מְגִלַּת הָאֵשׁ פרק ו פסוקים א-כה - הערות והארות


ו - מבוא לפרק הוידוי מאת אירה יאן

במבוא החשוב שכתבה אירה יאן למגילת האש היא טוענת שהוידוי הוא תמצית המגילה, וכי חמשת הפרקים הקודמים הראשונים של המגילה הם מעין פרלוד של הוידוי. להלן תמצית תיאור הוידוי על פי אירה יאן (תרגם מרוסית פיטר קריקסונוב) - "... דמות האישה, שמאז ומעולם נצרבה באש הלבנה בסתרי נשמתו העמוקים ביותר, דמות שאליה הוא נכסף ושואף ללא הרף "כתינוק אל אימו", היא קדושה בשבילו, הטהור שבכוכבים זוהר מעל ראשה. אך כבר משחר נעוריו הפך זקן קפדן שכיסה אותו בדאגה "בצל זקנו", למחנכו. והנה, מבעד סבך השיבה הזה, חודרות מאז אל העלם קרני איילת השחר , בצורת אור חמקמק ומהבהב, והכל מתערבב: הטהור והקדוש הופך לחוטא ולשנוא על אלוהים. הטהור והקדוש באמת מתלכלכים, והרגש הטהור הופך לדבר חולני ומכור. זו שאליה הוא נישא השמימה על כנפי חלומו השוקק והטהור, כבר מושכת אותו לתהום... העלם מתבלבל, התום שלו נאבק באותם כוחות עמומים שברגע שהתעוררו מושכים אותו לנפילה , ואילו דמותה של "בת האלוהים" "מלכת " הגיגיו ורגשותיו שוררת באותה מידה הן בשמים והן בתהום. כאן וגם שם היא קוראת לו כאן גם שם היא יפה ושתלטנית להפליא , והעלם כבר אינו יודע היכן מסתיימים השמים, והיכן מתחילה התהום... נורא ומפחיד מאבקו הפנימי אבל "צל זקנו של הסב" שבו הוא חוסה מהווה עבורו גם מקלט, ומציל אותו בדרכו. האמיתות שהבשילו בצל הזה במהלך מאות שנים מעמידות חיץ בין השמים לתהום, בצל הזה יודעים לבטח מה רצוי ומה אינו רצוי בעיני אלוהים. כל מה שרצוי בעיניו שייך לשמים , וכל מה שאינו רצוי שייך לתהום. האמיתות הללו מחולקות באותה נקיות כפיים ובאותה מסירות הכובשת את הלב . מה גם שאמיתות אחרות בצורה גורלית אינן ולא יכולות להיות עדיין בדמדומי השחר , ומכיוון שאין אחרות הוא מאמין בהן, מה גם שהוא חייב לחתוך את הקשר הגורדי של הבלבול הפנימי ולהפריד אחת ולתמיד את השמים מהתהום. לפי עצת הזקן הוא יוצא לירושלים מוקסם מהתפילה החגיגית ושוב מתנכר לתשוקות נעוריו וחלומותיהם. כאות לכבוש היצר וההתנזרות הוא שורף על המזבח את תלתליו, סמל הכוח היופי והנעורים, כי "נעים לאלוהים" ניחוחם של אוצרות הנעורים הנשרפים . ברור שהוא לא היה אותו עלם מרדן, המלא בכוחות חיים בני אלמוות , שהמשורר מתאר אותו, לולא היה גונב תלתל אחד ומסתירו בחיקו...

תלאות ממושכות לא הפחיתו אומנם את חיוניותו התוססת לאין קץ, וכאשר לאחר שריפת המקדש הישן שוב מופיעה לפניו היא , במדבר הצייה העקר הזה, שבו האמונה עצמה כבר הפכה לאפר, הוא נמשך אליה בתשוקה כפולה ומכופלת, ומוכן לתת לה גם את האלוהים הזה ששרף את מקדשו שלו וגם את כל טוב אוצרות השמים, תמורת האושר להיות "כלב" לרגליה או נמר הנושא אותה למאורתו. הוא מוכן להשליך את האלוהים הישן לצור עבורה שמים חדשים ולעשות אותה לבדה למלכתם של שמיו החדשים..."



(א) וְכַאֲשֶׁר קָם הָעֶלֶם מִכְּרֹעַ עַל-בִּרְכָּיו וּמֵהִשְׁתַּטֵּחַ – וַיִּשָּׂא עֵינָיו שָׁמַיְמָה כְּמִשְׁפָּטוֹ. (ב) וַיַּרְא וְהִנֵּה שָׁם בִּמְרוֹמֵי הַכֵּף אֲשֶׁר לְעֻמָּתוֹ, תַּמָּה וּנְקִיָּה כְּמַלְאַךְ הַצְּנִיעוּת וְהָעֲנָוָה, נִצֶּבֶת לְפָנָיו עַלְמָה אַחַת זַכַּת בָּשָׂר וְנוּגַת עֵינַיִם, עַפְעַפֶּיהָ יַיְשִׁירוּ נֶגְדּוֹ וְעַל-רֹאשָׁהּ תִּזְרַח אַיֶּלֶת הַשָּׁחַר... -


וְכַאֲשֶׁר קָם הָעֶלֶם מִכְּרֹעַ עַל-בִּרְכָּיו וּמֵהִשְׁתַּטֵּחַ – וַיִּשָּׂא עֵינָיו שָׁמַיְמָה כְּמִשְׁפָּטוֹ


עד כמה שזה נשמע מזעזע יש כאן תיאור של חזרה לשגרה. כל ימיו נשא עיניו השמימה וגם עכשיו הוא שב לשאת עיניו השמימה כמשפטו. אז מה אם בין גלגול העינים הקודם כלפי שמיא לגלגול העינים הנוכחי טבעו למרגלותיו ממש ארבע מאות עלמים ועלמות טביעה אכזרית מאין כמוה. אז מה אם כל העלמים האחרים חרפו נפשם ומסרו אותה ממש כאשר הסתערו אל צונמי האבדון הגועש? – הם, אחרי הכל, עשו הרע בעיני השמים ונסחפו אחרי השטן והשתחוו לפולחן השאול וכפרו כפירה מוחלטת בישועה ובגאולה ובנצח ישראל ובאלוהי ישראל. והוא – העלם הטהור והצנוע – גבר על יצרו ולא התפתה לפולחניהם המשכרים והמשיך להשליך את יהבו בשמים גם אחרי כל הדברים האיומים והנוראים הללו והמשיך לשאת עיניו השמימה כמשפטו וכהלכתו וחסל סדור פסח...

בִּמְרוֹמֵי הַכֵּף


הדבור המתחיל הזה שייך לפרק כֵּפי ומענג במיוחד שכשמו כן הוא – "פרק הכֵּף". ה"כֵּף" הוא מוטיב משמעותי במיוחד במגילה. המלה "כֵּף" (וברבים "כֵּפים") היא מלה מקראית (ראי/ה ירמיהו ד כט ואיוב ל ו), ובמגילת האש היא מופיעה ארבע עשרה פעמים. משמעות ה"כֵּף" על פי ה"פשט" היא "סלע, צוק, גוש אבן גדול הבולט מצלע ההר ומהוה כעין כִּפָּה" (ע"ע "כף" אבן שושן), ויש לה גם משמעות של "ראש יבשה, קצה יבשה החודר ובא בים, כגון כֵּף לוסטיגן בלשון ים המלח וכֵּף התקוה הטובה בדרום אפריקה" (שם שם)...

