מְגִלַּת הָאֵשׁ פרק ו פסוקים כו-לט - הערות והארות



(כו) וַיִּמְצָאֵנִי בְּאַחַד הַיָּמִים אִישׁ שֵׂיבָה מִיהוּדָה מוּטָל בֵּין הֶהָרִים עִם-שַׁחַר, וְהָאִישׁ לְבוּשׁ אַדֶּרֶת וּפְרוּעַ שֵׂעָר, הוֹלֵךְ קְדוֹרַנִּית וְזָעֵף, וְהוּא נָזִיר וּקְדוֹשׁ אֱלֹהִים וְנוֹרָא הוֹד, וּמַרְאֵהוּ כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה מַרְאֵה עֲנַן הַכָּבוֹד וְעֵין הַקֶּרַח לִפְנוֹת בֹּקֶר -


אִישׁ שֵׂיבָה מִיהוּדָה – קוים לדמותו של הזקן הנזיר ממגילת האש -

כל הזמן אני דוחה את ההתעסקות בדמותו של הזקן הזה. כל הזמן אני דוחה את ההתעסקות בדמותי הזקנה. למרות גילי הלא צעיר בכלל אני ממשיך לראות את המגילה דרך העינים של העלם בהיר העינים ולא דרך העינים של הזקן. למרות שאני קרוב לודאי זקן יותר בגילי מגילו המשוער של הזקן במגילה...

ההצעות לגבי זהותו של הנזיר הזקן במגילה הן רבות. החל מסבא של חיים נחמן דרך הנציב מולוז'ין ודרך דמות של מישהו אפשרי אחר מזיטומיר (אולי המשגיח בישיבה שלו או בולוז'ין?) או אולי דמות קלאסית מהמקורות שלו כמו רבי חיים ויטאל (שהיה מושפע מספרו "שערי קדש" כפי שכתב באגרת לקלוזנר) או רבי חיים מולוז'ין או בעל התניא הרמבן או מישהו קדוש ונזיר... זיוה שמיר מציעה שלוש אפשרויות אחרות : אולי חותנו? (שבח אוורבוך) אולי אחד העם? אולי מנדלי? (לנתיבה הנעלם עמ' 72) .... היא לא שוללת את האפשרויות האחרות אבל מציעה לשים לב גם לזמן כתיבת המגילה ולא להסתפק בהתחקות אחר תקופת נעוריו של ביאליק על מנת למצוא בה דמות שמתאימה לתיאור הזקן במגילה. הזמן שבו על פי הנחתה מתחולל הרומן האסור בינו לבין אירה יאן... ועל פי ההנחה שהרומן שלו עם אירה מונח בלב מאמצי ההסתרה של חיים נחמן.

הרבה חוקרי ביאליק "צעירים" שרובם כבר עברו את גיל שבעים אוהבים לזהות את הזקן המתנזר עם דמויות כמו ליליינבלום או אחד העם שהתנגדו לכל יצירה שאיננה מגויסת לטובת הרעיון הלאומי-תרבותי-ציוני.

אני חושב שהזקן זה הרב ניסן יגן. או אמנון יצחק או הרב אלישיב או הרב עובדיה או הרב הצדיק אורי זוהר או האדמור מגור הכופה טרור מיני על כל חסידות גור. הילד חיים נחמן פחד מאד מפני איומים כאלו כמו של הרב ניסן יגן. הוא ירא מפני איומים כאלו כשם שהפרח ירא את הסתיו. הוא פוחד כל כך מפני האיומים המרתיעים הללו. מפני הדיכוי השיטתי והבלתי פוסק של העלומים...

משהו שמרתיע מאד. שמדכא את הצעירוּת. את העלומים

מתי, אם בכלל אני אראה את עצמי כזקן הנזיר והזועם המדכא את בני הנוער...

כדי לשמור על עורי אני צריך לגרום להם לשמור על גבולותיי ולהגן עליי, ולשם כך אני צריך להבטיח להם את גן העדן או לפחות מנוי במועדון טובלי השמים או לפחות להסביר להם את טעם החיים – האם אין כאן מהלך מתוחכם של דיכוי העלומים

לזקנים יש כסף. הם שולטים דרך הכסף. העניין של לחזור עכשיו אל המגילה הוא הפחד להשתחרר מהעלומים.

כשאני גיליתי לראשונה את המגילה זה היה לפני קרוב לארבעים שנה. הייתי בתחילת שנות העשרים שלי והזדהיתי מאד עם דמותו של העלם שהייתי קרוב אליו בגיל. אבל עכשיו אני יותר זקן מהזקן המתואר במגילה ועדיין אני רואה את עצמי כעלם. האם לא מוטלת עליי החובה לנסות לבדוק עד כמה מתגלמת דמותי העכשוית דוקא בדמותו של הזקן?

כל הדור ההוא וכל מי שרואה את עצמו כחילוני מזדהה עם העלם. למרות שהוא כבר זקן מופלג. אני הולך בשערי חסד ורותח מכעס על כל הצעירים השבאבים בשערי חסד ואני ממשיך לראות אותם כזקנים למרות שהם בגיל של הנכדים שלי. יש כאן איזשהו נסיון נוגע ללב להיאחז בקרנות המזבח של המהפכה החלונית כדי להיות צעיר לנצח... ואולי זה נכון?... (להמשיך)


וַיִּמְצָאֵנִי בְּאַחַד הַיָּמִים אִישׁ שֵׂיבָה מִיהוּדָה מוּטָל בֵּין הֶהָרִים עִם-שַׁחַר -

כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יהוה לִירוּשָׁלִַם מְכֹרֹתַיִךְ וּמֹלְדֹתַיִךְ מֵאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי אָבִיךְ הָאֱמֹרִי וְאִמֵּךְ חִתִּית: וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ לֹא כָרַּת שָׁרֵּךְ וּבְמַיִם לֹא רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ: לֹא חָסָה עָלַיִךְ עַיִן לַעֲשׂוֹת לָךְ אַחַת מֵאֵלֶּה לְחֻמְלָה עָלָיִךְ וַתֻּשְׁלְכִי אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּגֹעַל נַפְשֵׁךְ בְּיוֹם הֻלֶּדֶת אֹתָךְ: וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה: וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ נְאֻם אֲדֹנָי יְהֹוִה וַתִּהְיִי לִי (יחזקאל טז ג-ח) -

(להמשיך) - בשני המקרים מדובר בישות אלוהית המוצאת ילד מושלך (או תנוקת מושלכת) , בשני המקרים חומל האל (או האלוהי) על הילד(ה) המושלך(לכת), ובשני המקרים גדלים הילד והילדה ולא מסוגלים לשמור אמונים לדרך ההתנזרות והנאמנות המוחלטת אותה כופה עליהם מצילם החומל שהוא בעת ובעונה אחת גם קודר ומלא זעף (ובמקרה של יחזקאל אף אלים בצורה איומה... )


הוֹלֵךְ קְדוֹרַנִּית -

אֲמַרְתֶּם שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹהִים וּמַה בֶּצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית מִפְּנֵי יהוה צְבָאוֹת (מלאכי ג יד) - הליכה קדורנית מפני השמ צבאות היא הליכה ב"שחות ובהכנעה מפני השמ (מצודת דוד) הליכה בשפלות רוח (רש"י) והמצודת ציון מפרש קדורנית מ"ענין שחרות כמו שמש וירח קדרו (יואל ד) ורצה לומר בשחות ובהכנעה...

עֲנֵה נַאֲקִי דְּלָתֶיךָ בְּדָפְקִי. רְאֵה צוּרִי רְפָא צִירִי וְחִילִי: פְּדֵנִי מֵעֲוֹנִי צוּר גְּאוֹנִי. אֱיָלוּתִי בְּגָלוּתִי וְחֶשְׁלִי:

