אני כופר (בתחיית המתים) משמע אני קיים (חלק 3)

גמרא. וכל כך למה?

תנא: הוא כפר בתחיית המתים - לפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית המתים, שכל מדותיו של הקדוש ברוך הוא מדה כנגד מדה.

דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מניין שכל מדותיו של הקדוש ברוך הוא מדה כנגד מדה - שנאמר (מלכים ב ז א) "וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע שִׁמְעוּ דְּבַר־יְקֹוָק כֹּה אָמַר יְקֹוָק כָּעֵת מָחָר סְאָה־סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׁעֹרִים בְּשֶׁקֶל בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן", וכתיב (שם שם שם ב) "וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר־לַמֶּלֶךְ נִשְׁעָן עַל־יָדוֹ אֶת־אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמַר הִנֵּה יְקֹוָק עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם הֲיִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה?, וַיֹּאמֶר הִנְּכָה רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל", (עמוד ב) וכתיב (שם שם שם כ) "וַיְהִי־לוֹ כֵּן וַיִּרְמְסוּ אֹתוֹ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת"!...

(ודילמא קללת אלישע גרמה ליה, דאמר רב יהודה אמר רב: קללת חכם, אפילו על חנם היא באה?

אם כן לכתוב קרא וירמסוהו וימת?

מאי בשער - על עסקי שער)

(בבלי סנהדרין צ א+ב)


כל מדותיו של הקדוש ברוך הוא מדה כנגד מדה -

מה מדת המידתיות של "מדה כנגד מדה"? עד לאיזה אבסורד אפשר למתוח את העקרון המכונן הזה? אני מעוניין להתמודד עם השאלה הזאת על ידי התבוננות בשני המופעים הנוספים של הכלל "כל מדותיו של הקדוש ברוך הוא מדה כנגד מדה". בסך הכל מופיע כלל זה שלוש פעמים בספרות חז"ל. בפעם הראשונה כאן, בפרק חלק, ובפעמיים המאוחרות יותר במסכת כלה רבתי ובמדרש תנחומא. התבוננות בשני המופעים הללו תאפשר לנו להתמודד הן עם מידת המידתיות של עקרון "מדה כנגד מדה", ולבדוק לאור זאת את התקפות הלוגית של הקביעה "הוא כפר בתחיית המתים לפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית המתים.


מה, למשל, עושים עם הקטע המביך והמצמרר הבא ממסכת כלה רבתי. איזה דימוי הוא נותן לכל מדותיו של הקדוש ברוך הוא? -


אמר רבי יוחנן בן דהבאי ארבע דברים שחו לי מלאכי השרת, ואלו הן: חגרין סומין אלמין חרשין, חגרין מפני מה הויין? - מפני שהופכין את שולחנם; סומין מפני מה הויין? - מפני שמסתכלין באותו מקום; אלמין מפני מה הויין? - מפני שמנשקין באותו מקום; חרשין מפני מה הויין? - מפני שמספרין בשעת תשמיש. אמר רבא כל מדותיו של הקדוש ברוך הוא מדה כנגד מדה, הוא הפך שולחנו, לפיכך יהפך רגלי זרעו; הוא נסתכל בדבר הנסתר מכל, לפיכך הכל יהיה נסתר מזרעו; הוא עזב פה המדבר שבו ניתנה הנשיקה, ונשק הסתום, לפיכך נסתם פי זרעו; הוא מספר בשעה שהיה לו לחרוש, לפיכך נחרש אוזן זרעו". (מסכת כלה רבתי פרק א הלכה יג)

ההקשר של הקטע הזה הוא עניין ההחמרה שמחמירים הרבנים עם זוגות נשואים "כדת וכדין" שאינם מקיימים יחסי מין "כדת וכדין" (פנים מול פנים, בחושך, הוא למעלה היא למטה, בדממה, הס מלהזכיר זוגות לא נשואים או זוגות חד-מיניים...) קטע זה מהווה דוגמה מובהקת לכניסתם של הרבנים לקדש הקדשים של הפרטיות. (בסוגריים ייאמר שאין בתורה עצמה כל הנחיה והכתבה לאופן שבו צריך להתבצע מעשה האהבה )

הקטע הזה מביך ומקומם מכמה סיבות: הסיבה האחת, כאמור, היא כניסה לחיי הפרט והתערבות בוטה בנקודות האינטימיות והמקודשות ביותר של החיים. אמירת מה מותר ומה אסור בעוצמות מחמירות שאם הן נלקחות ברצינות (והן נלקחות ברצינות) הן עלולות להביא (והן מביאות!) לידי דיכוי הארוס וחדוות החיים. הסיבה האחרת היא הקביעה הבוטה והפושעת שיש קשר בין אסון של לידת צאצאים בעלי מום לבין התנהגותם המינית ה"קלוקלת" של ההורים או כל התנהגות "בלתי מוסרית" אחרת (ע"ע סינדרום המזוזה ואסון הרכבת בעתלית).