מסתבר שעולם ומלואו מפריד לכאורה בין הפשט המקראי של ה"כֵּף" לבין הדרש הסלנגי שלו. ביאליק, כפי הנראה, לא פילל ולא מילל את אשר תעולל מהפכת הסלנג למלה כֵּף. על אחת כמה וכמה שאיוב וירמיהו לא חלמו על כך. למרות זאת, כשאנו נתקלים בימינו במלה כֵּף איננו יכולים שלא לחשוב גם על המשמעות העכשווית, הכֵּפית, של המלה הזאת. בכֵּף...

נסו, למשל, להתעלם מהמשמעות הכפית והמענגת של ה"כף" בפסוק שלנו ותראו שלא תצליחו – "וַיַּרְא וְהִנֵּה שָׁם בִּמְרוֹמֵי הַכֵּף אֲשֶׁר לְעֻמָּתוֹ, תַּמָּה וּנְקִיָּה כְּמַלְאַךְ הַצְּנִיעוּת וְהָעֲנָוָה, נִצֶּבֶת לְפָנָיו עַלְמָה אַחַת זַכַּת בָּשָׂר וְנוּגַת עֵינַיִם, עַפְעַפֶּיהָ יַיְשִׁירוּ נֶגְדּוֹ וְעַל-רֹאשָׁהּ תִּזְרַח אַיֶּלֶת הַשָּׁחַר" - איזו סצנה כֵּפִית הסצנה הזאת יכולה להיות – עלם עירום ובודד במלוא אונו ותפארתו מגלה לפתע פתאום שאיננו בודד באי – במרומי הכף אשר לעומתו ניצבת לפניו עלמה עירומה ומסתכלת לו ישר לתוך העינים... איזה כֵּף צרוף...

אז זהו, שלא... המפגש הגורלי הזה בין העלם העירום והעלמה העירומה במרומי הכף טומן בחובו לא רק כף צרוף אלא גם סיוט ארור. ובסיוט הארור הזה טמון סוד יסורי העלם...

העונג הצרוף שהופך לסיוט ארור בא לידי ביטוי בכל אחד ממופעי הכֵּף הקודמים במגילה. שימו לב כמה ארוס מדוכא יש בקטע הבא. כמה כֵּף צרוף שהופך להיות סיוט ארור הנה: "וּבָרֶגַע הַזֶּה קָפַץ הַנַּעַר צְהֹב הַתַּלְתַּלִּים עַל-רַגְלָיו, יָדוֹ נְשׂוּאָה אֶל רֹאשׁ הַכֵּף הַזָּקוּף בִּשְׂפַת הַנָּהָר הַשְּׁנִיָּה, וְהוּא קוֹרֵא וּמְצַעֵק: הַבִּיטוּ, הַבִּיטוּ! וַיִּשְּׂאוּ הַבַּחוּרִים אֶת עֵינֵיהֶם – וַיָּפָג לִבָּם: מֵרָאשֵׁי הֶהָרִים אֲשֶׁר לְעֻמָּתָם, מֵעֵבֶר הַכֵּף וָהָלְאָה, הָלֹךְ וְטָפֹף, הָלֹךְ וְרַחֵף, כַּעֲדַת מַלְאֲכִים קַלִּים, שׁוּרָה יְשָׁרָה וּלְבָנָה שֶׁל-עֲלָמוֹת רַכּוֹת צַחוֹת גְּוִיָּה יוֹרֶדֶת. בְּשׁוּרָה אַחַת תֵּלַכְנָה, רַגְלֵיהֶן רֶגֶל יְשָׁרָה, יְדֵיהֶן פְּרוּשׂוֹת שָׁמַיְמָה, אֲחוּזוֹת בְּקַרְנֵי הַסַּהַר, וְעֵינֵיהֶן עֲצוּמוֹת כְּסַהֲרוּרִיּוֹת - עַטְרוֹת קוֹצִים בְּרָאשֵׁיהֶן וְעַל פְּנֵיהֶן קָפְאוּ חֶבְלֵי הַמָּשִׁיחַ. תַּחַת מִכְסֶה עַפְעַפֵּיהֶן תִּישַׁן אֱמוּנַת עוֹלָם וְעַל-מִפְתַּן שִׂפְתּוֹתֵיהֶן נִרְדַּם שְׂחוֹק נְהָרָה.

וַיַּכִּירוּן הַבַּחוּרִים וַיֶּחֶרְדוּ מְאֹד וַיָּמָת לִבָּם; כִּי רָאוּ אֶת הָעֲלָמוֹת וְהִנֵּה הֵן קְרֵבוֹת וְהוֹלְכוֹת בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת אֶל שְׂפַת הַכֵּף הַנָּטוּי כְּקִיר זָקוּף וּמַאֲפִיל עַל-הַנָּהָר, וּבְעוֹד רֶגַע וְהָיָה כְּפֶשַׂע בֵּינֵיהֶן וּבֵין הַתְּהוֹם הַפְּתוּחָה לָהֶן מִתַּחְתֵּיהֶן... וַיִּתְּרוּ כֻּלָּם מִמְּקוֹמָם וַיִּזְעֲקוּ אֲלֵיהֶן בְּקוֹל גָּדוֹל, וַיְנוֹפְפוּ יָדָיִם; וְאוּלָם הָעֲלָמוֹת הָיוּ כְּלֹא שֹׁמְעוֹת וּכְלֹא רֹאוֹת, וַתּוֹסַפְנָה לָלֶכֶת בְּשׁוּרָה אַחַת וּבְרֶגֶל יְשָׁרָה וְקַלָּה וְעֵינֵיהֶן עֲצוּמוֹת... וְהִנֵּה גַּם הַפֶּשַׂע הָאַחֲרוֹן... מַחֲרֹזֶת אֲרֻכָּה שֶׁל-עֵינַיִם נִפְקָחוֹת פִּתְאֹם נִצְנְצוּ רֶגַע כַּכּוֹכָבִים וַיִּכְבּוּ - וַתָּעֹפְנָה כַּעֲדַת חֲסִידוֹת לְבָנוֹת אֶל שְׁחוֹר הַמָּיִם... וַיִּקְפְּצוּ הַבַּחוּרִים בְּשַׁאֲגַת חֲרָדָה וַיִּתְנַפְּלוּ הַמָּיְמָה. תַּלְתַּלֵיהֶם סָמְרוּ כְּרַעְמוֹת הַלְּבָאִים וִידֵיהֶם חָתְרוּ בְּבֶטֶן מְצוּלָה. חֲתֹר וְשָׂחֹה, חֲתֹר וָצוֹף – לְעֻמַּת הַכֵּף נֶחְפָּזוּ. וְהִנֵּה נִבְלְעוּ רָאשֵׁיהֶם בְּצִלּוֹ הַכָּבֵד שֶׁל הַכֵּף... וְהִנֵּה הֵם כְּבַחֲצִי הַנָּהָר... וַיִּזְעַף הַנָּהָר וַיֶּחֱמַר וְלֹא-יָדַע שָׁלֵו בְּבִטְנוֹ... (להמשיך 30.06.12)