צֳרִי עָצְבִּי מְשׂוֹשׂ לִבִּי בְּקִרְבִּי. וְשִׂמְחָתִי בְּאַנְחָתִי וְאֶבְלִי: קְדוֹרַנִּית לְךָ אֵלֵךְ שְׁחוֹחַ. בְּלִי כֹּחַ סְלִיחָתָךְ בְּשַׁאֲלִי... (מתוך פיוט לראש השנה, מחזור נוסח ספרדי) לֹא-רַבַּת רָאִיתִי אֶת-אָבִי, לֹא-אָרְכוּ יָמָיו עִמִּי, בְּעוֹדֶנִּי רַךְ וְקָטָן וּבְטֶרֶם אֶשְׂבַּע צַלְמוֹ, בִּקְרֹא עוֹד עֵינַי לְרַחֲמָיו וְרֹאשִׁי לְמַחֲסֵה יָדוֹ, לְקָחוֹ הַמָּוֶת מֵעָלַי, הִפְרִיד בֵּין שְׁנֵינוּ לָנֶצַח, אַךְ דְּמוּתוֹ צָפַנְתִּי בִלְבָבִי, אֶקְרָאֶנָּה וְהִתְיַצָּבָה: כְּשׁוֹר יְגִיעַ כֹּחַ, מִתְנַהֵל דּוּמָם וּלְאִטּוֹ, פּוֹסֵעַ בְּמוֹטוֹת עֻלּוֹ, רְחַב גֶּרֶם וּכְבַד צָעַד, נִקְשֶׁה וּמִתְאַפֵּק וְשָׁוֶה, הוּא-הוּא בְכָל-חֲלִיפוֹת הָעִתִּים, בִּימֵי סַגְרִיר טְעוּנֵי זַעַף וּבִימֵי שָׁרָב קוֹדְחִים, צָעֹד קְדֹרַנִּית וְהַסֵּעַ עֶגְלַת חַיָּיו, הַזּוֹחֶלֶת, עֲמוּסָה אֲבָנִים לַעֲיֵפָה, בִּדְרָכִים כִּבְדֵי עַבְטִיט וּבָאֳרָחוֹת עֲמֻקֵּי חוֹל וּמְעֻנְנֵי תִימְרוֹת אָבָק, מַפְרַקְתּוֹ שְׁחוֹחַת מוֹטָה, מִצְחוֹ חֲרוּשׁ דְּאָגָה, וְעֵינָיו, בֶּאֱרוֹת יָגוֹן, תּוֹהוֹת בְּאֶפֶס תִּקְוָה...


וְהָאִישׁ לְבוּשׁ אַדֶּרֶת וּפְרוּעַ שֵׂעָר, הוֹלֵךְ קְדוֹרַנִּית וְזָעֵף -

עוֹד הֵם מַבִּיטִים סְבִיבוֹתָם – וְהִנֵּה יָשִׁישׁ וּבַעַל שֵׂעָר עוֹלֶה לִקְרָאתָם, בָּא מִצֵּלַע הָהָר, וְהוּא לָבוּשׁ אַדֶּרֶת וְאֵזוֹר עוֹר בְּמָתְנָיו, וּמַפְתֵּחַ זָהָב מְשֻׁלְשָׁל לוֹ מִמָּתְנָיו וּלְמָטָּה. וַיַּכִּירוּהוּ הַבַּחוּרִים: הֲלֹא הוּא הַיָּשִׁישׁ אֲשֶׁר רָאוּהוּ בַחֲלוֹם, וַיִּשְׂמְחוּ בִלְבָבָם מְאֹד, וַיָּרוּצוּ לִקְרָאתוֹ וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיֹּאמֵרוּ: "שָׁלוֹם לְךָ, יָשִׁישׁ נַעֲלֶה!" וַיַּעֲנֵם הַיָּשִׁיש בִּמְאוֹר פָּנִים: " שָׁלוֹם, שָׁלוֹם לָכֶם בְּנֵי אֱלֹהִים חַיִּים."... (מתוך "המלך דוד במערה" פרק ה) – כל ההבדל שבעולם בין הזקן במגילה לבין הזקן באגדה... כאן הוא מאיר פנים ושם הוא זעף


וְהָאִישׁ לְבוּשׁ אַדֶּרֶת וּפְרוּעַ שֵׂעָר, הוֹלֵךְ קְדוֹרַנִּית וְזָעֵף, וְהוּא נָזִיר וּקְדוֹשׁ אֱלֹהִים -

אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַיהוה: מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל: כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל: כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ עַד מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר יַזִּיר לַיהוה קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ (במדבר ו ב-ה) – התיאור החיצוני של איש השיבה הזה הוא של הנזיר המקראי על פי הפסוקים מספר במדבר המתוארים כאן – הוא נזיר וקדוש אלהים והוא פרוע שיער ממש כפי שמתואר בבמדבר – קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו. אבל כאן כבר מתחיל להסתמן ההבדל המהותי בין הנזיר הזה ודרכיו לבין הנזיר המתואר בפסוקי המקרא שלפנינו – בעוד שהנזיר המקראי מזיר עצמו רק משלושה דברים המתוארים כאן (יין, גילוח וטומאת מת) הרי שהנזיר הזה יזיר את עצמו מכל חמדה כפי שנראה מיד. אבל בשלב זה כדאי לשים לב לשני פרטים חשובים שיכולים לשפוך אור על קטעים אחרים מהמגילה – קודם כל הנזיר הזה הוא פְרוּעַ שֵׂעָר. הוא לא מגולח. זה יהיה פרט חשוב כאשר יתברר לנו שבהמשך ייאלץ העלם לגלח את שערו כחלק מתהליך ההתנזרות וההקדשה. נצטרך להתמודד כל פעם מחדש עם השאלה איך זה ששיער פרוע הוא חלק בלתי נפרד מנזירותו של הזקן והוא מכשול גדול בפני העלם? – האם דרכי הנזירות שלהם שוות? נקודה נוספת חשובה מאד קשורה בתיאורו של הזקן הנזיר כהוֹלֵךְ קְדוֹרַנִּית וְזָעֵף הדמות הקודרת והזועפת הזאת מזכירה לנו מיידית שתי דמויות אחרות שכבר ראינו במגילה. הראשונה היא כמובן זו של איש האימות זעום העפעפיים והשניה היא זו של אלהים בתחילת המגילה. אצל זעום העפעפיים הדברים גלויים לחלוטין, אחרי הכל זהו שמו ה"רשמי", וכך הוא נקרא במהלך המגילה. מכל מקום מהרגע הראשון הוא מוצב כפלאי שהוא "איש אימות זעום עפעפיים והוא מביט ארצה, ויהי כמבקש את אבדת נפשו" – מבטי הזעם הבלתי פוסקים כלפי מטה מזכירים מאד את ההליכה הקדורנית והזעף של הנזיר. גם לגבי זעמו וקדרותו של האל במגילה אין חובת ההוכחה כל כך קשה. הרי כבר מהמשפט הראשון של המגילה הוא מוצג כאל זועף ונוקם בעיצומה של התפרצות זעם, ואילו בפרק השני, כשוך התקפת האמוק שלו, הוא מתואר כך - וְהִנֵּה יְיָ אֱלֹהִים צְבָאוֹת עַתִּיק יוֹמִין יוֹשֵׁב עִם-דִּמְדּוּמֵי הַשַּׁחַר עַל- הַמַּשּׂוּאוֹת. מַעֲטֵהוּ תִּימְרוֹת עָשָׁן וַהֲדוֹם רַגְלָיו עָפָר וָאֵפֶר. רֹאשׁוֹ שָׁמוּט בֵּין זְרוֹעוֹתָיו וְהַרְרֵי הַיָּגוֹן עַל-רֹאשׁוֹ. מַחֲרִישׁ וְשׁוֹמֵם הוּא יוֹשֵׁב וּמַבִּיט אֶל-הֶחֳרָבוֹת. זַעַף כָּל-עוֹלָמִים הִקְדִּיר עַפְעַפָּיו, וּבְעֵינָיו קָפְאָה הַדְּמָמָה הַגְּדוֹלָה... כדאי לשים לב שבנוסף לזעף ולקדרות אנחנו מוצאים אצל אלהים גם את הדממה הגדולה הקופאת בעיניו. וגם את השילוב הזה של הדממה והקפאון האלוהיים נקבל הן אצל זעום העפעפיים והן אצל הנזיר. מראהו של הנזיר הוא כמראה ענן הכבוד ועין הקרח לפנות בוקר, ואילו שירת הנפש של הפלאי זעום העפעפיים מקפיאה לבבות בשקט קרתה ("ותקפא לבבות בשקט קרתה" – פרק ה פסוק... )... יש לנו אם כך קצה חוט משולש העובר בין הנזיר ההולך קדורנית וזעף, בין האל שזעם כל עולמים מקדיר עפעפיו ובין איש האימות זעום העפעפיים. ברצף של המגילה מופיע האל הזועף ראשון (פרקים א וב) איש האימות זעום העפעפיים מופיע לאחריו (פרקים ד וה) ואילו הנזיר הזועף והקודר מופיע במגילה בפרק ו. אבל מהזוית של הזמן המסופר הסדר הוא אחר – קודם פוגש העלם (כשעוד היה ילד רך בשנים) את הנזיר הזועף, ורק שנים רבות אחר כך הוא פוגש את האל הזועף – בשעת שריפת המקדש – ומיד לאחר מכן – באי הישימון על גדות נחל האבדון – הוא פוגש את איש האימות זעום העפעפיים... בין כך ובין כך החוט המשולש הזה לא במהרה יינתק, אם בכלל...


