(א) כָּל הַלַּיְלָה רָתְחוּ יַמֵּי לֶהָבוֹת וְהִשְׁתַּרְבְּבוּ לְשׁוֹנוֹת אֵשׁ מֵעַל הַר-הַבָּיִת.
יַמֵּי לֶהָבוֹת - יש כאן שילוב של ים ואש.... אש בוערת בתוך ים... הרבה מאד מים יש במגילת האש. היא הרי מתחוללת על גדות נהר האבדון (השכחה) ובשיאו של החלק השני שלה טובעים בנהר האיום הזה מאתיים עלמים ומאתיים עלמות... כבר מהמילים הראשונות של המגילה אנחנו מקבלים את הצירוף ימי להבות – האש מתוארת כאן כים, אבל בהמשך נקבל צירופים רבים שקשורים במים ים נהר מצולות ועוד...
הצירוף הפרדוכסאלי לכאורה של "יַמֵּי לֶהָבוֹת" הוא תשתית החשיבה המהפכת של "אגדת ההלכה" או "הלכת האגדה" – ח"ן מציע לנו לראות את ההלכה שבאגדה ממש כשם שהוא גורם לנו לחוש את המים שבאש, וממש כשם שבאגרת הראשונה של חייו הוא מדבר על "הגלוי שבנסתר"...
להוסיף כאן דיבור וציטוטים על אגם האש (הגיהנום) המתואר ב"אפוקליפסה" (חזון יוחנן) בברית החדשה
לְשׁוֹנוֹת אֵשׁ - לָכֵן כֶּאֱכֹל קַשׁ לְשׁוֹן אֵשׁ וַחֲשַׁשׁ לֶהָבָה יִרְפֶּה שָׁרְשָׁם כַּמָּק יִהְיֶה וּפִרְחָם כָּאָבָק יַעֲלֶה כִּי מָאֲסוּ אֵת תּוֹרַת יהוה צְבָאוֹת וְאֵת אִמְרַת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נִאֵצוּ (ישעיה ה כד)
הִנֵּה שֵׁם יהוה בָּא מִמֶּרְחָק בֹּעֵר אַפּוֹ וְכֹבֶד מַשָּׂאָה שְׂפָתָיו מָלְאוּ זַעַם וּלְשׁוֹנוֹ כְּאֵשׁ אֹכָלֶת (ישעיה ל כז) אָמַרְתִּי אֶשְׁמְרָה דְרָכַי מֵחֲטוֹא בִלְשׁוֹנִי אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם בְּעֹד רָשָׁע לְנֶגְדִּי: נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב וּכְאֵבִי נֶעְכָּר: חַם לִבִּי בְּקִרְבִּי בַּהֲגִיגִי תִבְעַר אֵשׁ דִּבַּרְתִּי בִּלְשׁוֹנִי (תהלים לט ב-ד) – בקטע האחרון מתהלים יש כאן מעבר חשוב לחטאים הקשורים בלשון – חטאי שפתיים – לשון הרע, קללת אלהים ואדם וכד... החטאים הללו מזוהים גם כן כאש הלשון או כלשונות של אש...
כָּל הַלַּיְלָה רָתְחוּ יַמֵּי לֶהָבוֹת וְהִשְׁתַּרְבְּבוּ לְשׁוֹנוֹת אֵשׁ מֵעַל הַר-הַבָּיִת – "... הפרק הראשון, השרפה, שרפת בית-המקדש – רחפו לפני ציורים מקובלים מן התנ"ך: אש-ה', אש אוכלה, חמת אש, נקמת אש... אבל אומר לכם את האמת, גם הפרק הראשון וגם השני – כשאלהים יושב על החרבות – צמח יותר מתוך שרפה אחת, שאני ראיתי בפעם הראשונה בחיי בימי ילדותי. הייתי עוד ילד בן שבע וחצי, ופתאום בלילה – אנו ישבנו מחוץ לעיר, אמא היתה אלמנה עם ילדים קטנים – התעוררנו בבהלה גדולה. מנגד היתה בורסאה, ומשם פרצה אש גדולה. זה היה באמצע הלילה, ליל-סגריר. יצאנו ומצאנו את כל הבית אחוז-אש. פרצו לשונות-אש, להבות, שעשו עלי רושם כביר מאד. כל השכנים הוציאו, כמובן, את המטלטלין מן הבית. זו היתה השרפה הראשונה בימי חיי, ושום שרפה אחרת, שראיתי אח"כ במסשטב הרבה יותר גדול מזו, לא עשתה עלי רושם יותר גדול משרפה זו. זה היה באמצע הלילה, ונדמה לי באמת שהעולם נחרב. שם היו ערבה ושדה, בית-תפלה, צעקות – כל הדברים היו בשבילי גם מעין משחק משעשע. אני זוכר ששמחתי מאד על המחזה, אבל יחד עם שמחה זו היה גם פחד מפני אלהים. בשעה שכתבתי את הדברים האלה נגלו לפני העצים, שהיו אז יבשים והם נשרפו בכוח גדול, בסערת-אש גדולה, ונמחק הכל, רק צבורי-גחלים נשארו. והנה תמונה קטנה זו, בפרבר העיר, מה זה? בזמננו זהו דבר-צחוק. אבל לי נדמה אז, שזוהי שרפת חצי-העולם, אם לא העולם כולו, והרושם הכביר הזה לא נמחק מזכרוני. קראתי בעתון, ששמריהו לוין שואל אותי, איפה ראיתי את המדבר. – היתה ערבת חול, שם היו עולים אנשי-צבא, וזה נתן לי אז מושג על מדבר, וזה נשאר המושג של מדבר לכל ימי-חיי, ואח"כ, כשראיתי את המדבר, מצאתי, שהוא דומה לאותו המדבר. אם-כן, כל השרפות שראיתי אח"כ היו דומות אל השרפה הראשונה, כלומר השויתי אותן אל זו, ולעיני רחפה שרפה זו. כמובן, כאן ענין של שרפת בית-המקדש, כמעט חרב העולם, אבל מאחורי שרפה זו עומדת נסתרת שרפת בית קטן של אכר..."
