מה יודע הסמגד על המסגד? / עלמא די 43


יום שישי בצהרים. כוננות מסגדים. התפילה בעיצומה. המתח בעיצומו. כבר למעלה משעה שהתפילה נמשכת. כבר למעלה משעה מתפרשים שני גדודי גושדנ על פני רובע פומבדיתא. הרבה גדודים נוספים מתפרשים על פני יתר רובעיה של עזה. מכשירי קשר רבים רוחשים באוויר הדחוס. מגדים וסמגדים נותנים פקודות אחרונות: "לשפר עמדות! ... לתפוס מחסות !... לדווח על כל תנועה חשודה!..." במקביל מיתמרים לשמים היוקדים סלסוליהם של מואזינים רבים. על אף שלא הוכרז עוצר רשמי אין אפילו מקומי אחד שמעז להסתובב ברחובות הרובע. מי שאיננו במסגדים ספון עמוק ביתו. לא לוקח סיכון. חם בעזה. יוקד. אני שותה הרבה ומשקיף ורושם. אין ילדים ונשים בסמטאות אז אני עוקב אחר פניהם המזיעות של גברי גושדנ המניעים אנה ואנה את אלותיהם ומאזינים לתדרוכי מפקדים מהולים בסלסולי מואזינים. שני פייפרים מפטרלים ללא הרף מעל המסגדים ומנסים לעצור את הסלסולים המיתמרים השמימה. לשווא. לאט לאט דועכים סלסוליהם הנוגים והבוטים של המואזינים. לאט לאט הם עוברים לטון מצווה. נותנים הוראות ארוכות לרבבות מאמיניהם. גם המגדים והסמגדים משווים לפקודותיהם יתר דרמטיות. "לשפר עמדות!... לא לירות כדורי פלסטיק בלי פקודה... לא לכוון אל הראש!... לא להשליך רימוני גז לתוך חצרות המסגדים!... אללה אל אכבר!...". אף אחד על הגג אינו מבין ערבית מסגדית. אף אחד לא יודע אם מסיתים המואזינים להתפרעות או מרסנים מפניה. לפעמים נשמע דיבורם כליבוי יצרים, ולפעמים כניסיון נואש להרגיע את הרוחות. לפעמים מתקבל הרושם שהמואזינים מתווכחים ביניהם מבעד לרמקולים של עזה. אי אפשר לדעת. מה, אחרי הכל, יודעים הגברים שעל הגג על המסגד שממולם? הסמגד שואל את דודיק בקשר: "כבר יצאו מהמסגד שלך? – "מהמסגד שלי לא יוצאים כל כך מהר" עונה לו דודיק ביהירות, "אבל זאטוטים רעולים מתקהלים בחצר המסגד. יש אישור לרימון גז?..." (כשזאטוטי עזה בני החמש רוצים להיראות גדולים כמו בני החמש-עשרה הם עוטים רעלות על פניהם ומניפים את אצבעותיהם בתנועת "וי"). "אל תעז להתקרב אל הזאטוטים", צועק הסמגד. "אני פוקד עליך להרחיק את האנשים שלך משטח המסגד... האם רות עבור?" אני רושם את שיחתם ומציין לעצמי בסיפוק מתנשא שאכן יש צדיקים בסדום, ומי יודע איזו נפש יפה חבויה בלבו של הסמגד הקשוח. אחרי הכל, מה יודע הסמגד על המסגד? מה יודע הסמגד מגושדנ על המסגד של פומבדיתא? מה פשר חרדת הקודש הקשוחה שגורמת לו לאסור על חייליו להשליך רימוני גז לחצר המסגד? כל עזה היא מסגד אחד גדול. בית אלוהים פתוח. קול אלוהים מהלך בעיר. אי אפשר שלא להצטרף אל תפילת המואזינים. אי אפשר שלא להתנועע ולהשתחוות וליפול על הפנים. תפילות הן חלק בלתי נפרד מחוויות היומיום של צבא הכיבוש החילוני מגושדנ שלחייליו יש איזו יראת אלוהים מקובעת, גולמית, בלתי מפותחת לחלוטין. כובשים מגושדנ עומדים ביראה למרגלות מסגדים, קסדתם על לוח לבם ועיניהם מלוחלחות לנצח כמו עיניהם של משחררי הכותל. העיניים כבר כואבות לי. אני מבקש מאחד הקלפנים שישקיף קצת במקומי. "אני לא יכול", הוא אומר לי, "אני מופסד..." אני מבקש מהשני – "אני לא מוכן", אומר לי הראשון, "הכסף שלי אצלו". אני פושט את המדים, מורח על עצמי שמן שיזוף, מתחבר לווק-מן ומתפרקד על מזרון צבאי. הם ממשיכים לשחק... לפתע מדווחים הסמגדים של הרבעים הרחוקים על תום התפילה במסגדים שלהם. בבת אחת מיתמרים עמודי עשן שחורים מהרבעים הרחוקים, והדי יריות עמומות נשמעים ללא הרף. ברובע פומבדיתא שוררת עדיין דממה מתוחה. בקשר מתנהלת מלחמה שלמה. כל התצפיות מזהירות את הסיורים ממארבי אבנים של ילדים. סיור ארבעים וארבע יורה רימון גז על קבוצת ילדים והרוח נושאת את הגז אל תצפית חמישים ושבע. מפקד תצפית חמישים ושבע מקלל בקול חנוק את מפקד סיור ארבעים וארבע. מפקד סיור ארבעים וארבע מתנצל. אני שוכב בתחתונים בפינת הגג, שמן שיזוף מרוח