מְגִלַּת הָאֵשׁ פרק ג - הערות והארות



(א) וְאַיֶּלֶת הַשַּׁחַר זָרְחָה בִּצְנִיעוּת יְגוֹנָהּ נֶגֶד הַר הַבָּיִת; מִשַּׁפְרִיר הַתְּכֵלֶת אֶל-הֶחֳרָבוֹת הִשְׁקִיפָה, וְרִיסֶיהָ, רִיסֵי הַכֶּסֶף, רָעֲדוּ בִדְמָמָה -


לַמְנַצֵּחַ עַל־אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר מִזְמוֹר לְדָוִד: (ב) אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי: (ג) אֱלֹהַי אֶקְרָא יוֹמָם וְלֹא תַעֲנֶה וְלַיְלָה וְלֹא־דוּמִיָּה לִי (תהלים כב א-ג)


עַל אַיֶּלֶת הַשָּׁחַר

מְאוֹרָה עַל-פִּי נוּסַח סְפָרַד

(סוג פיוט בשירת ספרד המשולב בסדר התפילות בחגים ובשבתות מיוחדות אחרי הברכה "יוצר המאורות", ועניינו הקירבה בין אלהים לכנסת ישראל. תבנית הפיוט – צמדי שורות המקושרות זו לזו בחרוז מסיים זהה בשורות הזוגיות. (הולצמן 29)


נֶחְשְׂפוּ שׁוּלֵי רָקִיעַ, וַיִּדְרֹךְ עַל-סִפּוֹ / הַשַּׁחַר, וַיְצַו עַל-לֵיל: צֵא מִפּוֹ!

וַיְשַׁנֶּה פְנֵי הַכּוּשִׁי וַיְשַלְּחֵהוּ, / וַיֶּאֱסֹף נֵרוֹתָיו, וַיְכַבֶּה כוֹכְבֵי נִשְׁפּוֹ,

וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ הַשְּׁחַרְחֹרָה, / וַיִּתְפָּרֶק נִזְמֵי הַזָּהָב, וַיֵּצֵא אַט בְּגַפּוֹ,

לָלִין בַּעֲמָקִים וּבָחֳרָשִׁים מְצִלִּים, / לָשִׁית בַּכֵּפִים עַל-עֲטַלֵּפִים כַּפּוֹ.

רַק הֵילֵל בֶּן-שַׁחַר עוֹד קוֹרֵץ עֵינוֹ, / לֹא יִכְבֶּה נֵרוֹ וְלֹא יִכְהֶה רִשְׁפּוֹ;

קָבוּעַ כַּנֹּפֶךְ בִּירִיעַת תְּכֵלֶת / יָפֵץ אוֹר צַחַר מִנְּקֻדַּת כַּסְפּוֹ.

חֻבְּאוּ כּוֹכְבֵי בֹקֶר, תִּמּוֹג עֵיפָתָה / מִנִּשְׁמַת הַשַּׁחַר וּמִנִּיד עַפְעַפּוֹ.

וּשְׂפַת הַיְרִיעָה קֵדְמָה מִתְלַבֶּנֶת, / וּבְאַחֲרִית יָם עוֹד יָעִיב בְּאַפּוֹ.

וּשְׁחָקִים יֶחֶוְרוּ יֵלְכוּ הָלוֹךְ וָאוֹר, / יֶחֱוַר הַיְקוּם וְכָל-אֲגַפּוֹ;

יָגִיחוּ יִגָּלוּ מִבֶּטֶן הַחֹשֶך, / וְיָקֵא הָאֹפֶל אֶת-בִּלְעוֹ וְטַרְפּוֹ.

וְאֵד לָבָן יַעַל מֵחַמֵּי הַנָּחַל, / וְדַיָּג מַשְׁכִּים מֵשִׁיט צִנָּה מֵחֻפּוֹ.

וּבַעֲשָׂבִים רְטֻבִּים מֵרְסִיסֵי לַיְלָה / מְפַלֵּג בָּעֵמֶק הַפֶּלֶג לְשִׁטְפּוֹ;

יִרְעַד עַל-חֲצָצָיו הוֹמֶה וּמְבַעְבֵּעַ, / יְקַפֵּץ כַּיֶּלֶד – וּמַה-יָּפֶה קִצְפּוֹ.

וּמְלֹא תֵבֵל יַחֲרִישׁ דּוּמָם וְיָחִיל / לְצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בֶּעֱזוּז תָּקְפּוֹ.

הַכֶּלֶב עַז הַנֶּפֶשׁ נִלְאָה לִנְבֹּחַ, / הֹזֶה בִּמְלוּנָתוֹ וְנָח מִזַעְפּוֹ.

וְשֶׂכְוִי אֶל-רֵעֵהוּ מֵרָחוֹק קוֹרֵא,/ יָעִיר הַבֹּקֶר בִּגְרוֹנוֹ וּמְחִי גַפּוֹ;

אוֹר אוֹר, בַּרְקָאי! הַשֶּׁמֶשׁ הֵצִיצָה! – / רָאָה הַלַּיְלָה וַיַּהֲפֹךְ אֶת-עָרְפּוֹ;

הִתְלַקַּח הַמִּזְרָח, הַטַּל הִבְרִיק מָטָּה, / מִקֶּדֶם זָהָב יֶאֱתֶה אֶל-נִטְפּוֹ.

וַיֵּעוֹר הֶחָרוּץ וַיֵּצֵא לִמְלַאכְתּוֹ, / כִּי אָכַף עָלָיו פִּיהוּ וּפִיּוֹת טַפּוֹ.

וְיָרֵא עִם-שֶׁמֶשׁ יָרוּץ בֵּית אֲדֹנָי / וַאֲשֶׁר בָּנָה לֵאלֹהָיו בַּיִת בִּשְׂעִפּוֹ.

וְלֵב חָלָל כְּלִבִּי יֵעוֹר עִם-פִּצְעוֹ, / אֲשֶׁר כָּלָה קֵיצוֹ וַיָּבֹא חָרְפּוֹ;

יִרְאֶה זִיו אֲדֹנָי מִתְחַדֵּשׁ לַבְּקָרִים, / וְשָׁב לִימֵי עֲלוּמָיו וְזָכַר יְמֵי חָרְפּוֹ,

בִּשְׁכֹּן חֶסֶד אֵל וַאֲמִתּוֹ בְּקִרְבּוֹ, / בְּהִלּוֹ נֵר אֲדֹנָי עֲלֵי שַׂרְעַפּוֹ;

וַיַּחֲלֹם כְּיוֹסֵף וְהוּא דָגוּל מֵרְבָבָה, / וְעַתָּה, אֲהָהּ! – וְהוּא צְעִיר אַלְפּוֹ.

וַיֵּדַע כִּי אִוַּלְתּוֹ סִלְּפָה דַרְכּוֹ / וְאלֹהִים שָׂךְ בַּעֲדוֹ מִיַּשֵׁר סִלְפּוֹ

לַבְּקָרִים תִּדְלֹף עֵינוֹ אוּלַי יֵרָפֵא, / וּפִצְעוֹ יַעֲמִיק אַף יִמַּק מִדִּלְפּוֹ.

לוּלֵא נַפְשִׁי לַאדֹנָי מִשּׁוֹמְרִים לַבֹּקֶר, / כִּי יַךְ אַף יִשְׁלַח דְּבָרוֹ לִרְפֹּא.

(חיים נחמן ביאליק תרנ"ב)


אמר רבי חנינא: מאילת השחר עד שיאיר המזרח אדם מהלך ארבעת מיל ומשיאיר המזרח עד שתנץ החמה אדם מהלך ארבעת מיל. ומנין שמאילת השחר עד שיאיר המזרח אדם מהלך ארבעת מילין? שנאמר (בראשית יט טו) "וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט לֵאמֹר". מן סדום לזוער ארבעה מילין יתיר הוון. אמר רבי זעירא: המלאך היה מקדר לפניהן את הדרך. ומנין משיאיר המזרח עד הנץ החמה אדם מהלך ארבעת מיל כמו וכמו מילה דמיא לחבירתה.

אמר רבי יוסי בי רבי בון: הדא אילתא דשחרא מ"ד כוכבתא היא טעי - זימנין דהיא מקדמה וזימנין דהיא מאחרה מאי כדון כמין תרין דקרנין דנהור דסלקין מן מדינחא ומנהרין.

דלמא רבי חייא רובה ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתא. ראו אילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא רובה לרבי שמעון בן חלפתא: בר רבי - כך היא גאולתן של ישראל בתחילה קימעא קימעא כל שהיא הולכת היא הולכת ומאיר.

מאי טעמא (מיכה ז ח) כִּי־אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ יְקֹוָק אוֹר לִי, כך בתחילה (אסתר ב כא) "וּמָרְדֳּכַי יֹשֵׁב בְּשַׁעַר־הַמֶּלֶךְ" ואח"כ (אסתר ו יב) וַיָּשָׁב מָרְדֳּכַי אֶל־שַׁעַר הַמֶּלֶךְ, ואח"כ (אסתר ו יא) וַיִּקַּח הָמָן אֶת־הַלְּבוּשׁ וְאֶת־הַסּוּס וַיַּלְבֵּשׁ אֶת־מָרְדֳּכָי וַיַּרְכִּיבֵהוּ בִּרְחוֹב הָעִיר וַיִּקְרָא לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ" ואחר כך (אסתר ח טו) "וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה" ואח"כ (אסתר ח טז) "לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר" (ירושלמי יומא פרק ג הלכה ב)


"לַמְנַצֵּחַ עַל־אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר" - מה אילה זו קרניה מפצילות לכאן ולכאן - אף שחר זה מפציע לכאן ולכאן.