(קטע מתוך דבריו של ביאליק ב"משהו על מגילת האש, פברואר 1933)
כָּל הַלַּיְלָה רָתְחוּ יַמֵּי לֶהָבוֹת וְהִשְׁתַּרְבְּבוּ לְשׁוֹנוֹת אֵשׁ מֵעַל הַר-הַבָּיִת – קטע מתוך "ירושלים בוערת על הגג של אירה ברחוב אתיופיה 5" (הקלדה חיפה 100210) -
... חיים כשתתארח אצלי על הגג ארשה לך להפוך לילד קטן. אותו ילד טוב שהתגלגל על השטיח וצעק באמצע הלילה לירושלים כולה אש אש... ויבואו כל תושבי ירושלים ויחפשו את האש... (חשוב מאד) פעם כשהאדם המבוגר הזה היה ילד בערה האש בתוכו... אבל הנה התבגר ומשום כך התעייף הוא חיפש "כרית" "אחות" "אם", "היי טובה אליי" הוא מבקש, הוא המסוגל להצית עולמות... הוא המסוגל להוציא רשפים מעיני כולכם (בני ירושלים) לכו לישון בשקט... עכשיו הוא רק משתובב ומשחק הוא מחקה את הילד הקטן והמקסים ההוא שפעם טיפס על הגג כדי להעיר את כל העיר ולצעוק אש... לכו לישון תושבי ירושלים... גם אני הולכת איתכם אולי אולי מי יודע אולי תבוא המוזה שלו, נזעמים פניה, מפחידים תלתליה, ואין עדיין אש ואין עדיין שריפה... "
היא מתכוננת לעלות לירושלים. בעוד שלושה ימים היא יוצאת לירושלים. כל מי שקורא קריאה מאד חטופה במגילת האש מבין שיש בקטע הזה על האש על הגג דיבור ישיר עם מגילת האש... היא מתעתדת להיכנס לתוך הפריים הפנימי של מגילת האש... לתוך ירושלים הבוערת... עולה על הגג ורואה משם את בית המקדש נשרף, אל האל שורף את מקדשו...
היא בת למשפחה אריסטוקרטית שעתידה לסבול קשה מאד מהמהפכה שמתחילה עכשיו... משהו כמו דוקטור ז'יוואגו (בוריס פסטרנק הוא בנו של ליאוניד פסטרנק)...
אתה מתכוון לבוא לג'נבה זה טוב... החיים שם שוקקים מבחינה אסטטית... ילד מסכן ומפוחד... זה שלוש שנים אתה נלחם בשגרת היומיום ואינך מסוגל להיחלץ ממנה. זה אחד מהתעודות הפמיניסטיות המדהימות שיש בידינו מתחילת המאה העשרים. אני נאבקת בשגרה...
אני רוצה לחיות חיי אומן חופשי – לא בז'נבה של 1908 אלא בירושלים של 1908... ואתה? – מתי תתנתק מהשגרה שלך? הרי אתה טובע בה (שוב דיבור עם מגילת האש)...
היא מסוגלת ממש לפגוע לנו באייקון... בבטן הרכה של החיים נחמן שלנו.... המסמך הזה הוא מדהים... אין סיכוי שיקראו רחוב על שמה בארץ. הסוף שלה מאד מזכיר את רחל. היא נמצאת בארץ כעשר שנים ובסופם היא מתה משחפת. (חיים נחמן יגיע לארץ כמה שנים אחרי מותה... גם הוא יהיה כאן סך הכל כעשר שנים. שניהם ייקברו כאן בארץ בתל-אביב בטרומפלדור , קרובים אחד אצל השני...
היא נאלצת לעזוב את ירושלים כי סוגרים את הגימנסיה העברית בירושלים והיא נאלצת להעביר את לנה ואת עצמה ללמוד בגמנסיה הרצליה בתל אביב... היא נאלצת לעזוב את ירושלים. את בית המקדש. את הגג שממנו היא מציירת את ירושלים הבוערת. השוקעת בשקיעה... היא האל הרושם את השריפה הניצתת בנשמתה/נשמתו. מגילת האש היא פירומניה של אלוהים... אלוהים כמו נירון נמצא על הגג... ורושם את העיר הנשרפת... היא בתוך השריפה... היא חיה את השריפה...
בירושלים יש אור שאין באף מקום אחר בעולם – כך אומרת הציירת הרושמת את האש של ירושלים את הבעירה שלה הציירת שנפשה נשרפה... היא רואה את הזריחות והשקיעות של ירושלים מהגג שלה... ירושלים הבוערת... האור שאין כמוהו בעולם... כל הזמן אלוהים על הגג כמו נירון שורף את ירושלים וחיים נחמן צועק אש אש אש ... היא רואה את הבעירה של ירושלים בפנורמה של שלוש מאות וששים מעלות ברחוב אתיופיה 5... סצנת הפתיחה של מגילת האש... היא רואה את הבעירה של ירושלים דרך הזריחות והשקיעות פנורמה של שלוש מאות ששים מעלות ושומעת מלמטה עובירים ושבים שרים את הכניסיני תחת כנפך...
היא נכנסת לגמרי לתוך השריפה הירושלמית הזאת... לתוך הלבה הרותחת של מגילת האש...
(ב) כּוֹכָבִים נִתְּזוּ מִן-הַשָֹּמַיִם הַקְּלוּיִים וַיִּתְּכוּ רְשָׁפִים רְשָׁפִים אַרְצָה.
כּוֹכָבִים נִתְּזוּ מִן-הַשָֹּמַיִם הַקְּלוּיִים וַיִּתְּכוּ רְשָׁפִים רְשָׁפִים אַרְצָה - יש כאן ממש תיאור של המפץ הגדול שעמו מתחילה הבריאה. חיים נחמן מתחיל את המופע הזה בהתפוצצות שמימית קוסמית, אל זועם משליך ארצה את כל כוכבי הנפץ שלו, ומנגנוני ההשהיה המתוחכמים של כוכבי הנפץ הללו גורמים להם להתפוצץ כל הלילה ולהחריב את העולם הישן. תוך כדי הצגת האש הזאת שואג אלהים בשתיקה רועמת את כל ההמנונים המחריבים עד היסוד את כל העולמות הישנים, (אלהים אוהב מאד להחריב עולמות שלא מוצאים חן בעיניו. הוא תמיד יכול לברוא לעצמו עולמות חדשים). בסופו של דבר הוא ישקע בתהומות הדכאון ויאבד את שרידי שפיותו. אחרי השקט הרועם שבקצה ליל הבדולח הזה יופיעו מלאך גואל ואילת שחר וינסו לטעת חיים בכוכבים הכבויים. כך יתחיל לו חזיון תחיית הכוכבים. הולך להיות כאן מופע גרנדיוזי ביותר – הרבה יותר מכוכב נולד. המגילה הזאת מספרת את ספורם של הרבה כוכבים נולדים... כל הנפשות שיפעלו במגילה הזאת יקומו לתחיה מתוך אפר הכוכבים הקלויים. העלמה תתואר ככוכב העלם יתואר ככוכב נדח והעלמה תתואר כ"סטאר" מהמם, וכל מאתים העלמות הזוהרות להפליא והזמניות להחריד לא תהיינה אלא מַחֲרֹזֶת אֲרֻכָּה שֶׁל-עֵינַיִם נִפְקָחוֹת פִּתְאֹם נִצְנְצוּ רֶגַע כַּכּוֹכָבִים וַיִּכְבּוּ... אחרי הכל גם כל המיליארדים שמתרוצצים ברגע זה בכל פינה על פני האדמה אינם אלא מחרוזת ארוכה של עינים נפקחות פתאום נצנצו רגע ככוכבים ויכבו... מהו כל המֶשֶך המגוחך של התוחלת המיוחלת הזאת לעומת הנצח של ליל המפץ הגדול שבו מחרוזת ארוכה של כוכבים מתפוצצים נצנצו כל הלילה ויכבו... וגם המֶשֶך הנצחי של ליל הכוכבים המתפוצצים הזה אינו אלא מחרוזת רגעית ביחס לפיצוץ הענק שקדם לו...
