מְגִלַּת הָאֵשׁ פרק א - הערות והארות


(א) כָּל הַלַּיְלָה רָתְחוּ יַמֵּי לֶהָבוֹת וְהִשְׁתַּרְבְּבוּ לְשׁוֹנוֹת אֵשׁ מֵעַל הַר-הַבָּיִת.


יַמֵּי לֶהָבוֹת - יש כאן שילוב של ים ואש.... אש בוערת בתוך ים... הרבה מאד מים יש במגילת האש. היא הרי מתחוללת על גדות נהר האבדון (השכחה) ובשיאו של החלק השני שלה טובעים בנהר האיום הזה מאתיים עלמים ומאתיים עלמות... כבר מהמילים הראשונות של המגילה אנחנו מקבלים את הצירוף ימי להבות – האש מתוארת כאן כים, אבל בהמשך נקבל צירופים רבים שקשורים במים ים נהר מצולות ועוד...

הצירוף הפרדוכסאלי לכאורה של "יַמֵּי לֶהָבוֹת" הוא תשתית החשיבה המהפכת של "אגדת ההלכה" או "הלכת האגדה" – ח"ן מציע לנו לראות את ההלכה שבאגדה ממש כשם שהוא גורם לנו לחוש את המים שבאש, וממש כשם שבאגרת הראשונה של חייו הוא מדבר על "הגלוי שבנסתר"...

להוסיף כאן דיבור וציטוטים על אגם האש (הגיהנום) המתואר ב"אפוקליפסה" (חזון יוחנן) בברית החדשה


לְשׁוֹנוֹת אֵשׁ - לָכֵן כֶּאֱכֹל קַשׁ לְשׁוֹן אֵשׁ וַחֲשַׁשׁ לֶהָבָה יִרְפֶּה שָׁרְשָׁם כַּמָּק יִהְיֶה וּפִרְחָם כָּאָבָק יַעֲלֶה כִּי מָאֲסוּ אֵת תּוֹרַת יהוה צְבָאוֹת וְאֵת אִמְרַת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נִאֵצוּ (ישעיה ה כד)

הִנֵּה שֵׁם יהוה בָּא מִמֶּרְחָק בֹּעֵר אַפּוֹ וְכֹבֶד מַשָּׂאָה שְׂפָתָיו מָלְאוּ זַעַם וּלְשׁוֹנוֹ כְּאֵשׁ אֹכָלֶת (ישעיה ל כז) אָמַרְתִּי אֶשְׁמְרָה דְרָכַי מֵחֲטוֹא בִלְשׁוֹנִי אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם בְּעֹד רָשָׁע לְנֶגְדִּי: נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב וּכְאֵבִי נֶעְכָּר: חַם לִבִּי בְּקִרְבִּי בַּהֲגִיגִי תִבְעַר אֵשׁ דִּבַּרְתִּי בִּלְשׁוֹנִי (תהלים לט ב-ד) – בקטע האחרון מתהלים יש כאן מעבר חשוב לחטאים הקשורים בלשון – חטאי שפתיים – לשון הרע, קללת אלהים ואדם וכד... החטאים הללו מזוהים גם כן כאש הלשון או כלשונות של אש...


כָּל הַלַּיְלָה רָתְחוּ יַמֵּי לֶהָבוֹת וְהִשְׁתַּרְבְּבוּ לְשׁוֹנוֹת אֵשׁ מֵעַל הַר-הַבָּיִת – "... הפרק הראשון, השרפה, שרפת בית-המקדש – רחפו לפני ציורים מקובלים מן התנ"ך: אש-ה', אש אוכלה, חמת אש, נקמת אש... אבל אומר לכם את האמת, גם הפרק הראשון וגם השני – כשאלהים יושב על החרבות – צמח יותר מתוך שרפה אחת, שאני ראיתי בפעם הראשונה בחיי בימי ילדותי. הייתי עוד ילד בן שבע וחצי, ופתאום בלילה – אנו ישבנו מחוץ לעיר, אמא היתה אלמנה עם ילדים קטנים – התעוררנו בבהלה גדולה. מנגד היתה בורסאה, ומשם פרצה אש גדולה. זה היה באמצע הלילה, ליל-סגריר. יצאנו ומצאנו את כל הבית אחוז-אש. פרצו לשונות-אש, להבות, שעשו עלי רושם כביר מאד. כל השכנים הוציאו, כמובן, את המטלטלין מן הבית. זו היתה השרפה הראשונה בימי חיי, ושום שרפה אחרת, שראיתי אח"כ במסשטב הרבה יותר גדול מזו, לא עשתה עלי רושם יותר גדול משרפה זו. זה היה באמצע הלילה, ונדמה לי באמת שהעולם נחרב. שם היו ערבה ושדה, בית-תפלה, צעקות – כל הדברים היו בשבילי גם מעין משחק משעשע. אני זוכר ששמחתי מאד על המחזה, אבל יחד עם שמחה זו היה גם פחד מפני אלהים. בשעה שכתבתי את הדברים האלה נגלו לפני העצים, שהיו אז יבשים והם נשרפו בכוח גדול, בסערת-אש גדולה, ונמחק הכל, רק צבורי-גחלים נשארו. והנה תמונה קטנה זו, בפרבר העיר, מה זה? בזמננו זהו דבר-צחוק. אבל לי נדמה אז, שזוהי שרפת חצי-העולם, אם לא העולם כולו, והרושם הכביר הזה לא נמחק מזכרוני. קראתי בעתון, ששמריהו לוין שואל אותי, איפה ראיתי את המדבר. – היתה ערבת חול, שם היו עולים אנשי-צבא, וזה נתן לי אז מושג על מדבר, וזה נשאר המושג של מדבר לכל ימי-חיי, ואח"כ, כשראיתי את המדבר, מצאתי, שהוא דומה לאותו המדבר. אם-כן, כל השרפות שראיתי אח"כ היו דומות אל השרפה הראשונה, כלומר השויתי אותן אל זו, ולעיני רחפה שרפה זו. כמובן, כאן ענין של שרפת בית-המקדש, כמעט חרב העולם, אבל מאחורי שרפה זו עומדת נסתרת שרפת בית קטן של אכר..."

(קטע מתוך דבריו של ביאליק ב"משהו על מגילת האש, פברואר 1933)


כָּל הַלַּיְלָה רָתְחוּ יַמֵּי לֶהָבוֹת וְהִשְׁתַּרְבְּבוּ לְשׁוֹנוֹת אֵשׁ מֵעַל הַר-הַבָּיִת – קטע מתוך "ירושלים בוערת על הגג של אירה ברחוב אתיופיה 5" (הקלדה חיפה 100210) -

... חיים כשתתארח אצלי על הגג ארשה לך להפוך לילד קטן. אותו ילד טוב שהתגלגל על השטיח וצעק באמצע הלילה לירושלים כולה אש אש... ויבואו כל תושבי ירושלים ויחפשו את האש... (חשוב מאד) פעם כשהאדם המבוגר הזה היה ילד בערה האש בתוכו... אבל הנה התבגר ומשום כך התעייף הוא חיפש "כרית" "אחות" "אם", "היי טובה אליי" הוא מבקש, הוא המסוגל להצית עולמות... הוא המסוגל להוציא רשפים מעיני כולכם (בני ירושלים) לכו לישון בשקט... עכשיו הוא רק משתובב ומשחק הוא מחקה את הילד הקטן והמקסים ההוא שפעם טיפס על הגג כדי להעיר את כל העיר ולצעוק אש... לכו לישון תושבי ירושלים... גם אני הולכת איתכם אולי אולי מי יודע אולי תבוא המוזה שלו, נזעמים פניה, מפחידים תלתליה, ואין עדיין אש ואין עדיין שריפה... "

היא מתכוננת לעלות לירושלים. בעוד שלושה ימים היא יוצאת לירושלים. כל מי שקורא קריאה מאד חטופה במגילת האש מבין שיש בקטע הזה על האש על הגג דיבור ישיר עם מגילת האש... היא מתעתדת להיכנס לתוך הפריים הפנימי של מגילת האש... לתוך ירושלים הבוערת... עולה על הגג ורואה משם את בית המקדש נשרף, אל האל שורף את מקדשו...

היא בת למשפחה אריסטוקרטית שעתידה לסבול קשה מאד מהמהפכה שמתחילה עכשיו... משהו כמו דוקטור ז'יוואגו (בוריס פסטרנק הוא בנו של ליאוניד פסטרנק)...

אתה מתכוון לבוא לג'נבה זה טוב... החיים שם שוקקים מבחינה אסטטית... ילד מסכן ומפוחד... זה שלוש שנים אתה נלחם בשגרת היומיום ואינך מסוגל להיחלץ ממנה. זה אחד מהתעודות הפמיניסטיות המדהימות שיש בידינו מתחילת המאה העשרים. אני נאבקת בשגרה...

אני רוצה לחיות חיי אומן חופשי – לא בז'נבה של 1908 אלא בירושלים של 1908... ואתה? – מתי תתנתק מהשגרה שלך? הרי אתה טובע בה (שוב דיבור עם מגילת האש)...

היא מסוגלת ממש לפגוע לנו באייקון... בבטן הרכה של החיים נחמן שלנו.... המסמך הזה הוא מדהים... אין סיכוי שיקראו רחוב על שמה בארץ. הסוף שלה מאד מזכיר את רחל. היא נמצאת בארץ כעשר שנים ובסופם היא מתה משחפת. (חיים נחמן יגיע לארץ כמה שנים אחרי מותה... גם הוא יהיה כאן סך הכל כעשר שנים. שניהם ייקברו כאן בארץ בתל-אביב בטרומפלדור , קרובים אחד אצל השני...