עינינו הרואות כיצד דמיון מעוות יכול להפוך את "מידה כנגד מידה" לבדיחה רעה במקרה הטוב ובמקרה פחות טוב לאסון גדול. כמה עיוות ואטימות צריך כדי לשחק משחקי מלים דרשניים כמו "הוא הפך שולחנו לפיכך ייהפך רגלי זרעו" או "הוא מספר בשעה שהיה לו לחרוש, לפיכך נחרש אוזן זרעו"... ועוד לקדש את הטנופת הפוריטנית הזאת? ועוד לייחס אותה למדותיו של הקדוש ברוך הוא?...

העיוות כאן הוא רב מימדי ורב משמעי – גם בגלל ההתייחסות אל האשה כאל אובייקט מיני מוחלט ( אין היא אלא שולחן ערוך שאוכלים עליו, או שדה שחורשים בו) גם, כאמור, בגלל ההתערבות הבוטה בעיצוב הכוריאוגראפי של מעשה האהבה, גם בגלל הייחוס של כל שטות כזאת לקדושה עליונה ולאלוהים, וגם בגלל הקלות הבלתי נסבלת שבה מרשים לעצמם מטיפים בעלי סמכות ובעלי השפעה להסביר תופעות טרגיות כל כך של ילדים שנולדים עוורים, שלא נדע, או אלמים, או חרשים או חגרים...

אינני מתכוון בדברי בקורת אלו לרבנים ההסטוריים שכתבו את הדברים הללו (חלקם אמוראים, וחלקם, כפי הנראה, מראשוני הגאונים) - הם חיו במציאות תרבותית ומוסרית אחרת לחלוטין, ואין לי כל זכות או יכולת לבקר אותם. הבקורת שלי מכוונת לאלפים רבים של רבנים החיים כאן ועכשיו (בעולם הזה...) ואומרים "קדוש קדוש קדוש" על כל מלה ממסכת כלה המצוטטת כאן, ולא רק "קדוש קדוש קדוש" הם אומרים, אלא גם מצווים על רבבות מאמיניהם לקיים הלכה למעשה כל מלה ומלה המצוטטת כאן, ואף מזהירים אותם שאם הם לא יעשו את הילדים שלהם בדיוק כמו שכתוב במסכת כלה רבתי, הילדים הללו ייוולדו עוורים, רחמנא ליצלן, או חגרים, שלא נדע, או חרשים, השמ ישמור, או אלמים טפו טפו טפו... (הלואי שאתבדה ויתברר שלא מדובר באלפים רבים של רבנים ולא ברבבות רבות של מאמינים אלא בקומץ זעיר של מזוכיסטים... )

מטיפים אלו החיים עמנו כיום יודעים היטב כי בסגנון הטרור הזה של "מדה כנגד מדה" הם זורעים בהלה בקרב רבים הנושאים אליהם את עיניהם ומשליכים עליהם את יהבם. לחם חוקם של מטיפים אלו הוא עיוות מידת המידתיות, והגחכת עקרון "מדה כנגד מדה" באופן שיהיה בו שימוש מאיים על כל אלו החרדים לדברם, ועל כל אלו המאמינים לכל הבטחות העולם הבא/תחיית המתים/גן עדן/מלכות השמים שהם מבטיחים להם והחרדים מכל איומי הגיהנום/כף הקלע/ שאול שהם מאיימים עליהם. לו באמת היה דבר כזה כמו גן עדן בעולם הבא הרי שהראשונים שלא היה להם בו כל חלק היו המטיפים הארסיים הללו, ולו באמת היתה אש הגיהנום יוקדת תמיד במדור הרשעים של העולם הבא היו הם הראשונים להיצלות בה לעד ולעולמי עולמים...

במלים אחרות: כלל "מדה כנגד מדה" עלול להיות מסוכן ביותר במידה והוא נופל לידיהם של פרשנים לא אחראיים הלוקים בתסמונת קיצונית של חוסר מידתיות. לעתים קרובות מדי פרשנים אלו הם גם מנהיגים "רוחניים" בעלי השפעה ומעצבי דעת קהל תמים ופשוט, המתייחס לכל מלה היוצאת מפיהם ממש (אבל ממש) כאל תורה למשה מסיני .


למה יש לכושים שפתיים עקומות, עינים אדומות ושיער חרוך, ומפני מה הם עירומים וערלים?