צריך להרחיב את הדבור על הקשר בין רעיון הכלים השבורים של הקבלה לבין כל הריקושטים הללו של הכוכבים הניתזים מן השמים... לפתח את הקשר בין המפץ הגדול ושבירת הכלים – שתי תיאוריות מיתיות בתוך ים בוער של מיתוסים מכוננים המספרים את ספור ראשית העולם ודרכי התהוותו... (מגילת האש כמפץ הגדול ושריפת המקדש כבריאת העולם, כהתחלה של כל הדברים מבראשית...)
כּוֹכָבִים נִתְּזוּ מִן-הַשָֹּמַיִם הַקְּלוּיִים - מִמָּרוֹם שָׁלַח אֵשׁ בְּעַצְמֹתַי וַיִּרְדֶּנָּה פָּרַשׂ רֶשֶׁת לְרַגְלַי הֱשִׁיבַנִי אָחוֹר נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה כָּל הַיּוֹם דָּוָה (איכה א יג)
כל רעיה בגדו בה. זה מיכאל וגבריאל שהיו מלמדים עליה זכות, אמר להם הקדוש ברוך הוא מי חביב עליכם? אמרו לו ישראל. ואחר ישראל מי חביב עליכם?,אמרו לו בית המקדש. אמר להם נשבע אני בשמי הגדול שאתם בעצמכם מציתים בי /בו/ את האור, מיד נטלו מיכאל וגבריאל שני לפידי אש והציתו אש בהיכל ה', והיה המקדש קורא קינה על עצמו, שנאמר ממרום שלח אש בעצמותי וירדנה (מדרש זוטא איכה – פרשה א... ספר האגדה כרך א פרק ז (חורבן בית ראשון) אגדה ב עמ' קו)
כּוֹכָבִים נִתְּזוּ מִן-הַשָֹּמַיִם הַקְּלוּיִים - מבנה הקפלה הסיסטינית ניצב במקום בו עמדה לפני כן "הקפלה הגדולה" (באיטלקית: Cappella Maggiore). מבנה זה שימש כמקום ההתכנסות של ראשי הממסד האפיפיורי ופגישותיהם נקראו "קפלת האפיפיור" (Capella Papalis). לצידה של "הקפלה הגדולה" פעלה גם קפלה קטנה יותר - "קפלת ניקולאס" (Chapel of Pope Nicholas V), שנקראה על שמו של ניקולאס החמישי ושימשה בתפקיד דומה. בזמן כהונתו של האפיפיור סיקסטוס הרביעי. עמדה הקפלה בסכנת התמוטטות וקירותיה היו עקומים והוחלט לבנותה מחדש. באצ'ו פונטלי (Baccio Pontelli), אדריכל הקפלה החדשה, תכנן את המבנה על פי המידות והפרופורציות של בית המקדש הראשון שבנה שלמה המלך בירושלים כפי שהן כתובות בתנ"ך. בנייתה של הקפלה, באורך של 40.5 מטר, ברוחב של 13.2 מטר ובגובה של 20.7 מטר, החלה בשנת 1477 נמשכה עד שנת 1480. לאחר סיום הבניה שלח לורנצו דה מדיצ'י קבוצה של ציירים בראשות פייטרו פרוג'ינו (Pietro Perugino) כדי שיעטרו את קירות המבנה.... כיפת המבנה עוטרה במוטיב של שמיים הצבועים בפיגמנט אולטראמרין. השמיים מולאו בדגם מעגלי של כוכבים המצוירים בזהב. (ערך הקאפלה הסיסטינית, בתוך ויקיפדיה)
א"ר חנינא חלונות היו לבית המקדש ומהם היתה אורה יוצא לעולם שנאמר (מלכים א ו) ויעש לבית חלוני שקופים אטומים שקופות אטומות היו מקטינות מבפנים ומרחיבות מבחוץ כדי להוציא אורה לעולם א"ר לוי משל למלך שבנה לו טרקלין ועשה חלונותיו מקטינות מבחוץ ומרחיבות מבפנים כדי להכניס אורה לתוכה אבל חלונות של בית המקדש לא היו כן אלא מקטינות מבפנים ומרחיבות מבחוץ כדי להוציא אורה גדולה, ר' שמעון בן יהוצדק שאל לר' שמואל בר נחמן בשביל ששמעתי עליך שאתה בעל אגדה מהיכן אורה יצא לעולם אמר לו נתעטף הקב"ה כשלמה והבהיק כל העולם כולו מזיו הדרו אמר לו בלחישה אמר לו מקרא מלא הוא שנאמר (תהלים קד) עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה ואת אומר לי בלחישה אמר כשם שאמרוה בלחישה כך אמרתי לך בלחישה א"ר ברכיה אלולי שדרשה ר' יצחק ברבים לא היה אפשר לאומרה וקמי מן כן מה הוון אומרין א"ר ברכיה בשם ר' יצחק ממקום בית המקדש משם אורה יוצאת לעולם הה"ד (יחזקאל מג) והנה כבוד אלהי ישראל בא מדרך הקדים וקולו כקול מים רבים והארץ האירה מכבודו ואין כבודו אלא בית המקדש כמה דאת אמר (ירמיה יז) כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו. (ויקרא רבה פרשה לא סימן ז)
(ג) הֲבָעַט בְּכִסְאוֹ אֱלֹהִים וַיְּנַפֵּץ לִרְסִיסִים כִּתְרוֹ?
