מְגִלַּת הָאֵשׁ פרק ו פסוקים ס-צ - הערות והארות

(ס) וָאֵשֵׁב שָׁם עַל-שְׂפַת הַנַּחַל מַשְׁמִים, עֵינַי בַּמַּיִם וְרֹאשִׁי כָפוּף תַּחַת מַשָּׂא מַחֲשַׁכָּיו, וָאְֱהִי כְּיוֹשֵׁב עַל-פָּרָשַׁת דַּרְכֵי הַקְּלָלָה וְהַבְּרָכָה. (סא) וָאֵרֶא פִתְאֹם אֶת-קְוֻצּוֹתַי בַּמַּיִם כִּי גָּדְלוּ פֶרַע וְכִי-כָבְדוּ, וְהֵן תְּלוּיוֹת וֹמַאֲפִילוֹת עָלַי כְּוִילֹון שֶׁל-נְחָשִׁים שְׁחֹרִים וְזוֹמְמוֹת לְנַפְשִׁי מִקַּרְקַע הַנַּחַל - (סב) וָאֶקְפֹּץ מִמְּקוֹמִי וָאַקְדִּישׁ גַּם תַּלְתַּלַּי לַשָּׁמַיִם, הַכַּף הָכְרָעָה... בְּחֶרְדַּת לֵבָב גִּלִּיתִי אֶת-סוֹדִי לַזָּקֵן וַיְבָרְכֵנִי בְּמַבָּטֵי עֵינָיו וַיְשַׁלְּחֵנִי עִם-הָנֵץ הַחַמָּה יְרוּשָׁלָיְמָה -

וָאְֱהִי כְּיוֹשֵׁב עַל-פָּרָשַׁת דַּרְכֵי הַקְּלָלָה וְהַבְּרָכָה - הצירוף "פרשת דרכי הקללה והברכה" הוא קולאז' ביאליקי טיפוסי של שני צירופים" -"פרשת דרכים" ו"פרשת (ה)קללה והברכה".

הצירוף "פרשת דרכים" איננו מופיע בתנך אלא בספרות חז"ל. והוא מהווה קוד משמעותי בדורו של חיים נחמן. הספר "על פרשת דרכים" של מורו ורבו אחד העם נחשב לאחת היצירות המכוננות של הדור ההוא היושב על פרשת דרכים...את עקבותיו של אחד העם במגילת האש ניתן לראות גם בדרכים צדדיות ועקלקלות ולא רק בפרשת דרכים. ושירו של ח"ן "לאחד העם" הוא אולי אחד השירים שיש בו הכי הרבה מוטיבים גלויים מתוך מגילת האש... לא נטפל כאן בנושא זה... קודם כל נשים לב אל הצירוף "יושב (ת) על פרשת דרכים" כפי שהוא מופיע בכמה אגדות תלמודיות ידועות –

(אמר רבי יהושע בן חנניה) פעם אחת הייתי מהלך בדרך, וראיתי תינוק יושב על פרשת דרכים. ואמרתי לו: באיזה דרך נלך לעיר? אמר לי: זו קצרה וארוכה וזו ארוכה וקצרה. והלכתי בקצרה וארוכה, כיון שהגעתי לעיר מצאתי שמקיפין אותה גנות ופרדיסין, חזרתי לאחורי. אמרתי לו: בני, הלא אמרת לי קצרה? - אמר לי: ולא אמרתי לך ארוכה! - נשקתיו על ראשו, ואמרתי לו: אשריכם ישראל שכולכם חכמים גדולים אתם, מגדולכם ועד קטנכם (בבלי עירובין נג ב) (ראי/ה גם איכה רבה פרשה א)

(יא כו) ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, למה נאמר לפי שנאמר +דברים ל יט+ החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה, שמא יאמרו ישראל הואיל ונתן המקום לפנינו שני דרכים דרך חיים ודרך מות נלך באיזו מהם שנרצה תלמוד לומר +שם /דברים ל יט/+ ובחרת בחיים משל לאחד שהיה יושב על פרשת דרכים והיו לפניו שני שבילים אחד שתחילתו מישור וסופו קוצים ואחד שתחילתו קוצים וסופו מישור והיה מודיע את העוברים ואת השבים ואומר להם אתם רואים את שביל זה שתחילתו מישור כשתים ושלש פסיעות אתם מהלכים במישור וסופו לצאת לקוצים ואתם רואים את שביל זה שתחילתו קוצים כשתים ושלש פסיעות אתם מהלכים בקוצים וסופו לצאת למישור כך אמר להם משה לישראל אתם רואים את הרשעים שמצליחים בעולם הזה כשנים ושלשה ימים הם מצליחים וסופם לתהות באחרונה שנאמר +משלי כד כ+ כי לא תהיה אחרית לרע וגו' ואומר +קהלת ד א+ והנה דמעת העשוקים וגו' ואומר +שם /קהלת/ ד ה+ הכסיל חובק את ידיו וגו' ואומר +משלי ד יט+ דרך רשעים כאפילה אתם רואים צדיקים שמצטערים בעולם הזה כשנים ושלשה ימים הם מצטערים וסופם לשמח באחרונה וכן הוא אומר +דברים ח טז+ להטיבך באחריתך ואומר +קהלת ז ח+ טוב אחרית דבר מראשיתו ואומר +ירמיהו כט יא+ כי אנכי ידעתי את המחשבות אשר אנכי חושב ואומר +משלי ד יח+ ואורח צדיקים כאור נוגה. (ספרי דברים פיסקא נג)

את זו דרש רבי מנחם בר יוסי כי נר מצוה ותורה אור תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור את המצוה בנר לומר לך מה נר אינה מגינה אלא לפי שעה אף מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה ואת התורה באור לומר לך מה אור מגין לעולם אף תורה מגינה לעולם ואומר בהתהלכך תנחה אותך וגו' בהתהלכך תנחה אותך זה העוה"ז בשכבך תשמור עליך זו מיתה והקיצות היא תשיחך לעתיד לבא משל לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפילה ומתיירא מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים ומחיה רעה ומן הליסטין ואינו יודע באיזה דרך מהלך נזדמנה לו אבוקה של אור ניצל מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים ועדיין מתיירא מחיה רעה ומן הליסטין ואינו יודע באיזה דרך מהלך כיון שעלה עמוד השחר ניצל מחיה רעה ומן הליסטין ועדיין אינו יודע באיזה דרך מהלך הגיע לפרשת דרכים ניצל מכולם... מאי פרשת דרכים א"ר חסדא זה ת"ח ויום מיתה רב נחמן בר יצחק אמר זה ת"ח ויראת חטא מר זוטרא אמר זה ת"ח דסלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא (בבלי סוטה כא א)

"... גם בתחום הייעוד האישי נקרע ביאליק בין שתי אופציות מנוגדות: האם עליו להיכנע ליצריו ולהימשך אל דמות העלמה הרוחצת בנהר (משיכה שכמוה כצלילה בתהום האבדון) או שמא עליו לדבוק בייעודו הנזירי שהופכו לאדם נבחר, מורם מעם? ההימשכות אחר מנעמי האהבה עלולה להרחיקו מן הייעוד ולמשכו לכיוונים של רווחת הפרט. והדברים דברי אמת, אך רק חלקה של האמת היה כאן. אמתות רבות ושונות אפשר להסמיך למערכת נסיבות אחת. קשה לומר אם מהלך הדברים היה נכון וראוי יותר אילו נכנע ביאליק לתחנוניה של אירה יאן והלך אחר יצריו. משנכנע לצו המצפון שהכתיב לו להישאר בבית, הוא לא חדל להרהר בתוצאותיה ההיפוטטיות של האופציה שהחמיץ. לו נתממשה אפשרות היפותטית זו היו הלבטים מסתיימים, וביאליק חיבב את יסורי ההתלבטות יותר מאשר את השגת המטרה..." (זיוה שמיר לנתיבה הנעלם עמ' 71)

תְּלוּיוֹת וֹמַאֲפִילוֹת עָלַי כְּוִילֹון שֶׁל-נְחָשִׁים שְׁחֹרִים וְזוֹמְמוֹת לְנַפְשִׁי מִקַּרְקַע הַנַּחַל – לכאן יש להביא את הקטע של אירה יאן על המדוזות ועל בקלין... (למצוא ולהביא)

וָאֵרֶא פִתְאֹם אֶת-קְוֻצּוֹתַי בַּמַּיִם כִּי גָּדְלוּ פֶרַע וְכִי-כָבְדוּ, וְהֵן תְּלוּיוֹת וֹמַאֲפִילוֹת עָלַי כְּוִילֹון שֶׁל-נְחָשִׁים שְׁחֹרִים וְזוֹמְמוֹת לְנַפְשִׁי מִקַּרְקַע הַנַּחַל – וָאֶקְפֹּץ מִמְּקוֹמִי וָאַקְדִּישׁ גַּם תַּלְתַּלַּי לַשָּׁמַיִם - הקטע הזה הוא עיבוד של ח"ן לחלקו הראשון של סיפור תלמודי ידוע המופיע בשבעה (!) מקורות של חז"ל (יותר מכל סיפור תלמודי אחר). הכוונה לסיפור על המפגש בין הנזיר היפה מהדרום ובין שמעון הצדיק. סיפור זה מוכר גם כסיפור נרקיס התלמודי. לא מדובר כאן ברמז מדרשי או בצירוף של שתי מילים המזכירות פסוק – כאן יש לנו עסק עם סיפור תלמודי שבאופן ברור לחלוטין מהווה מקור לסיפור שמספר כאן העלם בהיר העיניים בפני צלמה של העלמה נוגת העיניים. נביא את אחת משבע המקבילות של הסיפור הזה -

אמר (רבי) שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד; פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית את שערך זה הנאה? אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי, הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם, אמרתי לו: רשע! למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה? העבודה, שאגלחך לשמים! מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו: בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל, עליך הכתוב אומר: (במדבר ו) איש... כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' (בבלי נדרים ט ב).

- בסיפור התלמודי מרגיש הרועה מן הדרום שיופיו ותלתליו מאיימים על תומתו – יצרו פוחז עליו ומבקש לאבדו מן העולם. מרוב התאהבות ביופיו והתעסקות במראהו הוא עלול להיסחף אחר יצרו ולעבור עבירה (שלא מפורטת כאן) חמורה כל כך שתעביר אותו מן העולם... הוא פונה שם אל יצרו (או אל בבואתו) ונודר בשבועה (העבודה!) להיות נזיר. כך גם כאן במגילת האש כאן מדובר בעלם בהיר עיניים שיצרו ה"רע" גבר עליו וגרם לו להציץ בנחל ולראות דמות נערה רוחצת ולהחניק את תאוותו ולאכול בעיניו את מחשוף בשרה הלבן ולפרכס את נפשו ברטט שדי בתוליה. הוא שונא את עצמו ומרגיש איום ונורא והוא ירא יראה גדולה מפני עצמו. כך הוא יושב לו מדוכא על שפת הנהר ורואה איך קווצות תלתליו הכבדות נשקפות אליו מתוך המים וזוממות לנפשו כמו וילון של נחשים שחורים. הוא קופץ ממקומו ומחליט להקדיש את תלתליו לשמים. עד כאן הדמיון הברור בין שני הסיפורים. בחלקו השני של שני הסיפורים מתייצבים הנודרים (יפה העיניים מן הדרום בספור התלמודי ובהיר העיניים במגילת האש) בבית המקדש ומביאים קרבנות נזיר ובשיא הטקס מגלחים את נזר נדרם. וכפי שראינו כבר במקרים דומים גם כאן מבליט הדמיון הרב בין שני הסיפורים הללו את השוני העצום שביניהם... שוני עצום זה נעוץ בעצם העובדה שהנזיר בסיפור התלמודי פועל על פי חוק הנזיר המופיע בתורה ואילו הנזיר המתואר כאן איננו פועל כך. כי ברגע שהרועה מהדרום נדר לגלח את שערותיו הוא מתחייב בעצם לתקופה ארוכה של נזירות שבמהלכה אסור לו לגלח את שערותיו. כי כל העניין של הנזירות הוא האיסור לגלח את השיער למשך כל תקופת הנדר. אם נאמר שהרועה מהדרום נדר להיות נזיר לתקופה של שלוש שנים פירושו של דבר שבמשך שלושת השנים הללו אסור לו לגלח את תלתליו היפים והמפתים ועליו לבוא בכל יום אל המעיין (כי הוא ממשיך להיות רועה של עדר אביו כפי שהיה עד הרגע שנדר, שהרי נזיר על פי התורה לא הולך להתבודד וממשיך לעשות בדיוק את מה שעשה קודם מלבד העובדה שאסור לו לשתות יין ואסור לו לגלח את שערו). מסתבר על פי עומק הסיפור התלמודי שעצם הנדר שנדר כפה עליו להתמודד עם יצרו יום יום ולבוא יום יום אל אותו מעיין ולהתבונן בבואתו ובתלתליו שגם הם אולי מאפילים עליו כוילון של נחשים שחורים. ובמשך כל הימים הללו יהיה אסור לו לגלח את תלתליו ולהתמודד עם פיתויי היצר שלו (ולהיווכח תוך כדי התמודדות שהבעיה היא לא בתלתלים... ). בסיפור שיש לנו כאן במגילת האש העניין שונה לחלוטין. מיד לאחר שקופץ העלם ממקומו ומקדיש את תלתליו לשמים הוא מודיע את הדבר לזקן שמרוצה מכך מאד ושולח אותו מיד לירושלים לבית המקדש על מנת להתייצב שם בפני הכהנים והלוויים ולהקריב את קרבנות הנזיר שלו לפני ארי האש על המזבח, ובשיא הטקס לשרוף את נזר נדרו.

התסריט הזה איננו אפשרי על פי חוק הנזיר המתואר בספר במדבר, כי על פי החוק חייב לעבור זמן משמעותי של משך הנדר שבמהלכו אסור לנזיר לגלח את שערו ורק עם תום תקופת הנזירות הוא אמור להתייצב עם קרבנותיו ולגלח את ראש נזרו. במילים אחרות: כמה שעות לאחר שנדר העלם לגלח את תלתליו הוא ממהר במצוות הזקן לירושלים על מנת להקריב את קרבנותיו ולגלח את תלתליו (בְּחֶרְדַּת לֵבָב גִּלִּיתִי אֶת-סוֹדִי לַזָּקֵן וַיְבָרְכֵנִי בְּמַבָּטֵי עֵינָיו וַיְשַׁלְּחֵנִי עִם-הָנֵץ הַחַמָּה יְרוּשָׁלָיְמָה) – הזקן והנער לא פועלים על פי ההלכה והנער, במצות הזקן, נחפז לעלות עם הנץ החמה ירושלימה על מנת לגלח את תלתליו - ההבדל הזה מבליט מאד את דמותו הקפריזית של העלם בהיר העיניים שכל הזמן נע על פני הציר האנכי הנע בין כיבוש פסגת השמים והשגת הגאולה המוחלטת לבין הנפילה הגדולה לתהום השאול ולנהר האבדון.

הרועה יפה העינים בסיפור התלמודי נודר נזירות על מנת ללמוד בדרך הקשה והיומיומית איך להשתלט על הקפריזות שלו. העלם בהיר העיניים לעומת זאת קופץ יום אחד ממקומו ומחליט לגלח את כל תלתליו, ולמחרת, לאחר שכל תלתליו עולים באש הוא שוקע בדכאון עמוק אל מול ראשו המגולח ומתאבל אבל כבד על תלתליו פאר עלומיו... ברור, אם כך, שהעלם בהיר העיניים איננו פועל על פי חוק הנזיר שבתורה וגם לא על פי הבנת הנקרא המתבקשת מהסיפור התלמודי. מה שקורה כאן הוא עוד מהפך מדרשי נועז של ח"ן שלא רק עושה שימוש גלוי בסיפור התלמודי אלא גם בפרטים מאד מדויקים בתורה המתארים את תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו -

וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וְהִקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ לַיהוה כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ תָמִים אֶחָד לְעֹלָה וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד תָּמִים לִשְׁלָמִים:

וְסַל מַצּוֹת סֹלֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם: וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן לִפְנֵי יהוה וְעָשָׂה אֶת חַטָּאתוֹ וְאֶת עֹלָתוֹ: וְאֶת הָאַיִל יַעֲשֶׂה זֶבַח שְׁלָמִים לַיהוה עַל סַל הַמַּצּוֹת וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת מִנְחָתוֹ וְאֶת נִסְכּוֹ: וְגִלַּח הַנָּזִיר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶת רֹאשׁ נִזְרוֹ וְלָקַח אֶת שְׂעַר רֹאשׁ נִזְרוֹ וְנָתַן עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר תַּחַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים: וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַזְּרֹעַ בְּשֵׁלָה מִן הָאַיִל וְחַלַּת מַצָּה אַחַת מִן הַסַּל וּרְקִיק מַצָּה אֶחָד וְנָתַן עַל כַּפֵּי הַנָּזִיר אַחַר הִתְגַּלְּחוֹ אֶת נִזְרוֹ: וְהֵנִיף אוֹתָם הַכֹּהֵן תְּנוּפָה לִפְנֵי יהוה קֹדֶשׁ הוּא לַכֹּהֵן עַל חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְעַל שׁוֹק הַתְּרוּמָה וְאַחַר יִשְׁתֶּה הַנָּזִיר יָיִן: זֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר אֲשֶׁר יִדֹּר קָרְבָּנוֹ לַיהוה עַל נִזְרוֹ מִלְּבַד אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ כְּפִי נִדְרוֹ אֲשֶׁר יִדֹּר כֵּן יַעֲשֶׂה עַל תּוֹרַת נִזְרוֹ (במדבר ו יג-כא). - התורה בפרשת נזיר מתארת בפירוט יחסית את הפולחן שמתחולל ביום מלאת ימי נזרו של הנזיר.

