top of page

מְגִלַּת הָאֵשׁ פרק ו פסוקים מ-נט - הערות והארות



(מ) וְיֵשׁ אֲשֶׁר-יָקוּם הַזָּקֵן בַּלָּיְלָה וְהֵעִיר שַׁחַר, וְעָמַד עַל-יַד אֶשְׁנַבּוֹ הַפָּתוּחַ מוּל הַמִּזְרָח, עֵינָיו תְּלוּיוֹת לַמָּרוֹם וּשְׂפָתָיו עִם-כֹּכְבֵי בֹקֶר יְרַנְּנוּ תְּפִלַּת קֹדֶשׁ לְאֵל חַיָּיו, וַאֲנִי בָּעֵת הַהִיא שׁוֹכֵב כְּנֶגְדּוֹ עַל-מִטָּתִי בַּעֲלָטָה. (מא) כֻּלִי בוֹעֵר בְּאֵשׁ אַהֲבָה וּמִתְהַפֵּךְ בְּצִירֵי מַאֲוַיִּים נַעֲלָמִים, וְנַפְשִׁי תָחִיל, תְּפַרְפֵּר, כִּטְלֵה חָלָב בֵּין שִׁנֵּי כְּפִיר רָעֵב, וְעֵינִי בוֹכִיָּה וְשִׁנַּי נוֹשְׁכוֹת וּשְׂפָתַי לוֹחֲשׁוֹת בְּרַעַד חֵשֶׁק תְּפִלַּת חַטָּאת לְאֵל חַיַּי אָנִי... -


וְהֵעִיר שַׁחַר - נָכוֹן לִבִּי אֱלֹהִים נָכוֹן לִבִּי אָשִׁירָה וַאֲזַמֵּרָה: עוּרָה כְבוֹדִי עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר אָעִירָה שָּׁחַר (תהלים נז ח-ט)


וּשְׂפָתָיו עִם-כֹּכְבֵי בֹקֶר יְרַנְּנוּ תְּפִלַּת קֹדֶשׁ לְאֵל חַיָּיו - בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלֹהִים (איוב לח ז) וראי/ה על הפסוק הזה את האגדה התלמודית הבאה: אין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה, עד שיאמרו ישראל למטה, שנאמר: (איוב ל"ח) ברן יחד כוכבי בקר, והדר: ויריעו כל בני אלהים! (בבלי חולין צא ב) - לפנינו דואט של שתי תפילות שמתחולל בו זמנית – תפילת מלאכי השרת ותפילת בני האדם. דואט זה רומז על דואט התפילה המתחולל בין רינת השחר של הזקן לאלוהיו לבין תפילת החטאת של העלם לאלוהי חייו...


כֻּלִי בוֹעֵר בְּאֵשׁ אַהֲבָה וּמִתְהַפֵּךְ בְּצִירֵי מַאֲוַיִּים נַעֲלָמִים - והרי רק לפני כמה פסוקים גילה לנו העלם ש"אֶת כָּל-צִצֵּי עֲלוּמַי קָטַף (הזקן) אַחַד אֶחָד וַיִּשָּׂאֵם לֵאלֹהָיו, וַיְּקַדֵּשׁ אֶת-רָאשֵׁי מַאֲוַיַּי לַשָּׁמַיִם" – אז איך זה שהוא מתהפך כל בוקר בצירי מאוויים נעלמים? – היא הנותנת: אמנם בכל יום ויום קוטף הזקן את כל ציצי עלומיו ברגע שהם צצים, וגם את כל ראשי מאווייו הוא תולש ברגע הופעתם, ובדיוק מהסיבה הזאת נולדים לעלם בכל יום ציצי עלומים חדשים ומאוויים חדשים. וממש בצירי הלידה של המאוויים שראשם טרם הציץ שוכב העלם על מטתו בעלטה, כולו בוער באש אהבה והוא מתהפך בצירי המאוויים הנעלמים לפני שראשיהם יצוצו ויתגלו לעיניו החומדות של הנזיר הזקן...


וּשְׂפָתַי לוֹחֲשׁוֹת - שפתיו של העלם לוחשות ואילו שפתיו של הזקן מרננות. כבר דובר מקודם על דמיונו של הנזיר הזקן לעלי הזקן, ושל העלם לנער שמואל. כאן, על רקע שפתיו הלוחשות של העלם, חשבתי להעיר שהסצנה הזאת מעוררת בדמיוננו בעת ובעונה אחת שתי סצנות קלסיות הקשורות בעלי. באחת מהן נמצא עלי באותו חלל ביחד עם חנה, ובשניה – כמה שנים לאחר מכן – ישן עלי באותו חדר עם בנה - הנער שמואל. בסצנה הראשונה מוצא עלי פגם בשפתיה של חנה הלוחשות תפילה. הוא מתייחס לתפילה הזאת כאל תפילת חטאת הנאמרת מתוך שכרון. ואילו כאן (ירא הנער ש) ימצא הזקן פגם בשפתיו הלוחשות, ויתייחס אליהם כאל תפילת חטאת הנאמרת מתוך שכרון חושים. בסופו של דבר יסתבר שעלי טעה טעות חמורה בשתי הסצנות. לא זו בלבד שתפילתה של חנה לא היתה תפילת חטאת אלא שהיא מובאת כדוגמה הקלאסית לתפילה שאיננה תפילה נדחת – תפילת יחיד כנה שעשתה את דרכה אל אלו של עלי בנגוד לכל תפילות הצבור שהוא מפיק – תפילות שאינן מגיעות לשום מקום. גם בסצנה שבין שמואל ועלי הישנים באותו חדר מתברר שדוקא הנער שמואל מחובר בערוץ ישיר אל "אלוהי עלי", ואילו עלי עצמו איבד את התקשורת בינו לבין האל שהוא נציגו הרשמי. הדמיון הזה מבליט את תסכולו הכואב של העלם המדוכא והכנוע. הוא לא מסוגל להתייצב מול הזקן ולהגן על טוהר כוונת תפילתו כשם שעשתה חנה. בנוסף לכך הוא לא מקבל מאל חייו (אלת חייו) כל איתות שהוא – בניגוד למה שהתחולל עם הנער שמואל... (לפתח ולהביא פסוקים...)


חַטָּאת - למלה חטאת יש במדרשים משמעות של יצר הרע. ראי/ה מקורות לכך בקובץ "חטאת כיצר הרע מקורות"...


תְּפִלַּת חַטָּאת לְאֵל חַיַּי - תפילת החטאת הזאת לאל חייו של העלם היא כתיבת השירים של חיים נחמן. בשיריו הוא מתוודה על הכל. במהלך הכתיבה הזאת הוא מתהפך בצירי מאוויים נעלמים. השירה הזאת היא שירה של מאוויים נעלמים. הזקן קוטף לו את כל ראשי מאווייו כלומר את החלק הגלוי של שיריו. את ראשי המאוויים הללו הוא מקדיש לאלוהיו – אלוהי ישראל או אלוהי הציונות או אלוהי ההשכלה או אלוהי התרבות או אלוהי המרכז הרוחני. לא חשוב מיהו הזקן הזה ולאיזה אלוהים הוא מקדיש את שיריו של העלם – מה שחשוב לדעת זה שהוא מקדיש רק את ראשי מאווייו, רק את אלו הגלויים. והנסתרות לחיים נחמננו...


וַאֲנִי בָּעֵת הַהִיא שׁוֹכֵב כְּנֶגְדּוֹ עַל-מִטָּתִי בַּעֲלָטָה. כֻּלִי בוֹעֵר בְּאֵשׁ אַהֲבָה וּמִתְהַפֵּךְ בְּצִירֵי מַאֲוַיִּים נַעֲלָמִים, וְנַפְשִׁי תָחִיל, תְּפַרְפֵּר, כִּטְלֵה חָלָב בֵּין שִׁנֵּי כְּפִיר רָעֵב, וְעֵינִי בוֹכִיָּה וְשִׁנַּי נוֹשְׁכוֹת וּשְׂפָתַי לוֹחֲשׁוֹת בְּרַעַד חֵשֶׁק תְּפִלַּת חַטָּאת לְאֵל חַיַּי אָנִי - כמה עוצמה פיוטית ונוגעת ללב יש בבריחה המביכה הזאת מכל תיאור "גס" ו"עממי" ו"וולגארי" של תשוקה מינית. כמה יופי שמימי ואש קדש יש בפואטיות הפוריטנית הזאת. אנחנו חייבים להציל את האש הזאת. חייבים לתרגם את הפואטיות הפוריטנית הזאת לשפת הכֵּף. אנו זקוקים לגדודי נוער חדשים שינערו כנער קש את השמים הפוריטניים המטילים עלינו את צילם הפונדמנטליסטי. אנו זקוקים לפלוגות מחץ חדשות של עלמות מדליקות ועלמים מדליקים, שיגלו למגילה הזאת פנים שוחקות ומאירות, ויעפילו בכֵּף למרומי הכֵּף, וידליקו את אש התמיד וירפאו את מקדש יי ההרוס ויחלנו את חלונותיו לרווחה חברתית ונפשית ותרבותית...


וְיֵשׁ אֲשֶׁר-יָקוּם הַזָּקֵן בַּלָּיְלָה וְהֵעִיר שַׁחַר, וְעָמַד עַל-יַד אֶשְׁנַבּוֹ הַפָּתוּחַ מוּל הַמִּזְרָח, עֵינָיו תְּלוּיוֹת לַמָּרוֹם וּשְׂפָתָיו עִם-כֹּכְבֵי בֹקֶר יְרַנְּנוּ תְּפִלַּת קֹדֶשׁ לְאֵל חַיָּיו, וַאֲנִי בָּעֵת הַהִיא שׁוֹכֵב כְּנֶגְדּוֹ עַל-מִטָּתִי בַּעֲלָטָה. כֻּלִי בוֹעֵר בְּאֵשׁ אַהֲבָה וּמִתְהַפֵּךְ בְּצִירֵי מַאֲוַיִּים נַעֲלָמִים, וְנַפְשִׁי תָחִיל, תְּפַרְפֵּר, כִּטְלֵה חָלָב בֵּין שִׁנֵּי כְּפִיר רָעֵב, וְעֵינִי בוֹכִיָּה וְשִׁנַּי נוֹשְׁכוֹת וּשְׂפָתַי לוֹחֲשׁוֹת בְּרַעַד חֵשֶׁק תְּפִלַּת חַטָּאת לְאֵל חַיַּי אָנִי... - כאן מקבלת סוגיית "קדוש או חוטא" מימד נוסף – בשחר, זה לצד זה מתפללים שני הנזירים את תפילותיהם השונות – שפתיו של הזקן מרננות תפילת קדש לאל חייו, ואילו שפתיו של העלם לוחשות ברעד חשק תפילת חטאת לאל חיי(ו) – שני הנזירים מביאים בו זמנית שני קרבנות שונים – הנזיר הקדוש מביא קורבן קודש והנזיר החוטא מביא קרבן חטאת... תפילת החטאת של העלם מתחוללת בעלטה, כשכולו בוער באש האהבה והוא מתהפך בצירי מאוויים – ממש צירי לידה יש לו. ותוך כדי כך שפתיו לוחשות ברעד חשק תפילת חטאת לאל חייו – הסצנה הזאת היא נועזת ביותר, וככל שהיא מנסה להסתיר היא מתגלה... חשוב מאד לח"ן לכסות כאן טפחיים, אבל באותה מידה חשוב לו מאד גם לגלות טפח... כל הצירופים הללו של התהפכות בצירי מאוויים, זהו ממש צירים של תשוקה, בעירה באש האהבה, והשפתיים הללו הלוחשות ברעד חשק מסגירים את מעשה האהבה שהוא עושה עם עצמו במיטתו ותוך כדי כך הוא לוחש ברעד חשק תפילת חטאת לאל חיי אני – בשפתיו הוא ממלמל את שמה של אל חיי... (להמשיך)

יש דמיון חשוב ומרגש בין הסצנה הזאת של תפילת העלם והזקן לבין הסצנה המתארת את הנער חיים נחמן וזקנו מתפללים שיר השירים (אגרת ג). בשתי הסצנות נמצאים הצעיר והזקן באותו מקום ומתפללים שתי תפילות אהבה יוקדות לשני אלים שונים ומרוחקים זה מזה. תפילות האהבה היוקדות של שני הזקנים מכוונות אך ורק כלפי אלהי השמים הגברי שלהם, תפילות האהבה היוקדות של שני הצעירים מיועדות (אך ורק?) לאלה הנשית שלהם...

"... הנה לפניך אני וזקני

רק אנשים שנים, וגם זאת – בלבוש אחד ובצביון אחד ובצלם אחד התהלכנו, ובכל זאת היוכל האדם הרואה לעינים לראות מה רב ההבדל ביני ובינו?… היוכל לדעת את התהום הנורא הרובץ ביני ובינו, בין נשמתי ונשמתו?…

הנה ערב שבת! הנשמה היתרה ממשמשת ובאה, וכבר היא מרחפת ומתדפקת בין פתחי לבי ובין פתחי לבו – הביטה וראה את שורש נשמתי ואת שורש נשמתו, והבן במחזה מה רב ההבדל בין נשמתו לנשמתי …

אני - וזקני! הוא אומר 'שיר השירים' ואני אומר – או קורא – שיר השירים. הוא אומר ב'נגון נעים' ובקול ערב, פאותיו וזקנו, אשר עוד לא נס לחם מבית הרחצה, מטפטפים מים, וגם עיניו יורדות פלגי מים ; הוא מאמין בלבו באמונה טהורה, פשוטה וזכה, בלי כל שמץ ספק כי פה, בשיר השירים, מדובר נכבדות בשכינה ובכנסת ישראל, לא יאבה האמן בשום פנים כי מלכנו בקודש ישיר אהבה וחמדה אשר אגודתו על ארץ נוסדה ויסודה מעפר, לא יעלה גם על דעתו רעיון זר כי אהבה קדושה, 'אהבה עזה כמות', 'רשפי אש שלהבת יה' תמצא פה עלי אדמות בין החיים ; ועל כן נתן את האהבה הזאת בשמים, ואת השכינה הוריד לארץ… ועליו, כעל כל יהודי, מוטלת החובה לאקמא שכינתא מעפרא ולהשיבה אל מכונה ולהוציאה מגלותה, לבכות ולבכות עד אשר יעורר את האהבה. ולמטרה הזאת הוא קורא היום שיר השירים, על זה עינו בוכיה ויורדת מים, הוא מתגעגע על השכינה ונפשו תכלה אחריה ; - שמעו שמוע בבכי קולו!