וְהוּא נָזִיר וּקְדוֹשׁ אֱלֹהִים וְנוֹרָא הוֹד, וּמַרְאֵהוּ כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה מַרְאֵה עֲנַן הַכָּבוֹד וְעֵין הַקֶּרַח לִפְנוֹת בֹּקֶר -

וּדְמוּת עַל רָאשֵׁי הַחַיָּה רָקִיעַ כְּעֵין הַקֶּרַח הַנּוֹרָא נָטוּי עַל רָאשֵׁיהֶם מִלְמָעְלָה (יחזקאל א כב) – הפסוק הזה לקוח מלב ליבו של תיאור מעשה המרכבה... יש כאן קצוות של חוטים שיש לפתח... הנזיר הזה הוא קדוש ואיש אלהים... הוא מתואר כחלק מהאלוהות או כפן אחד מפניו הרבות של האל...


יש לפתח


כדאי לצרף לכאן את הקטע מהאגרת השלישית של ח"ן - "השמים על ראשי נטוים כעין הקרח הנורא... "

"... ביאליק מעלה כאן גם את הביוגראפיה האישית שלו, כמי שנולד בצד הדיוניסי של היהדות בת הזמן – בווהלין החסידית עם הקרקע הדשנה שלה, ההומור העממי שלה, אהבת היי"ש ושמחת החים – ועבר אל וולוז'ין הצפונית, המתנגדית והנזירית, שעינה כלבנת הספיר וכעין הקרח הנורא..." (זיוה שמיר "לנתיבה הנעלם" עמ' 72)


(כז) וַיַּחְמֹל עָלַי הַשָּׂב, וַיִּטָּעֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ וּבְצֵל זְקָנוֹ הַלָּבָן וְהָרוֹעֵד כִּסָּנִי. (כח) וַיּוֹרֵנִי מִדְּרָכָיו וַיַּעֲבִידֵנִי לֵאלֹהָיו, וַיַּזֵּר נַפְשִׁי מִכָּל-חֶמְדָה וַיְלַמְּדֵנִי לְהַבִּיט שָׁמַיְמָה -


וַיִּטָּעֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ -

מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל: כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע יְקֹוָק כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם (במדבר כד ה-ו)

מה טובו אוהליך יעקב וגו' (שם /במדבר/ כ"ד ה'), וכי מה טיבן של נחלים אצל בתי מדרשות, אלא מה נחלים יורדין בני אדם לתוכן כשהן טמאין, וטובלין ועולין מתוכן כשהן טהורין, כך בתי מדרשות בני אדם נכנסין לתוכן כשהן מלאין עונות, ויוצאין מתוכן כשהן טהורין, לכך נאמר מה טובו אוהליך יעקב [וגו'] כנחלים נטיו. כגנות עלי נהר (שם /במדבר כ"ד/), אילו מלמדי תינוקות שבישראל, שמוציאין מליבם חכמה ובינה דיעה והשכל ומלמדין לעשות רצון אביהם שבשמים, לכך נאמר כגנות עלי נהר. דבר אחר אילו חכמים ונבונים שבישראל שעסוקין בתורה בכל יום תמיד, ועליהן הוא אומר, היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעיני (שה"ש =שיר השירים= ח' י"ג), אילו אמר הכתוב ישראל, הייתי אומר כל ישראל, אלא אמר הכתוב חברים מקשיבים, אפילו שנים אפילו שלשה ועוסקין בתורה בכל יום תמיד, עליהם הוא אומר, חברים מקשיבים לקולך השמיעיני, לכך נאמר כגנות עלי נהר. כאהלים נטע ה' (שם /במדבר כ"ד/), אילו בתי מדרשות. (אליהו רבה פרשה יט ד"ה מה טובו אהליך)

אָגוּרָה בְאָהָלְךָ עוֹלָמִים אֶחֱסֶה בְסֵתֶר כְּנָפֶיךָ סֶּלָה (תהלים סא ה)


וַיִּטָּעֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ - אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת יהוה אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית יהוה כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם יהוה וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ: כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי (תהלים כז ד-ה)


וַיּוֹרֵנִי מִדְּרָכָיו וַיַּעֲבִידֵנִי לֵאלֹהָיו, וַיַּזֵּר נַפְשִׁי מִכָּל-חֶמְדָה וַיְלַמְּדֵנִי לְהַבִּיט שָׁמַיְמָה -

תכנית הלימודים בתנ"ך - סכנת נפשות רוחנית" (פורסם ב" ערוץ 7 " ב-09.07.12)

רבנים מרכזיים בציונות הדתית שיגרו מכתב למוסדות החינוך בחמ"ד, בו הם תוקפים ישירות את תוכנית הלימודים החדשה בתנ"ך.

רבני "בית ההוראה לענייני ציבור" בראשותו של הרב דוב ליאור שיגרו הבוקר (שני) לכל מנהלי המוסדות ולמורים לתנ"ך בחמ"ד מכתב חריף בנוגע לתכנית הלימודים בתנ"ך.

על המכתב חתומים הרב דוב ליאור, הרב אליקים לבנון, הרב מיכאל הרשקוביץ, הרב דוד חי הכהן, והרב שמעון כהן רבני "בית ההוראה".

למכתב צירפו את חתימתם הרב אביגדור נבנצל וכן הרב מרדכי שטרנברג והרב יהושע צוקרמן מראשי ישיבת "הר המור".

במכתב נאמר בין השאר, כי "אנו מוצאים לנכון לפנות אליכם בעקבות מידע שראינו אודות התכנית החדשה ללימודי התנ"ך בבתי הספר הממ"ד. התנ"ך הוא יסוד אמונתנו: תורה מסיני שניתנה מפי הגבורה על כל מצוותיה שנצטווינו לדורות עולם. וספרי הנבואה הכל מיד ה' ברוח הקודש, בהם ההתבוננות הראויה על האירועים כדי ללמדנו את גודל השגחת ה' על ישראל ועל הנבראים כולם".

לדברי הרבנים, "הגישה ללימודים אלה טעונה ידיעה ברורה שלא לומדים 'סיפורי מקרא' או ספר היסטוריה ולא ספרות אלא מאורעות שאנו אמורים להתחנך עליהם וליישמם בחיינו עלי אדמות. בתכנית הלימודים המיועדת אין הדגשה על תכלית הלימוד הזאת. וגרוע מזה, ישנן מגמות וגישות שאינן תואמות את השקפת חז"ל תוך סילוף וגילוי פנים בתורה שלא כהלכה, שביסודן עומדות השקפות עולם מקולקלות".

"אנו פונים אליכם: אנא נהגו במשנה זהירות, וכן אל תחששו להביע את הסתייגותכם ומחאתכם, כי הדברים נוגעים בחינוך הנוער, ויש כאן סכנת נפשות רוחנית, ובנפשנו הדבר. אנו מקווים מאוד שתקדישו מזמנכם למעקב ולטיפול בנושא חשוב זה וחפץ השם בידכם יצלח. עלו והצליחו ובחינוך דורות ישרים תבורכו", חותמים הרבנים את מכתבם.

הרב מרדכי שטרנברג והרב יהושע צוקרמן הוסיפו, כי "הזדעזענו זעזוע עמוק לגלות שחלק מהמאמרים ויחידות הלימוד המופצים באתר של החמ"ד נגועים בביקורת המקרא ובמבט קלוקל על אישי התנ"ך הקדושים, מבט מגובה עיניים טרוטות. סבורים אנו שדרך זו לפרש את התנ"ך, שהוא קודש הקדשים של האומה הישראלית כולה, מהווה בגידה ושקר במסורת ישראל".

"לא נוכל להשלים בשום אופן בצורת לימוד נטולת יראת שמים, המציגה פרשנות של חול ושל גויים...


וַיַּזֵּר נַפְשִׁי מִכָּל-חֶמְדָה -

,עכשיו מתברר לנו שהנזיר הזה איננו נזיר על פי התורה. הוא לא מסתפק בהתנזרות אך ורק מענבים ויין ומתגלחת ותספורת ומהקפדה על טהרה (המת). הוא נזיר במובן של הסגפן. נזיר במובן של מי שלא מצער את עצמו רק מן היין אלא מכל דבר – ואת דרכו הזאת הוא מעביר לילד הקטן שמצא מושלך באחד ההרים – ויורני מדרכיו ויעבידני לאלוהיו. הוא מזיר את נפשו מכל חמדה, מכל תענוגות העולם הזה... (לפתח) - מהי דרך הנזירות שלו? – להזיר את הנפש מכל חמדה, כלומר להתנזר מהכל. כאן מכניס אותנו ח"ן לאחת המחלוקות החשובות והמעניינות לגבי מהותו ואופיו של הנזיר בחוק המקראי ובהלכה שבאה בעקבותיו. המחלוקת הזאת עוסקת בשאלה אם נזיר הוא קדוש או חוטא, ויש בעניין הזה שתי דעות מנוגדות באופן מהותי וקוטבי - תניא: רבי אלעזר הקפר ברבי אומר: מה תלמוד לומר +במדבר ו'+ וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר - על אחת כמה וכמה. רבי אלעזר אומר: נקרא קדוש, שנאמר +במדבר ו'+ קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו. ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר - על אחת כמה וכמה (בבלי תענית יא א)

