מְגִלַּת הָאֵשׁ פרק ו פסוקים ס-צ - הערות והארות

(ס) וָאֵשֵׁב שָׁם עַל-שְׂפַת הַנַּחַל מַשְׁמִים, עֵינַי בַּמַּיִם וְרֹאשִׁי כָפוּף תַּחַת מַשָּׂא מַחֲשַׁכָּיו, וָאְֱהִי כְּיוֹשֵׁב עַל-פָּרָשַׁת דַּרְכֵי הַקְּלָלָה וְהַבְּרָכָה. (סא) וָאֵרֶא פִתְאֹם אֶת-קְוֻצּוֹתַי בַּמַּיִם כִּי גָּדְלוּ פֶרַע וְכִי-כָבְדוּ, וְהֵן תְּלוּיוֹת וֹמַאֲפִילוֹת עָלַי כְּוִילֹון שֶׁל-נְחָשִׁים שְׁחֹרִים וְזוֹמְמוֹת לְנַפְשִׁי מִקַּרְקַע הַנַּחַל - (סב) וָאֶקְפֹּץ מִמְּקוֹמִי וָאַקְדִּישׁ גַּם תַּלְתַּלַּי לַשָּׁמַיִם, הַכַּף הָכְרָעָה... בְּחֶרְדַּת לֵבָב גִּלִּיתִי אֶת-סוֹדִי לַזָּקֵן וַיְבָרְכֵנִי בְּמַבָּטֵי עֵינָיו וַיְשַׁלְּחֵנִי עִם-הָנֵץ הַחַמָּה יְרוּשָׁלָיְמָה -

וָאְֱהִי כְּיוֹשֵׁב עַל-פָּרָשַׁת דַּרְכֵי הַקְּלָלָה וְהַבְּרָכָה - הצירוף "פרשת דרכי הקללה והברכה" הוא קולאז' ביאליקי טיפוסי של שני צירופים" -"פרשת דרכים" ו"פרשת (ה)קללה והברכה".

הצירוף "פרשת דרכים" איננו מופיע בתנך אלא בספרות חז"ל. והוא מהווה קוד משמעותי בדורו של חיים נחמן. הספר "על פרשת דרכים" של מורו ורבו אחד העם נחשב לאחת היצירות המכוננות של הדור ההוא היושב על פרשת דרכים...את עקבותיו של אחד העם במגילת האש ניתן לראות גם בדרכים צדדיות ועקלקלות ולא רק בפרשת דרכים. ושירו של ח"ן "לאחד העם" הוא אולי אחד השירים שיש בו הכי הרבה מוטיבים גלויים מתוך מגילת האש... לא נטפל כאן בנושא זה... קודם כל נשים לב אל הצירוף "יושב (ת) על פרשת דרכים" כפי שהוא מופיע בכמה אגדות תלמודיות ידועות –

(אמר רבי יהושע בן חנניה) פעם אחת הייתי מהלך בדרך, וראיתי תינוק יושב על פרשת דרכים. ואמרתי לו: באיזה דרך נלך לעיר? אמר לי: זו קצרה וארוכה וזו ארוכה וקצרה. והלכתי בקצרה וארוכה, כיון שהגעתי לעיר מצאתי שמקיפין אותה גנות ופרדיסין, חזרתי לאחורי. אמרתי לו: בני, הלא אמרת לי קצרה? - אמר לי: ולא אמרתי לך ארוכה! - נשקתיו על ראשו, ואמרתי לו: אשריכם ישראל שכולכם חכמים גדולים אתם, מגדולכם ועד קטנכם (בבלי עירובין נג ב) (ראי/ה גם איכה רבה פרשה א)

(יא כו) ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, למה נאמר לפי שנאמר +דברים ל יט+ החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה, שמא יאמרו ישראל הואיל ונתן המקום לפנינו שני דרכים דרך חיים ודרך מות נלך באיזו מהם שנרצה תלמוד לומר +שם /דברים ל יט/+ ובחרת בחיים משל לאחד שהיה יושב על פרשת דרכים והיו לפניו שני שבילים אחד שתחילתו מישור וסופו קוצים ואחד שתחילתו קוצים וסופו מישור והיה מודיע את העוברים ואת השבים ואומר להם אתם רואים את שביל זה שתחילתו מישור כשתים ושלש פסיעות אתם מהלכים במישור וסופו לצאת לקוצים ואתם רואים את שביל זה שתחילתו קוצים כשתים ושלש פסיעות אתם מהלכים בקוצים וסופו לצאת למישור כך אמר להם משה לישראל אתם רואים את הרשעים שמצליחים בעולם הזה כשנים ושלשה ימים הם מצליחים וסופם לתהות באחרונה שנאמר +משלי כד כ+ כי לא תהיה אחרית לרע וגו' ואומר +קהלת ד א+ והנה דמעת העשוקים וגו' ואומר +שם /קהלת/ ד ה+ הכסיל חובק את ידיו וגו' ואומר +משלי ד יט+ דרך רשעים כאפילה אתם רואים צדיקים שמצטערים בעולם הזה כשנים ושלשה ימים הם מצטערים וסופם לשמח באחרונה וכן הוא אומר +דברים ח טז+ להטיבך באחריתך ואומר +קהלת ז ח+ טוב אחרית דבר מראשיתו ואומר +ירמיהו כט יא+ כי אנכי ידעתי את המחשבות אשר אנכי חושב ואומר +משלי ד יח+ ואורח צדיקים כאור נוגה. (ספרי דברים פיסקא נג)

את זו דרש רבי מנחם בר יוסי כי נר מצוה ותורה אור תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור את המצוה בנר לומר לך מה נר אינה מגינה אלא לפי שעה אף מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה ואת התורה באור לומר לך מה אור מגין לעולם אף תורה מגינה לעולם ואומר בהתהלכך תנחה אותך וגו' בהתהלכך תנחה אותך זה העוה"ז בשכבך תשמור עליך זו מיתה והקיצות היא תשיחך לעתיד לבא משל לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפילה ומתיירא מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים ומחיה רעה ומן הליסטין ואינו יודע באיזה דרך מהלך נזדמנה לו אבוקה של אור ניצל מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים ועדיין מתיירא מחיה רעה ומן הליסטין ואינו יודע באיזה דרך מהלך כיון שעלה עמוד השחר ניצל מחיה רעה ומן הליסטין ועדיין אינו יודע באיזה דרך מהלך הגיע לפרשת דרכים ניצל מכולם... מאי פרשת דרכים א"ר חסדא זה ת"ח ויום מיתה רב נחמן בר יצחק אמר זה ת"ח ויראת חטא מר זוטרא אמר זה ת"ח דסלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא (בבלי סוטה כא א)