היא נאלצת לעזוב את ירושלים כי סוגרים את הגימנסיה העברית בירושלים והיא נאלצת להעביר את לנה ואת עצמה ללמוד בגמנסיה הרצליה בתל אביב... היא נאלצת לעזוב את ירושלים. את בית המקדש. את הגג שממנו היא מציירת את ירושלים הבוערת. השוקעת בשקיעה... היא האל הרושם את השריפה הניצתת בנשמתה/נשמתו. מגילת האש היא פירומניה של אלוהים... אלוהים כמו נירון נמצא על הגג... ורושם את העיר הנשרפת... היא בתוך השריפה... היא חיה את השריפה...

בירושלים יש אור שאין באף מקום אחר בעולם – כך אומרת הציירת הרושמת את האש של ירושלים את הבעירה שלה הציירת שנפשה נשרפה... היא רואה את הזריחות והשקיעות של ירושלים מהגג שלה... ירושלים הבוערת... האור שאין כמוהו בעולם... כל הזמן אלוהים על הגג כמו נירון שורף את ירושלים וחיים נחמן צועק אש אש אש ... היא רואה את הבעירה של ירושלים בפנורמה של שלוש מאות וששים מעלות ברחוב אתיופיה 5... סצנת הפתיחה של מגילת האש... היא רואה את הבעירה של ירושלים דרך הזריחות והשקיעות פנורמה של שלוש מאות ששים מעלות ושומעת מלמטה עובירים ושבים שרים את הכניסיני תחת כנפך...

היא נכנסת לגמרי לתוך השריפה הירושלמית הזאת... לתוך הלבה הרותחת של מגילת האש...



(ב) כּוֹכָבִים נִתְּזוּ מִן-הַשָֹּמַיִם הַקְּלוּיִים וַיִּתְּכוּ רְשָׁפִים רְשָׁפִים אַרְצָה.


כּוֹכָבִים נִתְּזוּ מִן-הַשָֹּמַיִם הַקְּלוּיִים וַיִּתְּכוּ רְשָׁפִים רְשָׁפִים אַרְצָה - יש כאן ממש תיאור של המפץ הגדול שעמו מתחילה הבריאה. חיים נחמן מתחיל את המופע הזה בהתפוצצות שמימית קוסמית, אל זועם משליך ארצה את כל כוכבי הנפץ שלו, ומנגנוני ההשהיה המתוחכמים של כוכבי הנפץ הללו גורמים להם להתפוצץ כל הלילה ולהחריב את העולם הישן. תוך כדי הצגת האש הזאת שואג אלהים בשתיקה רועמת את כל ההמנונים המחריבים עד היסוד את כל העולמות הישנים, (אלהים אוהב מאד להחריב עולמות שלא מוצאים חן בעיניו. הוא תמיד יכול לברוא לעצמו עולמות חדשים). בסופו של דבר הוא ישקע בתהומות הדכאון ויאבד את שרידי שפיותו. אחרי השקט הרועם שבקצה ליל הבדולח הזה יופיעו מלאך גואל ואילת שחר וינסו לטעת חיים בכוכבים הכבויים. כך יתחיל לו חזיון תחיית הכוכבים. הולך להיות כאן מופע גרנדיוזי ביותר – הרבה יותר מכוכב נולד. המגילה הזאת מספרת את ספורם של הרבה כוכבים נולדים... כל הנפשות שיפעלו במגילה הזאת יקומו לתחיה מתוך אפר הכוכבים הקלויים. העלמה תתואר ככוכב העלם יתואר ככוכב נדח והעלמה תתואר כ"סטאר" מהמם, וכל מאתים העלמות הזוהרות להפליא והזמניות להחריד לא תהיינה אלא מַחֲרֹזֶת אֲרֻכָּה שֶׁל-עֵינַיִם נִפְקָחוֹת פִּתְאֹם נִצְנְצוּ רֶגַע כַּכּוֹכָבִים וַיִּכְבּוּ... אחרי הכל גם כל המיליארדים שמתרוצצים ברגע זה בכל פינה על פני האדמה אינם אלא מחרוזת ארוכה של עינים נפקחות פתאום נצנצו רגע ככוכבים ויכבו... מהו כל המֶשֶך המגוחך של התוחלת המיוחלת הזאת לעומת הנצח של ליל המפץ הגדול שבו מחרוזת ארוכה של כוכבים מתפוצצים נצנצו כל הלילה ויכבו... וגם המֶשֶך הנצחי של ליל הכוכבים המתפוצצים הזה אינו אלא מחרוזת רגעית ביחס לפיצוץ הענק שקדם לו...

צריך להרחיב את הדבור על הקשר בין רעיון הכלים השבורים של הקבלה לבין כל הריקושטים הללו של הכוכבים הניתזים מן השמים... לפתח את הקשר בין המפץ הגדול ושבירת הכלים – שתי תיאוריות מיתיות בתוך ים בוער של מיתוסים מכוננים המספרים את ספור ראשית העולם ודרכי התהוותו... (מגילת האש כמפץ הגדול ושריפת המקדש כבריאת העולם, כהתחלה של כל הדברים מבראשית...)


כּוֹכָבִים נִתְּזוּ מִן-הַשָֹּמַיִם הַקְּלוּיִים - מִמָּרוֹם שָׁלַח אֵשׁ בְּעַצְמֹתַי וַיִּרְדֶּנָּה פָּרַשׂ רֶשֶׁת לְרַגְלַי הֱשִׁיבַנִי אָחוֹר נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה כָּל הַיּוֹם דָּוָה (איכה א יג)

כל רעיה בגדו בה. זה מיכאל וגבריאל שהיו מלמדים עליה זכות, אמר להם הקדוש ברוך הוא מי חביב עליכם? אמרו לו ישראל. ואחר ישראל מי חביב עליכם?,אמרו לו בית המקדש. אמר להם נשבע אני בשמי הגדול שאתם בעצמכם מציתים בי /בו/ את האור, מיד נטלו מיכאל וגבריאל שני לפידי אש והציתו אש בהיכל ה', והיה המקדש קורא קינה על עצמו, שנאמר ממרום שלח אש בעצמותי וירדנה (מדרש זוטא איכה – פרשה א... ספר האגדה כרך א פרק ז (חורבן בית ראשון) אגדה ב עמ' קו)


כּוֹכָבִים נִתְּזוּ מִן-הַשָֹּמַיִם הַקְּלוּיִים - מבנה הקפלה הסיסטינית ניצב במקום בו עמדה לפני כן "הקפלה הגדולה" (באיטלקית: Cappella Maggiore). מבנה זה שימש כמקום ההתכנסות של ראשי הממסד האפיפיורי ופגישותיהם נקראו "קפלת האפיפיור" (Capella Papalis). לצידה של "הקפלה הגדולה" פעלה גם קפלה קטנה יותר - "קפלת ניקולאס" (Chapel of Pope Nicholas V), שנקראה על שמו של ניקולאס החמישי ושימשה בתפקיד דומה. בזמן כהונתו של האפיפיור סיקסטוס הרביעי. עמדה הקפלה בסכנת התמוטטות וקירותיה היו עקומים והוחלט לבנותה מחדש. באצ'ו פונטלי (Baccio Pontelli), אדריכל הקפלה החדשה, תכנן את המבנה על פי המידות והפרופורציות של בית המקדש הראשון שבנה שלמה המלך בירושלים כפי שהן כתובות בתנ"ך. בנייתה של הקפלה, באורך של 40.5 מטר, ברוחב של 13.2 מטר ובגובה של 20.7 מטר, החלה בשנת 1477 נמשכה עד שנת 1480. לאחר סיום הבניה שלח לורנצו דה מדיצ'י קבוצה של ציירים בראשות פייטרו פרוג'ינו (Pietro Perugino) כדי שיעטרו את קירות המבנה.... כיפת המבנה עוטרה במוטיב של שמיים הצבועים בפיגמנט אולטראמרין. השמיים מולאו בדגם מעגלי של כוכבים המצוירים בזהב. (ערך הקאפלה הסיסטינית, בתוך ויקיפדיה)

א"ר חנינא חלונות היו לבית המקדש ומהם היתה אורה יוצא לעולם שנאמר (מלכים א ו) ויעש לבית חלוני שקופים אטומים שקופות אטומות היו מקטינות מבפנים ומרחיבות מבחוץ כדי להוציא אורה לעולם א"ר לוי משל למלך שבנה לו טרקלין ועשה חלונותיו מקטינות מבחוץ ומרחיבות מבפנים כדי להכניס אורה לתוכה אבל חלונות של בית המקדש לא היו כן אלא מקטינות מבפנים ומרחיבות מבחוץ כדי להוציא אורה גדולה, ר' שמעון בן יהוצדק שאל לר' שמואל בר נחמן בשביל ששמעתי עליך שאתה בעל אגדה מהיכן אורה יצא לעולם אמר לו נתעטף הקב"ה כשלמה והבהיק כל העולם כולו מזיו הדרו אמר לו בלחישה אמר לו מקרא מלא הוא שנאמר (תהלים קד) עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה ואת אומר לי בלחישה אמר כשם שאמרוה בלחישה כך אמרתי לך בלחישה א"ר ברכיה אלולי שדרשה ר' יצחק ברבים לא היה אפשר לאומרה וקמי מן כן מה הוון אומרין א"ר ברכיה בשם ר' יצחק ממקום בית המקדש משם אורה יוצאת לעולם הה"ד (יחזקאל מג) והנה כבוד אלהי ישראל בא מדרך הקדים וקולו כקול מים רבים והארץ האירה מכבודו ואין כבודו אלא בית המקדש כמה דאת אמר (ירמיה יז) כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו. (ויקרא רבה פרשה לא סימן ז)




(ג) הֲבָעַט בְּכִסְאוֹ אֱלֹהִים וַיְּנַפֵּץ לִרְסִיסִים כִּתְרוֹ?