יְרוּשָׁלָיְמָה - הוא מספר לעלמה את זכרונותיו מהימים שלפני החורבן. כשבית המקדש היה בנוי וברגע שהוא נדר נדר נזיר הוא התייצב למחרת בבית המקדש עם כל כהניו ותפארתו... יש לו זכרון של העידן הטרום-חורבני. החורבן, לפיכך, היא חוויה אישית שכל אחד חווה במהלך חייו...

(סג) וָאָבֹא בְּשַׁעֲרֵי אֱלֹהִים וְזֶבַח וּמִנְחָה בְּיָדִי. (סד) וָאֵרֶא אֶת-הֵיכַל קָדְשׁוֹ, תִּפְאֶרֶת בַּחוּרָיו וְכֹהֲנָיו, וְאֶת-תְּשׁוּאוֹת חֲצֵרָיו רָאִיתִי - וְלֹא-קָמָה בִי רוּחַ. (סה) וָאֲגַלַּח אֶת-רֹאשׁ נִזְרִי עַל-דַּם זִבְחִי, וָאַשְׁלִיךְ אֶת-קְוֻצֹּותַי לִפְנֵי אֲרִי הָאֵשׁ עַל-הַמִּזְבֵּחַ (סו) וּבִן רֶגַע עָלוּ תַּלְתַּלַּי בְּלַהַב הַזֶּבַח הַשָּׁמַיְמָה וּפְאֵר עֲלוּמַי הָיָה לְאֵפֶר, רֵיחַ נִיחוֹחַ לַיְיָ... (סז) גַּל שָׁחֹר כַּעֲשַׁן הַמַּעֲרָכָה וּכְשִׂנְאַת הַמָּוֶת זִנֵּק פִּתְאֹם מִנַּפְשִׁי הַשְּׂרוּפָה וַיַּחֲשֵׁךְ עֵינַי, (סח) וָאֹמַר לִשְׁאֹג כָּאֲרִי - וְאוּלָם בָּרֶגַע הַזֶּה הֵצִיפָה עָלַי לַהֲקַת הַלְּוִיִּם יָם שֶׁל-זִמְרָה וַיִּסְחָפֵנִי, וַיְכַס שְׁאוֹן הַחֲצֹצְרוֹת וְהֶמְיַת הַנְּבָלִים אֶת-שַׁאֲגַת נְעוּרָי, וּלְבָבִי תָעָה וַיֹּאבַד בְּרַעַשׁ הַתֻּפִּים וְהַצֶּלְצָלִים. (סט) וָאֶתְנַפֵּל בְּלֹא-כֹחַ לִפְנֵי הַכֹּהֵן הַיָּשִׁישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים, וָאֶכְבֹּשׁ רֹאשִׁי בְּשׁוּלֵי מְעִילוֹ בֵּין הַפַּעֲמוֹנִים וְהָרִמּוֹנִים, וָאֵבְךְּ, וָאֶתְוַדֶּה, וָאֵבְךְּ -

וָאָבֹא בְּשַׁעֲרֵי אֱלֹהִים - כשהוא אומר כאן " וָאָבֹא בְּשַׁעֲרֵי אֱלֹהִים" אנו מהלכים עמו בחיל וברעדה בבית האלהים הזה וחשים בכל הפאר וההוד והעוצמה והאימה הקורנים ממנו - וָאֵרֶא אֶת-הֵיכַל קָדְשׁוֹ, תִּפְאֶרֶת בַּחוּרָיו וְכֹהֲנָיו, וְאֶת-תְּשׁוּאוֹת חֲצֵרָיו רָאִיתִי... כל הנומינוזי והטרמנדום של רודולף אוטו מיתמרים מתוך התיאור הזה... אבל בעוד כמה פסוקים הוא ישבור את כל הכלים הקדושים ואת כל השערים הנשגבים ויכריז ברוב חוצפתו "כִּי הִנֵּה פּוֹר הִתְפּוֹרְרוּ עַמּוּדֵי שַׁחַק, וְהֵיכַל יְיָ חָרֵב, וְכִסְאוֹ נִשְׁבָּר, וְשַׁעַר אֱלֹהִים הָיָה לְשַׁעַר הָאַשְׁפֹּת... (להמשיך)

וְלֹא-קָמָה בִי רוּחַ - וַתֹּאמֶר (רחב) אֶל הָאֲנָשִׁים יָדַעְתִּי כִּי נָתַן יְקֹוָק לָכֶם אֶת הָאָרֶץ וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם: כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ יְקֹוָק אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחֹן וּלְעוֹג אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם: וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם כִּי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת (יהושע ב ט-יא)

וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כָּל מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן יָמָּה וְכָל מַלְכֵי הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר עַל הַיָּם אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ יְקֹוָק אֶת מֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עַד עברנו עָבְרָם וַיִּמַּס לְבָבָם וְלֹא הָיָה בָם עוֹד רוּחַ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (יהושע ה א)

ר"א אומר: קריעת ים סוף שמע ובא, שנא': +יהושע ה+ ויהי כשמוע כל מלכי האמורי, ואף רחב הזונה אמרה לשלוחי יהושע: +יהושע ב'+ כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף. מאי שנא התם דכתיב+: +יהושע ה+ ולא היה בם עוד רוח, ומ"ש הכא דקאמר: +יהושע ב+ ולא קמה עוד רוח באיש? – דאפילו אקשויי נמי לא אקשו. דאמר מר: אין לך כל שר ונגיד שלא בא על רחב הזונה. אמרו: בת י' שנים היתה כשיצאו ישראל ממצרים, וזנתה [כל] מ' שנה שהיו ישראל במדבר, אחר נ' שנה נתגיירה, אמרה: יהא מחול לי בשכר חבל חלון ופשתים. (בבלי זבחים קטז א-ב) רש"י: דאפי' אקשויי - אבר לתשמיש לא אקשו והיא שהיתה יודעת בדבר אמרה לשלוחי יהושע בלשון זה....

מהגמרא המטורפת הזאת על "ולא קמה רוח באיש" עולה עניין הדיכוי המיני כתוצאה של פחד גדול וחרדה. יש כאן פנטזיה מדהימה שמדברת על כך שבמשך כל ארבעים השנים שבני ישראל הלכו במדבר כל הגברים בכל אומות העולם היו אימפוטנטים מרוב פחד ויראה מכל מה שעשה אלהים לפרעה ולכל ולמצרים. רחב היתה הזונה העולמית באותם ארבעים שנה (מגיל עשר עד חמשים) וכל הגברים האימפוטנטים באו אליה. מה לכל האינפורמציה המופרעת הזאת ולעובדה שכאן, במגילה, מתוודה העלם שלא קמה בו עוד רוח? ... הרי כל כך הרבה דיברו דן מירון ועדי צמח ועוד רבים על כך שכל הגילוח הזה של התלתלים הוא בעצם דיכוי המיניות הגברית. הוא בא למקדש אל אלהים הנורא ואז הוא טובע במין טביעת ים סוף והוא מנסה להפעיל את כוחו אבל לא קמה בו רוח – כמו שמשון – מחלפותיו גולחו, הוא הפך להיות אריה פתטי ומגולח... המעשה הזה שהוא עושה עם עצמו – מיצוי הנזירות עד תום הוא מעשה של הקרבת המיניות שלו של הפיכתו לגבר שלא קמה בו עוד רוח... (לפתח)

וָאֲגַלַּח אֶת-רֹאשׁ נִזְרִי - אָמְנָם נְגֹאֲלוּ עַתָּה חַיַּי וָאֲחַלֵּל בְּמוֹ-יָדִי רֹאשׁ נִזְרִי,שָׁכַחְתִּי הַמְסִלּוֹת לֵאלֹהָי וְשַׁעֲרֵי רַחֲמָיו לֹא אֶדְפֹּק, אָזְנַי אֲטוּמוֹת לִקְרִיאוֹתָיו וְעֵינַי עֲצוּמוֹת לְרִמְזֵי קָדְשׁוֹ, נָזוּף הָיִיתִי לְשָׁמָיו וּמְנֻדֶּה לְכוֹכְבֵי אוֹרָם, לֹא-יַכִּירֵנִי עוֹד צִיץ הַבָּר וְשִׁבֹּלֶת שָׂדֶה לֹא-תְבָרְכֵנִי, נָזֹרוּ מֵעָלַי חֶזְיוֹנוֹתַי וְרוּחִי הִתְנַכְּרָה לִי (אחד אחד ובאין רואה, חשון תרע"ו)

וַיִּסְפֹּק הַתֹּמֶר אֶת- סַנְסִנָּיו הָרְצוּצִים וַיַּעַן תַּמְרוּרִים: אַלְלַי, אַלְלַי, אֵיכֶן, כַּפּוֹתַי, אֵיכֶן, פֹּארוֹתָי?

אֵי חֹסֶן קוֹמָתִי וְחָזְקִי, תְּנוּבָתִי הַטּוֹבָה עִם דִבְשִׁי וּמָתְקִי? שָׁדָד הַסַּעַר אַדַרְתִּי, הִשְׁלִיך רֹאשׁ נִזְרִי וַיָּסַר תִּפְאַרְתִּי, וְעַתָּה שַׁחֹתִי לָאָרֶץ הָשְׁבַּרְתִּי – אַלְלַי, אַלְלַי! (מתוך המלך דוד במערה, פרק ב)

וָאֲגַלַּח אֶת-רֹאשׁ נִזְרִי עַל-דַּם זִבְחִי - וְגִלַּח הַנָּזִיר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶת רֹאשׁ נִזְרוֹ וְלָקַח אֶת שְׂעַר רֹאשׁ נִזְרוֹ וְנָתַן עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר תַּחַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים (במדבר ו יח) – ח"ן כקרבן - הוא מקריב את עצמו הוא מקריב את האיל שבו. העניין הזה של ראיית עצמו כקרבן הוא מרכזי ביותר בעולמו של ח"ן. למשל - וִיהִי מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר יָבֹא אַחֲרָי,וִיהִי בֶן-חוֹרִין וִישַׁר קוֹמָה מִמֶּנִּי, וְאִם-שִׁבְעָתַיִם יִיפוּ חַיָּיו מֵחַיָּי, וְאִם יָבִין וְלֹא-יָבִין לְכָל-הֲגִיגִי – אַחַת אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחָד: לַהֲמוֹן לִבִּי לֹא-יָבוּז וּבְמַכְאוֹב נַפְשִׁי לֹא-יִתְעַלָּל. בָּדָד, בַּאֲשֶׁר יְהִי, עִם סֵפֶר חַיַּי יִתְיַחֵד וּבִבְלוֹאָיו יַשְׁקִיעַ רֹאשׁוֹ, וְשָׁתָה אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַמְּרוֹרוֹת הָהֵם, וּבָאוּ כְּזֶפֶת בּוֹעֵרָה בְּעַצְמוֹתָיו, לְהַכּוֹת לִבּוֹ בְּשִׁגָּעוֹן וּלְהַעֲלוֹת מִמַּעֲמַקָּיו שַׁאֲגַת נִצְלֶה חַי עַל-גֶּחָלָיו. (ויהי מי האיש, ח"ן, 1911) – הוא יודע בשני השירים הללו שהוא קרבן נצלה חי על גחליו... הוא איל זבוח... והוא גם יודע שלא הצליח להשתחרר מתחושת הקרבן המהותית הזאת (מעניינת ביותר הפניה שלו אל האיש שיחיה ביום מן הימים שיהיה בן חורין – לא משועבד בעבדות מצרים כמוהו – בעבדות ההפרדה וההישרפות כקרבן... האם יכול מישהו כזה להבין בכלל לנפשו השרופה של הקרבן, או שאם הוא בן חורין זה סימן שמעולם לא חש את תחושת הקרבן – ואולי בן חורין הוא רק מי שהיה עבד – מי שהיה קרבן – ויצא מזה – האם אפשר לצאת מזה?... ) . דוגמה נוספת: נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר, נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא, לֹא שְׁאִלְתִּיו מֵאִישׁ, לֹא גְנַבְתִּיו – כִּי מִמֶּנִּי וּבִי הוּא. וְתַחַת פַּטִּישׁ צָרוֹתַי הַגְּדוֹלוֹת כִּי יִתְפּוֹצֵץ לְבָבִי, צוּר-עֻזִּי, זֶה הַנִּיצוֹץ עָף, נִתָּז אֶל-עֵינִי, וּמֵעֵינִי – לַחֲרוּזִי. וּמֵחֲרוּזִי יִתְמַלֵּט לִלְבַבְכֶם, וּבְאוּר אֶשְׁכֶם הִצַּתִּיו, יִתְעַלֵּם,

וְאָנֹכִי בְּחֶלְבִּי וּבְדָמִי אֶת-הַבְּעֵרָה אֲשַׁלֵּם (לא זכיתי באור מן ההפקר, תרס"ב)

אבל כמו במוטיבים מרכזיים אחרים גם נושא ראיית עצמו כקרבן עולה כבר באגרות הנעורים שלו, למשל - ... על חטא שחטאו אבותי באונס וברצון, ועל חטא שחטאו לפני באימוץ הלב ; על חטא שחטאו לפני בבלי דעת, ועל חטא שחטאו לפני בגלוי שבסתר… ועל חטא שחטאו לפני בדעת ובמרמה, ועל חטא שחטאו הורי ומורי בזלזולי, ועל חטא שחטאו בחוזק יד, ועל חטא שחטאו בטפשות הלב, ועל חטא שחטאתי ביודעים ובלא יודעים, ועל כלם אלוה סליחות סלח להם, מחל להם, כפר להם. ועל חטאים שאני עולה עליהם עולה כליל ... ועל חטאים שלא אני חיב עליהם חטאת… ועל חטאים שנתחיבתי עליהם רק יורד ויורד …(אגרת א, תר"ן, עמ' כ)

עוד על הקרבן ב"המתמיד" - "הוֹ, תָּנוּ רַבָּנָן – מִי-יֵדַע יָדֹעַ אִם לֹא, כִּי אַקְרִיבָה אֶת-נַפְשִׁי וּמְאֹדִי עַל מִזְבַּח הַתּוֹרָה, אָז מִן הַמִּקְצֹעַ אֶתְרוֹמֵם וּמָלְאָה הָאָרֶץ כְּבוֹדִי?" "הוֹ, תָּנוּ רַבָּנָן – גַּם רַבִּי עֲקִיבָא עַד שְׁנַת הָאַרְבָּעִים רֵיק הָיָה וָבָעַר, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל בֵּית הַיְשִׁיבָה וַיְהִי נֵס לְעַמּוֹ – וַאֲנִי עוֹדֶנִּי נָעַר". "אֲדֹנָי, קַח מַה-תִּקָּח! אֶת חֶלְבִּי וְדָמִי – נִשְׁבַּעְתִּי בְךָ וּבְתוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה, אִם אֶחְשׂךְ נִיד שְׂפָתַי וּלְקוֹלִי יִהְיֶה דֳמִי, אִם אָמוּשׁ מִמְּקוֹמִי, מִקְצֹעִי אֶטֹּשָׁה, אִם-יֵדַע לְבָבִי מַרְגֹּעַ וּלְעֵינִי שְׁנָת אֶתֵּן – עַד צְמָאִי לִדְבָרְךָ אֶשְׁבּוֹרָה: הַשַּׁחַר יְעִירֵנִי, חֲצוֹת לַיִל תְּיַשְׁנֵנִי, עַד אֶגְמֹר הַשַּׁ"ס וְחָכַמְתִּי בַּתּוֹרָה – וּבְכֵן – אָמַר רָבָא... " וּמְלֵא עֹז נַעֲלָה קוֹל צָלוּל יְזַעְזַע הָאַוֵּיר בִּסְעָרָה – כִּמְדֻמֶּה לִי, שָׁם עַל-הָאָרוֹן מִלְמַעְלָה כִּשְׂחוֹק צַדִּיק תָּמִים הוֹפִיעָה נְהָרָה – הַשְּׁכִינָה תִתְעַנֵּג עַל-הֶבֶל פִּי תִינוֹק. אוֹ אוּלַי הִיא תִלְעַג לְקָרְבְּנוֹתֶיהָ, הַקֹּבְרִים חַיֵּיהֶם בַּמַּחְשָׁךְ, בַּצִּינוֹק, הַמֹּסְרִים בִּגְבוּרָה אֶת-נַפְשָׁם עָלֶיהָ? (מתוך "המתמיד", תרס"א)