"... גם בתחום הייעוד האישי נקרע ביאליק בין שתי אופציות מנוגדות: האם עליו להיכנע ליצריו ולהימשך אל דמות העלמה הרוחצת בנהר (משיכה שכמוה כצלילה בתהום האבדון) או שמא עליו לדבוק בייעודו הנזירי שהופכו לאדם נבחר, מורם מעם? ההימשכות אחר מנעמי האהבה עלולה להרחיקו מן הייעוד ולמשכו לכיוונים של רווחת הפרט. והדברים דברי אמת, אך רק חלקה של האמת היה כאן. אמתות רבות ושונות אפשר להסמיך למערכת נסיבות אחת. קשה לומר אם מהלך הדברים היה נכון וראוי יותר אילו נכנע ביאליק לתחנוניה של אירה יאן והלך אחר יצריו. משנכנע לצו המצפון שהכתיב לו להישאר בבית, הוא לא חדל להרהר בתוצאותיה ההיפוטטיות של האופציה שהחמיץ. לו נתממשה אפשרות היפותטית זו היו הלבטים מסתיימים, וביאליק חיבב את יסורי ההתלבטות יותר מאשר את השגת המטרה..." (זיוה שמיר לנתיבה הנעלם עמ' 71)

תְּלוּיוֹת וֹמַאֲפִילוֹת עָלַי כְּוִילֹון שֶׁל-נְחָשִׁים שְׁחֹרִים וְזוֹמְמוֹת לְנַפְשִׁי מִקַּרְקַע הַנַּחַל – לכאן יש להביא את הקטע של אירה יאן על המדוזות ועל בקלין... (למצוא ולהביא)

וָאֵרֶא פִתְאֹם אֶת-קְוֻצּוֹתַי בַּמַּיִם כִּי גָּדְלוּ פֶרַע וְכִי-כָבְדוּ, וְהֵן תְּלוּיוֹת וֹמַאֲפִילוֹת עָלַי כְּוִילֹון שֶׁל-נְחָשִׁים שְׁחֹרִים וְזוֹמְמוֹת לְנַפְשִׁי מִקַּרְקַע הַנַּחַל – וָאֶקְפֹּץ מִמְּקוֹמִי וָאַקְדִּישׁ גַּם תַּלְתַּלַּי לַשָּׁמַיִם - הקטע הזה הוא עיבוד של ח"ן לחלקו הראשון של סיפור תלמודי ידוע המופיע בשבעה (!) מקורות של חז"ל (יותר מכל סיפור תלמודי אחר). הכוונה לסיפור על המפגש בין הנזיר היפה מהדרום ובין שמעון הצדיק. סיפור זה מוכר גם כסיפור נרקיס התלמודי. לא מדובר כאן ברמז מדרשי או בצירוף של שתי מילים המזכירות פסוק – כאן יש לנו עסק עם סיפור תלמודי שבאופן ברור לחלוטין מהווה מקור לסיפור שמספר כאן העלם בהיר העיניים בפני צלמה של העלמה נוגת העיניים. נביא את אחת משבע המקבילות של הסיפור הזה -

אמר (רבי) שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד; פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית את שערך זה הנאה? אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי, הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם, אמרתי לו: רשע! למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה? העבודה, שאגלחך לשמים! מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו: בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל, עליך הכתוב אומר: (במדבר ו) איש... כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' (בבלי נדרים ט ב).

- בסיפור התלמודי מרגיש הרועה מן הדרום שיופיו ותלתליו מאיימים על תומתו – יצרו פוחז עליו ומבקש לאבדו מן העולם. מרוב התאהבות ביופיו והתעסקות במראהו הוא עלול להיסחף אחר יצרו ולעבור עבירה (שלא מפורטת כאן) חמורה כל כך שתעביר אותו מן העולם... הוא פונה שם אל יצרו (או אל בבואתו) ונודר בשבועה (העבודה!) להיות נזיר. כך גם כאן במגילת האש כאן מדובר בעלם בהיר עיניים שיצרו ה"רע" גבר עליו וגרם לו להציץ בנחל ולראות דמות נערה רוחצת ולהחניק את תאוותו ולאכול בעיניו את מחשוף בשרה הלבן ולפרכס את נפשו ברטט שדי בתוליה. הוא שונא את עצמו ומרגיש איום ונורא והוא ירא יראה גדולה מפני עצמו. כך הוא יושב לו מדוכא על שפת הנהר ורואה איך קווצות תלתליו הכבדות נשקפות אליו מתוך המים וזוממות לנפשו כמו וילון של נחשים שחורים. הוא קופץ ממקומו ומחליט להקדיש את תלתליו לשמים. עד כאן הדמיון הברור בין שני הסיפורים. בחלקו השני של שני הסיפורים מתייצבים הנודרים (יפה העיניים מן הדרום בספור התלמודי ובהיר העיניים במגילת האש) בבית המקדש ומביאים קרבנות נזיר ובשיא הטקס מגלחים את נזר נדרם. וכפי שראינו כבר במקרים דומים גם כאן מבליט הדמיון הרב בין שני הסיפורים הללו את השוני העצום שביניהם... שוני עצום זה נעוץ בעצם העובדה שהנזיר בסיפור התלמודי פועל על פי חוק הנזיר המופיע בתורה ואילו הנזיר המתואר כאן איננו פועל כך. כי ברגע שהרועה מהדרום נדר לגלח את שערותיו הוא מתחייב בעצם לתקופה ארוכה של נזירות שבמהלכה אסור לו לגלח את שערותיו. כי כל העניין של הנזירות הוא האיסור לגלח את השיער למשך כל תקופת הנדר. אם נאמר שהרועה מהדרום נדר להיות נזיר לתקופה של שלוש שנים פירושו של דבר שבמשך שלושת השנים הללו אסור לו לגלח את תלתליו היפים והמפתים ועליו לבוא בכל יום אל המעיין (כי הוא ממשיך להיות רועה של עדר אביו כפי שהיה עד הרגע שנדר, שהרי נזיר על פי התורה לא הולך להתבודד וממשיך לעשות בדיוק את מה שעשה קודם מלבד העובדה שאסור לו לשתות יין ואסור לו לגלח את שערו). מסתבר על פי עומק הסיפור התלמודי שעצם הנדר שנדר כפה עליו להתמודד עם יצרו יום יום ולבוא יום יום אל אותו מעיין ולהתבונן בבואתו ובתלתליו שגם הם אולי מאפילים עליו כוילון של נחשים שחורים. ובמשך כל הימים הללו יהיה אסור לו לגלח את תלתליו ולהתמודד עם פיתויי היצר שלו (ולהיווכח תוך כדי התמודדות שהבעיה היא לא בתלתלים... ). בסיפור שיש לנו כאן במגילת האש העניין שונה לחלוטין. מיד לאחר שקופץ העלם ממקומו ומקדיש את תלתליו לשמים הוא מודיע את הדבר לזקן שמרוצה מכך מאד ושולח אותו מיד לירושלים לבית המקדש על מנת להתייצב שם בפני הכהנים והלוויים ולהקריב את קרבנות הנזיר שלו לפני ארי האש על המזבח, ובשיא הטקס לשרוף את נזר נדרו.