הרבה מאד נכתב על המחלוקת הזאת שהופכת מאוחר יותר להיות מחלוקת רמב"ם-רמב"ן ועד היום היא מאפיינת שתי גישות מתנגשות חזיתית בכל הדתות (ובכל התרבויות) (נדמה לי שיש לי על זה חומר בדר"ש לפרשת נשא) – לפי רבי אלעזר הקפר הנזיר הוא חוטא – והרי כתוב במפורש שהוא צריך להביא קרבן חטאת על זה שהוא חטא על הנפש, ומהו חטאו? – שציער עצמו מן היין, וכאן יש קל וחומר משמעותי ביותר – ומה זה שציער את עצמו מן היין נקרא חוטא המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה – יוצא לפיכך, שלפי שיטת רבי אלעזר הקפר הנזיר הזקן הוא חוטא גדול ביותר והוא גם מחטיא את העלם בהיר העינים, והעלם מוחה על כך בכל כאבו בפני העלמה שבפניה (בפני צלמה) הוא מתוודה - .... כאן, לדעתי, מסתמנת מחלוקת מפורשת בין שתי שיטות שהיא מלווה את כל פרק הוידוי ובעצם את כל המגילה – גם הקטעים שמאחורינו – פרקים א-ו - וגם הקטעים שלפנינו – פרקים ז-ט...(אין מוקדם ומאוחר בתורה, קל וחומר במגילת האש... ) - תפיסת עולמו של הנזיר הזקן היא כתפיסת עולמו של רבי אלעזר (ושל הרמב"ן) הקובע חד משמעית שככל שהאדם מצער את עצמו יותר כך הוא יותר קדוש... העלם בהיר העינים, לעומת זאת, קרוע כל הזמן בין שתי התפיסות הללו – זהו ה"מה למעלה מה למטה" שלו – הוא ירא מהזקן והוא מקבל עליו את דינו אבל בפני העלמה הוא יכול להתוודות שזה בכלל לא כך וכי פעמים רבות ביותר הוא נמשך אליה משיכה של תשוקה וחמדה (ואז הוא מתבייש בחמדה הזאת עד עמקי נשמתו ומיטהר וחוזר חלילה... ) – בסופו של דבר יצליח העלם להשתחרר מה"רד עלה עלה ורד" הזה, אבל זה שייך לפרקים השמיני והתשיעי...

נראה לי חשוב בשלב זה להביא את "פסק ההלכה" של ח"ן במחלוקת "חוטא או קדוש" – פסק הלכה זה נמצא בספר האגדה, שם, בפרק קטן הנקרא "הנאת האדם" (ספר האגדה תנ"ט) מביא ח"ן אך ורק את דעתו של אלעזר הקפר (בשמו של רבי) הקובע כי כל היושב בתענית נקרא חוטא. הדעה ההפוכה – זו של רבי אלעזר (ושל הרמב"ן) בדבר היותו של המתענה קדוש לא מופיעה באותו פרק ולא בכל מקום אחר בספר האגדה (עד כמה שהיטבתי לחפש... ), נראה לי שלח"ן עצמו, המחנך הדידקטי עורך ספר האגדה, היה חשוב להביא רק את הגישה המייצגת את "הנאת האדם". יש כאן ויכוח ידוע וישן בסוגיית קדוש או חוטא בין הנזיר הזקן האומר המתענה הוא קדוש לבין ח"ן המחנך הדידקטי עורך ספר האגדה הקובע "המתענה חוטא" אבל כאשר מדובר בדמותו המתחבטת של העלם בהיר העינים במגילה היא הרבה יותר מורכבת - ולא רק במגילה אלא בשירים אחרים – העלם בהיר העינים לאורך כל הדרך רואה את עצמו בעת ובעונה אחת גם חוטא וגם קדוש. וזה אפילו עוד יותר מורכב – כי הוא רואה את עצמו חוטא גם בעיני הזקן בגלל כל הרהורי היצר הרע שלו וגם בעיני ח"ן הדידקטי הגלוי בגלל שהוא מתענה ומזיר את עצמו מכל חמדה... יחד עם זה – בהתקפות ההתעלות שלו הוא רואה את עצמו קדוש גם בעיני הזקן – הוא מקדיש את עצמו לאלהים, לשמים וכו, אבל הוא מוצא את עצמו גם כמי שמקדיש אותו לעלמה, לאילת השחר, לאלת האהבה וכו... בעולמו המורכב של העלם בהיר העינים הוא לא יכול לפסוק באופן נחרץ לכאן או לכאן בסוגיית טמא או קדוש כי לאורך כל הדרך הוא מרגיש בו זמנית גם טמא וגם קדוש - ... כִּי רָאִיתִי אֶת-נַפְשִׁי וְהִנֵּה הִיא שְׁחֹרָה וּלְבָנָה כְּאַחַת, עֵרֶב אוֹר עִם-חֹשֶׁךְ, וְאֶת-לְבָבִי רָאִיתִי וְהִנֵּה הוּא מְאוּרַת צִפְעוֹנִי וְקַן-נֶשֶׁר... " (להלן, פרק ו פסוק... ) - מוּזָר הָיָה אֹרַח חַיַּי וּפְלִיאָה נְתִיבָתָם, בֵּין שַׁעֲרֵי הַטָּהֳרָה וְהַטֻּמְאָה נָעוּ מַעְגְּלוֹתָם יָחַד, הִתְפַּלֵּשׁ הַקֹּדֶשׁ בַּחֹל וְהַנִּשְׂגָּב בַּנִּתְעָב הִתְבּוֹסֵס ("אבי")

כאן, לדעתי, טמון אחד ההבדלים המהותיים בין "איש ההלכה" של ח"ן לבין "איש האגדה הבודד" שלו – איש ההלכה חייב לפסוק ואיש האגדה הבודד חייב שלא לפסוק... איש האגדה הבודד חייב להישאר איש חידות זר ומוזר עד יומו האחרון... הוא לא יכול להרשות לעצמו להופיע כפסקני... הוא חייב להשאיר את הכל פתוח כל הזמן, אבל הוא יודע עמוק בתוך תוכו שביחס למערכת כולה זוהי גזירה שאין הצבור יכול לעמוד בה... כשהוא אומר בואו והעמידו עלינו מצוות הוא מבין שהחברה כולה חייבת שיעמדו בראשה אנשי הלכה פסקנים ולא אנשי אגדה הפוסחים מעצם מהותם על שני הסעיפים... כמובן שיש דמיון רב בין ההבחנה הזאת לבין הבחנה שאני מציע בעלמא די בין האליטה המתווכת של הרבנים לבין האליטה היוצרת של התלמידי-חכמים – הראשונים חייבים לראות בתורה אמצעי מתווך להגיע אל האל הפוסק והמצווה, והאחרונים איבדו את היכולת הזאת – הם רואים בתורה תכלית בפני עצמה – הם לא מסוגלים לצאת מהמערה ולרדת מהגג... בגלל זה, בין השאר, הם קדושים וחוטאים מעצם הווייתם... בגלל זה בין השאר, חלק מהם מודים בחוסר יכולתם לשנות את המצב הזה והם מציעים את סיפורי האגדה בתלמוד כדי שמהסיפורים הללו תבוא צעקה חדשה של "בואו והעמידו עלינו מצוות... "... (לפתח...)


ועוד הערה באשר לפסיקתו של ח"ן ביאליק המחנך הדידקט בסוגיית "טמא או קדוש": אמרנו שהוא מביא רק את דעתו של רבי אלעזר שלפיה "כל היושב בתענית נקרא חוטא", והוספנו שהוא מביא אותה בפרק הקטן "הנאת האדם" בספר האגדה עמ' תנ"ט אגדה צז (שנינו, רבי אלעזר הקפר וכו). בסוף אגדה זו הוא מפנה לבבלי נדרים י עמוד א ולא לבבלי תענית דף יא עמוד א ששם מופיעה המחלוקת במלואה. ואכן, בבבלי נדרים י מתוארת דעתו של רבי אלעזר הקפר (שהנזיר הוא חוטא) כחלק משיטה אותה מציג אביי בעקבות הצגת הסיפור על שמעון הצדיק והנזיר מהדרום (אותו נראה לעיל ונפתח בהרחבה) לפיו כל התנהגותו של שמעון הצדיק בסיפור הזה נובעת מהשיטה ש"נזיר הוא חוטא" - "אמר אביי: שמעון הצדיק ורבי שמעון ור' אלעזר הקפר, כולן שיטה אחת הן דנזיר חוטא הוי. שמעון הצדיק ורבי שמעון - הא דאמרן; ורבי אלעזר הקפר ברבי - דתניא, ר' אלעזר הקפר ברבי אומר: וכפר עליו מאשר חטא על הנפש - וכי באיזו נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים ק"ו: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה! מכאן, כל היושב בתענית נקרא חוטא. (בבלי נדרים י א). ואמנם, מיד בעקבות אגדה צז בדף תנט בספר האגדה (דברי רבי אלעזר הקפר בנדרים י א שכל היושב בתענית נקרא חוטא) מופיעה שם אגדה צח שהיא סיפורו של שמעון הצדיק והנזיר מהדרום על פי בבלי נדרים דף י עמוד א. כשערך ח"ן ביאליק את ספר האגדה – כעשר שנים לאחר כתיבת מגילת האש – היה לו חשוב להצניע שם מפתחות נוספים לפענוח יצירתו