"הסתיו עבר חלף לו, הנצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע, וקול התור נשמע בארצנו" ; "לכה דודי נצא השדה. נלינה בכפרים נשכימה לכרמים – נראה אם פרחה הגפן, פתח הסמדר, הנצו הרמונים – שם אתן את דודי לך…"

עת הזמיר הגיע – ולמה הוא בוכה?… צאת השדה, לין בכפרים, השכם לכרמים, גפן פורחת, פתוח הסמדר, נצת הרמונים וערש רעננה שתוכה רצוף אהבה… תמונות חיות וצוהלות כאלה – ועל מה יש לו לבכות?…

מפני שהוא חי על פי הדרש ולא יבין את החיים על פי הפשט, הוא חי חיי עולם הבא, שיש בו זיו השכינה, נשמות ערטילאין ועשר ספירות בעולם הזה – ועל פי הדרש יצאו לו תמונות כאלה: לכה דודי נצא השדה זה בית המדרש ; נלינה בכפרים אלו בתי הישיבה ; נשכימה לכרמים אלו החדרים ; נראה אם פרחה הגפן זה המלמד ; פתח הסמדר אלו תנוקות של בית רבן ; הנצו הרמונים אלו בחורי הישיבה ; שם אתן את דודי לך – ושם השכינה שורה… ועל אלה, על אלה עינו בוכיה…

על דא ודאי קא בכית, זקן אמלל! על זה אבכה גם אני – ונבך שנינו… רק אנכי אשנה שנוי קטן וקל בכתוב הראשון, ותחת 'שיר השירים' אומר 'קינת הקינות'.

זה שיר השירים אשר לו - ושיר השירים שלי?…"


(מב) וּבָאָה רִנַּת הַזָּקֵן בְּקִרְבִּי כְּמַעְיָן טָהוֹר מְפַכֶּה אֶל-יָם נִגְרָשׁ... (מג) וָאֶקַל מְאֹד בְּעֵינַי וָאֶתְעַנֶּה מְאֹד וָאֲבַטֵּא נְדָרִים בַּעֲלֶטֶת נַפְשִׁי... (מד) וְאֶת-הַזָּקֵן יָרֵאתִי, פֶּן-יִמְצָא אֶת-נַפְשִׁי חֲלָלָה וּשְׂרָפָהּ בְּגַחֲלֵי עֵינָיו... -


וּבָאָה רִנַּת הַזָּקֵן בְּקִרְבִּי כְּמַעְיָן טָהוֹר מְפַכֶּה אֶל-יָם נִגְרָשׁ - פסוק הוידוי הזה בא להוכיח עד כמה מתעה הדמיון בין תפילת העלם לבין תפילת חנה. שהרי תחושתו של העלם היא ששפתיו לחשו תפילת חטאת טמאה של רשעים ואילו רינת הזקן טהורה כמעין מפכה. כי הָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ כִּי הַשְׁקֵט לֹא יוּכָל וַיִּגְרְשׁוּ מֵימָיו רֶפֶשׁ וָטִיט (ישעיה נז כ) ורק רינת הזקן הזורמת כמעין מפכה יכולה לטהר את כל הרפש והטיט שהצטברו בנפשו האפלה...

העלם חש שלחישתו אפלה ואיננה רועמת כלחישתה של חנה. לפיכך רינת הזקן מאפילה על לחישתו. בכוחה של הלחישה לגבור על הרינה רק אם הלוחש משוכנע בצדקת דרכו ובכנות תפילתו. במידה ולא – מאפילה הרינה הקולנית על הלחישה שאין לה צליל. העלם חסר בטחון לחלוטין. הזקן מפעיל עליו מכבש של אשמה עצמית. יחד עם זאת הוא לא נכנע לחלוטין. לא נותן לעצמו ללכת עד הסוף בעקבות הזקן ולהיות נזיר ירא אלהים כמוהו. הארוס לא מפסיק לזרום בתוכו ולמשוך אותו בכיוון ההפוך שאליו מנסה הזקן לדחוף אותו.


וּבָאָה רִנַּת הַזָּקֵן בְּקִרְבִּי כְּמַעְיָן טָהוֹר מְפַכֶּה אֶל-יָם נִגְרָשׁ - וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ כִּי הַשְׁקֵט לֹא יוּכָל וַיִּגְרְשׁוּ מֵימָיו רֶפֶשׁ וָטִיט : אֵין שָׁלוֹם אָמַר אֱלֹהַי לָרְשָׁעִים: (ישעיה נז כ-כא) פירוש המלבי"ם שם : והרשעים - הבלתי שבים בתשובה הם דומים כים נגרש אשר השקט לא יוכל - כי הרוח הוא מעלה ציורים הרעים אשר השתרשו בנפשם לכל עון ולכל חטאת על לבם, והרוח הזה סוער בקרבם עד שיגרש מימיו רפש וטיט, כי יעכר שכלם ומדותיהם בעכירות התאוות והתכונות הרעות עד שבלתי אפשר שישיגו שלום הנפש, להשקיטה מזעפה, ולכן: (כא) אין שלום אמר אלהי לרשעים - כמו שאין שלום ברוחם כן אין שלום לכל אשר להם

- אחרי מעשה החטא הגדול שהוא עשה, אחרי תפילת החטאת שהתפלל ברעד חשק לאל חייו הוא מרגיש אשם וטמא מאד... הוא נשאר ספון במיטתו ואילו רינת הזקן באה בקרבו כמעין טהור מפכה אל ים נגרש... הוא מרגיש כמו רשע שמתקיים בו והרשעים כים נגרש... אין לו מנוחה ואין לו שקט... כל הזמן הוא מרגיש אשם. מרגיש כמו רשע... (להמשיך)


וָאֶתְעַנֶּה מְאֹד וָאֲבַטֵּא נְדָרִים בַּעֲלֶטֶת נַפְשִׁי - אבל תחושת האשמה גוברת וגורמת לו להרגיש עלוב וחוטא. הוא מקבל על עצמו תעניות ומחמיר עם עצמו בנדרים קשים. חלק בלתי נפרד מהתעניות והנדרים הללו כרוך בטבילות ובתפילות מיוחדות. העלם מקבל עליו את כל התיקונים המכבידים והמחמירים הללו ושום דבר לא עוזר. הוא ממשיך לחוש את עצמו טמא ואשם. הוא ממשיך לחוש שהזקן מאד לא מרוצה ממנו ותחושות האשמה האיומות אינן נוטשות אותו. הוא לא יכול לדכא את הרהוריו ולא יכול שלא להמשיך ולבעור באש האהבה ולהתהפך בצירי מאוויים נעלמים. הוא פוחד מהזקן פחד מות. פשוטו כמשמעו. הוא פוחד שימצא את נפשו חללה וישרוף אותה בגחלי עיניו. הוא לא מרשה לעצמו אפילו להביט לשמים. חושש לטמא אותם במבטיו. כל מה שנותר לו לעשות זה להתכרבל פנימה אל תוך תהומותיו האפלים ולהתכווץ כתולעת ביום סגריר...


וָאֶקַל מְאֹד בְּעֵינַי וָאֶתְעַנֶּה מְאֹד - וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה: וַיָּבֹא אֶל הָגָר וַתַּהַר וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ: וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ יִשְׁפֹּט יהוה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ: וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל שָׂרַי הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ (בראשית טז ג-ו) – ברור שארבעת המלים "ואקל מאד בעיני ואתענה" מתייחסות לספור הגר ושרה. שם מפוזרות ארבע המלים הללו על פני ארבעה פסוקים. ח"ן רוצה לומר כאן שהשפחה שבו (היצריות... הארציות... הפראיות... הפוריות... המיניות... הקלות...) הקלה בכבודה של הגבירה שבו (הראש... השמימיות... הרוחניות... הצייתנות... האמונה ועוד). ברור שיש כאן הפנמה של הקרב הגדול בין היצר הרע (השפחה המצרית) לבין היצר הטוב (הגבירה מבית טוב). מה שקורה כאן זה שהשפחה (היצריות) מקלה ראש בציוויים האדנותיים של הגבירה שבה. כתוצאה ישירה מכך מענה הגבירה את השפחה. מדכאת את היצריות שלה, את הארציות שלה, עד כדי כך שהיא מבטאת נדרים מחמירים בעלטת נפשה ומדירה את עצמה מהנאות ואוסרת עליה איסורים רבים... כל כך מענה הגבירה את היצריות שלה וכל כך משפילה היא אותה עד שהיא מגיעה למצב כזה שבו היא מעידה על עצמה כי לֹא נוֹעַזְתִּי עוֹד לָשֵׂאת עֵינַי שָׁמַיְמָה וָאַשְׁפִּילֵן אֶל-תְּהוֹם נַפְשִׁי הָאֲפֵלָה וָאֶתְכַּוֵּץ כְּתוֹלַעַת בְּיוֹם סַגְרִיר...

להמשיך


פֶּן-יִמְצָא אֶת-נַפְשִׁי חֲלָלָה וּשְׂרָפָהּ - וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף (ויקרא כא ט) - פירוש רבינו בחיי: באש תשרף. אילו אמר תשרף באש היה נראה להיות משפט השריפה באש כלומר בהיקף עצים ומדורת אש, ודין תורה במיתת שריפה אינו כן לשרוף תבנית הגוף באש חס ושלום. וכן מצאתי שדקדקו חז"ל ממה שדרשו בפסחים פרק כיצד צולין (עה.), באש תשרף לרבות כל השריפות הבאות מחמת האש, ואמר רב מתנה פתילה של אבר, כי בפרים הנשרפים כתיב ושרף אותו על עצים באש, באש אין, מידי אחרינא לא, הכא כתיב באש תשרף, לרבות כל השריפות הבאות מחמת האש. והוצרכו לומר כן כי הכוונה במיתת שריפה דוגמת שריפת בני אהרן, שריפת נשמה וגוף קיים... - לברר אם להביא את הזהר של סבא דמשפטים על בת איש כהן כי תחל לזנות...

בנוסף לכך יש כאן עוד קטע פאזל מהכניסיני – נפשי נשרפה בלהבה...


פֶּן-יִמְצָא אֶת-נַפְשִׁי חֲלָלָה וּשְׂרָפָהּ בְּגַחֲלֵי עֵינָיו - שוב (פעם רביעית או יותר) כל מקום שנתן בו עיניו נשרף...


פֶּן-יִמְצָא אֶת-נַפְשִׁי חֲלָלָה וּשְׂרָפָהּ בְּגַחֲלֵי עֵינָיו - היכולת הזאת לשרוף בעינים היא עוצמה שאנו מוצאים אצל אלים רבים. כאשר האלים הללו זועמים חל עליהם הכלל המפחיד "כל מקום שנתן בו עיניו נשרף". לראשונה נתקלנו בה כבר בפרק הראשון של המגילה כאשר אל הנקמות מלבה את האש של עצמו על ידי כך שהוא מַרְחִיב לֶהָבוֹת בְּמַבָּט עֵינָיו וּמַעֲמִיק מְדוּרוֹת בְּניד עַפְעַפָּיו (פרק א פסוק ?); כך היה עם איש האימות זעום העפעפיים שכעס על הערתו התמימה של הנער צהוב התלתלים - חֵץ לוֹהֵט מֵעֵינֵי הַפֶּלִאי הֵמִית אֶת-כַּחַשׁ הַנַּעַר בְּעוֹדוֹ עַל-הַשְּׂפָתַיִם (פרק ה פסוק ?) כאן ירא העלם מאד מפני הנזיר הזקן והזועף, והוא משוכנע שהזקן הזה קורא לו את כל ההרהורים האסורים ועוקב אחר שפתיו הלוחשות ברעד חשק תפילות חטאת לאל חייו. לאחר שקטף את כל ציצי עלומיו והקדיש את כל ראשי מאווייו לשמים, השתלט לו הנזיר הזועף גם על כוונותיו הכי נסתרות, ובכל פעם שהעלם לא מצליח להשתלט על הרהוריו ותפילותיו הוא משוכנע שהזקן הזה הולך לשרוף את נפשו בגחלי עיניו.

מעניין שהיכולת האלוהית הזאת לשרוף בעינים לא מתוארת בפירוש בתנך אם כי אנו רשאים לדמיין לעצמנו שגם אלוהי התנך שורף בעיניו. אנחנו לא חייבים לקבל את האפשרות הזאת ובאפשרותנו גם לדמיין את אש הזעם האלוהית יוצאת לו דוקא מהאף ולא מהעינים, כמו שנאמר כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית (דברים לב כב), ונאמר כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי עֲלֵיכֶם תּוּקָד (ירמיהו טו יד). אבל כידוע לנו המלה "אפי" המופיעה אינה מתארת את האף בפרצוף האלוהי אלא את זעמו, ואנו רשאים לדמיין שהאש הקודחת באפו של כל אל זועם יוצאת לו גם מהאף וגם מהעינים וגם מכל החורים האפשריים... התלמוד, לעומת זאת, כותב בפירוש שהאלים האנושיים שלו שורפים בעינים. כך הדברים לגבי רבי שמעון בר יוחאי ובנו הזועמים מאד על כך שאנשים מניחים חיי עולם (תלמוד תורה) ועוסקים בחיי שעה (עבודה, צבא וכדו) וברוב זעמם "כל מקום שנותנין עיניהן - מיד נשרף". (בבלי שבת לג ב) אבל שם יצאה מיד בת קול אלוהית שעצרה את השורפים הקדושים וגערה בהם: "להחריב עולמי יצאתם?!", ודנה אותם מיד לשנים עשר חודשים בגיהנום כדי שיישרפו קצת באש הגיהנום ויחשבו על הסכנה הגדולה הטמונה בקדושתם הזועמת. גם רבי אליעזר שרף בעיניו כי לא הצליח להשתלט על זעמו. כך מתואר בספור תנורו של עכנאי המפורסם, המפרט את ההשלכות הרות האסון שהיו לעיניו השורפות של התנא הזועם -

"לקה העולם שליש בזיתים, ושליש בחטים, ושליש בשעורים. ויש אומרים: אף בצק שבידי אשה טפח. אף גדול (זעם גדול) היה באותו היום, שבכל מקום שנתן בו עיניו רבי אליעזר נשרף (בבלי בבא מציעא נט ב)...