אמר רב זירא: למה נמשלה אסתר לאילה - לומר לך: מה אילה רחמה צר, וחביבה על בעלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה - אף אסתר היתה חביבה על אחשורוש כל שעה ושעה כשעה ראשונה.

אמר רב אסי: למה נמשלה אסתר לשחר? לומר לך: מה שחר סוף כל הלילה - אף אסתר סוף כל הנסים (בבלי יומא כט א)


אֶחָד אֶחָד וּבְאֵין רֹאֶה, כַּכּוֹכָבִים לִפְנוֹת שָׁחַר,

כָּבוּ שְׂפוּנֵי מַאֲוַיַּי וַיִּכְלוּ בְיָגוֹן דּוּמָם;

אַךְ עוֹד הָאַחֲרוֹן כָּמוּס עִמִּי, וְהוּא נַהֲמַת כָּל-חַיַּי,

לֹא יַחֲרִישֶׁנָּה הֲמוֹן יוֹם וְכָל-שָׂטָן לֹא יַכְחִידֶנָּה,

אֲשֶׁר אִיטַב-נָא עוֹד בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְלִפְנֵי נְטוֹת יוֹמִי,

אִם בְּהָקִיץ וְאִם בַּחֲלוֹם, אַךְ לוּ עוֹד פַּעַם אֶחָת,

אֲהָהּ, לוּ אַךְ הַפָּעַם, וְלוּ רַק עַד-אַרְגִּיעָה,

יִשָּׁנֶה נָא אֵלַי בְּכָל-יְקָרוֹ חֲזוֹן קַדְמַת יַלְדוּתִי

וּבֹקֶר חַיַּי יַעַבְרֵנִי בִּמְלֹא מָתְקוֹ הָרִאשׁוֹן.

--

אָמְנָם נְגֹאֲלוּ עַתָּה חַיַּי וָאֲחַלֵּל בְּמוֹ-יָדִי רֹאשׁ נִזְרִי,

שָׁכַחְתִּי הַמְסִלּוֹת לֵאלֹהָי וְשַׁעֲרֵי רַחֲמָיו לֹא אֶדְפֹּק,

אָזְנַי אֲטוּמוֹת לִקְרִיאוֹתָיו וְעֵינַי עֲצוּמוֹת לְרִמְזֵי קָדְשׁוֹ,

נָזוּף הָיִיתִי לְשָׁמָיו וּמְנֻדֶּה לְכוֹכְבֵי אוֹרָם,

לֹא-יַכִּירֵנִי עוֹד צִיץ הַבָּר וְשִׁבֹּלֶת שָׂדֶה לֹא-תְבָרְכֵנִי,

נָזֹרוּ מֵעָלַי חֶזְיוֹנוֹתַי וְרוּחִי הִתְנַכְּרָה לִי;

וְאוּלָם בְּאַחַד הַמְּקוֹמוֹת, בְּחֵיק תֵּבֵל וּבְאוֹצַר עוֹלָם,

בִּמְקוֹם לֹא-יִכָּחֵד מְאוּם וְלֹא-יִמָּחוּ עִקְּבוֹת דָּבָר,

הֲלֹא שְׁמוּרָה עַד-הַיּוֹם בְּעֵינָהּ וּבְעֶצֶם תֻּמָּהּ,

כַּחוֹתָם עַל יְמִין עֶלְיוֹן, דְּמוּת יַלְדוּתִי הַקְּדוֹשָׁה,

וּמִחוּץ לַחֲלִיפוֹת עִתִּים, לֹא-נִפְגֶּמֶת וְלֹא-נִכְתָּמֶת,

כְּאַיֶּלֶת הַשַּׁחַר בַּמָּרוֹם, עוֹד תִּזְרַח אֵלַי מִמִּשְׁבַּצְתָּהּ,

צֹפִיָּה הֲלִיכוֹתַי מִמֶּרְחָק וְכָל-צְעָדַי תִּסְפֹּר,

לִי יִרְעַד עַפְעַפָּהּ וְעָלַי עֶדְנַת זָהֳרָהּ; ...

(חיים נחמן, מתוך " אֶחָד אֶחָד וּבְאֵין רֹאֶה", תרע"ו)

(להביא קטעי אילת השחר מתוך עלמא די ועוד)


(ב) וּמַלְאָךְ צָעִיר אֶחָד, עֲגוּם עֵינַיִם וּנְקִי כָנָף, שׁוֹמֵר פְּנִינֵי הַדִּמְעָה הַכְּמוּסָה בְכוֹס הַיָּגוֹן הָאִלֵּם, רָאָה מֵעַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר אֶת-תַּלְתַּל הָאֵשׁ שְׁאֵרִית הָאֲרִיאֵל, כְּשֶׁהוּא מְהַבְהֵב וְרוֹעֵד וְגוֹסֵס בֵּין הָאֲבָנִים הַשְּׂרוּפוֹת עַל-הַר הַבָּיִת -


המלאך הזה הוא חיים נחמן. הוא מציל את אש החיים ואת כוס הנחמה. אש החיים, אש הקדש היא "המסורת הרוחנית והספרותית הדתית הקדומה, שמקורה הוא בבית המקדש בימים שלפני החורבן", שיש "לטפל וללבות אותה על אדמת ניכר עד שתגיע שעתה להתחדש על המזבח החדש שיוקם בירושלים הנגאלת (דן מירון, "ללא מראה מקומות: הקדמה "תמימה" לשירי ביאליק, מאזניים סה חוברת 3 עמ' 14)בהיכל יי החדש. את תורת החיים והוא אוסף את דמעות היגון כדי להביא את הנחמה במהירות האפשרית.

הדבר המשמעותי שמתחולל סביב דמותו של המלאך הזה הוא שהוא עושה את הכל ביוזמתו. הוא לא מחכה שהיוזמה הזו תבוא על ידי אלוהים או על ידי עושי דברו מהעידן שלפני חורבן הבית. הוא גם לא פונה אל אלהים שיעשה כדבר הזה. הוא כבר לא סומך יותר על אלהים. הוא הרי היה שם ביממה האחרונה והוא יודע שאלהים נע בין הטירוף המסוכן לבין הדכאון הקליני. הוא יודע שהאל הזה איננו מעשי יותר. הוא לא יכול לקחת על עצמו פרוייקטים. הוא איבד לעד את יכולת היוזמה והתכנון לטווח ארוך. יחד עם זאת מודע המלאך הזה היטב לכך שהאש האלהית היא נדירה באיכותה, יש בה את סוד היצירה ואת טעם ההתחדשות, והוא מבין שזו ההזדמנות האחרונה להצילה מבין השרידים. הוא חש תחושת אחריות ויודע לאפיין את המציאות הגורלית ומבין שהעת הזאת היא עת חירום ועת לעשות לה' (הפרו תורתך), וכי עליו להציל בדקה התשעים את כל העתיד, ועליו להציל מהאש את האוד ולשמר אותו היטב. התלתל הזה הוא הדי.אנ.איי של היצירה. הוא הארוס. הוא כל מה שעתיד לנבוע מהמעין המתגבר האנושי. להבדיל מכל מה שעתיד מוטח ארצה באיומים ובהפחדות על ידי כל עושי דברו החרדים לדברו. התלתל הזה הוא היצירה האנושית והאוד הזה הוא הצלם האלוהי של אלהים שאיבד את צלמו בליל אמש, ליל החורבן...

וּנְקִי כָנָף - מִי יַעֲלֶה בְהַר יהוה וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ: נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה (תהלים כד ג-ד)

שׁוֹמֵר פְּנִינֵי הַדִּמְעָה הַכְּמוּסָה בְכוֹס הַיָּגוֹן הָאִלֵּם - כוס היגון היא הגרסה המתוקנת של חיים נחמן לגרסה הסנטימנטלית-שמלצית של האגדה העממית שהתפרסמה בנערותו של ביאליק הודות לשיר "הכוס" של שמעון פרוג. על פי גרסה מתוקנת זו הדמעה היא כמוסה וכוס היגון הוא אילם.


תַּלְתַּל הָאֵשׁ שְׁאֵרִית הָאֲרִיאֵל, כְּשֶׁהוּא מְהַבְהֵב וְרוֹעֵד וְגוֹסֵס בֵּין הָאֲבָנִים הַשְּׂרוּפוֹת עַל-הַר הַבָּיִת - תלתל האש כבר גוסס. זה או עכשיו או בכלל לא. המלאך מבין שאין כל טעם לאסוף את הדמעות לכוס היגון אם לא תהיה יותר אש קדש. אם לא תהיה עוד יצירה ויצירתיות ויצריות אין טעם לכל הדמעות הללו. אפשר לקרוא ארוס לשילוב הזה של יצירה ויצירתיות ויצריות...