הֲבָעַט בְּכִסְאוֹ אֱלֹהִים - אֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ אֲדֹנָי אֶת בַּת צִיּוֹן הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא זָכַר הֲדֹם רַגְלָיו בְּיוֹם אַפּוֹ: (איכה ב א)
מה עשה (חנמאל דוד ירמיהו)? - השביע את שר העולם בשם, והגביה את ירושלים ותלאה באויר, עד שבעט בה הקדוש ברוך הוא מן השמים ונפלה, הדא הוא דכתיב השליך משמים ארץ וגו' (מדרש זוטא איכה – פרשה א... ספר האגדה כרך א פרק ז (חורבן בית ראשון) אגדה ב עמ' קו)
אֱלֹהִים - "אלהים" הוא שמו של אל האלים ב"מגילת האש". הוא ה"זאוס" של המיתולוגיה החיים-נחמנית. ההרים, למשל, הם אלים הסרים למרותו, ומשום כך "תְּהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל-הֶהָרִים" שמו העיקרי של אל האלים במיתולוגיה המקראית הוא "יהוה". חיים נחמן נזהר שלא לקרוא לו בשם זה. למרות זאת, במהלך מגילת האש יקרא חיים-נחמן לאל האלים בשמו יותר פעמים מבכל יצירה שירית אחרת שלו. במהלך המגילה הוא יקרא לו בשם "אלהים" בשם "יי" ובשם "צבאות"...
(ד) וְקִרְעֵי עֲנָנִים מְאָדָּמִים, טְעוּנֵי דָם וָאֵשׁ, תָּעוּ בְּמֶרְחֲבֵי הַלָּיְלָה. (ה) וַיְּתַנּוּ בֵין הֶהָרִים הָרְחוֹקִים אֶת-זַעַם אֵל נְקָמוֹת, וַחֲמָתוֹ בֵּין צוּרֵי הַמִּדְבָּר הִגִּידוּ.
וְקִרְעֵי עֲנָנִים מְאָדָּמִים, טְעוּנֵי דָם וָאֵשׁ תָּעוּ בְּמֶרְחֲבֵי הַלָּיְלָה - וְנָתַתִּי מוֹפְתִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ דָּם וָאֵשׁ וְתִימֲרוֹת עָשָׁן: הַשֶּׁמֶשׁ יֵהָפֵךְ לְחֹשֶׁךְ וְהַיָּרֵחַ לְדָם לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יהוה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא (יואל ג ג-ד)
הצירוף "דם ואש" טבוע בזכרון הקולקטיבי שלנו בהקשר להכרזה הדרמטית "דם ואש ותמרות עשן" החוזרת על עצמה בכל ליל סדר. במקור הוא לקוח מתוך תיאורו של יואל את הלילה האיום שיבוא לפני בוא יום השמ הגדול והנורא - בלילה ההוא יתן השמ מופתים בשמים ובארץ, והמופתים הללו יהיו בדמות של דם ואש ותמרות עשן. במדרש ההגדה של פסח עושים חיבור מעניין ביותר בין המופתים המדממים של שני לילות האש המיתולוגיים הללו:
ויּוֹצִאֵנוּ יהוה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדוֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים:
וַיּוֹצִאֵנוּ יהוה מִמִּצְרַיִם - לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ וְלֹא עַל יְדֵי שָׂרָף וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ. אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ... בְּיָד חֲזָקָה - זוֹ הַדֶּבֶר. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, הִנֵּה יַד יהוה הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בַּסּוּסִים בַּחֲמוֹרִים בַּגְּמַלִּים בַּבָּקָר וּבַצֹּאן דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד: וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה - זוֹ הַחֶרֶב. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ נְטוּיָה עַל יְרוּשָׁלָיִם: וּבְמוֹרָא גָּדוֹל - זוֹ גִּלּוּי שְׁכִינָה. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבֹא לָקַחַת לוֹ גּוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסּוֹת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדוֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם יְלְעֵינֶיךָ: וּבְאֹתוֹת - זֶה הַמַּטֶּה. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדֶךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בּוֹ אֶת הָאֹתֹת: וּבְמוֹפְתִים - זֶה הַדָּם. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר. וְנָתַתִּי מוֹפְתִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ" - עד כאן המדרש שכל הסבים והסבתות שלנו היו מדקלמים בכל ליל סדר מילה במילה, וגם רבים מאתנו ממשיכים לעשות כך. מדרש זה, כפי שרבים מאתנו זוכרים מהווה "קטע חימום" לקראת הקטע הבלתי נשכח שיופיע מיד אחריו. כבר באמירת "וּבְמוֹפְתִים - זֶה הַדָּם. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר. וְנָתַתִּי מוֹפְתִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ", ממתין כל אחד מן המסובים בדריכות לצד כוס יין אדום ומלא, ואז, בהינתן האות, מגביהים כולם את קולם ומכריזים בחגיגיות: דָּם, וָאֵשׁ, וְתִמְרוֹת עָשָׁן, ותוך כדי כך טובל כל אחד את אצבעו ביין, וכמו כהן בבית המקדש הוא מזה באצבעו מן הדם מן האש מן היין ומתמרות העשן. וכך, על ידי הזאה פולחנית כל כך, אנחנו מזכירים לעצמנו בכל שנה ושנה הן את ליל הדם והאש של יציאת מצרים (כולנו היינו שם) והן את ליל הדם והאש הבא עלינו לטובה, שהוא, כידוע, חלק בלתי נפרד מיום השמ הקרב (ריש צרויה) שהוא לא יום ולא לילה...
אבל ליל ה"דם ואש ותמרות עשן" שח"ן מדבר עליו הוא לא אף אחד משני הלילות המיתולוגיים הללו שמתוך תהום הנשיה שלהם מושה כל אחד ואחד את עצמו בליל הסדר האישי שלו – ליל הדם והאש של "מגילת האש" הוא לילה מיתולוגי אחר – ליל החורבן (שגם אותו, כך יסתבר, שומר כל אחד ואחד מאתנו בזכרון הקולקטיבי שלו). וכבר אמרנו ועוד נשוב ונאמר שהדיבור על חורבן במונחים של גאולה (ולהיפך) הוא חלק בלתי נפרד מעקרון המדרש המהפך של ח"ן שהופך בתורה והופך בה עד שבכל דבר הוא רואה את היפוכו...
