top of page

מְגִלַּת הָאֵשׁ פרק ו פסוקים א-כה - הערות והארות


ו - מבוא לפרק הוידוי מאת אירה יאן

במבוא החשוב שכתבה אירה יאן למגילת האש היא טוענת שהוידוי הוא תמצית המגילה, וכי חמשת הפרקים הקודמים הראשונים של המגילה הם מעין פרלוד של הוידוי. להלן תמצית תיאור הוידוי על פי אירה יאן (תרגם מרוסית פיטר קריקסונוב) - "... דמות האישה, שמאז ומעולם נצרבה באש הלבנה בסתרי נשמתו העמוקים ביותר, דמות שאליה הוא נכסף ושואף ללא הרף "כתינוק אל אימו", היא קדושה בשבילו, הטהור שבכוכבים זוהר מעל ראשה. אך כבר משחר נעוריו הפך זקן קפדן שכיסה אותו בדאגה "בצל זקנו", למחנכו. והנה, מבעד סבך השיבה הזה, חודרות מאז אל העלם קרני איילת השחר , בצורת אור חמקמק ומהבהב, והכל מתערבב: הטהור והקדוש הופך לחוטא ולשנוא על אלוהים. הטהור והקדוש באמת מתלכלכים, והרגש הטהור הופך לדבר חולני ומכור. זו שאליה הוא נישא השמימה על כנפי חלומו השוקק והטהור, כבר מושכת אותו לתהום... העלם מתבלבל, התום שלו נאבק באותם כוחות עמומים שברגע שהתעוררו מושכים אותו לנפילה , ואילו דמותה של "בת האלוהים" "מלכת " הגיגיו ורגשותיו שוררת באותה מידה הן בשמים והן בתהום. כאן וגם שם היא קוראת לו כאן גם שם היא יפה ושתלטנית להפליא , והעלם כבר אינו יודע היכן מסתיימים השמים, והיכן מתחילה התהום... נורא ומפחיד מאבקו הפנימי אבל "צל זקנו של הסב" שבו הוא חוסה מהווה עבורו גם מקלט, ומציל אותו בדרכו. האמיתות שהבשילו בצל הזה במהלך מאות שנים מעמידות חיץ בין השמים לתהום, בצל הזה יודעים לבטח מה רצוי ומה אינו רצוי בעיני אלוהים. כל מה שרצוי בעיניו שייך לשמים , וכל מה שאינו רצוי שייך לתהום. האמיתות הללו מחולקות באותה נקיות כפיים ובאותה מסירות הכובשת את הלב . מה גם שאמיתות אחרות בצורה גורלית אינן ולא יכולות להיות עדיין בדמדומי השחר , ומכיוון שאין אחרות הוא מאמין בהן, מה גם שהוא חייב לחתוך את הקשר הגורדי של הבלבול הפנימי ולהפריד אחת ולתמיד את השמים מהתהום. לפי עצת הזקן הוא יוצא לירושלים מוקסם מהתפילה החגיגית ושוב מתנכר לתשוקות נעוריו וחלומותיהם. כאות לכבוש היצר וההתנזרות הוא שורף על המזבח את תלתליו, סמל הכוח היופי והנעורים, כי "נעים לאלוהים" ניחוחם של אוצרות הנעורים הנשרפים . ברור שהוא לא היה אותו עלם מרדן, המלא בכוחות חיים בני אלמוות , שהמשורר מתאר אותו, לולא היה גונב תלתל אחד ומסתירו בחיקו...

תלאות ממושכות לא הפחיתו אומנם את חיוניותו התוססת לאין קץ, וכאשר לאחר שריפת המקדש הישן שוב מופיעה לפניו היא , במדבר הצייה העקר הזה, שבו האמונה עצמה כבר הפכה לאפר, הוא נמשך אליה בתשוקה כפולה ומכופלת, ומוכן לתת לה גם את האלוהים הזה ששרף את מקדשו שלו וגם את כל טוב אוצרות השמים, תמורת האושר להיות "כלב" לרגליה או נמר הנושא אותה למאורתו. הוא מוכן להשליך את האלוהים הישן לצור עבורה שמים חדשים ולעשות אותה לבדה למלכתם של שמיו החדשים..."



(א) וְכַאֲשֶׁר קָם הָעֶלֶם מִכְּרֹעַ עַל-בִּרְכָּיו וּמֵהִשְׁתַּטֵּחַ – וַיִּשָּׂא עֵינָיו שָׁמַיְמָה כְּמִשְׁפָּטוֹ. (ב) וַיַּרְא וְהִנֵּה שָׁם בִּמְרוֹמֵי הַכֵּף אֲשֶׁר לְעֻמָּתוֹ, תַּמָּה וּנְקִיָּה כְּמַלְאַךְ הַצְּנִיעוּת וְהָעֲנָוָה, נִצֶּבֶת לְפָנָיו עַלְמָה אַחַת זַכַּת בָּשָׂר וְנוּגַת עֵינַיִם, עַפְעַפֶּיהָ יַיְשִׁירוּ נֶגְדּוֹ וְעַל-רֹאשָׁהּ תִּזְרַח אַיֶּלֶת הַשָּׁחַר... -


וְכַאֲשֶׁר קָם הָעֶלֶם מִכְּרֹעַ עַל-בִּרְכָּיו וּמֵהִשְׁתַּטֵּחַ – וַיִּשָּׂא עֵינָיו שָׁמַיְמָה כְּמִשְׁפָּטוֹ


עד כמה שזה נשמע מזעזע יש כאן תיאור של חזרה לשגרה. כל ימיו נשא עיניו השמימה וגם עכשיו הוא שב לשאת עיניו השמימה כמשפטו. אז מה אם בין גלגול העינים הקודם כלפי שמיא לגלגול העינים הנוכחי טבעו למרגלותיו ממש ארבע מאות עלמים ועלמות טביעה אכזרית מאין כמוה. אז מה אם כל העלמים האחרים חרפו נפשם ומסרו אותה ממש כאשר הסתערו אל צונמי האבדון הגועש? – הם, אחרי הכל, עשו הרע בעיני השמים ונסחפו אחרי השטן והשתחוו לפולחן השאול וכפרו כפירה מוחלטת בישועה ובגאולה ובנצח ישראל ובאלוהי ישראל. והוא – העלם הטהור והצנוע – גבר על יצרו ולא התפתה לפולחניהם המשכרים והמשיך להשליך את יהבו בשמים גם אחרי כל הדברים האיומים והנוראים הללו והמשיך לשאת עיניו השמימה כמשפטו וכהלכתו וחסל סדור פסח...

בִּמְרוֹמֵי הַכֵּף


הדבור המתחיל הזה שייך לפרק כֵּפי ומענג במיוחד שכשמו כן הוא – "פרק הכֵּף". ה"כֵּף" הוא מוטיב משמעותי במיוחד במגילה. המלה "כֵּף" (וברבים "כֵּפים") היא מלה מקראית (ראי/ה ירמיהו ד כט ואיוב ל ו), ובמגילת האש היא מופיעה ארבע עשרה פעמים. משמעות ה"כֵּף" על פי ה"פשט" היא "סלע, צוק, גוש אבן גדול הבולט מצלע ההר ומהוה כעין כִּפָּה" (ע"ע "כף" אבן שושן), ויש לה גם משמעות של "ראש יבשה, קצה יבשה החודר ובא בים, כגון כֵּף לוסטיגן בלשון ים המלח וכֵּף התקוה הטובה בדרום אפריקה" (שם שם)...

מסתבר שעולם ומלואו מפריד לכאורה בין הפשט המקראי של ה"כֵּף" לבין הדרש הסלנגי שלו. ביאליק, כפי הנראה, לא פילל ולא מילל את אשר תעולל מהפכת הסלנג למלה כֵּף. על אחת כמה וכמה שאיוב וירמיהו לא חלמו על כך. למרות זאת, כשאנו נתקלים בימינו במלה כֵּף איננו יכולים שלא לחשוב גם על המשמעות העכשווית, הכֵּפית, של המלה הזאת. בכֵּף...

נסו, למשל, להתעלם מהמשמעות הכפית והמענגת של ה"כף" בפסוק שלנו ותראו שלא תצליחו – "וַיַּרְא וְהִנֵּה שָׁם בִּמְרוֹמֵי הַכֵּף אֲשֶׁר לְעֻמָּתוֹ, תַּמָּה וּנְקִיָּה כְּמַלְאַךְ הַצְּנִיעוּת וְהָעֲנָוָה, נִצֶּבֶת לְפָנָיו עַלְמָה אַחַת זַכַּת בָּשָׂר וְנוּגַת עֵינַיִם, עַפְעַפֶּיהָ יַיְשִׁירוּ נֶגְדּוֹ וְעַל-רֹאשָׁהּ תִּזְרַח אַיֶּלֶת הַשָּׁחַר" - איזו סצנה כֵּפִית הסצנה הזאת יכולה להיות – עלם עירום ובודד במלוא אונו ותפארתו מגלה לפתע פתאום שאיננו בודד באי – במרומי הכף אשר לעומתו ניצבת לפניו עלמה עירומה ומסתכלת לו ישר לתוך העינים... איזה כֵּף צרוף...

אז זהו, שלא... המפגש הגורלי הזה בין העלם העירום והעלמה העירומה במרומי הכף טומן בחובו לא רק כף צרוף אלא גם סיוט ארור. ובסיוט הארור הזה טמון סוד יסורי העלם...

העונג הצרוף שהופך לסיוט ארור בא לידי ביטוי בכל אחד ממופעי הכֵּף הקודמים במגילה. שימו לב כמה ארוס מדוכא יש בקטע הבא. כמה כֵּף צרוף שהופך להיות סיוט ארור הנה: "וּבָרֶגַע הַזֶּה קָפַץ הַנַּעַר צְהֹב הַתַּלְתַּלִּים עַל-רַגְלָיו, יָדוֹ נְשׂוּאָה אֶל רֹאשׁ הַכֵּף הַזָּקוּף בִּשְׂפַת הַנָּהָר הַשְּׁנִיָּה, וְהוּא קוֹרֵא וּמְצַעֵק: הַבִּיטוּ, הַבִּיטוּ! וַיִּשְּׂאוּ הַבַּחוּרִים אֶת עֵינֵיהֶם – וַיָּפָג לִבָּם: מֵרָאשֵׁי הֶהָרִים אֲשֶׁר לְעֻמָּתָם, מֵעֵבֶר הַכֵּף וָהָלְאָה, הָלֹךְ וְטָפֹף, הָלֹךְ וְרַחֵף, כַּעֲדַת מַלְאֲכִים קַלִּים, שׁוּרָה יְשָׁרָה וּלְבָנָה שֶׁל-עֲלָמוֹת רַכּוֹת צַחוֹת גְּוִיָּה יוֹרֶדֶת. בְּשׁוּרָה אַחַת תֵּלַכְנָה, רַגְלֵיהֶן רֶגֶל יְשָׁרָה, יְדֵיהֶן פְּרוּשׂוֹת שָׁמַיְמָה, אֲחוּזוֹת בְּקַרְנֵי הַסַּהַר, וְעֵינֵיהֶן עֲצוּמוֹת כְּסַהֲרוּרִיּוֹת - עַטְרוֹת קוֹצִים בְּרָאשֵׁיהֶן וְעַל פְּנֵיהֶן קָפְאוּ חֶבְלֵי הַמָּשִׁיחַ. תַּחַת מִכְסֶה עַפְעַפֵּיהֶן תִּישַׁן אֱמוּנַת עוֹלָם וְעַל-מִפְתַּן שִׂפְתּוֹתֵיהֶן נִרְדַּם שְׂחוֹק נְהָרָה.

וַיַּכִּירוּן הַבַּחוּרִים וַיֶּחֶרְדוּ מְאֹד וַיָּמָת לִבָּם; כִּי רָאוּ אֶת הָעֲלָמוֹת וְהִנֵּה הֵן קְרֵבוֹת וְהוֹלְכוֹת בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת אֶל שְׂפַת הַכֵּף הַנָּטוּי כְּקִיר זָקוּף וּמַאֲפִיל עַל-הַנָּהָר, וּבְעוֹד רֶגַע וְהָיָה כְּפֶשַׂע בֵּינֵיהֶן וּבֵין הַתְּהוֹם הַפְּתוּחָה לָהֶן מִתַּחְתֵּיהֶן... וַיִּתְּרוּ כֻּלָּם מִמְּקוֹמָם וַיִּזְעֲקוּ אֲלֵיהֶן בְּקוֹל גָּדוֹל, וַיְנוֹפְפוּ יָדָיִם; וְאוּלָם הָעֲלָמוֹת הָיוּ כְּלֹא שֹׁמְעוֹת וּכְלֹא רֹאוֹת, וַתּוֹסַפְנָה לָלֶכֶת בְּשׁוּרָה אַחַת וּבְרֶגֶל יְשָׁרָה וְקַלָּה וְעֵינֵיהֶן עֲצוּמוֹת... וְהִנֵּה גַּם הַפֶּשַׂע הָאַחֲרוֹן... מַחֲרֹזֶת אֲרֻכָּה שֶׁל-עֵינַיִם נִפְקָחוֹת פִּתְאֹם נִצְנְצוּ רֶגַע כַּכּוֹכָבִים וַיִּכְבּוּ - וַתָּעֹפְנָה כַּעֲדַת חֲסִידוֹת לְבָנוֹת אֶל שְׁחוֹר הַמָּיִם... וַיִּקְפְּצוּ הַבַּחוּרִים בְּשַׁאֲגַת חֲרָדָה וַיִּתְנַפְּלוּ הַמָּיְמָה. תַּלְתַּלֵיהֶם סָמְרוּ כְּרַעְמוֹת הַלְּבָאִים וִידֵיהֶם חָתְרוּ בְּבֶטֶן מְצוּלָה. חֲתֹר וְשָׂחֹה, חֲתֹר וָצוֹף – לְעֻמַּת הַכֵּף נֶחְפָּזוּ. וְהִנֵּה נִבְלְעוּ רָאשֵׁיהֶם בְּצִלּוֹ הַכָּבֵד שֶׁל הַכֵּף... וְהִנֵּה הֵם כְּבַחֲצִי הַנָּהָר... וַיִּזְעַף הַנָּהָר וַיֶּחֱמַר וְלֹא-יָדַע שָׁלֵו בְּבִטְנוֹ... (להמשיך 30.06.12)


עַלְמָה אַחַת זַכַּת בָּשָׂר


העלמה הזאת היא אמנם תמה ונקיה כמלאך הצניעות והענוה, אך יחד עם זאת היא זכת בשר והיא עירומה. חיים נחמן לא יכתוב בפירוש שהיא עירומה, והוא ישפיל מבטו במבוכה וביסורים לא רק מפני העירום עצמו אלא גם מפני המלים העירומות. אבל ודאי שיש לנו יותר מיסוד סביר להניח שכשם שהוא עלם שנותר ממאתיים העלמים העירומים כך היא עלמה שנותרה ממאתיים העלמות העירומות. אמנם אין בכלל תיאור גלוי של העירום בשני הפרקים שבהם הם מתוארים בפירוט, הרי חיים נחמן מתעכב בעיקר על עיניהם של העלמים והעלמות אך גם על תלתליהם (טל הנוער בתלתליהם ילין). והוא מתעכב אפילו על אברי גופן של העלמות - רגליהן רגל ישרה, ידיהן פרושות שמימה, זר קוצים לראשיהן – אבל מתיאורים אלו איננו עולה כלל וכלל העירום. הוא מדחיק את העירום הזה. גם אנחנו – פוריטנים שכמונו – לא כל כך אוהבים להודות שבעצם כל מה שמתחולל על האי הארור הזה מתחולל בעירום מלא. אבל כבר כתב חיים נחמן בפירוש בתחילת פרק ד - "וַיַּפְשִׁיטֵם (האויב) עֲרֻמִּים וַיּוֹרִידֵם אֶל-הָאִי הַשּׁוֹמֵם הַהוּא" (ד ו) - ואת הנעשה אין להשיב. איננו יכולים להרשות לעצמנו שלא לפקוח לרווחה את עינינו, ולהישיר מבט אל העירום המלא של מאתיים העלמים הטובעים ומאתיים העלמות הטובעות. ואחרי שניפול על פנינו ונבכה על זיו העלומים שירדו לטמיון יהיה עלינו לעמוד על רגלינו ולשוב ולהישיר מבט הן אל עירומו המלא של העלם זך הבשר (ובהיר העינים) והן אל עירומה המלא של העלמה זכת הבשר (ונוגת העינים). מבשרם לא נוכל להתעלם...