[1]וּפְאֵר עֲלוּמַי הָיָה לְאֵפֶר - רוּחַ אֲדֹנָי יהוה עָלָי יַעַן מָשַׁח יהוה אֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים שְׁלָחַנִי לַחֲבֹשׁ לְנִשְׁבְּרֵי לֵב לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר וְלַאֲסוּרִים פְּקַח קוֹחַ: לִקְרֹא שְׁנַת רָצוֹן לַיהוה וְיוֹם נָקָם לֵאלֹהֵינוּ לְנַחֵם כָּל אֲבֵלִים: לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן תַּחַת אֵבֶל מַעֲטֵה תְהִלָּה תַּחַת רוּחַ כֵּהָה וְקֹרָא לָהֶם אֵילֵי הַצֶּדֶק מַטַּע יהוה לְהִתְפָּאֵר: וּבָנוּ חָרְבוֹת עוֹלָם שֹׁמְמוֹת רִאשֹׁנִים יְקוֹמֵמוּ וְחִדְּשׁוּ עָרֵי חֹרֶב שֹׁמְמוֹת דּוֹר וָדוֹר (ישעיה סא א-ד)

וּבִן רֶגַע עָלוּ תַּלְתַּלַּי בְּלַהַב הַזֶּבַח הַשָּׁמַיְמָה וּפְאֵר עֲלוּמַי הָיָה לְאֵפֶר, רֵיחַ נִיחוֹחַ לַיְיָ... – הריח הניחוח להשמ הוא ריח של אפר וריח של שיער חרוך... האש עושה לו את זה יותר מכל דבר אחר וריח האש הוא הריח הממסטל ביותר... כל ההבדל שבעולם בין הרֵיחַ נִיחוֹחַ לַיְיָ המתואר כאן לבין "וַיְהִי זִכְרֵךְ חָרוּת לְנֶגֶד עֵינַי בְּאֵשׁ לְבָנָה, וָאָרִיחַ אֶת-רֵיחַ נִיחוֹחֵךְ גַּם מֵחִידוֹת יַלְדוּתִי הָרְחוֹקָה... " – (להמשיך)

גַּל שָׁחֹר כַּעֲשַׁן הַמַּעֲרָכָה - תניא: חמשה דברים נאמרו באש של מערכה: רבוצה כארי, וברה כחמה, ויש בה ממש, ואוכלת לחין כיבשין, ואינה מעלה עשן!... (בבלי יומא כא ב) – אחד מחמשת המאפיינים המיוחדים לאש המערכה היא העובדה שהיא אינה מעלה עשן כלל, ואילו כאן מה שמאפיין אותה יותר מכל הוא " גַּל שָׁחֹר כַּעֲשַׁן הַמַּעֲרָכָה"... כל ההבדל שבעולם בין האש הלבנה המאפיינת את העלמה/אילת השחר לבין גל העשן השחור המיתמר כאן. ההבדל נובע בין השאר מהעובדה שריח הניחוח שלה הוא ריח ניחוח של אש לבנה ואילו ריח הניחוח ליי מדיף גל שחור כעשן המערכה וכשנאת המוות... – וַיְהִי זִכְרֵךְ חָרוּת לְנֶגֶד עֵינַי בְּאֵשׁ לְבָנָה, וָאָרִיחַ אֶת-רֵיחַ נִיחוֹחֵךְ גַּם מֵחִידוֹת יַלְדוּתִי הָרְחוֹקָה... בהקשר הזה נכון יהיה יותר להביא גרסה שונה קצת לגרסת הבבלי מיומא על חמשת הדברים שנאמרו באש המערכה - חמישה דברים נאמרו באש של שמים (!) (מערכה): לבנה כחמה, רבוצה כארי, ויש בה מים, ואינה מעלה עשן, ואוכלת לחים ויבשים (יומא כ"א:). (אוצר המדרשים רבינו הקדוש עמוד 511) – מההשוואה כאן עולה בבירור כי ברגע שריפת הנפש והקרבת התלתלים נוכח העלם לדעת בבירור איזו אש מערכה היא האש האמיתית ואיזו היא מזויפת, ובמילים אחרות: איזה מבין שני האלים עובר את מבחן האש – אל המקדש השרוף או אלת האהבה הלוא היא אילת השחר או העלמה...

מִנַּפְשִׁי הַשְּׂרוּפָה - מחזיר אותנו לכל העניין בהתחלה של רוּחַ אַפָּם חוּטֵי אֵשׁ וְהֶבֶל פִּיהֶם שְׂרֵפַת נְשָׁמָה (מגילת האש פרק ד) ולכל העניין של שריפת נשמתם של נדב ואביהוא... וגם לבית הבא ב"הכניסיני תחת כנפך" - וְעוֹד רָז אֶחָד לָךְ אֶתְוַדֶּה: נַפְשִׁי נִשְׂרְפָה בְלַהֲבָהּ; אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם – מַה-זֹּאת אַהֲבָה?

ושוב לאגרת הנעורים הראשונה והמצמררת - עודני עול ימים, מלאתי עלומים, וכבר כזקן שבעתי ממרורים ותלאה, מוחי כבר קרוע לעשרה קרעים, אש הטבע נכבה בקרבי, ואש זרה תאכל עד שאול. הוי! אוד עשן אנכי, תוכי נחר וסביבותי לחכה האש... (אגרת א תר"ן, עמ' יט)

וָאֹמַר לִשְׁאֹג כָּאֲרִי - הוא רוצה לשאוג כארי אבל הוא לא יכול כי הוא ארי מגולח... וגם ארי האש שלפניו הפך להיות ארי מגולח כי ההיכל צר מאחוריו ורחב מלפניו ודומה לארי – הסיבה שההיכל דומה לארי היא בגלל שיש לו רעמה גדולה, אבל עכשיו הוא גילח את פאר רעמתו והוא רוצה לשאוג אבל איננו מסוגל לשאוג...

יש כאן כמובן גם קריאה סרקסטית ביותר של ה"גוריא דנורא" המתואר בבבלי יומא כאשר הייתה שעת חסד ותפסו את יצר הרע של העבודה זרה, ומצאו אותו בדמותו של גוריא דנורא (ארי אש) החבוי בקדש הקדשים - (נחמיה ט) ויצעקו אל ה' אלהים בקול גדול מאי אמור? - אמר רב ואיתימא רבי יוחנן: בייא, בייא! היינו האי דאחרביה למקדשא, וקליה להיכליה, וקטלינהו לכולהו צדיקי, ואגלינהו לישראל מארעהון, ועדיין מרקד בינן. כלום יהבתיה לן אלא לקבולי ביה אגרא - לא איהו בעינן. ולא אגריה בעינן. נפל להו פיתקא מרקיעא, דהוה כתב בה אמת. אמר רב חנינא, שמע מינה: חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת. אותיבו בתעניתא תלתא יומין ותלתא לילואתא, מסרוהו ניהליהו. נפק אתא כי גוריא דנורא מבית קדשי הקדשים. אמר להו נביא לישראל: היינו יצרא דעבודה זרה, שנאמר +זכריה ה+ ויאמר זאת הרשעה. בהדי דתפסוה ליה אשתמיט ביניתא ממזייא, ורמא קלא, ואזל קליה ארבע מאה פרסי. אמרו: היכי נעביד? דילמא חס ושלום מרחמי עליה מן שמיא. אמר להו נביא: שדיוהו בדודא דאברא, וחפיוהו לפומיה באברא, דאברא משאב שאיב קלא, שנאמר +זכריה ה+ ויאמר זאת הרשעה וישלך אתה אל תוך האיפה וישלך את אבן העופרת אל פיה (בבלי יומא סט ב) - בסיפור הזה תפסו את ארי האש שהוא יצר הרע של עבודה זרה. הוציאו אותו מקדש הקדשים וכשתלשו מרעמתו שערה אחת הלך קול שאגתו למרחק של ארבע מאות פרסה, והשאגה הייתה כל כך חזקה ומצמררת, ואילו הוא, שגילחו לו את כל רעמת תלתליו, לא הצליח להפיק מעצמו אפילו שאגה אחת... הוא פתטי כמו ארי מגולח... כמו חתול על המזבח - "אָז יִדְעַךְ שְׁבִיב אֶשְׁכֶם הָאַחֲרוֹן שֶׁעָמַם, וְנֶאֱלַם מִקְדַּשְׁכֶם וְנִשְׁכַּח הֶהָמוֹן; וַעֲלֵי-מְעִי מִזְבַּח לְבַבְכֶם שֶׁשָּׁמַם יְיֵלִיל וִיפַהֵק חֲתוּל הַשִּׁמָּמוֹן." (מתוך "על לבבכם ששמם" לביאליק)

הֵצִיפָה עָלַי לַהֲקַת הַלְּוִיִּם יָם שֶׁל-זִמְרָה וַיִּסְחָפֵנִי ממש תיאור של טביעה. הדימויים כמובן לקוחים מעולם הניגון והתפילה אבל הם מחזירים את העלם אל תיאור הטביעה שאותה הדחיק כאשר לא זו בלבד שלא קפץ עם יתר העלמים למים כדי להציל את העלמות אלא שהתעלם מכל המראה הזה והמשיך להביט שמימה. עכשיו מציפה אותו להקת הלוויים ים של זמרה והוא נסחף אל מות נעוריו כמו כל העלמים והעלמות...

שְׁאוֹן הַחֲצֹצְרוֹת הטביעה במצולות נמשכת. הוא שוקע בים של קולות וצלילים ורעשים. אל כל הבליל הזה מצטרף שאון החצוצרות וממשיך לטלטל אותנו. המלה "שאון" היא כמובן רעש גדול מאד אבל "שאון הוא גם אחד משבעת השמות של הגיהנום, ממש כמו אבדון, שאול וצלמות. הוא שב בווידויו לבית המקדש כדי לטבוע באבדון שלו...

וְהֶמְיַת הַנְּבָלִים - גם הצירוף הזה מדבר אלינו בלשון ערומים. המית הנבלים, ממש כמו שאון החצוצרות, זה כמובן צלילים שמפיקים כלי נגינה, אבל "נבלים" הם גם נוכלים נבזיים, ויש כאן יותר מרמז למה שיטען העלם במשפטים הבאים של הוידוי - הנה התל התלו בי השמים ויכלו בצדקת רמיה עלומיי... השמים שכילו בצדקת רמיה עלומיי (הכוכבים רימו אותי) מתגלמים בדמותם של כוהנים לוויים ויתר סוכני דת שסוחפים אותו ברוב נבלותם ומטביעים אותו בים האשליה האנכי שלהם ומדממים את שאגת נעוריו...

וְהֶמְיַת הַנְּבָלִים - שְׁאוֹל מִתַּחַת רָגְזָה לְךָ לִקְרַאת בּוֹאֶךָ עוֹרֵר לְךָ רְפָאִים כָּל עַתּוּדֵי אָרֶץ הֵקִים מִכִּסְאוֹתָם כֹּל מַלְכֵי גוֹיִם: כֻּלָּם יַעֲנוּ וְיֹאמְרוּ אֵלֶיךָ גַּם אַתָּה חֻלֵּיתָ כָמוֹנוּ אֵלֵינוּ נִמְשָׁלְתָּ: הוּרַד שְׁאוֹל גְּאוֹנֶךָ הֶמְיַת נְבָלֶיךָ תַּחְתֶּיךָ יֻצַּע רִמָּה וּמְכַסֶּיךָ תּוֹלֵעָה (ישעיהו יד ט-יא)

רש"י: המית נבליך - נבלים וכנורות שהיו מזמרים לפניך ויש לפתור המית נבליך המית בני נבל עושי נבלה שבחיילותיך ומדומה אני שבמסורה הגדולה חיבר את זה ואת זמרת נבלים (שם /עמוס/ ה) באלף בית של ב' לשונות:

הוֹי הַמִּתְאַוִּים אֶת יוֹם יְקֹוָק לָמָּה זֶּה לָכֶם יוֹם יְקֹוָק הוּא חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר: כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי וּפְגָעוֹ הַדֹּב וּבָא הַבַּיִת וְסָמַךְ יָדוֹ עַל הַקִּיר וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ: הֲלֹא חֹשֶׁךְ יוֹם יְקֹוָק וְלֹא אוֹר וְאָפֵל וְלֹא נֹגַהּ לוֹ: שָׂנֵאתִי מָאַסְתִּי חַגֵּיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּעַצְּרֹתֵיכֶם: כִּי אִם תַּעֲלוּ לִי עֹלוֹת וּמִנְחֹתֵיכֶם לֹא אֶרְצֶה וְשֶׁלֶם מְרִיאֵיכֶם לֹא אַבִּיט: הָסֵר מֵעָלַי הֲמוֹן שִׁרֶיךָ וְזִמְרַת נְבָלֶיךָ לֹא אֶשְׁמָע: וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן (עמוס ה יח-כד)

יום יהוה הוא לילה שחור. המית הנבלים היא מעשה הנבלה הגדול שעושים כהני השטנזיר לעלם...