עַלְמָה אַחַת זַכַּת בָּשָׂר


העלמה הזאת היא אמנם תמה ונקיה כמלאך הצניעות והענוה, אך יחד עם זאת היא זכת בשר והיא עירומה. חיים נחמן לא יכתוב בפירוש שהיא עירומה, והוא ישפיל מבטו במבוכה וביסורים לא רק מפני העירום עצמו אלא גם מפני המלים העירומות. אבל ודאי שיש לנו יותר מיסוד סביר להניח שכשם שהוא עלם שנותר ממאתיים העלמים העירומים כך היא עלמה שנותרה ממאתיים העלמות העירומות. אמנם אין בכלל תיאור גלוי של העירום בשני הפרקים שבהם הם מתוארים בפירוט, הרי חיים נחמן מתעכב בעיקר על עיניהם של העלמים והעלמות אך גם על תלתליהם (טל הנוער בתלתליהם ילין). והוא מתעכב אפילו על אברי גופן של העלמות - רגליהן רגל ישרה, ידיהן פרושות שמימה, זר קוצים לראשיהן – אבל מתיאורים אלו איננו עולה כלל וכלל העירום. הוא מדחיק את העירום הזה. גם אנחנו – פוריטנים שכמונו – לא כל כך אוהבים להודות שבעצם כל מה שמתחולל על האי הארור הזה מתחולל בעירום מלא. אבל כבר כתב חיים נחמן בפירוש בתחילת פרק ד - "וַיַּפְשִׁיטֵם (האויב) עֲרֻמִּים וַיּוֹרִידֵם אֶל-הָאִי הַשּׁוֹמֵם הַהוּא" (ד ו) - ואת הנעשה אין להשיב. איננו יכולים להרשות לעצמנו שלא לפקוח לרווחה את עינינו, ולהישיר מבט אל העירום המלא של מאתיים העלמים הטובעים ומאתיים העלמות הטובעות. ואחרי שניפול על פנינו ונבכה על זיו העלומים שירדו לטמיון יהיה עלינו לעמוד על רגלינו ולשוב ולהישיר מבט הן אל עירומו המלא של העלם זך הבשר (ובהיר העינים) והן אל עירומה המלא של העלמה זכת הבשר (ונוגת העינים). מבשרם לא נוכל להתעלם...

ואם בעירום עסקינן כדאי מאד להזכיר כאן את תפיסת העירום ביצירתה של אירה יאן – הציירת היהודיה הראשונה בכל הזמנים - שליוותה את חיים נחמן ליווי צמוד ואינטימי במהלך כתיבת מגילת האש. שנת כתיבת מגילת האש, הלוא היא שנת הכניסיני, הייתה שנת השיא בספור אהבתם הסמויה של המשורר והציירת. באופן רשמי הושתת הקשר ביניהם על כך שאירה הייתה הציירת שרשמה בציור את שיריו של המשורר. (לפני שרשמה רישומים בספר שיריו של ביאליק עשתה זאת לספר סיפוריו של י.ל. פרץ). במסוה הרישום שרשמה אירה את המשורר ושיריו היא נכנסה לפרדס יצירתו, ונענתה בכך לתחינת "הכניסיני" שהתחנן בפניה חיים נחמן ברמזים רבים מבלי לומר זאת אף פעם בפירוש. היא גם תרגמה חלק מהשירים הללו לרוסית, ולעניינינו חשובה במיוחד העובדה שתרגמה את מגילת האש. היא לא הסתפקה בציור המגילה ובתרגומה, אלא אף הוסיפה לה מבוא חשוב, שעזר לי להבין את המגילה יותר מכל המבואות והפירושים והספרים שנכתבו על המגילה הזאת... ולמה אני מזכיר את כל הדברים הללו דוקא ב"דבור המתחיל" הזה שעניינו עירום? – כי אירה יאן הייתה ציירת שהתייחסה אל העירום כאל מקור השראה חיוני לנפשו של האמן. בנוסף לעובדה שהייתה הציירת היהודיה הראשונה, ובנוסף לעובדה שהייתה (כפי הנראה) החלוצה הראשונה בפלשתינה א"י שהייתה אם חד הורית, היא הייתה גם "הראשונה שלימדה בבולגריה ציור עירום על פי מודלים חיים" (רות בקי "הכניסיני תחת כנפך" עמ' 45). לעובדות אלו תהיה חשיבות עצומה בהמשך כאשר נתייצב מאחורי העלם העירום והצנוע שלא יהיה מסוגל להחזיר מבט מישיר אל מודל העלמה הצנועה וזכת הבשר הנצבת מולו ממרומי כף התקוה הטובה אשר לעומתו. במאמר שפרסמה אירה יאן ב1897 הדגישה את היעדים שעל האמנים הבולגרים החדשים להציב לעצמם לאחר מאות שנות שלטון תורכי מדכא (רות בקי שם שם) - באותה רוח, כפי שנראה שוב ושוב, תנסה אירה להשפיע על חיים נחמן אהובה להשפיע על העלם העירום שבו לגבור על יצרו הרע הפונדמנטליסטי ולהישיר מבט נועז אל מול העלמה הצנועה והעירומה המעזה להסתכל לו ישר בעיניים... (להמשיך 30.06.12)


וַיַּרְא וְהִנֵּה שָׁם בִּמְרוֹמֵי הַכֵּף אֲשֶׁר לְעֻמָּתוֹ, תַּמָּה וּנְקִיָּה כְּמַלְאַךְ הַצְּנִיעוּת וְהָעֲנָוָה, נִצֶּבֶת לְפָנָיו עַלְמָה אַחַת זַכַּת בָּשָׂר וְנוּגַת עֵינַיִם -


מדובר בעלמה ממש, הלא כן?... עלמה זכת בשר ממש ונוגת עינים... איך היא הגיעה אל "מרומי הכֵּף אשר לעומתו?" ... האם היא אחת ממאתים העלמות הסהרוריות שלפני כשעה (?) נראו קְרֵבוֹת וְהוֹלְכוֹת בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת אֶל-שְׂפַת הַכֵּף הַנָּטוּי כְּקִיר זָקוּף וּמַאֲפִיל עַל-הַנָּהָר, וכעבור כמה רגעים עפו כעדת חסידות לבנות אל שחור המים?... האם התעשתה ברגע האחרון והחליטה לא לעוף עם כל עדת החסידות עצומות העינים אל מצולות נהר האבדון? האם צפתה מהצד על תהלוכת המתאבדות? למה לא הזהירה אותן? למה לא עצרה בעדן? ואולי הזהירה והתריעה אך הן שהיו כלא שומעות וכלא רואות, לא שמעו בקולה?... אבל איך זה שאחרי כל ההמולה והמשבר ושוועות כל העולמים וכל העולמות היא מצליחה לשמור על עצמה כל כך טוב ולהיראות תמה ונקיה כמלאך הצניעות והענווה?... האם הטביעה האיומה של מאתים העלמות הייתה תנאי הכרחי להתגלותה האלוהית של העלמה התמה והנקיה הזאת?... האם טביעתם של מאתים העלמים היתה תנאי הכרחי לעלם לגלות את מושא חלומותיו וערגותיו?...