ואם בעירום עסקינן כדאי מאד להזכיר כאן את תפיסת העירום ביצירתה של אירה יאן – הציירת היהודיה הראשונה בכל הזמנים - שליוותה את חיים נחמן ליווי צמוד ואינטימי במהלך כתיבת מגילת האש. שנת כתיבת מגילת האש, הלוא היא שנת הכניסיני, הייתה שנת השיא בספור אהבתם הסמויה של המשורר והציירת. באופן רשמי הושתת הקשר ביניהם על כך שאירה הייתה הציירת שרשמה בציור את שיריו של המשורר. (לפני שרשמה רישומים בספר שיריו של ביאליק עשתה זאת לספר סיפוריו של י.ל. פרץ). במסוה הרישום שרשמה אירה את המשורר ושיריו היא נכנסה לפרדס יצירתו, ונענתה בכך לתחינת "הכניסיני" שהתחנן בפניה חיים נחמן ברמזים רבים מבלי לומר זאת אף פעם בפירוש. היא גם תרגמה חלק מהשירים הללו לרוסית, ולעניינינו חשובה במיוחד העובדה שתרגמה את מגילת האש. היא לא הסתפקה בציור המגילה ובתרגומה, אלא אף הוסיפה לה מבוא חשוב, שעזר לי להבין את המגילה יותר מכל המבואות והפירושים והספרים שנכתבו על המגילה הזאת... ולמה אני מזכיר את כל הדברים הללו דוקא ב"דבור המתחיל" הזה שעניינו עירום? – כי אירה יאן הייתה ציירת שהתייחסה אל העירום כאל מקור השראה חיוני לנפשו של האמן. בנוסף לעובדה שהייתה הציירת היהודיה הראשונה, ובנוסף לעובדה שהייתה (כפי הנראה) החלוצה הראשונה בפלשתינה א"י שהייתה אם חד הורית, היא הייתה גם "הראשונה שלימדה בבולגריה ציור עירום על פי מודלים חיים" (רות בקי "הכניסיני תחת כנפך" עמ' 45). לעובדות אלו תהיה חשיבות עצומה בהמשך כאשר נתייצב מאחורי העלם העירום והצנוע שלא יהיה מסוגל להחזיר מבט מישיר אל מודל העלמה הצנועה וזכת הבשר הנצבת מולו ממרומי כף התקוה הטובה אשר לעומתו. במאמר שפרסמה אירה יאן ב1897 הדגישה את היעדים שעל האמנים הבולגרים החדשים להציב לעצמם לאחר מאות שנות שלטון תורכי מדכא (רות בקי שם שם) - באותה רוח, כפי שנראה שוב ושוב, תנסה אירה להשפיע על חיים נחמן אהובה להשפיע על העלם העירום שבו לגבור על יצרו הרע הפונדמנטליסטי ולהישיר מבט נועז אל מול העלמה הצנועה והעירומה המעזה להסתכל לו ישר בעיניים... (להמשיך 30.06.12)


וַיַּרְא וְהִנֵּה שָׁם בִּמְרוֹמֵי הַכֵּף אֲשֶׁר לְעֻמָּתוֹ, תַּמָּה וּנְקִיָּה כְּמַלְאַךְ הַצְּנִיעוּת וְהָעֲנָוָה, נִצֶּבֶת לְפָנָיו עַלְמָה אַחַת זַכַּת בָּשָׂר וְנוּגַת עֵינַיִם -


מדובר בעלמה ממש, הלא כן?... עלמה זכת בשר ממש ונוגת עינים... איך היא הגיעה אל "מרומי הכֵּף אשר לעומתו?" ... האם היא אחת ממאתים העלמות הסהרוריות שלפני כשעה (?) נראו קְרֵבוֹת וְהוֹלְכוֹת בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת אֶל-שְׂפַת הַכֵּף הַנָּטוּי כְּקִיר זָקוּף וּמַאֲפִיל עַל-הַנָּהָר, וכעבור כמה רגעים עפו כעדת חסידות לבנות אל שחור המים?... האם התעשתה ברגע האחרון והחליטה לא לעוף עם כל עדת החסידות עצומות העינים אל מצולות נהר האבדון? האם צפתה מהצד על תהלוכת המתאבדות? למה לא הזהירה אותן? למה לא עצרה בעדן? ואולי הזהירה והתריעה אך הן שהיו כלא שומעות וכלא רואות, לא שמעו בקולה?... אבל איך זה שאחרי כל ההמולה והמשבר ושוועות כל העולמים וכל העולמות היא מצליחה לשמור על עצמה כל כך טוב ולהיראות תמה ונקיה כמלאך הצניעות והענווה?... האם הטביעה האיומה של מאתים העלמות הייתה תנאי הכרחי להתגלותה האלוהית של העלמה התמה והנקיה הזאת?... האם טביעתם של מאתים העלמים היתה תנאי הכרחי לעלם לגלות את מושא חלומותיו וערגותיו?...


עַפְעַפֶּיהָ יַיְשִׁירוּ נֶגְדּוֹ -


עֵינֶיךָ לְנֹכַח יַבִּיטוּ וְעַפְעַפֶּיךָ יַיְשִׁרוּ נֶגְדֶּךָ (משלי ד כה) - זהו פסוק מכונן ביותר! – תמצית התפיסה הביאליקית של נתינה בארבע עיניים, מגע בארבע עיניים – האידיאל (המוחמץ) הן ברמה של ההלכה (תלמודה של אמא שלום – מה למעלה מה למטה רק אני אני ואתה) והן ברמה הנפשית (פסיכולוגית... ארוטית) של ה"אגדה"

כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר: לִשְׁמָרְךָ מֵאֵשֶׁת רָע מֵחֶלְקַת לָשׁוֹן נָכְרִיָּה: אַל תַּחְמֹד יָפְיָהּ בִּלְבָבֶךָ וְאַל תִּקָּחֲךָ בְּעַפְעַפֶּיהָ (משלי ו כג-כה)

כי הוו מפטרי רבנן מבי רבי אמי, ואמרי לה מבי רבי חנינא, אמרי ליה הכי: עולמך תראה בחייך, ואחריתך לחיי העולם הבא, ותקותך לדור דורים. לבך יהגה תבונה, פיך ידבר חכמות ולשונך ירחיש רננות, עפעפיך יישירו נגדך, עיניך יאירו במאור תורה ופניך יזהירו כזוהר הרקיע, שפתותיך יביעו דעת וכליותיך תעלוזנה מישרים, ופעמיך ירוצו לשמוע דברי עתיק יומין. (בבלי ברכות יז א)

מעשה ברבי מאיר שהלך לעבר שנה בעסיא, ולא היה שם מגילה, וכתבה מלבו וקראה. אמר רבי אבהו: שאני רבי מאיר דמקיים ביה +משלי ד'+ ועפעפיך יישרו נגדך. אמר ליה רמי בר חמא לרבי ירמיה מדפתי: מאי ועפעפיך יישרו נגדך? אמר לו: אלו דברי תורה, דכתיב בהו +משלי כ"ג+ התעיף עיניך בו ואיננו (בבלי מגילה יח ב)

עיניך לנוכח יביטו. בשעה שאתה עומד בתפלה תכוון עיניך ולבך כנגד אביך שבשמים, אם עשית כן, ועפעפיך יישירו נגדך. (מדרש משלי פרשה ד סימן כה)


וְעַל-רֹאשָׁהּ תִּזְרַח אַיֶּלֶת הַשָּׁחַר... –


תזכורת: העלם בהיר העינים והעלמה זכת הבשר ונוגת העינים הם השתקפות של איילת השחר והמלאך עגום העינים מפרק ג. אם בסערת האירועים הטרגיים הספקנו לשכוח את העובדה הזאת הרי שלחיים נחמן (העלם בהיר העינים?) חשוב להזכיר לנו שעל ראשה של העלמה זכת הבשר ונוגת העינים זורחת איילת השחר.

הנה פסוקים נבחרים מפרק ג על הרומן השמיימי המתהווה בין העלם והעלמה הזאת - (א) וְאַיֶּלֶת הַשַּׁחַר זָרְחָה בִּצְנִיעוּת יְגוֹנָהּ נֶגֶד הַר הַבָּיִת; מִשַּׁפְרִיר הַתְּכֵלֶת אֶל-הֶחֳרָבוֹת הִשְׁקִיפָה, וְרִיסֶיהָ, רִיסֵי הַכֶּסֶף, רָעֲדוּ בִדְמָמָה. (ב) וּמַלְאָךְ צָעִיר אֶחָד, עֲגוּם עֵינַיִם וּנְקִי כָנָף, שׁוֹמֵר פְּנִינֵי הַדִּמְעָה הַכְּמוּסָה בְכוֹס הַיָּגוֹן הָאִלֵּם, רָאָה מֵעַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר אֶת-תַּלְתַּל הָאֵשׁ שְׁאֵרִית הָאֲרִיאֵל, כְּשֶׁהוּא מְהַבְהֵב וְרוֹעֵד וְגוֹסֵס בֵּין הָאֲבָנִים הַשְּׂרוּפוֹת עַל-הַר הַבָּיִת...

(ו) וַיֵּדֶא הַמַּלְאָךְ בֵּין עַרְפִּלֵי טֹהַר וְשַֹלְהֶבֶת הַקֹּדֶשׁ בִּימִינוֹ. (ז) אַמֵּץ יְאַמְּצֶנָּה אֶל-לִבּוֹ וְאֶל-שְׂפָתָיו יַגִּיעֶנָּה. (ח) לְפָנָיו תָּדוּץ אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר וּלְבָבֹו מְקוֹר תִּקְוָה וְנִחוּמִים. (ט) וַיְבִיאֶנָּה אֶל-אִי שׁוֹמֵם וַיַּנִּיחֶנָּה שָׁם עַל-שֵׁן-סֶלַע מָצוֹק. (ממש אל אותו אי שומם שבו פוגש העלם את העלמה שנותרה מכל הטובעים והטובעות...)


(ג) וַיִּפָּעֵם לְבַב הָעֶלֶם, וַיַּשְׁפֵּל בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה לִימֵי חַיָּיו אֶת-עֵינָיו הַצְּנוּעוֹת אַרְצָה. (ד) וַיִּשְׁקַע מַבָּטוֹ בַּנָּהָר וַיָּנַח עַל-צֶלֶם הָעַלְמָה הַנִּשְׁקָף מִשָּׁם עִם כּוֹכַב הַשַּׁחַר. (ה) וְהִיא הִיא הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה אֲשֶׁר-הִבִּיט הָעֶלֶם בַּלַּיְלָה הַהוּא אֶל תְּהוֹם הָאֲבָדוֹן. (ו) וּפִתְאֹם שָׁב הָעֶלֶם וַיִּכְרַע עַל-בִּרְכָּיו לִפְנֵי הַדְּמוּת אֲשֶׁר בַּמַּיִם, עֵינָיו קְשׁוּרוֹת אֶל-הַתְּהוֹם בְּצַעַר אַהֲבָה וּשְׂפָתָיו דּוֹבְבוֹת בְּכִלְיוֹן גַּעְגּוּעִים: – אֲחוֹתִי, הַאַתְּ הִיא?... -


וַיַּשְׁפֵּל בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה לִימֵי חַיָּיו אֶת עֵינָיו הַצְּנוּעוֹת אַרְצָה -


האמנם? האם זו הפעם הראשונה לימי חייו שהשפיל את עיניו? האם אין סתירה גלויה בין המשפט הזה לבין גילוייו של העלם עצמו במהלך הוידוי שעומד להתחיל עוד מעט. כשהוא אומר, למשל, " וְלֹא נוֹעַזְתִּי עוֹד לָשֵׂאת עֵינַי שָׁמַיְמָה וָאַשְׁפִּילֵן אֶל-תְּהוֹם נַפְשִׁי הָאֲפֵלָה" (להלן פרק ו פסוק... ) האם אין כאן העדפה מפורשת של השפלת העינים אל התהום על פני נשיאתן השמימה? – ואם תאמר "אינה דומה השפלת העינים אל תהום הנפש האפלה להשפלתן ארצה" אומר לך: "והרי דברים של קל וחומר הם – ומה אם אל תהום נפשו האפלה הוא מעז להשפיל את עיניו על אחת כמה וכמה שישפילן ארצה?, וחוץ מזה, בכל מקרה קשה שהרי הוא מעיד בפירוש על עצמו שלא נועז לשאת עיניו שמימה, ואיך הוא אומר כאן שהוא שב לשאת עיניו השמימה כמשפטו?... ואם לא די בכך הנה עוד עדות שלו על עצמו מהמשך הוידוי שבפרק הזה - וָאֵשֵׁב שָׁם עַל-שְׂפַת הַנַּחַל מַשְׁמִים, עֵינַי בַּמַּיִם וְרֹאשִׁי כָפוּף תַּחַת מַשָּׂא מַחֲשַׁכָּיו, וָאְֱהִי כְּיוֹשֵׁב עַל-פָּרָשַׁת דַּרְכֵי הַקְּלָלָה וְהַבְּרָכָה. וָאֵרֶא פִתְאֹם אֶת-קְוֻצּוֹתַי בַּמַּיִם כִּי גָּדְלוּ פֶרַע וְכִי-כָבְדוּ, וְהֵן תְּלוּיוֹת וֹמַאֲפִילוֹת עָלַי כְּוִילֹון שֶׁל-נְחָשִׁים שְׁחֹרִים וְזוֹמְמוֹת לְנַפְשִׁי מִקַּרְקַע הַנַּחַל" - יש סתירה בהכרח בין המתואר על ידי ח"ן במגילה (וישפל בפעם הראשונה לימי חייו את עיניו הצנועות ארצה) לבין המסופר על ידי העלם בוידוי.... האמת היא שהסתירה נמצאת בתוך תיאורו של ח"ן (המספר) עצמו, שהרי במשפט הבא כתוב בפירוש – והיא היא הפעם הראשונה אשר הביט העלם בלילה ההוא אל תהום האבדון, וזה אומר בפירוש (כפי שראינו מהוידוי) שבלילות קודמים הוא כן הביט אל תהום האבדון... צריך עיון... בשלב זה נראה לי שהצירוף "בפעם הראשונה לימי חייו" הוא בעייתי ומיותר. אם היה כותב "וַיִּפָּעֵם לְבַב הָעֶלֶם וַיַּשְׁפֵּל אֶת עֵינָיו הַצְּנוּעוֹת אַרְצָה" או "וַיִּפָּעֵם לְבַב הָעֶלֶם, וַיַּשְׁפֵּל בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בַּלַּיְלָה הַהוּא אֶת-עֵינָיו הַצְּנוּעוֹת אַרְצָה" היה יותר מדויק...


וַיִּשְׁקַע מַבָּטוֹ בַּנָּהָר וַיָּנַח עַל צֶלֶם הָעַלְמָה הַנִּשְׁקָף מִשָּׁם עִם כּוֹכַב הַשַּׁחַר -


יש לנו כאן עלם וצלם. הצלם הוא צלמה של העלמה . במשפט הבא עתיד העלם לכרוע בפני הצלם ולהתוודות בפניה. בתוך דמות דיוקנה של צלם העלמה משתקף כוכב השחר. הצלם הוא השתקפות כשם שההשתקפות מצטלמת בצלמה ובדמותה (ב"סלפי שלה" בלע"ז). לא זו בלבד אלא שהצלם הזה משתקף מתוך נהר האבדון שאינו אלא גיא הצלמות שבתוכו טבעו זה עתה מאתיים עלמים ומאתיים עלמות. הצלם הוא גם צלמוות ובמהלך המגילה אנו מתוודעים טיפין טיפין לגיא הצלמוות שאליו עתיד העלם לרדת מתוך משיכתו העזה אל צלם הצלמוות...


צֶלֶם הָעַלְמָה הַנִּשְׁקָף מִשָּׁם עִם כּוֹכַב הַשַּׁחַר –


כוכב השחר הוא אילת השחר ואילת השחר נמשלה לגאולה ואילת השחר היא אסתר היא אסטהר היא סטאר היא כוכב השחר. אלת האהבה - בין אם היא ונוס בין אם היא אפרודיטה עשתר עשתורת אסתר או אסטהר היא תמיד כוכב שיש לו השתקפות ארצית של אֵלה שבדרך כלל עולה מהמים. וההשתקפות הזאת בונה את עולם המראות שעובד כל הזמן על הצלם הארצי המשתקף באלה השמימית. מגילת האש – כמו הבריכה – היא פואמה שמושתתת על ההשתקפות הזאת... (על אילת השחר וכוכב השחר ואסתר ואסטהר ועשתר ואפרודיטה וונוס ועוד ראי/ה גם ב"התורה כאֵלת אהבה" בתוך "שער הגיא / עלמא די 17") ...


וּפִתְאֹם שָׁב הָעֶלֶם וַיִּכְרַע עַל-בִּרְכָּיו לִפְנֵי הַדְּמוּת אֲשֶׁר בַּמַּיִם -


"מתוך מכתבו של ח"ן לאירה יאן שאיירה את מגילת האש (כמו גם את שיריו האחרים) "... ציורך, לפי תיאורך, הולם באמת רגע אחד חשוב בשירה, אבל עכשיו בא אחרי רגע זה רגע אחר, יותר חשוב, שבו כורע העלם לפני הדמות אשר במים ושופך את נפשו. האם אין לשנות את הציור באופן שיתאים לרגע זה? אגב, העלם צריך להיות דוקא בעל תלתלים ארוכים. מה שנוגע לאניה השחורה נאמר בשירה: 'לאחר שטבעו (הבחורים והבחורות) שכך הנהר ועל פני המים צף והפליג משהו כבד, שחור וגדול - - האם ארון מתים או אניה שחורה?', את יכולה איפוא לשים משמאל לעלם, במרחק, משהו שחור, המפליג אי-שמה. בקצור, תקראי ותביני מדעתך כיצד ומה. יתכן שאפרסם את השירה במהדורה מוקדמת – מה דעתך?...


צַעַר אַהֲבָה -


"האהבה ההזויה, שטרם נתממשה, ולעומתה האהבה הדועכת, שנתממשה והכזיבה, הן שני המצבים השכיחים בשירת ביאליק. ניתן אף להכליל ולטעון שיצירתו אינה מתארת לעולם את האהבה בעת מימושה, אלא בזמן הגעגועים אליה או בזמן האכזבה ממנה". (זיוה שמיר, השירה מאין תמצא 23)


אֲחוֹתִי –


המלה "אחותי" היא המלה הראשונה בוידוי והיא אחת המלים המשמעותיות המייצגות את מגילת שיר השירים. יש לה מטען מאד ארוטי ומאד קדוש בעת ובעונה אחת. אפשר לומר שבמלה הזאת – אחותי – עובר מרכז הכובד של מגילת האש ממגילת איכה למגילת שיר השירים...

בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים: אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה: (שיר השירים ה א-ב)

לִבַּבְתִּנִי אֲחֹתִי כַלָּה לִבַּבְתִּנִי בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ בְּאַחַד עֲנָק מִצַּוְּרֹנָיִךְ:

מַה יָּפוּ דֹדַיִךְ אֲחֹתִי כַלָּה מַה טֹּבוּ דֹדַיִךְ מִיַּיִן וְרֵיחַ שְׁמָנַיִךְ מִכָּל בְּשָׂמִים:

נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ כַּלָּה דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן: גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם: (שיר השירים ד ט-יב)

כמובן שלמשמעות הארוטית והקדושה של אחותי יש השלכות חשובות לגבי אפשרויות הפירוש של "הכניסיני תחת כנפך והיי לי אם ואחות... " ועוד ידובר רבות באחותנו הלא כל כך קטנה הזאת... באמת יש משהו מאד רגיש בכל העניין הזה של האחות והארוס. ממש "כפשע" בין אהבה מותרת לבין גילוי עריות.

שלא לדבר על אחות רחמניה. איך זה שדוקא בשפה שלנו (?) nurse זה אחות? יש לבדוק אם זה כך בשפות אחרות. ויש לבדוק גם ממתי nurse זה אחות בשפה העברית. זה יחסית די מודרני. לא נראה לי שיש לזה מקור בספרות הקאנונית.

הערה נוספת: אם נעבור משפת הקדש לשפת הכֵּף ניווכח לדעת שהמלה "אחותי" קיבלה משמעויות אחרות. הפניה העממית הזאת העכשווית אחי... אחותי... אי אפשר להתעלם מהמטען הזה ואין כל צורך להתעלם...