[1] וָאֶתְנַפֵּל בְּלֹא-כֹחַ לִפְנֵי הַכֹּהֵן הַיָּשִׁישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים - (ב) וְהִנֵּה שִׁשָּׁה אֲנָשִׁים בָּאִים מִדֶּרֶךְ שַׁעַר הָעֶלְיוֹן אֲשֶׁר מָפְנֶה צָפוֹנָה וְאִישׁ כְּלִי מַפָּצוֹ בְּיָדוֹ וְאִישׁ אֶחָד בְּתוֹכָם לָבֻשׁ בַּדִּים וְקֶסֶת הַסֹּפֵר בְּמָתְנָיו וַיָּבֹאוּ וַיַּעַמְדוּ אֵצֶל מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת:(ג) וּכְבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נַעֲלָה מֵעַל הַכְּרוּב אֲשֶׁר הָיָה עָלָיו אֶל מִפְתַּן הַבָּיִת וַיִּקְרָא אֶל הָאִישׁ הַלָּבֻשׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר קֶסֶת הַסֹּפֵר בְּמָתְנָיו: ד) וַיֹּאמֶר יהוה אֵלָיו עֲבֹר בְּתוֹךְ הָעִיר בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְהִתְוִיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים עַל כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בְּתוֹכָהּ:(ה) וּלְאֵלֶּה אָמַר בְּאָזְנַי עִבְרוּ בָעִיר אַחֲרָיו וְהַכּוּ אַל תָּחֹס עֵינְכֶם וְאַל תַּחְמֹלוּ:(ו) זָקֵן בָּחוּר וּבְתוּלָה וְטַף וְנָשִׁים תַּהַרְגוּ לְמַשְׁחִית וְעַל כָּל אִישׁ אֲשֶׁר עָלָיו הַתָּו אַל תִּגַּשׁוּ וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ וַיָּחֵלּוּ בָּאֲנָשִׁים הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר לִפְנֵי הַבָּיִת:(ז) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם טַמְּאוּ אֶת הַבַּיִת וּמַלְאוּ אֶת הַחֲצֵרוֹת חֲלָלִים צֵאוּ וְיָצְאוּ וְהִכּוּ בָעִיר:(ח) וַיְהִי כְּהַכּוֹתָם וְנֵאשֲׁאַר אָנִי וָאֶפְּלָה עַל פָּנַי וָאֶזְעַק וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי יהוה הֲמַשְׁחִית אַתָּה אֵת כָּל שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל בְּשָׁפְכְּךָ אֶת חֲמָתְךָ עַל יְרוּשָׁלִָם:(ט) וַיֹּאמֶר אֵלַי עֲוֹן בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה גָּדוֹל בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ דָּמִים וְהָעִיר מָלְאָה מֻטֶּה כִּי אָמְרוּ עָזַב יהוה אֶת הָאָרֶץ וְאֵין יהוה רֹאֶה:(י) וְגַם אֲנִי לֹא תָחוֹס עֵינִי וְלֹא אֶחְמֹל דַּרְכָּם בְּרֹאשָׁם נָתָתִּי:(יא) וְהִנֵּה הָאִישׁ לְבֻשׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר הַקֶּסֶת בְּמָתְנָיו מֵשִׁיב דָּבָר לֵאמֹר עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי: (א) וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה אֶל הָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ הַכְּרֻבִים כְּאֶבֶן סַפִּיר כְּמַרְאֵה דְּמוּת כִּסֵּא נִרְאָה עֲלֵיהֶם:(ב) וַיֹּאמֶר אֶל הָאִישׁ לְבֻשׁ הַבַּדִּים וַיֹּאמֶר בֹּא אֶל בֵּינוֹת לַגַּלְגַּל אֶל תַּחַת לַכְּרוּב וּמַלֵּא חָפְנֶיךָ גַחֲלֵי אֵשׁ מִבֵּינוֹת לַכְּרֻבִים וּזְרֹק עַל הָעִיר וַיָּבֹא לְעֵינָי:(ג) וְהַכְּרֻבִים עֹמְדִים מִימִין לַבַּיִת בְּבֹאוֹ הָאִישׁ וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת הֶחָצֵר הַפְּנִימִית:(ד) וַיָּרָם כְּבוֹד יהוה מֵעַל הַכְּרוּב עַל מִפְתַּן הַבָּיִת וַיִּמָּלֵא הַבַּיִת אֶת הֶעָנָן וְהֶחָצֵר מָלְאָה אֶת נֹגַהּ כְּבוֹד יהוה:(ה) וְקוֹל כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים נִשְׁמַע עַד הֶחָצֵר הַחִיצֹנָה כְּקוֹל אֵל שַׁדַּי בְּדַבְּרוֹ:(ו) וַיְהִי בְּצַוֹּתוֹ אֶת הָאִישׁ לְבֻשׁ הַבַּדִּים לֵאמֹר קַח אֵשׁ מִבֵּינוֹת לַגַּלְגַּל מִבֵּינוֹת לַכְּרוּבִים וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד אֵצֶל הָאוֹפָן:(ז) וַיִּשְׁלַח הַכְּרוּב אֶת יָדוֹ מִבֵּינוֹת לַכְּרוּבִים אֶל הָאֵשׁ אֲשֶׁר בֵּינוֹת הַכְּרֻבִים וַיִּשָּׂא וַיִּתֵּן אֶל חָפְנֵי לְבֻשׁ הַבַּדִּים וַיִּקַּח וַיֵּצֵא (יחזקאל ט ב – י ז)

וָאֶתְוַדֶּה -

וְעוֹד רָז אֶחָד לָךְ אֶתְוַדֶּה:

נַפְשִׁי נִשְׂרְפָה בְלַהֲבָהּ;

אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם –

מַה-זֹּאת אַהֲבָה?

אפשר לומר שכל מגילת האש היא וידוי אחד גדול. הרי כל פרק ו (וידוי) הוא וידויו של העלם בפני העלמה. הוא כורע על ברכיו למולה. הוא מספר לה את כל הדברים האינטימיים. יש כאן גם וידוי במובן של וידוי בפני כומר. גם וידוי במובן של תפילת וידוי.

תפילת הכניסיני הופכת בשלב מסוים לוידוי. כך נאמר במפורש "ועוד רז אחד לך אתוודה". חלקה הראשון של תפילת הכניסיני הוא יותר בבחינת תחנון. בקשה. הכניסיני. לכשמתממשת הבקשה הזאת (או ליתר דיוק לכשתתממש) ויהיה מצב של הכניסיני תחת כנפך ושל חיקך מקלט ראשי ויתממשו כל התנאים האחרים אז הגיע זמן וידוי. (לפתח)

עכשיו, ברור שהכניסיני ומגילת האש נכתבות ביחד באותה אווירה ועל אותו רקע. אי אפשר להבין את הכניסיני ללא מגילת האש ולהיפך. עלינו יהיה לערוך את ההשוואה הזו כמעט בכל פרק בספר "הכניסיני". כך ייעשה הדבר בפרק "הכוכבים רמו אותי", בפרק "היכן נעוריי?" ועוד.

הוידוי מלווה את חיים נחמן החל מהאגרת הראשונה ולאורך כל עולמו ויצירתו. הצירוף המיוחד "אתודה" מופיע 3 פעמים – פעם ראשונה באגרת הראשונה (שבחלקה הגדול היא מעין וידוי ארוך) פעם שניה ב"הכניסיני" ופעם שלישית ב"מגילת האש".

אני חושב שיש כאן גם מקום להאיר את תופעת השירה מזווית נוספת. השירה איננה רק תפילה אלא היא גם וידוי.

אבל יש כאן גם מקום משמעותי לדבר על משמעותו של הוידוי בחיים ה"חלוניים" ועל הצורך שלנו לחלן לא רק את התפילה אלא גם את הוידוי. הן את הוידוי בפני נמען/נמענת אלוהי/ת על חטא שבצענו כלפיו/ה או כלפי האנושות וכך הלאה, והן וידוי לפני המוות. כלומר מין סיכום של החיים שהיו...

"אתוודה נא טרם מותי" – הווידוי של הנער חיים נחמן באגרת הראשונה

כבר באו מים עד נפש, כבר טבעתי ביון המצולה ואין מעמד, כבלים כבדים הושמו על רגלי, צללתי בים שגיאות אין קץ, שגיאות שאין אחריותם עלי. כבר אחוש בנפשי יאוש וקפאון, אחוש כי מתי. גועתי. פה הקיץ הקץ לכל חלומותי, פה מצאתי הפתרון האחרון… בבואי פה ראיתי כי נתעיתי ותעיתי, נוכחתי לדעת כי אספתי רוח בכנפי ופה יעשו להם חלומותי כנפים. הראיתי לדעת כי כליתי בהבל ימי, ילדתי לבהלה והגיתי רוח ופה נדמה חזות הכל כקצף על פני המים. מת לבי בקרבי… וגם אני הנני הולך למות… קצתי בחיי ואהיה עלי למשא… אך אתודה נא טרם מותי, אתן תודה על שגיאותי וחטאי, כי מודה ועוזב ירוחם, אכה כף על ירך ואתופף על לבי ואומר: על חטא שחטאו אבותי באונס וברצון, ועל חטא שחטאו לפני באימוץ הלב ; על חטא שחטאו לפני בבלי דעת, ועל חטא שחטאו לפני בגלוי שבסתר… וע'ח שחטאו לפני בדעת ובמרמה, וע'ח שחטאו הורי ומורי בזלזולי, וע'ח שחטאו בחוזק יד, וע'ח שחטאו בטפשות הלב, וע'ח שחטאתי ביודעים ובלא יודעים, ועל כלם אלוה סליחות סלח להם, מחל להם, כפר להם.

ועל חטאים שאני עולה עליהם עולה כליל…

ועל חטאים שלא אני חיב עליהם חטאת…

ועל חטאים שנתחיבתי עליהם רק יורד ויורד…

ועל חטאים שהורי בודאי חייבים עליהם אשם.

ועל חטאים שהוכיתי בחיים מלקות ומכות מרדות, בין שהייתי חייב, ובין שלא הייתי חייב, בין שיש בהם 'קום ועשה' ובין שאין בהם אלא מצות 'לא תעשה' (עין לעיל) – על כלם תסלח ותמחול ותכפר להם, כי אתה סלחן ומחלן וכו וכו וגו.

אלוה! עד שלא נוצרתי איני כדאי ועכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי, מת אני בחיי, עפר ואפר בעוד נפשי בקרבי, קל וחומר במיתתי וכו'. עתה הנני נושא כפי ואומר: גלוי וידוע לפניך שעמלתי בעשר אצבעותי, עמלתי ברוחי ונשמתי, עבדתי בכל כוחי עד טיפת דם אחרונה ולא נהניתי אפילו כאצבע קטנה, כי עמלתי לרוח וילדתי לבהלה ומאום לא נשאתי בעמלי. עתה הנני מת, אליך אשא נפשי המחוללת בעיני ומדוכאת פשע, אשיבנה לך ולא כאשר תתה לי, ועל כן אתנפל לפניך אבי! הבה לי נפש חדשה, נפש זכה וטהורה מאוצר ה'גוף'. לב טהור ברא לי אלוהים ורוח חדש תן בקרבי. הנני נשבע לך כי אשמרנה כבבת עיני, אנצרנה כאישון עפעפי, לא אשוב עוד לכסלה. אנכי אערבנה, מידי תבקשנה! עוד אנחה אחת אאנח ביציאת הנפש, אנחה אחת תמצית כל צרותי ואנחותי, האנחה מושכת אחריה שלשלת ארוכה של חטאות ואשמות, של שגיאות ושגיונות. קראתי בקול 'שמע ישראל' ותצא נפשי ומתי… והנה אנכי בבור צלמות בשאול מטה, תולעים ישננו אלי לשונם, ימוצו את דמי, יינקו את שמני ושקוי מוחי, פתאם אהה! והנה בלהה! ולפני מלאך בלהות בוקע את קברי לשנים בשוט אש אשר בידו וירעם עלי בקול אדיר וחזק: קומה רשע! הגידה מה שמך??!… ואיקץ… ואיקץ, והנה לפני שמש הישיבה אשר תארו כמלך בלהות אשר ראיתיו שאול מטה, והוא מעורר אותי להקיצני ללכת להישיבה, כל גוי מלא עקיצות מאשר דקרוני התולעים בקברי ואשר כרגע הכרתי כי מיד פשפשים שמלאו את כל מטתי באה לי זאת, הרגשתי בנפשי הרגשות חדשות, מחשבות טהורות מלאוני ואבין כי בלילה הזה נפש חדשה נתנה לי כשאלתי מיד אלוהים – אודך כי עניתני! ובכן אי! ברכו 'המחזיר נשמות לפגרים מתים' ו'ברוך מחיה מתים' (ואינני צריך להזכיר כי גם עתה הנני פוטר את את שמואל דורפמן מהברכות האלו) ובכן חיים נחמן חדש הנני. הלכתי כרגע אל הישיבה, למדתי בחשק נמרץ בגמרא, הגיתי בשים לב, הרגשתי עונג מה משתפך בקרבי, רגשות חדשות שמרחיבות את הדעת, הרגשתי בנפשי רגשות טהורות שלא הרגשתי כמוהן מימי, חכי טעם טעם מתוק ונופת צוף בלמודי, 'טעם גן עדן' לא טעמתי כמוהו מימי, שבעתי גיל ומשוש לב מעצמי, ואדע ואבין כי חיים נחמן חדש הנני וכי נפש חדשה נתנה בקרבי. אלך בכחי זה! אראה מה יהיה בסופי...

כל הפסקה הזאת היא מיניאטורה של חמשת הפרקים הראשונים של מגילת האש. היא מתחילה בשריפה הגדולה במקדש - "וָאַשְׁלִיךְ אֶת-קְוֻצֹּותַי לִפְנֵי אֲרִי הָאֵשׁ עַל-הַמִּזְבֵּחַ – וּבִן רֶגַע עָלוּ תַּלְתַּלַּי בְּלַהַב הַזֶּבַח הַשָּׁמַיְמָה וּפְאֵר עֲלוּמַי הָיָה לְאֵפֶר, רֵיחַ נִיחוֹחַ לַיְיָ... גַּל שָׁחֹר כַּעֲשַׁן הַמַּעֲרָכָה וּכְשִׂנְאַת הַמָּוֶת זִנֵּק פִּתְאֹם מִנַּפְשִׁי הַשְּׂרוּפָה וַיַּחֲשֵׁךְ עֵינַי", פתאם הופכת האש הגדולה לגל שחור – ממש כמו גל המשבר של נהר האבדון השחור. פתאם אנחנו קולטים שהעלם הזה הוא הוא האל השרוף השט על כסא הכבוד השרוף שלו בתוך ים של להבות. שריפת בית המקדש מתחילה בו. הוא נדב הנשרף והוא אביהוא נשרף בקדש הקדשים, ושריפתו הופכת לשריפת המקדש כולו – מקדש הלב ומקדש הנפש שלו. והשילוב המרהיב והמחריד הזה בין שריפת בית המקדש לבין הטביעה הגדולה נמשך, כי אז, ברגע שהוא מנסה לשאוג כארי אנחנו עוברים לשלב הטביעה בצונמי הקטלני – "ואֹמַר לִשְׁאֹג כָּאֲרִי – וְאוּלָם בָּרֶגַע הַזֶּה הֵצִיפָה עָלַי לַהֲקַת הַלְּוִיִּם יָם שֶׁל-זִמְרָה וַיִּסְחָפֵנִי, וַיְכַס שְׁאוֹן הַחֲצֹצְרוֹת וְהֶמְיַת הַנְּבָלִים אֶת-שַׁאֲגַת נְעוּרָי, וּלְבָבִי תָעָה וַיֹּאבַד בְּרַעַשׁ הַתֻּפִּים וְהַצֶּלְצָלִים... " - ים של זמרת לויים מציף אותו, מצטרף אל הגל השחור המזנק פתאם מנפשו השרופה, והגל השחור וים הזמרה סוחפים אותו לתוך מערבולת גדולה שגורמת לו לאבד את לבו ואת קולו – כי שאון החצוצרות והמיית הנבלים שיתק לחלוטין את שאגת נעוריו שכל הזמן רוצה לצאת החוצה ולהתפרץ וכל הזמן היא מדוכאת... עכשיו, כשהוא טובע ונסחף ומוצף ושוקע, הוא כבר לא רק אלוהים שרוף שהצית את עצמו בהיכלו, הוא גם מאתיים עלמים טובעים ונסחפים וגם מאתיים עלמות שוקעות במצולות, ואז יגיע השלב השלישי שבו הוא יהיה גם העלם בהיר העיניים המגיב לראשונה על הטביעה הגדולה המתחוללת למרגלותיו. בסוף הפרק הששי תוארה כך תגובתו של העלם בהיר העיניים – "וְהָעֶלֶם הָרַךְ וּבְהִיר הָעֵינַיִם, אֲשֶׁר נִשְׁאַר לְבַדּוֹ מִן-הַבַּחוּרִים אֵצֶל זִיז הַסֶּלַע, הִתְחַבֵּט פִּתְאֹם אַרְצָה, וַיָּלֶט פָּנָיו בְּכַפָּיו וַיֵּבְךְּ, וַיֵּבְךְּ... ", ואילו כאן וָאֶתְנַפֵּל בְּלֹא-כֹחַ לִפְנֵי הַכֹּהֵן הַיָּשִׁישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים, וָאֶכְבֹּשׁ רֹאשִׁי בְּשׁוּלֵי מְעִילוֹ בֵּין הַפַּעֲמוֹנִים וְהָרִמּוֹנִים, וָאֵבְךְּ, וָאֶתְוַדֶּה, וָאֵבְךְּ...

במחשבה נוספת אפשר לטעון שהפסקה הזאת היא הטרמה של חמשת הפרקים שיבואו עכשיו מבחינת הזמן המסופר. כאן, בנקודה הזאת של השריפה, נקודת בית המקדש והר הבית, יהפוך העלם לאל זועם ששורף את הכל ברוב זעמו. הוא כמו בהלם קרב. כל הזמן יביט שמיימה. לא יהיה מסוגל לתפקד. בסוף יטבעו למרגלותיו כל מאתים העלמים ומאתים העלמות ועדיין הוא יהיה משותק. הלום קרב...