[1] היכן ממוקמים ההרים הרחוקים הללו ובאיזה מִדְבַּר מְדָבֵּר הכתוב? ובכלל, מהו המרחב הגיאוגרפי של המגילה (על פי פשט הספור) ובאלו אזורים וארצות מתחוללת עלילתה? הנה סקירה כללית: הפרק הזה (הראשון) ושני הפרקים הבאים מתחוללים בירושלים הנשרפת כליל על ידי אלהים. במהלך הפרק השלישי מציל מלאך צעיר אוּד אלוהי, דואה במהירות כדי לגנוז את האוד אי שם באי שומם, ושב בדאיה לירושלים השרופה. הפרק הרביעי מתחיל בירושלים – האויב מוליך באוניות מאתים עלמים ומאתים עלמות, מפשיטם עירומים, ופורק אותם באותו אי שומם שבו גנוז האוד המוצל. במהלך הפרקים הרביעי והחמישי משוטטים ארבע מאות העלמים והעלמות באי השומם בחוסר כל. כעבור שלושה ימים ושלושה לילות הם קופצים למוות אל נהר האבדון השחור הזורם בלב האי השומם. גם הפרקים הששי והשביעי מתחוללים באי השומם ושני גבוריהם הם עלם ועלמה ניצולי טביעה. בסוף הפרק השביעי נעלמת העלמה באורח מסתורי והעלם קופץ אל נהר האבדון. הפסוק הראשון של הפרק השמיני מספר לנו ש"הַמַּיִם הֵקִיאוּ אֶת הָעֶלֶם אֶל-אֶרֶץ רְחוֹקָה מְאֹד, אֶל אֶרֶץ נֵכָר, הִיא אֶרֶץ הַגָּלוּת". בארץ הגלות הופך העלם לאיש חזון אגדי המשוטט בין אחיו הגולים עד סוף המגילה.
כל המקומות שבהם מתחוללת עלילת המגילה, למעט ירושלים והר הבית, אינם מזוהים. המגִלה לא מגָלה לנו היכן ממוקם האי השומם ומהי ארץ הגלות שאליה הגיע העלם. לדעתי מדובר כאן במחסור קריטי של מידע. הרושם הוא שאנו זקוקים ליותר פרטים כדי לקבל תמונה ראשונית של פשט. (להמשיך לנסח ... עקרוני... )
הפנים של המגילה מזרחה, וכל התנועה שלה בהמשך תהיה בכיוון מזרח. ההצעה שלי (כלומר החַלוֹן שאני פותח במסגרת חִלוּן המגילה) היא לראות את צורי המדבר המתוארים כאן כאת צורי מדבר יהודה, ואת ההרים הרחוקים כהרי מואב. זה הנוף הנשקף ממרומי הצפור של האל השורף השט בתוך ים הלהבה שמעל הר הבית...
ההרים הרחוקים המונחים כבר בתחילת המגילה בפסוק השלישי הם הארץ הרחוקה שאליה ייפלט העלם בסופו של דבר. הם מונחים כבר בתחילת המערכה הראשונה.
וְקִרְעֵי עֲנָנִים מְאָדָּמִים, טְעוּנֵי דָם וָאֵשׁ, תָּעוּ בְּמֶרְחֲבֵי הַלָּיְלָה. וַיְּתַנּוּ בֵין הֶהָרִים הָרְחוֹקִים אֶת-זַעַם אֵל נְקָמוֹת, וַחֲמָתוֹ בֵּין צוּרֵי הַמִּדְבָּר הִגִּידוּ... וַתְּהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל-הֶהָרִים הָרְחוֹקִים וְחִיל אָחַז אֶת-צוּרֵי הַמִּדְבָּר הַזּוֹעֲפִים - יש כאן מחול אֵלים אָלים ומדליק. אופרה קמאית לוהטת של אלים מבוהלים המתחלחלים ממחול האש המחריד שאלהים מחולל אותם על אפם ועל חמתם. האלים המחוללים ראשונה הם קרעי עננים מאדמים, טעוני דם ואש, הנמלטים באימה מזרחה, הרחק ככל האפשר ממוקד האש של האל המשתולל. רק מעטים מבין העננים המדממים הללו מצליחים לחצות את הירדן ולהרחיק נדוד עד הרי מואב הרחוקים, ושם, פצועים וקרועים, הם גילו להרים הרחוקים את כל האמת המרה אודות טירוף הזעם והנקם של האל המשתולל. למשמע הדברים האלו נפלה בבת אחת חתת אלהים על ההרים הרחוקים שהחלו לרקוד כאלים מבוהלים. רוב העננים הקרועים לא הצליחו לחצות את הירדן ונשברו, מפורקים ומרוסקים, בזרועותיהם החסונות של צורי מדבר יהודה. הצורים המחושלים השקיפו באימה על בית אלהים הנשרף במערב, והבינו בבת אחת כי אל זועם המסוגל לשרוף את ביתו בהתקף פירומניה מהווה איום יומיומי לקיומם של כל הצורים וכל האלים. מיד נפל פחד אלהים על צורי המדבר הקרובים ונאחז בחיל האוחז את הרי מואב הרחוקים שרקדו כאלים מבוהלים ומלמלו: "אל נקמות יי אל נקמות הופיע"... והמלמול התגלגל במורד ההרים הרחוקים ושב אל הצורים הגבורים שחוללו כאילות מבוהלות: "אל נקמות יי אל נקמות הופיע..." (להמשיך)
וַיְּתַנּוּ בֵין הֶהָרִים הָרְחוֹקִים אֶת זַעַם אֵל נְקָמוֹת, וַחֲמָתוֹ בֵּין צוּרֵי הַמִּדְבָּר הִגִּידוּ -
בניגוד למה שהתנבאו כל (רוב?) הנביאים זעמו של האל לא יצא על כל העולם אלא רק על עמו ורק על עצמו ועל היכלו, אבל קרעי העננים התועים הנושאים דם ואש מספרים את סיפור זעמו של האל לעולם שבחוץ. לא עליהם הוא שפך את חמתו ואת זעמו, הם היו רחוקים ממוקד הרעש הגדול. הם יתבשרו על השריפה ועל הצונמי דרך אותם קרעי עננים תועים הטעונים בדם ואש. הם יספרו בעולם את הסיפור על זעמו וחמתו של אל נקמות... הזעם היא הפעולה האלוהית השכיחה ביותר בתנ"ך (למעט פעולת הדיבור). העברית המקראית העשירה יודעת לצייד את הכעס האלוהי במילים נרדפות כשם ששפת האסקימוסים יודעת לספק מילים נרדפות לשלג. האל המקראי רוגז, קוצף, שוצף, כועס, זועם, רותח, חורה, מתמלא עברה, אש קודחת באפו... יש כמובן קשר בין ריבוי הסינונימים המקראיים לכעס האלוהי לבין ריבוי הסינונימים המקראיים הקשורים באש. צירופים מקראיים כמו חמתו בערה בו או כמו אש קדחה באפו הם מאד מוכרים. התנ"ך מלא בהם וח"ן עבר בין המדורות והשריפות וליקט מהם אודים של שירת זעם ואש... הנה חלק קטן ממופעי הזעם והכעס האלוהי – בכולם צפה ח"ן שוב ושוב, ורשם מהם את הצירופים המיוחדים במגילת האש.