עַפְעַפֶּיהָ יַיְשִׁירוּ נֶגְדּוֹ -


עֵינֶיךָ לְנֹכַח יַבִּיטוּ וְעַפְעַפֶּיךָ יַיְשִׁרוּ נֶגְדֶּךָ (משלי ד כה) - זהו פסוק מכונן ביותר! – תמצית התפיסה הביאליקית של נתינה בארבע עיניים, מגע בארבע עיניים – האידיאל (המוחמץ) הן ברמה של ההלכה (תלמודה של אמא שלום – מה למעלה מה למטה רק אני אני ואתה) והן ברמה הנפשית (פסיכולוגית... ארוטית) של ה"אגדה"

כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר: לִשְׁמָרְךָ מֵאֵשֶׁת רָע מֵחֶלְקַת לָשׁוֹן נָכְרִיָּה: אַל תַּחְמֹד יָפְיָהּ בִּלְבָבֶךָ וְאַל תִּקָּחֲךָ בְּעַפְעַפֶּיהָ (משלי ו כג-כה)

כי הוו מפטרי רבנן מבי רבי אמי, ואמרי לה מבי רבי חנינא, אמרי ליה הכי: עולמך תראה בחייך, ואחריתך לחיי העולם הבא, ותקותך לדור דורים. לבך יהגה תבונה, פיך ידבר חכמות ולשונך ירחיש רננות, עפעפיך יישירו נגדך, עיניך יאירו במאור תורה ופניך יזהירו כזוהר הרקיע, שפתותיך יביעו דעת וכליותיך תעלוזנה מישרים, ופעמיך ירוצו לשמוע דברי עתיק יומין. (בבלי ברכות יז א)

מעשה ברבי מאיר שהלך לעבר שנה בעסיא, ולא היה שם מגילה, וכתבה מלבו וקראה. אמר רבי אבהו: שאני רבי מאיר דמקיים ביה +משלי ד'+ ועפעפיך יישרו נגדך. אמר ליה רמי בר חמא לרבי ירמיה מדפתי: מאי ועפעפיך יישרו נגדך? אמר לו: אלו דברי תורה, דכתיב בהו +משלי כ"ג+ התעיף עיניך בו ואיננו (בבלי מגילה יח ב)

עיניך לנוכח יביטו. בשעה שאתה עומד בתפלה תכוון עיניך ולבך כנגד אביך שבשמים, אם עשית כן, ועפעפיך יישירו נגדך. (מדרש משלי פרשה ד סימן כה)


וְעַל-רֹאשָׁהּ תִּזְרַח אַיֶּלֶת הַשָּׁחַר... –


תזכורת: העלם בהיר העינים והעלמה זכת הבשר ונוגת העינים הם השתקפות של איילת השחר והמלאך עגום העינים מפרק ג. אם בסערת האירועים הטרגיים הספקנו לשכוח את העובדה הזאת הרי שלחיים נחמן (העלם בהיר העינים?) חשוב להזכיר לנו שעל ראשה של העלמה זכת הבשר ונוגת העינים זורחת איילת השחר.

הנה פסוקים נבחרים מפרק ג על הרומן השמיימי המתהווה בין העלם והעלמה הזאת - (א) וְאַיֶּלֶת הַשַּׁחַר זָרְחָה בִּצְנִיעוּת יְגוֹנָהּ נֶגֶד הַר הַבָּיִת; מִשַּׁפְרִיר הַתְּכֵלֶת אֶל-הֶחֳרָבוֹת הִשְׁקִיפָה, וְרִיסֶיהָ, רִיסֵי הַכֶּסֶף, רָעֲדוּ בִדְמָמָה. (ב) וּמַלְאָךְ צָעִיר אֶחָד, עֲגוּם עֵינַיִם וּנְקִי כָנָף, שׁוֹמֵר פְּנִינֵי הַדִּמְעָה הַכְּמוּסָה בְכוֹס הַיָּגוֹן הָאִלֵּם, רָאָה מֵעַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר אֶת-תַּלְתַּל הָאֵשׁ שְׁאֵרִית הָאֲרִיאֵל, כְּשֶׁהוּא מְהַבְהֵב וְרוֹעֵד וְגוֹסֵס בֵּין הָאֲבָנִים הַשְּׂרוּפוֹת עַל-הַר הַבָּיִת...

(ו) וַיֵּדֶא הַמַּלְאָךְ בֵּין עַרְפִּלֵי טֹהַר וְשַֹלְהֶבֶת הַקֹּדֶשׁ בִּימִינוֹ. (ז) אַמֵּץ יְאַמְּצֶנָּה אֶל-לִבּוֹ וְאֶל-שְׂפָתָיו יַגִּיעֶנָּה. (ח) לְפָנָיו תָּדוּץ אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר וּלְבָבֹו מְקוֹר תִּקְוָה וְנִחוּמִים. (ט) וַיְבִיאֶנָּה אֶל-אִי שׁוֹמֵם וַיַּנִּיחֶנָּה שָׁם עַל-שֵׁן-סֶלַע מָצוֹק. (ממש אל אותו אי שומם שבו פוגש העלם את העלמה שנותרה מכל הטובעים והטובעות...)


(ג) וַיִּפָּעֵם לְבַב הָעֶלֶם, וַיַּשְׁפֵּל בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה לִימֵי חַיָּיו אֶת-עֵינָיו הַצְּנוּעוֹת אַרְצָה. (ד) וַיִּשְׁקַע מַבָּטוֹ בַּנָּהָר וַיָּנַח עַל-צֶלֶם הָעַלְמָה הַנִּשְׁקָף מִשָּׁם עִם כּוֹכַב הַשַּׁחַר. (ה) וְהִיא הִיא הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה אֲשֶׁר-הִבִּיט הָעֶלֶם בַּלַּיְלָה הַהוּא אֶל תְּהוֹם הָאֲבָדוֹן. (ו) וּפִתְאֹם שָׁב הָעֶלֶם וַיִּכְרַע עַל-בִּרְכָּיו לִפְנֵי הַדְּמוּת אֲשֶׁר בַּמַּיִם, עֵינָיו קְשׁוּרוֹת אֶל-הַתְּהוֹם בְּצַעַר אַהֲבָה וּשְׂפָתָיו דּוֹבְבוֹת בְּכִלְיוֹן גַּעְגּוּעִים: – אֲחוֹתִי, הַאַתְּ הִיא?... -


וַיַּשְׁפֵּל בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה לִימֵי חַיָּיו אֶת עֵינָיו הַצְּנוּעוֹת אַרְצָה -