שארית האריאל - הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻצָה מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם מַר יִבְכָּיוּן (ישעיה לג ז)

כאן, בצירוף שארית האריאל, הוא כבר משלב את האראל המלאך עם הארי – ארי האש (גוריא דנורא) הארי המגולח מרעמת תלתליו וכו


(ג) וַיֶּחֱרַד לְבַב הַמַּלְאָךְ וַיֵּצֶר לוֹ מְאֹד, פֶּן-תִּכְבֶּה גַּחֶלֶת יְיָ הָאַחֲרוֹנָה, וְנִכְחֲדָה אֵשׁ הַקֹּדֶשׁ מִן-הָאָרֶץ, וְאָבַד נִיר לְעַם יְיָ וּלְבֵיתוֹ עַד-עוֹלָם -


וַיֶּחֱרַד לְבַב הַמַּלְאָךְ וַיֵּצֶר לוֹ מְאֹד - מִי יַעֲלֶה בְהַר יהוה וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ: נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה (תהלים כד ג-ד - המלאך מציל את הארוס. הארוס הוא גחלת יי האחרונה והוא אש הקדש והוא הניר לעם יי...

" 'ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעבורו' - ... א"ר אחא וסעדו לבבכם אין כתיב כאן, אלא וסעדו לבכם הדא אמרת אין יצר הרע שולט במלאכים הוא דעתיה דר' חייא, דא"ר חייא שיתו לבבכם לחילה אין כתיב כאן אלא לבכם, הדא אמרת שאין יצר הרע שולט לעתיד לבא, (בראשית רבה מח יא)

אמר רב אחא לבבכם אין כתיב כאן, אלא לבכם, לפי שאין יצר הרע שולט במלאכים, שכל מקום שנאמר לב בב' אחד, אין שם יצר הרע הווה וכן לעתיד לבא, וכמו שיתו לבכם לחילה (שם מח יד), וכמו ולבך יהגה אימה (ישעיה לג יח), וכן כל מקום שמדבר על מלאכים או לעתיד בב' אחד, אבל על בני אדם ששולט בהם יצר הרע ויצר טוב, כתיב בשתי ביתי"ן, כגון בכל לבבכם (דברים יא יג): (פסיקתא זוטרתא לקח טוב בראשית יח)

וַיֶּחֱרַד לְבַב הַמַּלְאָךְ וַיֵּצֶר לוֹ מְאֹד, פֶּן-תִּכְבֶּה גַּחֶלֶת יְיָ הָאַחֲרוֹנָה, וְנִכְחֲדָה אֵשׁ הַקֹּדֶשׁ מִן-הָאָרֶץ, וְאָבַד נִיר לְעַם יְיָ וּלְבֵיתוֹ עַד-עוֹלָם (מגילת האש פרק ג) - שימו לב כמה זה חשוב – המלאך חרד מאד כי הוא חושש שהיצר ייעלם. לכן חיים נחמן מדבר כאן על לבב – ומיד אחכ על יצר – ויחרד לב האדם של המלאך ויצר לו מאד. למלאך יש יצרים. בניגוד מפורש למדרשים שלפנינו. גם כאן חיים נחמן עסוק בהצלת היצר ובהשבתו למלאכים כי המלאכים הם בני אדם יצריים ממש כשם שאלהים הוא בן אדם יצרי וממש כשם שהאדם הוא אלוהי והוא מלאכי...

וראי/ה גם בספור כשעלה משה למרום עם המלאכים והוא שואל אותם – קנאה יש בכם? יצר הרע יש בכם? – יש כאן אמירה אירונית מאד על המלאכים שמתכחשים ליצר הרע שלהם ומשום כך הם לא זכאים לקבל את התורה...


למלאך הזה יש יצר. כי יש לו לבב. ויחרד לבב המלאך כי יצר לו... גם מי שיעלה בהר יי חייב שיהיה לו לבב. חייב שיהיה לו יצר...

וַיֶּחֱרַד לְבַב הַמַּלְאָךְ וַיֵּצֶר לוֹ מְאֹד, פֶּן-תִּכְבֶּה גַּחֶלֶת יְיָ הָאַחֲרוֹנָה, וְנִכְחֲדָה אֵשׁ הַקֹּדֶשׁ מִן-הָאָרֶץ - המלאך המציל את האש לטובת בני האדם והארץ מזכיר את סיפורו של פרומתאוס שגונב את האש ומוריד אותה לארץ... (לפתח ולהביא את הספור של פרומתיאוס)

גם פרומתיאוס מוריד ארצה את אש האלים. האש הזאת נשארה. זאוס מעניש אותו על כך אבל את הנעשה אין להשיב. האש השימושית הזאת נשארת בתחום הארצי ואין יותר צורך להביא אותה מעולם האלים. כאן מדובר באש הקדש ולא באש רגילה. כאן מדובר בגחלת יי בשלהבת יי באש יי אש יי...

כאן מדובר בהצלתה של אש יי ולא בהצלתו של יי עצמו. יי שרף את עצמו לדעת. בהתקפת פירומניה (פירומנקה) הוא השחית את כל אש הקדש. בדרך כלל כשיש שריפה צריך לכבות אותה. ותפקידם החשוב של מכבי האש הוא לדאוג שלאחר שמשתלטים על כל מוקדי האש לא לתת לאש הזאת להתלבות שוב. יש לעמוד על המשמר ולדאוג על כל האודים והגחלות שאף אחד מהם לא יתלבה פתאום ויש להשגיח שבעתיים על כל הפירומניאקים ועל כל השטניים הזוממים להצית שוב את כל המערכה ולשרוף לנו את כל מה שנותר.

כי יש לנו קרב סיזיפי אינסופי בין מְכַבֵּי האש לבין מְלַבֵּי האש.

אבל כאשר באש הקדש עסקינן ובאל נקמות פירומאניאק מדובר, מוטל עלינו לכלכל את צעדנו בדרכים הרבה יותר זהירות והרבה יותר אחראיות. עלינו ללמוד ממשה ואהרן כיצד להתמודד עם התקפות האמוק שלו. כיצד להחזיר את המפלצת הזו לארון הקדש כל פעם שהיא יוצאת ממנו. כי כשהמפלצת הזאת יוצאת מהארון ומשוטטת חופשי בינינו מצבנו הרבה הרבה יותר מסוכן מכל שד שהוא שיצא מכל בקבוק שהוא.


וְאָבַד נִיר לְעַם יְיָ וּלְבֵיתוֹ עַד-עוֹלָם - המלה "ניר" בהקשר שלנו מהווה כפי הנראה גלגול של המלה "נר" (ואין לה משמעות של שדה נחרש). התיאור המקראי הקרוב ביותר למשמעות הזאת נמצא בדברי אחיה השילוני לירבעם - וְלָקַחְתִּי הַמְּלוּכָה מִיַּד בְּנוֹ (שלמה) וּנְתַתִּיהָ לְּךָ אֵת עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים: וְלִבְנוֹ אֶתֵּן שֵׁבֶט אֶחָד לְמַעַן הֱיוֹת נִיר לְדָוִיד עַבְדִּי כָּל הַיָּמִים לְפָנַי בִּירוּשָׁלִַם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי לִי לָשׂוּם שְׁמִי שָׁם (מלכים א יא לה-לו) . אחיה כועס מאד (בשמו של האל) על מעשיו הרעים של שלמה אך הוא משאיר שבט אחד בידי צאצאיו כדי לשמור על הגחלת של בית דוד. ברוח זה יש לראות את התפילה הידועה הבאה הלקוחה מתוך ברכות ההפטרה – "שַׂמְּחֵנוּ יהוה אֱלֹהֵינוּ בְּאֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא עַבְדֶּךָ וּבְמַלְכוּת בֵּית דָּוִד מְשִׁיחֶךָ. בִּמְהֵרָה יָבוֹא וְיָגֵל לִבֵּנוּ. עַל כִּסְאוֹ לֹא יֵשֵׁב זָר וְלֹא יִנְחֲלוּ עוֹד אֲחֵרִים אֶת כְּבוֹדוֹ. כִּי בְשֵׁם קָדְשְׁךָ נִשְׁבַּעְתָּ לוֹ שֶׁלֹּא יִכְבֶּה נֵרוֹ לְעוֹלָם וָעֶד: בָּרוּךְ אַתָּה יהוה מָגֵן דָּוִד (מתוך ברכות ההפטרה בשבת). מתקבל מאד על הדעת שבשעה שכתב חיים נחמן את הפסוק "וַיֶּחֱרַד לְבַב הַמַּלְאָךְ וַיֵּצֶר לוֹ מְאֹד, פֶּן-תִּכְבֶּה גַּחֶלֶת יְיָ הָאַחֲרוֹנָה, וְנִכְחֲדָה אֵשׁ הַקֹּדֶשׁ מִן-הָאָרֶץ, וְאָבַד נִיר לְעַם יְיָ וּלְבֵיתוֹ עַד-עוֹלָם" הוא היה מודע לשני המקורות שלעיל ועשה מהם קולאז' שמשווה בין תחושת החרדה של המלאך שמא יאבד נר הקדש לעם יי ולביתו עד עולם ושמא יכבה נרו לעולם ועד.

חיזוק לדברים הללו נקבל להלן בסוף פרק ו (אחרי הוידוי) - לֹא-יִכְבֶּה נֵרָהּ וְלֹא-יִכְהֶה רִשְׁפָּהּ - ראי/ה שם בד"ה "לא יכבה נרה"...