(ע) וּכְצֵאתִי מֵאֵת פְּנֵי חֲצַר הַקֹּדֶשׁ וָאֵרֶא וְהִנֵּה תַלְתַּל קָטֹן אֶחָד מִקְּוֻצוֹתַי נִמְלַט מִן-הָאֵשׁ וְהוּא מֻשְׁלָךְ בִּפְאַת הַמִּזְבֵּחַ אֵצֶל הַדָּשֶׁן. (עא) וָאֶגְנֹב אֶת-תַּלְתַּלִּי, בַּר-נִדְרִי, מִשֻּלְחַן אֱלֹהִים, וָאַצְפִּינֵהוּ בְחֵיקִי וָאִמָּלֵט עִמּוֹ, וָאֶשָּׂאֶנּוּ כַּחוֹתָם עַל-לִבִּי יָמִים רַבִּים וָאֶתְלֶנּוּ כְקָמֵעַ עַל-צַוָּארִי. (עב) וַיְהִי כְּשׁוּב תַּלְתַּלַּי לְצַמֵּחַ – וָאוֹצִיאֵהוּ, וָאֶשַּׁק לוֹ, וָאֶזְרֶנּוּ לְרוּחַ – וַהֲשִׁיבוֹתִי אֶת-הַגְּנֵבָה לַשָּׁמָיִם... -

וּכְצֵאתִי מֵאֵת פְּנֵי חֲצַר הַקֹּדֶשׁ וָאֵרֶא וְהִנֵּה תַלְתַּל קָטֹן אֶחָד מִקְּוֻצוֹתַי נִמְלַט מִן-הָאֵשׁ וְהוּא מֻשְׁלָךְ בִּפְאַת הַמִּזְבֵּחַ אֵצֶל הַדָּשֶׁן - וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ וְהִשְׁלִיךְ אֹתָהּ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ קֵדְמָה אֶל מְקוֹם הַדָּשֶׁן (ויקרא א טז) ; וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ (ויקרא ו ט) - לפנינו שני פסוקים שונים מספר ויקרא שמספקים לנו חומרי גלם לארבעה פריטים מרכזיים בבית המקדש (באוהל מועד) – חצר, קדש, מזבח, דשן – ניתוח מדויק יראה שאין כל אפשרות לחבר את ארבעת הפריטים הללו כדי ליצור את הסצנה המתוארת כאן... חיים נחמן מקפיד כל הזמן להיות נאמן לרוח המקור אבל לא מתחייב להיות מדויק. לא מדובר כאן בסרט דוקומנטרי המתאר את סדר העבודה בבית המקדש. חיים נחמן בוחר את הפרטים הנראים לו מספר ספור על מזבח, דשן וחצר , הוא משתמש בכל הפרטים הללו כפרטים "ריאליים" שהופכים לסמלים. הוא מעביר את האווירה והתפאורה של המקדש והמזבח והדשן ומשלב אותם לתוך הספור שלו...

וָאֶגְנֹב אֶת-תַּלְתַּלִּי - "... דן מירון מקשר בין שני חלקי המגילה באמצעות הצבעה על הזיקה שבין התלתל האחרון ששרד מאריאל האש שעל המזבח שבמקדש לבין התלתל האחרון משערו של העלם בהיר העיניים. לכאורה הקשר בין השניים הוא קשר ניגודי: שערו של העלם מסמל את שאיפותיו הארוטיות לעומת אש האריאל, שבה, כפי שמתקבל הרושם, "מסמל ביאליק את כוח חייה הרוחניים של האומה". אולם, מבדיקה מדוקדקת של מוטיב התלתל בשירת ביאליק, מגיע מירון למסקנה המבטלת את הניגודיות שבין שני התלתלים, שכן בשירת ביאליק נוטים תלתלי הזהב (המקבילים לתלתל האש) לסמל את האהבה הארוטית לנכריה העכו"מית וכן את המהות הנרקיסית של ביאליק עצמו, או של העם, המורד באלוהות הרוחנית. כתוצאה מכך נתפס ספור התלתל ככניעה לאלוהי השמים ולנציגו הנזיר הזקן – המסמלים את היהדות הרוחנית הלוחמת ביצריות, ובכניעה זו לאלוהי השמים יש בגידה באלוהי ההרים והעמקים. "החורבן שבא כתוצאה מכניעה זו הוא חורבנו של בהיר העיניים והוא חורבן האריאל גם יחד'... " (טרטנר עמ' 95)

ושטראוס: הכפילות הטראגית נותנת אותותיה בכל רובדי היצירה ובסמליה. הנה, למשל, התלתלים , שהעלם מביאם קרבן לטהרת נפשו ! מצד אחד הם סמל הארוטיות , היופי , הגבריות , שבהם טמון כביכול החטא , וכנגד זה מציל המלאך את התלתל השריד וגונזו בתוך אש הקודש שבאי השומם . ותלתל זה שהעלם גנבו משולחן האלוהים והוא נושא אותו עמו על לוח לבו ואינו יכול לנטשו , כי הוא חלק מפנימיותו , — מצד זה הוא רואה בו את סמל היופי החטא , והוא לובש דמות נחשים בעיניו , ומצד אחר הוא רואה בו את סמל אש הקודש ( אחרון התלתל של ארי האש ). גם אש הקודש וגם 'האש הזרה' מתגלות בסמל אחד ! ולא זו בלבד אלא שהעלם הבהיר לא קפץ אל תוך הנהר עם שאר חבריו ; אף הבדיל עצמו מן הציבור בשל אמונתו הלוהטת , בשל אותו כוכב אבל סופו , שהוא בא לידי אותו הניסיון עצמו ! ובכן' מהו כוחו של הכוכב ( ובאחד השירים כבר שמענו כי 'הכוכבים רימו' ), ומהו פשרה של אותה אמונה , אם דרכה מוליד אל אותו נהר האבדון עצמו , כשם שהורו ההרס והמשטמה ? שהרי גם לפניו נגלית עלמה 'שם במרומי הכף אשר לעמתו , תמה ונקיה כמלאד הצניעות והענוה ... זכת בשר ונוגת עינים , עפעפיה יישירו נגדו ועל ראשה תזרח אילת השחר ' ... ( וכאן ההקבלה השנייה ל'פאוסט' ב , : 4 גרטכן בדמות אברורה . ) אך כדמות ארוטית , כדמות אנושית ממשית , נשארת נערה זו דווקה בתחום האבדון . ושוב קשורה היא , הבהירה , באופל , ולובנה , צבע הטוהר , מתמזג עם שחור הנהר , עם צבע השטן , כשם שאף את אש הקודש הטהורה רואה העלם תמיד על רקע צוק סלע שחור ! (שטראוס, בדרכי הספרות, (עמ 141-142)ארי, ראה את הערת השוליים!!!:

הערות שוליים לדף 141: עיין ספרו של בובר 'גוג ומגוג': 'חיזק הצדיק את לבו בעצה והוראה ולבסוף אמר:"התרחק מן העצבות היא מזיקה יותר לעבודת השם יתברך מן החטא המעציב אותך. תכלית יגיעתו של השטן אינה עבירת האדם אלא עצבותו על שחטא שוב ושאינו יכול להפטר מהחטא. והנה לכד את הנשמה העלובה ברשת היאוש (עמ' 10-11)

וָאֶשָּׂאֶנּוּ כַּחוֹתָם עַל-לִבִּי - שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה (שיר השירים ח ו)

(עג) וְעַתָּה רְאִי גַם-רְאִי, הִנֵּה הָתֵל הֵתֵלוּ בִי הַשָּׁמַיִם וּבְכַחַשׁ אַכְזָרִי סְבָבוּנִי. (עד) אֶת-נְעוּרַי, אֶת-הַכֹּל לָקְחוּ מִמֶּנִּי וּמְאוּמָה לֹא-נָתְנוּ לִי כָּפְרָם. (עה) נִכְנָע כְּעֶבֶד נָשָׁאתִי אֶת-עֵינַי אֲלֵיהֶם כָּל-הַיָּמִים וָאֶשְׁאַל בִּדְמָמָה כַּכֶּלֶב אֶת-חֶלְקִי וּבְלִי תְלוּנָה יִחַלְתִּי לִמְנָת גּוֹרָלִי. (עו) וְאוּלָם הֵם הַחֲרֵשׁ הֶחֱרִישׁוּ לִי בְגַאֲוָתָם, וַיְכַלּוּ בְּצִדְקַת רְמִיָּה עֲלוּמַי -

הָתֵל הֵתֵלוּ - יש כאן מהתלה מהתלתלית מלאת כאב וחוש הומור... אחרי כל הדיבור הזה על התלתלים הוא כותב הנה התל התלו בי השמים, ואיננו יכולים שלא לראות את התלתל שב"התל-התלו"...

הָתֵל הֵתֵלוּ בִי הַשָּׁמַיִם –

גַּם בְּהִתְעָרוֹתוֹ לְעֵינֵיכֶם, וְעַד לְמַעֲמַקָּיו – אַל תִּצְהֲלוּ כְאַבִּירִים.

אַךְ הָתֵל הֵתֵל בָּכֶם לְלֹא רַחֲמִים וְעַד לִמְנוֹד רֹאשׁ לָעַג לְכֻלְּכֶם.

נִקְלֵיתֶם מֵחֲשׂוֹף לָכֶם אַחַת מִנִּי אֶלֶף מֵהָגוּת לִבּוֹ עֲלֵיכֶם,

עַל-כֵּן יִתְגַּל, לְמַעַן הֵעָלֵם מְאֹד מֵעֵינֵיכֶם וּלְמַעַן הַתְעוֹתְכֶם.

שָׁוְא תַּחְפְּשׂוּהוּ בְּמַחֲבוֹאֵי חֲרוּזָיו – גַּם אֵלֶּה אַךְ כְּסוּת הֵמָּה לִצְפוּנָיו,

(מתוך " גַּם בְּהִתְעָרוֹתוֹ לְעֵינֵיכֶם", תרצ"א)

עשרים ושש שנה לאחר כתיבת מגילת האש מגלה לנו חיים נחמן שגם הוא הָתֵל הֵתֵל בָּנוּ לְלֹא רַחֲמִים – ממש כשם שהתלו בו השמים האכזריים. הוא אל זועם כשהוא מדווח לנו על המלכודות האינסופיות שהוא טומן לנו ללא רחם. הוא ארי שואג ומסוכן לא פחות מאלהי יואל עמוס וירמיהו...

אין ספק שכשרון ההתול הגאוני של חיים נחמן הוא שמימי. זאת סיבה נוספת להתייחס אל כתביו כאל כתבי קדש. הוא מתגלה לנו כדי להיעלם מאד מעינינו וכדי להתעותנו. ממש כמו כותב התנך הוא אומר לנו שאף פעם לא נצליח לרדת לעומק דעתו ונוכל רק לגשש באפלה בעקבות קצוות חרוכים של חוטי רמז ומדרשי סרק... (להמשיך)

אֶת-נְעוּרַי, אֶת-הַכֹּל לָקְחוּ מִמֶּנִּי וּמְאוּמָה לֹא-נָתְנוּ לִי כָּפְרָם –

מִמְּקוֹם שֶׁאַתְּ נִסְתֶּרֶת שָׁם, יְחִידַת חַיַּי

וּשְׁכִינַת מַאֲוַיַּי –

הִגָּלִי-נָא וּמַהֲרִי בֹאִי, בֹּאִי

אֱלֵי מַחֲבוֹאִי;

וּבְעוֹד יֵשׁ גְּאֻלָּה לִי – צְאִי וּגְאָלִי

וּמָלְכִי עַל-גּוֹרָלִי;

וְיוֹם אֶחָד גְּזֵלַת נְעוּרַי לִי הָשִׁיבִי

וַהֲמִיתִינִי עִם-אֲבִיבִי.

וְתַחַת שִׂפְתוֹתַיִךְ יִכְבֶּה-נָא נִיצוֹצִי

וּבֵין שָׁדַיִךְ יוֹמִי אוֹצִיא,

כִּגְוַע בַּעֲרֹב הַיּוֹם בֵּין פִּרְחֵי בְשָׂמִים

צִפֹּרֶת כְּרָמִים.

אַיֵּךְ?

וּבְעֵת רַחֲמִים, בֵּין-הַשְּׁמָשׁוֹת,

שְׁחִי וַאֲגַל לָךְ סוֹד יִסּוּרָי:

אוֹמְרִים, יֵשׁ בָּעוֹלָם נְעוּרִים –

הֵיכָן נְעוּרָי?

נִכְנָע כְּעֶבֶד נָשָׁאתִי אֶת-עֵינַי אֲלֵיהֶם כָּל-הַיָּמִים -

בָּא יוֹמְךָ, הַצּוּר, קָרַב קִצְּךָ וּמִי יוֹשִׁיעֶךָ!

עֵת עָצֵב וְנִכְנָע כְּעֶבֶד גַּאֲוָתִי שָׁכַחְתִּי, וָאֶשְׁפַּל לְלַקֵּק רַגְלֶיךָ וַעֲפָרְךָ לִחַכְתִּי –

אָז בָּזֹה בָזִיתָ בִּלְבָבְךָ לַגָּל, וַתִּתְהַלָּל: 'רְאוּ, אֵיךְ הַמִּשְׁבָּר הַנּוֹרָא יָשֹׁחַ, יִתְפַּלָּל!' –

וַאֲנִי, בַּמִּסְתָּרִים, עֵת כַּנְּךָ רָחַצְתִּי, נָשַׁקְתִּי, שָׁבַרְתִּי גְּאוֹן עֻזְּךָ וִיסוֹדְךָ לֶעָפָר שָׁחַקְתִּי,

וָאֶרְפָּא שְׁבָרֶיךָ בַּטִּיט וּבֶעָפָר מִלֵּאתִי פְרָצֶיךָ, בִּמְקוֹם אָרְחוֹת אֵידִי עָלֶיךָ סַלּוֹתִי.

שְׁחֵה, הַבֵּט הַמְּצוּלָה וּרְאֵה אֶת-יְסוֹדְךָ מִלְּמָטָּה, אֲנִי הֲדִקוֹתִיו לֶעָפָר וְנָבוּב הוּא עָתָּה

(מתוך "הצור והגל")

יש דמיון משמעותי בין תיאור דברי הגל המורד בצור לבין דברי העלם המורד בשמים ובאלהי השמים. בשני המקרים מדובר על כך שהאלים (הצור והשמים) ניצלו את המורדים (הגל והעלם) והשפילו אותם ביותר. בשני המקרים הופכים האלים המשפילים לעפר נבוב. הצור שחוק עד ליסוד ופור התפוררו עמודי שחק ושער אלהים היה לשער האשפות. שני אלים אלו ירדו מגדולתם ועתה הם עלובים ונבובים. הבעיה של שני העבדים המורדים שגם הם לא מצליחים לשרוד את מלחמת הקיום המשתוללת בין האלים ברי החלוף...

נִכְנָע כְּעֶבֶד נָשָׁאתִי אֶת-עֵינַי אֲלֵיהֶם כָּל-הַיָּמִים וָאֶשְׁאַל בִּדְמָמָה כַּכֶּלֶב אֶת-חֶלְקִי וּבְלִי תְלוּנָה יִחַלְתִּי לִמְנָת גּוֹרָלִי - מקודם ראינו שהכפיר הפך להיות לכלב מדבר. עכשיו מסתבר שהוא בעצמו הכלב הזה. השמים לקחו ממנו את כל העלומים והחיוניות והארוס, השמים הם האריה מהזוהר שיורד כל פעם ולוקח את טרפו מעל המזבח. והוא הכלב הפוחד כל הזמן מהאריה (ואת השמים יראתי... אריה היפוך אותיות יראה... ) האריה יורד כל פעם מהשמים ולוקח את כל מה שעל המזבח, בין השאר גם את קורבנותיו של העלם שהפך להיות לכלב. הוא יודע שהוא תלוי בהם לחלוטין כשם שכלב תלוי באדונו (וכשם שעבד תלוי באדונו)... הוא היה עלם במלוא תפארתו שהיה יכול להיות ארי שמימי ואלוהי אבל הוא כל הזמן ויתר... הפך לכלב תלוי לחלוטין...