(ראי/ה מה שכתבתי בעלמא די עמ' מה בפרק "מה למעלה מה למטה על מקומו של ספר האגדה כקוד לפענוח שיריו המסתוריים של ח"ן ביאליק... )




(כט) וְאֶת כָּל-צִצֵּי עֲלוּמַי קָטַף אַחַד אֶחָד וַיִּשָּׂאֵם לֵאלֹהָיו, וַיַקְדֵּשׁ אֶת-רָאשֵׁי מַאֲוַיַּי לַשָּׁמַיִם, וַיִּהְיוּ יְמוֹתַי צוֹמוֹת כִּימוֹתָיו וְלֵילוֹתַי תְּפִלָּה כְּלֵילוֹתָיו -


וְאֶת כָּל-צִצֵּי עֲלוּמַי קָטַף אַחַד אֶחָד - הקטע הבא לקוח מתוך האגרת השלישית שכתב חיים נחמן בולוז'ין לידידו אליהו פרידמן. בקטע זה הוא ממשיך לתאר כיצד התעללו בו "מאשריו", כלומר דודיו וסבו המאמצים, וכיצד בשם חנוך לנזירות הם האיצו את תהליך התבגרותו על ידי קטיפה אלימה של כל ציצי עלומיו - "בידיהם הכבדות פטרו את פטורי הציצים בטרם גמלו ובטרם לבלבו"...

"...ובחפצם להצמיחני מעפר, להגדילני ולהאריך סרעפותי למען אשגשג ואשגה כארז בלבנון, לקחוני, שדוני מזרועות הטבע ובידיהם הגסות שמטוני, חלצוני ועקרוני ממקום מטעי למען אעלה עלה למעלה ראש ביום נטעי, וימהרו את גדולי בטרם מועד, בחשבם כי בפעלם זה אגדל, ארום, אגבה ואנשא במאד, ומצבתי העבה תעבה ; בידיהם הגסות שמטו חלצו את ענפי הרכים, את יונקותי הדקות ממכון עיקרם, בחשבם כי בזה תארכנה ענפי כענפי אל ; בידיהם הכבדות פטרו את פטורי הציצים בטרם גמלו ובטרם לבלבו, בחפצם למהר את הפתוח למען התבכר מהרה וימי גמר הבישול לא ימשכו… ומה אחרית כל אלה? – בעוד הייתי רטוב לפני השמש, בעודי באבי ומלא לח – נס ממני לחי לפני כל חציר: יבשתי, נבלתי, קמלתי ; שורשי יבש מתחת וקצירי ממעל – ומי יודע אם גם מריח השדה אפריח?..."

בשיר החשוב "פעמי אביב" מתאר חיים נחמן חזיון אפוקליפטי של בשורת האביב. חזיון זה הוא חלק מפולחן אביב הנעורים שבשיאו מציף את העולם כולו שפע משתפך של פרחים לבנים הנובע מהר הבית –

"הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת, גָּבְהוּ שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם, וַיִּגָּלוּ מֶרְחַקִּים בְּהִירִים, רַחֲבֵי יָדַיִם - עַל-הָהָר עוֹמְדוֹת רַגְלֵי הָאָבִיב! עַל-הַמִּגְרָשׁ עִם-שֶׁמֶשׁ אֵדִים חַמִּים מִשְׁתַּטְּחִים, מִן-הָעֵצִים הָרְטֻבִּים פְּטוּרֵי צִיצִים מִתְפַּתְּחִים... עוֹד לֹא-פָרְצוּ הַנְּגֹהוֹת, אֵין עוֹד צִלְצְלֵי תְרוּעָה - מֵאֵלֶיהָ תִּתְפַּשֵּׁט שִׁירָה זַכָּה וּצְנוּעָה, אוֹרוֹת רַכִּים כְּמוֹ בֹקְעִים וְעוֹלִים - חֲבוּ כִמְעָט! וְהִתְפָּרֵץ עֹז הַחַיִּים הַחֲתוּמִים, יָצִיץ פִּתְאֹם וְיִתְגַּל כָּל-עֱזוּז הָעֲלוּמִים, כָּל-הַכֹּחוֹת הַפֹּרִים, הַגְּדוֹלִים!

וּמַה-מָּתוֹק הָאוֹר וּמַה-מָּתוֹק הָרוּחַ! פָּנִים שׂחֲקוֹת בַּכּל, בַּאֲשֶׁר עַיִן תָּנוּחַ - שָׁם רְעוּתָהּ לִקְרָאתָהּ מַזְהֶרֶת. וּמִכֹּל אֱלֵי-כֹל חוּטֵי זָהָב נִמְתָּחִים; עוֹד מְעַט וְהִשְׁתַּפְּכָה בְּלִבְנַת הַפְּרָחִים שִׁפְעַת נֹעַר הַלֵּזוּ וְזֹה הָעֲתֶרֶת. עוֹד מְעַט וְהִשְׁתַּפְּכוּ בִּפְרָחִים לְבָנִים גַּם-נְעוּרַי הַחֲדָשִׁים וַחֲלֹמוֹתַי הַיְשָׁנִים, כִּי גַּם-בָּם נָשְׁבָה רוּחַ הָאָבִיב. וּמִלְּבָבִי הַמָּלֵא כָּל-הֲגִיגִי אָשִׂיחָה, וּבִדְמָעוֹת מַזְהִירוֹת שְׁחוֹר יֵאוּשִׁי אָדִיחָה... "


(להמשיך מתוך הקובץ "פעמי אביב")


וְאֶת כָּל-צִצֵּי עֲלוּמַי קָטַף אַחַד אֶחָד וַיִּשָּׂאֵם לֵאלֹהָיו, וַיְּקַדֵּשׁ אֶת-רָאשֵׁי מַאֲוַיַּי לַשָּׁמַיִם -

עוד משהו בקשר לזקנים הללו שקוטפים את כל צִצֵי העלומים של העלמים במרחב שלהם ונושאים את הצִצִים הללו לאלוהיהם על מגש כסף, ואת ראשי מאווייהם של העלמים הללו הם מקדישים לשמי המהפכה שלהם. אני רוצה להאיר את הנושא הזה הפעם מזוית ראייתו של חיים נחמן ביאליק ב-1933 המתייצב בפני קהל מאד מגוון שבאו לשמוע ממנו "משהו" על מגילת האש. בתוך הקהל המגוון הזה יש משוררים צעירים כמו שלונסקי וכמו אלכסנדר פן. מקומו של ביאליק בעולמם של הצעירים הללו מזכיר מאד את כל מה שאומרים החוקרים על מקומם של ה"זקנים" אחד העם וליליינבלום ומנדלי ביחס לצעיר חיים נחמן ביאליק הבורח לורשה כדי לכתוב שירי אהבה סוערים ואסורים כדוגמת "צפורת" ו"אייך?". החוקרים אוהבים לדבר על כך שאחד העם התנגד לכתיבת שירי אהבה ושירי טבע במצב חירום לאומי ותרבותי שכזה. ביאליק, הם אומרים, ירא מאחד העם כשם שירא הפרח מהסתיו. הוא הדין ביחס לחברה של אלכסנדר פן ששוררו שירי אהבה אסורים על אפו וחמתו של ביאליק ולא כל כך רצו להתעסק בצרות הלאום. ועל מה שעשה נתן זך הצעיר לנתן אלתרמן הזקן כבר דיברנו?...