(ד) וַיְּמַהֵר וַיָּעָף מֵעַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר, וּמַחְתַּת אֵשׁ בְּיָדוֹ, וַיֵּרֶד עַל-חָרְבוֹת הַר הַבַּיִת, וַיֶּחֱרַד אֶל-מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ, וַיַּחְתֶּה אֶת-שַׁלְהֶבֶת יְיָ מִן-הַיָּקוּד, וַיִּפְרֹשׂ כְּנָפָיו וַיָּעֹף -


וּמַחְתַּת אֵשׁ בְּיָדוֹ - להביא מקורות על מחתת האש אצל נדב ואביהוא, אהרן, קורח, וגם עוזיהו ועוד


יְיָ - שם האל יְיָ מופיע במגילת האש ארבע עשרה פעם. ביאליק ממעט להשתמש בצירוף האותיות יי בשיריו. מלבד במגילת האש הוא מופיע שבע פעמים ב"על סף בית המדרש" ופעם אחת ב"בעיר ההריגה". גם לעובדה זו יש משמעות חשובה שכן אפשר לומר שבשלוש היצירות הללו שוררת אווירה דתית מיוחדת, ובהם רואה חיים נחמן את עצמו כשליחו של יי, וחשוב לו לשמר את תחושת הקודש ולכתוב את שם האל המקודש (והאסור) יותר...

במחשבה נוספת (גולמית) אפשר להוסיף ולומר שהעניין המשותף לשלושת היצירות הללו הוא חורבן. בית המקדש החרב הוא נקודת המוצא הן של "על סף בית המדרש" (מקדש אל נעורי, בית מדרשי החרב...) והן של מגילת האש. החורבן הזה איננו רק חורבנו של הבית אלא של האל עצמו. אלהים נחרב בעיר ההריגה ובמגילת האש. הוא מאבד שליטה על עצמו ואין לו תקנה. אבל האש שלו, הקדושה שנותרה אחריו. הירושה. יש להציל אותה. יש ממש ללחוש יי על הגחלים הכבויות ולנשוף וללחוש יי וללבות יי ולקוות שעל ידי עצם כתיבת הצירופים האסורים ועל ידי עצם אמירתם נצליח ללבות את אש הקדש ולאפשר לעצמנו חיים של קדושה בעולם שאין בו אלהים של פעם. (קצת וריאציה על קושיית הקושיות של קאמי – איך להיות קדוש בעולם שאין בו אלהים...) אין אלהים אבל יש את המלה ואנחנו מחיים את המלה ומלבים את הקדש ומפיחים תקוה חדשה שמה שהיה פעם אל נקמות יהפוך להיות אלת נחמות...

מבין ארבע עשרה מופעי יי במגילת האש שלושה מופיעים בזה אחר זה בפסקה שלנו –

פֶּן-תִּכְבֶּה גַּחֶלֶת יְיָ הָאַחֲרוֹנָה...

וְאָבַד נִיר לְעַם יְיָ וּלְבֵיתוֹ עַד-עוֹלָם.

וַיַּחְתֶּה אֶת-שַׁלְהֶבֶת יְיָ מִן-הַיְּקוֹד

יתר מופעי יי במגילת האש הם:

אֵל נְקָמוֹת יְיָ, אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ! (פרק א)

הָבוּ לַיָי, דּוֹהֲרִים דּוֹלְקִים, הָבוּ לַיָי מְחוֹל לַהַט וָאֵשׁ! (פרק א)

וַתִּשְׁקַעְנָה לְשׁוֹנוֹת הָאֵשׁ מֵהֵיכַל יְיָ הַשָּׂרוּף עַל-הַר הַבָּיִת. (פרק ב)

וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה יְיָ אֱלֹהִים צְבָאוֹת עַתִּיק יוֹמִין יוֹשֵׁב עִם דִּמְדּוּמֵי הַשַּׁחַר עַל הַמַּשּׁוּאוֹת (פרק ב)

וְלֹא יָכֹל עוֹד אֱלֹהִים לְהִתְאַפֵּק. וַיִּיקַץ יְיָ וַיִּשְׁאַג כְּאַרְיֵה וַיִּסְפֹּק אֶת-כַּפָּיו (פרק ב)

כִּי אֵרַר יְיָ אֶת-הָאִי מֵעוֹלָם (פרק ד)

אָז יָצָאתִי אֶל-נַחַל הַמַּיִם לְהִתְקַדֵּשׁ עִם טוֹבְלֵי שַׁחֲרִית לַשָּׁמַיִם וְלָתֵת אֶת-נַפְשִׁי כָּלִיל לַיָי (פרק ו)

וּבִן רֶגַע עָלוּ תַּלְתַּלַּי בְּלַהַב הַזֶּבַח הַשָּׁמַיְמָה וּפְאֵר עֲלוּמַי הָיָה לְאֵפֶר, רֵיחַ נִיחוֹחַ לַיְיָ (פרק ו)

וַיֵּעוֹר הַנֶּשֶׁר בְּקַן-לְבָבוֹ, וַיָּעָף דֶּרֶךְ פִּיו בְּצִוְחַת מְרוֹמִים: אֵשׁ יְיָ, אֵשׁ יְיָ! (פרק ז)

ניתוח של כל אחד מהמופעים הללו יראה לנו שהייתה כוונה מיוחדת לחים נחמן להזכיר שם דוקא את שם יי. פעמים רבות הוא מצמיד את השם יי לאש האלהית - גַּחֶלֶת יְיָ ; שַׁלְהֶבֶת יְיָ ; אֵשׁ יְיָ, אֵשׁ יְיָ! - עובדה זו מבליטה באופן אירוני את מצבו העלוב של האל בצירופים כמו הֵיכַל יְיָ הַשָּׂרוּף או הָבוּ לַיָי, דּוֹהֲרִים דּוֹלְקִים, הָבוּ לַיָי מְחוֹל לַהַט וָאֵשׁ!

לפעמים הוא מביא את השם יי לצד שמות נוספים של האל וגם שם אנחנו מקבלים משמעות אירונית ביותר – "וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה יְיָ אֱלֹהִים צְבָאוֹת עַתִּיק יוֹמִין יוֹשֵׁב עִם דִּמְדּוּמֵי הַשַּׁחַר עַל הַמַּשּׁוּאוֹת" או וְלֹא יָכֹל עוֹד אֱלֹהִים לְהִתְאַפֵּק. וַיִּיקַץ יְיָ וַיִּשְׁאַג כְּאַרְיֵה וַיִּסְפֹּק אֶת-כַּפָּיו וַתֵּעָל הַשְּׁכִינָה מֵעַל הֶחֳרָבוֹת וַתָּבֹא בַּמִּסְתָּרִים...

יש בכל הקטעים הללו חומר מדרשי רב שיכול לאפשר לנו להתבונן כיצד הופך ביאליק את הקערה המדרשית על פיה כיאה לדרשן מהפכן... (להמשיך ולבסס 01.07.12)


וַיַּחְתֶּה אֶת שַׁלְהֶבֶת יְיָ מִן הַיְּקוֹד - וּשְׁבָרָהּ כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יוֹצְרִים כָּתוּת לֹא יַחְמֹל וְלֹא יִמָּצֵא בִמְכִתָּתוֹ חֶרֶשׂ לַחְתּוֹת אֵשׁ מִיָּקוּד וְלַחְשֹׂף מַיִם מִגֶּבֶא (ישעיהו ל יד) רש"י: ולא ימצא - במכתת שבריו חרס גדול שיהא ראוי לחתות בו אש מיקוד ולשאוב בו אש מן ההסק, כל שאיבת אש נופל בה לשון חתייה...


(ה) וּמַרְגָּלִית דִּמְעָה נָפְלָה מֵעֵינֵי הַמַּלְאָךְ וַתִּשְׁקַע בִּרְתִיחָה בְּגַל הָרֶמֶץ, הִיא הַפְּנִינָה הַיְחִידִית אֲשֶּר גָּרַע הַמַּלְאָךְ מִכּוֹס הַיָּגוֹן הָאִלֵּם, דִּמְעַת יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים אֶל-הִנָּצֵל שְׁאֵרִית אֵשׁ הָאֱלֹהִים -


[1] וּמַרְגָּלִית דִּמְעָה נָפְלָה מֵעֵינֵי הַמַּלְאָךְ - הפניה חשובה לדמעתה של "אמי זכרונה לברכה" שמכבה את נר השבת... הקשר לתלמודה של אמא שלום שערי דמעה לא ננעלו... ההבדל המהותי בין הקדושים הרשעים ששורפים בעיניים לבין החלשים החזקים שדמעתם מכבה את האש... וגם יוסי בן דורמסקית זכור לטוב...

[1] וּמַרְגָּלִית דִּמְעָה נָפְלָה מֵעֵינֵי הַמַּלְאָךְ וַתִּשְׁקַע בִּרְתִיחָה בְּגַל הָרֶמֶץ, הִיא הַפְּנִינָה הַיְחִידִית אֲשֶּר גָּרַע הַמַּלְאָךְ מִכּוֹס הַיָּגוֹן הָאִלֵּם, דִּמְעַת יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים - אַךְ דַּע-לְךָ, כִּי דִּמְעָה כְלוּאָה תִּיקַד עַד-שְׁאוֹל מָטָּה, וּבְכִי מִתְאַפֵּק עַד-שָׁמַיִם עוֹלֶה וּבֹקֵעַ. (מתוך "ביום סתיו", ביאליק תר"ס) ... וּלְבָבִי לִי אוֹמֵר וְיוֹדֵעַ הִנֵּנִי, כִּי-נָטְפָה לַבָּצֵק גַּם דִּמְעַת עֵינֶיהָ. וּבְחַלְּקָהּ פַּת שַׁחֲרִית חַמָּה לִילָדֶיהָ מִמַּאֲפֵה בְצֵקָהּ, מִלֶּחֶם דִּמְעָתָהּ – וָאֲעַלַּע, וַתָּבֹא בַעֲצָמַי אַנְחָתָהּ. (מתוך "שירתי" לביאליק תרס"א)


דמעת רחמים – דמעתה של אשת רב רחומי

אולי להעביר לכאן חומרים מכל השערים ננעלו חוץ משערי דמעה... לעשות סדר...