הֲבָעַט בְּכִסְאוֹ אֱלֹהִים - אֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ אֲדֹנָי אֶת בַּת צִיּוֹן הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא זָכַר הֲדֹם רַגְלָיו בְּיוֹם אַפּוֹ: (איכה ב א)

מה עשה (חנמאל דוד ירמיהו)? - השביע את שר העולם בשם, והגביה את ירושלים ותלאה באויר, עד שבעט בה הקדוש ברוך הוא מן השמים ונפלה, הדא הוא דכתיב השליך משמים ארץ וגו' (מדרש זוטא איכה – פרשה א... ספר האגדה כרך א פרק ז (חורבן בית ראשון) אגדה ב עמ' קו)


אֱלֹהִים - "אלהים" הוא שמו של אל האלים ב"מגילת האש". הוא ה"זאוס" של המיתולוגיה החיים-נחמנית. ההרים, למשל, הם אלים הסרים למרותו, ומשום כך "תְּהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל-הֶהָרִים" שמו העיקרי של אל האלים במיתולוגיה המקראית הוא "יהוה". חיים נחמן נזהר שלא לקרוא לו בשם זה. למרות זאת, במהלך מגילת האש יקרא חיים-נחמן לאל האלים בשמו יותר פעמים מבכל יצירה שירית אחרת שלו. במהלך המגילה הוא יקרא לו בשם "אלהים" בשם "יי" ובשם "צבאות"...


(ד) וְקִרְעֵי עֲנָנִים מְאָדָּמִים, טְעוּנֵי דָם וָאֵשׁ, תָּעוּ בְּמֶרְחֲבֵי הַלָּיְלָה. (ה) וַיְּתַנּוּ בֵין הֶהָרִים הָרְחוֹקִים אֶת-זַעַם אֵל נְקָמוֹת, וַחֲמָתוֹ בֵּין צוּרֵי הַמִּדְבָּר הִגִּידוּ.


וְקִרְעֵי עֲנָנִים מְאָדָּמִים, טְעוּנֵי דָם וָאֵשׁ תָּעוּ בְּמֶרְחֲבֵי הַלָּיְלָה - וְנָתַתִּי מוֹפְתִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ דָּם וָאֵשׁ וְתִימֲרוֹת עָשָׁן: הַשֶּׁמֶשׁ יֵהָפֵךְ לְחֹשֶׁךְ וְהַיָּרֵחַ לְדָם לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יהוה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא (יואל ג ג-ד)

הצירוף "דם ואש" טבוע בזכרון הקולקטיבי שלנו בהקשר להכרזה הדרמטית "דם ואש ותמרות עשן" החוזרת על עצמה בכל ליל סדר. במקור הוא לקוח מתוך תיאורו של יואל את הלילה האיום שיבוא לפני בוא יום השמ הגדול והנורא - בלילה ההוא יתן השמ מופתים בשמים ובארץ, והמופתים הללו יהיו בדמות של דם ואש ותמרות עשן. במדרש ההגדה של פסח עושים חיבור מעניין ביותר בין המופתים המדממים של שני לילות האש המיתולוגיים הללו:

ויּוֹצִאֵנוּ יהוה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדוֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים:

וַיּוֹצִאֵנוּ יהוה מִמִּצְרַיִם - לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ וְלֹא עַל יְדֵי שָׂרָף וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ. אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ... בְּיָד חֲזָקָה - זוֹ הַדֶּבֶר. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, הִנֵּה יַד יהוה הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בַּסּוּסִים בַּחֲמוֹרִים בַּגְּמַלִּים בַּבָּקָר וּבַצֹּאן דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד: וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה - זוֹ הַחֶרֶב. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ נְטוּיָה עַל יְרוּשָׁלָיִם: וּבְמוֹרָא גָּדוֹל - זוֹ גִּלּוּי שְׁכִינָה. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבֹא לָקַחַת לוֹ גּוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסּוֹת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדוֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם יְלְעֵינֶיךָ: וּבְאֹתוֹת - זֶה הַמַּטֶּה. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדֶךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בּוֹ אֶת הָאֹתֹת: וּבְמוֹפְתִים - זֶה הַדָּם. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר. וְנָתַתִּי מוֹפְתִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ" - עד כאן המדרש שכל הסבים והסבתות שלנו היו מדקלמים בכל ליל סדר מילה במילה, וגם רבים מאתנו ממשיכים לעשות כך. מדרש זה, כפי שרבים מאתנו זוכרים מהווה "קטע חימום" לקראת הקטע הבלתי נשכח שיופיע מיד אחריו. כבר באמירת "וּבְמוֹפְתִים - זֶה הַדָּם. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר. וְנָתַתִּי מוֹפְתִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ", ממתין כל אחד מן המסובים בדריכות לצד כוס יין אדום ומלא, ואז, בהינתן האות, מגביהים כולם את קולם ומכריזים בחגיגיות: דָּם, וָאֵשׁ, וְתִמְרוֹת עָשָׁן, ותוך כדי כך טובל כל אחד את אצבעו ביין, וכמו כהן בבית המקדש הוא מזה באצבעו מן הדם מן האש מן היין ומתמרות העשן. וכך, על ידי הזאה פולחנית כל כך, אנחנו מזכירים לעצמנו בכל שנה ושנה הן את ליל הדם והאש של יציאת מצרים (כולנו היינו שם) והן את ליל הדם והאש הבא עלינו לטובה, שהוא, כידוע, חלק בלתי נפרד מיום השמ הקרב (ריש צרויה) שהוא לא יום ולא לילה...

אבל ליל ה"דם ואש ותמרות עשן" שח"ן מדבר עליו הוא לא אף אחד משני הלילות המיתולוגיים הללו שמתוך תהום הנשיה שלהם מושה כל אחד ואחד את עצמו בליל הסדר האישי שלו – ליל הדם והאש של "מגילת האש" הוא לילה מיתולוגי אחר – ליל החורבן (שגם אותו, כך יסתבר, שומר כל אחד ואחד מאתנו בזכרון הקולקטיבי שלו). וכבר אמרנו ועוד נשוב ונאמר שהדיבור על חורבן במונחים של גאולה (ולהיפך) הוא חלק בלתי נפרד מעקרון המדרש המהפך של ח"ן שהופך בתורה והופך בה עד שבכל דבר הוא רואה את היפוכו...

[1] היכן ממוקמים ההרים הרחוקים הללו ובאיזה מִדְבַּר מְדָבֵּר הכתוב? ובכלל, מהו המרחב הגיאוגרפי של המגילה (על פי פשט הספור) ובאלו אזורים וארצות מתחוללת עלילתה? הנה סקירה כללית: הפרק הזה (הראשון) ושני הפרקים הבאים מתחוללים בירושלים הנשרפת כליל על ידי אלהים. במהלך הפרק השלישי מציל מלאך צעיר אוּד אלוהי, דואה במהירות כדי לגנוז את האוד אי שם באי שומם, ושב בדאיה לירושלים השרופה. הפרק הרביעי מתחיל בירושלים – האויב מוליך באוניות מאתים עלמים ומאתים עלמות, מפשיטם עירומים, ופורק אותם באותו אי שומם שבו גנוז האוד המוצל. במהלך הפרקים הרביעי והחמישי משוטטים ארבע מאות העלמים והעלמות באי השומם בחוסר כל. כעבור שלושה ימים ושלושה לילות הם קופצים למוות אל נהר האבדון השחור הזורם בלב האי השומם. גם הפרקים הששי והשביעי מתחוללים באי השומם ושני גבוריהם הם עלם ועלמה ניצולי טביעה. בסוף הפרק השביעי נעלמת העלמה באורח מסתורי והעלם קופץ אל נהר האבדון. הפסוק הראשון של הפרק השמיני מספר לנו ש"הַמַּיִם הֵקִיאוּ אֶת הָעֶלֶם אֶל-אֶרֶץ רְחוֹקָה מְאֹד, אֶל אֶרֶץ נֵכָר, הִיא אֶרֶץ הַגָּלוּת". בארץ הגלות הופך העלם לאיש חזון אגדי המשוטט בין אחיו הגולים עד סוף המגילה.

כל המקומות שבהם מתחוללת עלילת המגילה, למעט ירושלים והר הבית, אינם מזוהים. המגִלה לא מגָלה לנו היכן ממוקם האי השומם ומהי ארץ הגלות שאליה הגיע העלם. לדעתי מדובר כאן במחסור קריטי של מידע. הרושם הוא שאנו זקוקים ליותר פרטים כדי לקבל תמונה ראשונית של פשט. (להמשיך לנסח ... עקרוני... )

הפנים של המגילה מזרחה, וכל התנועה שלה בהמשך תהיה בכיוון מזרח. ההצעה שלי (כלומר החַלוֹן שאני פותח במסגרת חִלוּן המגילה) היא לראות את צורי המדבר המתוארים כאן כאת צורי מדבר יהודה, ואת ההרים הרחוקים כהרי מואב. זה הנוף הנשקף ממרומי הצפור של האל השורף השט בתוך ים הלהבה שמעל הר הבית...

ההרים הרחוקים המונחים כבר בתחילת המגילה בפסוק השלישי הם הארץ הרחוקה שאליה ייפלט העלם בסופו של דבר. הם מונחים כבר בתחילת המערכה הראשונה.