אֲחוֹתִי, הַאַתְּ הִיא? –


מסתבר שהוא מכיר אותה מאז ומעולם. כבר משחר ילדותו, כך יתוודה עוד מעט, ראתה עינו את יפעתה ותחמוד בסתר לילות ושחרים את אורה הגנוז. מיהי? האם היא אחותו ממש? מאות ואלפי שבילי פירושים עקלקלים נסללו על ידי פרשנים עקלקלים בין העלם לבין העלמה, וקרוב לודאי שעל פי כמה מהפירושים הללו מדובר באחותו ממש. על פי אחד ממקורות ההשראה התלמודיים של המגילה מתברר שיש מקום להשערה שמדובר באחותו ממש... -

אמר רב יהודה אמר רב: מעשה בבנו ובבתו של ר' ישמעאל בן אלישע שנשבו לשני אדונים. לימים נזדווגו שניהם במקום אחד, זה אומר: יש לי עבד שאין כיופיו בכל העולם, וזה אומר: יש לי שפחה שאין בכל העולם כולו כיופיה, אמרו: בוא ונשיאם זה לזה ונחלק בוולדות. הכניסום לחדר, זה ישב בקרן זוית זה וזו ישבה בקרן זוית זה, זה אומר: אני כהן בן כהנים גדולים אשא שפחה? וזאת אומרת: אני כהנת בת כהנים גדולים אנשא לעבד? ובכו כל הלילה. כיון שעלה עמוד השחר, הכירו זה את זה, ונפלו זה על זה וגעו בבכיה עד שיצאה נשמתן. ועליהן קונן ירמיה: +איכה א'+ על אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה מים. (בבלי גיטין נח א) - כולם (אורבך ואחרים) מדברים על הספור הזה המופיע בלב אגדות החורבן (ועל הספור על ארבע מאות הילדים והילדות המופיע גם כן שם) כעל חומרי הגלם של מגילת האש. אלו, אם כך, החומרים הגלויים ביותר, הקשורים ישירות בתת הכותרת של המגילה (מאגדות החורבן) וכבר נכתב עליהם הרבה. (לחפש את המאמרים הללו ולצטט מהם כמה משפטים)

לפני הסיפור המכונן הזה מופיע הספור הבא שגם הוא מהווה מקור השראה חשוב למגילת האש ולתת הכותרת שלה "מאגדות החורבן" - תנו רבנן: מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי, אמרו לו: תינוק אחד יש בבית האסורים, יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו: סדורות לו תלתלים. הלך ועמד על פתח בית האסורים, אמר: +ישעיהו מב+ מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים? ענה אותו תינוק ואמר: הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו. אמר: מובטחני בו שמורה הוראה בישראל, העבודה! שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. אמרו: לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה, ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל. ומנו? רבי ישמעאל בן אלישע (בבלי גיטין נח א)



(ז) וַיִּדֹּם הָעֶלֶם, וְלֹא יָכֹל דַּבֵּר עוֹד, כִּי גָבַר עָלָיו הֲמוֹן לְבָבוֹ וְנַפְשׁוֹ אָבְדָה בְנַפְשׁוֹ... (ח) וְאוּלָם מִקֵּץ רֶגַע הִתְעוֹרֵר וַיִּפְקַח אֶת-עֵינָיו, וְהֵן חֹלְמוֹת וַעֲמֻקּוֹת מְאֹד, וְנֶפֶשׁ אֲנוּשָׁה פְּצוּעַת אַהֲבָה וְזָבַת דָּם פִּרְפְּרָה בְּמַעֲמַקֵּיהֶן. (ט) וַיַּעֲצֹם הָעֶלֶם אֶת-עֵינָיו בִּכְאֵב לְבָבוֹ הַנֶּאֱמָן וְהַגָּדוֹל, וְהֶמְיַת פְּלָאִים, הֶגְיוֹן צַעַר טָמִיר וְנֶעֱלָם, כַּהֲמוֹת מַעְיָן חַי מֵחֶבְיוֹן עֲשָבִים לִפְנוֹת עֶרֶב, שָׁטְפָה מִפִּיו בְּזֶרֶם תְּפִלָּה לֵאמֹר -


נֶפֶשׁ אֲנוּשָׁה פְּצוּעַת אַהֲבָה -

טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגֻלָּה מֵאַהֲבָה מְסֻתָּרֶת: נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא: נֶפֶשׁ שְׂבֵעָה תָּבוּס נֹפֶת וְנֶפֶשׁ רְעֵבָה כָּל מַר מָתוֹק (משלי כז ה-ז); נֶפֶשׁ אֲנוּשָׁה פְּצוּעַת אַהֲבָה וְזָבַת דָּם פִּרְפְּרָה בְּמַעֲמַקֵּיהֶן - אלו פצעי הנסור שטרם הגלידו. הנפש הפצועה והמדממת הזאת היא נפש חצויה...


בִּכְאֵב לְבָבוֹ הַנֶּאֱמָן -


שוב חוזרים אל "נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב" (משלי כז ו) שראינו בפסוק הקודם בהקשר של נפש אנושה פצועת אהבה...


טָמִיר וְנֶעֱלָם -


הֲרֵינִי מְזַמֵּן אֶת פִּי לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל וּלְשַׁבֵּחַ אֶת בּוֹרְאִי לְשֵׁם יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּהּ עַל יְדֵי הַהוּא טָמִיר וְנֶעְלָם (מתוך סדור התפילה מבוא לפסוקי דזמרה ומבוא להרבה ברכות אחרות... )

הולכת להיות כאן עכשיו תפילה גדולה בכוונה גדולה, וההוא "טמיר ונעלם" הזה מטרים בקדושה תפילות כאלו ומזכיר למתפלל להתכוון ולהתכוונן לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה - לשם ייחודו של הזוג האלוהי המלכותי הזה על ידי ההוא טמיר ונעלם...

שנדע להתכונן היטב לתפילת וידוי בכוונה גדולה...

והנה עם קומץ מתוך עשרות רבות של התכוונויות תפילה לשם יחוד קודשא טמיר ונעלם:

... ואחר כך קורין ההגדה בשמחה, ויאמר, לשם יחוד קב"ה ושכינתיה על ידי ההוא טמיר ונעלם הנני אספר ביציאת מצרים, וכן יאמר בכל מצוה בד' כוסות ומצה ומרור וכן בכולם, וכן בכל ימות השנה בכל המצות יאמר לשם יחוד קב"ה ושכינתיה על ידי ההוא טמיר ונעלם, ואחר כך יעשה המצוה בשמחה ובטוב לבב (ספר השל"ה הקדוש מסכת פסחים מצה שמורה)

כשאדם רוצה לעשות מצוה, ומוכרח לדבר לעשות המצוה, וחושש מפני המקטריגים, לכך תיקנו חכמינו ז"ל לומר לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה וכו' על ידי ההוא טמיר ונעלם, אם כן עשה היחוד של המצוה בדיבור ובקול ובמחשבה, עד למעלה שהוא טמיר ונעלם, אם כן אין לו שום פחד מהקטרוג ומניעות המצוה, ולא מפני שום פנייה בעשיית המצוה, כיון שהעלה כל חיות המצוה למעלה, ואינו מחוסר אלא עשיית המצוה שהוא בחינה אחרונה, וממילא אין להם למקטריגים שום כח למנוע ממנו המצוה (בעל שם טוב במדבר פרשת מטות)



וְהֶמְיַת פְּלָאִים, הֶגְיוֹן צַעַר טָמִיר וְנֶעֱלָם, כַּהֲמוֹת מַעְיָן חַי מֵחֶבְיוֹן עֲשָבִים לִפְנוֹת עֶרֶב, שָׁטְפָה מִפִּיו בְּזֶרֶם תְּפִלָּה –


אנחנו על סף הוידוי הגדול והחד פעמי לנצח וכדאי מאד לשים לב שח"ן מתאר אותו כתפילה זורמת. לא כתפילת חובה ותפילת קבע שחוזרות על עצמן מילה במילה ערב ובוקר בכל יום תמיד אלא כאל תפילה הנובעת מן המעיין הפנימי ביותר שלו, ומתוך הנפש האנושה פצועת האהבה וזבת הדם המפרפרת במעמקי עיניו, ומן המעמקים הללו היא שוטפת החוצה בזרם חד פעמי לנצח...

כי זאת יש לזכור – הוידוי, כמו כל שירתו של ח"ן, הוא מעיין נובע של תפילות ממעמקים... הוא בודאי מהראשונים שנאחזים בקרנות המזבח של השירה על מנת שלא לאבד את שפת המעמקים של התפילה באותו נהר אבדון שבו הם איבדו כבר את אלוהיהם...

כדאי באותו הקשר לציין גם את העובדה שמיד אחרי הטביעה הגדולה ואחרי כל מפלי המים והשטפונות שעברו על העלם (ועלינו) זה עתה תבוא עכשיו תפילה שהדימויים שלה מכילים בתוכם הרבה מים – כהמות מעין חי... שטפה מפיו בזרם תפילה...


לֵאמֹר -


יש כאן ממש התגלות. חשוב לו להכניס את הצירוף "לֵאמֹר". זה נותן לנו תחושה של התגלות... לא רק שמדובר כאן בתפילה הזורמת מפיו בשטף... התחושה המתקבלת היא שהתפילה השוטפת שאנו עתידים לקרוא היא בעצם בסגנון של היה דבר אלהים אלי לאמר – הוא בעצם צנור שמעביר את כל התפילה הזאת...



(י) – הַאַתְּ הִיא, יְחִידָתִי וְנֵר חַיַּי וּמַלְאַךְ לְבָבִי מֵעוֹדִי וְעַד הַיּוֹם, אֲשֶׁר נִגְלֵית עַתָּה אֵלַי מֵרֹאשׁ צוּרִים בְּאִי יְשִׁימוֹן זֶה תַּחַת כַּנְפֵי הַשַּׁחַר וְכוֹכָבוֹ? (יא) וַאֲנִי בְּאַלְפֵי קוֹלוֹת שִׁוְּעָה אֵלַיִךְ נַפְשִׁי מִמַּעֲמַקֵּי חַיַּי כָּל-הַיָּמִים וּבְרִבֲבוֹת שְׁבִילִים נַעֲלָמִים וַעֲקַלְקַלִּים בָּרְחָה מִמֵּךְ אֵלָיִךְ... -


יְחִידָתִי -

לַמְנַצֵּחַ עַל־אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר מִזְמוֹר לְדָוִד: (ב) אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי:

(ג) אֱלֹהַי אֶקְרָא יוֹמָם וְלֹא תַעֲנֶה וְלַיְלָה וְלֹא־דוּמִיָּה לִי... (טו) כַּמַּיִם נִשְׁפַּכְתִּי וְהִתְפָּרְדוּ כָּל־עַצְמוֹתָי הָיָה לִבִּי כַּדּוֹנָג נָמֵס בְּתוֹךְ מֵעָי: (טז) יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ כֹּחִי וּלְשׁוֹנִי מֻדְבָּק מַלְקוֹחָי וְלַעֲפַר־מָוֶת תִּשְׁפְּתֵנִי:

(יז) כִּי סְבָבוּנִי כְּלָבִים עֲדַת מְרֵעִים הִקִּיפוּנִי כָּאֲרִי יָדַי וְרַגְלָי: (יח) אֲסַפֵּר כָּל־עַצְמוֹתָי הֵמָּה יַבִּיטוּ יִרְאוּ־בִי: (יט) יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם וְעַל־לְבוּשִׁי יַפִּילוּ גוֹרָל: (כ) וְאַתָּה יְקֹוָק אַל־תִּרְחָק אֱיָלוּתִי לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה:

(כא) הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי מִיַּד־כֶּלֶב יְחִידָתִי (תהלים כב (פרק איילת השחר) א-כא)


אֲדֹנָי כַּמָּה תִרְאֶה הָשִׁיבָה נַפְשִׁי מִשֹּׁאֵיהֶם מִכְּפִירִים יְחִידָתִי (תהלים לה יז)


"יחידתי" - יחידתי היא הנשמה שהיא יחידה שוכנת בבתי חומר, ואין דומה לה, כי הנפש המתאוה היא הגוף (רד"ק תהלים כב כא)

מכפירים יחידתי - יחידתי - נשמתי... (רש"י תהלים לה יז)


חמשה שמות נקראו לה: נפש, רוח, נשמה, יחידה, חיה. נפש, זה הדם שנאמר (דברים יב) כי הדם הוא הנפש, רוח, שהיא עולה ויורדת שנאמר (קהלת ג) מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה, נשמה, זו האופיה, דברייתא אמרין האופיתא טבא, חיה, שכל האברים מתים והיא חיה בגוף, יחידה, שכל האברים משנים שנים, והיא יחידה בגוף... (בראשית רבה יד ט)


שַתִּי בְךָ מַחְסִי בְּפַחְדִי וְחֶרְדָתִי,

וְשִׁמְךָ בְעֵת מָצוֹר שַֹׂמְתִּי מְצוּדָתִי,

לִשְֹׂמֹאל וְעַל יָמִין אַבִּיט – וְאֵין עוֹזֵר,

כִּי אִם בְּיָדֶךָ אַפְקִיד יְחִידָתִי!

מִכָּל יְקָר אֶרֶץ חֶלְקִי נְתַתִּיךָ,

וּמִכָּל עְַמָלִי אַתְּ חִשְקִי וְחֶמְדָתִי.

הִנֵה בְּרֹב אַהְַבָה אֶשְׁגֶה בְךָ תָּמִיד,

עֵת תֵּת זְמִירוֹת לָךְ הָיְתָה עְַבוֹדָתִי.

(אבן גבירול)


שְׁחִי לָאֵל יְחִידָה

שְׁחִי לָאֵל יְחִידָה הַחֲכָמָה / וְרוּצִי לַעֲבֹד אוֹתוֹ בְּאֵימָה

לְעוֹלָמֵךְ פְּנִי לֵילֵךְ וְיוֹמֵךְ / וְלָמָּה תִרְדְּפִי הֶבֶל וְלָמָּה

מְשׁוּלָה אַתְּ בְּחַיָּתֵךְ לְאֵל חַי / אֲשֶׁר נֶעְלָם כְּמוֹ אַתְּ נַעֲלָמָה

הֲלֹא אִם יוֹצְרֵךְ טָהוֹר וְנָקִי / דְּעִי כִּי כֵן טְהוֹרָה אַתְּ וְתַמָּה

חֲסִין יִשָּׂא שְׁחָקִים עַל זְרוֹעוֹ / כְּמוֹ תִשְׂאִי גְוִיָּה נֶאֱלָמָה

זְמִירוֹת קַדְּמִי נַפְשִׁי לְצוּרֵךְ / אֲשֶׁר לֹא שָׂם דְּמוּתֵךְ בָּאֲדָמָה

קְרָבַי בָּרְכוּ תָמִיד לְצוּרְכֶם / אֲשֶׁר לִשְׁמוֹ תְהַלֵּל כָּל נְשָׁמָה.


(ה"שְׁחִי לָאֵל יְחִידָה" הזה של אבן גבירול מתכתב עם וּבְעֵת רַחֲמִים, בֵּין-הַשְּׁמָשׁוֹת,

שְׁחִי וַאֲגַל לָךְ סוֹד יִסּוּרָי של חיים נחמן, בתוך "הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ, / וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת, /

וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי, / קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת. / וּבְעֵת רַחֲמִים, בֵּין-הַשְּׁמָשׁוֹת, שְׁחִי וַאֲגַל לָךְ סוֹד יִסּוּרָי... ולהלן נראה עוד התכתבויות בין שירת/תפילת האהבה והקודש של אבן גבירול ושל חיים נחמן... גם בשיר "יחידתי" הבא של אבן גבירול ניתקל ב לִפְנֵי אֱלֹהַיִךְ שְׁחִי / הִשְׁתַּטְּחִי הִתְנַפְּלִי / הִתְבּוֹנְנִי הִכּוֹנְנִי / הִתְרוֹנְנִי הִתְפַּלְּלִי / הִתְנַעֲרִי הִתְעוֹרְרִי / הִשְׂתָּעֲרִי הִתְחוֹלְלִי וכו...)


נַפְשִׁי דְּעִי מַה תִּפְעֲלִי


נַפְשִׁי דְּעִי מַה תִּפְעֲלִי / טֶרֶם לְצוּרֵךְ תַּעֲלִי

שׁוּבִי לְכִי מִמַּעֲלִי / חֶטְאֵךְ וְחוֹבַיִךְ גְּלִי

בּוֹאִי בְחַדְרֵךְ וּסְגוֹר / דַּלְתֵי פְשָׁעִים נַעֲלִי

תַּחַת כְּנַף צוּרֵךְ חֲבִי / עַד יַעֲבֹר עֵת זַחֲלִי.


הוֹדִי עֲלֵי פִשְׁעֵךְ לְצוּר / עֻזֵּךְ וְאָז תִּנָּצְלִי

וּרְאִי פְקֻדַּת רֹב עֲווֹן / וְעוֹד לֹא תִמְעֲלִי

קוּמִי בְעוֹד לַיִל וְאַל / תִּתְיַשְּׁנִי תִּתְעַצְּלִי

רֹנִּי וְשִׁירָה דַבְּרִי / הַלֵּל וְזִמְרָה מַלְּלִי.


לִפְנֵי אֱלֹהַיִךְ שְׁחִי / הִשְׁתַּטְּחִי הִתְנַפְּלִי

הִתְבּוֹנְנִי הִכּוֹנְנִי / הִתְרוֹנְנִי הִתְפַּלְּלִי

הִתְנַעֲרִי הִתְעוֹרְרִי / הִשְׂתָּעֲרִי הִתְחוֹלְלִי

צֶדֶק וּמִשְׁפָּט בַּקְּשִׁי / גַּם הָעֲנָוָה שַׁאֲלִי.


אוּלַי יְחָנֵּךְ צוּר וְלֹא / תֵרְדִי אֱלֵי שַׁחַת בְּלִי

לָמָּה יְחִידָתִי וְעַל / מַה זֶּה וְהֶבֶל תֶּהְבְּלִי

הִתְאַזְּרִי הִתְעַזְּרִי / הִנָּזְרִי הֵאָצְלִי

עִזְבִי הֲבֵל עוֹלָם וְלֹא / עַל רַהֲבוֹ תִּתְאַבְּלִי.


