפיסה האחרת, זו של רבי הושעיה, טוב עשה משה שהסתיר פניו, כי בזכות זה הצליח בסופו של דבר לראות את השמ פנים אל פנים (וכדאי לזכור שהיפוך הפנים של המלה "משה" הוא "השמ"... ) – דבר נוסף: בשכר שהסתיר פניו מהקרינה האלוהית זכה שבסופו של דבר תקרין הקרינה הזאת ממנו...

עד כמה לקח רבי הושעיא בחשבון את בדידותו של משה ההולך בין כל האנשים... כולם יראים להביט בו... כולם מאלצים אותו לשים על פניו מסוה... וזה המסוה של איש החידות הזר והמוזר שכולם לא יכולים לדעת איך נראות פניו ממש... והאיש הזה ההולך עם המסווה מעורר אימים...


יֵשׁ אֲשֶׁר-יָנִיס הָאִישׁ אֶת-עֵינָיו מִפְּנֵי מַבַּט הָעֶלֶם - וְאָמַר יֹשֵׁב הָאִי הַזֶּה בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה כֹה מַבָּטֵנוּ אֲשֶׁר נַסְנוּ שָׁם לְעֶזְרָה לְהִנָּצֵל... (ישעיהו כ א-ו), וראי/ה על כך לעיל ד"ה "ויהי הולך ערום ויחף"


(טז) וְגַם בְּאַנְשֵׁי הַזַּעַם וְהַמַּשְׂטֵמָה פָּגַע הָעֶלֶם - וְחָרְדוּ אַנְשֵׁי הַזַּעַם מִפְּנֵי מַבָּטוֹ, וְשָׂטוּ מֵעָלָיו בְּחִפָּזוֹן, וְהִקְדִּירוּ מִצְחָם, וְהֶאֱפִילוּ בְגַבּוֹתָם עַל-עֵינֵיהֶם וְהִבִּיטוּ אַרְצָה, וְאֶת-כַּפָּם יָשִׂימוּ עַל-לִבָּם, וְהָיוּ כְּמַסְתִּירֵי גְנֵבָה מֵעֵינֵי הָעֶלֶם אִישׁ הַחִידוֹת.(יז) וְאוּלָם רָאֹה רָאָה אִישׁ הַחִידוֹת לִלְבָבָם, וַיָּבֹא בְנַפְשָׁם כִּמְבוֹאֵי עִיר מְבֻקָעָה, וּמָצָא שָׁם אֶת כָּל-נִגְעֵיהֶם הַנַּעֲלָמִים, וּפִרְפֵּר עִם-לִבָּם בְּכָל אֲשֶׁר יְפַרְפֵּר, וְהִתְעַנָּה שִׁבְעָתַיִם בְּכָל-עֱנוּ