וְקִרְעֵי עֲנָנִים מְאָדָּמִים, טְעוּנֵי דָם וָאֵשׁ, תָּעוּ בְּמֶרְחֲבֵי הַלָּיְלָה. וַיְּתַנּוּ בֵין הֶהָרִים הָרְחוֹקִים אֶת-זַעַם אֵל נְקָמוֹת, וַחֲמָתוֹ בֵּין צוּרֵי הַמִּדְבָּר הִגִּידוּ... וַתְּהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל-הֶהָרִים הָרְחוֹקִים וְחִיל אָחַז אֶת-צוּרֵי הַמִּדְבָּר הַזּוֹעֲפִים - יש כאן מחול אֵלים אָלים ומדליק. אופרה קמאית לוהטת של אלים מבוהלים המתחלחלים ממחול האש המחריד שאלהים מחולל אותם על אפם ועל חמתם. האלים המחוללים ראשונה הם קרעי עננים מאדמים, טעוני דם ואש, הנמלטים באימה מזרחה, הרחק ככל האפשר ממוקד האש של האל המשתולל. רק מעטים מבין העננים המדממים הללו מצליחים לחצות את הירדן ולהרחיק נדוד עד הרי מואב הרחוקים, ושם, פצועים וקרועים, הם גילו להרים הרחוקים את כל האמת המרה אודות טירוף הזעם והנקם של האל המשתולל. למשמע הדברים האלו נפלה בבת אחת חתת אלהים על ההרים הרחוקים שהחלו לרקוד כאלים מבוהלים. רוב העננים הקרועים לא הצליחו לחצות את הירדן ונשברו, מפורקים ומרוסקים, בזרועותיהם החסונות של צורי מדבר יהודה. הצורים המחושלים השקיפו באימה על בית אלהים הנשרף במערב, והבינו בבת אחת כי אל זועם המסוגל לשרוף את ביתו בהתקף פירומניה מהווה איום יומיומי לקיומם של כל הצורים וכל האלים. מיד נפל פחד אלהים על צורי המדבר הקרובים ונאחז בחיל האוחז את הרי מואב הרחוקים שרקדו כאלים מבוהלים ומלמלו: "אל נקמות יי אל נקמות הופיע"... והמלמול התגלגל במורד ההרים הרחוקים ושב אל הצורים הגבורים שחוללו כאילות מבוהלות: "אל נקמות יי אל נקמות הופיע..." (להמשיך)


וַיְּתַנּוּ בֵין הֶהָרִים הָרְחוֹקִים אֶת זַעַם אֵל נְקָמוֹת, וַחֲמָתוֹ בֵּין צוּרֵי הַמִּדְבָּר הִגִּידוּ -

בניגוד למה שהתנבאו כל (רוב?) הנביאים זעמו של האל לא יצא על כל העולם אלא רק על עמו ורק על עצמו ועל היכלו, אבל קרעי העננים התועים הנושאים דם ואש מספרים את סיפור זעמו של האל לעולם שבחוץ. לא עליהם הוא שפך את חמתו ואת זעמו, הם היו רחוקים ממוקד הרעש הגדול. הם יתבשרו על השריפה ועל הצונמי דרך אותם קרעי עננים תועים הטעונים בדם ואש. הם יספרו בעולם את הסיפור על זעמו וחמתו של אל נקמות... הזעם היא הפעולה האלוהית השכיחה ביותר בתנ"ך (למעט פעולת הדיבור). העברית המקראית העשירה יודעת לצייד את הכעס האלוהי במילים נרדפות כשם ששפת האסקימוסים יודעת לספק מילים נרדפות לשלג. האל המקראי רוגז, קוצף, שוצף, כועס, זועם, רותח, חורה, מתמלא עברה, אש קודחת באפו... יש כמובן קשר בין ריבוי הסינונימים המקראיים לכעס האלוהי לבין ריבוי הסינונימים המקראיים הקשורים באש. צירופים מקראיים כמו חמתו בערה בו או כמו אש קדחה באפו הם מאד מוכרים. התנ"ך מלא בהם וח"ן עבר בין המדורות והשריפות וליקט מהם אודים של שירת זעם ואש... הנה חלק קטן ממופעי הזעם והכעס האלוהי – בכולם צפה ח"ן שוב ושוב, ורשם מהם את הצירופים המיוחדים במגילת האש.

אֵל קַנּוֹא וְנֹקֵם יהוה נֹקֵם יהוה וּבַעַל חֵמָה נֹקֵם יהוה לְצָרָיו וְנוֹטֵר הוּא לְאֹיְבָיו: יהוה אֶרֶךְ אַפַּיִם וּגְדָל כֹּחַ וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה יהוה בְּסוּפָה וּבִשְׂעָרָה דַּרְכּוֹ וְעָנָן אֲבַק רַגְלָיו: גּוֹעֵר בַּיָּם וַיַּבְּשֵׁהוּ וְכָל הַנְּהָרוֹת הֶחֱרִיב אֻמְלַל בָּשָׁן וְכַרְמֶל וּפֶרַח לְבָנוֹן אֻמְלָל: הָרִים רָעֲשׁוּ מִמֶּנּוּ וְהַגְּבָעוֹת הִתְמֹגָגוּ וַתִּשָּׂא הָאָרֶץ מִפָּנָיו וְתֵבֵל וְכָל יֹשְׁבֵי בָהּ: לִפְנֵי זַעְמוֹ מִי יַעֲמוֹד וּמִי יָקוּם בַּחֲרוֹן אַפּוֹ חֲמָתוֹ נִתְּכָה כָאֵשׁ וְהַצֻּרִים נִתְּצוּ מִמֶּנּוּ (נחום א ב-ו)

וָאֶשְׁפֹּךְ עֲלֵיהֶם זַעְמִי בְּאֵשׁ עֶבְרָתִי כִּלִּיתִים דַּרְכָּם בְּרֹאשָׁם נָתַתִּי נְאֻם אֲדֹנָי יהוה (יחזקאל לב לא)

וְאֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם (תהלים ז יב)

אֲשֶׁר שָׂם בְּמִצְרַיִם אֹתוֹתָיו וּמוֹפְתָיו בִּשְׂדֵה צֹעַן: וַיַּהֲפֹךְ לְדָם יְאֹרֵיהֶם וְנֹזְלֵיהֶם בַּל יִשְׁתָּיוּן: יְשַׁלַּח בָּהֶם עָרֹב וַיֹּאכְלֵם וּצְפַרְדֵּעַ וַתַּשְׁחִיתֵם: וַיִּתֵּן לֶחָסִיל יְבוּלָם וִיגִיעָם לָאַרְבֶּה: יַהֲרֹג בַּבָּרָד גַּפְנָם וְשִׁקְמוֹתָם בַּחֲנָמַל: וַיַּסְגֵּר לַבָּרָד בְּעִירָם וּמִקְנֵיהֶם לָרְשָׁפִים: יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים: יְפַלֵּס נָתִיב לְאַפּוֹ לֹא חָשַׂךְ מִמָּוֶת נַפְשָׁם וְחַיָּתָם לַדֶּבֶר הִסְגִּיר: וַיַּךְ כָּל בְּכוֹר בְּמִצְרָיִם רֵאשִׁית אוֹנִים בְּאָהֳלֵי חָם (תהלים עח מג-נא)

גם כאן אנחנו רואים שוב איך הצירוף של מופתים וזעם מופיע בהקשר של הלילה הגדול של נס מצרים ואיך המלים הללו תתהפכנה כאן במדרשו של ח"ן


וְהָיָה עַל כָּל הַר גָּבֹהַּ וְעַל כָּל גִּבְעָה נִשָּׂאָה פְּלָגִים יִבְלֵי מָיִם בְּיוֹם הֶרֶג רָב בִּנְפֹל מִגְדָּלִים: וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים בְּיוֹם חֲבֹשׁ יהוה אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא: הִנֵּה שֵׁם יהוה בָּא מִמֶּרְחָק בֹּעֵר אַפּוֹ וְכֹבֶד מַשָּׂאָה שְׂפָתָיו מָלְאוּ זַעַם וּלְשׁוֹנוֹ כְּאֵשׁ אֹכָלֶת: וְרוּחוֹ כְּנַחַל שׁוֹטֵף עַד צַוָּאר יֶחֱצֶה לַהֲנָפָה גוֹיִם בְּנָפַת שָׁוְא וְרֶסֶן מַתְעֶה עַל לְחָיֵי עַמִּים: הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג וְשִׂמְחַת לֵבָב כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל לָבוֹא בְהַר יהוה אֶל צוּר יִשְׂרָאֵל: וְהִשְׁמִיעַ יהוה אֶת הוֹד קוֹלוֹ וְנַחַת זְרוֹעוֹ יַרְאֶה בְּזַעַף אַף וְלַהַב אֵשׁ אוֹכֵלָה נֶפֶץ וָזֶרֶם וְאֶבֶן בָּרָד: כִּי מִקּוֹל יהוה יֵחַת אַשּׁוּר בַּשֵּׁבֶט יַכֶּה: וְהָיָה כֹּל מַעֲבַר מַטֵּה מוּסָדָה אֲשֶׁר יָנִיחַ יהוה עָלָיו בְּתֻפִּים וּבְכִנֹּרוֹת וּבְמִלְחֲמוֹת תְּנוּפָה נִלְחַם בָּם: כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תָּפְתֶּה גַּם הִיא לַמֶּלֶךְ הוּכָן הֶעְמִיק הִרְחִב מְדֻרָתָהּ אֵשׁ וְעֵצִים הַרְבֵּה נִשְׁמַת יהוה כְּנַחַל גָּפְרִית בֹּעֲרָה בָּהּ (ישעיה ל כה-לג)

הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ: טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי מַיִם וְשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָתְנִי: יָגַעְתִּי בְקָרְאִי נִחַר גְּרוֹנִי כָּלוּ עֵינַי מְיַחֵל לֵאלֹהָי... הַצִּילֵנִי מִטִּיט וְאַל אֶטְבָּעָה אִנָּצְלָה מִשֹּׂנְאַי וּמִמַּעֲמַקֵּי מָיִם: אַל תִּשְׁטְפֵנִי שִׁבֹּלֶת מַיִם וְאַל תִּבְלָעֵנִי מְצוּלָה וְאַל תֶּאְטַר עָלַי בְּאֵר פִּיהָ: עֲנֵנִי יהוה כִּי טוֹב חַסְדֶּךָ כְּרֹב רַחֲמֶיךָ פְּנֵה אֵלָי: וְאַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מֵעַבְדֶּךָ כִּי צַר לִי מַהֵר עֲנֵנִי... תֶּחְשַׁכְנָה עֵינֵיהֶם מֵרְאוֹת וּמָתְנֵיהֶם תָּמִיד הַמְעַד: שְׁפָךְ עֲלֵיהֶם זַעְמֶךָ וַחֲרוֹן אַפְּךָ יַשִּׂיגֵם: (תהלים סט ב-כה)

ח"ן ממשיך להפוך את הכל במדרש הסרקסטי שלו. הוא מראה דרך הקישורים לליל הסדר שבעצם הלילה שלפני בוא יום השמ הגדול והנורא איננו הלילה שבו שופך השמ את חמתו על הגויים אשר לא ידעוך אלא על בני ישראל ובנותיה (מאתיים העלמים והעלמות שבמקום שיצאו ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה הם הולכים מושפלים במדבר, ובמקום שיראו איך טובעים המצרים הם טובעים בעצמם.). ולא רק על בני ישראל הוא שופך חמתו אלא עליו עצמו... הוא שורף את היכלו והוא בעצם לא שולט יותר בחמתו ובועט בכסאו ומנפץ לרסיסים את כתרו וקורע את גלימת מלכותו (הפרפור-יה שלו). אלמלא הדבר כתוב אי אפשר היה לאומרו, אבל ח"ן כותב כאן בפירוש שהשמ מאבד שליטה על עצמו, או בשפה עממית יותר הוא משתגע. הרי אחרי הכל בחלקים גדולים מתוך התנך הוא מאיים שיאבד שליטה. חיים נחמן מתאר את זה כאן. הוא מתכוון אולי לאירועים טריים שחווה בכתיבת המגילה (יש כאן הרבה מאד קישורים מילוליים ומדרשיים לתיאורי הפוגרום של בעיר ההריגה... מצמרר לחשוב מה היה כותב לו היה חי במלחמת העולם השניה?... ) אבל הוא ממנף את כל התיאורים הללו מבעד לאירוע המכונן של חורבן בית שני ושריפתו ושל אגדות החורבן המופיעות בספרות חז"ל. אין כאן שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך אלא שפוך חמתך על ישראל


(ו) הֲקָרַע אֱלֹהִים אֶת-הַפָּרְפּוּרִיָּה וַיִּזֶר קְרָעֶיהָ לָרוּחַ?


הֲקָרַע אֱלֹהִים אֶת-הַפָּרְפּוּרִיָּה וַיִּזֶר קְרָעֶיהָ לָרוּחַ? - פרפוריה הוא עיבוד מכוון(!) של ח"ן למלה היוונית (פרסית?) שמופיעה במדרשים בצורות שונות פירפיריה, פירפרין, פורפירה, פורפריה ועוד. העיבוד המכוון הזה, כפי שאראה בהמשך, רומז לשילוב פרפור-יה, כלומר פרפורו של יה. כך מתחת לפני השטח. מעל לפני השטח הכוונה כאן בפרפוריה לגלימה מלכותית שהיא חלק מאביזרי מלכות כגון כתר, שרביט, כסא המלך ועוד. בקריאה ראשונה ברור שח"ן עושה שימוש במדרש על הפסוק מאיכה "בצע יהוה (השמ) אמרתו – בצע מלשון קרע (בזע) ואמרתו מלשון בגד, אמרה. וזאת כמובן להרחיק מהפשט שעל פיו בעצם החורבן והגלות בצע השמ אמרתו אשר זמם לעשות... ח"ן ממשיך כאן בשאלה ריטורית שלישית בפתיחת המגילה – הבעט בכסאו אלהים? הניפץ לרסיסים כתרו? הקרע אלהים את שלמת (גלימת) המלכות שלו?

בר קפרא פתח ויקרא י"י אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק (ישעיה כב: יב). א' הקב"ה למלאכי השרת, מלך בשר ודם אבל מה הוא עושה, אמרו לו תולה שק על פתחו, א' להן אף אני עושה כן, אלביש שמים קדרות וג' (ישעיה נ: ג). ועוד שאל להם מלך בשר ודם אבל מה הוא עושה, אמרו לו מכבה את הפנסים, אמ' להם אף אני עושה כן, שמש וירח קדרו וג' (יואל ד: טו). ועוד שאל להם מלך בשר ודם אבל מה הוא עושה, אמרו מהלך יחף, א' להם אף אני עושה כן, י"י בסופה ובסערה דרכו וענן וג' (נחום א: ג). ועוד שאל להן מלך בשר ודם אבל מה הוא עושה, אמרו לו יושב ודומם, א' להן אף אני עושה כן, ישב בדד וידום כי נטל עליו (איכה ג: כח). ועוד שאל להן, מלך בשר בדם אבל מה הוא עושה, אמרו לו מכפה את המיטות, אמ' להם אף אני עושה כן, חזה הות עד די כרסוון רמיו (דניאל ז: ט). ועוד שאל להם, מלך בשר ודם אבל מה הוא עושה, אמרו לו מבזע פירפרין שלו, אמ' להם אף אני עושה כן, עשה י"י אשר זמם בצע אמרתו (איכה ב: יז). מה הוא בצע אמרתו, ר' יעקב דכפר חנן א' מבזע פירפיריה. ועוד שאל להם מלך בשר ודם אבל מה הוא עושה, אמרו לו יושב ומקונן, אמ' להם אף אני עושה כן, איכה ישבה בדד (שם /איכה/ א: א). (פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא טו - איכה ד"ה [ג] בר קפרא)

עָשָׂה יהוה אֲשֶׁר זָמָם בִּצַּע אֶמְרָתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה מִימֵי קֶדֶם הָרַס וְלֹא חָמָל וַיְשַׂמַּח עָלַיִךְ אוֹיֵב הֵרִים קֶרֶן צָרָיִךְ (איכה ב יז) בצע אמרתו - אמר הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת מלך בשר ודם כשהוא מתאבל על מת מהו עושה אמרו ליה, קורע שיראין שלו, אמר להו כך אני עושה, הדא הוא דכתיב בצע אמרתו [מ"ר פרשה א' פסוק א'] (פירוש התורה תמימה)

א"ר אהבה בר זעירא כתיב (איכה ב) עשה ה' אשר זמם כמה שכתוב בתורתו (ויקרא כו) ויספתי ליסרה כן עשה ח"ו אלא בצע אמרתו, מה בצע אמרתו פשרה פשר, ר' יעקב דכפר הנין אמר בזע פורפירה, (ויקרא רבה (וילנא) פרשה ו ד"ה ה ר' פנחס)

ועוד כתב רבינו מאיר ז"ל אבל ציצית נהגו קדמונינו בכל ארץ אשכנז שלא להתעטף בציצית בתשעה באב ואסמכוה אקרא דכתיב (איכה ב) בצע אמרתו ואמרינן במדרש איכה בזע פורפרין דידיה. ואין מזה שום ראיה. ויש שאינם רוצים לשנות המנהג וגם אינם רוצים להיות בלא ציצית ומתעטפין בטלית קטן תחת בגדיהם. גם נהגו שלא להדליק נרות בבית הכנסת בתשעה באב כי אם נר אחד לקרות לאורו איכה וקינות. ונראה זה מנהג כשר כדאמר באיכה רבתי שאמר הקב"ה למלאכי השרת בשעת חורבן הבית מלך בשר ודם כשהוא אבל מהו עושה אמרו לו מכבה את הפנסים שלו אמר להן אף אני אעשה כן שנאמר שמש וירח קדרו. (רא"ש מסכת תענית פרק ד סימן ז).

גם אסתר המלכה לבשה את גלימת המלכות הנקראת פרפוריה. כך כתוב במדרש שוחר טוב (מדרש תהלים) על הפרפוריה של אסתר. המדרש הזה הוא חלק מהמדרש על פרק כב בתהלים שהוא פרק אילת השחר, שגם היא כמובן הולכת להיות סמל מכונן וטעון ביותר בתוך מגילת האש -

אין אתה מוצא ימים קשין שהיו ישראל באפילה, ויושבין בחשך ובצרה, כאותן הימים שהיו בימי המן, שאמר לאחשורוש ישנו עם אחד מפוזר ומפורד (אסתר ג ח), כיון שידעה אסתר התחילה לומר למרדכי, לך כנוס את כל היהודים (שם /אסתר/ ד טז), וכשאמרה ובכן אבוא אל המלך (שם שם /אסתר ד'/), התחילו בני פלטרין אומרים עכשיו הוא כועס עליה, ונגזר עליה מיתה, והיה כל אחד ואחד אומר אני אטול את בגדיה, וזה אומר אני אטול תכשיטיה, [וזה אומר אני אטול את קדשיה, וזה אומר אני אטול את פורפריה שלה של מלכות, שנאמר יחלקו בגדי להם ועל לבושי יפילו גורל (תהלים כב יט), וכיון שהיתה צופה ורואה כן], היתה מתפללת ואומרת ואתה ה' אל תרחק אילותי לעזרתי חושה (שם שם /תהלים כ"ב/ כ), כיון שראה דוד ברוח הקדש באיזה לשון עתידה להיות קוראה להקב"ה אילותי, סידר עליה זה המזמור למנצח על אילת השחר. (מדרש תהלים (בובר) מזמור כב ד"ה [ז] דבר אחר).