אִם תִּשְׁמְעִי מוּסָר וְגַם / בִּנְתִיב יְשָׁרִים תִּנְהֲלִי

טוּב הָאֲדָמָה תֹּאכְלִי / חַיִּים וְכָבוֹד תִּנְחֲלִי

מֵאֵת אֲדוֹנַיִךְ וְגַם / בּוֹ תִּצְדְּקִי תִּתְהַלְּלִי

אִם תִּמְאֲנִי תִּמָּנְעִי / מִטּוֹב וְרַע תִּתְעוֹלְלִי

נֶגַע וְקָלוֹן תִּמְצְאִי / חֶרְפָּה וּבוּז לֹא תֶחְדְּלִי.


זִכְרִי בְיוֹם הַדִּין וְאַל / תִּסְתַּכְּלִי וּתְהוֹלְלִי

עַל פָּעֳלֵךְ הַטּוֹב וְגַם / הָרַע פְּנֵי צוּר תִּשְׁאֲלִי

תִּתְפַּלְלִי תִּתְנַפְּלִי / וּבְתֹף לְפָנָיו חַלְּלִי

אִם תִּפְעֲלִי טוֹב לָךְ וְלִי / אַל תֵּלְכִי בֵית הָאֱלִי

[עַד] בֵּית אֱלֹהַי אֶהֱלִי / תַּעְדִּי חֳלִי תַּעֲדִּי חֲלִי.

יְחִידָתִי בְגָלוּתָהּ שְׁדוּדָה


יְחִידָתִי בְגָלוּתָהּ שְׁדוּדָה / וְנַפְשִׁי מִקְּרוֹבֶיהָ אֲבוּדָה

וּמֵאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֶיהָ דְּחוּיָה / מְבַכָּה עַל פְּרֵדָתָם בְּדוּדָה

וְלִבִּי אֵשׁ וּמוֹרָשָׁיו רְשָׁפִים / וְנִשְׁמָתִי בְאַנְחָתִי יְקוּדָה

וְעַצְמוֹתַי כְּאִלּוּ עָשׁ אֲכָלָם / וְהָיִיתִי לְכָל רוֹאַי חֲרָדָה

וּבַיּוֹם לֹא יְהִי הַשְׁקֵט לְרַגְלִי / וּבַלַּיִל תְּנוּמָתִי נְדוּדָה

וְאֶכָּשֵׁל בְּבִגְדִי אִם אֲהַלֵּךְ / וְאִם אֵשֵׁב - מְקוֹמִי לִי מְצוּדָה

וְזֶה מִמַּעֲשֵׂה יָדַי וְתַגְמוּל / פְּעֻלָּתִי אֲשֶׁר עָלַי מְעִידָה

עֲווֹנִי מִנְּשֹׂא גָדַל וְעָלַי / תְּלָאוֹתַי בְּ[כָל] יוֹם [הֵם] לְפִידָה

אֲנִי כָל זֹאת הֲסִבּוֹתִי לְנַפְשִׁי

(אבן גבירול)


מַה לָּךְ יְחִידָה

מַה לָּךְ יְחִידָה, תֵּשְׁבִי / דוּמָם כְּמֶלֶךְ בַּשְּׁבִי,

כַּנְפֵי רְנָנִים תֶּאְסְפִי / וּכְנַף יְגוֹנִים תִּסְחֲבִי?

כַּמָּה לְבָבֵךְ יֶאֲבַל, / כַּמָּה דְמָעוֹת תִּשְׁאֲבִי?

דָּבַקְתְּ בִּיגוֹן עַד אֲשֶׁר / קֶבֶר בְּתוֹכוֹ תַחְצְבִי.

דֹמִּי, יְחִידָתִי, לְאֵל, / דֹמִּי וְאַל תֵּעָצְבִי,

עִמְדִי וְצַפִּי עַד אֲשֶׁר / יַשְׁקִיף וְיֵרֶא יוֹשְׁבִי!

סִגְרִי דְלָתֵךְ בַּעֲדֵךְ, / עַד יַעֲבָר-זַעַם חֲבִי.

יִקַל בְּעֵינַיִךְ מְאֹד, / אִם תִּצְמְאִי אוֹ תִרְעֲבִי,

יִרֶב שְׂכָרֵךְ עַד מְאֹד / וּבְאַחֲרִיתֵךְ תֵּיטְבִי.

הִנָּזְרִי מֵאַחֲרֵי / תֵבֵל וְאַל תִּתְעָרְבִי!

מַה לָּךְ אֲדָמָה בוֹגְדָה / תִּתְהַלְּכִי וּתְסוֹבֲבִי?

נַפְשִׁי בְּיָפְיֵךְ מָאֲסָה – / לַשָּׁוְא עָלַי תַּעְגְבִי,

אַל תִּתְּנִי, כִּי מָחֳרָת / תִּקְחִי אֶת אֲשֶׁר תִּתְּנַדְּבִי!

שׁוּבִי יְחִידָתִי, לְאֵל, שׁוּבִי וְלִבֵּךְ שׁוֹבֲבִי,

הִתְחַנֲנִי אֵלָיו, וְגַם / דִּמְעָה לְפָנָיו שַׁאֲבִי,

אוּלַי יְצַו וִישַׁלְּחֵךְ / מִבּוֹר, אֲשֶׁר בּוֹ תִשְׁכְּבִי,

מִבֵּין אֲנָשִׁים בּוֹעֲרִים / שֶׁתִּשְׂנְאִי וּתְתַעֲבִי.

אִם תִּכְתְּבִי – לֹא יֵדְעוּ / אִם תִּמְחֲקִי אוֹ תִכְתְּבִי,

אִם תּאֹמְרִי – לֹא יֵדְעוּ / אִם תִּצְדְּקִי אוֹ תִכְזְבִי!

יוֹם תֵּצְאִי מֵהֶם – תְּנִי / תוֹדָה וְזֶבַח קָרְבִי,

יוֹם תֵּצְאִי לִרְאוֹת אֱנוֹשׁ, / אָז כֶּאֱנוּשׁ תִּתְחַשְׁבִי.

קוּמִי, עֲנִיָּה סֹעֲרָה, / קוּמִי וְגַם הִתְיַצְּבִי,

קוּמִי וְגוּרִי בַּאֲשֶׁר / תִּוָּדְעִי, תִּנָּקְבִי.

קוּמִי וְשִׁכְחִי אָב וְאֵם, / צוּרֵךְ לְבַדּוֹ אֶהֱבִי,

קוּמִי וְרוּצִי אַחֲרָיו, / קַלָּה כְנֶשֶׁר אוֹ צְבִי.

אִם תִּמְצְאִי מָצוֹק וְצַּר – / אַל תִּפְחֲדִי, אַל תִּרְהֲבִי,

אִם תִּדְרְכִי עֵמֶק וְהַר, / אִם בָּמֳתֵי יָם תִּרְכְּבִי.

שִׂימִי סְפָרַד אַחֲרֵי / גֵוֵךְ וְאַל תִּתְעַכְּבִי,

עַד תִּדְרְכִי צֹעַן וְגַם / בָּבֶל וְאֶרֶץ הַצְּבִי –

שָׁם תִּדְרְכִי כָל עֹז, וְשָׁם / תִּנָּשְׂאִי, תִּשָׂגְבִי!

לָמָּה, עֲנִיָּה סֹעֲרָה, / תִּכְלִי וְלָמָּה תִדְאֲבִי?

הַעַל נְטֹשׁ עַמֵּךְ, וְאִם / עַל בֵּית מְגוּרֵךְ תִּדְאֲבִי?

שִׂימִי שְׁתֵּי אֵלָּה לְמוּל / עֵינֵךְ – וְאָז לֹא תִכְאֲבִי:

כִּי צֵל אֱלוֹהַּ בַּעֲדֵךְ – / אִם תֵּלְכִי אוֹ תֵשְׁבִי,

כִּי גֵר אֲנִי נֶחְשָׁב, עֲדֵי / עַצְמִי בְקֶבֶר תִּרְקְבִי.

זִכְרִי שְׁלֹשָׁה נִתְּנוּ / לָגוּר, וּבָהֶם חַשְּׁבִי:

אֵיתָן וְאִישׁ תָּמִים וְצִיר / נָס מִפְּנֵי יַד אוֹיְבִי,

חָסוּ בְגָלוּתָם בְּשֵׁם / צוּר בָּעֲרָבוֹת רוֹכְבִי!

אֶרֶץ יְרִיבַי, אַחֲרַי / תּוּאַר בְּקִלְלַת בֶּן-לְבִי.

גָּפְרִית וְגַם מֶלַח וְאֵשׁ / תֹּאכַל יְבוּלָהּ בַּעֲבִי.

אִי-לָךְ אֶרֶץ שׁוֹרֲרַי, / יוֹם אַחֲרֵי תֵעָזְבִי!

אֵין לִי בְּקִרְבֵּךְ נַחֲלָה / אִם תֵּצְרִי אוֹ תִרְחֲבִי.

תַּאְוַת לְבָבִי לַנְּדוֹד – / עַד אָן וּמָתַי תִּקְרְבִי

הֵן בֵּין שְׁוָרִים נֶאֱסַר / לַהְפַה' עַלַי מַא חַלַּבִי!

לַהְפַה' עַלַי קַוְםִ גַ’דֻּו / לַם יַשְעַרֻו מַאְרַבִי,

לַהְפַה' עַלַי מֻכְתִ’י בִהִם / וַעַלַי עַטִ’ים תַנַשֻּבִי,

לַהְפַה' עַלַי זַמַאן אַבַי / קַד טַאלַ פִיהִ תַעַגֻּ’בִי,

לַהְפַה' עַלַי סַקְעִ אלַּדִ’י / קַד צַ’אקַ פִיהִ מֻטְלִבִי,

בַקַיְתֻ פִיהִ מֻפְרִדַא / חַתַּי אסְתַבַדַּ תַגַרֻּבִי,

חַלַּ אלְגַ’פַא מַקַאלַתִי / אַללַּהֻ יַעְלַםֻ מַדְ’הַבִי!

(תרגום הסיום הערבי:

אוי לי על מה שקרני!

אוי לבעלי האושר שלא הבינו את זממי!

אוי לשבתי בקרבם ולהיותי קשור בהם! אוי לזמן הסרבן – ארך תמהוני עליו!

אוי לנווי אשר הוצר בו מאווי!

נשארתי בו מבודד עד שעלי לדאוג להגירתי.

הקשיחות נתנה מוצא למלתי אלוהים יודע את דרכי!)


יוֹצֵר יְחִידָתִי / ר' משה זכות יוֹצֵר יְחִידָתִי לוֹ אֶתְּנָה דוֹדָי / אֶחְסֶה בְזִיו סֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁדָּי גָּמַר בְּיוֹם שִׁשִׁי אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה / רָאָה וְהִנֵּה טוֹב כָּל מַחֲזֵה שַׁדָּי לִמְיַחֲלֵי חַסְדּוֹ גָּנַז מֵאוֹר טוּבוֹ / מַזְהִיר כְּזֹהַר עַל הָרִים וְזִיז שָׂדָי פָּדָה בְשָׁלוֹם אֶת צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם / יִתֵּן כְּאֶל יוֹסֵף לוֹ נַחֲלַת שַׁדָּי זָכַר בְּרִית כָּרַת מֵאָז לְאַבְרָהָם / יִצְחָק וְעָמְדָה אֶל יַעְקֹב בְּאֵל שַׁדָּי קִדֵּשׁ בְּהַר סִינַי אֶת כָּל קְהַל עַמּוֹ / הָמוּ לְחִבָּתוֹ גַּם בַּהֲמוֹת שָׂדָי מֹשֶׁה זְכוּת הִרְבָּה תּוֹרָה בְפִיו נָתַן / קוֹלוֹ כְּקוֹל מַיִם רַבִּים כְּקוֹל שַׁדָּי יוֹם זֶה אֲנִי מֵכִין נַפְשִׁי לְהוֹד יֶתֶר / עַל כֵּן תְשַׁחֵר נָא אֶל אֵל וְאֶל שַׁדָּי כִּי כָל יְמוֹת הַחֹל חוּלָה בְצָרָתָהּ / שׁוֹתָה בְגָלוּת מַר מֵחֲמַת שַׁדָּי אוֹחִיל לְצוּר אֵל חַי יִגְמוֹר שְׁנוֹת הַחֹל / לִשְׁבּוֹת בְּשַׁבַּתוֹ אָז יַעֲלוֹז שָׂדָי




וְהָכִי אִינוּן מִתְהַפְּכִין דַּרְגִּין מִדִּינָא לְרַחֲמֵי וּמֵרַחֲמֵי לְדִינָא, כְּגַוְונָא דְסִטְרָא דְּדַכְיוּ הָכִי מִתְהַפְּכִין מִסִּטְרָא דִמְסָאֲבוּ, אִם אַלִּים גָּבַר, וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל (בראשית טז, יב), וְאִם אַלִּימָא נוּקְבָא יַד כֹּל בּוֹ, אִית שָׁלְטָנוּתָא לְבִישׁ וְאִית שָׁלְטָנוּתָא לְטָב, אִית שָׁלְטָנוּתָא דְשַׁלִּיט דָּא עַל דָּא, וְאִית שָׁלְטָנוּתָא דְנִיאוּפִין, כַּד שַׁלִּיט זוֹנָה עֲלֵיהּ, כֻּלְּהוּ בְעִירָן אַתְיָין עֲלֵיהּ, כְּמָה דְאַשְׁכַּחְנָא בִּנְבוּכַדְנֶאצַּר, דְּאִתְּמַר בֵּיהּ (דניאל ד, כב) וּמִבְּנֵי אֲינָשָׁא טְרִיד וְעִשְׂבָּא כְתוֹרִין לֵיהּ יְטַעֲמוּן עַד דְּשִׁבְעָה עִדָּנִין יַחְלְפוּן עֲלוֹהִי, דְאִינוּן שִׁבְעָה כֹּכְבֵי דִילֵיהּ, יִתְחַלְפוּן עֲלוֹהִי מִדְּכוּרִין לְנוּקְבִין, וּבְגִין דָּא כַּד גִּלְגּוּלָא דְנוּקְבָא קָא רְכִיבַת עֲלֵיהּ, עוֹבָדוֹי אִיהוּ כְּאִתְּתָא, כַּד מַלִּיל מַלִּיל בִּפְתִיחוּ דִיְדִין, וְקָלֵיהּ וְדִבּוּרֵיהּ וְכָל עוֹבָדוֹי כְּאִתְּתָא, תּוֹעִבָה אִיהוּ, וּבְגִין דָּא מְבָרְכִין יִשְׂרָאֵל עַמָּא קַדִּישָׁא, בָּרוּךְ אַתָּה יהו"ה אלהינ"ו מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁלֹּא עָשַׂנִי אִשָּׁה. (הקטע הזה ממש קטע אנטי טראנסי...)

אָמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר, אַבָּא, שְׁמַעִִנָא דְאִית נַפְשָׁא דְמַרְכִּיבִין לָהּ בְּכַלְבָּא, וּבְגִין דָּא אָמַר דָּוִד (תהלים כב, כא) הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי מִיַּד כֶּלֶב יְחִידָתִי, מַאי יְחִידָתִי דָא נִשְׁמָתָא, וְכִי נִשְׁמָתָא אִתְרְכִיבַת בְּכֶלֶב, אָמַר לֵיהּ בְּרִי אִין, בְּהַהוּא עָרֵל נָחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי דְפַתִּי לְחַוָּה וְלִבְנֵי נָשָׁא, דָא אִיהוּ כֶּלֶב, וְדָא יֵצֶר הָרָע דְּאָתָא בְהַהוּא עָלְמָא מוּרְכָּב עֲלֵיהּ לְקַבְּלָא עוֹנְשֵׁיהּ. (תיקוני זהר תקונא שבעין קלג א)


ביאור האריז"ל במ"ש המספר לה"ר ראוי להשליכו לכלבים:

נז) ואמרו בפסחים, אמר ר' ששת כל המספר לשון הרע וכל המקבל לשון הרע וכל המעיד עדות שקר בחבירו ראוי להשליכו לכלבים שנאמר לכלב תשליכון אותו וכתיב בתריה לא תשא שמע שוא וקרי ביה לא תשיא:

נח) וענין אלו הכלבים הוא מה שכתב הרב בשער הגלגולים בפסוק הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי, כי ביציאת הנשמה מהעולם הזה ורוצה לעלות אל אדונה הנה יש מקום חושך ואפילה מהלך שלשה ימים ועל זה נאמר עוברי בעמק הבכא, והנה יש שם חיות רעות השומרות את הדרך לפי שיש שם דרך ישר העולה למעלה לירושלים של מעלה שהוא מכוון נגד ירושלים של מטה שכל הנשמות הטהורות עולות דרך שם, ויש דרך אחרת ההולכת דרך גיהנם והיא מתחלקת לשלושים אלפים דרכים:

והנה המקום אשר יתפרדו אלו שתי הדרכים יש שם כל מיני חיות על דרך שיש בעולם אריות וכלבים ושועלים, ושומרים אלו השתי דרכים שלא להניח לעלות למעלה אלא נשמות טהורות ולחטוף אחרות ולהוליכם לגיהנם לקבל עונשם:

והנה הכלב הוא השומר לפי שאפילו כשהוא ישן מרגיש כל עובר ושב מה שאין כן בשאר חיות ולכן שמים לעולם הכלב לשומר הן בבית הן בעדרי צאן, ולכן גם למעלה אותם שהם בדמות כלבים הם שומרים וכשרואים ומרגישים שבאה איזה נשמה הם צועקים, וקמים אז החיות וחוטפים הנשמה אם היא ראויה להם, וזהו שאמרה הנשמה הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי ובה אדע כי תושיעני מפי אריה וכו', ואם היא כשירה הוא יתברך מסתיר אותה מן הכלבים ומעלה אותה למעלה ואם להפך הוא מסתיר פניו ממנה ורואים אותה הכלבים עכ"ל (חמדת ימים יום טוב פרק ד)



"... יש ניצוץ קטן מאד שהוא בחי' אלהות נמשך ממדרגה האחרונה שבבורא, וזהו הניצוץ מתלבשת בכח ניצוץ אחד נברא . .. הנקרא יחידה" (עץ חיים (האר"י), שער דרושי אבי"ע פרק א)

שרשה (של היחידה) בסדר העולמות הוא מאריך אנפין (חמשה גילויי אלקות ישנם הנקראים "חמשה פרצופים", והם: א) אריך אנפין ב) אבא ג) אמא, ד) זעיר אנפין ה) מלכות, והם כנגד ה' בחינות שבנפש - נפש רוח נשמה חיה יחידה - מלמטה למעלה. (שם שם ) .