(מה) וְלֹא נוֹעַזְתִּי עוֹד לָשֵׂאת עֵינַי שָׁמַיְמָה וָאַשְׁפִּילֵן אֶל-תְּהוֹם נַפְשִׁי הָאֲפֵלָה וָאֶתְכַּוֵּץ כְּתוֹלַעַת בְּיוֹם סַגְרִיר... (מו) וַתָּחוּסִי עָלַי אַתְּ, הַזַּכָּה, הַצְּנוּעָה וְהָרַחֲמָנִיָּה, וְלֹא בָזִית אֶת-עֱנוּתִי... (מז) מִמָּרוֹם בְּעַד הָאֶשְׁנָב הֵצַצְתְּ אֵלַי אֶל-מִטָּתִי וַתִּקרָנִי, וַתָּהֵלִּי אֵלַי כִּימֵי קֶדֶם וַתְּטַהֲרִינִי, וַיִּז הָאוֹר מֵאֵזוֹב קַרְנַיִךְ עַל-לְבָבִי – וּמִשֶּׁלֶג יַלְבִּין... -


וָאֶתְכַּוֵּץ כְּתוֹלַעַת בְּיוֹם סַגְרִיר - דֶּלֶף טוֹרֵד בְּיוֹם סַגְרִיר וְאֵשֶׁת מדונים מִדְיָנִים נִשְׁתָּוָה (משלי כז טו)

אמר רבא: קשה אשה רעה כיום סגריר, שנאמר: +משלי כ"ז+ דלף טורד ביום סגריר ואשת מדינים נשתוה. ואמר רבא: בא וראה כמה טובה אשה טובה וכמה רעה אשה רעה, כמה טובה אשה טובה - דכתיב: מצא אשה מצא טוב, אי בגוה משתעי קרא, כמה טובה אשה טובה שהכתוב משבחה, אי בתורה משתעי קרא, כמה טובה אשה טובה שהתורה נמשלה בה; כמה רעה אשה רעה - דכתיב: ומוצא אני מר ממות את האשה, אי בגוה משתעי קרא, כמה רעה אשה רעה שהכתוב מגנה, אי בגיהנם משתעי קרא, כמה רעה אשה רעה שגיהנם נמשלה בה (בבלי יבמות סג ב)

(טו) דלף טורד ביום סגריר וכו'. הלא כתבתי לך אם תראה שהצדיקים יצר להם בעולם הזה וההפך ברשעים, אל תמנע משוב עד ה' כי נאמנים פצעי אוהב וכו', ורעך ורע אביך קנך אל תעזוב, רק חכם בני ושוב עד ה' ושמח לבי, וגם תשיב את הזולת כאמרו קח בגדו וכו'. ואולי תאמר, מה תודיעני ולא אדע מרעתם ומעצמי אפרוש, כי הלא הביטה וראה כמה סמיות עיני עוברי עבירה, איכה נסתמו עיניהם ולבם כי הלא ילכו אחר עצות הנכריה, היא טומאת כח היצר הרע הנמשל לאשת זנונים המסיתה את האדם, כמפורש למעלה בראש הספר על והנה אשה לקראתו וכו', והנה שלום בפיה תדבר ובקרבה תשים ארבה כמדובר שם, ואשת מדינים תקרא באמת, והנה היא לאדם כדלף טורד ביום סגריר ומעונן ומטר סוחף... (אלשיך על משלי פרק כז פסוק טו)


וַתָּחוּסִי עָלַי אַתְּ, הַזַּכָּה, הַצְּנוּעָה וְהָרַחֲמָנִיָּה, וְלֹא בָזִית אֶת-עֱנוּתִי... מִמָּרוֹם בְּעַד הָאֶשְׁנָב הֵצַצְתְּ אֵלַי אֶל-מִטָּתִי וַתִּקרָנִי, וַתָּהֵלִּי אֵלַי כִּימֵי קֶדֶם וַתְּטַהֲרִינִי, וַיִּז הָאוֹר מֵאֵזוֹב קַרְנַיִךְ עַל-לְבָבִי – וּמִשֶּׁלֶג יַלְבִּין - הוא לא יכול לעבור תהליך אמיתי של היטהרות על ידי כל המנגנונים הגבריים הנזיריים החרדיים והמחרידים. זה לא עושה לו את זה. המנגנונים המפחידים הללו מצליחים לגרום לו לחוש אשם וחוטא וטמא אך הם לא מצליחים להעניק לו תחושה של היטהרות... רק דרך היסוד הנשי הוא יכול להגיע אל ההיטהרות, כי על פי דבריו לעלמה ב"ימי קדם" שלו הוא היה שלם וטהור בגלל נוכחותה הקמאית שטרם דבק בה אבק יצר הרע. אבל עכשיו דמותה של האשה הזו קולקלה לחלוטין על ידי אסכולת הזקן הנזיר. כל קשר עם כל דמות נשית שהיא הפך להיות מסוכן ומביא לידי "חטא", וחלק גדול מהסבל שלו נובע מכך שאיבד את היכולת להבחין בין "האשה הטהורה והצנועה והרחמניה" לבין האשה המִדְיָנית הרעה כיום סגריר והאשה המפתה שרגליה יורדות שאול. האסכולה הזאת גורסת כי צריך להתרחק מכל אשה וזהו. האסכולה הזאת גרמה לו להתייחס לכל אשה כאל אובייקט מיני. היא לא מאפשרת לו לראות את האשה כמו שהיא. היא אוסרת עליו את זה. אין דבר כזה אשה כמו שהיא – אשה זה רע כי אשה מביאה אותך לחטוא בודאי. וכל מה שמזכיר אשה מביא לידי חטא. קול באשה ערוה ואצבע קטנה באשה ערוה ועקבה של אשה ערוה ובושם באשה ערוה ושער באשה ערוה, וכל האשה היא ערוה אחת גדולה מעקב ועד שיער. מכף רגל ועד ראש אין בה מתום. הוא מתכווץ לתוך עצמו בשל כך. לא יכול לשאת את עצמו יותר. לא יכול לשאת עיניו לשום מקום. ופתאום, כשהוא רואה אותה הוא חש שרק היא יכולה לטהר אותו. שהרי היא היא דמות תבניתה של האשה הצנועה והרחמניה והטהורה. רק את יכולה לטהר אותי מההכללה הפרנואידית הזאת, הוא אומר לעלמה שבפניה הוא מתוודה, ועכשיו כשהוא רואה אותה הוא כל כך מודה לה והוא משליך עליה את כל יהבו. הוא חש שרק היא יכולה לטהר אותו. לא בדרכי הטהרה המקובלות של הנזיר הזקן. היא הרי האלטרנטיבה האולטימטיבת לזקן – היא מציצה אליו מהאשנב שלה במרום והזקן בסך הכל עומד על יד אשנבו הפתוח מול המזרח ועיניו תלויות למרום. הזקן זועף והולך קדורנית והיא זוהרת ואפופת הילה. ההילה הזאת תטהר אותו. טיפות האור הבוקע מקרניה ילבין את כל חטאיו כשלג. הוא מוסר את נפשו ביד אשה זכה וטהורה ורחמניה שתטהר אותו מפני טומאתה של האשה הטמאה והמחטיאה...

בקרוב הוא יתפכח גם מהאשליה הזאת...


וַתָּחוּסִי עָלַי אַתְּ, הַזַּכָּה, הַצְּנוּעָה וְהָרַחֲמָנִיָּה, וְלֹא בָזִית אֶת-עֱנוּתִי - כִּי לֹא בָזָה וְלֹא שִׁקַּץ עֱנוּת עָנִי וְלֹא הִסְתִּיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ וּבְשַׁוְּעוֹ אֵלָיו שָׁמֵעַ (תהלים כב כה – פרק אילת השחר... )


מִמָּרוֹם בְּעַד הָאֶשְׁנָב הֵצַצְתְּ אֵלַי אֶל-מִטָּתִי וַתִּקרָנִי, וַתָּהֵלִּי אֵלַי כִּימֵי קֶדֶם וַתְּטַהֲרִינִי , וַיִּז הָאוֹר מֵאֵזוֹב קַרְנַיִךְ עַל-לְבָבִי - וּמִזְּהַב הָאוֹר הַבָּהִיר הַשֹּׁפע בְּעַד חַלּוֹנִי אֶל חֲדַר בֵּיתִי, תָּקוּם שֵׁנִית תַּזְהִיר נֶגְדִּי דְּמוּת תַּבְנִיתָהּ; הִנֵּה הִיא בְּעֶצֶם תֻּמָּהּ: קַלָּה הִיא עַל כַּנְפֵי רוּחַ וּכְצִפֹּרֶת כְּרָמִים תִּנְהַר, כְּלִילַת אוֹר וּבַת נְגֹהוֹת, כְּמוֹ מִן-אוֹר לְאוֹר נִבְרָאָה (מתוך "מכתב קטן לי כתבה")

אַךְ הַבֹּקֶר בְּפָתְחִי תְּרִיס חַלּוֹנִי הַסָּתוּם, פָּרַץ פִּתְאֹם, כַּעֲזוֹז מַעְיָן נָעוּל גַּל-חָתוּם, נַחְשׁוֹל אוֹרִים

אֶל-חֶדְרִי וַיִּשְׁטֹף וַיִּז – וְצִיצִיּוֹת הַזֹּהַר טָפְחוּ טָפְחוּ עַל-פָּנָי, וּבִלְבָבִי הַנֵּעוֹר פָּתְחוּ פִיהֶם מַעְיָנָי וַיָּקֵרוּ נְגֹהוֹת וָזִיז (מתוך "עם פתיחת החלון", ביאליק תרס"א) – כל הנושא הזה של "עם פתיחת החלון" חשוב ביותר לענייננו.... כל הזמן לפתוח חלונות, לקרוע לרווחה חלוניי... לחלן... להשיב את האור...

ולעניין צִיצִיּוֹת הַזֹּהַר טָפְחוּ טָפְחוּ עַל-פָּנָי חשוב מאד להביא את המקראה שהבאתי בהקשר הספור על זה שהלך אל זונת הצמרת והציציות טפחו על פניו...


וּמִשֶּׁלֶג יַלְבִּין - לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר יהוה אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ (ישעיה א יח) - כדאי מאד לשים לב לצבעים השונים של האלים השונים המתוארים כאן. לפני כן כדאי להפנות את תשומת הלב לעובדה שכבר נתקלנו בשילוב יוצא הדופן בין השלג והצמר – היה זה בפסוק מדניאל המתאר את עתיק היומין - וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִב לְבוּשֵׁהּ כִּתְלַג חִוָּר וּשְׂעַר רֵאשֵׁהּ כַּעֲמַר נְקֵא (דניאל ז ט-י) תרגום: ועתיק יומין ישב: לבושו כשלג צח ושער ראשו כצמר נקי. הלובן והטוהר עולה מהשלג והצמר שבשני התיאורים. הוא בולט מאד גם בתיאורי העלמה מיישירת העפעפיים שאליה נושא העלם את וידויו - מִמָּרוֹם בְּעַד הָאֶשְׁנָב הֵצַצְתְּ אֵלַי אֶל-מִטָּתִי וַתִּקרָנִי, וַתָּהֵלִּי אֵלַי כִּימֵי קֶדֶם וַתְּטַהֲרִינִי, וַיִּז הָאוֹר מֵאֵזוֹב קַרְנַיִךְ עַל-לְבָבִי[1] – וּמִשֶּׁלֶג יַלְבִּין - האור שהעלמה מקרינה עליו ממרומיה הוא אור מטהר אשר משלג ילבין...

ועכשיו לצבעים השונים המאפיינים את האלים השונים במגילה – כבר ראינו לעיל (בפרקים הראשון והשני) את הסוגיה החשובה מבבלי חגיגה העוסקת בהבדל בין האל הצעיר והלוחם שקווצותיו תלתלים שחורות לבין האל הצעיר והמיושב ששערו כשלג הלבן. ראינו גם איך ח"ן בעוצמתו המדרשית מסב את ההבדלים המהותיים הללו שבחגיגה י"ד להבדלים שבין האל הפירומני שבפרק הראשון שצבעיו ארגמן לוהט ואקדח וכדכד מנצנצים באדום גחלתי לבין האל הדפרסיבי שהררי היגון על ראשו שהוא מוקף בגון השחור-אפור של האפר והרמץ... – אל מול אל האש האדום שבפרק הראשון ואל היגון השחור-אפור שבפרק השני מגלה לנו ח"ן את אלת האהבה שהאש שלה היא אש לבנה וקרניה השופעות מטהרות ומלבינות כשלג... (להמשיך)

... נקודה נוספת שיש להבחין בה היא ההשוואה שבין השלג המלבין והמטהר של האלה העלמה לבין הקרח המקפיא של הנזיר הזקן... (להמשיך) ...


(מח) אָז יָצָאתִי אֶל-נַחַל הַמַּיִם לְהִתְקַדֵּשׁ עִם טוֹבְלֵי שַׁחֲרִית לַשָּׁמַיִם וְלָתֵת אֶת-נַפְשִׁי כָּלִיל לַיָי. (מט) שֶׁפַע קֹדֶש רַעֲנָן הִשִּׁיבוּ עָלַי רוּחוֹת הַשַּׁחַר מִכָּל-הַשְּׁפָיִם וָאֱהִי כְּהוֹלֵךְ לִקְרַאת סוֹד קְדוֹשִׁים רַבָּה. (נ) גְּבוּרַת אֱלֹהִים מָלֵאתִי, וּלְבָבִי חָדָשׁ, וְרוּחִי נָכוֹן, וְנַפְשִׁי תְרוּעָה – וְלֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי. (נא) וָאַרְחִיב עֵינַי לַשָּׁמַיִם, וָאֶשָּׂא רֹאשׁ, וָאֱהִי הוֹלֵךְ וְיוֹרֵד בַּנָּחַל -


אָז יָצָאתִי אֶל-נַחַל הַמַּיִם לְהִתְקַדֵּשׁ עִם טוֹבְלֵי שַׁחֲרִית לַשָּׁמַיִם... וָאֱהִי כְּהוֹלֵךְ לִקְרַאת סוֹד קְדוֹשִׁים רַבָּה – הֲשָׁמַרְתָּ לַבֹּקֶר וַתֵּרֶא בִּדְרֹךְ זִיו דִּמְדּוּמֵי הַחַמָּה עַל-סַף הָרָקִיעַ?