(עז) וְהִנֵּה נוֹתַרְתִּי עוֹד הַפַּעַם לְבַדִּי בְּאֶרֶץ מִדְבָּר, וַאֲבִיבִי הֶעָשׁוּק הָפַךְ לָלֶכֶת מֵעִמִּי סַר וְזָעֵף, בְּלֹא נְשִׁיקָה וּבְלֹא בִרְכַּת פְּטוּרִים, (עח) וַאֲנִי עוֹדֶנִּי רוֹדֵף וְכָרוּךְ אַחֲרָיו כְּיֶלֶד, לוֹפֵת וְנוֹשֵׁק אֶת-רַגְלָיו, וְתוֹפֵשׂ בִּקְצֵה בִגְדוֹ, וּמְפַרְפֵּר וְשׁוֹאֵג: "אַל תַּעַזְבֵנִי!" -

וְהִנֵּה נוֹתַרְתִּי עוֹד הַפַּעַם לְבַדִּי בְּאֶרֶץ מִדְבָּר - הפעם הקודמת שבה הוא נותר לבדו בארץ מדבר היתה לאחר המלחמה שגרמה להתייתמותו – "וְאַחֲרֵי כֵן יָתוֹם הָיִיתִי וּבוֹדֵד... אָבִי מֵת מוֹת פָּרִיצִים בַּמִּלְחָמָה וְקִלְלַת אֱלֹהִים עַל-עַצְמוֹתָיו, וְאִמִּי חִלְּלָה אֶת-לְבָבָהּ בְּשַׁעֲלֵי שְׂעוֹרִים עַל-אַדְמַת נֵכָר, וָאִוָּתֵר אָנֹכִי לְבַדִּי וָאֵתַע כָּל-הַיָּמִים גַּלְמוּד בֵּין הֶהָרִים וּבַלַּיְלָה חִבַּקְתִּי צוּר". בין שתי תקופות הבדידות הזאת עברו עליו התקופות הבאות – א. ימי שהותו עם הזקן הנזיר שבהם היה פרח נזירים קצוץ ציצים. ב. הימים שבהם הפך להיות נזיר מוסמך לאחר ששרף את תלתליו בבית המקדש והקריב את עצמו. (לא ברור היכן שהה משך התקופה הזאת – האם נשאר בבית המקדש לשרת את אלהי השמים יחד עם יתר הלוויים והנזירים? האם שב אל הזקן? האם הצטרף לכת כלשהי של נזירים במדבר? – מכל מקום ברור שלא היה לבד מאז ועד עתה ושהיה חלק מקבוצה או מממסד כלשהו). התקופה השלישית והאחרונה בין שתי תקופות ההתבודדות במדבר היא שלושת הימים האחרונים שהחלו עם שריפת המקדש והחורבן ונמשכו לתוך מסע המוות הקבוצתי של ארבע מאות העלמים והעלמות ובתוכם העלם... המסע הזה הסתיים בטביעת כולם מלבד העלם והעלמה. המפגש בין העלם והעלמה הביא לוידוי שעכשיו אנו לקראת סיומו. עכשיו יאמר העלם לעלמה שהתגלותה העכשווית תגאל אותו מן הבדידות הנוספת בארץ המדבר...

וַאֲבִיבִי הֶעָשׁוּק הָפַךְ לָלֶכֶת מֵעִמִּי סַר וְזָעֵף - יש לצאת למסע סביב כל האביבים ביצירתו של חיים נחמן. האביב הוא העלומים לעומת הסתיו שהוא הזקנה והחורף. ראי/ה על כך בד"ה ואירא מאד מפני הזקן כירא הפרח את הסתיו. וראי/ה את מה שנכתב כאן על פרחים וניצנים. מה שקורה כאן זה שהאביב שלו שהיה לו כל כך הרבה פוטציאל של עלומים ופריחה נפגע כל כך מזה שלא נתנו לו אפשרות להתממש וכתוצאה מכך הוא הפך להיות סר וזעף כמו הזקן הנזיר שהוא הסתיו (החורף) הזועף. האביב בבת אחת הפך לחורף....ללא עונות מעבר... ללא גילאי מעבר...

בִרְכַּת פְּטוּרִים - קודם כל יש לשנות את הניקוד (באתר בן יהודה) מ"פִּטּוּרִים" ל"פְּטוּרִים". אין הכוונה הראשונית לפיטורים כגון פיטורים מן העבודה (כשם שקובע אבן שושן בקונקורדנציה שלו על שירי ביאליק) אלא לפטורים במובן של "פטורי ציצים" ניצני פרחים, כפי שמופיע בתיאור בניית המקדש על ידי שלמה - וְאֶרֶז אֶל הַבַּיִת פְּנִימָה מִקְלַעַת פְּקָעִים וּפְטוּרֵי צִצִּים (מלכים א ו יח) או "וּשְׁתֵּי דַּלְתוֹת עֲצֵי שֶׁמֶן וְקָלַע עֲלֵיהֶם מִקְלְעוֹת כְּרוּבִים וְתִמֹרוֹת וּפְטוּרֵי צִצִּים (שם שם שם לב) או "וְקָלַע כְּרוּבִים וְתִמֹרוֹת וּפְטֻרֵי צִצִּים" (שם שם שם לה), ובעיקר כפי שמופיע בשירו החשוב של חיים נחמן "פעמי אביב" – "עַל-הָהָר עוֹמְדוֹת רַגְלֵי הָאָבִיב! עַל-הַמִּגְרָשׁ עִם-שֶׁמֶשׁ אֵדִים חַמִּים מִשְׁתַּטְּחִים, מִן-הָעֵצִים הָרְטֻבִּים פְּטוּרֵי צִיצִים מִתְפַּתְּחִים". זה נכון שהצירוף "ברכת פטורים" מזכיר לנו את ברכת "ברוך שפטרנו" – "ברוך שפטרנו מעונשו של זה", הנאמרת על ידי האב בעיצומו של טקס החניכה של בנו עם התבגרותו (בר מצוה) ויש כאן השקה מאד מעניינת בין שתי המשמעויות (אבל הניקוד הנכון מכל מקום הוא "פְּטוּרִים" ולא "פִּטּוּרִים").

מה שקורה כאן הוא שהאביב שלו הפך בבת אחת להיות סר וזעף כמו הזקן הנזיר. הזקן הנזיר "הצליח" מאד במשימתו והפריד באופן סופי(?) בין העלם לבין אביבו. לאביב בסופו של דבר "נשבר" מכל ההתעללות המתמשכת הזאת והוא נוטש את העלם ללא נשיקה וללא "ברכת פטורים" בשני המובנים של צירוף זה – גם ללא ברכת פרידה וגם ללא ברכת השפע של פריחת הציצים והפיכתם לפרחים מלבלבים... (וראי/ה גם לעיל ד"ה "ואירא מפני הזקן כירא הפרח את הסתיו")

"אַל תַּעַזְבֵנִי!" – הצירוף "אל תעזבני" הוא צירוף מובהק של תהלים... הוא חלק בלתי נפרד מכל התפילות והתחנונים של כל הסבים והסבתות שלנו (תיקון נובמבר 2017 – לא "כל הסבים והסבתות שלנו" אלא "כל הסבים והסבתות שבנו"... אחרי הכל אני (אנחנו) כבר מבוגר (זקן) בחמש שנים מחיים נחמן ביום מותו, ובשלושים וחמש(!) שנים מביאליק בעת כתיבת מגלת האש) הנה המופעים שלו בתהלים - אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי אַל תַּט בְּאַף עַבְדֶּךָ עֶזְרָתִי הָיִיתָ אַל תִּטְּשֵׁנִי וְאַל תַּעַזְבֵנִי אֱלֹהֵי יִשְׁעִי (תהלים כז ט) ;

אַל תַּעַזְבֵנִי יהוה אֱלֹהַי אַל תִּרְחַק מִמֶּנִּי: (תהלים לח כב) ; אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי (תהלים עא ט) ; וְגַם עַד זִקְנָה וְשֵׂיבָה אֱלֹהִים אַל תַּעַזְבֵנִי (תהלים עא יח) ; אֶת חֻקֶּיךָ אֶשְׁמֹר אַל תַּעַזְבֵנִי עַד מְאֹד (תהלים קיט ח) -

בכל המופעים הללו תחינת "אל תעזבני" מופנית כמובן להשמ... חיים נחמן משתמש באותה תחינה ומפנה אותה לאביבו העשוק שהפך ללכת מעמו סר וזעף בלא נשיקה ובלא ברכת פטורים. הרי אביבו העשוק נוטש אותו ומשאיר אותו עם אלוהי השמים... הוא מתחנן בפני האביב הזה שלא יעזוב אותו... לפעמים כדאי מאד לשים לב דוקא למטבעות השגורות על מנת לעמוד על עוצמת המרד...

היפוך נוסף: תחינת "אל תעזבני" מזוהה מאד עם תחינתם של הזקנים – אל תשליכני לעת זקנה ככלות כוחי אל תעזבני. כאן המתחנן הוא ילד, או ליתר דיוק עלם שרודף וכרוך אחרי אביבו כילד... עלם המסגיר באופן הגלוי ביותר שאלוהיו הוא (היא) האביב והטבע, כפי שהוא עצמו מעיד בתחילת פרק הוידוי הזה - וָאֹהַב אֶת-אֱלֹהֵי הָאָרֶץ, אֱלֹהֵי הֶהָרִים וְהָעֲמָקִים, וְאֶת-אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם יָרֵאתִי...

(עט) וַתִּגָּלִי אֵלַי פִּתְאֹם, אֱיָלוּתִי וּמַלְכַּת נַפְשִׁי, וְהִנָּךְ נִצֶּבֶת עַתָּה לְפָנַי בִּמְלֹא הוֹדֵךְ עַל-הָאָרֶץ. (פ) שַׁרְבִיט הָאֹשֶׁר בִּימִינֵךְ וְצִיץ הַיְשׁוּעָה עַל-מִצְחֵךְ. (פא) וַאֲנִי כִּמְעַט רְאִיתִיךְ - וְכָל-מַאֲוַיַּי הַכְּלוּאִים הֵגִיחוּ פִתְאֹם כִּפְתָנִים רְצוּצִים מֵחוֹרֵיהֶם בַּחֲצִי גְוִיּוֹתֵיהֶם וְהֵם נִמְשָׁכִים וּמְרַטְטִים, רְעֵבִים וּצְמֵאִים, לְמוּלֵךְ, לְמוּלֵךְ, וְאֵשׁ זָרָה, אֵשׁ הַמֶּרֶד, בְּעֵינֵיהֶם... -

וַתִּגָּלִי אֵלַי פִּתְאֹם, אֱיָלוּתִי וּמַלְכַּת נַפְשִׁי, וְהִנָּךְ נִצֶּבֶת עַתָּה לְפָנַי בִּמְלֹא הוֹדֵךְ עַל-הָאָרֶץ. שַׁרְבִיט הָאֹשֶׁר בִּימִינֵךְ וְצִיץ הַיְשׁוּעָה עַל-מִצְחֵךְ - כאן יש לנו עוד מעבר מדרשי ממגילת שיר השירים למגילת אסתר. התיאור הזה של התגלותה הפתאומית של "איילותי ומלכת נפשי" הוא ממש ההופעה של אילת השחר הלוא היא מלכת אסתר. נזכיר קודם שהמלה "אֱיָלוּתִי" מופיעה רק פעם אחת בתנ"ך בפרק כב בתהלים הידוע גם כמזמור אילת השחר (שגם היא כפי שראינו מופיעה רק פעם אחת בתנ"ך) - לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר מִזְמוֹר לְדָוִד: אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי... כִּי סְבָבוּנִי כְּלָבִים עֲדַת מְרֵעִים הִקִּיפוּנִי כָּאֲרִי יָדַי וְרַגְלָי: אֲסַפֵּר כָּל עַצְמוֹתָי הֵמָּה יַבִּיטוּ יִרְאוּ בִי: יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם וְעַל לְבוּשִׁי יַפִּילוּ גוֹרָל: וְאַתָּה יהוה אַל תִּרְחָק אֱיָלוּתִי לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה (תהלים כב א-ב + יז-כ). – ברור מהכתוב בתהלים ש"איילותי" הוא הכינוי של השמ. במדרש תהלים (בעקבות התלמוד) מתייחסים אל אסתר כאל אילת השחר המאירה מתוך החושך הגדול של הגלות והחורבן. אסתר היא זו שתביא את הגאולה ותגרום לכך שליהודים תהיה אורה ושמחה. כל הזמן מייחלים היהודים להתגלותה של אסתר שתופיע מתוך החושך הגדול ותביא להם את הגאולה. אסתר היא לא אירוע הסטורי חד פעמי מהעבר הרחוק, אסתר היא הווה מתמשך שיהפוך במהרה בימינו לגאולה...

הקטע הבא לקוח מתוך מדרשי שוחר טוב לפרק אילת השחר. כבר ראינו אותו בתחילת המגילה כשפיתחנו את נושא הפרפוריה – לבוש המלכות הארגמני שבאיכה רבה לובש אותו השמ (וקורע אותו) ובמדרש תהלים (וגם באסתר רבה) לובשת אותו אסתר - "אין אתה מוצא ימים קשין שהיו ישראל באפילה, ויושבין בחשך ובצרה, כאותן הימים שהיו בימי המן, שאמר לאחשורוש ישנו עם אחד מפוזר ומפורד (אסתר ג ח), כיון שידעה אסתר התחילה לומר למרדכי, לך כנוס את כל היהודים (שם /אסתר/ ד טז), וכשאמרה ובכן אבוא אל המלך (שם שם /אסתר ד'/), התחילו בני פלטרין אומרים עכשיו הוא כועס עליה, ונגזר עליה מיתה, והיה כל אחד ואחד אומר אני אטול את בגדיה, וזה אומר אני אטול תכשיטיה, [וזה אומר אני אטול את קדשיה, וזה אומר אני אטול את פורפריה שלה של מלכות, שנאמר יחלקו בגדי להם ועל לבושי יפילו גורל (תהלים כב יט), וכיון שהיתה צופה ורואה כן], היתה מתפללת ואומרת ואתה ה' אל תרחק אילותי לעזרתי חושה (שם שם /תהלים כ"ב/ כ), כיון שראה דוד ברוח הקדש באיזה לשון עתידה להיות קוראה להקב"ה אילותי, סידר עליה זה המזמור למנצח על אילת השחר. (מדרש תהלים (בובר) מזמור כב ד"ה [ז] דבר אחר).

במדרש תהלים מתפעל דוד כל כך מהעובדה שאסתר קוראת להשמ איילותי והוא מחליט להקדיש לה את מזמור אילת השחר שלה. אצלנו כבר פונה העלם בהיר העיניים אל העלמה שבפני צלמה הוא מתוודה כאל איילותי ומלכת נפשי. ואם במגילת אסתר מייחלים אסתר ומרדכי וכל עם ישראל שאחשוורוש יושיט לאסתר את שרביט הזהב הרי שכאן היא ניצבת עם שרביט הזהב בימינה ועם ציץ הישועה במצחה. כאן העלמה שמאחורי הצלם היא אסתר הגואלת שהיא מלכה עם שרביט זהב בימינה ומְשִׁיחָה עם ציץ ישועה על מצחה...

מַאֲוַיַּי הַכְּלוּאִים - צירוף עוצמתי ביותר שמשמעותו הארוס המדוכא שלי

וְכָל-מַאֲוַיַּי הַכְּלוּאִים הֵגִיחוּ פִתְאֹם כִּפְתָנִים רְצוּצִים מֵחוֹרֵיהֶם - הפתן הזה כבר הגיח (בפרק ה) מתוך נפשו המיוסרת של איש האימות זעום העפעפים - אֲפֵלָה, נַעֲלָמָה וּשְׁלֵוָה כְּעֶצֶם הַלַּיְלָה, בָּאָה הַשִּׁירָה, וַתַּקְפֵּא לְבָבוֹת בְּשֶׁקֶט קָרָתָהּ. וְלֹא נוֹדַע אִם מִמְאוּרָה אֲפֵלָה בְּנֶפֶשׁ הַפֶּלִאי גָּחָה לְאִטָּה כְּפֶתֶן שָׁחֹר וַתִּמָּשֵׁךְ הַמַּיְמָה וְאִם-דָּלֹה דָּלוּהָ עֵינֵי הַפֶּלִאי מִתְּהוֹם הַנָּהָר וַתִּמָּשֵׁךְ אֶל-נַפְשׁוֹ.

בנוסף לכך יש כאן דיבור עם הפתן שהצטווה הנביא המשורר לכלוא ב"בעיר ההריגה". אלוהי "בעיר ההריגה" מצוה על נביאו לגדל פתן, להיניק אותו ואחר כך לכלוא אותו ולהרעיבו ולהצמיאו עד שישחררו כפתן אכזר על עמו - וְדִמְעָתְךָ אַתָּה תֵּאָצֵר דִּמְעָה בְלִי-שְׁפוּכָה, וּבָנִיתָ עָלֶיהָ מִבְצַר בַּרְזֶל וְחוֹמַת נְחוּשָׁה שֶׁל-חֲמַת מָוֶת, שִׂנְאַת שְׁאוֹל וּמַשְׂטֵמָה כְבוּשָׁה, וְנֹאחֲזָה בִלְבָבְךָ וְגָדְלָה שָׁם כְּפֶתֶן בִּמְאוּרָתוֹ, וִינַקְתֶּם זֶה מִזֶּה וְלֹא-תִמְצְאוּ מְנוּחָה; וְהִרְעַבְתָּ וְהִצְמֵאתָ אוֹתוֹ – וְאַחַר תַּהֲרֹס חוֹמָתוֹ וּבְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר לַחָפְשִׁי תְשַׁלְּחֶנּוּ וְעַל-עַם עֶבְרָתְךָ וְחֶמְלָתְךָ בְּיוֹם רַעַם תְּצַוֶּנּוּ.