ועכשיו לעניין הפרפוריה שמרמז לפרפור יה. המילה "פרפור" מופיעה רק פעם אחת בכל ספרות חז"ל, והפעם היחידה הזאת נמצאת לא פחות מאשר בפתיחתא של איכה רבה הקשורה כל כך לתיאורים רבים המופיעים במגילת האש -

רבי חנינא פתח. מבליגיתי עלי יגון עלי לבי דוי (ירמי' ח יח). מהו מבליגיתי, מבלי הוגין בתורה לקיים מצות ומעשים טובים, עשיתי ביתי גיתי ואעפ"כ עלי לבי דוי, על בית המקדש, הה"ד על זה היה דוה לבנו וגו' (איכה ה יז). הנה קול שועת בת עמי מארץ מרחקים (ירמי' שם /ח'/ יט). א"ר יוחנן דבור זה משמש שלשה לשונות, זעקה שועה נאקה. זעקה, דכתיב ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם (שמות ב כג). שועה, דכתיב קול שועת בת עמי (ירמי' שם /ח'/). נאקה, דכתיב וישמע אלהים את נאקתם (שמות ב כד). ר' הונא רבה דצפורין אמר לשון פרפור הוא, הה"ד ונאק נאקות חלל לפניו (יחזקאל ל כד), וכתיב ונפש חללים תשוע (איוב כד יב). הה' אין בציון אם מלכה אין בה (ירמי' שם /ח'/). אילו היה שם לא היו גולים, וכיון שחטאו גלו, וכיון שגלו התחיל ירמי' מקונן עליהם איכה ישבה בדד. ( איכה רבה (בובר) פתיחתא לב).

על מרכזיותם של המלים "פרפור" ו"חלל" במגילת האש יעידו הציטוטים הבאים מתוך המגילה – א. וְאוּלָם מִקֵּץ רֶגַע הִתְעוֹרֵר וַיִּפְקַח אֶת-עֵינָיו, וְהֵן חֹלְמוֹת וַעֲמֻקּוֹת מְאֹד, וְנֶפֶשׁ אֲנוּשָׁה פְּצוּעַת אַהֲבָה וְזָבַת דָּם פִּרְפְּרָה בְּמַעֲמַקֵּיהֶן. ב. וְיֵשׁ אֲשֶׁר-יָקוּם הַזָּקֵן בַּלָּיְלָה וְהֵעִיר שַׁחַר, וְעָמַד עַל-יַד אֶשְׁנַבּוֹ הַפָּתוּחַ מוּל הַמִּזְרָח, עֵינָיו תְּלוּיוֹת לַמָּרוֹם וּשְׂפָתָיו עִם-כֹּכְבֵי בֹקֶר יְרַנְּנוּ תְּפִלַּת קֹדֶשׁ לְאֵל חַיָּיו, וַאֲנִי בָּעֵת הַהִיא שׁוֹכֵב כְּנֶגְדּוֹ עַל-מִטָּתִי בַּעֲלָטָה. כֻּלִי בוֹעֵר בְּאֵשׁ אַהֲבָה וּמִתְהַפֵּךְ בְּצִירֵי מַאֲוַיִּים נַעֲלָמִים, וְנַפְשִׁי תָחִיל, תְּפַרְפֵּר, כִּטְלֵה חָלָב בֵּין שִׁנֵּי כְּפִיר רָעֵב, וְעֵינִי בוֹכִיָּה וְשִׁנַּי נוֹשְׁכוֹת וּשְׂפָתַי לוֹחֲשׁוֹת בְּרַעַד חֵשֶׁק תְּפִלַּת חַטָּאת לְאֵל חַיַּי אָנִי... ג. וְהִנֵּה נוֹתַרְתִּי עוֹד הַפַּעַם לְבַדִּי בְּאֶרֶץ מִדְבָּר, וַאֲבִיבִי הֶעָשׁוּק הָפַךְ לָלֶכֶת מֵעִמִּי סַר וְזָעֵף, בְּלֹא נְשִׁיקָה וּבְלֹא בִרְכַּת פִּטּוּרִים, וַאֲנִי עוֹדֶנִּי רוֹדֵף וְכָרוּךְ אַחֲרָיו כְּיֶלֶד, לוֹפֵת וְנוֹשֵׁק אֶת-רַגְלָיו, וְתוֹפֵשׂ בִּקְצֵה בִגְדוֹ (הפרפוריה) , וּמְפַרְפֵּר וְשׁוֹאֵג: "אַל תַּעַזְבֵנִי!" ד. וְאוּלָם רָאֹה רָאָה אִישׁ הַחִידוֹת לִלְבָבָם, וַיָּבֹא בְנַפְשָׁם כִּמְבוֹאֵי עִיר מְבֻקָעָה, וּמָצָא שָׁם אֶת כָּל-נִגְעֵיהֶם הַנַּעֲלָמִים, וּפִרְפֵּר עִם-לִבָּם בְּכָל אֲשֶׁר יְפַרְפֵּר, וְהִתְעַנָּה שִׁבְעָתַיִם בְּכָל-עֱנוּתָם. – בכל התיאורים הללו (המופיעים בחלק הוידוי של המגילה) מדובר על פרפורי נפש ו/או על פרפורי לב של העלם המתוודה. בחלק השני של המגילה (סיפור אובדנם של מאתיים העלמים ומאתיים העלמות) אנו מקבלים את הצירוף המשלים "חלל". מאתיים העלמים ומאתיים העלמות מתוארים כעופרי חמד שאמם אילת השדה ואביהם הצבי ישראל (על במותיך חלל). בשירת הזעם והמשטמה שמלמד איש האימות זעום העפעפיים את מאתיים העלמים עצומי העיניים הוא מנבא בין השאר על ה"קְדוֹשׁוֹת שֶׁנָּפְלוּ חֲלָלוֹת", ובמהלך הוידוי מגלה העלם בהיר העיניים לצלמה של העלמה נוגת העיניים ש"אֶת-הַזָּקֵן יָרֵאתִי, פֶּן-יִמְצָא אֶת-נַפְשִׁי חֲלָלָה וּשְׂרָפָהּ בְּגַחֲלֵי עֵינָיו"...

על הקשר בין חלל ומפרפר למדנו כבר בפתיחתא של איכה רבה המופיעה לעיל מדרש המופיע לעיל - ר' הונא רבה דצפורין אמר לשון פרפור הוא, הה"ד ונאק נאקות חלל לפניו (יחזקאל ל כד), וכתיב ונפש חללים תשוע (איוב כד יב). איך עובר הדרשן מלשון פרפור לשני פסוקים שמדברים על "חלל"? – בין השאר על סמך המדרש ההלכתי החשוב על "כי יימצא חלל באדמה" - תנו רבנן: חלל - ולא חנוק, חלל - ולא מפרפר (בבלי סוטה מה ב). מאחורי המדרש הזה מסתתר כמובן סיפור הרצח על המזבח - מעשה בשני אחים כהנים שהיו שוין ורצין ועולין בכבש וקדם אחד מהן את חבירו לתוך ארבע אמות נטל את הסכין ותקע בלבו בא ר' צדוק ועמד על מעלות האולם בהר הבית ואמ' שמעוני אחינו בית ישר' הרי הוא אומ' כי ימצא חלל באדמה אשר י"י אלהיך נותן לך וגו' ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו את הערים אשר סביבות החלל אנו להיכן נמדוד להיכל או לעזרה געו כל ישראל אחריו בבכיה ואחר כך בא אביו של תינוק ואמ' להן אחינו אני כפרתכם מפרפר היה בני וסכין לא נטמאת מלמד שטומאת סכין חמורה עליהם יותר משפיכות דמים וכן הוא אומ' וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאוד מיכן אמרו בעוון שפיכות דמים שכינה נעלית ובית המקדש מיטמא (תוספתא שבועות פרק א הלכה ד) - בסוף, אפילו, הגענו למנשה ושבנו אל ההיכל ואל הרצח על ארי האש (המזבח), כמו שייאמר בפירוש בווידוי - וָאֲגַלַּח אֶת-רֹאשׁ נִזְרִי עַל-דַּם זִבְחִי, וָאַשְׁלִיךְ אֶת-קְוֻצֹּותַי לִפְנֵי אֲרִי הָאֵשׁ עַל-הַמִּזְבֵּחַ – וּבִן רֶגַע עָלוּ תַּלְתַּלַּי בְּלַהַב הַזֶּבַח הַשָּׁמַיְמָה וּפְאֵר עֲלוּמַי הָיָה לְאֵפֶר, רֵיחַ נִיחוֹחַ לַיְיָ... גַּל שָׁחֹר כַּעֲשַׁן הַמַּעֲרָכָה וּכְשִׂנְאַת הַמָּוֶת זִנֵּק פִּתְאֹם מִנַּפְשִׁי הַשְּׂרוּפָה וַיַּחֲשֵׁךְ עֵינַי, וָאֹמַר לִשְׁאֹג כָּאֲרִי – וְאוּלָם בָּרֶגַע הַזֶּה הֵצִיפָה עָלַי לַהֲקַת הַלְּוִיִּם יָם שֶׁל-זִמְרָה וַיִּסְחָפֵנִי, וַיְכַס שְׁאוֹן הַחֲצֹצְרוֹת וְהֶמְיַת הַנְּבָלִים אֶת-שַׁאֲגַת נְעוּרָי... (המשך יבוא)



(ז) וַתְּהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל-הֶהָרִים הָרְחוֹקִים וְחִיל אָחַז אֶת-צוּרֵי הַמִּדְבָּר הַזּוֹעֲפִים: אֵל נְקָמוֹת יְיָ, אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ!