אֵלֶּה קַרְנֵי הַהוֹד, זֶה הַזֹּהַר, הַזֹּךְ, הַמִּתְפָּרְצִים בִּנְגֹהוֹת לָרֹחַב, לָרוֹם,

עַד לֹא-נָכוֹן הַיּוֹם,עַד הַשֶּׁמֶשׁ בִּכְבוֹדוֹ הוֹפִיעַ –

הֵן גַּם-כַּבִּיר, גַּם-נָאוֹר הַמַּרְאֶה הַזֶּה! וּכְמוֹ סוֹד קְדוֹשִׁים רַבָּה לִפְנֵי הִגָּלוֹתוֹ

לִבְּךָ מָלֵא הִגָּיוֹן – אַךְ אֵי-זֶה הַפֶּה שֶׁיִּדְלֶנּוּ מִלֵּב, יִקְרָאֶנּוּ בִשְׁמוֹ

וִישִׂיחֶנּוּ כְמוֹ – אֵיזוֹ לָשׁוֹן שֶׁתֵּדַע כַּנּוֹתוֹ?

הקטע הזה הלקוח מתוך השיר "מִשֹּׁמְרִים לַבֹּקֶר" מקשר בין סוד קדושים רבה לבין כל ההתכוננות הקבוצתית הזאת של חבורות הפרדס הסודיות לקראת הזריחה לקראת הופעת אילת השחר הגאולה וכו... כדאי לשים לב לענין השומרים והשמירה עד הבוקר שיש לה גם אסוציאציות צבאיות של שמירת מאהל (שביאליק כמובן לא היה בסודם) אבל לעומת זאת יש כאן קשר ל"מִשְמֶר" הנוהג עד עצם היום בישיבות שפירושו ליל שימורים של לימוד שמסתיים בשחרית של התעלות עם עלות השחר...


אָז יָצָאתִי אֶל נַחַל הַמַּיִם לְהִתְקַדֵּשׁ עִם טוֹבְלֵי שַׁחֲרִית לַשָּׁמַיִם וְלָתֵת אֶת-נַפְשִׁי כָּלִיל לַיָי - ... בתוך שאר הספרים נזדמנו לידי גם מעין ספרי השכלה, תחלה מן המין הגרוע, ואחר כך גם מן הטובים והמועילים. ספרים אלו השכירוני. תחת השפעתם נשתניתי לאט לאט ואהי לאחר. והשטן הזמין לי אותם הספרים דוקא בפרק שחסידותי והתלהבותי הדתית גברו בי במידה שאין למעלה ממנה. אני כבר צפיתי בימים ההם לרוח הקודש, על סמך הבטחת רבי חיים ויטאל ב"שערי הקדושה". ואני הלוא קיימתי בעצמי את כל הדברים שאדם הרוצה לזכות ברוח הקודש חייב בהם, על פי דעת רבי חיים ויטאל. נתקדשתי והטהרתי מבחוץ ומבפנים, בתורה, בתפילה, בכוונה ובטבילות וכו' וכו' – עיין שם וינעם לך... (מתוך אגרתו של ביאליק לקלוזנר. לבדוק את המקור המדויק ולראות אם יש עוד הקשרים)


שֶׁפַע קֹדֶש רַעֲנָן הִשִּׁיבוּ עָלַי רוּחוֹת הַשַּׁחַר מִכָּל הַשְּׁפָיִם - וּפְרָאִים עָמְדוּ עַל שְׁפָיִם שָׁאֲפוּ רוּחַ כַּתַּנִּים (ירמיהו יד ו) רוב הפרשנים בדעה ששפיים הם הרים או מקומות גבוהים. רשי, לעומת זאת, מניח ששפיים הם יובלי מים או "ריבייר'ש" בלעז (Rivers?)... שני הפירושים הללו מתאימים מאד לציור הנוף המרשים שרושם בפנינו הצייר. למעשה משלימים שני הפירושים הללו זה את זה, שכן העלם יורד מההרים לטבול בנחלי המים, ובמילים אחרות: העלם יורד מהשפיים לטבול בשפיים. ובשפת המראות המשתקפות: העלם יורד מהשפיים המשתקפים בשפיים לטבול בשפיים המשתקפים בשפיים... כדאי גם לשים לב למצלול הדומה של "שפע" ו"שפיים" המשתקף במצלול שמאפשר לנו לקרוא את "שפיים" כ"שְפָעִים". באופן כזה נוכל להשפיע עלינו לא רק שפע קדש של נופים אלא גם שפע קדש של חלונות פרשניים המשיבים את רוחנו מכל השפיים.

ממש חִלוּן הקֹדֶש...

משיב הרוח ממש...

ואם כבר אנחנו בקטע של ציור רישום השתקפות וחלון הקדש, אפשר אולי, להשתולל עוד קצת ולהזות שאת הציור הזה של העלם היורד מההרים אל השפיים ראה חן בעיניה של אירה שממש באותם רגעים היתה ממוקדת ברישום הדיוקן שלו. כל יום היו להם כמה שעות כאלו. חיים נחמן מצייר במלים את מסעותיו של העלם כפי שהם משתקפים אליו מעיניה של אירה המישירה אליו את עפעפיה מתוך ריכוז והתעלות של ציירת.

אפילו אני לא מרשה לעצמי להרחיק לכת עד כדי כך ולדמיין שהם רושמים בעירום את רישומיהם...

(להמשיך 06.07.12)


וָאֱהִי כְּהוֹלֵךְ לִקְרַאת סוֹד קְדוֹשִׁים רַבָּה - כִּי מִי בַשַּׁחַק יַעֲרֹךְ לַיהוה יִדְמֶה לַיהוה בִּבְנֵי אֵלִים:

אֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדֹשִׁים רַבָּה וְנוֹרָא עַל כָּל סְבִיבָיו (תהלים פט ז)

מדת בשר ודם מוראו על הרחוקים יותר מהקרובים אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן אלא מוראו על קרוביו יותר מרחוקיו שנאמר בקרובי אקדש ואומר וסביביו נשערה מאד (תהלים ג ג) ואומר אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דשירה פרשה ח)

הולכת להיות כאן סערה קדושה שעלולה (עשויה?) להגיע לידי קרבן אדם או עליה על המוקד. אי אפשר לצפות למשהו פחות מזה לנוכח השילוש הקדוש והנורא של "בקרובי אקדש" עם "וסביביו נשערה מאד" עם "אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו"... העקרון הוא פשוט ומעורר צמרמורת: "יָקָר בְּעֵינֵי יְהֹוָה הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו" (תהלים קטז טו) ולכן הוא לוקח אליו את בן עזאי אהובו ואת כל יתר עזי הנפש הקדושים והטהורים כזהר הרקיע מזהירים. הוא לא יכול בלעדיהם. הוא צריך אותם קרוב לידו כדי שיוכל לצאת ידי חובת "בקרוביי אקדש" ערב ובוקר בכל יום תמיד. האם לא לשם כך בדיוק צרר בצרור החיים מָאתַיִם בַּחוּרִים וּמָאתַיִם בַּחוּרוֹת, במעלות קדושים וטְהוֹרִים, עָפְרֵי חֶמֶד מֵהַרְרֵי יְהוּדָה. טַל הַנֹּעַר עוֹד יָלִין בְּתַלְתַּלֵּיהֶם, וְזֹהַר הרקיע מֵעֵינֵיהֶם יַעֲרֹף, אֲבִיהֶם – הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל, וְאִמָּם – אַיֶּלֶת הַשָּׂדֶה? האם לא לשם כך בדיוק המציא להם מנוחה שלמה תחת כנפי השכינה, מנוחת שובע לאבדון?!... (להמשיך 04.07.12)


גְּבוּרַת אֱלֹהִים מָלֵאתִי - היות ובכיבוש היצר עסקינן אז האסוציאציה המיידית העולה כאן היא "איזהו גבור הכובש את יצרו שנאמר (משלי טו /טז/) טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר" (משנה מסכת אבות פרק ד משנה א). אמנם ההקשר המיידי של המשנה הזאת ושל האסמכתא ממשלי איננו כיבוש יצר הרע המיני אלא יותר כיבוש הכעס. וכאן אנו מקבלים סוג של קריצה אירונית שמזכירה לנו כי כל המגילה הזאת מתחילה בהשתוללות פירומאנית של אל שאינו מסוגל לכבוש את יצר ההרס שלו. (להמשיך)


וּלְבָבִי חָדָשׁ – "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם: וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר (יחזקאל לו כה-כו) רש"י: לב חדש - יצר שנתחדש לטובה

דרש רבי עוירא, ואיתימא רבי יהושע בן לוי: שבעה שמות יש לו ליצר הרע. הקדוש ברוך הוא קראו רע, שנאמר +בראשית ח+ כי יצר לב האדם רע מנעוריו. משה קראו ערל, שנאמר +דברים י+ ומלתם את ערלת לבבכם. דוד קראו טמא שנאמר +תהלים נא+ לב טהור ברא לי אלהים - מכלל דאיכא טמא. שלמה קראו שונא, שנאמר +משלי כה+ אם רעב שנאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים כי גחלים אתה חותה על ראשו וה' ישלם לך, אל תקרי ישלם לך אלא ישלימנו לך. ישעיה קראו מכשול, שנאמר +ישעיהו נז+ סולו סולו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי. יחזקאל קראו אבן, שנאמר +יחזקאל לו+ והסרתי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר. יואל קראו צפוני, שנאמר +יואל ב+ ואת הצפוני ארחיק מעליכם (בבלי סוכה נב א)

חזרנו אל סינדרום הפשע - "כִּי זֶה יָדוּעַ שֶׁכָּל אָדָם הוּא בְּסַכָּנָה גְּדוֹלָה בְּכָל עֵת כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (קִדּוּשִׁין ל) יִצְרוֹ שֶׁל אָדָם מִתְחַדֵּשׁ עָלָיו בְּכָל יוֹם ומבקש להמיתו... כִּי מוּבָא בִּסְפָרִים שֶׁבֵּין הַקְּדֻשָּׁה וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא הוּא כְּחוּטָא דָּקִיק, וְעַל - כֵּן הָאָדָם בְּסַכָּנָה גְּדוֹלָה בְּכָל עֵת בִּבְחִינַת מַה שֶּׁאָמַר דָּוִד (שְׁמוּאֵל א, א) כְּפֶשַֹע בֵּינִי וּבֵין הַמָּוֶת..." –

בן-לילה עבר על העלם שינוי "מופלא". אתמול קץ בחייו והיה נתון למרותו המוחלטת של יצרו הרע, ועכשיו התגבר על יצרו והמיר את לב האבן שלו בלב חדש. שחר שחור משחור פקד אותו אתמול - הנזיר הזקן העיר את המזרח והאיר לעולם באור זך ורך, והוא, פושע שכמותו, לא התגבר כארי לעשות רצון אלוהיו הזקן, אלא נשאר במיטה, בעלטה, כולו בוער באש אהבה, ומתהפך בצירי מאוויים בלתי נשלטים.

רק אתמול התוודה על פשעו האיום שגרם לנפשו האפלה להתכווץ כתולעת ביום סגריר, ועכשיו הוא בעיצומו של תהליך היטהרות הגורם לו לקום מוקדם בבוקר עם שיר חדש בלב חדש. מיד כשהתעורר אמר "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי והשתלת לי לב חדש ורך

שאינו מתקשה כאבן". ה"מודה אני" של השחר החדש הפך את הוידוי שלו מהודאה אובססיבית באשמה לתודה אובססיבית על היגמלותו היומיומית מרוע התשוקה המינית.

הוא כל כך מכור לגמילתו היומיומית מרוע התשוקה המינית שהוא מדחיק עדיין לחלוטין את האמת המרה ש"יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום" (בבלי קידושין ל ב) וש"יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו" (בבלי סוכה נב ב).

העלם נמצא בסכנת מוות יומיומית. גם רבי נחמן מברסלב מתריע מפניה - - "כִּי זֶה יָדוּעַ שֶׁכָּל אָדָם הוּא בְּסַכָּנָה גְּדוֹלָה בְּכָל עֵת כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (קִדּוּשִׁין ל) יִצְרוֹ שֶׁל אָדָם מִתְחַדֵּשׁ עָלָיו בְּכָל יוֹם ומבקש להמיתו... כִּי מוּבָא בִּסְפָרִים שֶׁבֵּין הַקְּדֻשָּׁה וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא הוּא כְּחוּטָא דָּקִיק, וְעַל - כֵּן הָאָדָם בְּסַכָּנָה גְּדוֹלָה בְּכָל עֵת בִּבְחִינַת מַה שֶּׁאָמַר דָּוִד (שְׁמוּאֵל א, א) כְּפֶשַֹע בֵּינִי וּבֵין הַמָּוֶת..." –

חזרנו אל סינדרום הפשע ואל תוכנית הטרור השטנית של האויב הפונדמנטליסטי שגמר אומר להתעלל בעלם המתוודה, ובכל יתר העלמים והעלמות, ולשקץ לנצח את שירת חייהם הרעננים, ולכלות נפשם בשממון, ולהזיר נפשם מכל חמדה, ולקטוף אחד אחד את כל צִצֵי עלומיהם, ולאיים עליהם יומם ולילה שכפֶּשַׂע ביניהם ובין הפֶּשַׁע שיביא מבול לעולם ויטלטל את נשמתם בכף הקלע וישרוף את גופם באש הגיהנום


דוד משה יחזקאל ה"רבניים" מדמים את היצר הרע ללב פגום. (ממש לא חשוב כאן מה יש לדוד משה ויחזקאל המקראיים לומר בעניין הזה. הם הרי לא ידעו בכלל על קיומו של הדֶמוֹן שנוצר על ידי הרבנים הקדומים (חז"ל) ונקרא "יצר-הרע" בהברה ספרדית מלרעית או "יֶצֶרהוֹרֶה" במלעיליות אשכנזית). דוד הרבני מדמה את יצר הרע ללב טמא ומתחנן: " לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים" (תהלים נא יב). משה רבנו מדבר על יצר הרע כעל לב ערל ומצווה עלינו: "וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם (דברים י טז), ואילו רבנו יחזקאל מתייחס אל יֶצֶרהוֹרֶה כאל לב אבן ואל היצר הטוב כאל לב בשר. יום יבוא, מבטיח לנו יחזקאל בשם האל הרבני, "וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר" (יחזקאל לו כו).

גם הקב"ה, שלמה ישעיהו ויואל "גויסו" שלא בידיעתם למשמרות הצניעות הרבניים המדכאים את הארוס המענג והמצנזרים את שפת הכֵּף. ארבעה יוצרים מקראיים אלו הוסיפו ארבעה שמות נוספים לדמון התשוקה המינית - הקב"ה העניק לו את שמו המקורי – "יצר הרע" (כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו), שלמה קרא לו "שונא", ישעיהו קרא לו "מכשול", ויואל קרא לו "צפוני". אחר כך הוסיפו לו משמרות הצניעות שמות נוספים ומאות קודים מוצפנים והציפו את כל כתבי הקודש בים של איומים ואזהרות. ..