התסריט הזה איננו אפשרי על פי חוק הנזיר המתואר בספר במדבר, כי על פי החוק חייב לעבור זמן משמעותי של משך הנדר שבמהלכו אסור לנזיר לגלח את שערו ורק עם תום תקופת הנזירות הוא אמור להתייצב עם קרבנותיו ולגלח את ראש נזרו. במילים אחרות: כמה שעות לאחר שנדר העלם לגלח את תלתליו הוא ממהר במצוות הזקן לירושלים על מנת להקריב את קרבנותיו ולגלח את תלתליו (בְּחֶרְדַּת לֵבָב גִּלִּיתִי אֶת-סוֹדִי לַזָּקֵן וַיְבָרְכֵנִי בְּמַבָּטֵי עֵינָיו וַיְשַׁלְּחֵנִי עִם-הָנֵץ הַחַמָּה יְרוּשָׁלָיְמָה) – הזקן והנער לא פועלים על פי ההלכה והנער, במצות הזקן, נחפז לעלות עם הנץ החמה ירושלימה על מנת לגלח את תלתליו - ההבדל הזה מבליט מאד את דמותו הקפריזית של העלם בהיר העיניים שכל הזמן נע על פני הציר האנכי הנע בין כיבוש פסגת השמים והשגת הגאולה המוחלטת לבין הנפילה הגדולה לתהום השאול ולנהר האבדון.

הרועה יפה העינים בסיפור התלמודי נודר נזירות על מנת ללמוד בדרך הקשה והיומיומית איך להשתלט על הקפריזות שלו. העלם בהיר העיניים לעומת זאת קופץ יום אחד ממקומו ומחליט לגלח את כל תלתליו, ולמחרת, לאחר שכל תלתליו עולים באש הוא שוקע בדכאון עמוק אל מול ראשו המגולח ומתאבל אבל כבד על תלתליו פאר עלומיו... ברור, אם כך, שהעלם בהיר העיניים איננו פועל על פי חוק הנזיר שבתורה וגם לא על פי הבנת הנקרא המתבקשת מהסיפור התלמודי. מה שקורה כאן הוא עוד מהפך מדרשי נועז של ח"ן שלא רק עושה שימוש גלוי בסיפור התלמודי אלא גם בפרטים מאד מדויקים בתורה המתארים את תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו -

וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וְהִקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ לַיהוה כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ תָמִים אֶחָד לְעֹלָה וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד תָּמִים לִשְׁלָמִים:

וְסַל מַצּוֹת סֹלֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם: וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן לִפְנֵי יהוה וְעָשָׂה אֶת חַטָּאתוֹ וְאֶת עֹלָתוֹ: וְאֶת הָאַיִל יַעֲשֶׂה זֶבַח שְׁלָמִים לַיהוה עַל סַל הַמַּצּוֹת וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת מִנְחָתוֹ וְאֶת נִסְכּוֹ: וְגִלַּח הַנָּזִיר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶת רֹאשׁ נִזְרוֹ וְלָקַח אֶת שְׂעַר רֹאשׁ נִזְרוֹ וְנָתַן עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר תַּחַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים: וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַזְּרֹעַ בְּשֵׁלָה מִן הָאַיִל וְחַלַּת מַצָּה אַחַת מִן הַסַּל וּרְקִיק מַצָּה אֶחָד וְנָתַן עַל כַּפֵּי הַנָּזִיר אַחַר הִתְגַּלְּחוֹ אֶת נִזְרוֹ: וְהֵנִיף אוֹתָם הַכֹּהֵן תְּנוּפָה לִפְנֵי יהוה קֹדֶשׁ הוּא לַכֹּהֵן עַל חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְעַל שׁוֹק הַתְּרוּמָה וְאַחַר יִשְׁתֶּה הַנָּזִיר יָיִן: זֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר אֲשֶׁר יִדֹּר קָרְבָּנוֹ לַיהוה עַל נִזְרוֹ מִלְּבַד אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ כְּפִי נִדְרוֹ אֲשֶׁר יִדֹּר כֵּן יַעֲשֶׂה עַל תּוֹרַת נִזְרוֹ (במדבר ו יג-כא). - התורה בפרשת נזיר מתארת בפירוט יחסית את הפולחן שמתחולל ביום מלאת ימי נזרו של הנזיר.

יְרוּשָׁלָיְמָה - הוא מספר לעלמה את זכרונותיו מהימים שלפני החורבן. כשבית המקדש היה בנוי וברגע שהוא נדר נדר נזיר הוא התייצב למחרת בבית המקדש עם כל כהניו ותפארתו... יש לו זכרון של העידן הטרום-חורבני. החורבן, לפיכך, היא חוויה אישית שכל אחד חווה במהלך חייו...

(סג) וָאָבֹא בְּשַׁעֲרֵי אֱלֹהִים וְזֶבַח וּמִנְחָה בְּיָדִי. (סד) וָאֵרֶא אֶת-הֵיכַל קָדְשׁוֹ, תִּפְאֶרֶת בַּחוּרָיו וְכֹהֲנָיו, וְאֶת-תְּשׁוּאוֹת חֲצֵרָיו רָאִיתִי - וְלֹא-קָמָה בִי רוּחַ. (סה) וָאֲגַלַּח אֶת-רֹאשׁ נִזְרִי עַל-דַּם זִבְחִי, וָאַשְׁלִיךְ אֶת-קְוֻצֹּותַי לִפְנֵי אֲרִי הָאֵשׁ עַל-הַמִּזְבֵּחַ (סו) וּבִן רֶגַע עָלוּ תַּלְתַּלַּי בְּלַהַב הַזֶּבַח הַשָּׁמַיְמָה וּפְאֵר עֲלוּמַי הָיָה לְאֵפֶר, רֵיחַ נִיחוֹחַ לַיְיָ... (סז) גַּל שָׁחֹר כַּעֲשַׁן הַמַּעֲרָכָה וּכְשִׂנְאַת הַמָּוֶת זִנֵּק פִּתְאֹם מִנַּפְשִׁי הַשְּׂרוּפָה וַיַּחֲשֵׁךְ עֵינַי, (סח) וָאֹמַר לִשְׁאֹג כָּאֲרִי - וְאוּלָם בָּרֶגַע הַזֶּה הֵצִיפָה עָלַי לַהֲקַת הַלְּוִיִּם יָם שֶׁל-זִמְרָה וַיִּסְחָפֵנִי, וַיְכַס שְׁאוֹן הַחֲצֹצְרוֹת וְהֶמְיַת הַנְּבָלִים אֶת-שַׁאֲגַת נְעוּרָי, וּלְבָבִי תָעָה וַיֹּאבַד בְּרַעַשׁ הַתֻּפִּים וְהַצֶּלְצָלִים. (סט) וָאֶתְנַפֵּל בְּלֹא-כֹחַ לִפְנֵי הַכֹּהֵן הַיָּשִׁישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים, וָאֶכְבֹּשׁ רֹאשִׁי בְּשׁוּלֵי מְעִילוֹ בֵּין הַפַּעֲמוֹנִים וְהָרִמּוֹנִים, וָאֵבְךְּ, וָאֶתְוַדֶּה, וָאֵבְךְּ -