האמנם? האם זו הפעם הראשונה לימי חייו שהשפיל את עיניו? האם אין סתירה גלויה בין המשפט הזה לבין גילוייו של העלם עצמו במהלך הוידוי שעומד להתחיל עוד מעט. כשהוא אומר, למשל, " וְלֹא נוֹעַזְתִּי עוֹד לָשֵׂאת עֵינַי שָׁמַיְמָה וָאַשְׁפִּילֵן אֶל-תְּהוֹם נַפְשִׁי הָאֲפֵלָה" (להלן פרק ו פסוק... ) האם אין כאן העדפה מפורשת של השפלת העינים אל התהום על פני נשיאתן השמימה? – ואם תאמר "אינה דומה השפלת העינים אל תהום הנפש האפלה להשפלתן ארצה" אומר לך: "והרי דברים של קל וחומר הם – ומה אם אל תהום נפשו האפלה הוא מעז להשפיל את עיניו על אחת כמה וכמה שישפילן ארצה?, וחוץ מזה, בכל מקרה קשה שהרי הוא מעיד בפירוש על עצמו שלא נועז לשאת עיניו שמימה, ואיך הוא אומר כאן שהוא שב לשאת עיניו השמימה כמשפטו?... ואם לא די בכך הנה עוד עדות שלו על עצמו מהמשך הוידוי שבפרק הזה - וָאֵשֵׁב שָׁם עַל-שְׂפַת הַנַּחַל מַשְׁמִים, עֵינַי בַּמַּיִם וְרֹאשִׁי כָפוּף תַּחַת מַשָּׂא מַחֲשַׁכָּיו, וָאְֱהִי כְּיוֹשֵׁב עַל-פָּרָשַׁת דַּרְכֵי הַקְּלָלָה וְהַבְּרָכָה. וָאֵרֶא פִתְאֹם אֶת-קְוֻצּוֹתַי בַּמַּיִם כִּי גָּדְלוּ פֶרַע וְכִי-כָבְדוּ, וְהֵן תְּלוּיוֹת וֹמַאֲפִילוֹת עָלַי כְּוִילֹון שֶׁל-נְחָשִׁים שְׁחֹרִים וְזוֹמְמוֹת לְנַפְשִׁי מִקַּרְקַע הַנַּחַל" - יש סתירה בהכרח בין המתואר על ידי ח"ן במגילה (וישפל בפעם הראשונה לימי חייו את עיניו הצנועות ארצה) לבין המסופר על ידי העלם בוידוי.... האמת היא שהסתירה נמצאת בתוך תיאורו של ח"ן (המספר) עצמו, שהרי במשפט הבא כתוב בפירוש – והיא היא הפעם הראשונה אשר הביט העלם בלילה ההוא אל תהום האבדון, וזה אומר בפירוש (כפי שראינו מהוידוי) שבלילות קודמים הוא כן הביט אל תהום האבדון... צריך עיון... בשלב זה נראה לי שהצירוף "בפעם הראשונה לימי חייו" הוא בעייתי ומיותר. אם היה כותב "וַיִּפָּעֵם לְבַב הָעֶלֶם וַיַּשְׁפֵּל אֶת עֵינָיו הַצְּנוּעוֹת אַרְצָה" או "וַיִּפָּעֵם לְבַב הָעֶלֶם, וַיַּשְׁפֵּל בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בַּלַּיְלָה הַהוּא אֶת-עֵינָיו הַצְּנוּעוֹת אַרְצָה" היה יותר מדויק...


וַיִּשְׁקַע מַבָּטוֹ בַּנָּהָר וַיָּנַח עַל צֶלֶם הָעַלְמָה הַנִּשְׁקָף מִשָּׁם עִם כּוֹכַב הַשַּׁחַר -


יש לנו כאן עלם וצלם. הצלם הוא צלמה של העלמה . במשפט הבא עתיד העלם לכרוע בפני הצלם ולהתוודות בפניה. בתוך דמות דיוקנה של צלם העלמה משתקף כוכב השחר. הצלם הוא השתקפות כשם שההשתקפות מצטלמת בצלמה ובדמותה (ב"סלפי שלה" בלע"ז). לא זו בלבד אלא שהצלם הזה משתקף מתוך נהר האבדון שאינו אלא גיא הצלמות שבתוכו טבעו זה עתה מאתיים עלמים ומאתיים עלמות. הצלם הוא גם צלמוות ובמהלך המגילה אנו מתוודעים טיפין טיפין לגיא הצלמוות שאליו עתיד העלם לרדת מתוך משיכתו העזה אל צלם הצלמוות...


צֶלֶם הָעַלְמָה הַנִּשְׁקָף מִשָּׁם עִם כּוֹכַב הַשַּׁחַר –


כוכב השחר הוא אילת השחר ואילת השחר נמשלה לגאולה ואילת השחר היא אסתר היא אסטהר היא סטאר היא כוכב השחר. אלת האהבה - בין אם היא ונוס בין אם היא אפרודיטה עשתר עשתורת אסתר או אסטהר היא תמיד כוכב שיש לו השתקפות ארצית של אֵלה שבדרך כלל עולה מהמים. וההשתקפות הזאת בונה את עולם המראות שעובד כל הזמן על הצלם הארצי המשתקף באלה השמימית. מגילת האש – כמו הבריכה – היא פואמה שמושתתת על ההשתקפות הזאת... (על אילת השחר וכוכב השחר ואסתר ואסטהר ועשתר ואפרודיטה וונוס ועוד ראי/ה גם ב"התורה כאֵלת אהבה" בתוך "שער הגיא / עלמא די 17") ...


וּפִתְאֹם שָׁב הָעֶלֶם וַיִּכְרַע עַל-בִּרְכָּיו לִפְנֵי הַדְּמוּת אֲשֶׁר בַּמַּיִם -


"מתוך מכתבו של ח"ן לאירה יאן שאיירה את מגילת האש (כמו גם את שיריו האחרים) "... ציורך, לפי תיאורך, הולם באמת רגע אחד חשוב בשירה, אבל עכשיו בא אחרי רגע זה רגע אחר, יותר חשוב, שבו כורע העלם לפני הדמות אשר במים ושופך את נפשו. האם אין לשנות את הציור באופן שיתאים לרגע זה? אגב, העלם צריך להיות דוקא בעל תלתלים ארוכים. מה שנוגע לאניה השחורה נאמר בשירה: 'לאחר שטבעו (הבחורים והבחורות) שכך הנהר ועל פני המים צף והפליג משהו כבד, שחור וגדול - - האם ארון מתים או אניה שחורה?', את יכולה איפוא לשים משמאל לעלם, במרחק, משהו שחור, המפליג אי-שמה. בקצור, תקראי ותביני מדעתך כיצד ומה. יתכן שאפרסם את השירה במהדורה מוקדמת – מה דעתך?...


צַעַר אַהֲבָה -


"האהבה ההזויה, שטרם נתממשה, ולעומתה האהבה הדועכת, שנתממשה והכזיבה, הן שני המצבים השכיחים בשירת ביאליק. ניתן אף להכליל ולטעון שיצירתו אינה מתארת לעולם את האהבה בעת מימושה, אלא בזמן הגעגועים אליה או בזמן האכזבה ממנה". (זיוה שמיר, השירה מאין תמצא 23)


אֲחוֹתִי –


המלה "אחותי" היא המלה הראשונה בוידוי והיא אחת המלים המשמעותיות המייצגות את מגילת שיר השירים. יש לה מטען מאד ארוטי ומאד קדוש בעת ובעונה אחת. אפשר לומר שבמלה הזאת – אחותי – עובר מרכז הכובד של מגילת האש ממגילת איכה למגילת שיר השירים...

בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים: אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה: (שיר השירים ה א-ב)

לִבַּבְתִּנִי אֲחֹתִי כַלָּה לִבַּבְתִּנִי בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ בְּאַחַד עֲנָק מִצַּוְּרֹנָיִךְ:

מַה יָּפוּ דֹדַיִךְ אֲחֹתִי כַלָּה מַה טֹּבוּ דֹדַיִךְ מִיַּיִן וְרֵיחַ שְׁמָנַיִךְ מִכָּל בְּשָׂמִים:

נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ כַּלָּה דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן: גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם: (שיר השירים ד ט-יב)

כמובן שלמשמעות הארוטית והקדושה של אחותי יש השלכות חשובות לגבי אפשרויות הפירוש של "הכניסיני תחת כנפך והיי לי אם ואחות... " ועוד ידובר רבות באחותנו הלא כל כך קטנה הזאת... באמת יש משהו מאד רגיש בכל העניין הזה של האחות והארוס. ממש "כפשע" בין אהבה מותרת לבין גילוי עריות.

שלא לדבר על אחות רחמניה. איך זה שדוקא בשפה שלנו (?) nurse זה אחות? יש לבדוק אם זה כך בשפות אחרות. ויש לבדוק גם ממתי nurse זה אחות בשפה העברית. זה יחסית די מודרני. לא נראה לי שיש לזה מקור בספרות הקאנונית.

הערה נוספת: אם נעבור משפת הקדש לשפת הכֵּף ניווכח לדעת שהמלה "אחותי" קיבלה משמעויות אחרות. הפניה העממית הזאת העכשווית אחי... אחותי... אי אפשר להתעלם מהמטען הזה ואין כל צורך להתעלם...


אֲחוֹתִי, הַאַתְּ הִיא? –


מסתבר שהוא מכיר אותה מאז ומעולם. כבר משחר ילדותו, כך יתוודה עוד מעט, ראתה עינו את יפעתה ותחמוד בסתר לילות ושחרים את אורה הגנוז. מיהי? האם היא אחותו ממש? מאות ואלפי שבילי פירושים עקלקלים נסללו על ידי פרשנים עקלקלים בין העלם לבין העלמה, וקרוב לודאי שעל פי כמה מהפירושים הללו מדובר באחותו ממש. על פי אחד ממקורות ההשראה התלמודיים של המגילה מתברר שיש מקום להשערה שמדובר באחותו ממש... -

אמר רב יהודה אמר רב: מעשה בבנו ובבתו של ר' ישמעאל בן אלישע שנשבו לשני אדונים. לימים נזדווגו שניהם במקום אחד, זה אומר: יש לי עבד שאין כיופיו בכל העולם, וזה אומר: יש לי שפחה שאין בכל העולם כולו כיופיה, אמרו: בוא ונשיאם זה לזה ונחלק בוולדות. הכניסום לחדר, זה ישב בקרן זוית זה וזו ישבה בקרן זוית זה, זה אומר: אני כהן בן כהנים גדולים אשא שפחה? וזאת אומרת: אני כהנת בת כהנים גדולים אנשא לעבד? ובכו כל הלילה. כיון שעלה עמוד השחר, הכירו זה את זה, ונפלו זה על זה וגעו בבכיה עד שיצאה נשמתן. ועליהן קונן ירמיה: +איכה א'+ על אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה מים. (בבלי גיטין נח א) - כולם (אורבך ואחרים) מדברים על הספור הזה המופיע בלב אגדות החורבן (ועל הספור על ארבע מאות הילדים והילדות המופיע גם כן שם) כעל חומרי הגלם של מגילת האש. אלו, אם כך, החומרים הגלויים ביותר, הקשורים ישירות בתת הכותרת של המגילה (מאגדות החורבן) וכבר נכתב עליהם הרבה. (לחפש את המאמרים הללו ולצטט מהם כמה משפטים)

לפני הסיפור המכונן הזה מופיע הספור הבא שגם הוא מהווה מקור השראה חשוב למגילת האש ולתת הכותרת שלה "מאגדות החורבן" - תנו רבנן: מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי, אמרו לו: תינוק אחד יש בבית האסורים, יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו: סדורות לו תלתלים. הלך ועמד על פתח בית האסורים, אמר: +ישעיהו מב+ מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים? ענה אותו תינוק ואמר: הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו. אמר: מובטחני בו שמורה הוראה בישראל, העבודה! שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. אמרו: לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה, ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל. ומנו? רבי ישמעאל בן אלישע (בבלי גיטין נח א)



(ז) וַיִּדֹּם הָעֶלֶם, וְלֹא יָכֹל דַּבֵּר עוֹד, כִּי גָבַר עָלָיו הֲמוֹן לְבָבוֹ וְנַפְשׁוֹ אָבְדָה בְנַפְשׁוֹ... (ח) וְאוּלָם מִקֵּץ רֶגַע הִתְעוֹרֵר וַיִּפְקַח אֶת-עֵינָיו, וְהֵן חֹלְמוֹת וַעֲמֻקּוֹת מְאֹד, וְנֶפֶשׁ אֲנוּשָׁה פְּצוּעַת אַהֲבָה וְזָבַת דָּם פִּרְפְּרָה בְּמַעֲמַקֵּיהֶן. (ט) וַיַּעֲצֹם הָעֶלֶם אֶת-עֵינָיו בִּכְאֵב לְבָבוֹ הַנֶּאֱמָן וְהַגָּדוֹל, וְהֶמְיַת פְּלָאִים, הֶגְיוֹן צַעַר טָמִיר וְנֶעֱלָם, כַּהֲמוֹת מַעְיָן חַי מֵחֶבְיוֹן עֲשָבִים לִפְנוֹת עֶרֶב, שָׁטְפָה מִפִּיו בְּזֶרֶם תְּפִלָּה לֵאמֹר -


נֶפֶשׁ אֲנוּשָׁה פְּצוּעַת אַהֲבָה -

טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגֻלָּה מֵאַהֲבָה מְסֻתָּרֶת: נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא: נֶפֶשׁ שְׂבֵעָה תָּבוּס נֹפֶת וְנֶפֶשׁ רְעֵבָה כָּל מַר מָתוֹק (משלי כז ה-ז); נֶפֶשׁ אֲנוּשָׁה פְּצוּעַת אַהֲבָה וְזָבַת דָּם פִּרְפְּרָה בְּמַעֲמַקֵּיהֶן - אלו פצעי הנסור שטרם הגלידו. הנפש הפצועה והמדממת הזאת היא נפש חצויה...


בִּכְאֵב לְבָבוֹ הַנֶּאֱמָן -


שוב חוזרים אל "נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב" (משלי כז ו) שראינו בפסוק הקודם בהקשר של נפש אנושה פצועת אהבה...


טָמִיר וְנֶעֱלָם -


הֲרֵינִי מְזַמֵּן אֶת פִּי לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל וּלְשַׁבֵּחַ אֶת בּוֹרְאִי לְשֵׁם יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּהּ עַל יְדֵי הַהוּא טָמִיר וְנֶעְלָם (מתוך סדור התפילה מבוא לפסוקי דזמרה ומבוא להרבה ברכות אחרות... )

הולכת להיות כאן עכשיו תפילה גדולה בכוונה גדולה, וההוא "טמיר ונעלם" הזה מטרים בקדושה תפילות כאלו ומזכיר למתפלל להתכוון ולהתכוונן לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה - לשם ייחודו של הזוג האלוהי המלכותי הזה על ידי ההוא טמיר ונעלם...