העלם המתוודה התמודד יומם ולילה עם כל סוגיות יצרהורה בתלמוד, בקבלה, בספרות ההלכה ובספרות המוסר. והוא הפנים לחלוטין כל תג וכל פסיק מהגמרא במסכת סוכה המתמודדת לשוא עם כל פורענויותיו של יצרהורה המנוול שמכל העלמים בעולם הוא נטפל דוקא לעלמים בעולם היהודי ומכל העלמים בעולם היהודי הוא נטפל דוקא לעלמים בעולם התורה ומכל העלמים בעולם התורה הוא נטפל דוקא לעלמים בעולם התורה החרדי שאין להם בעולמם אלא דל"ת אמות של יֶצֶרְהוֹרֶה...

רק עכשיו, כשאני מנקד את המלה הדמונית הזאת – יצרהורה – אני שם לב שכשקוראים אותה שוב בשתי מילים זה נראה כמו יצר-הורה והתחולל כאן נס שממש לא התכוונתי אליו. כי אני כמובן חיכיתי את העגה האידישיסטית מלעילית שקוראת ליצר הרע יצרהורה אבל פתאום כשאני מחזיר את זה למצב של מלרע אני תופס שבעצם מדובר כאן על היצר הקיומי ביותר שיש לנו יצר ההורות...

(להמשיך... לעשות סדר בבלגן...)


וּלְבָבִי חָדָשׁ וְרוּחִי נָכוֹן – חיים נחמן עושה כאן קולאז' משני פסוקי-יֶצֶר המסתחררים סביבנו במחול שדים מהיום שנבראה לילית ועד עצם היום הזה. הפסוק האחד: לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי (תהלים נא יב) והפסוק האחר: וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר (יחזקאל לו כו). עצם קיומו של הקולאז' הזה מוכיח שהעלם המתוודה שלו מושפע מאד מסוגיית יצר הרע במסכת סוכה שהיא הסוגיה התלמודית המפורסמת ביותר העוסקת ביצר הרע ובדיכוי התשוקה המינית... (להמשיך)


וְנַפְשִׁי תְרוּעָה - מֵעַי מֵעַי אוֹחִילָה קִירוֹת לִבִּי הֹמֶה לִּי לִבִּי לֹא אַחֲרִישׁ כִּי קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַעַתְּ נַפְשִׁי תְּרוּעַת מִלְחָמָה (ירמיהו ד יט)


וָאַרְחִיב עֵינַי לַשָּׁמַיִם, וָאֶשָּׂא רֹאשׁ, וָאֱהִי הוֹלֵךְ וְיוֹרֵד בַּנָּחַל - יש כאן כוריאוגרפיה מאתגרת במיוחד – הוא מגביה ראש ומרחיב עיניו לשמים, ותוך כדי כך הוא הולך ויורד בנחל. התנועה הזאת קשה ומאתגרת לביצוע. היא מרחיבה את הזווית. הכוריאוגרפיה שלה מושתתת על השתקפות. רק במודל של השתקפות אפשר להביט כלפי מעלה ולרדת כלפי מטה... להביט כל הזמן בראי השמים ולרדת מבעד למראה אל תהומות הנהר...


(נב) וּפִתְאֹם וְהִנֵּה צְלִיל מַיִם וְשִׁכְשׁוּךְ רַחֲצָה כְּזֶרֶם בְּדֹלַח עֲבָרַנִי וַיֶּהֱמֶה עַל-אָזְנִי כַּהֲמוֹן כִּנּוֹרוֹת. (נג) הֵצַצְתִּי וְנִדְהַמְתִּי: שָׁם, בַּנַּחַל מִנֶּגֶד, כִּדְמוּת נַעֲרָה רוֹחֶצֶת רָאִיתִי וְזֹךְ בְּשָׂרָהּ הִבְהִיק אֵלַי מִתּוֹךְ הָאַפְלוּלִית וַיַּשְׁכִּירֵנִי... (נד) כִּמְעַט זִנַּקְתִּי אֵלֶיהָ כַּנָּמֵר; וְאוּלָם דְּמוּת הַזָּקֵן הַנָּזִיר נִצְנְצָה לְפָנַי - וָאֲחַנֵּק אֶת-תַּאֲוָתִי בְּנַהַם כְּפִיר וָאֶסָּתֵר בִּנְקִיק סֶלַע וָאָצִיץ מִשָּׁם אֶל-הַגְּוִיָּה הַזַּכָּה. (נה) בְּעֵינַי אָכַלְתִּי אֶת מַחְשֹׂף בְּשָׂרָהּ הַלָּבָן וְנַפְשִׁי פִרְכְּסָה בְּרֶטֶט שְׁדֵי בְתוּלֶיהָ, וָאֶחֱרֹק שֵׁן, וָאֶשְׁלַח אֶגְרֹף וְלֹא יָדַעְתִּי לִקְרַאת מִי, אִם לִקְרַאת הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר-יְנַסּוּנִי וְאִם מוּל הַשָּׂטָן אֲשֶׁר יִתְגָּר בִּי. (נו) וַיֵּרֶד אֶגְרֹף זַעְמִי כְּפַטִּישׁ עַל-זִיז הַסֶּלַע וַיְפוֹצְצֵהוּ וְרַגְלִי טָחֲנָה אַבְנֵי הֶחָצָץ... –


זֶרֶם - המלה "זרם" בשפתו של ביאליק נעה בין פסגות הקדושה לבין מצולות הטומאה. תנועה זו מאירה לנו את זרם התודעה הביאליקי שתמציתו באה לידי ביטוי בשלושת השורות הראשונות של שירו "אָבִי" - "מוּזָר הָיָה אֹרַח חַיַּי וּפְלִיאָה נְתִיבָתָם, בֵּין שַׁעֲרֵי הַטָּהֳרָה וְהַטֻּמְאָה נָעוּ מַעְגְּלוֹתָם יָחַד, הִתְפַּלֵּשׁ הַקֹּדֶשׁ בַּחֹל וְהַנִּשְׂגָּב בַּנִּתְעָב הִתְבּוֹסֵס" כבר ראינו בתחילת הפרק הזה את הצירוף "זרם תפילה" - וַיַּעֲצֹם הָעֶלֶם אֶת-עֵינָיו בִּכְאֵב לְבָבוֹ הַנֶּאֱמָן וְהַגָּדוֹל, וְהֶמְיַת פְּלָאִים, הֶגְיוֹן צַעַר טָמִיר וְנֶעֱלָם, כַּהֲמוֹת מַעְיָן חַי מֵחֶבְיוֹן עֲשָבִים לִפְנוֹת עֶרֶב, שָׁטְפָה מִפִּיו בְּזֶרֶם תְּפִלָּה

לפני שננסה לברר מהו זרם הבדלח שעבר בבת אחת על העלם הנדהם כדאי לשים לב לצירוף זֶרֶם מַיִם עָבָר המופיע בחבקוק - עֶרְיָה תֵעוֹר קַשְׁתֶּךָ שְׁבֻעוֹת מַטּוֹת אֹמֶר סֶלָה נְהָרוֹת תְּבַקַּע אָרֶץ: רָאוּךָ יָחִילוּ הָרִים זֶרֶם מַיִם עָבָר נָתַן תְּהוֹם קוֹלוֹ רוֹם יָדֵיהוּ נָשָׂא (חבקוק ג ט-י)

בשפתו של ביאליק נעה המלה "זרם" בין פסגות הטוהר לבין מצולות הטומאה. למלה זֶרֶם יש קונוטציה ארוטית ביותר של זרמה - וַתַּעְגְּבָה עַל פִּלַגְשֵׁיהֶם אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם. רש"י, שם יחזקאל פרק כג פסוק כ זרמת - קלוח הזרע כמו זרם מים עבר (חבקוק ג) .


בְּדֹלַח - כל דבר מצוחצח ונקי תוארו כניצוצי אש יוצאים ממנו, כגון הסייף המרוטה ומוברקה כשתוציאנה מן תערה יוצא ברק ממנה. וכל אבן יקרה ומשובחת כשתביט בתוכה נראה כמו אש בתוכה. ואבן הבדולח שדמותה כמים תשים אותה כנגד השמש תצא ממנה אש. וכן העבים המליאים מים כשפוגעים זה בזה ברקים יוצאים מהם, ואמרה תורה (שמות ט, כד) ואש מתלקחת בתוך הברד, וכתיב (תהלים יח, יג) מנוגה נגדו עביו עברו ברד וגחלי אש. וכתיב (שם, יד) ועליון יתן קולו ברד וגחלי אש, לדעת כי מכח דיבורו הוציא אש ממים, אף על פי שהאש שונא למים כי הרוח אהובה למים ולאש כי מרוחו הקדושה נברא רוח ומים ואש, מכח הרוח מרטיבתו נעשה המים, ומחמימותו נעשה האש. (ספר השם עמוד לד)

הבדולח יוצר אשליה מאד מסוכנת של מים אבל למעשה יש אש במים הללו... צליל המים מעביר זרם בדולח בגופו של העלם והבדולח היא אבן יקרה. אבן אש. הבדולח היא אבן שיש טהורה ושוב חזרנו אל רבי עקיבא שמזהיר את חבורת הפרדס – כשאתם מגיעים אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים...


הֵצַצְתִּי וְנִדְהַמְתִּי -יש לצמד המלים הללו קשר מיידי הן ל"הציץ ונפגע", והן ל"הציץ ומת"... אי אפשר, לדעתי, להתעלם כאן מנוכחותו של ספור הפרדס שהוא, אולי הספור המכונן של הקבלה.

"ארבעה נכנסו בפרדס (רש"י: עלו לרקיע על ידי שֵם (המפורש)), ואלו הן: בן עזאי, ובן זומא, אחר, ורבי עקיבא. אמר להם רבי עקיבא: כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור (רש"י: מבהיק כמים צלולין) אל תאמרו מים מים! (רשי: יש כאן, איך נלך?) משום שנאמר (תהלים קא) דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. בן עזאי הציץ ומת, עליו הכתוב אומר (תהלים קטז) יקר בעיני ה' המותה לחסידיו. בן זומא הציץ ונפגע, ועליו הכתוב אומר (משלי כה) דבש מצאת אכל דיך פן תשבענו והקאתו. אחר קיצץ בנטיעות. רבי עקיבא יצא בשלום."

לא רק בגלל שירו של ביאליק - "הציץ ומת" אי אפשר להתעלם כאן מספור הפרדס, ולא רק בגלל המשפט "וַיָּרִיעוּ: 'מַיִם, מָיִם!'" המופיע בתחילת פרק ה של המגילה, ולא רק בגלל נוכחותו החשובה של הפרדס במגילת האש – "וְיֵשׁ אֲשֶׁר-נֶהְפַּךְ הַיַּעַר בִּלְבָבִי וַיְהִי לְפַרְדֵּס, כֻּלּוֹ פְרָחִים עִם מְגָדִים וְטוֹבֵל בְּזֹהַר שֶׁמֶשׁ, וְהִנֵּה אַתְּ כְּבַת אֱלֹהִים, רְקוּמַת אוֹר וּכְלִילַת נֹגַהּ, מִתְהַלֶּכֶת בֵּין עֲרוּגוֹת בְּשָׂמָיו.. וַאֲנִי יוֹנַת אֲהָבִים חֲרֵדָה וּמַהְגָּה שׁוֹכֶנֶת כְּתֵפֵךְ הַלְּבָנָה". הסיבה העיקרית שבגללה אי אפשר להתעלם כאן מספור הפרדס היא כי כל המסע השמימי הקבוצתי שהעלם מתאר כאן מזכיר את מסעם השמימי של רביעיית העולים לפרדס – "אָז יָצָאתִי אֶל-נַחַל הַמַּיִם לְהִתְקַדֵּשׁ עִם טוֹבְלֵי שַׁחֲרִית לַשָּׁמַיִם וְלָתֵת אֶת-נַפְשִׁי כָּלִיל לַיָי. שֶׁפַע קֹדֶש רַעֲנָן הִשִּׁיבוּ עָלַי רוּחוֹת הַשַּׁחַר מִכָּל-הַשְּׁפָיִם וָאֱהִי כְּהוֹלֵךְ לִקְרַאת סוֹד קְדוֹשִׁים רַבָּה..." מסע ההתעלות וההתקדשות של העלם עם חבורת טובלי שחרית לשמים הוא מסע גיבוש מסוכן ביותר. למען האמת, רוב היוצאים למסע הגיבוש הזה לא יתקבלו לחבורת הקדושים הסודית ולא ישובו בשלום. ממש כשם ששלושה מתוך ארבעת טובלי השמים בחבורת הפרדס לא שבו בשלום. וזאת למרות שרבי עקיבא מנהיגם הזהיר אותם בפירוש לא להתבלבל ולומר "מים, מים!" בשעה שהם עולים לטבול בשמים. "שמים זה לא מים", הזהיר אותם רבי עקיבא כשהתקרבו לרקיע, "עוד מעט נראה את אבני השיש הטהור שברקיע ונשתכר בשכרון גבהים והשמים המשתקפים במים המשתקפים בשמים ייראו לנו כמו מים ולא להיבהל ולהתבלבל בין השמים המשתקפים במים לבין המים המשתקפים בשמים. רק דבר אחד אסור שיקרה לנו: אסור שהצמאון הנלוה לשכרון יגרום לנו להריע 'מים, מים!'