וָאָבֹא בְּשַׁעֲרֵי אֱלֹהִים - כשהוא אומר כאן " וָאָבֹא בְּשַׁעֲרֵי אֱלֹהִים" אנו מהלכים עמו בחיל וברעדה בבית האלהים הזה וחשים בכל הפאר וההוד והעוצמה והאימה הקורנים ממנו - וָאֵרֶא אֶת-הֵיכַל קָדְשׁוֹ, תִּפְאֶרֶת בַּחוּרָיו וְכֹהֲנָיו, וְאֶת-תְּשׁוּאוֹת חֲצֵרָיו רָאִיתִי... כל הנומינוזי והטרמנדום של רודולף אוטו מיתמרים מתוך התיאור הזה... אבל בעוד כמה פסוקים הוא ישבור את כל הכלים הקדושים ואת כל השערים הנשגבים ויכריז ברוב חוצפתו "כִּי הִנֵּה פּוֹר הִתְפּוֹרְרוּ עַמּוּדֵי שַׁחַק, וְהֵיכַל יְיָ חָרֵב, וְכִסְאוֹ נִשְׁבָּר, וְשַׁעַר אֱלֹהִים הָיָה לְשַׁעַר הָאַשְׁפֹּת... (להמשיך)

וְלֹא-קָמָה בִי רוּחַ - וַתֹּאמֶר (רחב) אֶל הָאֲנָשִׁים יָדַעְתִּי כִּי נָתַן יְקֹוָק לָכֶם אֶת הָאָרֶץ וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם: כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ יְקֹוָק אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחֹן וּלְעוֹג אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם: וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם כִּי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת (יהושע ב ט-יא)

וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כָּל מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן יָמָּה וְכָל מַלְכֵי הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר עַל הַיָּם אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ יְקֹוָק אֶת מֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עַד עברנו עָבְרָם וַיִּמַּס לְבָבָם וְלֹא הָיָה בָם עוֹד רוּחַ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (יהושע ה א)

ר"א אומר: קריעת ים סוף שמע ובא, שנא': +יהושע ה+ ויהי כשמוע כל מלכי האמורי, ואף רחב הזונה אמרה לשלוחי יהושע: +יהושע ב'+ כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף. מאי שנא התם דכתיב+: +יהושע ה+ ולא היה בם עוד רוח, ומ"ש הכא דקאמר: +יהושע ב+ ולא קמה עוד רוח באיש? – דאפילו אקשויי נמי לא אקשו. דאמר מר: אין לך כל שר ונגיד שלא בא על רחב הזונה. אמרו: בת י' שנים היתה כשיצאו ישראל ממצרים, וזנתה [כל] מ' שנה שהיו ישראל במדבר, אחר נ' שנה נתגיירה, אמרה: יהא מחול לי בשכר חבל חלון ופשתים. (בבלי זבחים קטז א-ב) רש"י: דאפי' אקשויי - אבר לתשמיש לא אקשו והיא שהיתה יודעת בדבר אמרה לשלוחי יהושע בלשון זה....

מהגמרא המטורפת הזאת על "ולא קמה רוח באיש" עולה עניין הדיכוי המיני כתוצאה של פחד גדול וחרדה. יש כאן פנטזיה מדהימה שמדברת על כך שבמשך כל ארבעים השנים שבני ישראל הלכו במדבר כל הגברים בכל אומות העולם היו אימפוטנטים מרוב פחד ויראה מכל מה שעשה אלהים לפרעה ולכל ולמצרים. רחב היתה הזונה העולמית באותם ארבעים שנה (מגיל עשר עד חמשים) וכל הגברים האימפוטנטים באו אליה. מה לכל האינפורמציה המופרעת הזאת ולעובדה שכאן, במגילה, מתוודה העלם שלא קמה בו עוד רוח? ... הרי כל כך הרבה דיברו דן מירון ועדי צמח ועוד רבים על כך שכל הגילוח הזה של התלתלים הוא בעצם דיכוי המיניות הגברית. הוא בא למקדש אל אלהים הנורא ואז הוא טובע במין טביעת ים סוף והוא מנסה להפעיל את כוחו אבל לא קמה בו רוח – כמו שמשון – מחלפותיו גולחו, הוא הפך להיות אריה פתטי ומגולח... המעשה הזה שהוא עושה עם עצמו – מיצוי הנזירות עד תום הוא מעשה של הקרבת המיניות שלו של הפיכתו לגבר שלא קמה בו עוד רוח... (לפתח)

וָאֲגַלַּח אֶת-רֹאשׁ נִזְרִי - אָמְנָם נְגֹאֲלוּ עַתָּה חַיַּי וָאֲחַלֵּל בְּמוֹ-יָדִי רֹאשׁ נִזְרִי,שָׁכַחְתִּי הַמְסִלּוֹת לֵאלֹהָי וְשַׁעֲרֵי רַחֲמָיו לֹא אֶדְפֹּק, אָזְנַי אֲטוּמוֹת לִקְרִיאוֹתָיו וְעֵינַי עֲצוּמוֹת לְרִמְזֵי קָדְשׁוֹ, נָזוּף הָיִיתִי לְשָׁמָיו וּמְנֻדֶּה לְכוֹכְבֵי אוֹרָם, לֹא-יַכִּירֵנִי עוֹד צִיץ הַבָּר וְשִׁבֹּלֶת שָׂדֶה לֹא-תְבָרְכֵנִי, נָזֹרוּ מֵעָלַי חֶזְיוֹנוֹתַי וְרוּחִי הִתְנַכְּרָה לִי (אחד אחד ובאין רואה, חשון תרע"ו)

וַיִּסְפֹּק הַתֹּמֶר אֶת- סַנְסִנָּיו הָרְצוּצִים וַיַּעַן תַּמְרוּרִים: אַלְלַי, אַלְלַי, אֵיכֶן, כַּפּוֹתַי, אֵיכֶן, פֹּארוֹתָי?

אֵי חֹסֶן קוֹמָתִי וְחָזְקִי, תְּנוּבָתִי הַטּוֹבָה עִם דִבְשִׁי וּמָתְקִי? שָׁדָד הַסַּעַר אַדַרְתִּי, הִשְׁלִיך רֹאשׁ נִזְרִי וַיָּסַר תִּפְאַרְתִּי, וְעַתָּה שַׁחֹתִי לָאָרֶץ הָשְׁבַּרְתִּי – אַלְלַי, אַלְלַי! (מתוך המלך דוד במערה, פרק ב)