אֵל קַנּוֹא וְנֹקֵם יהוה נֹקֵם יהוה וּבַעַל חֵמָה נֹקֵם יהוה לְצָרָיו וְנוֹטֵר הוּא לְאֹיְבָיו: יהוה אֶרֶךְ אַפַּיִם וּגְדָל כֹּחַ וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה יהוה בְּסוּפָה וּבִשְׂעָרָה דַּרְכּוֹ וְעָנָן אֲבַק רַגְלָיו: גּוֹעֵר בַּיָּם וַיַּבְּשֵׁהוּ וְכָל הַנְּהָרוֹת הֶחֱרִיב אֻמְלַל בָּשָׁן וְכַרְמֶל וּפֶרַח לְבָנוֹן אֻמְלָל: הָרִים רָעֲשׁוּ מִמֶּנּוּ וְהַגְּבָעוֹת הִתְמֹגָגוּ וַתִּשָּׂא הָאָרֶץ מִפָּנָיו וְתֵבֵל וְכָל יֹשְׁבֵי בָהּ: לִפְנֵי זַעְמוֹ מִי יַעֲמוֹד וּמִי יָקוּם בַּחֲרוֹן אַפּוֹ חֲמָתוֹ נִתְּכָה כָאֵשׁ וְהַצֻּרִים נִתְּצוּ מִמֶּנּוּ (נחום א ב-ו)
וָאֶשְׁפֹּךְ עֲלֵיהֶם זַעְמִי בְּאֵשׁ עֶבְרָתִי כִּלִּיתִים דַּרְכָּם בְּרֹאשָׁם נָתַתִּי נְאֻם אֲדֹנָי יהוה (יחזקאל לב לא)
וְאֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם (תהלים ז יב)
אֲשֶׁר שָׂם בְּמִצְרַיִם אֹתוֹתָיו וּמוֹפְתָיו בִּשְׂדֵה צֹעַן: וַיַּהֲפֹךְ לְדָם יְאֹרֵיהֶם וְנֹזְלֵיהֶם בַּל יִשְׁתָּיוּן: יְשַׁלַּח בָּהֶם עָרֹב וַיֹּאכְלֵם וּצְפַרְדֵּעַ וַתַּשְׁחִיתֵם: וַיִּתֵּן לֶחָסִיל יְבוּלָם וִיגִיעָם לָאַרְבֶּה: יַהֲרֹג בַּבָּרָד גַּפְנָם וְשִׁקְמוֹתָם בַּחֲנָמַל: וַיַּסְגֵּר לַבָּרָד בְּעִירָם וּמִקְנֵיהֶם לָרְשָׁפִים: יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים: יְפַלֵּס נָתִיב לְאַפּוֹ לֹא חָשַׂךְ מִמָּוֶת נַפְשָׁם וְחַיָּתָם לַדֶּבֶר הִסְגִּיר: וַיַּךְ כָּל בְּכוֹר בְּמִצְרָיִם רֵאשִׁית אוֹנִים בְּאָהֳלֵי חָם (תהלים עח מג-נא)
גם כאן אנחנו רואים שוב איך הצירוף של מופתים וזעם מופיע בהקשר של הלילה הגדול של נס מצרים ואיך המלים הללו תתהפכנה כאן במדרשו של ח"ן
וְהָיָה עַל כָּל הַר גָּבֹהַּ וְעַל כָּל גִּבְעָה נִשָּׂאָה פְּלָגִים יִבְלֵי מָיִם בְּיוֹם הֶרֶג רָב בִּנְפֹל מִגְדָּלִים: וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים בְּיוֹם חֲבֹשׁ יהוה אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא: הִנֵּה שֵׁם יהוה בָּא מִמֶּרְחָק בֹּעֵר אַפּוֹ וְכֹבֶד מַשָּׂאָה שְׂפָתָיו מָלְאוּ זַעַם וּלְשׁוֹנוֹ כְּאֵשׁ אֹכָלֶת: וְרוּחוֹ כְּנַחַל שׁוֹטֵף עַד צַוָּאר יֶחֱצֶה לַהֲנָפָה גוֹיִם בְּנָפַת שָׁוְא וְרֶסֶן מַתְעֶה עַל לְחָיֵי עַמִּים: הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג וְשִׂמְחַת לֵבָב כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל לָבוֹא בְהַר יהוה אֶל צוּר יִשְׂרָאֵל: וְהִשְׁמִיעַ יהוה אֶת הוֹד קוֹלוֹ וְנַחַת זְרוֹעוֹ יַרְאֶה בְּזַעַף אַף וְלַהַב אֵשׁ אוֹכֵלָה נֶפֶץ וָזֶרֶם וְאֶבֶן בָּרָד: כִּי מִקּוֹל יהוה יֵחַת אַשּׁוּר בַּשֵּׁבֶט יַכֶּה: וְהָיָה כֹּל מַעֲבַר מַטֵּה מוּסָדָה אֲשֶׁר יָנִיחַ יהוה עָלָיו בְּתֻפִּים וּבְכִנֹּרוֹת וּבְמִלְחֲמוֹת תְּנוּפָה נִלְחַם בָּם: כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תָּפְתֶּה גַּם הִיא לַמֶּלֶךְ הוּכָן הֶעְמִיק הִרְחִב מְדֻרָתָהּ אֵשׁ וְעֵצִים הַרְבֵּה נִשְׁמַת יהוה כְּנַחַל גָּפְרִית בֹּעֲרָה בָּהּ (ישעיה ל כה-לג)
הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ: טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי מַיִם וְשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָתְנִי: יָגַעְתִּי בְקָרְאִי נִחַר גְּרוֹנִי כָּלוּ עֵינַי מְיַחֵל לֵאלֹהָי... הַצִּילֵנִי מִטִּיט וְאַל אֶטְבָּעָה אִנָּצְלָה מִשֹּׂנְאַי וּמִמַּעֲמַקֵּי מָיִם: אַל תִּשְׁטְפֵנִי שִׁבֹּלֶת מַיִם וְאַל תִּבְלָעֵנִי מְצוּלָה וְאַל תֶּאְטַר עָלַי בְּאֵר פִּיהָ: עֲנֵנִי יהוה כִּי טוֹב חַסְדֶּךָ כְּרֹב רַחֲמֶיךָ פְּנֵה אֵלָי: וְאַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מֵעַבְדֶּךָ כִּי צַר לִי מַהֵר עֲנֵנִי... תֶּחְשַׁכְנָה עֵינֵיהֶם מֵרְאוֹת וּמָתְנֵיהֶם תָּמִיד הַמְעַד: שְׁפָךְ עֲלֵיהֶם זַעְמֶךָ וַחֲרוֹן אַפְּךָ יַשִּׂיגֵם: (תהלים סט ב-כה)
