מניין לתחיית המִיתִיים מן התורה? (חלק 9)

תניא, רבי סימאי אומר: מניין לתחיית המתים מן התורה? - שנאמר (שמות ו ד) "וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת־אֶרֶץ כְּנָעַן". "לָכֶם" לא נאמר, אלא "לָהֶם" - מכאן לתחיית המתים מן התורה -

שוב טענה מביכה שדומה מבחינת המבנה לטענה הקודמת. כמו שאהרן צריך לקום לתחיה כדי שנוכל לממש את הפסוק הקודם ולתת לו תרומה בארץ ישראל כך אברהם יצחק ויעקב צריכים לקום לתחיה כדי שיוכל אלהים לממש סוף סוף את הבטחתו ולתת להם ממש את הארץ שהבטיח להם. כלומר, רק כאשר תהיה תחיית המתים יוכל אלהים לקיים את הבטחתו.

כמובן שאם לוקחים את ההוכחה הזאת לכיוונים סמליים אפשר לומר, למשל, שכשם שאהרן הוא גבור מיתי וצריך תמיד למצוא כהנים שיהיו כאהרן (מבלי להיכנס לתוכן) כך גם אברהם יצחק ויעקב, והמימוש של ההבטחה הזאת יהיה כאשר יהיו כאן בני אדם בדמותם (שוב מבלי להיכנס לתוכן). ואם עושים צעד נוסף אפשר לומר שבכל דור ודור אנחנו מחיים את דמויותיהם של הגבורים המיתיים שלנו. זוהי תחיית המתים שעוברת עלינו שוב ושוב. וזוהי תחיית המתים מן התורה. התורה במובן הזה תהיה לתשתית המיתית. למקור ההשראה, ובלימוד שלנו אנחנו מחיים את הדמויות שלנו, ובעצם כל לימוד של חומרים קלאסיים הוא באיזשהו מקום תחיית המתים, כי אחרי הכל (כמעט) כל האנשים שאנחנו לומדים אותם מתו, וזה לא מונע מאתנו לצטט את דבריהם ולהחיות אותם שוב ושוב. אפשר לומר שכל נסיון להחיות תרבות הוא סוג של תחיית המתים עובדה שמשתמשים בביטויים הללו של להחיות וכך הלאה... לפתח...

וכדאי לשים לב לקטע הבא מתוך הברית החדשה –

בָּאוּ אֵלָיו צְדוֹקִים, הָאוֹמְרִים שֶׁאֵין תְּחִיַּת מֵתִים, וְשָׁאֲלוּ אוֹתוֹ: 19 רַבִּי, מֹשֶׁה כָּתַב לָנוּ שֶׁאִם יָמוּת אִישׁ וְהִנִּיחַ אִשָּׁה וְלֹא הִשְׁאִיר בָּנִים, יִקַּח אָחִיו אֶת אִשְׁתּוֹ וְיָקִים זֶרַע לְאָחִיו. 20 הָיוּ שִׁבְעָה אַחִים. הָרִאשׁוֹן נָשָׂא אִשָּׁה וּמֵת וְלֹא הִשְׁאִיר צֶאֱצָאִים 21 לָקַח אוֹתָהּ הַשֵּׁנִי וּמֵת וְלֹא הִשְׁאִיר צֶאֱצָאִים, וְכֵן גַּם הַשְּׁלִישִׁי 22 כָּכָה כָּל הַשִּׁבְעָה לֹא הִשְׁאִירוּ צֶאֱצָאִים. אַחֲרֵי כֻּלָּם מֵתָה גַּם הָאִשָּׁה. 23 בַּתְּחִיָּה, כַּאֲשֶׁר יָקוּמוּ, לְמִי מֵהֶם תִּהְיֶה לְאִשָּׁה, שֶׁהֲרֵי הָיְתָה אִשָּׁה לְכָל הַשִּׁבְעָה?"

24 הֵשִׁיב לָהֶם יֵשׁוּעַ: "כְּלוּם אֵינְכֶם טוֹעִים מִשּׁוּם שֶׁאֵינְכֶם יוֹדְעִים אֶת הַכְּתוּבִים, אַף לֹא אֶת גְּבוּרַת אֱלֹהִים? 25 כַּאֲשֶׁר הַמֵּתִים קָמִים אֵין הֵם מִתְחַתְּנִים, אֶלָּא שֶׁהֵם כְּמַלְאָכִים בַּשָּׁמַיִם. 26 וַאֲשֶׁר לְכָךְ שֶׁהַמֵּתִים קָמִים, הַאִם לֹא קְרָאתֶם בְּסֵפֶר מֹשֶׁה, בְּמַעֲשֵׂה הַסְּנֶה, שֶׁהָאֱלֹהִים אָמַר לוֹ, 'אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם, אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב? 27 אֵין הוּא אֱלֹהֵי הַמֵּתִים כִּי אִם אֱלֹהֵי הַחַיִּים. אַתֶּם טוֹעִים מְאֹד." (מרקוס יב 18-27. וראי/ה גם מתי כב 23-32 ; לוקס כ 27-38))

בדיבורו של ישוע על משה הרומז לתחיית המתים יש הפניה ממש אל אותה טענה שמביאים כאן עורכי הסוגיה. בנוסף לכך בשני המקורות הללו רומז האל בעצמו לתחיית המתים דרך דיבורו עם משה על אברהם יצחק ויעקב.

כך מתוארים דברי האל למשה המצוטטים כאן בפרק "חלק" - "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יהוה: וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יהוה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם: וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ (שמות ו ב-ד).

ואלו דברי האל למשה אל מול הסנה הבוער (שלושה פרקים לפני כן) – "וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא: וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב (שם ג ה-ו) - בשני המקרים מזהה יהוה את עצמו כאלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, ובשני המדרשים מתייחסים הדרשנים לאמירה האלוהית הזאת כרמז לתחיית המתים מן התורה, כלומר העובדה שהאל החי מזהה את עצמו כאלוהיהם של אברהם יצחק ויעקב מעידה על כך שמותם העכשווי הוא מוות מדומה או זמני (מחק/י את המיותר) ושלמעשה אברהם יצחק ויעקב עתידים לחיות חיי עד...