אֵל נְקָמוֹת יְיָ, אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ! - אֵל נְקָמוֹת יהוה אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ: הִנָּשֵׂא שֹׁפֵט הָאָרֶץ הָשֵׁב גְּמוּל עַל גֵּאִים: עַד מָתַי רְשָׁעִים יהוה עַד מָתַי רְשָׁעִים יַעֲלֹזוּ: יַבִּיעוּ יְדַבְּרוּ עָתָק יִתְאַמְּרוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן: עַמְּךָ יהוה יְדַכְּאוּ וְנַחֲלָתְךָ יְעַנּוּ (תהלים צד א-ה)

- יש כאן היפוך משמעות גורף שמאפיין את כל חלקי המחול של המגילה הזאת... כאן, כמו במקומות רבים אחרים, יש להיפוך הזה משמעות של מדרש מחאה סרקסטי – אל הנקמות האיום והנורא והמיוחל מופיע סוף סוף, והוא נוקם בהיכלו, בעמו, ובראש ובראשונה בו עצמו... השמ במגילה הזאת כבר לא יורה לעצמו ברגל כפי שעשה עד כה. הפעם הוא יורה לעצמו בראש וזהו...

- השיר שהיו הלוים אומרים במקדש ביום הראשון היו אומרים לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה בשני היו אומרים גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלהינו הר קדשו בשלישי היו אומרים אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט ברביעי היו אומרים אל נקמות ה' אל נקמות הופיע וגו' בחמישי היו אומרים הרנינו לאלהים עזנו הריעו לאלהי יעקב בששי היו אומרים ה' מלך גאות לבש וגו' בשבת היו אומרים מזמור שיר ליום השבת מזמור שיר לעתיד לבא ליום שכולו שבת מנוחה לחיי העולמים (מסכת תמיד פרק ז משניה ד)

2. מזמור התהלים "אל נקמות השמ" הוא שיר של יום שנאמר תמיד ביום רביעי...

3. אני זוכר היטב את המארש "אל נקמות" שהיינו שרים בטירונות במחנה 80 חיילי הפלוגה הדתית... זה היה מארש מרשים מאד...

4. בבית המדרש בפילדלפיה יום רביעי היה יום התפילה השבועי של כל הקהילה. ותמיד התלמידים היו צריכים לאלתר תפילה. אני זוכר את הקשיים הנפשיים העצומים שהיו להם לנוכח העובדה ששיר של יום רביעי הוא אל נקמות השמ – אני הצעתי להם להגיד אל נחמות השמ במקום... אפשר להגיד שבמגילת האש יש תנועה בלתי פוסקת בין אל נקמות לאלת נחמות...

5. ומה עם "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יהוה" (ויקרא יט יח)?... האם יהוה עצמו איננו מחויב ללא תקום ולא תטור את בני עמך? כל הזמן הוא הבטיח לנו שינקום את נקמתו בבני העמים האחרים? למה הוא עושה את זה לנו? האם הוא לא מחויב ב"ואהבת לרעך כמוך"?... אם הוא לא מחויב במצוות שבין האל לחברו האם אינו מחויב במצוות שבין האל לעמו? ומה באשר למצוות שבין האל לעצמו? ... מסתבר שהוא גבור על חלשים... הסרקזם של ביאליק ממשיך להרקיע שחקים...

6 וְרָעַד זֹהַר הָרָקִיעַ וְקָדַר פִּתְאֹם בִּיגוֹנְכֶם, וְנֶהְפַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ לְכֶתֶם דִּמְכֶם הַנָּקִי, אוֹת קַיִן עַל מֵצַח הָעוֹלָם וְאוֹת כִּשָּׁלוֹן לִזְרֹעַ אֱלֹהִים הַשְּׁבוּרָה, וְכוֹכָב אֶל-כּוֹכָב יֶחֱרָד: הִנֵּה הַשֶּׁקֶר הַנּוֹרָא! הִנֵּה הַיָּגוֹן הַגָּדוֹל! וְאֵל נְקָמוֹת, פָּצוּעַ בִּלְבָבוֹ, יָקוּם וְיִשְׁאָג – וּבְחַרְבּוֹ הַגְּדוֹלָה יֵצֵא. (נכתב בטבת תרס"ו (דצמבר 1905) באודסה כמה חודשים אחרי מגילת האש)

7. פֶּתַע פִּתְאֹם יִתְנַעֵר דּוֹר עִזּוּז וְגִבּוֹר, דּוֹר גִּבּוֹר מִלְחָמָה וְעֵינֵיהֶם בְּרָקִים וּפְנֵיהֶם לְהָבִים – וִידֵיהֶם לַחֲרָבוֹת! וְהִרְעִימוּ אַדִּירִים בְּקוֹלָם, קוֹל שִׁשִּׁים רְבָבָה,קוֹל קוֹרֵעַ הַסְּעָרָה וּבְנַהֲמַת הַמִּדְבָּר הַזּוֹעֵף יְתַחֲרֶה,וּסְבִיבָם נִשְׂעָרָה, וּסְבִיבָם נִזְעָמָה.

הֵם קֹרְאִים: "אֲנַחְנוּ גִּבּוֹרִים! דּוֹר אַחֲרוֹן לְשִׁעְבּוּד וְרִאשׁוֹן לִגְאֻלָּה אֲנָחְנוּ! יָדֵנוּ לְבַדָּהּ, יָדֵנוּ הַחֲזָקָה אֶת-כֹּבֶד הָעֹל מֵעַל גְּאוֹן צַוָּארֵנוּ פָּרָקָה.וַנִּזְקֹף רֹאשֵׁנוּ שָׁמָיְמָה וַיֵּצְרוּ בְעֵינֵינוּ – וַנַּעֲרֹק לַמִּדְבָּר וַנֹּאמַר לַצִּיָּה "אִמֵּנוּ!"עַל-רָאשֵׁי הַצּוּרִים בֵּין מִפְלְשֵׁי עָבִים שָׁתִינוּ מִמְּקוֹרוֹ הַדְּרוֹר עִם כָּל-נִשְׁרֵי שָׁמַיִם – וּמִי אָדוֹן לָנוּ?! גַּם-עַתָּה – אִם-סָגַר עָלֵינוּ מִדְבָּרוֹ אֵל נָקָם, כִּמְעַט נָגַע בָּנוּ שִׁיר עִזּוּז וָמֶרִי – וַנָּקָם! לַחֲרָבוֹת! לָרְמָחִים! הִתְאַחֲדוּ! הֵימִינוּ! עַל-אַף הַשָּׁמַיִם וַחֲמָתָם – הִנְנוּ וְעָלִינוּ – בִּסְעָרָה!"

"הִנְנוּ וְעָלִינוּ! אִם-אָסַף הָאֵל מֵעִמָּנוּ אֶת-יָדָיו וַאֲרוֹנוֹ מִמְּקוֹמוֹ לֹא-יָמוּשׁ – נַעַל-נָא אֵפוֹא בִּלְעָדָיו! וְתַחַת עֵין זַעְמוֹ, לִבְרַק חֲמַת מַבָּטוֹ, נֵרְדְּ לְפָנֵינוּ תּוֹעֲפוֹת הֶהָרִים הָאֵלֶּה, וּפָנִים נִתְרָאֶה בָאוֹיֵב הֶחָמוּשׁ!

הַאֲזִינוּ! הַסְּעָרָה גַּם-הִיא קוֹרֵאת לָנוּ: "הָהִינוּ!" לַחֲרָבוֹת! לָרְמָחִים! יִתְפָּרְקוּ הֶהָרִים, יִשְׁתַּבְּרוּ הַגְּבָעוֹת אוֹ יִפְּלוּ פְגָרֵינוּ חֳמָרִים חֳמָרִים – הִנְנוּ וְעָלִינוּ הֶהָרָה!" (מתוך "מתי מדבר") -

אין מוקדם ומאוחר בתורתו של אל נקמות. התפרצות הנקם שלו בשריפת בית המקדש היא שחזור של מעמד הר סיני עם כל האש הזאת. הוא הדרקון המפלצתי שאש קודחת באפו וכולאת את כל העם הזה במדבר התבערה הנצחי כשהוא מבוהל ומפוחד מפני התפרצות הזעם הבאה שלו שתמיד מתלווה אליה חרון אף ואש יוקדת וקצף בוער המביא לנגף. כך הוא סוגר עלינו את המדבר הזה כל עוד נמשיך להאמין שהוא מסוגל בכלל להאריך אף ולנצור אש ולהוציא אותנו מהמדבר הזה ולהביאנו אל ארץ הבחירה. כל עוד נאמין לו, אומר ביאליק, נמשיך להיות דור השעבוד ולעולם לא נזכה להיות דור הגאולה. כל עוד ניתן לו להיות אל נקם לא נצא מהמדבר הזה כי נדחיק את הידיעה המרה שהוא הביא אותנו למדבר כדי להתפגר שם. חייבת להיות כאן מהפכה תודעתית – אנחנו חייבים להבין שדרך ההתקוממות היא הדרך היחידה לצאת מהמדבר הזה שאינו אלא מלכודת אש אלוהית...

אִם-סָגַר עָלֵינוּ מִדְבָּרוֹ אֵל נָקָם, כִּמְעַט נָגַע בָּנוּ שִׁיר עִזּוּז וָמֶרִי – וַנָּקָם!...