(לפתח ולקזז עם מקורות דמעה אחרים גם בהמשך מגילת האש וגם במאגרים אחרים)


(ו) וַיֵּדֶא הַמַּלְאָךְ בֵּין עַרְפִּלֵי טֹהַר וְשַֹלְהֶבֶת הַקֹּדֶשׁ בִּימִינוֹ. (ז) אַמֵּץ יְאַמְּצֶנָּה אֶל-לִבּוֹ וְאֶל-שְׂפָתָיו יַגִּיעֶנָּה. (ח) לְפָנָיו תָּדוּץ אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר וּלְבָבֹו מְקוֹר תִּקְוָה וְנִחוּמִים -


[1] ערפלי טהר – הצירוף הזה מתחיל להופיע רק בספרות ההיכלות ואחר כך יש לו מקום של כבוד בקבלה... ערפלי טוהר הוא גם שם אחד מפרסומיו החשובים של הרב קוק

פרק ששי: ד' כתות של מלאכי השרת מקלסין לפני הקב"ה, מחנה ראשונה של מיכאל על ימינו, ומחנה שנייה של גבריאל על שמאלו, ומחנה שלישית של אוריאל מלפניו, ומחנה רביעית של רפאל מאחריו, ושכינת הקב"ה באמצע, והוא יושב על כסא רם ונשא, וכסאו גבוה למעלה וד' מחנות עומדות בתוך בחדרי אישים ולפידים, לנגדם גלגלי כסא הכבוד ומרכבות שבהיכל השביעי שבערבות. וכל מחנה ומחנה ד' מאות ותשעים וששה אלפים פרסאות אורכו, ורחבו שני אלפים פרסאות, שנאמר וגויתו כתרשיש מה תרשיש שני אלפים פרסאות אף גויתן של מלאכי השרת שני אלפים פרסאות, נמצאת גויתן של מלאכי השרת מן הכתוב, ורום קומתן מק"ו. ובין מחנה ומחנה נהרי אש עוברין ביניהן שהן נמשכין ויוצאין מתחת כסא הכבוד, וכל אחד ואחד עמוק כתהום רבה, ורחבו כמרחבי רקיע, עולין ויורדין בכל אחד ואחד ומרעישין את המון כל המערכות, ובין כל מחנה ומחנה ערפלי טוהר מקיפין ביניהם, ובין כל מערכה ומערכה ענני אור לפניהם וענני חשך לאחריהם, וכלם כנפיהם כרום ראשיהם, ואש מעוטפין על פניהם לבל יצפו ולבל יכירו בדמות פני שכינה, כי השכינה אצלם בכל מקום. ... (אוצר המדרשים (אייזנשטיין) היכלות עמוד 110)


(ט) וַיְבִיאֶנָּה אֶל-אִי שׁוֹמֵם וַיַּנִּיחֶנָּה שָׁם עַל-שֵׁן-סֶלַע מָצוֹק. (י) רוֹם נָשָׂא עֵינָיו הָעֲגוּמוֹת וּשְׂפָתָיו לָחֲשׁוּ בִדְמָמָה: - אֱלֹהֵי הָרַחֲמִים וְהַיְשׁוּעוֹת! אַל-נָא תִכְבֶּה גַחַלְתְּךָ הָאַחֲרוֹנָה לְעוֹלָמִים! -


וַיְבִיאֶנָּה אֶל-אִי שׁוֹמֵם - עניין השממה הוא עניין מרכזי ביותר באגדת החורבן הזאת. הרי ארבעת הפרקים הבאים (ד,ה,ו,ז) של המגילה עתידים להתחולל באי השומם הזה – כל תוכנית ההפרדה הזדונית של האויב היא להביא את מאתים העלמים ומאתים העלמות אל האי השומם הזה ולהפריד ביניהם שם (פרק ד) כל המאבק על שירת החורבן והמשטמה מול שירת הגאולה והנחמה מתחולל באי שומם (פרק ה), וכל הטביעה הגדולה הזאת בתוך נהר האבדון (סוף פרק ה) מתחוללת באותו אי שומם, גם הוידוי של העלם בפני העלמה מתרחש באי השומם (פרק ו) וגם הטיפוס לקראת אש הקדש על מנת להביא את הגאולה (סוף פרק ו ופרק ז) מתחולל באותו אי שומם – העלם בהיר העינים יגלה את אש הקדש שגנז המלאך עגום העינים ויטפס לקראתה בהתלהבות רבה. כל זה מתחולל באי השומם עד שיבחין בעלמה שבנהר האבדון ויקפוץ לתהומות זרועותיה הפתוחות בנהר האבדון. הכל מתחולל באי השומם הזה שבגלל שממונו המוחלט לא יכולה לבוא ממנו גאולה ולא אהבה ולא שלום. רק הפרדה ופירוד ומשטמה וחורבן... (לכן גם ייסחפו מאתיים העלמים בעקבות שירת החורבן של הפלאי השטני כי היא תעלה ותבוא מתוך קרקע השממון שהיא חממת הגידול של חורבנים... בהקשר לכך כדאי מאד לשים לב שאין אפילו עץ אחד באי השומם הזה - כִּי אֵרַר יְיָ אֶת-הָאִי מֵעוֹלָם וַיְּהִי קֵרֵחַ וּצְחִיחַ, לֹא גִּדַּל בִּלְתִּי אִם-אֲבָנִים וְעַקְרַבִּים. וַחֲתִימַת דֶּשֶׁא אַיִן וְאֵין אַמַּת צֵל וְאֵין נִיד חַיִּים (ראי/ה בפרק הבא) – אין ירוק עד האופק, הכל קרח וצחיח ללא תלתל וללא טל וללא טולא (צל) – חוכא ואיטלולא יעשה האויב למאתים עלמים ומאתים עלמות שטל הנוער עוד ילין בתלתליהם – הוא יפשיט אותם ערומים בתוך האי השומם והקרח הזה שאין בו טל ואין בו תלתל... ובפסגת האי הצחיח הזה, על ראש צוק גבוה ותלול וצחיח, גונז המלאך עגום העינים את אש הקדש הלוא היא אש האלהים. למה לגנוז את אש האלהים במקום כל כך שומם?... של מי הרעיון הזה?... הרי עצם הגניזה הזו בפסגת השממון והצחיחות היא היא הנצחת החורבן... ובסופו של דבר (וגם בתחילתו של דבר) אין מאומה בינה לבין מזימתו של האויב השטני להשליט על העולם את אש השטן. הרי גם אלהים הורה למלאכו עגום העינים לגנוז את אש הקדש על האי השומם הזה וגם האויב (השטן) ייעד את האי השומם הזה להשמיד בו את כל העלומים והתשוקות. איך יכול להיות שהאי הזה יועד גם על ידי האלהים וגם על ידי השטן? – זאת ועוד: האי הזה הוא האי מן הקללה – אי ששמיו ברזל וארצו נחושה ואין בו אפילו בדל וניצוץ של חייםוהרי להלן, בפרק ז של המגילה, כשיגיע העלם אל אש האלהים הזאת ויניפה אל על בתשוקת קדש, תיהפך לו האש האלוהית הזאת בבת אחת לאש השטן - וְחֶדְוַת אֱלֹהִים אַדִּיָרה, בְּלִי מְצָרִים חֶדְוָה, פָּרְצָה כְּנַחַל אֵיתָן אֶל-נֶפֶשׁ הָעֶלֶם, וַיִּרְחַב וַיִּפְחַד לְבָבוֹ, וַיָּגֶל בְּרַעַד תּוֹחֶלֶת וֶאְֱמוּנָה. רַגְלָיו קַלּוּ וּצְעָדָיו רָחֲבוּ – וַיְהִי הוֹלֵךְ וְטָס לִקְרַאת נֵר הָאֱלֹהִים. קְרִיאת הָאֵשׁ צָלְלָה בְאָזְנָיו וּבִלְבָבוֹ פִעֲמָה בִּרְכַּת הַשַּׁחַר... וַיַּכֵּר הָעֶלֶם אֶת-אֵשׁ הַקֹּדֶשׁ, וַיֵּעוֹר הַנֶּשֶׁר בְּקַן-לְבָבוֹ, וַיָּעָף דֶּרֶךְ פִּיו בְּצִוְחַת מְרוֹמִים: אֵשׁ יְיָ, אֵשׁ יְיָ! – וַיִּשְׁכַּח הָעֶלֶם שְׁאוֹל תַּחְתִּית, וַיְזַנֵּק אֶל-רֹאשׁ הַצּוּר, וַיַּעַט אֶל-שַׁלְהֶבֶת הַקֹּדֶשׁ, וַיְנִיפֶהָ תְנוּפָה שָׁמָיְמָה. נֶהְדָּר בַּמָּרוֹם נִצָּב בִּכְלִיל עֲלוּמָיו וְתַלְתַּלָּיו. רוֹם זָקַף רֹאשׁוֹ הַמְעֻטָּר וְלַפִּיד הַיְשׁוּעָה בְּיָדוֹ יִבְעָר, הָעָב הַצְּחֹרָה כְּרוּב סוֹכֵךְ לְרֹאשׁוֹ וְאַיֶּלֶת הַשַּׁחַר תְּבָרֵךְ עֻזּוֹ. וּתְרוּעַת גִּיל אַדִּירָה נָכוֹנָה עַל שִׂפְתֵי הָעֶלֶם – וְאוּלָם בָּרֶגַע הַזֶּה נִגְלְתָה לְפָנָיו שֵׁנִית דְּמוּת הָעַלְמָה מִתְּהוֹם הָאֲבַדּוֹן... הִנֵּה הִיא הִיא, כְּלִילַת חֶמְדָה וְתִפְאֶרֶת. בִּמְלֹא זָהֳרָהּ הוֹפִיעָה וּצְפִירַת הַנֹּגַהּ בְּמִצְחָהּ. עַפְעַפֶּיהָ יַיְשִׁירוּ נֶגְדוֹ, וַתַּשְׁלֵךְ חַכָּה בִּתְהוֹם נִשְׁמָתוֹ. דּוּמָם תִּמָּשֵׁךְ אֵלָיו לַמָּרוֹם, וְדוּמָם תִּמְשְׁכֶנּוּ אֵלֶיהָ שְׁאוֹלָה. יָדֶיהָ פְּרוּשׂוֹת לְעֻמָּתוֹ, פְּשׁוּטוֹת לְקַבֵּל וְלָתֵת. מֶבָּטָהּ – אַהֲבַת מָוֶת, וּרְגָעִים כִּנְצָחִים יִשְׁקֹל. וַיְאַמֵּץ הָעֶלֶם אֶת-לַפִּיד הַקֹּדֶשׁ אֶל-לִבּוֹ, וַיַּעֲצֹם אֶת-עֵינָיו בִּרְעָדָה, וַיִּקְרָא: שָׁמַיִם – אֲבַדּוֹן – אָתְּ... וַיִּתְנַפֵּל מֵרֹאשׁ הַצּוֹק אֶל-הַזְּרוֹעוֹת הַפְּשׁוּטוֹת בִּתְהוֹם הָאֲבַדּוֹן. כשיגיע העלם היא היא תוכניתו