האם גם בחבורת סוד קדושים רבה של העלם היו מודעים לאיסור השמעת הצליל 'מים מים!' בשעה שעלו לטבול בשמים? – אי אפשר לדעת. לעומת זאת, יש לנו עדות מפורשת מתקופה מאוחרת יותר בחיי העלם, שהוא היה היחידי בחבורתו שניצל הודות לכך שהיה היחידי שלא התפתה להריע 'מים מים!' -

"בַּלַּיְלָה הַשְּׁלִישִׁי, לֵיל כֻּלּוֹ תְּכֵלֶת וְכֹכָבִים, בָּאוּ הַבַּחוּרִים עַד נָהָר גָּדוֹל וְשָׁחֹר כַּזֶּפֶת וַיָּרִיעוּ: מַיִם, מָיִם! וַיַּעֲטוּ אֶל-הַמַּיִם וַיִּגְמָאוּ, וַיִּשְׁתַּטְּחוּ עַל-שְׂפַת הַנָּהָר לָנוּחַ. וּשְׁנֵי בַּחוּרִים קָרְאוּ פִתְאֹם: מַלּוּחַ, מַלּוּחַ! וַיַּעֲטוּ כֻּלָּם אֶל-הַמַּלּוּחַ וַיְּלַחֲכוּהוּ, וַיָּשׁוּבוּ לְהִשְׁתַּטֵּחַ עַל שְׂפַת הַנָּהָר. וְהֵם לֹא יָדְעוּ, כִּי שָׁתוּ מִנְּהַר הָאֲבַדּוֹן וּמַאֲכָלָם שֹׁרֶש הַשָּׂטָן.זוּלָתִי אֶחָד מֵהֶם, וְהוּא הָעֶלֶם הָרַךְ בְּהִיר הָעֵינַיִם, לֹא שָׁתָה מִן-הַנָּהָר וְלֹא אָכַל מִן הַמַּלּוּחַ. לְבַדּוֹ נִשְׁעַן עַל-זִיז סֶלַע וַיִּטְבֹּל בִּתְכֵלֶת שָׁמַיִם עֵינָיו. אָזְנוֹ נְטוּיָה לְשִׁירַת נַפְשׁוֹ וּמַבָּטוֹ יַחְתֹּר בִּתְהוֹם הַלָּיְלָה..."

אבל זה עתיד לקרות מאוחר יותר (למרות שבמגילה זה מסופר קודם)

(להמשיך לנסח ולנקות 07.07.12)

להלן ניסוח שונה בחלקו מהניסוח שלעיל. יש להקדיש כאן תשומת לב בעריכה


השפיים המשתקפים בשפיים ייראו לנו כמו שפיים המשתקפים בשפיים


העלילה של הקטע המתואר כאן מזכירה את ספור העלילה של הארבעה שנכנסו לפרדס. כשהעל מתאר העלם היוצא עם שחר אל נחל המים כדי להתקדש עם טובלי שחרית לשמים אלא בגלל התכונה של מסע הקדושים הזה אל הרקיע (העליה לפרדס כעליה לרקיע) כל תיאור ההתכוננות לעליה הזאת לרקיע מזכיר את ההתכוננות של הארבעה שעולים לפרדס, ובמיוחד את רבי עקיבא שמזהיר אותם מפני הבלבול העלול להתחולל כתוצאה מהחלפת השיש הטהור במים. הבלבול הזה הוא כתוצאה של אשליית ההשתקפות שהיא הסכנה הגדולה בכל המגילה. העליה וההתעלות עלולות בקלות להפוך לנפילה והתרסקות -

נקודת המעבר הקריטית בספור הפרדס נעוצה בצליל "מים מים", ממש כשם שבספורו של העלם יהפוך צליל המים את ההתעלות להתרסקות - אָז יָצָאתִי אֶל-נַחַל הַמַּיִם לְהִתְקַדֵּשׁ עִם טוֹבְלֵי שַׁחֲרִית לַשָּׁמַיִם וְלָתֵת אֶת-נַפְשִׁי כָּלִיל לַיָי. שֶׁפַע קֹדֶש רַעֲנָן הִשִּׁיבוּ עָלַי רוּחוֹת הַשַּׁחַר מִכָּל-הַשְּׁפָיִם וָאֱהִי כְּהוֹלֵךְ לִקְרַאת סוֹד קְדוֹשִׁים רַבָּה. גְּבוּרַת אֱלֹהִים מָלֵאתִי, וּלְבָבִי חָדָשׁ, וְרוּחִי נָכוֹן, וְנַפְשִׁי תְרוּעָה – וְלֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי. וָאַרְחִיב עֵינַי לַשָּׁמַיִם, וָאֶשָּׂא רֹאשׁ, וָאֱהִי הוֹלֵךְ וְיוֹרֵד בַּנָּחַל. וּפִתְאֹם וְהִנֵּה צְלִיל מַיִם וְשִׁכְשׁוּךְ רַחֲצָה כְּזֶרֶם בְּדֹלַח עֲבָרַנִי וַיֶּהֱמֶה עַל-אָזְנִי כַּהֲמוֹן כִּנּוֹרוֹת. הֵצַצְתִּי וְנִדְהַמְתִּי... לפני פעולת הראיה הראשונה – הצצתי – מוסחות דעתו על ידי פעולות שמיעה הקשורות במים – צלילי מים ושכשוך רחצה – הוא ממשיך לשאת ראש ולהרחיב עיניו השמימה, נזהר שלא להביט אל המים אבל צלילי המים מעבירים באזניו זרם בדולח (!) ההומה על אזניו כהמון כנורות, ורק אז הוא מציץ ונדהם – האם הציץ ונפגע? האם הציץ ומת? האם הציץ וקיצץ בנטיעות? – כל אחת מהאפשרויות מתאימה לפועל "נדהם" כולל שלושתן ביחד... מסתבר שהדרך מפרדס הגן-עדן לגיהנום הצלמות עוברת דרך שמיעת הצלילים הקסומים. גם אם תקפיד לא להסתכל אל המים המפתים ותקפיד להביט השמיימה למרות שאתה יורד ארצה זה לא יעזור. אתה יכול אפילו לעצום עיניים תוך כדי הליכה לפרדס, אבל לא תצליח לאטום את האזנים ולא תצליח למנוע מצלילי שירת הנשים המשתכשכות במים. לא תצליח להימנע מזרימתו המשכרת של זרם הבדולח החולף בכל גופך...

אני חייב לציין שתמיד שאלתי את עצמי מה הקשר בין איסור אמירת "מים מים" לבין כשלונם של שלושת המציצים, ועכשיו אני מתחיל לחשוב שרבי עקיבא שהזהיר מפני האמירה האסורה נזהר מפני שמיעת "מים מים", ומשום כך הוא לא התפתה להציץ ולכן הוא יצא "בשלום". עצם ההצצה היא הבעיה, כמו שנאמר "הצצת – שילמת!" – אתה יכול להציץ ולהיפגע, אתה יכול להציץ ולמות, אתה יכול להציץ ולקצץ, אתה יכול להציץ ולהיות נדהם, ואתה יכול אפילו להציץ ופתאום יפול עליך מהחלון פרח עציץ שכל היום הגנה הציץ אך ורק כדי לראות מי יהיה הראשון שיציץ וייפגע...

וכל מי שאומר ששיר הילדים הזה של ביאליק הוא סתם שיר ילדים אינפנטילי ואין לו שום קשר עם "ארבעה נכנסו לפרדס" – שימשיך להגיד ולהציץ. גם על "נד-נד נד-נד" אמרו פעם שהוא בסך הכל שיר ילדים, גם על "רד עלה עלה ורד" אמרו שהוא סתם שיר ילדים, ואפילו על "מה למעלה מה למטה – רק אני אני ואתה"... אז אמרו...


האם גם בחבורת טובלי השמים של העלם ידעו להיזהר מפני אמירת "מים, מים!"? – קרוב לודאי שכן.


שָׁם בַּנַּחַל מִנֶּגֶד כִּדְמוּת נַעֲרָה רוֹחֶצֶת רָאִיתִי וְזֹךְ בְּשָׂרָהּ הִבְהִיק אֵלַי מִתּוֹךְ הָאַפְלוּלִית וַיַּשְׁכִּירֵנִי - תניא: לא יהלך אדם אחורי אשה בדרך ואפילו אשתו, נזדמנה לו על הגשר - יסלקנה לצדדין, וכל העובר אחורי אשה בנהר - אין לו חלק לעולם הבא (בבלי ברכות סא א)

קטעים מפסק הלכה של הרב עובדיה לעניין רחצה בחוף מעורב שו"ת יחווה דעת חלק ה סימן סג

שאלה: האם מותר לאיש או לאשה להתרחץ לרפואה בים מעורב, במקום שאין הפרדה בים בין אנשים לנשים?

תשובה: ראשית כל נבאר שיש איסור חמור מאוד ברחיצה מעורבת של גברים ונשים, וכמו שאמרו חז"ל בגדולה מזו (בברכות סא ע"א) כל העובר אחורי אשה בנהר אין לו חלק לעולם הבא. ופירש רש"י, לפי שהיא מגביהה בגדיה, וזה מסתכל בבשרה. וכתבו התוספות, שזהו ברגיל בכך לפי שיבא לידי ניאוף וסופו יורד לגיהנם. ובהגהות יעב"ץ שם כתב, דלאו דוקא אשת איש, שהוא הדין גם בפנויה שמגרה יצר הרע בעצמו ומסלק הבושה מעל פניו... ונודע מה שאמרו בירושלמי (ברכות פרק א' הלכה ה') שהעינים והלב הם שני סרסורים של עבירה, העין רואה והלב חומד, ולכן נאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. ובמסכת עבודה זרה (כ ע"ב), תנו רבנן, ונשמרת מכל דבר רע, שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה... וזו לשון הרמב"ם (בפרק ד' מהלכות תשובה הלכה ד'): המסתכל בעריות מעלה על דעתו שאין בכך כלום, שהוא אומר וכי בעלתי אותה או קרבתי אצלה, והוא אינו יודע שראיית העינים עון גדול הוא, שגומרת לגופן של עריות, שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, וגורם לעכב את התשובה. ע"ש. וכבר אמרו חז"ל (יומא עד ע"ב) טוב מראה עינים מהלך נפש, טוב מראה עינים בגופה של אשה יותר מגופו של מעשה... והסביר הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג' פרק ח'), שיש בזה ענין נפלא מאוד, כי כשיחטא האדם בפועל בגופו, אמנם ימרה פי ה' מצד המקרים הנמשכים אחר חומריותו, ומכל מקום לא המרה אלא מצד בהמיות שבו. אבל המחשבה היא מסגולות האדם בחלק הכי נכבד שבו, וכשהוא מהרהר בעבירה נמצא שחטא בשכלו שהוא חלק הנכבד שבו... ועיין בבבא בתרא (נז ע"ב), ועוצם עיניו מראות ברע, אמר רבי חייא בר אבא, זה שאינו מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה. (פירש רשב"ם, דהיינו כשהולך על שפת הנהר והנשים רגילות לעמוד שם בגילוי שוק). ומקשה הגמרא, היכי דמי, אי דאיכא דרכא אחרינא רשע הוא. (כלומר, אם יש דרך אחרת לעבור משם והוא הולך בדרך זו אפילו אם עוצם עיניו רשע הוא, שלא היה לו להתקרב למקום ההוא ולהביא עצמו לידי נסיון, אלא היה לו להרחיק עצמו מן העבירה, כדקיימא לן בחולין (מד ע"ב) הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו. רשב"ם). לעולם דליכא דרכא אחרינא, ואפילו הכי מבעי ליה למינס נפשיה (להטות עיניו לצד אחר או לעצום עיניו). ע"ש. ומכל שכן ההולך ומתרחץ בים מעורב שהפריצות שם רבה מאוד, אין ספק שההולך ומתרחץ שם נקרא רשע, שבשום אופן אי אפשר שלא יסתכל בנשים הפרוצות, וגדול עונו מנשוא... ועל הנשים המתרחצות שם יש איסור נוסף שעוברות משום לפני עור לא תתן מכשול, וכמו שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה (שביעית פרק ה' משנה ו'), שפירוש הפסוק הוא על מי שסגרה התאוה את עיניו, ויצר הרע עיור את עיני שכלו, שאסור לעזור לו להוסיף בעוורונו להרחיקו מן היושר והאמת. ע"ש. ומצוה רבה על רבני ישראל להודיע לעם חומר האיסור, לגדור גדר ולעמוד בפרץ, ולהסיר המכשלה מעל ישראל. שכבר אמרו (בסנהדרין קז ע"ב) אלהיהם של אלו שונא זימה הוא... וכבר כתב הגאון רבי חיים פלאג'י בספר מועד לכל חי (סימן ט' אות כז): אתרא דעל כיף ימא מותבה, יש בה עבירות חמורות יתר על שאר מקומות, על ידי שהולכים אנשים ונשים בחורים וגם בתולות לשחות בים, ובאים לידי עבירה, ורק בכדי שלא לספר בגנותם של ישראל אשמרה לפי מחסום ולא אעלה על דל שפתי מהרעות הרבות שנעשות שם, ועל ממוני העיר ומרביצי התורה לתת דעתם על כך, שישימו אנשי משמר אשר יסובבו שם לבל יניחו לשום אשה שתלך לשפת הים, ואפילו האומרת שהיא חולנית ועליה לרחוץ בים לרפואתה אין להאמין לה, וכל המניח את אשתו ללכת לשפת הים, סופו להיות עני וימות בחצי ימיו. ולכן לב אבות יהיה על בנים להקפיד על בניהם הבחורים, וכן על בנותיהם, לבלתי יצאו לשפת הים, כי לא יבצר שיבואו לידי כמה תקלות ומכשולות... אולם יש לחלק, שלא הותר היכא דליכא דרכא אחרינא. אלא כשעובר דרך העברה בעלמא, שאפשר לו שלא להסתכל במכוון בנשים העומדות על הכביסה, אבל ללכת ולהתרחץ בים מעורב שכל פינות שהוא פונה והנה אשה לקראתו שית זונה ונצורת לב, ואי אפשר להמנע מלהסתכל ולבוא לידי הרהורי עבירה במשך זמן שהותו שם... ובפרט ששם (דליכא דרכא אחרינא) כשהולך עיניו לנוכח יביטו, ואין לחוש שיסתכל במכוון בשוקיהן של העומדות על הכביסה, אבל כאן שהנשים במערומיהן, וכי אפשר אש בנעורת ולא תהבהב? (כמו שאמרו בסנהדרין לז ע"א). וכן נאמר: היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה? ....והאם יתכן שילך להתרחץ בים מעורב ובכל הזמן יהיו עיניו עצומות? ולכן אין להקל כלל בזה. ועיין במדרש רבה פרשת אחרי מות (פרשת כג סימן יב): ועין נואף שמרה נשף, אמר ריש לקיש שלא תאמר מי שהוא בגופו דוקא נקרא נואף, אלא גם מי שנואף בעיניו נקרא נואף שנאמר ועין נואף שמרה נשף ע"ש. וע' בסנהדרין (עה ע"א) וברמב"ם (פ"ה מהל' יסודי התורה הלכה ט). ובבית יוסף יורה דעה (סי' קנז). ודו"ק.