יְחִידָתִי וְנֵר חַיַּי -


נֵר יְהֹוָה נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כָּל־חַדְרֵי־בָטֶן (משלי כ כז)

בשעה שאדם ישן נשמה מחממת הגוף שלא יצטנן וימות הדא הוא דכתיב (משלי כ כז) נֵר יְקֹוָק נִשְׁמַת אָדָם. רבי ביסני ורבי אחא ורבי יוחנן בשם רבי מאיר אומרים: הנשמה הזו ממלאה את כל הגוף, ובשעה שאדם ישן היא עולה ושואבת לו חיים מלמעלה, רבי לוי בשם רבי חנינא אומר: על כל נשימה ונשימה שאדם נושם צריך לקלס לבורא. מאי טעמא? - (תהלים קנ) כל הנשמה תהלל יה כל הנשימה תהלל יה. (בראשית רבה יד ט)


הַאַתְּ הִיא, יְחִידָתִי וְנֵר חַיַּי וּמַלְאַךְ לְבָבִי מֵעוֹדִי וְעַד הַיּוֹם, אֲשֶׁר נִגְלֵית עַתָּה אֵלַי -


"מִמְּקוֹם שֶׁאַתְּ נִסְתֶּרֶת שָׁם, יְחִידַת חַיַּי וּשְׁכִינַת מַאֲוַיַּי – הִגָּלִי-נָא וּמַהֲרִי בֹאִי (מתוך "אייך?) – כמה חודשים לפני כתיבת הוידוי הוא כתב את "אייך?" שכולו פניה אל יחידת חייו שתמהר להיגלות אליו. הוידוי הוא התפרצות פתאומית – לא מתוכננת בכלל (על פי עדותו המפורשת של ביאליק) – שמעידה על כך שמשהו דרמטי במיוחד קרה לחיים נחמן וגרם לו לצאת עם תפילת הוידוי הזאת שבשונה מכל התפילות האחרות שנאמרו באותה שנה (אייך, הכניסיני, ואם ישאל המלאך) והמתחננות להתגלותה של הגואלת, הרי שכאן היא מופיעה באופן גלוי (וכמובן תיעלם בסוף הוידוי ותופיע שוב ותיעלם וחוזר חלילה... אבל היא כן מופיעה וזה מחזק שמישהי קונקרטית הופיעה בעולמו ויצרה אצלו את התחושה שזו הגואלת לה ייחל...


כַּנְפֵי הַשַּׁחַר -


אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח: אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ: אֶשָּׂא כַנְפֵי שָׁחַר אֶשְׁכְּנָה בְּאַחֲרִית יָם: גַּם שָׁם יָדְךָ תַנְחֵנִי וְתֹאחֲזֵנִי יְמִינֶךָ (תהלים קלט ז-י) – לאחר שמצאנו את הצירוף "כנפי שחר" בליבו של פרק קלט בתהלים, התברר לנו שעלינו על אחד הפרקים החשובים המתארים מערכת יחסים מאד מורכבת בין האדם (המשורר או הנביא) לבין אלוהיו. האל, על פי המתואר בפרק זה יודע את כל מחשבות האדם ואת כל מסתוריו, ואין כל אפשרות להימלט מפניו – לא במחשבה ולא בתנועה – אנה מפניך אברח? – אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול (שם) הנך וכו... מסתבר שח"ן מצפה מלומדיו שילמדו את מקורותיו וינווטו בשביליהם הנעלמים והעקלקלים. מכיון שכאשר נגיע לפסוק הבא של המגילה יתברר לנו שיש כאן דיבור מדרשי מתוחכם (בלשון ערומים) עם הפרק הזה, שכן בפסוק הבא אנו קוראים: וּבְרִבֲבוֹת שְׁבִילִים נַעֲלָמִים וַעֲקַלְקַלִּים בָּרְחָה מִמֵּךְ אֵלָיִךְ, וזה כמובן מדבר בלשון ערומים עם התיאור באותו מקום באיוב של אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח...


שִׁוְּעָה אֵלַיִךְ נַפְשִׁי -

"שִׁוְּעָה אֵלַיִךְ" במקום "שִׁוְּעָה אֵלֶיךָ". תפילת הוידוי שלפנינו היא תפילה ארוכה של כשמונים פסוקים שכולה נאמרת בגוף שני נשי. המתפלל, העלם בהיר העינים, מתייחס אל הישות הנשית הזאת כאל אלה עליונה, והוא מסב את שפת התפילות אליה לגוף שני נשי. המהפכה הזאת היא כל כך טבעית שלא מרבים לדבר עליה...

כך, למשל, מול הצירוף "שִׁוְּעָה אֵלַיִךְ" בגוף שני נשי נקבל בתנ"ך מופעים רבים של שַוְעָה המכוונת אך ורק אֵלֶיךָ, כלומר אל האל הגברי האחד והיחיד. למשל: שְׁמַע קוֹל תַּחֲנוּנַי בְּשַׁוְּעִי אֵלֶיךָ (תהלים כח ב) ;

יְהוָה אֱלֹהָי שִׁוַּעְתִּי אֵלֶיךָ וַתִּרְפָּאֵנִי (תהלים ל ג) ;

שָׁמַעְתָּ קוֹל תַּחֲנוּנַי בְּשַׁוְּעִי אֵלֶיךָ (תהלים לא כג) ;

וַאֲנִי אֵלֶיךָ יְקֹוָק שִׁוַּעְתִּי וּבַבֹּקֶר תְּפִלָּתִי תְקַדְּמֶךָּ (תהלים פח יד) ;

אֲשַׁוַּע אֵלֶיךָ וְלֹא תַעֲנֵנִי (איוב ל כ) ;

"יְֹהוָה שִׁמְעָה תְפִלָּתִי וְשַׁוְעָתִי אֵלֶיךָ תָבוֹא (תהלים קב ב (תְּפִלָּה לְעָנִי כִי־יַעֲטֹף)


מִמַּעֲמַקֵּי חַיַּי -

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ יְהֹוָה (תהלים קל א)

הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד־נָפֶשׁ. טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי־מַיִם וְשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָתְנִי (תהלים סט ב-ג)


וּבְרִבֲבוֹת שְׁבִילִים נַעֲלָמִים וַעֲקַלְקַלִּים -


אלוהים לא נמצא בסופה של הדרך הראשית אלא בסופן של אלפי דרכים צדדיות (שורה משיר בוסר שכתבתי בליל ששי באילת השחר לילה לפני שנסעתי את נסיעת השבת הראשונה שלי... ) - כל המהלך הזה של תפיסת הסמל שיש לו אלפי דרכים עקלקלות של פירוש... אין פירוש ראשי ליצירת אומנות, על אחת כמה וכמה שאין פירוש ראשי למגילת האש... - כשלומדים את הקטע הזה נכנסים עמוק להבחנה הברורה בין האל המצווה החד-משמעי והחד כתער שאין כל אפשרות לברוח מפניו ואין כל אפשרות להסתיר ממנו את מחשבותיו ואת הרהורי היצר והעבירה שלך, לבין אלת האהבה השוכנת בקצה אלפי דרכים עקלקלות ופתלתלות... אין כל אפשרות להתעלם מן העובדה שאת אלוהי השמים יראים כי אי אפשר לברוח מפניו ולהסתתר מפניו ואי אפשר להבריח ממנו את המחשבות ולהסתיר ממנו את ההרהורים... לעומת זאת רבבות השבילים הנעלמים והעקלקלים שמדובר עליהם כאן אינם רק דרכי הימלטות מאל השמים הנורא אלא גם אינספור ערוצי משיכה אל אלת האהבה החוברים יחד לרשת מופלאה של נתיבי פלורליזם... רשת של פנים רבות. שבעים פנים... שבעים אלף פנים לתורה... לתורת כהנים... לתורת כהני פולחן האהבה שהיא ארצית שהיא בהיכלה של אלת האהבה... אילת השחר או עלמה... אלה... ח"ן לא יעז להעלות את המילה אלה על הכתב...


פירוש החצי המנשה: ח"ן ממש מתאר כאן את היצר הטוב והאוהב של ריבוי האלים, שבעולם המושגים המונותיאיסטי מכנים אותו כיצר הרע של העבודה-זרה. היצר הזה שמעודד לאהוב את אלת האהבה שנמצאת בכל מקום. אני חייב להודות בקנאה שאני מתפעל מילדותו המאושרת של ח"ן שנולד לעולם של אהבה ולא לעולם של יראה. הרי אני, מנשה, נולדתי בתור המלך המשיח של אלוהי השמים האחד והיחיד שמפניו יש לירוא, ומפני כעסו יש לדכא את כל האלים האחרים ולפוצץ להם את כל הבמות ואת כל משטחי הפולחן. אני נולדתי בתוך הויה יהודית של יראת אלוהי השמים והוא נולד לתוך חויה ישראלית של אהבת אלוהי הארץ וההרים והעמקים. הוא, כפי הנראה, נולד לפני שנבנה בית המקדש הראשון של אלוהי היראה והדין, בית המקדש שכפו היהודים הקדומים על הישראלים בני זמנם. הוא חוה כילד את אהבת הכל, אהבת ההרים והעמקים והצפורים. הוא ממש נולד בתוך הטבע, ילד מאושר שכמוהו שבילדותו לא היה ספון, כמוני, בתוך בית היראה של אלוהי השמים. אני הרי יועדתי לעולם היראה היהודי עוד לפני שאמי הייתה מעוברת. שנים רבות לפני שנולדתי כבר יועדתי להיות נביא הזעם של אלוהי היראה השמימי, האל הגדול והנורא שיפיל את חתיתו על כל אלי ההרים והעמקים והטבע והאהבות... ח"ן, כפי הנראה, מתאר ילד טבע שערשו הייתה מקלעות זמורות ולולבים ושירת אומנתו קול הצפור. ילדותו הייתה שופעת בשפע של אהבה נשית – קמות בר גבוהות ושדי תרומות ויערות אשרים רעננים ואשרות שופעות... ממש ההיפך מעולם ילדותי שהיה פירטי ומדכא כל חושניות, והוכתב באופן מוחלט על ידי סבא ישעיה החרד לדברו הנורא של אלוהי השמים... אמנם, הייתה נוכחות לאלוהי השמים בעולמו, כשם שהיו לו פה ושם יראות ופחדים ואולי אפילו חרדות, או כפי שהוא אומר – "ואוהב את אלוהי הארץ אלוהי ההרים והעמקים, ואת אלוהי השמים יראתי" – אולי היה זה בימי שאול אולי אפילו קודם, נביאים קדומים נוראים ומלאי הוד הסתובבו בין הרי בנימין והרי שומרון והחלו לשאת את דבריו של אלוהי השמים היהודי. הם החלו לזרוע יראה, כי הם ייצגו גם מלכים שהיו להם נצחונות במלחמה, בשם אלוהי השמים. אלוהי השמים הפך בשביל ח"ן הכתובת ליראה מפני כל הדברים הנסתרים והמאיימים שאי אפשר לגעת בהם ולהתחבק איתם ולקבל מהם ליטוף וחיבוק. אבל אלת האהבה הארצית הייתה כל כך מושכת וכל כך מבטיחה עד שהיא החלה להתגלות אליו גם בשמים. הוא ראה את אל ההשתקפויות הארציות שלה בשמים. בחושך האחרון שלפני עלות השחר הוא עלה על גבעה רעננה, רגליו טבולות בשפע טל, והיא רמזה לו ממרום באהבה חרישית והרעידה את לבבו ברטט עפעפיה.... הוא גילה שאלת האהבה איננה שוכנת אך ורק בהרים ובעמקים ותחת כל עץ רענן, הוא גילה שיש לה השתקפות בכוכב השחר, בנוגה, כמו ונוס, כמו אפרודיטה, כמו עשתר, כמו עשתורת, כמו אסטהר, כמו אש טהר אש טהר אש טהר.... היא לימדה אותו שהיא לא רק אלת הארץ הנאהבת אלא גם אלת השמים הנאהבת.... והגילוי הזה גרם לו לחוות אותה בכל רמ"ח אבריו ולההאמין לה בכל שס"ה גידיו, והגילוי הזה גרם לו להשכים כארי בבוקר בבוקר ולרוץ אל הגבעה הרעננה ולקבל את פניה באהבה ולהיראות לפניה בתשוקה, או בלשונו – "ואוהב גם את כל השמים ומלואם בעבורך... – נוכחותה השמימית גרמה לו להאמין שהיא חובקת עולם ומלואו, ושהוא – עולם קטן ומלא כמוהו – שהוא מושא האהבה העילאי שלה... הוא ידע שהיא יודעת אותו ערב ובוקר בכל יום תמיד, והוא ידע שהוא אוהב אותה בכל לבבו ובכל מאודו ובכל נפשו...


וַאֲנִי בְּאַלְפֵי קוֹלוֹת שִׁוְּעָה אֵלַיִךְ נַפְשִׁי מִמַּעֲמַקֵּי חַיַּי כָּל-הַיָּמִים וּבְרִבֲבוֹת שְׁבִילִים נַעֲלָמִים וַעֲקַלְקַלִּים בָּרְחָה מִמֵּךְ אֵלָיִךְ... -


עכשיו ברור לנו שיש קשר מדרשי מהותי בין המתואר בפרק קלט בתהלים לבין מה שמנסה ח"ן לומר בלשון הערומים שלו. בפרק קלט מדבר המשורר על הצורך שלו לברוח מאלוהיו, ועל כך שאין לו כל סיכוי לברוח מפניו - אנה מפניך אברח – כאן, במגילה, פונה העלם אל העלמה כשם שפונה משורר תהלים אל אלהים. באלפי קולות שוועה אליך נפשי (שזהו צירוף תהילימי מובהק - בַּצַּר לִי אֶקֲרָא יהוה וְאֶל אֱלֹהַי אֲשַׁוֵּעַ יִשְׁמַע מֵהֵיכָלוֹ קוֹלִי וְשַׁוְעָתִי לְפָנָיו תָּבוֹא בְאָזְנָיו (תהלים יח ז) ) וברבבות שבילים נעלמים ועקלקלים ברחה ממך אליך - המהלך שיחזור שוב ושוב בוידוי הזה הוא הפניה אל העלמה כאל אלהים... לא רק מסגרת הוידוי היא כזרם תפילה מחביון עשבים אלא גם תוכן הוידוי...


בָּרְחָה מִמֵּךְ אֵלָיִך -


הצירוף "ברחה ממך אלייך" הוא מדרש חיים נחמני על "אברח ממך אליך" של שלמה אבן גבירול. הוא מתאים לכל המהלך של חיים נחמן ההופך תפילה מלשון זכר ללשון נקבה". "הגלה נא" ל"הגלי נא" "לכה דודי" ל"לכי דודה" "אייכה" ל"אייך" וכו.


" אֱלֹהַי, אִם עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא גָּדוֹל ‑ מַה תַּעֲשֶׂה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל?

וְאִם לֹא אוֹחִיל לְרַחֲמֶיךָ ‑ מִי יָחוּס עָלַי חוּץ מִמֶּךָּ?

לָכֶן אִם תִּקְטְלֵנִי לְךָ אֲיַחֵל

וְאִם תְּבַקֵּשׁ לַעֲוֹנִי, אֶברַח מִמֶּךָּ אֵלֶיךָ / וְאֶתְכַּסֶּה מֵחֲמָתְךָ בְּצִלֶּךָ,

וּבְשׁוּלֵי רַחֲמֶיךָ אַחֲזִיק עַד אִם רִחַמְתַּנִי / וְלֹא אֲשַׁלַּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי..."

(שלמה אבן גבירול כתר מלכות ל"ח)


וחשוב בנקודה זאת להביא גם את פיוטו הבא של רבי ישראל נג'ארה המתכתב גם עם תהלים וגם עם אבן גבירול:


אנא אלך / רבי ישראל נג'ארה

אָנָא אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ אָנָא מִפָּנֶיךָ אֶבְרַח

אֶבְרַח מִמְּךָ אֵלֶיךָ וּבְצֵל יָדְךָ אָגִיל אֶפְרַח

יָהּ כְּבוֹדְךָ עוֹלָם מָלֵא אַתָּה הָאֵל עוֹשֵׂה פֶּלֶא

אִם לַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה שָׁם אֶמְצָא אוֹרְךָ יִזרַח

שַׁחַק לֹא יְכַלְכֶּלְךָ וְאֶרֶץ לֹא תְכִילֶךָ

מִי יְמַלֵּל רֹב גָּדְלְךָ לוּ פִיו כַּיָּם בְּקוֹל יִצְרַח

רְקִיעֵי רוּם הֵם כִּסאֲךָ וְאֶרֶץ הֲדוֹם רַגְלֶךָ

גָּדוֹל שִׁמְךָ וְהֵן לְךָ צָפוֹן דָּרוֹם מַעֲרַב מִזְרָח

אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אוֹרְךָ אַצִּיעָה שְׁאוֹל הִנֶּךָ

אַחֲרִית יָם גַּם שָׁם יָדְךָ תִּקָּחֵנִי בְּלִי טֹרַח

לָכֵן אֵין לִי מָנוֹס בִּלְתָּךְ וּבְחֶמְלָתָךְ אָבוֹא בֵיתָךְ

וְאֶקַּח מָגֵן תּוֹרָתָךְ תּוֹרֵנִי דֶּרֶךְ וָאֹרַח


(יב) בְּשַׁחַר יַלְדוּתִי עוֹד רָאֲתָה עֵינִי יִפְעָתֵךְ וַתַּחְמֹד בְּסֵתֶר לֵילוֹת וּשְׁחָרִים אֶת-אוֹרֵךְ הַגָּנוּז. (יג) בֵּין הַרְרֵי שֹׁמְרוֹן, תַּחַת גַּפְנֵי הַכְּרָמִים, שָׁמָּה חִבְּלַתְנִי אִמִּי וַתְּהִי עַרְשִׂי מִקְלְעוֹת זְמוֹרוֹת וְלוּלָבִים וְשִׁירַת אֹמַנְתִּי קוֹל הַצִּפּוֹר. (יד) קָמוֹת בָּר גְּבֹהוֹת וּשְׂדֵי תְרוּמוֹת בֵּרְכוּ יַלְדוּתִי וְיַעְרוֹת אֲשֵׁרִים רַעֲנַנִּים וָעֳפָאֵי הַבְּרוֹשִׁים בְּסוֹדָם הֱבִיאוּנִי -


יַלְדוּתִי -

"אזכרך, ילדותי! אזכרך ותשוח עלי נפשי… אזכרך מהר מצער, מגבעה קטנה… אזכרה טלך, טל אורות, טל שחרית, ולבי יהמה יהמה… אזכרך, יונה תמה וברה! אחזה יפעתך, תמתי, פניך המפיקים חן ונועם, או אז עת עיניך ישבו על מלאת, לא העמיקו הבט, לא הרחיקו שור… או אז, עת עפעפיך הישירו נגדך, ראיתי את הבריאה כלה כמסכת ארג מחסד, חנינה ורחמים. הה! הה! עולמי עולם קטן! עולם חסד יבנה… איך איך? אנה נחבאת לברוח? הה, ילדות! לשמך ולזכרך תאות נפשי… (ח"ן, מתוך האגרת הראשונה, אלול תר"ן)


וְגַם יְמֵי עָנְיִי וּנְדוּדֵי גָלוּתִי/לֹא מָחוּ מִלִּבִּי זִכְרוֹנוֹת יַלְדוּתִי,/

הַחֲתוּמִים בְּנַפְשִׁי וּנְשׂוּאִים עִמָּדִי,/כַּחוֹתָם עַל-לִבִּי, כַּחוֹתָם עַל-יָדִי;(מתוך משוט במרחקים)


בְּעֶצֶם יַלְדוּתִי יְחִידִי הֻצַּגְתִּי,/ וָאֶשְׁאַף כָּל-יָמַי סְתָרִים וּדְמָמָה;/מִגּוּפוֹ שֶׁל-עוֹלָם אֶל-אוֹרוֹ עָרַגְתִּי,/דְּבַר-מָה בַּל-יְדַעְתִּיו כַּיַּיִן בִּי הָמָה. (מתוך זהר)


אֲהָהּ, לוּ אַךְ הַפָּעַם, וְלוּ רַק עַד-אַרְגִּיעָה,/יִשָּׁנֶה נָא אֵלַי בְּכָל-יְקָרוֹ חֲזוֹן קַדְמַת יַלְדוּתִי

וּבֹקֶר חַיַּי יַעַבְרֵנִי בִּמְלֹא מָתְקוֹ הָרִאשׁוֹן. (מתוך אחד אחד ובאין רואה, ראה את כל השיר...)