וָאֲגַלַּח אֶת-רֹאשׁ נִזְרִי עַל-דַּם זִבְחִי - וְגִלַּח הַנָּזִיר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶת רֹאשׁ נִזְרוֹ וְלָקַח אֶת שְׂעַר רֹאשׁ נִזְרוֹ וְנָתַן עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר תַּחַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים (במדבר ו יח) – ח"ן כקרבן - הוא מקריב את עצמו הוא מקריב את האיל שבו. העניין הזה של ראיית עצמו כקרבן הוא מרכזי ביותר בעולמו של ח"ן. למשל - וִיהִי מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר יָבֹא אַחֲרָי,וִיהִי בֶן-חוֹרִין וִישַׁר קוֹמָה מִמֶּנִּי, וְאִם-שִׁבְעָתַיִם יִיפוּ חַיָּיו מֵחַיָּי, וְאִם יָבִין וְלֹא-יָבִין לְכָל-הֲגִיגִי – אַחַת אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחָד: לַהֲמוֹן לִבִּי לֹא-יָבוּז וּבְמַכְאוֹב נַפְשִׁי לֹא-יִתְעַלָּל. בָּדָד, בַּאֲשֶׁר יְהִי, עִם סֵפֶר חַיַּי יִתְיַחֵד וּבִבְלוֹאָיו יַשְׁקִיעַ רֹאשׁוֹ, וְשָׁתָה אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַמְּרוֹרוֹת הָהֵם, וּבָאוּ כְּזֶפֶת בּוֹעֵרָה בְּעַצְמוֹתָיו, לְהַכּוֹת לִבּוֹ בְּשִׁגָּעוֹן וּלְהַעֲלוֹת מִמַּעֲמַקָּיו שַׁאֲגַת נִצְלֶה חַי עַל-גֶּחָלָיו. (ויהי מי האיש, ח"ן, 1911) – הוא יודע בשני השירים הללו שהוא קרבן נצלה חי על גחליו... הוא איל זבוח... והוא גם יודע שלא הצליח להשתחרר מתחושת הקרבן המהותית הזאת (מעניינת ביותר הפניה שלו אל האיש שיחיה ביום מן הימים שיהיה בן חורין – לא משועבד בעבדות מצרים כמוהו – בעבדות ההפרדה וההישרפות כקרבן... האם יכול מישהו כזה להבין בכלל לנפשו השרופה של הקרבן, או שאם הוא בן חורין זה סימן שמעולם לא חש את תחושת הקרבן – ואולי בן חורין הוא רק מי שהיה עבד – מי שהיה קרבן – ויצא מזה – האם אפשר לצאת מזה?... ) . דוגמה נוספת: נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר, נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא, לֹא שְׁאִלְתִּיו מֵאִישׁ, לֹא גְנַבְתִּיו – כִּי מִמֶּנִּי וּבִי הוּא. וְתַחַת פַּטִּישׁ צָרוֹתַי הַגְּדוֹלוֹת כִּי יִתְפּוֹצֵץ לְבָבִי, צוּר-עֻזִּי, זֶה הַנִּיצוֹץ עָף, נִתָּז אֶל-עֵינִי, וּמֵעֵינִי – לַחֲרוּזִי. וּמֵחֲרוּזִי יִתְמַלֵּט לִלְבַבְכֶם, וּבְאוּר אֶשְׁכֶם הִצַּתִּיו, יִתְעַלֵּם,

וְאָנֹכִי בְּחֶלְבִּי וּבְדָמִי אֶת-הַבְּעֵרָה אֲשַׁלֵּם (לא זכיתי באור מן ההפקר, תרס"ב)

אבל כמו במוטיבים מרכזיים אחרים גם נושא ראיית עצמו כקרבן עולה כבר באגרות הנעורים שלו, למשל - ... על חטא שחטאו אבותי באונס וברצון, ועל חטא שחטאו לפני באימוץ הלב ; על חטא שחטאו לפני בבלי דעת, ועל חטא שחטאו לפני בגלוי שבסתר… ועל חטא שחטאו לפני בדעת ובמרמה, ועל חטא שחטאו הורי ומורי בזלזולי, ועל חטא שחטאו בחוזק יד, ועל חטא שחטאו בטפשות הלב, ועל חטא שחטאתי ביודעים ובלא יודעים, ועל כלם אלוה סליחות סלח להם, מחל להם, כפר להם. ועל חטאים שאני עולה עליהם עולה כליל ... ועל חטאים שלא אני חיב עליהם חטאת… ועל חטאים שנתחיבתי עליהם רק יורד ויורד …(אגרת א, תר"ן, עמ' כ)

עוד על הקרבן ב"המתמיד" - "הוֹ, תָּנוּ רַבָּנָן – מִי-יֵדַע יָדֹעַ אִם לֹא, כִּי אַקְרִיבָה אֶת-נַפְשִׁי וּמְאֹדִי עַל מִזְבַּח הַתּוֹרָה, אָז מִן הַמִּקְצֹעַ אֶתְרוֹמֵם וּמָלְאָה הָאָרֶץ כְּבוֹדִי?" "הוֹ, תָּנוּ רַבָּנָן – גַּם רַבִּי עֲקִיבָא עַד שְׁנַת הָאַרְבָּעִים רֵיק הָיָה וָבָעַר, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל בֵּית הַיְשִׁיבָה וַיְהִי נֵס לְעַמּוֹ – וַאֲנִי עוֹדֶנִּי נָעַר". "אֲדֹנָי, קַח מַה-תִּקָּח! אֶת חֶלְבִּי וְדָמִי – נִשְׁבַּעְתִּי בְךָ וּבְתוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה, אִם אֶחְשׂךְ נִיד שְׂפָתַי וּלְקוֹלִי יִהְיֶה דֳמִי, אִם אָמוּשׁ מִמְּקוֹמִי, מִקְצֹעִי אֶטֹּשָׁה, אִם-יֵדַע לְבָבִי מַרְגֹּעַ וּלְעֵינִי שְׁנָת אֶתֵּן – עַד צְמָאִי לִדְבָרְךָ אֶשְׁבּוֹרָה: הַשַּׁחַר יְעִירֵנִי, חֲצוֹת לַיִל תְּיַשְׁנֵנִי, עַד אֶגְמֹר הַשַּׁ"ס וְחָכַמְתִּי בַּתּוֹרָה – וּבְכֵן – אָמַר רָבָא... " וּמְלֵא עֹז נַעֲלָה קוֹל צָלוּל יְזַעְזַע הָאַוֵּיר בִּסְעָרָה – כִּמְדֻמֶּה לִי, שָׁם עַל-הָאָרוֹן מִלְמַעְלָה כִּשְׂחוֹק צַדִּיק תָּמִים הוֹפִיעָה נְהָרָה – הַשְּׁכִינָה תִתְעַנֵּג עַל-הֶבֶל פִּי תִינוֹק. אוֹ אוּלַי הִיא תִלְעַג לְקָרְבְּנוֹתֶיהָ, הַקֹּבְרִים חַיֵּיהֶם בַּמַּחְשָׁךְ, בַּצִּינוֹק, הַמֹּסְרִים בִּגְבוּרָה אֶת-נַפְשָׁם עָלֶיהָ? (מתוך "המתמיד", תרס"א)

[1]וּפְאֵר עֲלוּמַי הָיָה לְאֵפֶר - רוּחַ אֲדֹנָי יהוה עָלָי יַעַן מָשַׁח יהוה אֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים שְׁלָחַנִי לַחֲבֹשׁ לְנִשְׁבְּרֵי לֵב לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר וְלַאֲסוּרִים פְּקַח קוֹחַ: לִקְרֹא שְׁנַת רָצוֹן לַיהוה וְיוֹם נָקָם לֵאלֹהֵינוּ לְנַחֵם כָּל אֲבֵלִים: לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן תַּחַת אֵבֶל מַעֲטֵה תְהִלָּה תַּחַת רוּחַ כֵּהָה וְקֹרָא לָהֶם אֵילֵי הַצֶּדֶק מַטַּע יהוה לְהִתְפָּאֵר: וּבָנוּ חָרְבוֹת עוֹלָם שֹׁמְמוֹת רִאשֹׁנִים יְקוֹמֵמוּ וְחִדְּשׁוּ עָרֵי חֹרֶב שֹׁמְמוֹת דּוֹר וָדוֹר (ישעיה סא א-ד)