ח"ן ממשיך להפוך את הכל במדרש הסרקסטי שלו. הוא מראה דרך הקישורים לליל הסדר שבעצם הלילה שלפני בוא יום השמ הגדול והנורא איננו הלילה שבו שופך השמ את חמתו על הגויים אשר לא ידעוך אלא על בני ישראל ובנותיה (מאתיים העלמים והעלמות שבמקום שיצאו ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה הם הולכים מושפלים במדבר, ובמקום שיראו איך טובעים המצרים הם טובעים בעצמם.). ולא רק על בני ישראל הוא שופך חמתו אלא עליו עצמו... הוא שורף את היכלו והוא בעצם לא שולט יותר בחמתו ובועט בכסאו ומנפץ לרסיסים את כתרו וקורע את גלימת מלכותו (הפרפור-יה שלו). אלמלא הדבר כתוב אי אפשר היה לאומרו, אבל ח"ן כותב כאן בפירוש שהשמ מאבד שליטה על עצמו, או בשפה עממית יותר הוא משתגע. הרי אחרי הכל בחלקים גדולים מתוך התנך הוא מאיים שיאבד שליטה. חיים נחמן מתאר את זה כאן. הוא מתכוון אולי לאירועים טריים שחווה בכתיבת המגילה (יש כאן הרבה מאד קישורים מילוליים ומדרשיים לתיאורי הפוגרום של בעיר ההריגה... מצמרר לחשוב מה היה כותב לו היה חי במלחמת העולם השניה?... ) אבל הוא ממנף את כל התיאורים הללו מבעד לאירוע המכונן של חורבן בית שני ושריפתו ושל אגדות החורבן המופיעות בספרות חז"ל. אין כאן שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך אלא שפוך חמתך על ישראל
(ו) הֲקָרַע אֱלֹהִים אֶת-הַפָּרְפּוּרִיָּה וַיִּזֶר קְרָעֶיהָ לָרוּחַ?
הֲקָרַע אֱלֹהִים אֶת-הַפָּרְפּוּרִיָּה וַיִּזֶר קְרָעֶיהָ לָרוּחַ? - פרפוריה הוא עיבוד מכוון(!) של ח"ן למלה היוונית (פרסית?) שמופיעה במדרשים בצורות שונות פירפיריה, פירפרין, פורפירה, פורפריה ועוד. העיבוד המכוון הזה, כפי שאראה בהמשך, רומז לשילוב פרפור-יה, כלומר פרפורו של יה. כך מתחת לפני השטח. מעל לפני השטח הכוונה כאן בפרפוריה לגלימה מלכותית שהיא חלק מאביזרי מלכות כגון כתר, שרביט, כסא המלך ועוד. בקריאה ראשונה ברור שח"ן עושה שימוש במדרש על הפסוק מאיכה "בצע יהוה (השמ) אמרתו – בצע מלשון קרע (בזע) ואמרתו מלשון בגד, אמרה. וזאת כמובן להרחיק מהפשט שעל פיו בעצם החורבן והגלות בצע השמ אמרתו אשר זמם לעשות... ח"ן ממשיך כאן בשאלה ריטורית שלישית בפתיחת המגילה – הבעט בכסאו אלהים? הניפץ לרסיסים כתרו? הקרע אלהים את שלמת (גלימת) המלכות שלו?
בר קפרא פתח ויקרא י"י אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק (ישעיה כב: יב). א' הקב"ה למלאכי השרת, מלך בשר ודם אבל מה הוא עושה, אמרו לו תולה שק על פתחו, א' להן אף אני עושה כן, אלביש שמים קדרות וג' (ישעיה נ: ג). ועוד שאל להם מלך בשר ודם אבל מה הוא עושה, אמרו לו מכבה את הפנסים, אמ' להם אף אני עושה כן, שמש וירח קדרו וג' (יואל ד: טו). ועוד שאל להם מלך בשר ודם אבל מה הוא עושה, אמרו מהלך יחף, א' להם אף אני עושה כן, י"י בסופה ובסערה דרכו וענן וג' (נחום א: ג). ועוד שאל להן מלך בשר ודם אבל מה הוא עושה, אמרו לו יושב ודומם, א' להן אף אני עושה כן, ישב בדד וידום כי נטל עליו (איכה ג: כח). ועוד שאל להן, מלך בשר בדם אבל מה הוא עושה, אמרו לו מכפה את המיטות, אמ' להם אף אני עושה כן, חזה הות עד די כרסוון רמיו (דניאל ז: ט). ועוד שאל להם, מלך בשר ודם אבל מה הוא עושה, אמרו לו מבזע פירפרין שלו, אמ' להם אף אני עושה כן, עשה י"י אשר זמם בצע אמרתו (איכה ב: יז). מה הוא בצע אמרתו, ר' יעקב דכפר חנן א' מבזע פירפיריה. ועוד שאל להם מלך בשר ודם אבל מה הוא עושה, אמרו לו יושב ומקונן, אמ' להם אף אני עושה כן, איכה ישבה בדד (שם /איכה/ א: א). (פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא טו - איכה ד"ה [ג] בר קפרא)
עָשָׂה יהוה אֲשֶׁר זָמָם בִּצַּע אֶמְרָתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה מִימֵי קֶדֶם הָרַס וְלֹא חָמָל וַיְשַׂמַּח עָלַיִךְ אוֹיֵב הֵרִים קֶרֶן צָרָיִךְ (איכה ב יז) בצע אמרתו - אמר הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת מלך בשר ודם כשהוא מתאבל על מת מהו עושה אמרו ליה, קורע שיראין שלו, אמר להו כך אני עושה, הדא הוא דכתיב בצע אמרתו [מ"ר פרשה א' פסוק א'] (פירוש התורה תמימה)
א"ר אהבה בר זעירא כתיב (איכה ב) עשה ה' אשר זמם כמה שכתוב בתורתו (ויקרא כו) ויספתי ליסרה כן עשה ח"ו אלא בצע אמרתו, מה בצע אמרתו פשרה פשר, ר' יעקב דכפר הנין אמר בזע פורפירה, (ויקרא רבה (וילנא) פרשה ו ד"ה ה ר' פנחס)
ועוד כתב רבינו מאיר ז"ל אבל ציצית נהגו קדמונינו בכל ארץ אשכנז שלא להתעטף בציצית בתשעה באב ואסמכוה אקרא דכתיב (איכה ב) בצע אמרתו ואמרינן במדרש איכה בזע פורפרין דידיה. ואין מזה שום ראיה. ויש שאינם רוצים לשנות המנהג וגם אינם רוצים להיות בלא ציצית ומתעטפין בטלית קטן תחת בגדיהם. גם נהגו שלא להדליק נרות בבית הכנסת בתשעה באב כי אם נר אחד לקרות לאורו איכה וקינות. ונראה זה מנהג כשר כדאמר באיכה רבתי שאמר הקב"ה למלאכי השרת בשעת חורבן הבית מלך בשר ודם כשהוא אבל מהו עושה אמרו לו מכבה את הפנסים שלו אמר להן אף אני אעשה כן שנאמר שמש וירח קדרו. (רא"ש מסכת תענית פרק ד סימן ז).