רָאֲתָה עֵינִי יִפְעָתֵךְ וַתַּחְמֹד - העיניים ככלי של יצר הרע.... אשר אתם זונים אחריהם....


בֵּין הַרְרֵי שֹׁמְרוֹן - ילדותו של העלם המתוודה עברה עליו בין הררי שומרון השוכנים בתחום ממלכת ישראל. לעובדה זו יש חשיבות רבה כי בהמשך הוידוי יתברר לנו שכאשר יהפוך להיות נער צעיר (או ילד מתבגר) הוא עתיד לעבור אל חסותו של נזיר זקן ממלכות יהודה, והנזיר הזה עתיד לערוך לו הסבה רב תחומית (נפשית, דתית, פוליטית ועוד) שתעביר אותו מהמציאות הישראלית של ילדותו להויה היהודית של נערותו...


בֵּין הַרְרֵי שֹׁמְרוֹן, תַּחַת גַּפְנֵי הַכְּרָמִים - עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים: עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן... (ירמיהו לא ג-ד)


תַּחַת גַּפְנֵי הַכְּרָמִים, שָׁמָּה חִבְּלַתְנִי אִמִּי - תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ שָׁמָּה חִבְּלַתְךָ אִמֶּךָ שָׁמָּה חִבְּלָה יְלָדַתְךָ (שיר השירים ח ה)


אֲשֵׁרִים רַעֲנַנִּים -

הצירוף הזה "אשרים רעננים" שולח אותנו היישר אל קטעים מקראיים רבים המתארים פולחנים פגניים שהיו חלק בלתי נפרד מעולמם של הישראלים המקראיים. "וַיִּבְנוּ גַם הֵמָּה לָהֶם בָּמוֹת וּמַצֵּבוֹת וַאֲשֵׁרִים עַל כָּל גִּבְעָה גְבֹהָה וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן" (מלכים א יד כג) ; "וַיַּצִּבוּ לָהֶם מַצֵּבוֹת וַאֲשֵׁרִים עַל כָּל גִּבְעָה גְבֹהָה וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן" (מלכים ב יז י) ; כך, למשל, כותב הרלב"ג בפירושו לאחד הפסוקים הללו: "הנה דבר האשרה ידוע וידמה כי אשרים הם אלילים בעלי אשרה והנה עשו הבמות על כל גבעה גבוהה ללכת בחקות הגוים אשר הוריש ה' מפני בני ישראל והאשרים הניחו תחת כל עץ כי עשו אשרה מהעץ ההוא". חשוב מאד לציין כי הזכרון הפגני של האשרים הרעננים הוא זכרון ילדות מתוק של העלם המתוודה. האשרים הרעננים הללו היו חלק בלתי נפרד מעולמו הקסום שאליו הוא כה מתגעגע ושבמהלך הוידוי הזה הוא עתיד להתחנן בפני העלמה שתשיב ימיו כקדם ותחזיר עטרה ליושנה. הצירוף הזה "אשרים רעננים" מופיע בתוך פסוק שכולו ערגה לסוד הקסם המבורך של ילדותו - קָמוֹת בָּר גְּבֹהוֹת וּשְׂדֵי תְרוּמוֹת בֵּרְכוּ יַלְדוּתִי וְיַעְרוֹת אֲשֵׁרִים רַעֲנַנִּים וָעֳפָאֵי הַבְּרוֹשִׁים בְּסוֹדָם הֱבִיאוּנִי...


בְּשַׁחַר יַלְדוּתִי עוֹד רָאֲתָה עֵינִי יִפְעָתֵךְ וַתַּחְמֹד בְּסֵתֶר לֵילוֹת וּשְׁחָרִים אֶת-אוֹרֵךְ הַגָּנוּז. בֵּין הַרְרֵי שֹׁמְרוֹן, תַּחַת גַּפְנֵי הַכְּרָמִים, שָׁמָּה חִבְּלַתְנִי אִמִּי וַתְּהִי עַרְשִׂי מִקְלְעוֹת זְמוֹרוֹת וְלוּלָבִים וְשִׁירַת אֹמַנְתִּי קוֹל הַצִּפּוֹר. קָמוֹת בָּר גְּבֹהוֹת וּשְׂדֵי תְרוּמוֹת בֵּרְכוּ יַלְדוּתִי וְיַעְרוֹת אֲשֵׁרִים רַעֲנַנִּים וָעֳפָאֵי הַבְּרוֹשִׁים בְּסוֹדָם הֱבִיאוּנִי - הקטע הבא הלקוח מתוך אגרת הנעורים של חיים נחמן יכול להמחיש לנו עד כמה קשור זכרון ילדותו של העלם המתוודה במגילת האש לזכרון ילדותו של הנער חיים נחמן בן השמונה עשרה בשנה שבה שהה בישיבת ולוז'ין. השוואה זו, כמו רבות אחרות, יכולה לשפוך אור נגוהות הן אודות סוד הקסם המבורך של ילדותנו הפגנית המרופדת באשרים נסגדים ובאלות אהבה נערגות והן אודות יסורי האשמה הממאירים שאנו חשים על רקע המשיכה הפגנית הזו שלעולם ועד לא נצליח להשתחרר ממנה. "אזכרך, ילדותי! אזכרך ותשוח עלי נפשי… אזכרך מהר מצער, מגבעה קטנה… אזכרה טלך, טל אורות, טל שחרית, ולבי יהמה יהמה… אראך במחזה, תבל קטנה משחקת לפני, שחקיך בהירים בהירים… שמיך טהורים כל הימים. אראך אבעבועה של בורית… ()… ומתנוססת בשלל צבעיך כמראה הקשת בענן מול קרני השמש על ראש קש שבלת, אזני עוד תקשבנה צוף המית פלגך בהשתפכו ובהפכו בנחת אשמע ורוח ישתפך… אזכרך, יונה תמה וברה! אחזה יפעתך, תמתי, פניך המפיקים חן ונועם, או אז עת עיניך ישבו על מלאת, לא העמיקו הבט, לא הרחיקו שור…כל עשב קטן היה לתמר פורח, כל ציץ דשא היה לארז רענן, פסת ניר למרכבות נדיב ולסוס בעל כנפים ברכבי פרעה. או אז, עת עפעפיך הישירו נגדך, ראיתי את הבריאה כלה כמסכת ארג מחסד, חנינה ורחמים. הה! הה! עולמי עולם קטן! עולם חסד יבנה… איך איך? אנה נחבאת לברוח? הה, ילדות! לשמך ולזכרך תאות נפשי… (ח"ן, מתוך האגרת הראשונה, אלול תר"ן)


(טו) וָאֹהַב אֶת-אֱלֹהֵי הָאָרֶץ, אֱלֹהֵי הֶהָרִים וְהָעֲמָקִים, וְאֶת-אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם יָרֵאתִי -


וָאֹהַב אֶת-אֱלֹהֵי הָאָרֶץ, אֱלֹהֵי הֶהָרִים וְהָעֲמָקִים, וְאֶת-אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם יָרֵאתִי - בפסוק החשוב הזה מתוארים ארבעה אלים שונים – אלהי הארץ, אלהי ההרים, אלהי העמקים ואלהי השמים. העלם המתוודה מספר לעלמה הנצבת במרומי הכף שמולו אודות ילדותו שעברה עליו בעולם פוליתיאיסטי שיש בו אלים רבים ומגוונים החולשים על חלקי עולם אחרים. (כאן הוא מדבר אך ורק על ארבעה אלים אבל קרוב לודאי שכילד ידע גם על קיומם של אלהי הים, אלהי הנהרות, אלהי העצים ואלהי החיות). אלהי הארץ, על פי זכרון ילדותו של העלם, היה בעת ובעונה אחת גם אלהי ההרים וגם אלהי העמקים. השמים, לעומת זאת, היו מחוץ לתחום שיפוטו של אלהי הארץ. העלם זוכר באופן ברור שבמשך תקופת ילדותו היו אלהי הארץ ואלהי השמים שני אלים השונים מאד זה מזה. ועוד הוא זוכר בבירור עד כמה אהב את אלהי הארץ, ועד כמה היה ירא מפני אלהי השמים.

הילד הזה חי בעידן המקראי בתחומה של מלכות ישראל, בין הררי שומרון. כמה עשרות קילומטרים מצפון לו, בתחומה של מלכות ארם, חיו ילדים ומבוגרים שאלהי הארץ היה גדול עליהם בכמה מידות והם חשו צורך לפצל אותו לאלים קטנים יותר. בניגוד מפורש לעולמו של הילד הישראלי המתואר במגילה גדלו ילדי ארם על עולם שיש בו גם אלהי הרים וגם אלהי עמקים (כמו שיש אופני הרים ואופני עמקים). אמונתם הילדותית של ילדי ארם המשיכה לשלוט בהם, וגם כאשר גדלו והפכו לארמים מבוגרים המשיכו להאמין בעולם שיש בו גם אלהי הרים וגם אלהי עמקים. אמונה ילדותית זו, כך מספר לנו התנ"ך, עלתה להם ביוקר וגרמה להם להפסיד במלחמה נגד ישראל, שאלהיהם, כאמור, היה בעת ובעונה אחת גם אלהי ההרים וגם אלהי העמקים. הנה קטע מתוך הספור הזה: "וְעַבְדֵי מֶלֶךְ אֲרָם אָמְרוּ אֵלָיו אֱלֹהֵי הָרִים אֱלֹהֵיהֶם עַל כֵּן חָזְקוּ מִמֶּנּוּ וְאוּלָם נִלָּחֵם אִתָּם בַּמִּישׁוֹר אִם לֹא נֶחֱזַק מֵהֶם:(כד) וְאֶת הַדָּבָר הַזֶּה עֲשֵׂה הָסֵר הַמְּלָכִים אִישׁ מִמְּקֹמוֹ וְשִׂים פַּחוֹת תַּחְתֵּיהֶם:(כה) וְאַתָּה תִמְנֶה לְךָ חַיִל כַּחַיִל הַנֹּפֵל מֵאוֹתָךְ וְסוּס כַּסּוּס וְרֶכֶב כָּרֶכֶב וְנִלָּחֲמָה אוֹתָם בַּמִּישׁוֹר אִם לֹא נֶחֱזַק מֵהֶם וַיִּשְׁמַע לְקֹלָם וַיַּעַשׂ כֵּן: (כו) וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה וַיִּפְקֹד בֶּן הֲדַד אֶת אֲרָם וַיַּעַל אֲפֵקָה לַמִּלְחָמָה עִם יִשְׂרָאֵל:(כז) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָתְפָּקְדוּ וְכָלְכְּלוּ וַיֵּלְכוּ לִקְרָאתָם וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגְדָּם כִּשְׁנֵי חֲשִׂפֵי עִזִּים וַאֲרָם מִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ:(כח) וַיִּגַּשׁ אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר יהוה יַעַן אֲשֶׁר אָמְרוּ אֲרָם אֱלֹהֵי הָרִים יהוה וְלֹא אֱלֹהֵי עֲמָקִים הוּא וְנָתַתִּי אֶת כָּל הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל הַזֶּה בְּיָדֶךָ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יהוה:(כט) וַיַּחֲנוּ אֵלֶּה נֹכַח אֵלֶּה שִׁבְעַת יָמִים וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַתִּקְרַב הַמִּלְחָמָה וַיַּכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת אֲרָם מֵאָה אֶלֶף רַגְלִי בְּיוֹם אֶחָד... (מלכים א כ כג-כט)

איש האלהים (מיכיהו בן ימלה על פי הפרשנים) מסביר כאן במפורש לאחאב מלך ישראל שהארמים הפסידו במלחמה משום שכפרו ביכולתו של אלהי ישראל להיות בעת ובעונה אחת גם אלהי ההרים וגם אלהי העמקים. העלם המתוודה מכיר את הסברו של איש האלהים, והוא משתמש בו כדי לדרוש מדרש מהפכני המבחין לא רק בין אלהי הארמים לאלהי הישראלים אלא גם בין אלהי הישראלים לאלהי היהודים. על פי מדרש מהפכני זה אלהי הישראלים הוא אלהי הארץ ואילו אלהי היהודים הוא אלהי השמים. העלם המתוודה מודע היטב לעובדה שמדרשו המהפכני מוציא מהקשרו את דברי איש האלהים למלך ישראל - בשביל זה בדיוק הוא דורש מדרשים מהפכניים – כדי להוציאם מהקשרם הסגור ולחלנם לחלונות פתוחים לרווחה. הרי באומרו שאלוהיו מולך גם על ההרים וגם על העמקים לא התכוון איש האלהים להפקיע משולחו את מלכות השמים. איש האלהים גם לא התכוון לעשות כל הבחנה בין אלהי הישראלים לבין אלהי היהודים. יתרה מזאת: לאלהיו של איש האלהים יש שם מפורש –יהוה – ולאיש האלהים חשוב להזכיר את השם המפורש הזה לאחאב מלך ישראל שבהשראת איזבל אשתו הרג את כל נביאי יהוה וטיפח את האשרים והחמנים ואת יתר נביאי הבעל והאשרה.

כל הדברים הללו של איש האלהים נהירים היטב לעלם המתוודה שבמדרשו המהפכני הוא מאיר את עינינו בהבחנה החדשנית הבאה: אלהי הארץ הוא אלהי ישראל שאותו אהבתי בילדותי, ואלהי השמים הוא אלהי יהודה שממנו יראתי.

הנביא הנמלט, יונה בן אמתי, היווה את מקור ההשראה של העלם ליראה מפני אלהי השמים.

יונה זה אמר על עצמו "עִבְרִי אָנֹכִי וְאֶת יהוה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲנִי יָרֵא" (יונה א ט), והעלם המתוודה רומז לנו כי חייו עתידים להיקשר ולהסתבך עם דמותו של יונה הנביא, שהוא, יותר מכל נביא אחר, מהווה התממשות של הפסוקים מתהלים קלט שהעלם דרש אותם בתחילת הוידוי - אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח: אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ: אֶשָּׂא כַנְפֵי שָׁחַר אֶשְׁכְּנָה בְּאַחֲרִית יָם: גַּם שָׁם יָדְךָ תַנְחֵנִי וְתֹאחֲזֵנִי יְמִינֶךָ (תהלים קלט ז-י). הפסוקים הראשונים של ספר יונה ממחישים לנו היטב את הקלסטרופוביה הפרנואידית הזאת של מי שיודע כי אין כל אפשרות לברוח מאלוהיו, ועל כן הוא ירא את אלוהיו, וממשיך לחיות בעולמו כמו אסיר נמלט שנתפס כל פעם מחדש ומוחזר אל צינוק חייו - (א) וַיְהִי דְּבַר יהוה אֶל יוֹנָה בֶן אֲמִתַּי לֵאמֹר:(ב) קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה וּקְרָא עָלֶיהָ כִּי עָלְתָה רָעָתָם לְפָנָי:(ג) וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי יהוה וַיֵּרֶד יָפוֹ וַיִּמְצָא אֲנִיָּה בָּאָה תַרְשִׁישׁ וַיִּתֵּן שְׂכָרָהּ וַיֵּרֶד בָּהּ לָבוֹא עִמָּהֶם תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי יהוה:(ד) וַיהוה הֵטִיל רוּחַ גְּדוֹלָה אֶל הַיָּם וַיְהִי סַעַר גָּדוֹל בַּיָּם וְהָאֳנִיָּה חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר:(ה) וַיִּירְאוּ הַמַּלָּחִים וַיִּזְעֲקוּ אִישׁ אֶל אֱלֹהָיו וַיָּטִלוּ אֶת הַכֵּלִים אֲשֶׁר בָּאֳנִיָּה אֶל הַיָּם לְהָקֵל מֵעֲלֵיהֶם וְיוֹנָה יָרַד אֶל יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה וַיִּשְׁכַּב וַיֵּרָדַם:(ו) וַיִּקְרַב אֵלָיו רַב הַחֹבֵל וַיֹּאמֶר לוֹ מַה לְּךָ נִרְדָּם קוּם קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ אוּלַי יִתְעַשֵּׁת הָאֱלֹהִים לָנוּ וְלֹא נֹאבֵד:(ז) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ לְכוּ וְנַפִּילָה גוֹרָלוֹת וְנֵדְעָה בְּשֶׁלְּמִי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ וַיַּפִּלוּ גּוֹרָלוֹת וַיִּפֹּל הַגּוֹרָל עַל יוֹנָה:(ח) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הַגִּידָה נָּא לָנוּ בַּאֲשֶׁר לְמִי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ מַה מְּלַאכְתְּךָ וּמֵאַיִן תָּבוֹא מָה אַרְצֶךָ וְאֵי מִזֶּה עַם אָתָּה:(ט) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם עִבְרִי אָנֹכִי וְאֶת יהוה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲנִי יָרֵא אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַיָּם וְאֶת הַיַּבָּשָׁה:(י) וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו מַה זֹּאת עָשִׂיתָ כִּי יָדְעוּ הָאֲנָשִׁים כִּי מִלִּפְנֵי יהוה הוּא בֹרֵחַ כִּי הִגִּיד לָהֶם (יונה א א-י) (להמשיך לעבד מכאן 30.06.12)כאן יש לנו שילוב בו זמני גם של עניין הבריחה מהאל וגם של ריבוי האלים. העלם חי בעולם שיש בו אלים רבים – את אלוהי הארץ, ההרים והעמקים הוא אהב ואת אלוהי השמים הוא ירא, אבל מהר מאד הוא הצליחו להתגבר על יראתו מאלוהי השמים ולימד את עצמו לאהוב את השמים ולגלות שגם בהם נמצאת אלת האהבה. אבל דוקא היא, אלת האהבה הזאת, היא זאת שהוא מנסה לברוח ממנה באלפי דרכים עקלקלות, וככל שהוא מרבה לברוח ממנה כך הוא מוצא את עצמו בורח אליה בהשתוקקות ובאהבה... – שוב אנחנו נוכחים לדעת שיש ללמוד את מקורות ההשראה של ח"ן למרות העובדה שהוא לא מצטט פסוקים שלמים אלא בדלי מלים בלבד... כל הזמן אנחנו מקבלים קולאז' קלידוסקופי אחר של אריגת ח"ן שתי וערב של סיפורים מן התנך (או מהמדרש או מהקבלה) שח"ן מהפך בם בעוצמה דרשנית וירטואוזית ועושה בהם כבתוך שלו...