"חייו של ביאליק נעו בין שתי מלחמות: ראשיתם במלחמתו הפואטית במשוררי חיבת ציון, שהשתמשו בקלישאות פיוטיות שחוקות עד לזרא. סופם – במלחמה אישית וספרותית בפואטיקה החדשנית הלוליינית של שלונסקי וחבריו, אנשי ה"בלורית" וה"אגרוף", שלא בחלו ב"כוס" ובניבולי פה. מול סממני השירה הנוכריים (של הגוי השכור בעל הבלורית המנבל את פיו) העמיד ביאליק את הפואטיקה הנושנה והבדוקה שלו ושל מוריו ומאשריו המושתתת על ערכי "ישראל סבא". בין המלחמות גיבש ביאליק לעצמו פואטיקהה מיוחדת וייחודית... עיקרה של פואטיקה זו עומד על ניפוצו של השגור והקונבנציונאלי, אגב בניית החדש מפסולת לוחותיו של הישן... "

הנה קטע (ארוך יחסית) מתוך ספר העיקרים שעניינו אהבה בכלל ואהבת ה' בפרט, וממנו עולה היטב תפיסת העולם הפונדמנטליסטית לפיה הזקנים בנויים יותר לאהבת ה' הטהורה והמזוככת ואילו לנערים בעלי הדם הרותח יש נטיה הרבה יותר חזקה לפנות אל אהבת בשרים טמאה ומסוכנת - " אהבת השם יתברך היא המדרגה הגדולה שאין למעלה הימנה, ולא יגיע אליה האדם אם לא אחר הגיעו למדרגה האחרונה מן היראה כשיבחנו חיי האדם נמצא אותם נחלקים לג' חלקים שהם שני העליה ושני העמידה ושני הירידה, והתחלפות האהבה בהם הוא כפי התחלף מיני האהבה שהם הטוב והמועיל והערב. כי בשני העליה שהם עד שלשים או קרוב להם יאהב האדם הערב וימשך אחריו מאד, ולזה תמצא האהבה הזאת בנערים ובנשים ובאשר הם במדרגת הנערים, כמי שימשך אחר תאות המשגל לפי שהוא ערב אליו מבלתי שיביט אל ההזק הנמשך ממנו לגוף ולנפש, הנה הוא דומה אל הנערים הנמשכים אחר תאות המאכל ולא יבחינו ההזק הנמשך מרבוי המאכל, ולא יאהבו דבר אחר אלא מי שיעניקם ככר לחם אחת או אחד משאר התענוגים הערבים. ובשני העמידה שהם משלשים ועד חמשים או קרוב להם תגבר על האדם אהבת המועיל, עד שיש מן האנשים מי שיניח האכילה והשתיה ושאר התענוגים הערבים להמשכו אחר השחוק, להיותו מדמה התועלת הגדול שאפשר שימשך מהריוח הגדול בזמן מועט, וכן מי שירכב על הספינות ויתן בים דרך ויסכן עצמו במים עזים ויתן בהם נתיבה לתקות הריוח והתועלת ולא יחוש לתענוג אחר כלל. ובשני הירידה שהם שני הזקנה מנ' שנים ואילך לא יחוש האדם למועיל ולא לערב אבל אהבתו בלבד תהיה אל הטוב מצד מה שהוא טוב, ולזה ימצאו הזקנים נמשכים לעבודת השם ונבדלים מהתאוות יותר מזולתם, כי אחר שיראו שהאהבה אשר מצד הערב או מצד המועיל בלתי קיימות, לא יחושו רק לאהבת הטוב מצד מה שהוא טוב שהיא אהבה קיימת ובלתי משתנת בהמצא האהוב שהוא השם כמו שבארנו, וזו היא סבת ישועת הנפש.

ולפי שהבחור מצד רתיחת הדם והיותו שטוף בתאוות לא ישער גמול הנפש וישועתה, כי להיותו שקוע במוחשות ידמה שיתקיימו תמיד ולא יאמין תשועת הנפש והשארותה שהוא דבר בלתי מוחש, ולזה אמר הכתוב על הבוטח בה' אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי (תהלים צ"א ט"ז), כלומר כי מתוך אריכות הימים והגיעו לימי הזקנה שיחלשו התאות יוכל לשער ישועת הנפש והשארותה, ויכיר שזה יושג מצד אהבת השם ולזה יהיה נמשך לעבודתו לאהבה אותו, שזה דרך הזקנים להמשך לעבודת השם יותר מזולתם, וזהו הדרך הנוהג בכלל האנשים, אולם יש מן הזקנים מי שהוא נמשך אחר התענוגים כנערים או אחר המועיל ואחרי השררה כבן ארבעים, ויש בחורים נמשכים אחר אהבת הטוב כזקנים, וכן יתחלפו האנשים בזה כפי מזגם ומנהניהם והנימוסים שגדלו בהם, ומכל מקום חיי האדם בכלל יתחלקו לג' מיני האהבה על הדרך שזכרנו.


וַיִּהְיוּ יְמוֹתַי צוֹמוֹת כִּימוֹתָיו וְלֵילוֹתַי תְּפִלָּה כְּלֵילוֹתָיו -

לְפָנִים אָהַבְתִּי צָרוֹתַי, וּבְתֹם לְבָבִי הִצְדַּקְתִּי אֶת-שֵׁבֶט מוּסָרִי; קָרָאתִי לִדְמָעוֹת, קִדַּשְׁתִּי יוֹם צוֹם – וָאֶפְשֹׁט בִּמְנוּחָה לַשַּׂכִּין צַוָּארִי; אַךְ עַתָּה, אֲהָהּ, אֵין בִּי אֵמוּן נְעוּרַי, נוֹאַשְׁתִּי מֵרַחֲמִים, מִבְטַחִי בֵּית עָשׁ; חָדַלְתִּי, יְדִידִי, מֵחַבֵּב יִסּוּרַי, כִּי מָאַס גַּם-אֵלִי אֶת-מִשְׁפַּט הָרָשׁ. (מתוך "אגרת קטנה", תרנ"ד)


(ל) וָאִירָא מְאֹד מִפְּנֵי הַזָּקֵן כִּירֹא הַפֶּרַח אֶת-הַסְּתָיו. פָּנַי דַּלּוּ וּמִצְחִי חָוַר מִיּוֹם לְיוֹם –


וָאִירָא -

זיוה שמיר כותבת בספרה "לנתיבה הנעלם" שהמילה "אירא" המופיעה כאן ובהמשך מגילת האש רומזת לנוכחותה הסמויה של אירה יאן במגילת האש ואף מצביעה על כך שאירה יאן היא אחת האפשרויות הסבירות לזהותה של העלמה אליה פונה העלם בוידויו האינטימי.

"... ביצירה חוזרת שוב ושוב המילה "אירא" ונגזרותיה ("ואירא יראה גדולה מפני" "ואירא מאד מפני הזקן" "ואת אלהי השמים יראתי" "ואת הזקן יראתי") שממנה מהדהד גם שמה של האהובה וגם הפחד מפניה ומפני תגובתו של "הזקן" (חותנו? אחד העם? מנדלי?). ביאליק הבין שאירה יאן תלתה תקוות באהבתו, והוא מסביר לה ביצירתו את החסך הנורא שיש בחייו ואת געגועיו לאהבה, ויחד עם זה מסביר לה מדוע לא תתממש אהבתה לעולם"(זיוה שמיר בתוך "לנתיבה הנעלם עמ' 71)

אני מודה שכשקראתי לראשונה את הדברים הללו הם נשמעו לי הזויים לחלוטין וחשתי שהם מעידים על כך שזיוה שמיר ממש שבויה בטענה הנועזת שהיא טוענת בספרה. על פי טענה זו אירה יאן הותירה את עקבותיה בכל יצירותיו של ביאליק. זוהי טענה שמקוממת עליה הרבה מהחוקרים הותיקים והגבריים של ביאליק, ולענד יש בטענה הזאת הרבה מאד ועוד נדבר על כך במהלך הדברים. כאן אני רוצה להעיר שלאחר קריאות נוספות במגילה נוכחתי לדעת שיש ממש אפילו בטענתה ההזויה של זיוה שמיר ביחס לאפשרות נוכחותה המוצפנת של אירה במילה "אירא". לא רק בגלל הטענה של זיוה שמיר שמלה זו מופיעה פעמיים רק במגילת האש אלא גם בגלל נוכחותו המשמעותית במגילת האש של הפסוק גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי (תהלים כג ד). במהלך הלימוד ניווכח לדעת שביאליק הצפין את הפסוק הזה כמה וכמה פעמים במגילה – פעמיים אנו נתקלים בפירוש בצירוף "גיא צלמוות" פעמיים בביטוי "אירא" ובעיקר: פעם אחת אנו נתקלים בצירוף "את עמדי". התוצאה המאד אפשרית היא שיכול להיות שלפנינו קוד מוצפן האומר גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתְ עִמָּדִי... נבדוק את האפשרות ההזויה הזאת בהמשך


... (להמשיך 29.06.12)


וָאִירָא מְאֹד מִפְּנֵי הַזָּקֵן -

עכשיו חוזרים לטפל ביראה... מקודם אמר באופן כללי שאהב את אלהי הארץ וירא מאלהי השמים - וָאֹהַב אֶת-אֱלֹהֵי הָאָרֶץ, אֱלֹהֵי הֶהָרִים וְהָעֲמָקִים, וְאֶת-אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם יָרֵאתִי - עכשיו יש לו התממשות קונקרטית של אלהי השמים שאותו הוא יכול לירוא... יש לו את הנזיר הזקן שהוא זועף וקדורני והוא נורא הוד ומראהו כמראה הכבוד כמראה עין הקרח לפנות בוקר... אחד כזה אפשר לירוא... השמים הם כלליים מדי מכדי לירוא אותם ואילו הזקן הזה הוא מושא מאד קונקרטי לירוא מפניו...