לפיכך יש להמנע מרחיצה בים מעורב שאין בו הפרדה בין אנשים לנשים, בכל אופן, אף לצורך רפואה, אלא ימצא לו מקום נקי מתערובת עם נשים, לצורך רפואתו. ומצוה על מנהיגי הצבור יראי ה' וחושבי שמו להשתדל להקים מקומות רחצה נפרדים, להציל רבים מעון, כי חזקה לא שביק איניש היתרא ואכיל איסורא (גיטן לז ע"ב). ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב. והמזהיר והנזהר ירבה שלומם כנהר.


וְאוּלָם דְּמוּת הַזָּקֵן הַנָּזִיר נִצְנְצָה לְפָנַי - וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ: וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם בַּבָּיִת: וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה (בראשית לט י-יב) - ותתפשהו בבגדו לאמר וגו' - באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון, אמר לו: יוסף, עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות? דכתיב: +משלי כט+ ורועה זונות יאבד הון. מיד: +בראשית מט+ ותשב באיתן קשתו, א"ר יוחנן משום ר' מאיר: ששבה קשתו לאיתנו, ויפוזו זרועי ידיו - נעץ ידיו בקרקע ויצאה שכבת זרעו מבין ציפורני ידיו (בבלי סוטה לו ב)


וָאָצִיץ - פעולת ההצצה חוזרת כאן כמה מלים לאחר התיאור "הצצתי ונדהמתי". עובדה זו מחזירה אותנו שוב לספור הפרדס וגם מחזקת את האפשרות שהכשלון בספור הפרדס ה"מקורי" טמון בעצם פעולת ההצצה. בחוסר היכולת של בן עזאי, בן זומא ובן אבויה לגבור על יצר ההצצה...


וָאָצִיץ מִשָּׁם אֶל-הַגְּוִיָּה הַזַּכָּה. בְּעֵינַי אָכַלְתִּי אֶת-מַחְשֹׂף בְּשָׂרָהּ הַלָּבָן וְנַפְשִׁי פִרְכְּסָה בְּרֶטֶט שְׁדֵי בְתוּלֶיהָ - עוד משהו על מציצים ועל ציצים. עוד משהו שקשור בגלגולי מלים ובדרכם משפת המקרא לשפת הכֵּף. העלם המציץ הזה מציץ לה בעצם על הציצים שלה. אף עלם לא מציץ לאף עלמה על רטט שדי בתוליה... זה ארכאי העניין הזה רטט שדי בתוליה... הוא מציץ לה על הציצים. והיא עדיין ילדה. שדיה עדיין אינם כמגדלות (א-פרופו שפה ארכאית). היא עדיין בחזקת "אחות קטנה ושדים אין לה", אבל ציצים יש לה...


וָאֲחַנֵּק אֶת תַּאֲוָתִי בְּנַהַם כְּפִיר וָאֶסָּתֵר בִּנְקִיק סֶלַע וָאָצִיץ מִשָּׁם אֶל הַגְּוִיָּה הַזַּכָּה. בְּעֵינַי אָכַלְתִּי אֶת-מַחְשֹׂף בְּשָׂרָהּ הַלָּבָן וְנַפְשִׁי פִרְכְּסָה בְּרֶטֶט שְׁדֵי בְתוּלֶיהָ, וָאֶחֱרֹק שֵׁן, וָאֶשְׁלַח אֶגְרֹף וְלֹא יָדַעְתִּי לִקְרַאת מִי, אִם לִקְרַאת הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר יְנַסּוּנִי וְאִם מוּל הַשָּׂטָן אֲשֶׁר יִתְגָּר בִּי. וַיֵּרֶד אֶגְרֹף זַעְמִי כְּפַטִּישׁ עַל זִיז הַסֶּלַע וַיְפוֹצְצֵהוּ - אם פגע בך מנוול זה (יצר הרע) - משכהו לבית המדרש. אם אבן הוא - נימוח, אם ברזל הוא - מתפוצץ. אם אבן הוא - נימוח, דכתיב +ישעיהו נה+ הוי כל צמא לכו למים, וכתיב +איוב יד+ אבנים שחקו מים. אם ברזל הוא - מתפוצץ, דכתיב +ירמיהו כג+ הלא כה דברי כאש נאום ה' וכפטיש יפוצץ סלע. (בבלי סוכה נב ב) - הפטיש כאן הוא אש הזעם. אש אוכלת ברזל – אם ברזל הוא מתפוצץ. אפשר לפוצץ ברזל רק על ידי אש... הוא בוער מתשוקה, הוא נמשך אל המים שיצננו מעט את תשוקתו, שירעננו אותה (לא יכבו, חסו וחלילה, ילבו...) מים רבים לא יכולים לכבות את האהבה... הם יכולים להרגיע אותה... אבל אם זו היא אהבה אסורה בגלל כל מנגנוני היראה וההפחדה שבתוכם הוא שרוי, אם זוהי אהבה אסורה הוא לא יכול לממש אותה, ואז הוא אש אוכלת אש... זעמו ממש אלוהי... שורף מקדשים כאלוהים זועם... אל זועם הוא אל שורף מקדשים מעצם מהותו ומקדשים הם אהבה מעצם מהותם... כל עוד יהיה במקדש רק אל אחד המקדש הזה נדון מראש לשריפה. אש אוכלת אש היא אש של אל זועם ומתוסכל מחוסר מים רבים של אהבה... ברזל אוכל ברזל... זין אוכל זין - וישמח עליהם חזקיה ויראם את (כל) בית נכתה את הכסף ואת הזהב ואת הבשמים ואת השמן הטוב וגו' אמר רב מאי בית נכתה אשתו השקתה עליהם ושמואל אמר בית גנזיו הראה להם ורבי יוחנן אמר זין אוכל זין הראה להן (בבלי סנהדרין קד א) רש"י : זין אוכל זין – כגון פרזלא דשליט בפרזלא...

תמיד היא תהיה במים... במעיין... בנהר.... ותמיד הוא יהיה באש... כל פעם ירצה להיטהר, להיטבל במים....


וַיֵּרֶד אֶגְרֹף זַעְמִי כְּפַטִּישׁ עַל-זִיז הַסֶּלַע וַיְפוֹצְצֵהוּ - וְהִנֵּה הֵם מְתוֹפְפִים עַל-לִבְבֵיהֶם וּמִתְוַדִּים עַל-עֲוֹנָם לֵאמֹר: "אָשַׁמְנוּ בָּגַדְנוּ" – וְלִבָּם לֹא-יַאֲמִין לְפִיהֶם. הֲיֶחֱטָא עֶצֶב נָפוֹץ וְאִם-שִׁבְרֵי חֶרֶשׂ יֶאְשָמוּ? וְלָמָּה זֶה יִתְחַנְּנוּ אֵלָי? – דַּבֵּר אֲלֵיהֶם וְיִרְעָמוּ! יָרִימוּ-נָא אֶגְרֹף כְּנֶגְדִי וְיִתְבְּעוּ אֶת עֶלְבּוֹנָם, אֶת-עֶלְבּוֹן כָּל-הַדּוֹרוֹת מֵרֹאשָׁם וְעַד-סוֹפָם, וִיפוֹצְצוּ הַשָּׁמַיִם וְכִסְאִי בְּאֶגְרוֹפָם... (מתוך "בעיר ההריגה")

נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר, נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא, לֹא שְׁאִלְתִּיו מֵאִישׁ, לֹא גְנַבְתִּיו – כִּי מִמֶּנִּי וּבִי הוּא. וְתַחַת פַּטִּישׁ צָרוֹתַי הַגְּדוֹלוֹת כִּי יִתְפּוֹצֵץ לְבָבִי, צוּר-עֻזִּי, זֶה הַנִּיצוֹץ עָף, נִתָּז אֶל-עֵינִי, וּמֵעֵינִי – לַחֲרוּזִי. וּמֵחֲרוּזִי יִתְמַלֵּט לִלְבַבְכֶם, וּבְאוּר אֶשְׁכֶם הִצַּתִּיו, יִתְעַלֵּם, וְאָנֹכִי בְּחֶלְבִּי וּבְדָמִי אֶת-הַבְּעֵרָה אֲשַׁלֵּם (לא זכיתי באור מן ההפקר, תרס"ב) (וראי/ה לעיל פרק א ד"ה מְגִלַּת הָאֵשׁ ולהלן סוף פרק ו ד"ה וְאֵשׁ גְּדוֹלָה אָחֲזָה בְּלֵב הַנַּעַר וַתְּלַהֲטֵהוּ מִסָּבִיב. וַיַּרְעֵד אֶגְרֹף וַיִּצְעַק בֶּעֱנוּת נַפְשׁוֹ וּבְמַכְאוֹבוֹ הַגָּדוֹל: "אֵשׁ, אֵשׁ, אֵשׁ!" וּמֵרֹאשׁ הַכֵּף מֵעֵבֶר הַנָּהָר הִתְפּוֹצְצָה בַת-קוֹל: "אֵשׁ, אֵשׁ"


(נז) וּכְסוּר מֵעָלַי שִׁכְרוֹנִי – וַיְשׁוּפוּנִי מַחֲשַׁכֵּי אֵימָה, וָאִירָא יִרְאָה גְדוֹלָה מִפָּנַי. (נח) מִפְּנֵי הַתֹּהוּ וּמִפְּנֵי כַף-הַקֶּלַע יָגֹרְתִּי, כִּי רָאִיתִי אֶת-נַפְשִׁי וְהִנֵּה הִיא שְׁחֹרָה וּלְבָנָה כְּאַחַת, עֵרֶב אוֹר עִם-חֹשֶׁךְ, וְאֶת-לְבָבִי רָאִיתִי וְהִנֵּה הוּא מְאוּרַת צִפְעוֹנִי וְקַן-נֶשֶׁר. (נט) הַעַל-כֵּן צָמְאָה נַפְשִׁי לַשַּׁחַר כָּל-הַיָּמִים וְלִבִּי לַנֶּשֶׁף יֶהֱמֶה?... -


וּכְסוּר מֵעָלַי שִׁכְרוֹנִי – וַיְשׁוּפוּנִי מַחֲשַׁכֵּי אֵימָה, וָאִירָא יִרְאָה גְדוֹלָה מִפָּנַי - הָעֵינַיִם הָרְעֵבוֹת - הָעֵינַיִם הָרְעֵבוֹת הָאֵלֶּה שֶׁכָּכָה תִּתְבַּעְנָה, הַשְּׂפָתַיִם הַצְּמֵאוֹת הָאֵל הַשֹּׁאֲלוֹת: נַשְּׁקֵנוּ! הָעֳפָרִים הָעֹרְגִים הָאֵלֶּה הַקּוֹרְאִים: תָּפְשֵׂנוּ! חֲמוּדוֹתַיִךְ הַצְּפוּנוֹת שֶׁשָּׂבְעָה כִשְׁאוֹל לֹא-תֵדַעְנָה; כָּל-עֲתֶרֶת הַגְּוִיָּה הַזֹּאת, שִׁפְעַת חֶמְדָּה מְלֵאָה, כָּל-הַשְּׁאֵר הַלָּזֶה, כָּל-הַבְּשָׂרִים הָאֵלֶּה שֶׁכָּכָה הִלְעִיטוּנִי מִמְּקוֹר תַּעֲנוּגִים, מִמַּעְיַן הַבְּרָכָה – לוּ יָדַעתְּ, יָפָתִי, מַה-קָּצָה בָּם נַפְשִׁי הַשְּׂבֵעָה. זַךְ הָיִיתִי, לֹא-דָלַח הַסַּעַר רִגְשׁוֹתַי הַזַּכִּים עדַ שֶׁבָּאת, יְפֵה-פִיָּה, וּבְרוּחֵךְ נָשַׁפְתְּ וְנִדְלַחְתִּי. וַאֲנִי, נַעַר פֹּתֶה, לְרַגְלַיִךְ בְּלִי-חֶמְלָה הִשְׁלַכְתִּי תֹּם לְבָבִי, בֹּר רוּחִי, כָּל-פִּרְחֵי נְעוּרַי הָרַכִּים. רֶגַע קָטָן מְאֻשָּׁר הָיִיתִי בְּלִי-חֹק, וָאֲבָרֵךְ אֶת-הַיָּד הַחֹלֶקֶת לִי מַכְאוֹב הָעֹנֶג הֶעָרֵב; וּבְרֶגַע קָטָן שֶׁל-תַּעֲנוּג, שֶׁל-אֹשֶׁר וָגִיל, עָלַי חָרֵב עוֹלָם מָלֵא – מַה-גָּדוֹל הַמְּחִיר שֶׁנָּתַתִּי בִּבְשָׂרֵךְ! (העינים הרעבות)


כַף-הַקֶּלַע - תניא, רבי אליעזר אומר: נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד, שנאמר והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים, ושל רשעים זוממות והולכות, [ומלאך אחד עומד בסוף העולם ומלאך אחר עומד בסוף העולם, ומקלעין נשמתן זה לזה], שנאמר ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע (בבלי שבת קנב ב)

בכל מקום פוגשים אנו רבבות יהודים תועים מארץ לארץ תלושים וקרועים ונתונים כמו בתוך כף-הקלע (ביאליק, לונדון תרפ"ו, בתוך דברים שבעל פה כרך א עמ' ס "על חורבן היהדות בגולה ובנין ארץ ישראל)

קטע מתוך דרשתו של הרב ניסן יגן שנקרא "הסיאנס של ביאליק – מפחיד!" (תִמלול מתוך ה"יו-טיוב") - "גיסי הרב ניסן כהן (אני מספר את זה ברבים) למד בישיבת שארית יוסף איפה שצריפין בבאר יעקב אצל הרב נסים טולדנו, הוא ועוד ארבעה בחורים בישיבה לא ידעו שאסור להוריד נשמות ולדבר איתם. גיסי סיפר לי שהורידו בסיאנס בחדר בישיבה את הנשמה של חיים נחמן ביאליק ודיברו אתו עם ביאליק (היום הוא ר"מ אצלי, גיסי, ראש ישיבה, אז הוא היה צעיר ולא ידע שזה אסור להוריד נשמות בסיאנס, אחר כך שאלו את הרב עובדיה יוסף ואמר להם שאסור לא כדאי לעשות). וגיסי דיבר עם הנשמה של ביאליק עם הנשמה שלו אמרו לביאליק אנחנו רוצים לתקן את הנשמה שלך, בחורים מישיבת הצעירים, אמר להם ביאליק אתם לא ראויים לתקן נשמות קודם תתקנו את הנשמה שלכם. אמרו לביאליק: מה עושים אתך בשמים ביאליק אמר שדנו אותו בכף הקלע הכנות לגיהנם הכנות לגיהנם. ארבעים ותשע שנים בגלל שארבעים ותשע פעמים בגד באשתו על כל בגידה שנה בכף הקלע. כל זה הכנות לגיהנם...