(טז) וְאוּלָם לִפְנוֹת שַׁחַר, לִפְנוֹת שַׁחַר, בִּמְשׁךְ קֶרֶן הָרוֹעֶה הָרִאשׁוֹן בְּדִמְמַת הָעוֹלָם מֵרָאשֵׁי הֶהָרִים וְיִרְאַת קְדוֹשִׁים נַעֲלָמָה וּמְתוּקָה יְעָטָתְנִי (יז) - וָאֶתְגַּנֵּב יְחִידִי מִסֻּכַּת מִשְׁכָּבִי, וָאַעַל עַל-גִּבְעָה רַעֲנָנָה, רַגְלַי טְבוּלוֹת בְּטַל בֹּקֶר וְעֵינַי נְשׂוּאוֹת אֶל-שְׁמֵי הַתְּכֵלֶת, וָאֵרֶא אֶת-כְּבוֹדֵךְ בְּכוֹכַב הַשַּׁחַר וּשְׁכִינָתֵךְ בְּנֹגַהּ זַרְחוֹ הַצָּנוּעַ. (יח) וַתִּרְמְזִי לִי מִמָּרוֹם בְּאַהֲבָה חֲרִישִׁית וַתַּרְעִידִי אֶת-לְבָבִי בְּרֶטֶט עַפְעַפַּיִךְ, וָאֹהַב גַּם אֶת-כָּל-הַשָּׁמַיִם וּמְלוֹאָם בַּעֲבוּרֵךְ... -


בִּמְשׁךְ קֶרֶן -

וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר יָרִיעוּ כָל הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וְנָפְלָה חוֹמַת הָעִיר תַּחְתֶּיהָ וְעָלוּ הָעָם אִישׁ נֶגְדּוֹ (יהשע ו ה) - אנחנו מקבלים כאן עוד משמעות חשובה של המילה "קרן". בנוסף למשמעות הזואולוגית שלה (קרן האיל) והקוסמית שלה (קרן שמש... קרן איילת השחר) והמשמעות הגיאומטרית שלה (קרן הוא קו ישר שיוצא מנקודה אחת ולא מגיע לשום מקום – לא הופך להיות "קטע" במשמעות הגיאומטרית ובעיקר במשמעות הסלנגית... מי שמביט ישר נכחו אל אפסי עולם וכולם יראים להשיב לו מבטים הוא במצב שאין לו "קטע" – רק קרן יוצאת מעיניו קרן נתקלת באף מבט חוזר שיוצר קטע...) אז בנוסף לקרן הזואולוגית, לקרן הקוסמית, לקרן הגיאומטרית, לקרן הפסיכולוגית, יש גם קרן מוזיקלית – הקרן ככלי נגינה. עכשיו, הקרן הזאת היא קרנו של האיל. היא השופר. זוהי קרן הישועה וקרן הגאולה שתצמח לנו - אֶת צֶמַח דָּוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה תַצְמִיחַ. וְקַרְנוֹ תָּרוּם בִּישׁוּעָתֶךָ. כִּי לִישׁוּעָתְךָ קִוִּינוּ כָּל הַיּוֹם וּמְצַפִּים (תָּמִיד) לִישׁוּעָה: בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה מַצְמִיחַ קֶרֶן יְשׁוּעָה (מתוך תפילת שמונה עשרה)

... למה תוקעין בשופר של איל? - אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני. (בבלי ראש השנה טז א) ... וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר מהו אחר אמר רבי יודן אחר כל המעשים ישראל נאחזים בעבירות ומסתבכין בצרות וסופן ליגאל בקרנו של איל שנאמר (זכריה ט) וה' אלהים בשופר יתקע... (בראשית רבה פרשה נו סימן ט)


וְאוּלָם לִפְנוֹת שַׁחַר, לִפְנוֹת שַׁחַר, בִּמְשׁךְ קֶרֶן הָרוֹעֶה הָרִאשׁוֹן בְּדִמְמַת הָעוֹלָם

מיהו "הרועה הראשון"? – לפי קריאה ראשונה הכוונה כמובן לרועה הראשון שמשכים את היקום בשחר. יש כאן תיאור יומיומי יפה של השכמה בטבע. צליל קרן הרועה הראשון הוא למעשה צלצול השעון המעורר שלו... אבל יש כאן גם מושג הלקוח מהמקורות ולא כל כך ברור למה הכוונה – חלק מתייחסים אל אברהם כאל "הרועה הראשון", חלק מתייחסים אל משה כאל "הרועה הראשון", חלק רואים בו את הבל, חלק את דוד... מאד לא ברור... ונראה לי שבקטע הזה מדבר ח"ן בו זמנית הן על השחר היומיומי שמתחיל במשיכת הקרן של הרועה הראשון, והן בשחר היקום שמתחיל במשיכת הקרן של הרועה הראשון...

גִּבְעָה רַעֲנָנָה -


רעננה היא עיר ואם בישראל השוכנת על גבעה רעננה בלב השרון. לא ברור עד כמה היו מודעים מייסדי העיר הזאת לשדה הסמנטי הפגני הטמון בשמה של עירם ובמהותה של כל הישראליות הפגנית שהיא אמורה לייצג, לעומת זאת ברורה לחלוטין כוונתו של העלם המתוודה הנזקק לצירוף "גבעה רעננה" כמה מלים לאחר שהתוודה בפנינו ובפני עלמתו על האשרים הרעננים והברוכים של ילדותו. העלם הזה יודע היטב שאנחנו אמורים לדעת היטב שלצירוף "גבעה רעננה" יש בתנך משמעות פגנית "רעה" והוא רוצה להתוודות בפנינו שהמשמעות הפגנית הזאת היא טובה וברוכה וקסומה. הנה, למשל, הפניה חוזרת לשני הפסוקים המובאים בדבור המתחיל "אשרים רעננים" - "וַיִּבְנוּ גַם הֵמָּה לָהֶם בָּמוֹת וּמַצֵּבוֹת וַאֲשֵׁרִים עַל כָּל גִּבְעָה גְבֹהָה וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן" (מלכים א יד כג) ; "וַיַּצִּבוּ לָהֶם מַצֵּבוֹת וַאֲשֵׁרִים עַל כָּל גִּבְעָה גְבֹהָה וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן" (מלכים ב יז י)... - כזכור הבאנו את שני הפסוקים הללו כדי להראות שהשדה הסמנטי המקראי קושר בקשר פגני את את הצמד המאושר "אשרים" ו"רענן". עכשיו מתברר לנו שהצמד המאושר הופך להיות משולש פגני קדוש המורכב מ"אשרים" "גבעה" ו"רענן". החוט המשולש הזה לא במהרה יינתק – הוא טומן בחובו אוצר בלום של אינספור צירופים עשירים קורצים ויאפים. לא רק "אשרים רעננים" ו"גבעה רעננה" אלא גם "גבעות מאושרות" או "גבעת רעננה המאושרת", או "אושר רענני" או "אשֵרי רעננה" או "אשְרי יושבי רעננה" או סתם קניון רעננים (להמשיך 070112)



וָאֵרֶא אֶת-כְּבוֹדֵךְ בְּכוֹכַב הַשַּׁחַר וּשְׁכִינָתֵךְ בְּנֹגַהּ זַרְחוֹ הַצָּנוּעַ -

קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד יהוה עָלַיִךְ זָרָח: כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח יהוה וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה: וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ (ישעיה ס א-ג)


העובדה שבילדותו ראה העלם את כבודה בכוכב השחר ואת שכינתה בנוגה זרחו מבליטה שוב שיש כאן התכתבות עם אלוהות שראיית כבודה ושכינתה איננה מביאה ליראה גדולה ולפחד מוות מיידי. אלוהותה של העלמה בלתי מפוקפקת ואין בה יראה. יש בה אהבה. היא מתעמתת עם הרבה תיאורים מוכרים בתנ"ך כגון אלו:

וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת־כְּבֹדֶךָ: (יט) וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל־טוּבִי עַל־פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם יהוה לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת־אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת־אֲשֶׁר אֲרַחֵם: (כ) וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת־פָּנָי כִּי לֹא־יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי: (כא) וַיֹּאמֶר יהוה הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל־הַצּוּר: (כב) וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד־עָבְרִי: (כג) וַהֲסִרֹתִי אֶת־כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת־אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ... (שמות לג יח-כג)

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל־כָּל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי יהוה הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: (ז) וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת־כְּבוֹד יהוה ...(י) וַיְהִי כְּדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל־כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל וַיִּפְנוּ אֶל־הַמִּדְבָּר וְהִנֵּה כְּבוֹד יהוה נִרְאָה בֶּעָנָן... (שמות טז ו-י)

וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד־יהוה עַל־הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל־מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן: (יז) וּמַרְאֵה כְּבוֹד יהוה כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות כד טז-יז)

וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ יהוה אֱלֹהֵינוּ אֶת־כְּבֹדוֹ וְאֶת־גָּדְלוֹ וְאֶת־ קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי־יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת־ הָאָדָם וָחָי (דברים ה כא)


וַתִּרְמְזִי לִי מִמָּרוֹם בְּאַהֲבָה חֲרִישִׁית וַתַּרְעִידִי אֶת-לְבָבִי בְּרֶטֶט עַפְעַפַּיִךְ -


וְאוּלָם בְּאַחַד הַמְּקוֹמוֹת, בְּחֵיק תֵּבֵל וּבְאוֹצַר עוֹלָם, בִּמְקוֹם לֹא-יִכָּחֵד מְאוּם וְלֹא-יִמָּחוּ עִקְּבוֹת דָּבָר, הֲלֹא שְׁמוּרָה עַד-הַיּוֹם בְּעֵינָהּ וּבְעֶצֶם תֻּמָּהּ, כַּחוֹתָם עַל יְמִין עֶלְיוֹן, דְּמוּת יַלְדוּתִי הַקְּדוֹשָׁה, וּמִחוּץ לַחֲלִיפוֹת עִתִּים, לֹא-נִפְגֶּמֶת וְלֹא-נִכְתָּמֶת, כְּאַיֶּלֶת הַשַּׁחַר בַּמָּרוֹם, עוֹד תִּזְרַח אֵלַי מִמִּשְׁבַּצְתָּהּ, צֹפִיָּה הֲלִיכוֹתַי מִמֶּרְחָק וְכָל-צְעָדַי תִּסְפֹּר, לִי יִרְעַד עַפְעַפָּהּ וְעָלַי עֶדְנַת זָהֳרָהּ.. (אחד אחד ובאין רואה, חשון תרע"ו)



(יט) וְהָעֶלֶם הוֹסִיף לְדַבֵּר בַּעֲטֹף רוּחוֹ: -


וְהָעֶלֶם הוֹסִיף לְדַבֵּר בַּעֲטֹף רוּחוֹ - פעולת ההתעטפות היא פעולה מובהקת של תפילת יחיד. המתעטף הוא מתפלל יחיד הנמצא במצוקה והוא שופך את לבו לפני אלהיו. ישנן דוגמאות רבות לכך בתנך –

אֶזְכְּרָה אֱלֹהִים וְאֶהֱמָיָה אָשִׂיחָה וְתִתְעַטֵּף רוּחִי (תהלים עז ד) רד"ק: ותתעטף רוחי, כמו: תפלה לעני כי יעטוף (מזמור קב, א), העטופים ברעב (איכה ב, יט), כי האדם בעת הצרה כפוף ומעונה כאילו מעוטף קצתו בקצתו:

שִׁמְעָה אֱלֹהִים רִנָּתִי הַקְשִׁיבָה תְּפִלָּתִי: מִקְצֵה הָאָרֶץ אֵלֶיךָ אֶקְרָא בַּעֲטֹף לִבִּי (תהלים סא ב-ג) רד"ק: בעטף לבי, ריבוי התפלה בעת הצרה תִּקָּרֵא עטיפה, וכן (מזמור קב, א): תפלה לעני כי יעטֹף ולפני ה' ישׁפֹך שיחו.

תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי יְקֹוָק יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ (תהלים קב א)

כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב וְלֹא לָנֶצַח אֶקְּצוֹף כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי (ישעיהו נז טז) רשי: כי רוח מלפני יעטוף - כאשר רוח האד' שהוא מלפני שניתן בו מאתי יעטוף יודה ויכנע על מעלו כמו (איכה ב) העטופים ברעב, בעטף עולל (שם /איכה ב'/) והנשמו' שאני עשיתי:

בְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי אֶת יְקֹוָק זָכָרְתִּי וַתָּבוֹא אֵלֶיךָ תְּפִלָּתִי אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ (יונה ב ח)

בשירי ביאליק יש לפעולת ההתעטפות חשיבות מיוחדת הקשורה לתפילת היחיד הנאמרת מתוך מצוקה אמיתית. כך מתאר חיים נחמן את עוצמת תפילת היחיד הנאמרת מתוך מצוקה אמיתית בשיר "אמי זכרונה לברכה" –

וּבְעָמְדָהּ עֲצוּמַת עֵינַיִם וּשְׂכוּכַת כַּפַּיִם, סוֹלֶדֶת בְּחִילָה,

רָקְדוּ כְתֵפֶיהָ וּשְׁבִיסָהּ בְּמַחֲנַק הַבֶּכִי וּבְלַהַט הַתְּפִלָּה.

תְּהוֹמוֹת מִלִּבָּהּ שִׁוֵּעוּ, אִמָּהוֹת וּכְרוּבִים הִתְיַפְּחוּ מִגְּרוֹנָהּ.

לֹא שָׁמְעָה עוֹד אֹזֶן שֶׁל מַעְלָה, לֹא רָאָה עוֹד כִּסֵּא הַכָּבוֹד בְּהִתְעַטֵּף כֹּה נֶפֶשׁ בִּיגוֹנָהּ.

שפת הגוף של האמא הזאת היא שפה של התעטפות ושפת הנפש של האשה הזאת היא התעטפות...

גם בשיר "ביום קיץ יום חום" באה התעטפות הלב להמחיש את עוצמת יגונו ועריריותו של המתפלל היחיד - בַּשִּׁמָּמוֹן הַזֶּה אֶחְפֹּץ בָּדָד הֱיוֹת; וּבְהִתְעַטֵּף הַלֵּב וּבִהְיוֹתוֹ לִמְסוֹס אַל-תִּרְאֵנִי עֵין זָר, זָר לֹא-יָבִין אֶת-זֹאת – וַעֲרִירִי אַחֲרִישָׁה בִיגוֹנִי.

בדידותו ותסכולו של המתפלל היחיד ניכרים מאד גם בשיר "חלפה על פני" - חָלְפָה עַל-פָּנַי נִשְׁמַת אַפְּךָ, אֱלֹהִים, וַתְּלַהֲטֵנִי, וּקְצֵה אֶצְבָּעֲךָ הֶחֱרִיד רֶגַע מֵיתְרֵי לְבָבִי, וַאֲנִי זָחַלְתִּי וָאֶדֹּם וָאֶכְלָא הֶמְיַת רוּחִי; בְּתוֹכִי הִתְעַטֵּף לִבִּי וְזִמְרָתִי לֹא-שָׁטְפָה פִי: בַּמָּה אָבֹא אֶל-הַקֹּדֶשׁ וְאֵיכָכָה תִטְהַר תְּפִלָּתִי?

התפילה הבאה (מתוך "רזי לילה") היא תפילת הנפש המדוכאת אסירת החושך ומלאת המאוויים המתעטפת, עורגת ומפללת : חיים, חיים!

הַתְּלוּנָה חֲרִישִׁית הִיא אִם תְּחִנָּה זַכָּה

תִּתְמוֹגֵג שָׁם? אִם-כִּלְיוֹן נֶפֶשׁ דַּכָּא

אֲסִירַת חֹשֶךְ, מְלֵאֲתִי מַאֲוַיִּים

תִּתְעַטֵּף, תַּעֲרֹג, תְּפַלֵּל: חַיִּים, חַיִּים!

הנפש המדוכאת והמתעטפת (להתעטף בעברית זה להיות כפוף ומדוכא) עורגת ומפללת שתי מילים: "חיים, חיים!" – אפשר לקרוא את שתי המלים הללו במלרע ולהבין שהנפש המדוכאת רוצה לחיות ולתת דרור למאווייה ; אפשר גם לראות איך נפשו אסירת החופש של חיים (נחמן) מתחננת ומפללת אל הנושא אותה וקוראת לו בשמו : "חיים, חיים!"...


