מועדים בשמחה (אגדת זמן מתקתקת בהשראת מסכת ראש השנה)

כשהייתי ילד היה הזמן מונח בחיקו של סבא אלוקים ואומר שירה עם מלאכי השרת. אינספור מחוגים שמימיים תקתקו בקצב שלא ייגמר לעולם, וסדר מופתי שרר ביקום. באהבה רבה העביר סבא אלוקים יום מפני לילה וחושך מפני אור. בחמלה גדולה ויתרה סידר את הכוכבים במסילותם. הכל דפק יומם וליל – תיק תק תיק תק תיק תק – כמו שעון בן חיל.

בתחילת שנות העשרה שלי החלו החריקות הראשונות. מדי פעם התעוררתי באמצע הלילה וגיליתי שהזמן עמד מלכת וסבא אלוקים נרדם על משמרתו. פעם אפילו המשיך לנחור כשקרא האורלוגין חצות. מלילה ללילה החל לאבד שליטה על מסילות הכוכבים, וקטרים מעלי עשן צפרו בעצבנות אל מול מחסומי השמים הנעולים.

כשנכנסתי בעול מצוות ערך לי סבא אלוקים טקס בר-מצווה שלא מהעולם הזה. לטקס הוזמנו פיות טובות, פיות רעות, מלאכי מות ומלאכי חיים. לאחר שקראתי קריאה תמה את הפרשה וההפטרה נתן לי סבא אלוקים שלוש מתנות – שעון זהב, שעון קוקייה, ואורלוגין הקורא חצות.

ברגע שעברו המתנות לרשותי שחרר סבא אנחת רווחה, בירך "ברוך שפטרנו", והפך לעלם חמודות שקווצותיו סדורות לו תלתלים תלתלים. מיד לאחר מכן נסק למרומיו ומאז הוא מרחף מעל הזמן. אני נותרתי לבד עם שלוש פצצות זמן מתקתקת.

פוסטים קשורים

הצג הכול

רבי אבהו הוא אבא שלי ואני הוא בר אבא[1] זה הכל דיאלקטיקה בין הנטיה של אבא שלי להבהיר כל דבר מעורפל והסטיה שלי לערפל את הדבר הכי בהיר. אני חושב שזה ההבדל המהותי בין בעל האגדתא לבין בעל השמעתא. ליתר דיו

באביב 1933, שנה לפני מותו בטרם עת, נשא חיים נחמן ביאליק בן השישים נאום ובו תביעה משומעיו. "עלינו", אמר ביאליק, "להשמיע לעולם עשרת דיברות חדשות, שיתבססו על יסוד הישנות, אבל בהבדל קטן: שיתקיימו לא רק בי

משחר ילדותי אני קושר את המילה "משפטים" במילה "אבא". כשאימא שרה לי "אבא הלך לעבודה" ראיתי לנגד עיניי את בניין משרד המשפטים ששכן אז בקצה המזרחי של רחוב יפו, אולי מאתיים מטר מגבול ירדן. צלפים ירדנים דמיו