וּבִן רֶגַע עָלוּ תַּלְתַּלַּי בְּלַהַב הַזֶּבַח הַשָּׁמַיְמָה וּפְאֵר עֲלוּמַי הָיָה לְאֵפֶר, רֵיחַ נִיחוֹחַ לַיְיָ... – הריח הניחוח להשמ הוא ריח של אפר וריח של שיער חרוך... האש עושה לו את זה יותר מכל דבר אחר וריח האש הוא הריח הממסטל ביותר... כל ההבדל שבעולם בין הרֵיחַ נִיחוֹחַ לַיְיָ המתואר כאן לבין "וַיְהִי זִכְרֵךְ חָרוּת לְנֶגֶד עֵינַי בְּאֵשׁ לְבָנָה, וָאָרִיחַ אֶת-רֵיחַ נִיחוֹחֵךְ גַּם מֵחִידוֹת יַלְדוּתִי הָרְחוֹקָה... " – (להמשיך)

גַּל שָׁחֹר כַּעֲשַׁן הַמַּעֲרָכָה - תניא: חמשה דברים נאמרו באש של מערכה: רבוצה כארי, וברה כחמה, ויש בה ממש, ואוכלת לחין כיבשין, ואינה מעלה עשן!... (בבלי יומא כא ב) – אחד מחמשת המאפיינים המיוחדים לאש המערכה היא העובדה שהיא אינה מעלה עשן כלל, ואילו כאן מה שמאפיין אותה יותר מכל הוא " גַּל שָׁחֹר כַּעֲשַׁן הַמַּעֲרָכָה"... כל ההבדל שבעולם בין האש הלבנה המאפיינת את העלמה/אילת השחר לבין גל העשן השחור המיתמר כאן. ההבדל נובע בין השאר מהעובדה שריח הניחוח שלה הוא ריח ניחוח של אש לבנה ואילו ריח הניחוח ליי מדיף גל שחור כעשן המערכה וכשנאת המוות... – וַיְהִי זִכְרֵךְ חָרוּת לְנֶגֶד עֵינַי בְּאֵשׁ לְבָנָה, וָאָרִיחַ אֶת-רֵיחַ נִיחוֹחֵךְ גַּם מֵחִידוֹת יַלְדוּתִי הָרְחוֹקָה... בהקשר הזה נכון יהיה יותר להביא גרסה שונה קצת לגרסת הבבלי מיומא על חמשת הדברים שנאמרו באש המערכה - חמישה דברים נאמרו באש של שמים (!) (מערכה): לבנה כחמה, רבוצה כארי, ויש בה מים, ואינה מעלה עשן, ואוכלת לחים ויבשים (יומא כ"א:). (אוצר המדרשים רבינו הקדוש עמוד 511) – מההשוואה כאן עולה בבירור כי ברגע שריפת הנפש והקרבת התלתלים נוכח העלם לדעת בבירור איזו אש מערכה היא האש האמיתית ואיזו היא מזויפת, ובמילים אחרות: איזה מבין שני האלים עובר את מבחן האש – אל המקדש השרוף או אלת האהבה הלוא היא אילת השחר או העלמה...

מִנַּפְשִׁי הַשְּׂרוּפָה - מחזיר אותנו לכל העניין בהתחלה של רוּחַ אַפָּם חוּטֵי אֵשׁ וְהֶבֶל פִּיהֶם שְׂרֵפַת נְשָׁמָה (מגילת האש פרק ד) ולכל העניין של שריפת נשמתם של נדב ואביהוא... וגם לבית הבא ב"הכניסיני תחת כנפך" - וְעוֹד רָז אֶחָד לָךְ אֶתְוַדֶּה: נַפְשִׁי נִשְׂרְפָה בְלַהֲבָהּ; אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם – מַה-זֹּאת אַהֲבָה?

ושוב לאגרת הנעורים הראשונה והמצמררת - עודני עול ימים, מלאתי עלומים, וכבר כזקן שבעתי ממרורים ותלאה, מוחי כבר קרוע לעשרה קרעים, אש הטבע נכבה בקרבי, ואש זרה תאכל עד שאול. הוי! אוד עשן אנכי, תוכי נחר וסביבותי לחכה האש... (אגרת א תר"ן, עמ' יט)

וָאֹמַר לִשְׁאֹג כָּאֲרִי - הוא רוצה לשאוג כארי אבל הוא לא יכול כי הוא ארי מגולח... וגם ארי האש שלפניו הפך להיות ארי מגולח כי ההיכל צר מאחוריו ורחב מלפניו ודומה לארי – הסיבה שההיכל דומה לארי היא בגלל שיש לו רעמה גדולה, אבל עכשיו הוא גילח את פאר רעמתו והוא רוצה לשאוג אבל איננו מסוגל לשאוג...

יש כאן כמובן גם קריאה סרקסטית ביותר של ה"גוריא דנורא" המתואר בבבלי יומא כאשר הייתה שעת חסד ותפסו את יצר הרע של העבודה זרה, ומצאו אותו בדמותו של גוריא דנורא (ארי אש) החבוי בקדש הקדשים - (נחמיה ט) ויצעקו אל ה' אלהים בקול גדול מאי אמור? - אמר רב ואיתימא רבי יוחנן: בייא, בייא! היינו האי דאחרביה למקדשא, וקליה להיכליה, וקטלינהו לכולהו צדיקי, ואגלינהו לישראל מארעהון, ועדיין מרקד בינן. כלום יהבתיה לן אלא לקבולי ביה אגרא - לא איהו בעינן. ולא אגריה בעינן. נפל להו פיתקא מרקיעא, דהוה כתב בה אמת. אמר רב חנינא, שמע מינה: חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת. אותיבו בתעניתא תלתא יומין ותלתא לילואתא, מסרוהו ניהליהו. נפק אתא כי גוריא דנורא מבית קדשי הקדשים. אמר להו נביא לישראל: היינו יצרא דעבודה זרה, שנאמר +זכריה ה+ ויאמר זאת הרשעה. בהדי דתפסוה ליה אשתמיט ביניתא ממזייא, ורמא קלא, ואזל קליה ארבע מאה פרסי. אמרו: היכי נעביד? דילמא חס ושלום מרחמי עליה מן שמיא. אמר להו נביא: שדיוהו בדודא דאברא, וחפיוהו לפומיה באברא, דאברא משאב שאיב קלא, שנאמר +זכריה ה+ ויאמר זאת הרשעה וישלך אתה אל תוך האיפה וישלך את אבן העופרת אל פיה (בבלי יומא סט ב) - בסיפור הזה תפסו את ארי האש שהוא יצר הרע של עבודה זרה. הוציאו אותו מקדש הקדשים וכשתלשו מרעמתו שערה אחת הלך קול שאגתו למרחק של ארבע מאות פרסה, והשאגה הייתה כל כך חזקה ומצמררת, ואילו הוא, שגילחו לו את כל רעמת תלתליו, לא הצליח להפיק מעצמו אפילו שאגה אחת... הוא פתטי כמו ארי מגולח... כמו חתול על המזבח - "אָז יִדְעַךְ שְׁבִיב אֶשְׁכֶם הָאַחֲרוֹן שֶׁעָמַם, וְנֶאֱלַם מִקְדַּשְׁכֶם וְנִשְׁכַּח הֶהָמוֹן; וַעֲלֵי-מְעִי מִזְבַּח לְבַבְכֶם שֶׁשָּׁמַם יְיֵלִיל וִיפַהֵק חֲתוּל הַשִּׁמָּמוֹן." (מתוך "על לבבכם ששמם" לביאליק)

הֵצִיפָה עָלַי לַהֲקַת הַלְּוִיִּם יָם שֶׁל-זִמְרָה וַיִּסְחָפֵנִי ממש תיאור של טביעה. הדימויים כמובן לקוחים מעולם הניגון והתפילה אבל הם מחזירים את העלם אל תיאור הטביעה שאותה הדחיק כאשר לא זו בלבד שלא קפץ עם יתר העלמים למים כדי להציל את העלמות אלא שהתעלם מכל המראה הזה והמשיך להביט שמימה. עכשיו מציפה אותו להקת הלוויים ים של זמרה והוא נסחף אל מות נעוריו כמו כל העלמים והעלמות...