גם אסתר המלכה לבשה את גלימת המלכות הנקראת פרפוריה. כך כתוב במדרש שוחר טוב (מדרש תהלים) על הפרפוריה של אסתר. המדרש הזה הוא חלק מהמדרש על פרק כב בתהלים שהוא פרק אילת השחר, שגם היא כמובן הולכת להיות סמל מכונן וטעון ביותר בתוך מגילת האש -
אין אתה מוצא ימים קשין שהיו ישראל באפילה, ויושבין בחשך ובצרה, כאותן הימים שהיו בימי המן, שאמר לאחשורוש ישנו עם אחד מפוזר ומפורד (אסתר ג ח), כיון שידעה אסתר התחילה לומר למרדכי, לך כנוס את כל היהודים (שם /אסתר/ ד טז), וכשאמרה ובכן אבוא אל המלך (שם שם /אסתר ד'/), התחילו בני פלטרין אומרים עכשיו הוא כועס עליה, ונגזר עליה מיתה, והיה כל אחד ואחד אומר אני אטול את בגדיה, וזה אומר אני אטול תכשיטיה, [וזה אומר אני אטול את קדשיה, וזה אומר אני אטול את פורפריה שלה של מלכות, שנאמר יחלקו בגדי להם ועל לבושי יפילו גורל (תהלים כב יט), וכיון שהיתה צופה ורואה כן], היתה מתפללת ואומרת ואתה ה' אל תרחק אילותי לעזרתי חושה (שם שם /תהלים כ"ב/ כ), כיון שראה דוד ברוח הקדש באיזה לשון עתידה להיות קוראה להקב"ה אילותי, סידר עליה זה המזמור למנצח על אילת השחר. (מדרש תהלים (בובר) מזמור כב ד"ה [ז] דבר אחר).
ועכשיו לעניין הפרפוריה שמרמז לפרפור יה. המילה "פרפור" מופיעה רק פעם אחת בכל ספרות חז"ל, והפעם היחידה הזאת נמצאת לא פחות מאשר בפתיחתא של איכה רבה הקשורה כל כך לתיאורים רבים המופיעים במגילת האש -
רבי חנינא פתח. מבליגיתי עלי יגון עלי לבי דוי (ירמי' ח יח). מהו מבליגיתי, מבלי הוגין בתורה לקיים מצות ומעשים טובים, עשיתי ביתי גיתי ואעפ"כ עלי לבי דוי, על בית המקדש, הה"ד על זה היה דוה לבנו וגו' (איכה ה יז). הנה קול שועת בת עמי מארץ מרחקים (ירמי' שם /ח'/ יט). א"ר יוחנן דבור זה משמש שלשה לשונות, זעקה שועה נאקה. זעקה, דכתיב ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם (שמות ב כג). שועה, דכתיב קול שועת בת עמי (ירמי' שם /ח'/). נאקה, דכתיב וישמע אלהים את נאקתם (שמות ב כד). ר' הונא רבה דצפורין אמר לשון פרפור הוא, הה"ד ונאק נאקות חלל לפניו (יחזקאל ל כד), וכתיב ונפש חללים תשוע (איוב כד יב). הה' אין בציון אם מלכה אין בה (ירמי' שם /ח'/). אילו היה שם לא היו גולים, וכיון שחטאו גלו, וכיון שגלו התחיל ירמי' מקונן עליהם איכה ישבה בדד. ( איכה רבה (בובר) פתיחתא לב).
על מרכזיותם של המלים "פרפור" ו"חלל" במגילת האש יעידו הציטוטים הבאים מתוך המגילה – א. וְאוּלָם מִקֵּץ רֶגַע הִתְעוֹרֵר וַיִּפְקַח אֶת-עֵינָיו, וְהֵן חֹלְמוֹת וַעֲמֻקּוֹת מְאֹד, וְנֶפֶשׁ אֲנוּשָׁה פְּצוּעַת אַהֲבָה וְזָבַת דָּם פִּרְפְּרָה בְּמַעֲמַקֵּיהֶן. ב. וְיֵשׁ אֲשֶׁר-יָקוּם הַזָּקֵן בַּלָּיְלָה וְהֵעִיר שַׁחַר, וְעָמַד עַל-יַד אֶשְׁנַבּוֹ הַפָּתוּחַ מוּל הַמִּזְרָח, עֵינָיו תְּלוּיוֹת לַמָּרוֹם וּשְׂפָתָיו עִם-כֹּכְבֵי בֹקֶר יְרַנְּנוּ תְּפִלַּת קֹדֶשׁ לְאֵל חַיָּיו, וַאֲנִי בָּעֵת הַהִיא שׁוֹכֵב כְּנֶגְדּוֹ עַל-מִטָּתִי בַּעֲלָטָה. כֻּלִי בוֹעֵר בְּאֵשׁ אַהֲבָה וּמִתְהַפֵּךְ בְּצִירֵי מַאֲוַיִּים נַעֲלָמִים, וְנַפְשִׁי תָחִיל, תְּפַרְפֵּר, כִּטְלֵה