בנוסף לשלושת הפתנים הללו יש לבדוק ביסודיות את טיפולו המתקן והאוהב של חיים נחמן בפתן ב"אגדת שלושה וארבעה" נוסח שני – באגדת אהבה זו ילמד חיים נחמן ליטול מפתן האֶרוֹס את אֶרֶס האכזריות, וילמד לאלף אותו וללמוד ממנו מה זאת אהבה. בסופו של דבר יהפוך הפתן הזה לידידו הקרוב אשר יוביל אותו בשלום אל אהובתו, ויאפשר להם להשכין שלום במעונם ולחיות באושר עד עצם היום הזה. רק הפתן משכין השלום הזה יביא להשלמה בין שני החצאים ולשלום בין שני החלקים ונאמר הללויה...

יש כאן המחשה מדהימה של מוטיב הניסור הקמאי. חיים נחמן איננו מדבר כאן (בוידוי שבמגלת האש) על עצמו כעל חצי מנוסר-מיוסר הנמשך אל העלמה שהיא חציו האחר – הוא מדבר על כל מאווייו הכלואים המגיחים כפתנים רצוצים בחצי גוויותיהם כשהם נמשכים ומרטטים ברעב ובצמא לעבר חציים האחר....

וְכָל-מַאֲוַיַּי הַכְּלוּאִים הֵגִיחוּ פִתְאֹם כִּפְתָנִים רְצוּצִים מֵחוֹרֵיהֶם בַּחֲצִי גְוִיּוֹתֵיהֶם וְהֵם נִמְשָׁכִים וּמְרַטְטִים, רְעֵבִים וּצְמֵאִים, לְמוּלֵךְ, לְמוּלֵךְ - "הוֹ, הוֹ, אָמַר רָבָא... וּלְשַׁוְעַת נַפְשְׁךָ מִגְּרוֹנְךָ הַנִּחָר יוֹם יוֹם תְּשַׁוֵּעַ. מֵחֲמַת רֵאשִׁית אוֹנָהּ, מִשֹּׁד רֹאשׁ כֹּחֶךָ, תַּעֲלִים אָזְנֶיךָ וּתְהִי כְלֹא שׁוֹמֵעַ – וַתְּהִי כְלֹא-שׁוֹמֵעַ, וַתִּשְׂתֹּם תְּפִלָּתָהּ, וַתּוֹסֵף לְרַצֵּץ רֹאשׁ כָּל-מַאֲוַיֶּיהָ, לְחַנֵּק בַּחֲשֵׁכָה אֶת-קְטֹן תַּאֲוָתָהּ, לַעֲקֹר וְלִרְמֹס אֶת-אַחֲרוֹן פְּרָחֶיהָ – עד-יגעה נפשך בשועה, יגעה, וַתִּישַׁן לָנֶצַח יְבֵשָׁה וּרְעֵבָה, בְּצָמָא לֹא נִשְׁבָּר וּבְתַאֲוָה לֹא בָאָה, מִבְּלִי שֶׁנֶּאֱהָבָה, מִבְּלִי שֶׁאָהֵבָה. (מתוך "המתמיד")

אֵשׁ זָרָה – כל שלושת מופעי ה"אש-זרה" בתנך קשורים באופן בלעדי עם האש שהקריבו נדב ואביהוא. שלושתם מזוהים עם שריפתם של נדב ואביהוא על ידי ה"אש אוכלת אש" שהיא אש האלהים. וכבר ראינו בפרקים ד-ה שמאתים העלמים הם מאתים נדבים ואביהואים שרופי נשמה... רוח אפם חוטי אש והבל פיהם שריפת נשמה... גם מתוך שאול נשמתם הגיחו מאוויים כלואים כפתנים רצוצים בחצי גוויותיהם... גם הם ניסו באופן נוגע ללב להעלות מי אהבה ממעמקי מעיינם הכבוי... עכשיו חש את עצמו העלם בהיר העיניים כאחד מהם... עכשיו הוא העלם שרוף הנפש שהארוס המדוכא שלו מביא אותו לידי הוידוי שב"הכניסיני" –

וְעוֹד רָז אֶחָד לָךְ אֶתְוַדֶּה:

נַפְשִׁי נִשְׂרְפָה בְלַהֲבָהּ;

אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם –

מַה-זֹּאת אַהֲבָה?

(להלן שלושת מופעי האש הזרה בתנך, המזוהים , כאמור, אך ורק עם שריפת נפשם של נדב ואביהו –

א - וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי יהוה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יהוה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יהוה: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יהוה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן (ויקרא י א-ג) ב - וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי יהוה בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי יהוה בְּמִדְבַּר סִינַי וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם (במדבר ג ד)

ג - וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא בְּהַקְרִיבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי יהוה (במדבר כו סא) )

(פב) וּרְאִי, אֶת-מְלֹא שָׁמַי כּוֹכְבֵי כֶסֶף וְזָהָב אֶתֵּן-לָךְ בְּקֹמֶץ אֶחָד שֶׁל אַהֲבָה, מְחִיר מַגָּע אֶחָד בְּרֹאשׁ שַׁרְבִיטֵךְ, (פג) מַה-לִּי וּמִי-לִי אֵפוֹא עַתָּה בַּשָּׁמַיִם, אַחֲרֵי נָטְשֵׁךְ אוֹתָם בִּגְלָלִי וְאַחֲרֵי פְנוֹת זִיוֵךְ מֵהֵם? (פד) כִּי הִנֵּה פּוֹר הִתְפּוֹרְרוּ עַמּוּדֵי שַׁחַק, וְהֵיכַל יְיָ חָרֵב, וְכִסְאוֹ נִשְׁבָּר, וְשַׁעַר אֱלֹהִים הָיָה לְשַׁעַר הָאַשְׁפֹּת; (פה) וַאֲנִי גָדַלְתִּי, וָאֶחֱזַק וָאִיף, גָּאוֹן לֹא-נִשְׁבָּר בְּצַוָּארִי, וְנַהַם אֲרִי בְּכִלְיוֹתַי, וְאַתְּ עִמָּדִי -

עכשיו הוא שובר את הכלים עד הסוף. כשם ששבר אלהים בתחילת המגילה את כל הכלים והכסאות והכתרים והכוכבים. ריקושטים של כוכבים וכתרים ניתזים לכל עבר. אין כלום בכל השמים הללו מלבד אשליה (אש ליה), הוא אומר לה, שברתי את כל הכלים ויותר אין לי עניין במשחקי הילדים הללו...

אֶת-מְלֹא שָׁמַי כּוֹכְבֵי כֶסֶף וְזָהָב אֶתֵּן-לָךְ בְּקֹמֶץ אֶחָד שֶׁל אַהֲבָה, מְחִיר מַגָּע אֶחָד בְּרֹאשׁ שַׁרְבִיטֵךְ - וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת וַתַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִית נֹכַח בֵּית הַמֶּלֶךְ וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ בְּבֵית הַמַּלְכוּת נֹכַח פֶּתַח הַבָּיִת: וַיְהִי כִרְאוֹת הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עֹמֶדֶת בֶּחָצֵר נָשְׂאָה חֵן בְּעֵינָיו וַיּוֹשֶׁט הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַתִּקְרַב אֶסְתֵּר וַתִּגַּע בְּרֹאשׁ הַשַּׁרְבִיט: וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ מַה לָּךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְיִנָּתֵן לָךְ (מגילת אסתר ה א-ג) – בעקבות אחת ההערות הקודמות שהשווינו בין מגילת האש למגילת אסתר נמשכת כאן ההשוואה בין ספור הלילה השלישי הוא ליל תענית אסתר לבין ווידויו של העלם בפני העלמה המלכה. יש כאן כמובן היפוך תפקידים – כאן העלם משתוקק כל כך למגע אחד בראש שרביט העלמה ואילו במגילת אסתר מייחלת אסתר שאחשורוש יאפשר לה לגעת בראש שרביטו. שם העלמה מייחלת למלך (שעל פי מדרשים רבים הוא בעצם מלך מלכי המלכים) ואילו כאן העלם מייחל לאלה וקובע בפירוש שהיא עדיפה על מלך מלכי המלכים שהיכלו חרב וכסאו נשבר ועמודיו פור התפוררו ושערו האלוהי הפך לשער האשפות...

פּוֹר הִתְפּוֹרְרוּ - בִּן-רֶגַע – וְשֶׁמֶשׁ בַּשֶּׁמֶשׁ – וּפוֹר יִתְפּוֹרְרוּ יַחַד, וְנִסְחַף וְטָבַע יְקוּם הַתַּחְתִּיּוֹת בְּתֹהוּ וָבֹהוּ וּבְמַבּוּל שֶׁל-זֹהַר וּבְיַמֵּי-הָאוֹר. (מתוך "זהר", ביאליק תרס"א)

פַּחַד וָפַחַת וָפָח עָלֶיךָ יוֹשֵׁב הָאָרֶץ: וְהָיָה הַנָּס מִקּוֹל הַפַּחַד יִפֹּל אֶל הַפַּחַת וְהָעוֹלֶה מִתּוֹךְ הַפַּחַת יִלָּכֵד בַּפָּח כִּי אֲרֻבּוֹת מִמָּרוֹם נִפְתָּחוּ וַיִּרְעֲשׁוּ מוֹסְדֵי אָרֶץ: רֹעָה הִתְרֹעֲעָה הָאָרֶץ פּוֹר הִתְפּוֹרְרָה אֶרֶץ מוֹט הִתְמוֹטְטָה אָרֶץ: נוֹעַ תָּנוּעַ אֶרֶץ כַּשִּׁכּוֹר וְהִתְנוֹדְדָה כַּמְּלוּנָה וְכָבַד עָלֶיהָ פִּשְׁעָהּ וְנָפְלָה וְלֹא תֹסִיף קוּם: (ישעיה כד יז-כ)

כִּי הִנֵּה פּוֹר הִתְפּוֹרְרוּ עַמּוּדֵי שַׁחַק, וְהֵיכַל יְיָ חָרֵב, וְכִסְאוֹ נִשְׁבָּר - הֲבָעַט בְּכִסְאוֹ אֱלֹהִים וַיְּנַפֵּץ לִרְסִיסִים כִּתְרוֹ? (מגילת האש פרק א)

וַאֲנִי גָדַלְתִּי, וָאֶחֱזַק וָאִיף, גָּאוֹן לֹא-נִשְׁבָּר בְּצַוָּארִי, וְנַהַם אֲרִי בְּכִלְיוֹתַי, וְאַתְּ עִמָּדִי – צַוִּי, וְנָעַרְתִּי אֶת-תַּלְתַּלַּי וּפָרַקְתִּי אֶת-הַשָּׁמַיִם הַמְרוֹפָפִים מֵעַל רֹאשִׁי כְּנַעַר קַשׁ; דַּבְּרִי דָבָר – וְטָבַלְתִּי בְשַׁחַת הָאֲבַדּוֹן הַזֶּה אֶת-חַיַּי, וְכַאֲשֶׁר הוֹרַדְתִּי בוֹ אֶת-עֵינַי אֶל-צַלְמֵךְ, לֹא-אוֹסִיף לְשֵׂאתָן עוֹד הַשָּׁמַיְמָה עַד-עוֹלָם - אלוהים קטן עלי הוא אומר (זה בדיוק מה שאמר לי הרב צבי יהודה) אני גדלתי בכמה מידות וזה כבר לא בשבילי משחק הילדים הזה של אלהים שבשמים. ואף על פי כן למרות כל הגודל והחוזק והיופי שלו הוא אינו יכול שלא להישאר על ציר הסגידה האנַכי. אינו יכול לשלא לסגוד... אז הוא סוגד לה – אלהים קטן עליו עכשיו וכל הגודל שלו עובר אליה. לך הרבה יותר מתאים לי לסגוד עכשיו. את תפורה על פי מידותיי וחוזקי ויופיי. תני לי לסגוד לך. אין טעם לקיומי אם אינני סוגד. אני סוגד משמע אני קיים....

הוא לא מסוגל לפתח מערכת יחסים שאיננה סגידה. רק מאוחר יותר, כשיתפכח, יבין שמערכת היחסים היחידה שהיא באמת מערכת יחסים הדדית היא זו שבמהלכה "שנינו שקולים במאזנים בין הארץ לשמים..."

וְאַתְּ עִמָּדִי - יש כאן חלק נוסף בפאזל של אחד הפסוקים המכוננים את מגילת האש - גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי (תהלים כג ד). כל חלקי הפאזל של פסוק זה מפוזרים על פני המגילה. הגדילה לעשות זיוה שמיר שטוענת כי שמה של אירה יאן נרמז במגילה (רא/יה לעיל בד"ה "אירא..." ברגע הראשון ההצעה הזאת נשמעת הזויה אבל היא מקבלת יתר משמעות אם בודקים את פיזורו של הפסוק הזה על פני המגילה...)

(פו) צַוִּי, וְנָעַרְתִּי אֶת-תַּלְתַּלַּי וּפָרַקְתִּי אֶת-הַשָּׁמַיִם הַמְרוֹפָפִים מֵעַל רֹאשִׁי כְּנַעֵר קַשׁ; (פז) דַּבְּרִי דָבָר – וְטָבַלְתִּי בְשַׁחַת הָאֲבַדּוֹן הַזֶּה אֶת-חַיַּי, וְכַאֲשֶׁר הוֹרַדְתִּי בוֹ אֶת-עֵינַי אֶל-צַלְמֵךְ, לֹא-אוֹסִיף לְשֵׂאתָן עוֹד הַשָּׁמַיְמָה עַד עוֹלָם... (פח) קָחִינִי, חָנִּינִי, שָׂאִינִי, אֲחוֹתִי – הִנְנִי בְיָדֵךְ. (פט) שִׂימִינִי כַחוֹתָם עַל-לִבֵּךְ אוֹ הֲדוֹם לְרַגְלַיִךְ... (צ) כַּכֶּלֶב אֶרְבַּץ אֵצֶל שׁוּלֵי שִׁמְלָתֵךְ וְאֶשְׁמֹר נִיד עַפְעַפֵּךְ וּמִשְׁלַח אֶצְבָּעֵךְ, אוֹ כַכְּפִיר אֲזַנֵּק אֵלַיִךְ וְאֶסְחָבֵךְ אֶל-אַחַת הַמְּאוּרוֹת... -

צַוִּי, וְנָעַרְתִּי אֶת-תַּלְתַּלַּי וּפָרַקְתִּי אֶת-הַשָּׁמַיִם הַמְרוֹפָפִים מֵעַל רֹאשִׁי כְּנַעֵר קַשׁ – יש כאן מחול מסחרר של כמה קטעי תלתלים (טל) ושמים. הנה חלק מהם: אַף שָׁמָיו יַעַרְפוּ טָל (דברים לג כח) טַל הַנֹּעַר עוֹד יָלִין בְּתַלְתַּלֵּיהֶם וְזֹהַר שְׁמֵי צִיּוֹן מֵעֵינֵיהֶם יַעֲרֹף (מגילת האש תחילת פרק ד) ; פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה (שיר השירים ה ב) – אלו חלק מהקטעים. יש לפתח ולהמשיך...

ב] על כן לא נירא בהמיר ארץ. אמרו בני קרח אל תיראו ביום שעתיד הקב"ה לנער את הארץ, שנאמר לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה (איוב לח יג), וכתיב כי הנני בורא (השמים החדשים והארץ החדשה) [שמים חדשים וארץ חדשה] (ישעיה סה יז), והיכן הצדיקים עמדו באותה שעה? יהיו דבוקים בכסא הכבוד תחת כנפי השכינה, שנאמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום (דברים ד ד). (מדרש תהלים בובר מזמור מו)

וְטָבַלְתִּי בְשַׁחַת הָאֲבַדּוֹן - כאן ההעזה היא ממש מוחלטת. הוא הופך את נהר האבדון למקוה טהרה. היפוכה של הטבילה ההיא שיצא עם טובלי שחרית... לא סתם בנהר האבדון הוא מתחייב לטבול אלא ב"שחת האבדון", וכזכור גם השחת וגם האבדון הם שנים מתוך שבעה שמותיו של הגיהנום...

קָחִינִי, חָנִּינִי, שָׂאִינִי - לפנינו פניית תפילה ארוטית אל גוף שני נשי. זוהי שפת "הכניסיני". זוהי שפת תפילת שיר השירים.