שְׁאוֹן הַחֲצֹצְרוֹת הטביעה במצולות נמשכת. הוא שוקע בים של קולות וצלילים ורעשים. אל כל הבליל הזה מצטרף שאון החצוצרות וממשיך לטלטל אותנו. המלה "שאון" היא כמובן רעש גדול מאד אבל "שאון הוא גם אחד משבעת השמות של הגיהנום, ממש כמו אבדון, שאול וצלמות. הוא שב בווידויו לבית המקדש כדי לטבוע באבדון שלו...

וְהֶמְיַת הַנְּבָלִים - גם הצירוף הזה מדבר אלינו בלשון ערומים. המית הנבלים, ממש כמו שאון החצוצרות, זה כמובן צלילים שמפיקים כלי נגינה, אבל "נבלים" הם גם נוכלים נבזיים, ויש כאן יותר מרמז למה שיטען העלם במשפטים הבאים של הוידוי - הנה התל התלו בי השמים ויכלו בצדקת רמיה עלומיי... השמים שכילו בצדקת רמיה עלומיי (הכוכבים רימו אותי) מתגלמים בדמותם של כוהנים לוויים ויתר סוכני דת שסוחפים אותו ברוב נבלותם ומטביעים אותו בים האשליה האנכי שלהם ומדממים את שאגת נעוריו...

וְהֶמְיַת הַנְּבָלִים - שְׁאוֹל מִתַּחַת רָגְזָה לְךָ לִקְרַאת בּוֹאֶךָ עוֹרֵר לְךָ רְפָאִים כָּל עַתּוּדֵי אָרֶץ הֵקִים מִכִּסְאוֹתָם כֹּל מַלְכֵי גוֹיִם: כֻּלָּם יַעֲנוּ וְיֹאמְרוּ אֵלֶיךָ גַּם אַתָּה חֻלֵּיתָ כָמוֹנוּ אֵלֵינוּ נִמְשָׁלְתָּ: הוּרַד שְׁאוֹל גְּאוֹנֶךָ הֶמְיַת נְבָלֶיךָ תַּחְתֶּיךָ יֻצַּע רִמָּה וּמְכַסֶּיךָ תּוֹלֵעָה (ישעיהו יד ט-יא)

רש"י: המית נבליך - נבלים וכנורות שהיו מזמרים לפניך ויש לפתור המית נבליך המית בני נבל עושי נבלה שבחיילותיך ומדומה אני שבמסורה הגדולה חיבר את זה ואת זמרת נבלים (שם /עמוס/ ה) באלף בית של ב' לשונות:

הוֹי הַמִּתְאַוִּים אֶת יוֹם יְקֹוָק לָמָּה זֶּה לָכֶם יוֹם יְקֹוָק הוּא חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר: כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי וּפְגָעוֹ הַדֹּב וּבָא הַבַּיִת וְסָמַךְ יָדוֹ עַל הַקִּיר וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ: הֲלֹא חֹשֶׁךְ יוֹם יְקֹוָק וְלֹא אוֹר וְאָפֵל וְלֹא נֹגַהּ לוֹ: שָׂנֵאתִי מָאַסְתִּי חַגֵּיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּעַצְּרֹתֵיכֶם: כִּי אִם תַּעֲלוּ לִי עֹלוֹת וּמִנְחֹתֵיכֶם לֹא אֶרְצֶה וְשֶׁלֶם מְרִיאֵיכֶם לֹא אַבִּיט: הָסֵר מֵעָלַי הֲמוֹן שִׁרֶיךָ וְזִמְרַת נְבָלֶיךָ לֹא אֶשְׁמָע: וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן (עמוס ה יח-כד)

יום יהוה הוא לילה שחור. המית הנבלים היא מעשה הנבלה הגדול שעושים כהני השטנזיר לעלם...