וָאִירָא מְאֹד מִפְּנֵי הַזָּקֵן כִּירֹא הַפֶּרַח אֶת-הַסְּתָיו –

"כִּי הִנֵּה הַסְּתָיו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ: הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ" (שיר השירים ב יא-יב)... - בניגוד למה שמקובל כיום סתיו הוא חורף. ניצני הפריחה יראים ביותר מפני הסתיו (החורף) שיאריך ימים ויחדור לממלכת האביב שלהם וכחלק ממלחמת ההישרדות שלו יעשה הכל כדי להמית אותם. הוא יקפיא אותם בקרתו. נוכחותו של הזקן קרה ומקפיאה. מראהו מראה ענן הכבוד ועין הקרח לפנות בוקר. הניצנים שזה עתה נראו בארץ יראים מאד מפני הסתוים המקפיאים הללו שלא נעלמו עם תום ליל החורף הארוך של חייהם, והם ממשיכים להלך ביניהם בבוקר הקפוא. יש כח הישרדות לזקנים הנזירים הללו, הם חצי אלוהיים. הם יעשו הכל כדי לשרוד. הם יעשו הכל כדי לדחות את האביב ככל האפשר. כל ניצן שייקרה בדרכם הם יהרסו. כל ציץ הם יקטפו... הם יחסלו אותם כשהם קטנים...

– "וּכְאַבְנֵי מַעֲמָסָה כָּל-נִטְלֵי הָרָקָב יָעִיקוּ עַל-קַרְקַע הַיַּעַר וִיחַנְּקוּ בִכּוּרֵי כָל-פֶּרַח כָּל-אָבִיב הַפֹּרְצִים לְבַצְבֵּץ, וּבְטֶרֶם יָפִיקוּ אֶת-נַפְשָׁם – בַּחֹשֶׁךְ יֹאבֵדוּ, יָמוּתוּ בַקֶּרַח – בַּקֶּרַח הָנּוֹרָא הַצָּפוּן בְּחֵיק הָאֲדָמָה, כָּל-קֶרֶן כָּל-שֶׁמֶשׁ לֹא-תֵדַע, לֹא-תוּכַל תַּמְסֶנּוּ - אֲהָהּ! כַּמָּה פִרְחֵי עֲדָנִים כְּבָר נִקְבְּרוּ שָׁמָּה! וְכַמָּה עֲתִידִים – מִי יֵדַע וּמִי יְשׁוּרֶנּוּ..." (מתוך "שירה יתומה")

המדרש דורש את ימי הסתיו והגשם כימי עינוי ושעבוד. (כי הנה הסתו עבר – הענוי ; הגשם חלף הלך לו - אלו ימי השעבוד. (מדרש זוטא שיר השירים) ; ) כי הנה הסתיו עבר. אלו צרות ד' מלכיות שהם דומין לסתיו זמן שלג ורוח וצנה וחורף (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב)... – הזקן הוא הסתיו המקפיא כל ניצן, הוא הכולא והמשעבד, הוא המענה המביא את העינוי - ויהי ימי צומות כימיו ולילותי תפילות כתפילותיו...

הפרח מפחד מהזקן ומשום כך הוא עושה הכל כדי שלא לפרוח לעיניו. מצד אחד הוא משתוקק לגדול ולצמוח ולהיתמר מעלה מעלה, אך ההתעוררות הארוטית הזאת מהולה ביראה גדולה מפני הדיכוי שידכא אותה הנזיר הזקן. לפרוח לעיני מפני הזקן. משוםלפרוח. מפחד להתעורר ולגדול ולצמוח ולהיתמר מעלה מעלה. כל פעם שהוא חש התעוררות מינית הוא מתחיל לפרוח. אבל הפריחה הזאת מהולה ביראה גדולה. אביב העלומים והפריחה מאוים על ידי הסתיו הזקן שמשגיח עליו ללא הרף ובכל פעם שהוא מתחיל לפרוח הוא מתייצב לפניו בכל דמות דיוקנו המאיימת וגורם לו להרגיש אשמה כה חזקה שתגרום לפרח העולה כפורח לקמול בבת אחת...


הַאִם-עוֹד לֹא-נָבְלוּ הַפְּרָחִים שָׁתַלְתִּי כַּאֲשֶׁר נָבַלְתִּי אָנֹכִי? -

אֶזְכְּרָה יָמִּים כְּמוֹהֶם פָּרַחְתִּי, אַךְ עַתָּה זָקַנְתִּי, סָר כֹּחִי.

זהו בית משירו הראשון של חיים נחמן – אל הצפור – הוא שואל את הצפור אודות הפרחים ששתל בארץ בימים שבהם היה פורח. כלומר בימי השפע המתוארים בחלק הראשון של המגילה (בשחר ילדותי...) . הצפור אליה הוא פונה בשיר זה (ובשירים אחרים) היא העלמה . היא הצפורת. היא פייגלה. היא זו שאליה הוא עורג משחר ילדותו והיא זו שלימדה אותו לאהוב ולערוג ולפרוח . היא עודדה את הפריחה שלו. האצילה עליה מהודה. עכשיו היא מופיעה שוב מול חלונו והוא מתפלל אליה את תפילת החטאת שלו מבלי שהזקן ירגיש. הוא מצליח להערים על הזקן ולשיר את כל שירת "אל הצפור" שלו....

הפריחה היא העוררות המינית. העלמה עודדה את הפריחה שלו הזקן דיכא אותה. העלמה היא האביב והזקן הוא הסתיו. אפשר לומר שקרב גדול מתחולל על נפשו של העלם בין אלת האביב לבין אל הסתיו. אלת האביב עושה הכל כדי לתת לעלם לחיות את אביב עלומיו עד תום. היא עושה הכל כדי לדחות את הסתיו. הן לדחות את זמנו ככל האפשר והן לדחות אותו מעל פניו של העלם. היא עושה הכל כדי לתת לעלם להרגיש שהסתיו דחוי. הסתיו עושה הכל כדי לגדוע את עלומי העלם בעודם באיבם. הוא קוטף את כל ציצי עלומיו אחד אחד והוא גודע לו את כל ההורמונים בעודם באיבם.

ספור המסע שלו במגילת האש הוא נסיון לשוב אל העלמה ולעמוד במבחן הגדול. במידה ויעמוד במבחן יחדש ימיו כקדם ויזכה לגאולה ויייכנס תחת כנפה של עלמתו הגואלת וחיקה יהיה מקלט ראשו וקן לכל תפילותיו הנדחות.

מהו המבחן הגדול? – מבחן הישרת המבט. האם יוכל לעמוד מול עלמתו ולפרוח מבלי לחוש אשמה? האם ינבול ויקמול בטרם יפרח? – אם ישפיל מבטו ויפחד מפני העלמה – סימן שנותר בישימון ובציה. סימן שהוא מפחד לתת לעלמה להפריח את שממתו. הוא פוחד מאד לפרוח. הזקן שבו מאיים עליו ומונע ממנו כל אפשרות לפרוח...



(לא) - וְאוּלָם קְוֻצּוֹתַי פָּשׁוּ וַיַּעֲשׂוּ תַלְתַּלִּים וּבִלְבָבִי שִׂגְשֵׁג יַעַר רַעֲנָן שֶׁל חֲלֹמוֹת -