אֵל נְקָמוֹת יְיָ, אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ! - ַ תנו רבנן: הרואה בתי ישראל, בישובן אומר - ברוך מציב גבול אלמנה, בחורבנן אומר - ברוך דיין האמת. בתי אומות העולם, בישובן אומר - +משלי ט"ו+ בית גאים יסח ה', בחורבנן אומר - +תהלים צ"ד+ אל נקמות ה' אל נקמות הופיע (בבלי ברכות נח ב)

תניא, רבי יהודה אומר משום רבי עקיבא: בראשון מה היו אומרים - +תהלים כד+ לה' הארץ ומלואה, על שם שקנה והקנה ושליט בעולמו. בשני מה היו אומרים +תהלים מח+ גדול ה' ומהלל מאד, על שם שחילק מעשיו ומלך עליהן. בשלישי היו אומרים +תהלים פב+ אלהים נצב בעדת אל, על שם שגילה ארץ בחכמתו והכין תבל לעדתו, ברביעי היו אומרים +תהלים צד+ אל נקמות ה' - על שם שברא חמה ולבנה, ועתיד ליפרע מעובדיהן. בחמישי היו אומרים +תהלים פא+ הרנינו לאלהים עוזנו - על שם שברא עופות ודגים לשבח לשמו. בששי היו אומרים +תהלים צג+ ה' מלך גאות לבש - על שם שגמר מלאכתו, ומלך עליהן. בשביעי היו אומרים +תהלים צב+ מזמור שיר ליום השבת - ליום שכולו שבת (בבלי ראש השנה לא א) -

המדרש הזה קושר בין ימי הבריאה לימי השבוע. בכל הימים האחרים אנחנו מקבלים אלהים חיובי שמנהיג את עולמו בתבונה ובאחריות ואילו ביום רביעי מתפרץ יצר הנקם שלו. מדוע? – כי יום רביעי הוא היום של החמה והלבנה והן מעוררות את זעמו ואת קנאתו (כדאי לשים לב שנכתב כאן חמה ולבנה בנקבה ולא שמש וירח בזכר)

ארבע הופעות הם ראשונה במצרים שנאמר +תהלים פ ב+ רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף יושב הכרובים הופיעה שניה בשעת מתן תורה שנאמר הופיע מהר פארן שלישית לימות גוג ומגוג, שנאמר +שם /תהלים/ צד א+ אל נקמות ה' אל נקמות הופיע רביעית לימות המשיח שנאמר +שם /תהלים/ נ ב+ מציון מכלל יופי אלהים הופיע. (ספרי דברים וזאת הברכה פיסקא שמג)


(ח) הִנֵּה הוּא אֵל נְקָמוֹת, הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ. (ט) שָׁלֵו וְנוֹרָא הוּא יוֹשֵׁב עַל-כִּסֵּא אֵשׁ בְּלֵב יָם הַלֶּהָבָה.


שָׁלֵו וְנוֹרָא הוּא יוֹשֵׁב עַל-כִּסֵּא אֵשׁ בְּלֵב יָם הַלֶּהָבָה – השם הוא אש. השמ הוא אש אוכלת, לכן: הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן תִּשְׁכְּחוּ אֶת בְּרִית יהוה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּכֶם וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל אֲשֶׁר צִוְּךָ יהוה אֱלֹהֶיךָ: כִּי יהוה אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא (דברים ד כג-כד), ולכן: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמֶּךָּ... וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם כִּי יהוה אֱלֹהֶיךָ הוּא הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא יַשְׁמִידֵם וְהוּא יַכְנִיעֵם לְפָנֶיךָ (דברים ט א-ג)... השמ הוא לא סתם אש – הוא האש החזקה ביותר והשורפת ביותר מבין כל ישויות האש שבשמים ובארץ.

הוא שורף גם את המלאכים השורפים ביותר וגם את השרפים הכי מדליקים... כשעלה משה למרום התנגדו המלאכים לכך שילוד אשה יסתובב ביניהם ובעיקר הם התנגדו לכך שהוא יוריד את התורה ארצה. כשניסה השמ לעודד את משה שיתייצב מול המלאכים ויוכיח להם שהתורה לא נועדה להם אלא לבני האדם, פחד משה מכח האש המסיבי של המלאכים ואמר להשמ "מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם", אבל השמ אמר לו "אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה". וכסא הכבוד הזה ניטרל את כל עוצמות האש והלהט שיש למלאכים. כסא הכבוד של השמ הוא אש המנטרלת את כל האשים האחרים. כסא הכבוד של השמ הוא אש חסינת אש... כשרצה השמ לברוא את האדם התנגדו לכך המלאכים וניסו לשכנע את השמ שהוא טועה טעות גדולה, אבל השמ "הושיט אצבע קטנה ביניהן ושרפם", ואחר כך באה עוד כת של מלאכים וניסתה להתנגד לבריאת האדם אבל גם אליהם הושיט השמ את אצבעו הקטנה ושרפם וכך הוא עשה לעוד כתות רבות של מלאכים מתנגדים. אש השמ היא האש השורפת ביותר מבין כל האשים. אש השמ היא אש אוכלת אש... וכסא השמ הוא כסא אש חסין אש... אין אף מלאך או אל בעולם האש שיכול להוות איום כלשהו על השמ אלוהינו אש אוכלה - אז הנה הוא יושב לו על כסא אש חסין אש והוא שט שלו ונורא בלב ליבו של ים של הלהבה, מעטהו שלהבת ארגמן והדום רגליו גחלים בוערות. מחול אכזרי קודח סביבו על ראשו תשאה להבה והוא שלו ונורא שט על כסא אש חסין אש בתוך ים הלהבה, זרועותיו נתונות על ליבו, והוא מרחיב להבות במבט עיניו ומעמיק מדורות בניד עפעפיו... אין עוד מלבדו...

תנו רבנן: שש אשות הן - יש אוכלת ואינה שותה, ויש שותה ואינה אוכלת, ויש אוכלת ושותה, ויש אוכלת לחין כיבשין, ויש אש דוחה אש, ויש אש אוכלת אש. (בבלי יומא כא א) – האש הגדולה ביותר היא יהוה - אש אוכלת אש - כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא (דברים ד כד) והאש הקטנה ביותר היא "אש אוכלת ואינה שותה" – זו האש הפשוטה והיומיומית השורפת חומרים מוצקים אך אינה יכולה לשרוף מים ולשתות אותם. האש ש"שותה ואינה אוכלת" היא אש החולים והקודחים מחום "שהוא כאש וצמא למים ואינו חפץ לאכול" (רשי) . האש בדרגה השלישית היא זו ש"אוכלת ושותה" זו האש של אליהו שעליה נאמר וַתִּפֹּל אֵשׁ יהוה וַתֹּאכַל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הָעֵצִים וְאֶת הָאֲבָנִים וְאֶת הֶעָפָר וְאֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּתְּעָלָה לִחֵכָה (מלכים א יח לח) – האש הרביעית היא "האש האוכלת לחין כיבשין", היא אש המערכה, אש התמיד. האש החמישית - האש הדוחה אש - היא האש של גבריאל שהוא הוא מלאך האש שירד להציל חנניה מישאל ועזריה שצינן את הכבשן מבפנים והקדיח מבחוץ לשרוף את זורקיהן לתוכו (ראי/ה פסחים קיח א). ואילו האש הגדולה והחזקה מכולן היא אש אוכלת אש – היא יהוה בכבודו ובעצמו, "כִּי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא" (דברים ד כד), ו"כִּי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ הוּא־הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה - הוּא יַשְׁמִידֵם וְהוּא יַכְנִיעֵם" (דברים ט ג) – לא רק את העמים הזרים הוא יאכל כמו אש אוכלה אלא גם את כל האלים והמלאכים והשרפים והדרקונים יורקי האש... כל מה שהוא צריך לעשות זה להושיט אצבעו הקטנה ביניהם ולשרוף אותם, וכך הוא עושה לכל כת של מלאכים ולכל אסכולה של שרפים המנסים להרהר אחר מידותיו...

(בשעה שבקש הקדוש ברוך הוא לבראות את האדם ברא כת אחת של מלאכי השרת אמר להם רצונכם נעשה אדם בצלמנו אמרו לפניו רבונו של עולם מה מעשיו אמר להן כך וכך מעשיו אמרו לפניו רבונו של עולם מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו הושיט אצבעו קטנה ביניהן ושרפם וכן כת שניה כת שלישית אמרו לפניו רבונו של עולם ראשונים שאמרו לפניך מה הועילו כל העולם כולו שלך הוא כל מה שאתה רוצה לעשות בעולמך עשה כיון שהגיע לאנשי דור המבול ואנשי דור הפלגה שמעשיהן מקולקלין אמרו לפניו רבונו של עולם לא יפה אמרו ראשונים לפניך אמר להן ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול וגו'... " (בבלי סנהדרין לח ב)

(בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? +תהלים ח+ מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו +תהלים ח+ ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים! - אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: החזיר להן תשובה! - אמר לפניו: רבונו של עולם, מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. - אמר לו: אחוז בכסא כבודי, וחזור להן תשובה (בבלי שבת פח ב)

- השמ הוא אש אוכלת אש. הוא גובר על כל האשות האחרות. שהרי כידוע "שש אשות הן", והאש החזקה מכולן היא אש השמ היושב על כסא הכבוד ושורף את כל האשות (אשים) שמסביבו. אפילו את המלאכים והשרפים שהם עצמם אש. השמ יושב שלו ונורא על כסא של אש בתוך ים הלהבה. כל הלהבות והאשות לסוגיהן הם בשבילו בבחינת מים