[1] וָאֶתְנַפֵּל בְּלֹא-כֹחַ לִפְנֵי הַכֹּהֵן הַיָּשִׁישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים - (ב) וְהִנֵּה שִׁשָּׁה אֲנָשִׁים בָּאִים מִדֶּרֶךְ שַׁעַר הָעֶלְיוֹן אֲשֶׁר מָפְנֶה צָפוֹנָה וְאִישׁ כְּלִי מַפָּצוֹ בְּיָדוֹ וְאִישׁ אֶחָד בְּתוֹכָם לָבֻשׁ בַּדִּים וְקֶסֶת הַסֹּפֵר בְּמָתְנָיו וַיָּבֹאוּ וַיַּעַמְדוּ אֵצֶל מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת:(ג) וּכְבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נַעֲלָה מֵעַל הַכְּרוּב אֲשֶׁר הָיָה עָלָיו אֶל מִפְתַּן הַבָּיִת וַיִּקְרָא אֶל הָאִישׁ הַלָּבֻשׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר קֶסֶת הַסֹּפֵר בְּמָתְנָיו: ד) וַיֹּאמֶר יהוה אֵלָיו עֲבֹר בְּתוֹךְ הָעִיר בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְהִתְוִיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים עַל כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בְּתוֹכָהּ:(ה) וּלְאֵלֶּה אָמַר בְּאָזְנַי עִבְרוּ בָעִיר אַחֲרָיו וְהַכּוּ אַל תָּחֹס עֵינְכֶם וְאַל תַּחְמֹלוּ:(ו) זָקֵן בָּחוּר וּבְתוּלָה וְטַף וְנָשִׁים תַּהַרְגוּ לְמַשְׁחִית וְעַל כָּל אִישׁ אֲשֶׁר עָלָיו הַתָּו אַל תִּגַּשׁוּ וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ וַיָּחֵלּוּ בָּאֲנָשִׁים הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר לִפְנֵי הַבָּיִת:(ז) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם טַמְּאוּ אֶת הַבַּיִת וּמַלְאוּ אֶת הַחֲצֵרוֹת חֲלָלִים צֵאוּ וְיָצְאוּ וְהִכּוּ בָעִיר:(ח) וַיְהִי כְּהַכּוֹתָם וְנֵאשֲׁאַר אָנִי וָאֶפְּלָה עַל פָּנַי וָאֶזְעַק וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי יהוה הֲמַשְׁחִית אַתָּה אֵת כָּל שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל בְּשָׁפְכְּךָ אֶת חֲמָתְךָ עַל יְרוּשָׁלִָם:(ט) וַיֹּאמֶר אֵלַי עֲוֹן בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה גָּדוֹל בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ דָּמִים וְהָעִיר מָלְאָה מֻטֶּה כִּי אָמְרוּ עָזַב יהוה אֶת הָאָרֶץ וְאֵין יהוה רֹאֶה:(י) וְגַם אֲנִי לֹא תָחוֹס עֵינִי וְלֹא אֶחְמֹל דַּרְכָּם בְּרֹאשָׁם נָתָתִּי:(יא) וְהִנֵּה הָאִישׁ לְבֻשׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר הַקֶּסֶת בְּמָתְנָיו מֵשִׁיב דָּבָר לֵאמֹר עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי: (א) וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה אֶל הָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ הַכְּרֻבִים כְּאֶבֶן סַפִּיר כְּמַרְאֵה דְּמוּת כִּסֵּא נִרְאָה עֲלֵיהֶם:(ב) וַיֹּאמֶר אֶל הָאִישׁ לְבֻשׁ הַבַּדִּים וַיֹּאמֶר בֹּא אֶל בֵּינוֹת לַגַּלְגַּל אֶל תַּחַת לַכְּרוּב וּמַלֵּא חָפְנֶיךָ גַחֲלֵי אֵשׁ מִבֵּינוֹת לַכְּרֻבִים וּזְרֹק עַל הָעִיר וַיָּבֹא לְעֵינָי:(ג) וְהַכְּרֻבִים עֹמְדִים מִימִין לַבַּיִת בְּבֹאוֹ הָאִישׁ וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת הֶחָצֵר הַפְּנִימִית:(ד) וַיָּרָם כְּבוֹד יהוה מֵעַל הַכְּרוּב עַל מִפְתַּן הַבָּיִת וַיִּמָּלֵא הַבַּיִת אֶת הֶעָנָן וְהֶחָצֵר מָלְאָה אֶת נֹגַהּ כְּבוֹד יהוה:(ה) וְקוֹל כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים נִשְׁמַע עַד הֶחָצֵר הַחִיצֹנָה כְּקוֹל אֵל שַׁדַּי בְּדַבְּרוֹ:(ו) וַיְהִי בְּצַוֹּתוֹ אֶת הָאִישׁ לְבֻשׁ הַבַּדִּים לֵאמֹר קַח אֵשׁ מִבֵּינוֹת לַגַּלְגַּל מִבֵּינוֹת לַכְּרוּבִים וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד אֵצֶל הָאוֹפָן:(ז) וַיִּשְׁלַח הַכְּרוּב אֶת יָדוֹ מִבֵּינוֹת לַכְּרוּבִים אֶל הָאֵשׁ אֲשֶׁר בֵּינוֹת הַכְּרֻבִים וַיִּשָּׂא וַיִּתֵּן אֶל חָפְנֵי לְבֻשׁ הַבַּדִּים וַיִּקַּח וַיֵּצֵא (יחזקאל ט ב – י ז)

וָאֶתְוַדֶּה -

וְעוֹד רָז אֶחָד לָךְ אֶתְוַדֶּה:

נַפְשִׁי נִשְׂרְפָה בְלַהֲבָהּ;

אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם –

מַה-זֹּאת אַהֲבָה?

אפשר לומר שכל מגילת האש היא וידוי אחד גדול. הרי כל פרק ו (וידוי) הוא וידויו של העלם בפני העלמה. הוא כורע על ברכיו למולה. הוא מספר לה את כל הדברים האינטימיים. יש כאן גם וידוי במובן של וידוי בפני כומר. גם וידוי במובן של תפילת וידוי.

תפילת הכניסיני הופכת בשלב מסוים לוידוי. כך נאמר במפורש "ועוד רז אחד לך אתוודה". חלקה הראשון של תפילת הכניסיני הוא יותר בבחינת תחנון. בקשה. הכניסיני. לכשמתממשת הבקשה הזאת (או ליתר דיוק לכשתתממש) ויהיה מצב של הכניסיני תחת כנפך ושל חיקך מקלט ראשי ויתממשו כל התנאים האחרים אז הגיע זמן וידוי. (לפתח)

עכשיו, ברור שהכניסיני ומגילת האש נכתבות ביחד באותה אווירה ועל אותו רקע. אי אפשר להבין את הכניסיני ללא מגילת האש ולהיפך. עלינו יהיה לערוך את ההשוואה הזו כמעט בכל פרק בספר "הכניסיני". כך ייעשה הדבר בפרק "הכוכבים רמו אותי", בפרק "היכן נעוריי?" ועוד.

הוידוי מלווה את חיים נחמן החל מהאגרת הראשונה ולאורך כל עולמו ויצירתו. הצירוף המיוחד "אתודה" מופיע 3 פעמים – פעם ראשונה באגרת הראשונה (שבחלקה הגדול היא מעין וידוי ארוך) פעם שניה ב"הכניסיני" ופעם שלישית ב"מגילת האש".

אני חושב שיש כאן גם מקום להאיר את תופעת השירה מזווית נוספת. השירה איננה רק תפילה אלא היא גם וידוי.

אבל יש כאן גם מקום משמעותי לדבר על משמעותו של הוידוי בחיים ה"חלוניים" ועל הצורך שלנו לחלן לא רק את התפילה אלא גם את הוידוי. הן את הוידוי בפני נמען/נמענת אלוהי/ת על חטא שבצענו כלפיו/ה או כלפי האנושות וכך הלאה, והן וידוי לפני המוות. כלומר מין סיכום של החיים שהיו...

"אתוודה נא טרם מותי" – הווידוי של הנער חיים נחמן באגרת הראשונה

כבר באו מים עד נפש, כבר טבעתי ביון המצולה ואין מעמד, כבלים כבדים הושמו על רגלי, צללתי בים שגיאות אין קץ, שגיאות שאין אחריותם עלי. כבר אחוש בנפשי יאוש וקפאון, אחוש כי מתי. גועתי. פה הקיץ הקץ לכל חלומותי, פה מצאתי הפתרון האחרון… בבואי פה ראיתי כי נתעיתי ותעיתי, נוכחתי לדעת כי אספתי רוח בכנפי ופה יעשו להם חלומותי כנפים. הראיתי לדעת כי כליתי בהבל ימי, ילדתי לבהלה והגיתי רוח ופה נדמה חזות הכל כקצף על פני המים. מת לבי בקרבי… וגם אני הנני הולך למות… קצתי בחיי ואהיה עלי למשא… אך אתודה נא טרם מותי, אתן תודה על שגיאותי וחטאי, כי מודה ועוזב ירוחם, אכה כף על ירך ואתופף על לבי ואומר: על חטא שחטאו אבותי באונס וברצון, ועל חטא שחטאו לפני באימוץ הלב ; על חטא שחטאו לפני בבלי דעת, ועל חטא שחטאו לפני בגלוי שבסתר… וע'ח שחטאו לפני בדעת ובמרמה, וע'ח שחטאו הורי ומורי בזלזולי, וע'ח שחטאו בחוזק יד, וע'ח שחטאו בטפשות הלב, וע'ח שחטאתי ביודעים ובלא יודעים, ועל כלם אלוה סליחות סלח להם, מחל להם, כפר להם.

ועל חטאים שאני עולה עליהם עולה כליל…

ועל חטאים שלא אני חיב עליהם חטאת…