שפת תפילה זו עם הסיומת "ינִי" מופיעה בארבעה שירים של ביאליק שנכתבו באותה שנה התפילה האחת היא ב"אַיֵךְ?" – "מִמְּקוֹם שֶׁאַתְּ נִסְתֶּרֶת שָׁם, יְחִידַת חַיַּי וּשְׁכִינַת מַאֲוַיַּי – הִגָּלִי-נָא וּמַהֲרִי בֹאִי, בֹּאִי אֱלֵי מַחֲבוֹאִי; וּבְעוֹד יֵשׁ גְּאֻלָּה לִי – צְאִי וּגְאָלִי וּמָלְכִי עַל-גּוֹרָלִי; וְיוֹם אֶחָד גְּזֵלַת נְעוּרַי לִי הָשִׁיבִי וַהֲמִיתִינִי עִם-אֲבִיבִי. וְתַחַת שִׂפְתוֹתַיִךְ יִכְבֶּה-נָא נִיצוֹצִי וּבֵין שָׁדַיִךְ יוֹמִי אוֹצִיא..." תפילת השיר השניה היא תפילת התחנונים הארוטית של שמשון לדלילה כפי שהיא מופיע בפואמה "הַבְּרֵכָה" - בַּבֹּקֶר, בִּרְחֹץ הַשֶּׁמֶשׁ מַחְלְפוֹת גְּאוֹן הַיַּעַר וְיָם שֶׁל-זֹהַר עַל תַּלְתַּלָּיו תִּשְׁפֹּךְ; וְהוּא, הָאֵיתָן, מִשְׁטַח חֶרְמֵי זָהָב כֻּלּוֹ, לִרְצוֹנוֹ, כְּשִׁמְשׁוֹן בִּידֵי דְלִילָה, עוֹמֵד נִלְכָּד, מִתּוֹךְ שְׂחוֹק קַל וְאוֹר פְּנֵי אוֹהֵב מַרְגִּישׁ כֹּחוֹ, בְּרֶשֶׁת פָּז שֶׁל-עַצְמוֹ, מְקַבֵּל אֲסוּרָיו בְּחִבָּה, וּמֵרִים עַל רֹאשׁ נִזְרוֹ תַּחַת גְּבוּרוֹת שֶׁמֶשׁ, כְּאוֹמֵר לָהּ: שִׁטְפִינִי, סַלְסְלִינִי אוֹ אִסְרִינִי וַעֲשִׂי בִי מַה-שֶׁלִבֵּךְ חָפֵץ...

שיר התפילה הארוטי השלישי בקבוצה הזו הוא למעשה כל הוידוי של העלם אצלנו ב"מגילת האש". כבר ראינו מקודם שהעלם אינו מתחיל בוידוי עד שחיים נחמן מביים אותו בכוריאוגרפיה של תפילה – " וַיַּעֲצֹם הָעֶלֶם אֶת-עֵינָיו בִּכְאֵב לְבָבוֹ הַנֶּאֱמָן וְהַגָּדוֹל, וְהֶמְיַת פְּלָאִים, הֶגְיוֹן צַעַר טָמִיר וְנֶעֱלָם, כַּהֲמוֹת מַעְיָן חַי מֵחֶבְיוֹן עֲשָבִים לִפְנוֹת עֶרֶב, שָׁטְפָה מִפִּיו בְּזֶרֶם תְּפִלָּה לֵאמֹר:" - וכאן בעיצומו של הוידוי, לאחר שהתוודה בפני אהובתו שאין לו כלום בשמים ובארץ זולתה, הוא מתחנן בגוף שני נשי – "קָחִינִי, חָנִּינִי, שָׂאִינִי, אֲחוֹתִי – הִנְנִי בְיָדֵךְ. שִׂימִינִי כַחוֹתָם עַל-לִבֵּךְ אוֹ הֲדוֹם לְרַגְלַיִךְ..."

שיר התפילה הארוטי הרביעי הוא כמובן "הכניסיני" - "הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ, וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת, וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי, קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת...

יש, אם כך, סמיכות פרשיות בזמן בצורה ובתוכן בין שלושת שירי האהבה שלעיל לבין "הכניסיני". סמיכות זו מבליטה הן את עוצמתו הארוטית הן את עוצמת התפילה אל גוף שני נשי, והן את שפת האהבה של שיר השירים...

תהליך הפיכת תפילה מסורתית המיועדת לאלוהים לתפילת חיזור ארוטית המיועדת לאהובה אנושית הוא תהליך של חִלון. חיים נחמן ביאליק, יוצר "הכניסיני", היה לא רק אחד מגדולי מחדשי התורה בכל הזמנים אלא גם המחלן הגדול שלה, של התפילה, ושל יתר כתבי הקדש. גם הוא, כמו ישעיהו בן אמוץ, רבי עקיבא, בר יוחאי, הרמב"ם, האר"י, הרמח"ל ואחרים הפך בתורה והפך בה ועשה בה כבתוך שלו. אולם, שלא כמותם, עשייתו בתורה כבתוך שלו הפכה אותו למחלן שלה.

אם ה"פשט" של פעולת ה"חִלוּן" (ע"ע סקולריזציה) הוא חילוצם של כתבי הקדש מידי הכנסיה ויתר הממסדים הדתיים, הרי שעל פי ה"דרש" "לחַלִן" משמעו "לפתוח חלון" ((to window. ועל דרך ההומור הדרשני "לחַלִן" זה להוציא את התורה מעידן ה"Dos" אל המרחב הפתוח של עידן ה"Windows"...

כבר באגרות הנעורים שכתב בישיבת ולוז'ין עשה חיים נחמן בתורה כבתוך שלו והחל בתהליך חִלונה. מאז קיבל על עצמו באהבה לפתוח לתורה ולתפילה חלונות רבים ככל האפשר, וכל ימיו הקפיד לקיים את מצוות עצמו – "וּבְרַפְּאִי אֶת-מִקְדַּשׁ יְיָ הֶהָרוּס - אַרְחִיבָה יְרִיעוֹתָיו וְאֶקְרַע לוֹ חַלּוֹנָי... ("על סף בית המדרש")

עוצמת אומנותו של ביאליק כמחלן כתבי הקדש באה לידי ביטוי ביכולתו הוירטואוזית להיות מקורי במלוא מובן המלה. להיות "מקורי במלוא מובן המלה" פירושו להיות בעת ובעונה אחת הן"הכי חדשני ועדכני" והן "הכי ראשוני ועתיק".

בכל יצירותיו מחולל חיים נחמן כרב-לוליין על חבל המקוריות המתוח בין שתי קצותיו. צירופיו וביטוייו המקראיים התלמודיים והקבליים משתברים ומתחברים ללא הרף לדברי שיר ספרות ומסה, ומצילים את כתבי הקדש מסכנת התאבנות ושיתוק. מבעד לחלונותיו הפרשניים בוקע אור חדש המאיר לעולם וליושביו הן את כתבי הקדש והן את יצירתו שלו ביאליק.

(לקצר - אחד החידושים המשמעותיים של חיים נחמן נעוץ בפניה שלו לנמענת נשית בתפילה. הנמענת איננה מוגדרת ואיננה ברורה. שבעים פנים לה. בנוסף ל"הכניסיני" אנחנו מוצאים את התפילה הזאת אל ישות נשית גם ב"אייך" ב"אל הצפור" ב"קומי צאי" ב"לכי דודה", בוידוי הגדול שב"מגילת האש" (פרק ו) ועוד...)

שִׂימִינִי כַחוֹתָם עַל-לִבֵּךְ- שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה: מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ (שיר השירים ח ו-ז)

שִׂימִינִי כַחוֹתָם עַל-לִבֵּךְ אוֹ הֲדוֹם לְרַגְלַיִךְ - אַת האלהים החדש שלי... אלהים הקודם שלי התפורר לו עם עמודי השחק שלו, היכלו חרב וכסאו נשבר... אין לו יותר שמים ואין לו יותר כסא – כבר ראינו בפרקים הראשון והשני מה קרה לכסאו ומה קרה להדום רגליו - ראינו לאלו מימדים של היפוך וחורבן הגיע הפסוק כֹּה אָמַר יהוה הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי (ישעיה סו א) ... איזה בית נבנה לו? – אין לו בית... את האלהים החדש שלי ולך אבנה את כל מה שצריך להיות של האלהים...

כַּכֶּלֶב אֶרְבַּץ אֵצֶל שׁוּלֵי שִׁמְלָתֵךְ וְאֶשְׁמֹר נִיד עַפְעַפֵּךְ וּמִשְׁלַח אֶצְבָּעֵךְ, אוֹ כַכְּפִיר אֲזַנֵּק אֵלַיִךְ וְאֶסְחָבֵךְ אֶל-אַחַת הַמְּאוּרוֹת - הכלב והכפיר שבים להתגלם בו. שתי חיות אלוהיות מיתיות שקולם נשמע היטב במדבר המזרחי שבו מתחוללת העלילה. הכלב והכפיר היו חלק משיחת הערומים בין הנער צהוב התלתלים לבין איש האימות זעום העפעפיים (ראי/ה לעיל פרק ה) במהלך שיחה זו עובר הכפיר מיטמורפוזה והופך להיות כלב מדבר – "וַיָּקָם פִּתְאֹם אִישׁ הָאֵימֹות זְעוּם הָעַפְעַפַּיִם וַיִּגַּשׁ אֶל-עֲדַת הַבַּחוּרִים וַיֹּאמַר: "אַחַי, הַאִם לֹא שְׁכַחְתֶּם עוֹד אֶת-שִׁירַת הַמַּשְׂטֵמָה וְהַכִּלָּיוֹן?" וַיַּחֲרִישׁוּ הַבַּחוּרִים וְלֹא-עָנוּ דָבָר, כִּי בֹּשׁוּ לְהוֹדוֹת אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ אֶת הַשִּׁירָה הַהִיא מֵעוֹלָם. וְאוּלָם נַעַר אֶחָד צְהֹב תַּלְתַּלִּים הִתְאוֹשֵׁשׁ וַיְכַחֵשׁ וַיֹּאמֶר בִּלְשׁוֹן עֲרוּמִים: – "הַיִשְׁכַּח הַכְּפִיר שַׁאֲגָתוֹ, וְאִם..." חֵץ לוֹהֵט מֵעֵינֵי הַפֶּלִאי הֵמִית אֶת-כַּחַשׁ הַנַּעַר בְּעוֹדוֹ עַל-הַשְּׂפָתַיִם, וַיִּזְעַף הָאִישׁ הַפֶּלִאי וַיֹּאמַר:– הָיָה הַכְּפִיר לְכֶלֶב הַמִּדְבָּר...

שׁוּלֵי שִׁמְלָתֵךְ - שולי הגלימה או שולי השמלה מזוהים עם המשיכה האדירה לעבודה זרה... עם קיומו של יצר הרע של עבודה זרה (בסיפור של מנשה ורב אשי. לפתח) ... לא רק שולי השמלה מזוהים עם עבודה זרה גם הכלב. הכלב הרובץ אצל המזבח הוא עושה דברו של הסטרא אחרא....

וְאֶשְׁמֹר נִיד עַפְעַפֵּךְ - וְחַי אֱלֹהִים, אִם-יֹאבַד נִיד אֶחָד מֵעַפְעַפֵּיכֶם וְאִם-יִפֹּל אַרְצָה הַקָּטָן בְּזַעְזוּעֵי נִשְׁמַתְכֶם! (ביאליק יהי חלקי עמכם תרע"ה)

שִׂימִינִי כַחוֹתָם עַל-לִבֵּךְ אוֹ הֲדוֹם לְרַגְלַיִךְ... כַּכֶּלֶב אֶרְבַּץ אֵצֶל שׁוּלֵי שִׁמְלָתֵךְ וְאֶשְׁמֹר נִיד עַפְעַפֵּךְ וּמִשְׁלַח אֶצְבָּעֵךְ - הִנֵּה הוּא אֵל נְקָמוֹת, הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ. שָׁלֵו וְנוֹרָא הוּא יוֹשֵׁב עַל-כִּסֵּא אֵשׁ בְּלֵב יָם הַלֶּהָבָה. מַעֲטֵהוּ שַׁלְהֶבֶת אַרְגָּמָן וַהֲדוֹם רַגְלָיו גֶּחָלִים בֹּעֲרוֹת... וְהוּא שָׁלֵו וְנוֹרָא יוֹשֵׁב וּזְרֹעוֹתָיו נְתוּנוֹת עַל-לִבּוֹ. מַרְחִיב לֶהָבוֹת בְּמַבָּט עֵינָיו וּמַעֲמִיק מְדוּרוֹת בְּנִיד עַפְעַפָּיו. - עכשיו, לקראת שיא הוידוי, אנו מבחינים בדרך הארוכה שעברנו מאל הנקמות אל אלת הנחמות . מאל הנקמות היושב על כסא אש והדום רגליו גחלים בוערות לאלת הנחמות שהעלם מפלל לרחף כנשר אש סביב כסאה ומתחנן שתאפשר לו להיות הדום לרגליה. לרבוץ ככלב הדום לרגליה אצל שולי שמלתה ולשמור ניד עפעפה ומשלח אצבעה...

כַּכֶּלֶב אֶרְבַּץ אֵצֶל שׁוּלֵי שִׁמְלָתֵךְ וְאֶשְׁמֹר נִיד עַפְעַפֵּךְ וּמִשְׁלַח אֶצְבָּעֵךְ, אוֹ כַכְּפִיר אֲזַנֵּק אֵלַיִךְ וְאֶסְחָבֵךְ אֶל-אַחַת הַמְּאוּרוֹת... - עכשיו, לקראת שיא הוידוי, הוא מרשה לעצמו להיות הכי נועז... הן נועז מבחינת עוצמת הכפירה (הכפירית) שלו והן נועז מבחינת החשיפה הארוטית והאמירה המפורשת של מאווייו הארוטיים הכמוסים. ממש מרגש עד כמה שתי ההעזות הללו הולכות ביחד!...

עכשיו, בשיא הוידוי, הוא מרגיש שסוף סוף הוא יכול לומר את אשר עם ליבו. אבל כאן המלכוד הגדול...

הוא בורח (כלומר אנחנו בורחים כלומר אני בורח) אל שפת הסמלים ואל שפת האליגוריה. הוא מדבר סחור סחור במדרשים. זהו וידוי. אבל גם בוידוי הזה לא נאמרים דברים מפורשים. אבל כאן ממש בשיא הם מתחילים להיאמר ויחד עם עמודי השחק המתפוררים וכסא אלהים השבור נשברים גם כל כללי הזהירות של הדרשן ירא השמים או של המשורר ירא הארי שמדבר בקודים של גן חיות תנכי... כל הזמן עובר מכלוב האריות לכלוב האילות ומכלוב האילות לכלוב כלבי המדבר ומכלוב כלבי המדבר לכלוב הנמרים ומכלוב הנמרים לכלוב הנשרים העלובים של גן החיות התנכי, נשרים שסירסו להם את הכנפים ולעולם לא יוכלו להמריא לשחקים... הוידוי הטעון הזה לא יוכל להמשיך יותר, הוא כבר נמצא על סף הפיצוץ, תיכף הוא יתפוצץ בשאגות "אש אש אש" ובנות קול מתפוצצות תענינה "אש אש אש"... שוב לא יבואו מאווייו לידי מימוש, שוב לא תבואנה מילותיו לידי פירוש... הכל יישאר סמוי, לכאורה, אבל לא, כי הדברים החלו להיאמר, והרמזים הכל כך מרובים טווים סביבו (סביבנו... סביבי... ) קוּרים כה רבים ומלכודות שלא יוכל (נוכל... אוכל... ) להימלט מהם...

אַת האלוהים שלי, הוא אומר לה, אני הכלב הרובץ אצל שולי שמלתך... אם להיות הדום רגליו של אל כלשהו אעשה זאת באושר ובעונג אין קץ איתך... ככלב ארבץ אצל שולי שמלתך... אפילו ב"עינים הרעבות הללו" הוא לא היה מסוגל לרדת יותר נמוך מה"עופרים הרוטטים הללו"... ההתלהבות והלהט שיש כאן הם התלהבות ולהט דתיים לחלוטין. אש קדש קודחת בו... אש קדש ואש תשוקה, ואין, אין בין שתי האישוֹת הללו כל סתירה... אין בין שתי האישות הללו כל מחיצה... אין בין שתי האישות הללו כל הפרדה...

כי ההפרדה והמחיצה הן נחלת החורבן... הן חלק עיקרי מתוך מזימתו של האויב האכזר מדכא הארוס (לא הרומאים!) להפשיט ערומים מאתים עלמים ומאתים עלמות עמוסי תשוקה וגדושי הורמונים הרמוניים, ולהפריד ביניהם על אי בודד וצחיח... שימותו בחייהם... (גרשון שקד: מצב החורבן נתפס כמצב של מוות בחיים)...