פָּשׁו -

המילה "פשו" באה מן השורש "פוש" שעניינו "קפץ, דלג, רץ, מהר (מלון אבן שושן) וגם חזק, התעצם (קונקורדנציה אבן שושן). על פי האפשרויות הללו נראה שבמשפט "וְאוּלָם קְוֻצּוֹתַי פָּשׁוּ וַיַּעֲשׂוּ תַלְתַּלִּים" רוצה העלם לומר "ואולם קווצותי התפשטו במהירות וייעשו תלתלים", או "קווצותי גדלו במהירות ויעשו תלתלים". הצירוף "פָּשׁו" מופיע רק פעם אחת בתנ"ך בקטע שבו מתאר חבקוק את ההתפשטות המהירה כסופה של הכשדים (הבבלים) שבבת אחת ישתלטו על העולם ויפקיעו את שלטון האשורים - כִּי הִנְנִי מֵקִים אֶת הַכַּשְׂדִּים הַגּוֹי הַמַּר וְהַנִּמְהָר הַהוֹלֵךְ לְמֶרְחֲבֵי אֶרֶץ לָרֶשֶׁת מִשְׁכָּנוֹת לֹּא לוֹ: אָיֹם וְנוֹרָא הוּא מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא: וְקַלּוּ מִנְּמֵרִים סוּסָיו וְחַדּוּ מִזְּאֵבֵי עֶרֶב וּפָשׁוּ פָּרָשָׁיו וּפָרָשָׁיו מֵרָחוֹק יָבֹאוּ יָעֻפוּ כְּנֶשֶׁר חָשׁ לֶאֱכוֹל (חבקוק א ו-ח) – הכשדים הם גוי מר ונמהר, איום ונורא, שסוסיו קלים מנמרים וחדי טרף יותר מזאבים ופרשיו הבאים ממרחקים מתפשטים במהירות על פני כל השטח ונראים כמו נשרים העטים במהירות על טרפם. הקשר תנכי אחר של "פשו" הוא הקטע הבא ממלאכי שמתאים מאד לאווירה של מגילת האש - כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר וְהָיוּ כָל זֵדִים וְכָל עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא אָמַר יהוה צְבָאוֹת אֲשֶׁר לֹא יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף: וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ וִיצָאתֶם וּפִשְׁתֶּם כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק: וְעַסּוֹתֶם רְשָׁעִים כִּי יִהְיוּ אֵפֶר תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֵיכֶם בַּיּוֹם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה אָמַר יהוה צְבָאוֹת (מלאכי ג יט-כא) – ביום ההוא, אומר מלאכי, יהיה חם מאד - לזדים ולכל עושי הרשעה יהיה החום הזה תנור של גיהנום והם יישרפו כקש, ואילו ליראי השמ יהיה החום הזה שמש צדקה בכנפיה ו"בזריחתה יהיה לכם רפואה ותענוג... ובכל מקום שתצאו ותבואו תתענגו בטוב ותתרבו בבשר ושומן כעגלים המפוטמים במרבק... זאת כמובן הזדמנות נוספת לראות עד כמה סרקסטי (ערום ועירום, מכחיש ומשכיח) הוא מדרשו של ח"ן במגילת האש – שהרי מה שקורה במגילה הוא בדיוק ההיפך ממה שקורה בנבואתו של מלאכי – שכן, במגילה לא בדיוק הזדים ועושי הרשעה נשרפים כקש, והשמש שזרחה ל"יראי השמ" לא הייתה בדיוק שמש צדקה ומרפא בכנפיה...

(להמשיך לפתח)

ח"ן בוחר את המלה "פשו" שהיא מהשרש "פשה" המופיע בתנ"ך חמש עשרה פעם וכולם בפרק אחד ובהקשר מאד מאד חשוב – של נגע. הכוונה כמובן לפרק יג בספר ויקרא, והנה כמה דגימות של הפועל "פשה" -


אין זה כי אם כפשע בין ה"פשה" המבורך לבין ה"פשה" המקולל – בין הטהור לבין הטמא... וה"פשע" הזה עצמו כפשע בינו לבין המלה "פשע" מלשון פשיעה. והכל תלוי על הבלי-מה הזאת של הנקודה שמעל לשין – אם הנקודה היא ימנית אז ה"פשו" היא מילה יפה ומבורכת ואם הנקודה שמעל לשין היא שמאלית אז המילה "פשו" היא טמאה ומקוללת...


קְוֻצּוֹתַי פָּשׁוּ וַיַּעֲשׂוּ תַלְתַּלִּים -

הביטוי "קווצות" מיוחד לשיר השירים ואינו נמצא באף ספר אחר בתנ"ך. הוא הדין ביחס לביטוי "תלתלים". בשיר השירים אנו מוצאים פעמיים באותו פרק את הביטוי "קווצות", ובאחת משתי הפעמים הללו מופיע גם הביטוי "תלתלים" – א. אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה (שיר השירים ה ב) ב. רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב (שם שם יא) האבן עזרא מפרש קווצות כ"קצות השער" בלשון היפוך... אבן-עזרא עצמו משתמש הרבה בצירוף "קצוות" במקום "קצות". הוא מוסיף עוד וי"ו... אפשר לומר שקווצות השיער הן קצוות השיער... קווצות, לפיכך, הם הקצוות של השיער, או מה שמכנים היום בסלנג "קוצים". כשאומרים שלמישהו (או מישהי) יש תספורת קוצים מתכוונים בדיוק להגיד שאין לו תלתלים. כי תספורת קוצים זה קצת יותר מקרחת, ואילו תספורת תלתלים זה שיער ארוך או ליתר דיוק שיער תלוי. הדבר עולה כאן בפירוש מתיאורו של העלם שמדבר על כך שקְוֻצּוֹתַי פָּשׁוּ וַיַּעֲשׂוּ תַלְתַּלִּים - פירושו של דבר הוא שתספורת הקוצים שלי הפכה לתספורת של תלתלים... איך, לפיכך, נסביר את הפסוק הבא - רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב – לפי מה שכתוב כאן מדובר בפירוש בקווצות שהן תלתלים ולא מדובר בשני מצבים שונים של שיער (למעשה במגילת האש אנחנו מקבלים שלושה מצבים שונים של שיער – שיער מגולח ; תספורת קוצים (קווצות) ותלתלים – ושלושת המצבים הללו מסמלים לנו הרבה מאד גם ביחס למגילה וגם ביחס לחיים עצמם...

לפני שנבדוק את משמעות היחס בין קווצות לתלתלים אצל ח"ן ננסה לעשות זאת בין הפרשנים. כאמור, יש רק מופע אחד של המלה "תלתלים" בכל התנ"ך כולו (!) (כמו עם 'אילת השחר'), והשאלה היא מה פירוש המלה היחידאית הזאת 'תלתלים'? – אז יש כאן מחלוקת מהותית בין רש"י ובין אבן עזרא. רש"י כותב כך: "קווצתיו תלתלים – "לשון תלויים (פנדלוי"יש בלע"ז)" ואילו האבן עזרא מפרש תלתלים – "מן טל כמו 'על הר גבוה ותלול' (יחזקאל יז כב)"... – פירושו של רש"י התקבל יותר בתודעה שלנו ובשפה המדוברת שלנו תלתלים הם שיער ארוך, (למרות שהוא לא חייב להיות ארוך כל כך עד שיהיה תלוי). אבן עזרא, לעומת זאת, נשאר צמוד יותר להקשר של שיר השירים והוא רואה בטעם רב קשר בין שני מופעי הקווצות באותו פרק בשיר השירים - לפי האבן עזרא המשמעות של רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת היא רֹּאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה... "ראשי נמלא תלתלים", אומר האהוב המחכה בחוץ, אני רטוב לגמרי, קווצותי רסיסי לילה, פתחי לי אחותי כלה...

מעניין גם האופן שבו מפנה אותנו האבן עזרא אל הפסוק מיחזקאל המתאר את התיאור המשמעותי הבא - כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יהוה וְלָקַחְתִּי אָנִי מִצַּמֶּרֶת הָאֶרֶז הָרָמָה וְנָתָתִּי מֵרֹאשׁ יֹנְקוֹתָיו רַךְ אֶקְטֹף וְשָׁתַלְתִּי אָנִי עַל הַר גָּבֹהַּ וְתָלוּל: בְּהַר מְרוֹם יִשְׂרָאֵל אֶשְׁתֳּלֶנּוּ וְנָשָׂא עָנָף וְעָשָׂה פֶרִי וְהָיָה לְאֶרֶז אַדִּיר וְשָׁכְנוּ תַחְתָּיו כֹּל צִפּוֹר כָּל כָּנָף בְּצֵל דָּלִיּוֹתָיו תִּשְׁכֹּנָּה: וְיָדְעוּ כָּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה כִּי אֲנִי יהוה הִשְׁפַּלְתִּי עֵץ גָּבֹהַּ הִגְבַּהְתִּי עֵץ שָׁפָל הוֹבַשְׁתִּי עֵץ לָח וְהִפְרַחְתִּי עֵץ יָבֵשׁ אֲנִי יהוה דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי (יחזקאל יז כב-כד) - הוא כאמור מפרש את הר גבוה ותלול כהר מלא טל וזה מתאים מאד לתוכן הדברים ביחזקאל. השמ יקטוף שתיל רך מצמרת הארז הרמה וישתול אותו בהר גבוה עם שפע של טל, ועל ההר הגבוה והשופע הזה יצמח ארז אדיר שיגרום לכל הארזים האחרים להיראות ננסיים לידו. כמובן שלמלה "תלול" בצירוף "הר גבוה ותלול" אין כל קשר עם המשמעות המדרונית (והמשמעות המודרנית?) של המלה תלול היום. אבל ח"ן, כאן במגילה, עוד ישוב באופן דרמטי ביותר אל ההר הגבוה והתלול הזה באחת מהתפרצויות הגאולה שלו... זה יקרה בפרק ז' – הוא יטפס על הצוק הגבוה והתלול על מנת לחלץ משם את אור האלהים הגנוז...