כל ההבדל שבעולם בין האי השומם הזה שבפסגתו הצחיחה גנוזה אשליית אש הגאולה האלוהית לבין האי הירוק שמתאר ח"ן באגדת הגאולה שלו הלוא היא אגדת שלושה וארבעה בנוסחה השני - ַויְהִי כְּעָמְדָם עַל הָאָרֶץ וַיִּשְׂאוּ אֶת-עֵינֵיהֶם וַיִּרְאו וְהִנֵּה הֵם חוֹנִים בִּשְׂדֵה יַעַר בִּמְרוֹמֵי הָאִי עַל קָדְקֹד הַר גָּבוֹהַ וְתָלוּל מְאֹד וְזָקוּף מִכָּל-עֲבָרָיו, וַעֲצֵי אֱלֹהִים רָמִים וְנִשָּׂאִים, עֲבֵי גֶזַע וְכִבְדֵי צַמֶּרֶת, עוֹטְרִים עֲלֵיהֶם מִימִינָם וּמִשְׂמֹאלָם לְכָל-מַרְאֵה עֵינֵיהֶם - – אל הפסגה המיוערת הזאת נשא שלמה – מלך מלכי המלכים – את כל מלכי מזרח ומערב על גבי אדרת הפלאים המעופפת שלו כדי לגנוז בתוכה אש אחרת – לא את אש הזאת הביא שלמה את כל מלכי מזרח


אֶת-הַמָּקוֹם הַזֶּה יָעַד שְׁלֹמֹה לְבִנְיַן הַמִּגְדָּל.

וּמִקֵּץ יָמִים שָׁלְמָה הַמְּלָאכָה[1] לְכֹל-חֻקָּתָהּ וּמִשְׁפָּטָהּ, וְהַמִּגְדָּל עָמַד עַל תִּלּוֹ עָרוּךְ וּמְתֻכָּן בַּכֹּל כְּחֵפֶץ הַמֶּלֶךְ וְכִשְׁאֵלָתוֹ[1], מִן הַמַּסַּד וְעַד הַטְּפָחוֹת[1]. וַיִּגְבַּהּ מְאֹד הַמִּגְדָּל בְּרֹאש הָהָר, וַיָּרָם בְּקוֹמָה עַל כָּל- סְבִיבוֹתָיו, וַיִשָׂא רֹאשׁוֹ גַם מִמַּעַל לַעֲצֵי הַיַּעַר, וַיֵרָאֶה מֵרָחוֹק כְּצַוָּאר עָתָק נָטוּי שָׁמַיְמָה[1] יוֹצֵא מִבֵּין הָעֵצִים.

שֵׁן-סֶלַע מָצוֹק - וּבֵין הַמַּעְבְּרוֹת אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ יוֹנָתָן לַעֲבֹר עַל מַצַּב פְּלִשְׁתִּים שֵׁן הַסֶּלַע מֵהָעֵבֶר מִזֶּה וְשֵׁן הַסֶּלַע מֵהָעֵבֶר מִזֶּה וְשֵׁם הָאֶחָד בּוֹצֵץ וְשֵׁם הָאֶחָד סֶנֶּה: הַשֵּׁן הָאֶחָד מָצוּק מִצָּפוֹן מוּל מִכְמָשׂ וְהָאֶחָד מִנֶּגֶב מוּל גָּבַע (שמואל א יד)

הֲמִבִּינָתְךָ יַאֲבֶר נֵץ יִפְרֹשׂ כנפו כְּנָפָיו לְתֵימָן: אִם עַל פִּיךָ יַגְבִּיהַּ נָשֶׁר וְכִי יָרִים קִנּוֹ: סֶלַע יִשְׁכֹּן וְיִתְלֹנָן עַל שֶׁן סֶלַע וּמְצוּדָה (איוב לט כו-כח)


(יא) וֶאֱלֹהִים רָאָה לִלְבַב הַמַּלְאָךְ נְקִי הַכְּנָפַיִם וַיְחַיֶּה אֶת-הַשַּׁלְהֶבֶת –


וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל־שְׁמוּאֵל עַד־מָתַי אַתָּה מִתְאַבֵּל אֶל־שָׁאוּל וַאֲנִי מְאַסְתִּיו מִמְּלֹךְ עַל־יִשְׂרָאֵל מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן וְלֵךְ אֶשְׁלָחֲךָ אֶל־יִשַׁי בֵּית־הַלַּחְמִי כִּי־רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ: (ב) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי ס וַיֹּאמֶר יְקֹוָק עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ וְאָמַרְתָּ לִזְבֹּחַ לַיקֹוָק בָּאתִי: (ג) וְקָרָאתָ לְיִשַׁי בַּזָּבַח וְאָנֹכִי אוֹדִיעֲךָ אֵת אֲשֶׁר־תַּעֲשֶׂה וּמָשַׁחְתָּ לִי אֵת אֲשֶׁר־אֹמַר אֵלֶיךָ: (ד) וַיַּעַשׂ שְׁמוּאֵל אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק וַיָּבֹא בֵּית לָחֶם וַיֶּחֶרְדוּ זִקְנֵי הָעִיר לִקְרָאתוֹ וַיֹּאמֶר שָׁלֹם בּוֹאֶךָ: (ה) וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם לִזְבֹּחַ לַיקֹוָק בָּאתִי הִתְקַדְּשׁוּ וּבָאתֶם אִתִּי בַּזָּבַח וַיְקַדֵּשׁ אֶת־יִשַׁי וְאֶת־בָּנָיו וַיִּקְרָא לָהֶם לַזָּבַח: (ו) וַיְהִי בְּבוֹאָם וַיַּרְא אֶת־אֱלִיאָב וַיֹּאמֶר אַךְ נֶגֶד יְקֹוָק מְשִׁיחוֹ: (ז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל־שְׁמוּאֵל אַל־תַּבֵּט אֶל־מַרְאֵהוּ וְאֶל־גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַיקֹוָק יִרְאֶה לַלֵּבָב: (ח) וַיִּקְרָא יִשַׁי אֶל־אֲבִינָדָב וַיַּעֲבִרֵהוּ לִפְנֵי שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר גַּם־בָּזֶה לֹא־בָחַר יְקֹוָק: (ט) וַיַּעֲבֵר יִשַׁי שַׁמָּה וַיֹּאמֶר גַּם־בָּזֶה לֹא־בָחַר יְקֹוָק: (י) וַיַּעֲבֵר יִשַׁי שִׁבְעַת בָּנָיו לִפְנֵי שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל־יִשַׁי לֹא־בָחַר יְקֹוָק בָּאֵלֶּה: (יא) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל־יִשַׁי הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן וְהִנֵּה רֹעֶה בַּצֹּאן וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל־יִשַׁי שִׁלְחָה וְקָחֶנּוּ כִּי לֹא־נָסֹב עַד־בֹּאוֹ פֹה: (יב) וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם־יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי פ וַיֹּאמֶר יְקֹוָק קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי־זֶה הוּא: (יג) וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת־קֶרֶן הַשֶּׁמֶן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו וַתִּצְלַח רוּחַ־יְקֹוָק אֶל־דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה וַיָּקָם שְׁמוּאֵל וַיֵּלֶךְ הָרָמָתָה (שמואל א טז א-יג)


אָמַר רַבִּי: אַרְבַּע מֵאוֹת בָּעָיֵי בָּעוּ דּוֹאֵג וַאֲחִיתֹפֶל בְּמִגְדָּל הַפּוֹרֵחַ בָּאֲוִיר, וְלֹא אִפְשִׁיט לְהוּ חַד.