(וראי/ה גם דברים שכתבתי על רקע שורת השיר "ואלהים - חיים")


(כ) - וְאַחֲרֵי כֵן יָתוֹם הָיִיתִי וּבוֹדֵד... אָבִי מֵת מוֹת פָּרִיצִים בַּמִּלְחָמָה וְקִלְלַת אֱלֹהִים עַל-עַצְמוֹתָיו, וְאִמִּי חִלְּלָה אֶת-לְבָבָהּ בְּשַׁעֲלֵי שְׂעוֹרִים עַל-אַדְמַת נֵכָר, וָאִוָּתֵר אָנֹכִי לְבַדִּי וָאֵתַע כָּל-הַיָּמִים גַּלְמוּד בֵּין הֶהָרִים וּבַלַּיְלָה חִבַּקְתִּי צוּר (כא) שׁוּעָלִים הָלְכוּ סְבִיבִי בָּאֲפֵלָה וְכוֹס חֳרָבוֹת בִּעֲתַתְנִי בְיִלְלָתָהּ, וַאֲנִי רַךְ וְיָחִיד וְהֹזֶה, אֵין לִי כֹּל, בִּלְתִּי אִם-נֶפֶשׁ חֲרֵדָה כַצִּפּוֹר וְעֵינַיִם צוֹפוֹת וּתְמֵהוֹת -



אָבִי מֵת מוֹת פָּרִיצִים בַּמִּלְחָמָה וְקִלְלַת אֱלֹהִים עַל-עַצְמוֹתָיו -


... בִּמְעָרַת חֲזִירֵי אָדָם וּבְטֻמְאַת בֵּית מַרְזֵחַ, בְּאֵדֵי נֶסֶךְ פִּגּוּלִים וּבְעַרְפִלֵּי קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה, מֵאֲחוֹרֵי חָבִיּוֹת מֶזֶג, עַל-גַּבֵּי סֵפֶר צְהֻב-גְּוִילִים נִגְלָה עָלַי רֹאשׁ אָבִי, גֻּלְגֹּלֶת קָדוֹשׁ מְעֻנֶּה, כַּעֲרוּפָה מֵעַל כְּתֵפֶיהָ צָפָה בְעַנְנֵי עָשָׁן, פָּנִים דָּוִים מִצַּעַר וְעֵינַיִם זֹלְגוֹת דָּם; דּוּמָם עָמַדְתִּי בֵּין בִּרְכָּיו וְעֵינַי תְּלוּיוֹת בִּשְׂפָתָיו, הָמוּ שִׁכּוֹרִים מִסָּבִיב וּסְבוּאִים סָפְקוּ בְקִיאָם, מִפְלְצוֹת פַּרְצוּפִים נֶאֱלָחִים וְזִרְמַת לְשׁוֹן שִׁקּוּצִים, נַעֲווּ הַכְּתָלִים מִשְּׁמֹעַ, הַחַלּוֹנוֹת חָפוּ פְּנֵיהֶם, רַק אֶל אָזְנִי לְבַדָּהּ, אֹזֶן יֶלֶד לֹא מְטֻמָּאָה, נָזַל וַיְפַכֶּה חֶרֶשׁ לַחַשׁ שְׂפָתַיִם טְהוֹרוֹת, לַחַשׁ תּוֹרָה וּתְפִלָּה וְדִבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים. ("אבי", רמת גן, 1932)


חִלְּלָה אֶת-לְבָבָהּ -

כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנֹכִי וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי (תהלים קט כב) (רד"ק:כלומר, לבי נהרג בקרבי מרוב צרותי:

שלשה לא שלט בהן יצר הרע, אלו הן: אברהם, יצחק ויעקב, דכתיב בהו: בכל, מכל, כל. ויש אומרים: אף דוד, דכתיב: +תהלים ק"ט+ ולבי חלל בקרבי. ואידך? צעריה הוא דקא מדכר (בבלי בבא בתרא יז א) רש"י: חלל בקרבי - יצרי הרע מת בקרבי. צעריה קא מדכר - על לבו ממש הוא מתרעם ואומר שמת בקרבו מרוב צרות.

וְלֵב חָלָל כְּלִבִּי יֵעוֹר עִם-פִּצְעוֹ, אֲשֶׁר כָּלָה קֵיצוֹ וַיָּבֹא חָרְפּוֹ (מתוך "על אילת השחר, ביאליק תרנ"ב) ... וּבְאֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה כִּי חֹשֶׁךְ אֵלֵכָה, לִי תִפְתְּחוּ שַׁעֲרֵי רָקִיעַ, וּלְלִבִּי הֶחָלָל מִבַּעַד לָעֲרָפֶל אוֹר חָדָשׁ, אוֹר עוֹלָם יַבְקִיעַ... (מתוך "אל האגדה") ... וְאוֹי לוֹ לַמְשׁוֹרֵר שֶׁחָלַל לִבֵּהוּ, הַשָּר אֶת-שִׁירוֹתָיו עַל-לִבּוֹת עֲרֵלִים. ("שירת ישראל" תרנ"ד)


וְאִמִּי חִלְּלָה אֶת-לְבָבָהּ בְּשַׁעֲלֵי שְׂעוֹרִים -


וְאַתָּה בֶן אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ אֶל בְּנוֹת עַמְּךָ הַמִּתְנַבְּאוֹת מִלִּבְּהֶן וְהִנָּבֵא עֲלֵיהֶן: וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יהוה הוֹי לִמְתַפְּרוֹת כְּסָתוֹת עַל כָּל אַצִּילֵי יָדַי וְעֹשׂוֹת הַמִּסְפָּחוֹת עַל רֹאשׁ כָּל קוֹמָה לְצוֹדֵד נְפָשׁוֹת הַנְּפָשׁוֹת תְּצוֹדֵדְנָה לְעַמִּי וּנְפָשׁוֹת לָכֶנָה תְחַיֶּינָה: וַתְּחַלֶּלְנָה אֹתִי אֶל עַמִּי בְּשַׁעֲלֵי שְׂעֹרִים וּבִפְתוֹתֵי לֶחֶם לְהָמִית נְפָשׁוֹת אֲשֶׁר לֹא תְמוּתֶנָה וּלְחַיּוֹת נְפָשׁוֹת אֲשֶׁר לֹא תִחְיֶינָה בְּכַזֶּבְכֶם לְעַמִּי שֹׁמְעֵי כָזָב (יחזקאל יג יז-יט)


וָאִוָּתֵר אָנֹכִי לְבַדִּי -


וַיָּבֹא שָׁם אֶל הַמְּעָרָה וַיָּלֶן שָׁם וְהִנֵּה דְבַר יהוה אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ: וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ: וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יהוה וְהִנֵּה יהוה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יהוה לֹא בָרוּחַ יהוה וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ יהוה: וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ יהוה וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה: וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ וַיֵּצֵא וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה וְהִנֵּה אֵלָיו קוֹל וַיֹּאמֶר מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ: וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ (מלכים א יט ט-יד)


וָאֵתַע כָּל-הַיָּמִים גַּלְמוּד בֵּין הֶהָרִים וּבַלַּיְלָה חִבַּקְתִּי צוּר -


עָרוֹם יָלִינוּ מִבְּלִי לְבוּשׁ וְאֵין כְּסוּת בַּקָּרָה: מִזֶּרֶם הָרִים יִרְטָבוּ וּמִבְּלִי מַחְסֶה חִבְּקוּ צוּר: יִגְזְלוּ מִשֹּׁד יָתוֹם וְעַל עָנִי יַחְבֹּלוּ (איוב כד ז-ט) רלב"ג: מזרם הרים ירטבו - מהמים הנשפכים מההרים יתלחלחו העניים אשר הפשיטום אלו רשעים כי הם יעמדו מפני זה אצל ההרים להיות להם למחסה: ומבלי מחסה חבקו צור - מפני שאין להם מחסה חבקו הצורים להיות להם למגן: יגזלו משוד יתום - מרוב השוד אשר יעשו יגזלו היתום ולא ירחמו עליו – שלושה פסוקים מתוך פרק מחאה של איוב (כד) כנגד העוולות שעושים הרשעים לחלשים וכנגד אי התערבותו של האל... ח"ן מתאר את עצמו כאחד העשוקים... כיתום שנגזל על ידי הפריצים הרשעים והוא תועה לבד בלילה, נטוש וגלמוד, ומרוב קור הוא מחבק צור...


וּבַלַּיְלָה חִבַּקְתִּי צוּר -


בנוסף למדרש המחאה החברתי העולה מחבוק הצור באיוב (ראי/ה הערה קודמת) הצור הוא כמובן מוטיב מכונן ביצירת ביאליק בכלל ובמגילת האש בפרט. הצור הוא סלע אבל הוא גם אחד משמותיו (כינוייו?) של אלהים. הצור כאלהים ביצירתו של חיים נחמן בא לידי ביטוי לא פעם. את אלהים כצור ב"הצור והגל" ניתחתי כאן בכמה מקומות. הצירוף צור לבבי הוא גם חשוב מאד בעולמו של ביאליק – בלא זכיתי באור מן ההפקר אנו רואים שכל אור היצירה שלו בא מצור לבבו. מצור יצרו או מצור יצירתיותו. הוא צור. ערים רק אני ולבבי. אפשר לקרוא את "בלילה חבקתי צור" כך: בלילה לא היה לי כלום, וכל מה שנשאר לי זה צור לבבי – אתו התחבקתי וזה מה שהציל אותי. אפשר (וצריך) גם לקרוא : ובלילה חבקתי את אלהים... חשוב מאד לעקוב אחר גלגולו של הצור ושל הצורים במגילה. כאן אפנה את תשומת הלב רק לכך ששיא השיאים של עלילת הצלת האש הוא זינוקו של העלם לעבר לפיד האש הנמצא על הצור - – וַיִּשְׁכַּח הָעֶלֶם שְׁאוֹל תַּחְתִּית, וַיְזַנֵּק אֶל-רֹאשׁ הַצּוּר, וַיַּעַט אֶל-שַׁלְהֶבֶת הַקֹּדֶשׁ, וַיְנִיפֶהָ תְנוּפָה שָׁמָיְמָה. נֶהְדָּר בַּמָּרוֹם נִצָּב בִּכְלִיל עֲלוּמָיו וְתַלְתַּלָּיו. כמה מרחק יש לכאורה בין הזינוק אל הצור של העלם האלוהי במלוא אונו לבין חיבוק הצור של הילד היתום חסר הכל שחייו תלויים על בלימה...


וְכוֹס חֳרָבוֹת בִּעֲתַתְנִי בְיִלְלָתָהּ -


יָדַעְתִּי כִּי בִכְיִי – בְּכִי כוֹס בֵּין חֳרָבוֹת, לֹא יַגֶּה אֲנָשִׁים, לֹא יִשְׁבֹּר הַלְּבָבוֹת... (מתוך "הרהורי לילה", ביאליק תרנ"ב)

הוּכָּה כָעֵשֶׂב וַיִּבַשׁ לִבִּי כִּי שָׁכַחְתִּי מֵאֲכֹל לַחְמִי: מִקּוֹל אַנְחָתִי דָּבְקָה עַצְמִי לִבְשָׂרִי: דָּמִיתִי לִקְאַת מִדְבָּר הָיִיתִי כְּכוֹס חֳרָבוֹת (תהלים קב ה-ז) - בשני המקורות המובאים מדמה הכותב (ח"ן ומשורר תהלים) את עצמו לכוס חרבות, ואילו כאן הוא מבועת על ידי כוס חרבות... - הצירוף הזה "כוס חרבות" ממש תפור למידותיו של ח"ן. קודם כל כי הוא צפור אמיתית, ולח"ן יש צפורים בראש מאז ומעולם, חוץ מזה היא חורבות, ולח"ן יש חורבות בראש מאז ומעולם, כי הוא כל הזמן בורא עולמות ומחריבן, ובנוסף לכך היא גם כוס – אז אם יש, בין השאר, כוס היגון וכוס הדמעות וכוס התרעלה, למה שלא תהיה גם כוס החורבות?...


(כב) וַתּוֹפִיעִי אֵלַי אַתְּ, הַצְּחֹרָה וְהַנּוּגָה, מִבֵּין עַרְפִּלֵּי לַיְלָה, וַתַּשְׁכִּימִי אֶל-אֶבֶן מְרַאֲשׁוֹתַי וְאֶל-גִּבְעַת מְלוֹנִי. (כג) בַּשַּׁחַר מֵרֹאשׁ הָרִים תָּעִירִי לִי וַתְּשַׁחֲרִינִי חֶסֶד בְּקֶרֶן יִשְׁעֵךְ, וּבְתוּגַת אֵם עֵין זְהָבֵךְ עָלַי הִתְרַפָּקָה... (כד) וַתְּלַמְּדִי אֶת-לְבָבִי יְגוֹן סְתָרִים וּמַכְאוֹבֵי שְׁתִיקָה וְיִסּוּרֵי אַהֲבָה... (כה) וְגַם-אֲנִי קִדְּמוּ עֵינַי לָךְ אַשְׁמוּרוֹת מֵהַר מִצְעָר, וְלַיְלָה, כְּגָמוּל עֲלֵי אִמּוֹ, אֶעֱרֹךְ-לָךְ וָאֲצַפֶּה... -


וַתַּשְׁכִּימִי אֶל אֶבֶן מְרַאֲשׁוֹתַי -


וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ יהוה בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי: וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם: וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ: וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל (בראשית כח טז-יט)


וַתְּשַׁחֲרִינִי חֶסֶד בְּקֶרֶן יִשְׁעֵךְ -


אֶת צֶמַח דָּוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה תַצְמִיחַ. וְקַרְנוֹ תָּרוּם בִּישׁוּעָתֶךָ. כִּי לִישׁוּעָתְךָ קִוִּינוּ כָּל הַיּוֹם וּמְצַפִּים (תָּמִיד) לִישׁוּעָה: בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה מַצְמִיחַ קֶרֶן יְשׁוּעָה (מתוך תפילת שמונה עשרה)...

כדאי מאד לקרוא את חיבורו של ליבס "מצמיח קרן ישוע"... (וראי/ה את כל החומרים המוקלדים והמוקלטים שנוספו בשנת לימודי סדור התפילה כאוקסימורון"...)

יהוה סַלְעִי וּמְצֻדָתִי וּמְפַלְטִי לִי: אֱלֹהֵי צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי מִשְׂגַּבִּי וּמְנוּסִי מֹשִׁעִי מֵחָמָס תֹּשִׁעֵנִי: מְהֻלָּל אֶקְרָא יהוה וּמֵאֹיְבַי אִוָּשֵׁעַ (שמואל ב כב ב-ד) (ראי/ה גם תהלים יח ב-ג)

וראי/ה לעיל, בפרק ב של המגילה - וַתַּעֲמֹד אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר בָּרָקִיעַ כְּנֶגֶד הַשַּׁלְהֶבֶת הַקְּטַנָּה, וַתִּרְמֹז לָהּ מִמָּרוֹם בְּאַהֲבַת אֵלֶם רְחוֹקָה וּבְגַעְגּוּעֵי צְנִיעוּת. וַתִּצְּרֶנָּה בְּאִי יְשִׁימוֹן, לַבְּקָרִים תִּפְקְדֶנָּה בְּנֹגַהּ זַרְחָהּ, וַתֵּט אֵלֶיהָ קֶרֶן חֶסֶד וְנֶחָמָה. ולעניין המשמעויות השונות והמגוונות של המושג קרן ראי/ה גם לעיל בדבור המתחיל "במשוך קרן הרועה"...

וראי/ה גם את המדרש המדהים הבא מתוך תנחומא – אמר הקדוש ברוך הוא: ארבע קרנות נתתי להן בסיני: קרנם, וקרן התורה, וקרן הכהונה, וקרן המלכות, אילו (זו) קרנו שלמשה שהיה מלכות, דכתיב ויהי בישורון מלך (דב' ל"ג, ה') - קרנם - וירם קרן לעמו (תה' קמ"ח, י"ד): קרן התורה - ונוגה כאור תהיה קרניים (חב' ג', ד'): וקרן הכהונה - ותרם כראם קרני וג' (תה' צ"ב, י"א): וקרנו שלמשה, ומשה לא ידע כי קרן וג' (שמ' ל"ד, כ"ט). אמר הקדוש ברוך הוא: יע[שו] ד' קרנות (של המזבח) שיכפרו על אומה שרוממתי אותם בד' קרנות (קטעי מדרשים - גניזה (מאן) טז. נוסח חדש של מדרש תנחומא עמוד קכב-קכג)


קִדְּמוּ עֵינַי לָךְ אַשְׁמוּרוֹת -


קִדַּמְתִּי בַנֶּשֶׁף וָאֲשַׁוֵּעָה לִדְבָרְךָ יִחָלְתִּי: קִדְּמוּ עֵינַי אַשְׁמֻרוֹת לָשִׂיחַ בְּאִמְרָתֶךָ (תהלים קיט קמז-קמח)

אשמורות יכול להיות גם אשמורות הלילה וגם אשמורות העיניים...


כְּגָמוּל עֲלֵי אִמּוֹ -


שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד יהוה לֹא גָבַהּ לִבִּי וְלֹא רָמוּ עֵינַי וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי: אִם לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ כַּגָּמֻל עָלַי נַפְשִׁי: יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל יהוה מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם (תהלים קל"א א-ג)


אֶעֱרֹךְ לָךְ וָאֲצַפֶּה -


יהוה בֹּקֶר תִּשְׁמַע קוֹלִי בֹּקֶר אֶעֱרָךְ לְךָ וַאֲצַפֶּה (תהלים ה ד) – שוב יש לנו דוגמה לכך שהעלמה המיוחלת הזאת תופסת את מקומו של השמ... אליה הוא מתפלל כל שחר... היא האלה שלו...

(לפתח)

פוסטים קשורים

הצג הכול

(כו) וַיִּמְצָאֵנִי בְּאַחַד הַיָּמִים אִישׁ שֵׂיבָה מִיהוּדָה מוּטָל בֵּין הֶהָרִים עִם-שַׁחַר, וְהָאִישׁ לְבוּשׁ אַדֶּרֶת וּפְרוּעַ שֵׂעָר, הוֹלֵךְ קְדוֹרַנִּית וְזָעֵף, וְהוּא נָזִיר וּקְדוֹשׁ אֱלֹ

(מ) וְיֵשׁ אֲשֶׁר-יָקוּם הַזָּקֵן בַּלָּיְלָה וְהֵעִיר שַׁחַר, וְעָמַד עַל-יַד אֶשְׁנַבּוֹ הַפָּתוּחַ מוּל הַמִּזְרָח, עֵינָיו תְּלוּיוֹת לַמָּרוֹם וּשְׂפָתָיו עִם-כֹּכְבֵי בֹקֶר יְרַנְּנוּ תְּפִלַּת

bottom of page