שנדע להתכונן היטב לתפילת וידוי בכוונה גדולה...

והנה עם קומץ מתוך עשרות רבות של התכוונויות תפילה לשם יחוד קודשא טמיר ונעלם:

... ואחר כך קורין ההגדה בשמחה, ויאמר, לשם יחוד קב"ה ושכינתיה על ידי ההוא טמיר ונעלם הנני אספר ביציאת מצרים, וכן יאמר בכל מצוה בד' כוסות ומצה ומרור וכן בכולם, וכן בכל ימות השנה בכל המצות יאמר לשם יחוד קב"ה ושכינתיה על ידי ההוא טמיר ונעלם, ואחר כך יעשה המצוה בשמחה ובטוב לבב (ספר השל"ה הקדוש מסכת פסחים מצה שמורה)

כשאדם רוצה לעשות מצוה, ומוכרח לדבר לעשות המצוה, וחושש מפני המקטריגים, לכך תיקנו חכמינו ז"ל לומר לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה וכו' על ידי ההוא טמיר ונעלם, אם כן עשה היחוד של המצוה בדיבור ובקול ובמחשבה, עד למעלה שהוא טמיר ונעלם, אם כן אין לו שום פחד מהקטרוג ומניעות המצוה, ולא מפני שום פנייה בעשיית המצוה, כיון שהעלה כל חיות המצוה למעלה, ואינו מחוסר אלא עשיית המצוה שהוא בחינה אחרונה, וממילא אין להם למקטריגים שום כח למנוע ממנו המצוה (בעל שם טוב במדבר פרשת מטות)



וְהֶמְיַת פְּלָאִים, הֶגְיוֹן צַעַר טָמִיר וְנֶעֱלָם, כַּהֲמוֹת מַעְיָן חַי מֵחֶבְיוֹן עֲשָבִים לִפְנוֹת עֶרֶב, שָׁטְפָה מִפִּיו בְּזֶרֶם תְּפִלָּה –


אנחנו על סף הוידוי הגדול והחד פעמי לנצח וכדאי מאד לשים לב שח"ן מתאר אותו כתפילה זורמת. לא כתפילת חובה ותפילת קבע שחוזרות על עצמן מילה במילה ערב ובוקר בכל יום תמיד אלא כאל תפילה הנובעת מן המעיין הפנימי ביותר שלו, ומתוך הנפש האנושה פצועת האהבה וזבת הדם המפרפרת במעמקי עיניו, ומן המעמקים הללו היא שוטפת החוצה בזרם חד פעמי לנצח...

כי זאת יש לזכור – הוידוי, כמו כל שירתו של ח"ן, הוא מעיין נובע של תפילות ממעמקים... הוא בודאי מהראשונים שנאחזים בקרנות המזבח של השירה על מנת שלא לאבד את שפת המעמקים של התפילה באותו נהר אבדון שבו הם איבדו כבר את אלוהיהם...

כדאי באותו הקשר לציין גם את העובדה שמיד אחרי הטביעה הגדולה ואחרי כל מפלי המים והשטפונות שעברו על העלם (ועלינו) זה עתה תבוא עכשיו תפילה שהדימויים שלה מכילים בתוכם הרבה מים – כהמות מעין חי... שטפה מפיו בזרם תפילה...


לֵאמֹר -


יש כאן ממש התגלות. חשוב לו להכניס את הצירוף "לֵאמֹר". זה נותן לנו תחושה של התגלות... לא רק שמדובר כאן בתפילה הזורמת מפיו בשטף... התחושה המתקבלת היא שהתפילה השוטפת שאנו עתידים לקרוא היא בעצם בסגנון של היה דבר אלהים אלי לאמר – הוא בעצם צנור שמעביר את כל התפילה הזאת...



(י) – הַאַתְּ הִיא, יְחִידָתִי וְנֵר חַיַּי וּמַלְאַךְ לְבָבִי מֵעוֹדִי וְעַד הַיּוֹם, אֲשֶׁר נִגְלֵית עַתָּה אֵלַי מֵרֹאשׁ צוּרִים בְּאִי יְשִׁימוֹן זֶה תַּחַת כַּנְפֵי הַשַּׁחַר וְכוֹכָבוֹ? (יא) וַאֲנִי בְּאַלְפֵי קוֹלוֹת שִׁוְּעָה אֵלַיִךְ נַפְשִׁי מִמַּעֲמַקֵּי חַיַּי כָּל-הַיָּמִים וּבְרִבֲבוֹת שְׁבִילִים נַעֲלָמִים וַעֲקַלְקַלִּים בָּרְחָה מִמֵּךְ אֵלָיִךְ... -


יְחִידָתִי -

לַמְנַצֵּחַ עַל־אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר מִזְמוֹר לְדָוִד: (ב) אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי:

(ג) אֱלֹהַי אֶקְרָא יוֹמָם וְלֹא תַעֲנֶה וְלַיְלָה וְלֹא־דוּמִיָּה לִי... (טו) כַּמַּיִם נִשְׁפַּכְתִּי וְהִתְפָּרְדוּ כָּל־עַצְמוֹתָי הָיָה לִבִּי כַּדּוֹנָג נָמֵס בְּתוֹךְ מֵעָי: (טז) יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ כֹּחִי וּלְשׁוֹנִי מֻדְבָּק מַלְקוֹחָי וְלַעֲפַר־מָוֶת תִּשְׁפְּתֵנִי:

(יז) כִּי סְבָבוּנִי כְּלָבִים עֲדַת מְרֵעִים הִקִּיפוּנִי כָּאֲרִי יָדַי וְרַגְלָי: (יח) אֲסַפֵּר כָּל־עַצְמוֹתָי הֵמָּה יַבִּיטוּ יִרְאוּ־בִי: (יט) יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם וְעַל־לְבוּשִׁי יַפִּילוּ גוֹרָל: (כ) וְאַתָּה יְקֹוָק אַל־תִּרְחָק אֱיָלוּתִי לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה:

(כא) הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי מִיַּד־כֶּלֶב יְחִידָתִי (תהלים כב (פרק איילת השחר) א-כא)


אֲדֹנָי כַּמָּה תִרְאֶה הָשִׁיבָה נַפְשִׁי מִשֹּׁאֵיהֶם מִכְּפִירִים יְחִידָתִי (תהלים לה יז)


"יחידתי" - יחידתי היא הנשמה שהיא יחידה שוכנת בבתי חומר, ואין דומה לה, כי הנפש המתאוה היא הגוף (רד"ק תהלים כב כא)

מכפירים יחידתי - יחידתי - נשמתי... (רש"י תהלים לה יז)


חמשה שמות נקראו לה: נפש, רוח, נשמה, יחידה, חיה. נפש, זה הדם שנאמר (דברים יב) כי הדם הוא הנפש, רוח, שהיא עולה ויורדת שנאמר (קהלת ג) מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה, נשמה, זו האופיה, דברייתא אמרין האופיתא טבא, חיה, שכל האברים מתים והיא חיה בגוף, יחידה, שכל האברים משנים שנים, והיא יחידה בגוף... (בראשית רבה יד ט)


שַתִּי בְךָ מַחְסִי בְּפַחְדִי וְחֶרְדָתִי,

וְשִׁמְךָ בְעֵת מָצוֹר שַֹׂמְתִּי מְצוּדָתִי,

לִשְֹׂמֹאל וְעַל יָמִין אַבִּיט – וְאֵין עוֹזֵר,

כִּי אִם בְּיָדֶךָ אַפְקִיד יְחִידָתִי!