אָמַר רָבָא: רְבוּתָא לְמִיבָּעִי בָּעָיֵי? - בִּשְׁנֵי דְּרַב יְהוּדָה כּוּלֵי תְּנוּיֵי בִּנְזִיקִין, וַאֲנָן קָא מַתְנִינָן טוּבָא בְּעֻקְצִין, וְכִי הֲוָה מָטִי רַב יְהוּדָה 'אִשָּׁה שֶׁכּוֹבֶשֶׁת יָרָק בַּקְּדֵרָה', וְאַמְרֵי לָהּ 'זֵיתִים שֶׁכְּבָשָׁן בְּטַרְפֵּיהֶן טְהוֹרִין', אָמַר: הֲוָיוֹת דְּרַב וּשְׁמוּאֵל קָא חָזִינָא הָכָא, וַאֲנָן קָא מַתְנִינָן בְּעֻקְצִין תְּלַת סְרֵי מְתִיבְתָּא, וְרַב יְהוּדָה שָׁלִיף מְסָאנֵיהּ וְאָתָא מִיטְרָא, וַאֲנָן צַוְחִינָן וְלֵיכָּא דְּמַשְׁגָּח בָּן –

אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבָּא בָּעִי, דִּכְתִיב (שמואל א טז ז) 'וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב' (בבלי סנהדרין קו ב)

(ראי/ה על כך בהרחבה מאגר פרק חלק 418-428... בעמודים אלו יש גם התייחסות להשוואה בין שלושת המקבילות של הספור הזה בבבלי – אצלנו, בתענית כד א ובברכות כ א – שתי המקבילות בתענית ובברכות מופיעות כאן תחת הכותרת 'הנעל השמימית של רב יהודה והשמים הנעולים שלנו'...)


(יב) וַיְּצַו עָלֶיהָ אֶת אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר, וַיֹּאמַר: "הִזָּהֲרִי, בִּתִּי, בְּגַחַלְתִּי וְלֹא תִכְבֶּה, כִּי כְּבָבַת עֵינִי הִיא לִי. עִמְדִי וּרְאִי מַה-יֵעָשֶׂה בָּהּ". (יג) וַתַּעֲמֹד אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר בָּרָקִיעַ כְּנֶגֶד הַשַּׁלְהֶבֶת הַקְּטַנָּה, וַתִּרְמֹז לָהּ מִמָּרוֹם בְּאַהֲבַת אֵלֶם רְחוֹקָה וּבְגַעְגּוּעֵי צְנִיעוּת. (יד) וַתִּצְּרֶנָּה בְּאִי יְשִׁימוֹן, לַבְּקָרִים תִּפְקְדֶנָּה בְּנֹגַהּ זַרְחָהּ, וַתֵּט אֵלֶיהָ קֶרֶן חֶסֶד וְנֶחָמָה –


עִמְדִי וּרְאִי מַה-יֵעָשֶׂה בָּהּ - וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ (שמות ב ד)

שבע נביאות מאן נינהו? שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה, ואסתר... מרים - דכתיב (שמות טו כ) "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן" - ולא אחות משה? - אמר רב נחמן אמר רב: שהיתה מתנבאה כשהיא אחות אהרן, ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל. ובשעה שנולד נתמלא כל הבית כולו אורה, עמד אביה ונשקה על ראשה, אמר לה: בתי נתקיימה נבואתיך. וכיון שהשליכוהו ליאור - עמד אביה וטפחה על ראשה, ואמר לה: בתי, היכן נבואתיך? היינו דכתיב (שמות ב ד) וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה - לדעת מה יהא בסוף נבואתה (בבלי מגילה יד א)

וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ (שמות ב ד) – אמר רבי יצחק: פסוק זה כולו על שם שכינה נאמר; וַתֵּתַצַּב - דכתיב (שמואל א ג י) "וַיָּבֹא יְקֹוָק וַיִּתְיַצַּב (וַיִּקְרָא כְפַעַם־בְּפַעַם שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל דַּבֵּר כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ), אֲחֹתוֹ - דכתיב (משלי ז ד) "אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ", מֵרָחֹק - דכתיב (ירמיהו לא ב) "מֵרָחוֹק יְקֹוָק נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל־כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד", לדעת - דכתיב (שמואל א ב ג) "כִּי אֵל דֵּעוֹת יְקֹוָק", מַה - דכתיב (דברים י יב) "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם־לְיִרְאָה אֶת־יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל־ דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת־יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשֶׁךָ" (פיס אוף קייק) יֵּעָשֶׂה - דכתיב (עמוס ג ז) "כִּי לֹא יַעֲשֶׂה אֲדֹנָי יְקֹוִק דָּבָר כִּי אִם־גָּלָה סוֹדוֹ אֶל־עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים", לוֹ - דכתיב (שופטים ו כד) "וַיִּקְרָא־לוֹ יְקֹוָק שָׁלוֹם" (בבלי סוטה יא א)

האלה איילת השחר היא השתקפות שמיימית של הנביאה מרים שהיא השתקפות והטרמה של העלמה זכת הבשר ונוגת העינים שעתידה להשקיף על העלם בהיר העינים במהלך פרק ו של המגילה הזאת... ואלמלא דמסתפינא הייתי מוסיף גם שכל ההשתקפויות הנשיות-אלוהיות-נבואיות הללו הן גם השתקפות סמויה של העלמה אירה יאן המשקיפה על העלם חיים נחמן במהלך כל כתיבת מגלת האש...


(טו) וְהַמַּלְאָךְ הַצָּעִיר עֲגוּם הָעֵינַיִם עָף אֶל-מְקוֹמוֹ לִשְׁמֹר אֶת-הַדִּמְעָה הַכְּמוּסָה בְכוֹס הַיָּגוֹן הָאִלֵּם כְּשֶׁשָּׁמָר; (טז) וְאוּלָם עֵינָיו עָמְקוּ וְעָגְמוּ מִשֶּׁהָיוּ, וְעַל-לִבּוֹ וּשְׂפָתָיו צָרֶבֶת אֵשׁ, מִכְוָה אֲשֶׁר לֹא-תֵרָפֵא לְעוֹלָם, כִּי נָגֹעַ נָגְעָה בָּם אֵשׁ הַקֹּדֶשׁ עַד לְאֵין מַרְפֵּא -


וְעַל-לִבּוֹ וּשְׂפָתָיו צָרֶבֶת אֵשׁ, מִכְוָה אֲשֶׁר לֹא-תֵרָפֵא לְעוֹלָם - המלאך הזה מרפא את מקדש יי (וברפאי את מקדש יי ההרוס ארחיבה יריעותיו ואקרע לו חלוניי) אבל המכוה שבלבו ועל שפתיו לא תרפא לעולם...

לֹא תָמוּט, אֹהֶל שֵׁם! עוֹד אֶבְנְךָ וְנִבְנֵיתָ, / מֵעֲרֵמוֹת עֲפָרְךָ אֲחַיֶּה הַכְּתָלִים;

עוֹד תְּבַלֶּה הֵיכָלוֹת, כַּאֲשֶׁר בִּלִּיתָ / בְּיוֹם הֶרֶס רָב, בִּנְפֹל מִגְדָּלִים.

וּבְרַפְּאִי אֶת-מִקְדַּשׁ יְיָ הֶהָרוּס – / אַרְחִיבָה יְרִיעוֹתָיו וְאֶקְרַע לוֹ חַלּוֹנָי,

וְהָדַף הָאוֹר חֶשְׁכַת צִלּוֹ הַפָּרוּשׂ, / וּבֵעָלוֹת הֶעָנָן יֵרֵד כְּבוֹד אֲדֹנָי;

וְרָאוּ כָל-בָּשָׂר לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם, / כִּי יָבֵשׁ חָצִיר, נָבֵל צִיץ – וַייָ לְעוֹלָם!

(סוף "עַל סַף בֵּית-הַמִּדְרָשׁ", תשעה באב תרנ"ד)


[1] כִּי נָגֹעַ נָגְעָה בָּם אֵשׁ הַקֹּדֶשׁ עַד לְאֵין מַרְפֵּא - לא על ידי שרף נגעה בו אש הקדש ולא על ידי מלאך ולא על ידי נחש מעופף ולא על ידי אלהים בכבודו ובעצמו. הוא גם לא ייבב שם כמו ישעיהו שאמר אוי לי כי נטמאתי כי בתוך עם טמא שפתיים אנכי יושב. הוא מודע בכאב ובדממה לסבל שהוא עתיד לסבול אבל הוא לא יכול שלא להמשיך במלוא הקיטור במפעל ההצלה שלו, הצלת אש הקדש של היצירה והיצירתיות והיצריות...