המקור השלישי (והאחרון) בספרות חז"ל שמופיע בו הביטוי "כל מדותיו של הקדוש ברוך הן מדה כנגד מדה" נמצא במדרש תנחומא לפרשת נח. במדרש המתייחס לעונשם של חם וכנען על כך שגילו את ערוות נח אביהם מסביר הדרשן מפני מה צאצאיהם שחורי העור של חם וכנען הם בעלי שפתיים עקומות, עינים אדומות, שיער חרוך, ומפני מה הם עירומים וערלים -

"... ועוד שקילל (נח) זרעו (של חם) ואמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו (בראשית ט כה), וחם על שראה בעיניו ערות אביו נעשו עיניו אדומות, ועל שהגיד בפיו נעשו שפתותיו עקומות, ועל שחזר פניו נתחרך שער ראשו וזקנו, ועל שלא כסה הערוה הלך ערום ונמשכה לו ערלתו, לפי שכל מדותיו של הקדוש ברוך הוא מדה כנגד מדה... " (תנחומא פרשת נח סימן יג)


לו היה רב גדול בימינו מצטט את המדרש הזה בדרשת מוצאי שבת שלו, ומסביר באמצעותו מפני מה יש להרחיק את כל ה"מסתננים" הסודאנים והאריתראים אל מחוץ למחנה, ומה עלינו לעשות כדי להמשיך לשמור על הטוהר המיני של מחננו הקדוש, וכדי להמשיך להגן על צאצאי שם בהירי העינים מפני צאצאי חם אדומי העינים, היו שלושה-ארבעה פוליטיקאים זריזים ממהרים לסמס הודעות גינוי לכל כלי התקשורת, ושני בעלי טורים היו מזדרזים לנסח שלוש מאות מלים קולעות למטרה המסומנת מראש, ומנהיג מפלגתו של הרב היה מגלגל עינים חלמוניות כלפי סוללת המיקרופונים ומסביר שהדברים הוצאו מהקשרם הקדוש, שהרי כבוד קדושת הרב מרחף לו הרבה מעל ומעבר לכל הביצה התקשורתית הזאת, ועוד באותו ערב תתארגן הפגנת המונים נגד המלכות הרשעה הפותחת את שערי הארץ הקדושה בפני הערלים והאספסוף, ועל הקיר האחד של בימת הנואמים תתנוסס הכתובת "בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ", ובכתובת על הקיר האחר יהיה כתוב "כל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה... "

יש כאן צורך בתקון גדול... מי שכל מדותיו מדה כנגד מדה לא יוכל להמשיך כך לאורך ימים. הוא יתפוצץ מרוב דינים. הוא חייב לעבור תקון מדות. המקור החשוב שמצביע על תהליך של תקון מדותיו של הקב"ה נמצא בבבלי ברכות, והוא אחד המקורות האהובים והמנחמים שאני מכיר. בקטע זה מדובר על כך שהקב"ה מתפלל. ב"בא אל הקדש" אני מרחיב את הדבור על הצורך הזה של האלהים להתפלל, ומנסה להבין למה זה לא קרה לו בתנ"ך ורק בתלמוד הוא מרשה לעצמו להתפלל. בהמשך אותו קטע מציע מישהו את נוסח תפילתו של הקב"ה (וכפי הנראה מדובר בתפילה שנאמרת כמה פעמים ביום). תפילה זו של האל היא, לטעמי, התפילה הכי אנושית והכי ריבונית שאני מכיר. היא מומלצת מכל הלב. "יהי רצון מלפניי שיכבשו רחמיי את כעסיי ויגולו רחמיי על מדותיי ואתנהג עם בניי במידת הרחמים ואכנס להם לפנים משורת הדין"...

כמה תקון מדות יש כאן. כמה מודעות לכך שיש משהו בעייתי ביותר בעובדה שכל מדותיי מדה כנגד מדה. בהשתעבדות המוחלטת שלי למדת הדין. עלי להפנים כמה שיותר מהר את הסכנה העצומה הכרוכה בכך, ועלי לעשות הכל כדי להביא לכך שיגולו רחמיי על מדותיי, ושאתנהג עם כל הסובבים אותי במדת הרחמים ואכנס להם לפנים משורת הדין ולפנים משורת המדה כנגד מדה. אמן כן יהי רצון...

וראי/ה פיתוח של דברים אלו להלן (צב ב) בד"ה "אלו בני אדם שכפרו בתחיית המתים"...


(המשך יבוא)




פוסטים קשורים

הצג הכול

ריש לקיש רמי: כתיב (ירמיהו לא ז-ח) "הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי־אָרֶץ, בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה", וכתיב (ישעי