מִכָּל יְקָר אֶרֶץ חֶלְקִי נְתַתִּיךָ,

וּמִכָּל עְַמָלִי אַתְּ חִשְקִי וְחֶמְדָתִי.

הִנֵה בְּרֹב אַהְַבָה אֶשְׁגֶה בְךָ תָּמִיד,

עֵת תֵּת זְמִירוֹת לָךְ הָיְתָה עְַבוֹדָתִי.

(אבן גבירול)


שְׁחִי לָאֵל יְחִידָה

שְׁחִי לָאֵל יְחִידָה הַחֲכָמָה / וְרוּצִי לַעֲבֹד אוֹתוֹ בְּאֵימָה

לְעוֹלָמֵךְ פְּנִי לֵילֵךְ וְיוֹמֵךְ / וְלָמָּה תִרְדְּפִי הֶבֶל וְלָמָּה

מְשׁוּלָה אַתְּ בְּחַיָּתֵךְ לְאֵל חַי / אֲשֶׁר נֶעְלָם כְּמוֹ אַתְּ נַעֲלָמָה

הֲלֹא אִם יוֹצְרֵךְ טָהוֹר וְנָקִי / דְּעִי כִּי כֵן טְהוֹרָה אַתְּ וְתַמָּה

חֲסִין יִשָּׂא שְׁחָקִים עַל זְרוֹעוֹ / כְּמוֹ תִשְׂאִי גְוִיָּה נֶאֱלָמָה

זְמִירוֹת קַדְּמִי נַפְשִׁי לְצוּרֵךְ / אֲשֶׁר לֹא שָׂם דְּמוּתֵךְ בָּאֲדָמָה

קְרָבַי בָּרְכוּ תָמִיד לְצוּרְכֶם / אֲשֶׁר לִשְׁמוֹ תְהַלֵּל כָּל נְשָׁמָה.


(ה"שְׁחִי לָאֵל יְחִידָה" הזה של אבן גבירול מתכתב עם וּבְעֵת רַחֲמִים, בֵּין-הַשְּׁמָשׁוֹת,

שְׁחִי וַאֲגַל לָךְ סוֹד יִסּוּרָי של חיים נחמן, בתוך "הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ, / וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת, /

וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי, / קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת. / וּבְעֵת רַחֲמִים, בֵּין-הַשְּׁמָשׁוֹת, שְׁחִי וַאֲגַל לָךְ סוֹד יִסּוּרָי... ולהלן נראה עוד התכתבויות בין שירת/תפילת האהבה והקודש של אבן גבירול ושל חיים נחמן... גם בשיר "יחידתי" הבא של אבן גבירול ניתקל ב לִפְנֵי אֱלֹהַיִךְ שְׁחִי / הִשְׁתַּטְּחִי הִתְנַפְּלִי / הִתְבּוֹנְנִי הִכּוֹנְנִי / הִתְרוֹנְנִי הִתְפַּלְּלִי / הִתְנַעֲרִי הִתְעוֹרְרִי / הִשְׂתָּעֲרִי הִתְחוֹלְלִי וכו...)


נַפְשִׁי דְּעִי מַה תִּפְעֲלִי


נַפְשִׁי דְּעִי מַה תִּפְעֲלִי / טֶרֶם לְצוּרֵךְ תַּעֲלִי

שׁוּבִי לְכִי מִמַּעֲלִי / חֶטְאֵךְ וְחוֹבַיִךְ גְּלִי

בּוֹאִי בְחַדְרֵךְ וּסְגוֹר / דַּלְתֵי פְשָׁעִים נַעֲלִי

תַּחַת כְּנַף צוּרֵךְ חֲבִי / עַד יַעֲבֹר עֵת זַחֲלִי.


הוֹדִי עֲלֵי פִשְׁעֵךְ לְצוּר / עֻזֵּךְ וְאָז תִּנָּצְלִי

וּרְאִי פְקֻדַּת רֹב עֲווֹן / וְעוֹד לֹא תִמְעֲלִי

קוּמִי בְעוֹד לַיִל וְאַל / תִּתְיַשְּׁנִי תִּתְעַצְּלִי

רֹנִּי וְשִׁירָה דַבְּרִי / הַלֵּל וְזִמְרָה מַלְּלִי.


לִפְנֵי אֱלֹהַיִךְ שְׁחִי / הִשְׁתַּטְּחִי הִתְנַפְּלִי

הִתְבּוֹנְנִי הִכּוֹנְנִי / הִתְרוֹנְנִי הִתְפַּלְּלִי

הִתְנַעֲרִי הִתְעוֹרְרִי / הִשְׂתָּעֲרִי הִתְחוֹלְלִי

צֶדֶק וּמִשְׁפָּט בַּקְּשִׁי / גַּם הָעֲנָוָה שַׁאֲלִי.


אוּלַי יְחָנֵּךְ צוּר וְלֹא / תֵרְדִי אֱלֵי שַׁחַת בְּלִי

לָמָּה יְחִידָתִי וְעַל / מַה זֶּה וְהֶבֶל תֶּהְבְּלִי

הִתְאַזְּרִי הִתְעַזְּרִי / הִנָּזְרִי הֵאָצְלִי

עִזְבִי הֲבֵל עוֹלָם וְלֹא / עַל רַהֲבוֹ תִּתְאַבְּלִי.


אִם תִּשְׁמְעִי מוּסָר וְגַם / בִּנְתִיב יְשָׁרִים תִּנְהֲלִי

טוּב הָאֲדָמָה תֹּאכְלִי / חַיִּים וְכָבוֹד תִּנְחֲלִי

מֵאֵת אֲדוֹנַיִךְ וְגַם / בּוֹ תִּצְדְּקִי תִּתְהַלְּלִי

אִם תִּמְאֲנִי תִּמָּנְעִי / מִטּוֹב וְרַע תִּתְעוֹלְלִי

נֶגַע וְקָלוֹן תִּמְצְאִי / חֶרְפָּה וּבוּז לֹא תֶחְדְּלִי.


זִכְרִי בְיוֹם הַדִּין וְאַל / תִּסְתַּכְּלִי וּתְהוֹלְלִי

עַל פָּעֳלֵךְ הַטּוֹב וְגַם / הָרַע פְּנֵי צוּר תִּשְׁאֲלִי

תִּתְפַּלְלִי תִּתְנַפְּלִי / וּבְתֹף לְפָנָיו חַלְּלִי

אִם תִּפְעֲלִי טוֹב לָךְ וְלִי / אַל תֵּלְכִי בֵית הָאֱלִי

[עַד] בֵּית אֱלֹהַי אֶהֱלִי / תַּעְדִּי חֳלִי תַּעֲדִּי חֲלִי.

יְחִידָתִי בְגָלוּתָהּ שְׁדוּדָה