כשאני בסמינר האחרון סיפרתי את זה רצו שני בחורים צעירים מקבוץ של השומר הצעיר לחדר שלהם באמצע ההרצאה, אתם יודעים למה? – הם לא האמינו לי. הם רצו מיד, הורידו את הנשמה של ביאליק אמרו לו זה נכון מה שהרב יגן אומר שאתה בכף הקלע ארבעים ותשע שנים? ביאליק כתב להם על השולחן זה נכון אבל תגידו לרב יגן שכבר גמרתי עם כף הקלע וברוך השמ זכיתי סוף סוף להיכנס לגיהנם. לגיהנם... אתם חושבים שהעולם הפקר? האם אתם יודעים שאדם שהולך לחוף מעורב אין לו חלק לעולם הבא?. הגמרא אומרת במסכת ברכות ההולך אחרי אשה בנהר אין לו חלק לעולם הבא ישימו אותו עם הפתח ביחד...

כדאי לסכן את העולם הבא ? ללכת לבריכה מעורבת?! לאבד נצח?!... "

שפת הכֵּף הרעה היא שפת כף הקלע. שפת האיומים הפונדמנטליסטית. שפת כף הקלע היא שפת מחשכי אימה. שפה חשוכה. שפה מאיימת שפה מטילה מורא שפה מחרידה שפה חרדית. "מפני התהו ומפני כף הקלע יגורתי" אומר העלם החש אשמה וחרדה ואימה על כך שהשתוקק השתוקקות בשרים זכה אל עלמה זכת בשר.... (להמשיך 03.07.12)

כדאי לצרף לטרוריסט הגיהנום ניסן יגן גם את המטיף הפונדמנטליסטי צ'רלס לאוסון שמפחיד את צאן מרעיתו בטנסי באיומי גיהנום מוחשיים ביותר. הוא מופיע ביוטיוב הזה https://www.youtube.com/watch?v=fCnQQLUJHb8

עוד מצ'רלס לאוסון בדרשה הבאה שבא הוא משוה את סבל ישוע על הצלב לסבל הגיהנום (גם החל מהדקה ה26 - https://www.youtube.com/watch?v=6uyo6m5gqW0


זיוה שמיר לוקחת את עניין "כף הקלע" למחוזות אחרים ביותר. היא מציעה לראות בקונפליקט המהותי בין השמים והתהום גם קונפליקט בין המזרח (ארץ ישראל) והמערב. אודסה היא כף הקלע. ביאליק, אומרת זיוה שמיר, לא היה מסוגל להחליט אם לעבור לישראל או למערב. שתי ההחלטות היו לגביו בלתי אפשריות והוא נשאר בכף הקלע, באודסה.

"...בתוך הרהורים על צרת הכלל , הרהר ביאליק גם בגורלו האישי וחש תחושה של אין מוצא. "כף הקלע" הוא כינוי שבו השתמש עמנואל הרומי לאחד ממכשירי העינויים שהרשעים יטולטלו בו בגיהנום מקצה העולם ועד קצהו. ביאליק ראה את עצמו מטולטל בכף הקלע, נקרע בין כמה זוגות של אופציות מנוגדות, המנפצות את לבו לרסיסים. לאן יפנה? מערבה או מזרחה? אילו עלה אז אחד העם ארצה מותר להניח שביאליק היה עולה בעקבותיו... מאחר שאחד העם העתיק את מקום מושבו לאנגליה שבקצה מערב, נטש את המערכה הצבורית ועשה לביתו, נקלע ביאליק ב"כף הקלע": ארץ ישראל של ימי העליה השניה היתה דלה ושוממה מדי משתוכל לספק את כל צרכיו ותוכניותיו, ואילו עריקה למערב הייתה עבורו בגידה בכל ייעודו הלאומי... המערב נראה לו תמיד מתכון בטוח לאובדן הייחוד הלאומי, שלא לומר להתבוללות ולטמיעה. הנסיעה מערבה נשקלת ביצירה, ונפסלת על הסף. היא מגולמת ב"מגילת האש" בדמות ספק ספינה, ספק ארון מתים (סמל ההתבוללות והאבדון), והמערב בכללו – בדמות פסל החירות ש"ראשו מעוטר ולפיד הישועה בידו יבער". העלמה שולחת לעומתו ידיים פרושות לקבל ולתת: "דומם תימשך אליו למרום, ודומם תמשכנו אליה שאולה "... " (זיוה שמיר בתוך "לנתיבה הנעלם עמ' 70)


כִּי רָאִיתִי אֶת-נַפְשִׁי וְהִנֵּה הִיא שְׁחֹרָה וּלְבָנָה כְּאַחַת - "מוּזָר הָיָה אֹרַח חַיַּי וּפְלִיאָה נְתִיבָתָם, בֵּין שַׁעֲרֵי הַטָּהֳרָה וְהַטֻּמְאָה נָעוּ מַעְגְּלוֹתָם יָחַד, הִתְפַּלֵּשׁ הַקֹּדֶשׁ בַּחֹל וְהַנִּשְׂגָּב בַּנִּתְעָב הִתְבּוֹסֵס" (אָבִי) ... – שני הפסוקים הללו הם פסוקים ביאליקיים אופייניים המביעים שניות. קודש מתפלש בחול נשגב מתבוסס בנתעב וטומאה בטהרה. כשיכתוב את הדברים הללו ב"אבי" – אחד משיריו האחרונים – והוא בן ששים – יקבל את השניות הזאת בהבנה ובהסכמה. אבל כאן, במגילה, מזוית ראייתו של העלם המתייסר כל השניות הזאת מטריפה אותו וגורמת לו לירוא מפני עצמו ומפני כל דבר בעולמו. הוא חייב להתגבר עליה ויהי מה. לא מוכן לתת לרע ולטוב לשכון בו בערבוביא. כל פעם עושה עוד צעד דרמטי ואבוד מראש כדי לעקר את הרע מעולמו ולהשמיד לעד את הנתעב והטמא... (במקום ללמוד לקבל אותם)... (כל החוקרים אוהבים לדבר על מרכזיותו של מוטיב ה"שניוּת" בעולמו של ביאליק. חלק מהם אף אומרים שזהו המוטיב העיקרי במגילת האש (ראי/ה, למשל, טרטנר)... ושטראוס: ולא זו בלבד אלא שאותה שניות ביאליקאית חורגת מתחום האהבה ( לא כל שכן מתחום האהבה הפרטית) והיא נהפכת לדיסהרמוניה יסודית בכל יצירתו , וזו אף על פי שלבושה ' קלאסי' אין לך 'מודרנית' ממנה. דומה, שהשניות היא אחד המיטיבים העיקריים של 'מגילת האש' גם בתמונותיה גם במשמעותה . הנה , למשל , שני העלמים ה'פלאיים , רוח האהבה והרחמים , ורוח השנאה והמשטמה . בתחילה עדיין כאילו אחד הם : 'וידעו כי אחד פלאי מתהלך בתוכם ולבב כלם בלבבו ' ... רק בפקוח בחור אחד את עיניו מבדיל הוא בין שתי הדמויות , בין העלם ' זעום העפעפיים' ובין העלם 'בהיר העיניים . ' שני היסודות מצויים בכולם , ודבר והיפוכו מאוגדים באגד אחד ( אנחנו נזכרים בשילוב הניגודים ב'מתי מדבר ' ) ' עד כי בפיקחון עיניים הם מטים את לבם אל יסוד האימה , אל שיר 'המשטמה והזעם , ' ואינם נוהים אחרי שיר 'הנחמה והאחרית . ' אפשר כי יצא ביאליק גם כאן בעקבות האגדה המספרת . ' כי שתי פנים למשיח : משיח בן יוסף מכאן ומשיח בן דוד מכאן . משיח בן יוסף איש המלחמה יקדים את משיח האמת , ורק אחרי מותו של משיח בן יוסף בקרב יגיע תורו של משיח בן דוד . והנה אותה 'רוח קרב' מכחידה את הנערים ונהר האבדון בולע את הכרוכים בעקבות העלם זעום העפעפיים . כולם שותים מנהר האבדון ואוכלים 'מן המלוח' שהוא מן השטן , חוץ מן העלם הבהיר . הוא תולה עיניו בכוכבו ויודע כי דרך השנאה אינה דרכו . אך הרי העלמות אשר משכו את העלמים אל תוך תהום נהר האבדון , גם עיניהן ' נצנצו רגע ככוכבים' והן עפות 'כעדת חסידות לבנות אל שחור המים . נמצא, אף הכוכב והאבדון , הלבן והשחור , מעלה ומטה קשורים זה בזה קשר הדוק, ומוטיב זה מעמיק והולך בניסיונו של העלם בהיר העיניים . אך מה זיקתה של שנאה זו לסמל הארוטי של נהר האבדון ? אמנם מלמדות אותנו חכמת הפסיכואנליזה וגם יצירות ספרות ( דוסטוייבסקי! ) כי אהבה מינית , בזמן שניטל ממנה טוהרה והיא לובשת צורת חטא , עשויה להוליד סאדיזם איום כדרך ערבוב השנאה והתאווה שבמעשה אמנון ותמר (ופירוד מסוכן זה שבין אהבת נפש לאהבת בשר עובר בכל היצירה ) אבל דומה שלא די בפירוש זה. על מה שר אותו שיר המשטמה? הריהו שר על חורבן, על הרס, על השמד, כאילו חורבן הבית כוחו גדול להביא חורבן על כל העולם כולו . נימתו העיקרית היא הייאוש , ואילו אותו סמל ארוטי שבנהר האבדון הוא סמל לאחדות הקדמונית, הקמאית של שלטון החושך. והנה הרס הקיים למען השיבה אל התוהו , אל האפלה הקדומה , מוטיב זה מוכר לנו יפה מ'פאוסט , ' ומפיסטיפל הוא המחזיק שם בדרך זו . ואין הכרח לומר , כי ביאליק הלך דווקא בעקבות ' פאוסט' ( אם כי יש גם מוטיב נוסף של 'פאוסט' ב'מגילת האש , ) ' שהרי מוטיב זה של הרס למען אחדות קדומה , שהוא יונק ממקורות מיתיים , רמזנו עליו גם בזמן שדיברנו (עמוד:141) על יצירות אחרות של ביאליק . מוטיב זה מביע אחת הדעות המסוכנות בדבר חורבנו הרוחני של עולמנו , ובכריכה זו , שהוא כורך בחבילה אחת ייאוש (על 'חורבן הבית המסמל אצל ביאליק את חורבן העולם האמונתי הישן) עם השמדה , הוא רומז לקשר העמוק של עצבות ורוע , ואנו זוכרים את תורת החסידות הראשונה , שביקשה לעבוד את האלוהים בשמחה . (הערת שוליים 4*)( , בדרכי הספרות,1959, מוסד ביאליק,140-141)


וְאֶת-לְבָבִי רָאִיתִי וְהִנֵּה הוּא מְאוּרַת צִפְעוֹנִי וְקַן-נֶשֶׁר - להביא לכאן את המדרש על חולל אילות תשמור ועל ערגת יעלי הסלע שהיא האכזרית שבחיות והיא עולה על צוק ומפילה משם את ולדה והקדוש ברוך הוא מזמן לה נשר שתופס את הולד בחיים... העלם הוא שילוב של יעלת סלע שהיא האכזרית שבחיות ושל האילה שהיא הרחומה והחסידה שבחיות... (להמשיך)


הַעַל-כֵּן צָמְאָה נַפְשִׁי לַשַּׁחַר כָּל-הַיָּמִים וְלִבִּי לַנֶּשֶׁף יֶהֱמֶה? - כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים: צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים: (תהלים מב ב-ג) – הרי הוידוי הזה של מי שנפשו עורגת כל הזמן אל האלהים הוא הוידוי של מי שנפשו עורגת כאיל על אפיקי מים. יש כאן התחברות של האיל העורג עם העלם המתוודה. הוא הרי עלם המתוודה שנפשו צמאה לשחר. נפשו צמאה לאלהים והוא אומר זאת על המים... יש כאן התחברות באותם פסוקים בין סיפור האיל העורג לבין סיפור העלם המייחל לשחר ולאיילת השחר...


וְלִבִּי לַנֶּשֶׁף יֶהֱמֶה? -וְעֵין נֹאֵף שָׁמְרָה נֶשֶׁף לֵאמֹר לֹא תְשׁוּרֵנִי עָיִן וְסֵתֶר פָּנִים יָשִׂים (איוב כד טו)-ועין נואף שמרה נשף (איוב כד, טו). אמ' ר' שמעון בן לקיש שלא תאמר שכל מי שהוא נואף בגופו נקרא נואף, אלא נואף בעיניו נקרא נואף, שנ' ועין נואף שמרה נשף. והנואף הזה יושב ומשמר אימתי נשף בא אימתי ערב בא, בנשף בערב יום (משלי ז, ט). והוא אינו יודע שהוא יושב בסתרו של עולם והקב"ה צר כלקטירין שלו בדמותו בשביל לפרסמו. (ויקרא רבה פרשת אחרי מות ד"ה ועין נואף)

פוסטים קשורים

הצג הכול

מְגִלַּת הָאֵשׁ פרק ו פסוקים א-כה - הערות והארות

ו - מבוא לפרק הוידוי מאת אירה יאן במבוא החשוב שכתבה אירה יאן למגילת האש היא טוענת שהוידוי הוא תמצית המגילה, וכי חמשת הפרקים הקודמים הראשונים של המגילה הם מעין פרלוד של הוידוי. להלן תמצית תיאור הוידוי

מְגִלַּת הָאֵשׁ פרק ו פסוקים כו-לט - הערות והארות

(כו) וַיִּמְצָאֵנִי בְּאַחַד הַיָּמִים אִישׁ שֵׂיבָה מִיהוּדָה מוּטָל בֵּין הֶהָרִים עִם-שַׁחַר, וְהָאִישׁ לְבוּשׁ אַדֶּרֶת וּפְרוּעַ שֵׂעָר, הוֹלֵךְ קְדוֹרַנִּית וְזָעֵף, וְהוּא נָזִיר וּקְדוֹשׁ אֱלֹ

תגובות


bottom of page