[1] וְאוּלָם עֵינָיו עָמְקוּ וְעָגְמוּ מִשֶּׁהָיוּ, וְעַל-לִבּוֹ וּשְׂפָתָיו צָרֶבֶת אֵשׁ, מִכְוָה אֲשֶׁר לֹא-תֵרָפֵא לְעוֹלָם, כִּי נָגֹעַ נָגְעָה בָּם אֵשׁ הַקֹּדֶשׁ עַד לְאֵין מַרְפֵּא - הכוויה והצרבת על לבו ושפתיו של המלאך הצעיר עגום העיניים קשורה בהרבה תיאורים. השניים הבולטים הם הכוויה שנכווה משה הילד בשפתיו מהגחלים (להביא את האגדה) ובעצם גם הכוויה שקיבל בלבו בסנה הבוער כאשר ירא להביט אל השמ... הכויה הזו התחוללה כתוצאה מהמפגש הראשון של משה עם האש האלוהית. על פניו היתה האש האלוהית הזאת בלתי מזיקה שכן היא הבעירה את הסנה ולא אִכְּלָה אותו... אז זהו, שלא...

כשם שמרים משתקפת בדמותה של איילת השחר כך משה משתקף בדמותו של המלאך עגום העינים.


הָיְתָה בַּת פַּרְעֹה מְנַשֶּׁקֶת וּמְחַבֶּקֶת וּמְחַבֶּבֶת אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא בְּנָהּ, וְלֹא הָיְתָה מוֹצִיאָתוֹ מִפַּלְטְרִין שֶׁל מֶלֶךְ. וּלְפִי שֶׁהָיָה יָפֶה הַכֹּל מִתְאַוִּים לִרְאוֹתוֹ, וּמִי שֶׁהָיָה רוֹאֵהוּ לֹא הָיָה מַעֲבִיר עַצְמוֹ מֵעָלָיו. וְהָיָה פַּרְעֹה מְנַשְּׁקוֹ וּמְחַבְּקוֹ, וְהוּא נוֹטֵל כִּתְרוֹ שֶׁל פַּרְעֹה וּמְשִׂימוֹ עַל רֹאשׁוֹ.

וְהָיוּ שָׁם יוֹשְׁבִים חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם וְאָמְרוּ: מִתְיָרְאִים אָנוּ מִזֶּה שֶׁנּוֹטֵל כִּתְרְךָ וְנוֹתְנוֹ עַל רֹאשׁוֹ, שֶׁלֹּא יִהְיֶה זֶה אוֹתוֹ שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים, שֶׁעָתִיד לִטֹּל מַלְכוּת מִמְּךָ. מֵהֶם אוֹמְרִים לְהָרְגוֹ, מֵהֶם אוֹמְרִים לְשָׂרְפוֹ.

וְהָיָה יִתְרוֹ יוֹשֵׁב בֵּינֵיהֶם וְאוֹמֵר לָהֶם: תִּינוֹק זֶה אֵין בּוֹ דַּעַת, אֶלָּא בַּחֲנוּ אוֹתוֹ וְהָבִיאוּ לְפָנָיו בִּקְעָרָה זָהָב וְגַחֶלֶת; אִם יוֹשִׁיט יָדוֹ לַזָּהָב – יֵשׁ בּוֹ דַּעַת וְהִרְגוּ אוֹתוֹ, וְאִם יוֹשִׁיט יָדוֹ לַגַּחֶלֶת – אֵין בּוֹ דַּעַת וְאֵין עָלָיו מִשְׁפַּט מָוֶת. מִיָּד הֵבִיאוּ לְפָנָיו, וְשָׁלַח יָדוֹ לִקַּח הַזָּהָב, וּבָא גַּבְרִיאֵל וְדָחָה אֶת יָדוֹ וְתָפַס אֶת הַגַּחֶלֶת, וְהִכְנִיס יָדוֹ עִם הַגַּחֶלֶת לְתוֹךְ פִּיו וְנִכְוָה לְשׁוֹנוֹ וּמִמֶּנּוּ נַעֲשָׂה (שמות ד י) "כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן"

(חיים נחמן ורבניצקי מתוך ספר האגדה על פי שמות רבה א כו)

ממש רואים בעליל את השתקפות מלאכו של משה (גבריאל? המלאך עגום העינים?) השומר עליו ומצילו ממוות...


הקישור השני שיש לפתח הוא מתוך נבואת ההקדשה של ישעיה – שם נכווה ישעיה בשפתיו כתוצאה ממגע של רצפת אש ושל שרף... - בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל: שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף: וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יהוה צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ: וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן: וָאֹמַר אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב כִּי אֶת הַמֶּלֶךְ יהוה צְבָאוֹת רָאוּ עֵינָי: וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים וּבְיָדוֹ רִצְפָּה בְּמֶלְקַחַיִם לָקַח מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ: וַיַּגַּע עַל פִּי וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָגַע זֶה עַל שְׂפָתֶיךָ וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר (ישעיה ו א-ז)

וּבִדְמָמָה שְׁנֵי רְסִיסֵי דִמְעָה רֹתְחִים קֹדְחֵי-אֵשׁ עַל-פִּי נָפָלוּ (מתוך "ביום סתיו", ביאליק תר"ס)

חָלְפָה עַל-פָּנַי נִשְׁמַת אַפְּךָ, אֱלֹהִים, וַתְּלַהֲטֵנִי, וּקְצֵה אֶצְבָּעֲךָ הֶחֱרִיד רֶגַע מֵיתְרֵי לְבָבִי, וַאֲנִי זָחַלְתִּי וָאֶדֹּם וָאֶכְלָא הֶמְיַת רוּחִי; בְּתוֹכִי הִתְעַטֵּף לִבִּי וְזִמְרָתִי לֹא-שָׁטְפָה פִי: בַּמָּה אָבֹא אֶל-הַקֹּדֶשׁ וְאֵיכָכָה תִטְהַר תְּפִלָּתִי? – וּשְׂפָתִי, אֱלֹהִים, שֻׁקְּצָה כֻלָּהּ וַתְּהִי כִּשְׂפַת פִּגּוּלִים, וּמִלָּה אֵין בְּקִרְבָּהּ אֲשֶׁר לֹא-נִטְמְאָה עוֹד עַד-שָׁרְשָׁהּ, וְנִיב אַיִן אֲשֶׁר לֹא-הִתְעַלְּלוּ בוֹ שְׂפָתַיִם נֶאֱלָחוֹת, וְאֵין הֲגִיג אֲשֶׁר לֹא-נִסְחַב עוֹד אֶל בֵּית הַקָּלוֹן.יוֹנַי הַזַּכּוֹת, שִׁלַּחְתִּין לְעֵת בֹּקֶר שָׁמַיְמָה, שָׁבוּ אֵלַי לְעֵת עֶרֶב – וְהִנָּן עֹרְבִים מְלֻמְּדֵי אַשְׁפַּתּוֹת, צְוָחָה נִתְעָבָה בִּגְרוֹנָם וּבְשַׂר נְבֵלָה בְּפִיהֶם. אֲפָפוּנִי מִלִּים תּוֹפֵפוֹת, כַּעֲדַת קְדֵשׁוֹת כִּתְּרוּנִי, נוֹצְצוֹת בַּעֲדָיֵי שָׁוְא וּמִתְיַפְיְפוֹת בְּחֵן רְמִיָּה, חַכְלִילוּת הַפּוּךְ בְּעֵינֵיהֶן וּרְקַב הַזִּמָּה בְּעַצְמוֹתָן, וּבְכַנְפֵיהֶן יַלְדֵי נַאֲפוּפִים, מַמְזְרֵי עֵט וְרַעְיוֹן, עָתָק וָשַׁחַץ כֻּלָּם, לְשׁוֹן רַהַב וְלֵב נָבוּב, עִם-הַקִּימוֹשׁ וְעִם-הַחוֹחַ יִפְרוּ וְאֵין מִפְּנֵיהֶם מָנוֹס. יוֹם יוֹם, עִם גְּרֹף הַבִּיבִים וְעִם שְׁפֹךְ הָעֲבִיטִים, יַבְקִיעַ בָּאְשָׁם עַד-אַף כָּל-נִסְגָּר בְּחַדְרוֹ וְשׁוֹפֵךְ לִבּוֹ, לְטַמֵּא עָלָיו הֶבֶל פִּיו וּלְהַשְׁבִּית רוּחוֹ מִטָּהֳרוֹ. אָנָה אֵלֵךְ מֵרֵיחָם? וְאָנָה מֵהֲמוֹנָם אֶסָּתֵר? וּמִי הוּא הַשָּׂרָף אֲשֶׁר-יַגְעִיל פִּי בְּרִצְפַּת אִשּׁוֹ? אֶל צִפֳּרֵי הַשָּׂדֶה אֵצֵא, הַמְצַפְצְפוֹת לִפְנוֹת בֹּקֶר, אוֹ אָקוּמָה אֵלְכָה-לִּי אֶל-הַיְלָדִים, הַמְשַׂחֲקִים לְתֻמָּם בַּשָּׁעַר, אָבֹא אֶתְעָרֵב בִּקְהָלָם, אֶאְלַף שִׂיחָם וְלַהֲגָם – וְטָהַרְתִּי מֵרוּחַ פִּיהֶם וּבְנִקְיוֹנָם אֶרְחַץ שְׂפָתָי (חָלְפָה עַל-פָּנַי, (ניסן תרע"ו)