לגופי, מתמכר לשמש, שומע את המלחמה בקשר. הקמב"ץ של הגדוד השני נכנס למלכודת ילדים. "מאה ילדים רוגמים אותי באבנים", הוא מדווח בקשיחות היסטרית. "אם לא תגיע תגבורת יהיה כאן אסון". עוד רימון גז מתפוצץ ואני מקשיב בעיניים עצומות לאריק אינשטיין בגלי צה"ל. ריח שמן השיזוף הנספג בגופי מאפיל על ריח הצמיגים החרוכים ואיני מרים עיניים לשמים המשחירים. בכיכר הצמיג מסלול של חמישה מחסומים רצופים, בכיכר השוטר הרבה דגלי פלסטין; בשוק פארס שני צמיגים בוערים; בכיכר הדייגים רכב חשוד – כוננות מכונית תופת; בבית הספר התיכון לבנות מהומה רבתי – ומעל כל אלו, על הגג הכי קרוב לשמים של עזה, אני שוכב בעיניים עצומות ומתמכר לשמש. על אף שלא הוכרז עוצר רשמי אין אפילו מקומי אחד שמעז להסתובב ברחובות הרובע. מי שאיננו במסגדים ספון עמוק ביתו. לא לוקח סיכון. חם בעזה. יוקד. אני שותה הרבה ומשקיף ורושם. אין ילדים ונשים בסמטאות אז אני עוקב אחר פניהם המזיעות של גברי גושדנ המניעים אנה ואנה את אלותיהם ומאזינים לתדרוכי מפקדים מהולים בסלסולי מואזינים. שני פייפרים מפטרלים ללא הרף מעל המסגדים ומנסים לעצור את הסלסולים המיתמרים השמימה. לשווא. לאט לאט דועכים סלסוליהם הנוגים והבוטים של המואזינים. לאט לאט הם עוברים לטון מצווה. נותנים הוראות ארוכות לרבבות מאמיניהם. גם המגדים והסמגדים משווים לפקודותיהם יתר דרמטיות. "לשפר עמדות!... לא לירות כדורי פלסטיק בלי פקודה... לא לכוון אל הראש!... לא להשליך רימוני גז לתוך חצרות המסגדים!... אללה אל אכבר!...". אף אחד על הגג אינו מבין ערבית מסגדית. אף אחד לא יודע אם מסיתים המואזינים להתפרעות או מרסנים מפניה. לפעמים נשמע דיבורם כליבוי יצרים, ולפעמים כניסיון נואש להרגיע את הרוחות. לפעמים מתקבל הרושם שהמואזינים מתווכחים ביניהם מבעד לרמקולים של עזה. אי אפשר לדעת. מה, אחרי הכל, יודעים הגברים שעל הגג על המסגד שממולם? הסמגד שואל את דודיק בקשר: "כבר יצאו מהמסגד שלך? – "מהמסגד שלי לא יוצאים כל כך מהר" עונה לו דודיק ביהירות, "אבל זאטוטים רעולים מתקהלים בחצר המסגד. יש אישור לרימון גז?..." (כשזאטוטי עזה בני החמש רוצים להיראות גדולים כמו בני החמש-עשרה הם עוטים רעלות על פניהם ומניפים את אצבעותיהם בתנועת "וי"). "אל תעז להתקרב אל הזאטוטים", צועק הסמגד. "אני פוקד עליך להרחיק את האנשים שלך משטח המסגד... האם רות עבור?" אני רושם את שיחתם ומציין לעצמי בסיפוק מתנשא שאכן יש צדיקים בסדום, ומי יודע איזו נפש יפה חבויה בלבו של הסמגד הקשוח. אחרי הכל, מה יודע הסמגד על המסגד? מה יודע הסמגד מגושדנ על המסגד של פומבדיתא? מה פשר חרדת הקודש הקשוחה שגורמת לו לאסור על חייליו להשליך רימוני גז לחצר המסגד? כל עזה היא מסגד אחד גדול. בית אלוהים פתוח. קול אלוהים מהלך בעיר. אי אפשר שלא להצטרף אל תפילת המואזינים. אי אפשר שלא להתנועע ולהשתחוות וליפול על הפנים. תפילות הן חלק בלתי נפרד מחוויות היומיום של צבא הכיבוש החילוני מגושדנ שלחייליו יש איזו יראת אלוהים מקובעת, גולמית, בלתי מפותחת לחלוטין. כובשים מגושדנ עומדים ביראה למרגלות מסגדים, קסדתם על לוח לבם ועיניהם מלוחלחות לנצח כמו עיניהם של משחררי הכותל. העיניים כבר כואבות לי. אני מבקש מאחד הקלפנים שישקיף קצת במקומי. "אני לא יכול", הוא אומר לי, "אני מופסד..." אני מבקש מהשני – "אני לא מוכן", אומר לי הראשון, "הכסף שלי אצלו". אני פושט את המדים, מורח על עצמי שמן שיזוף, מתחבר לווק-מן ומתפרקד על מזרון צבאי. הם ממשיכים לשחק... לפתע מדווחים הסמגדים של הרבעים הרחוקים על תום התפילה במסגדים שלהם. בבת אחת מיתמרים עמודי עשן שחורים מהרבעים הרחוקים, והדי יריות עמומות נשמעים ללא הרף. ברובע פומבדיתא שוררת עדיין דממה מתוחה. בקשר מתנהלת מלחמה שלמה. כל התצפיות מזהירות את הסיורים ממארבי אבנים של ילדים. סיור ארבעים וארבע יורה רימון גז על קבוצת ילדים והרוח נושאת את הגז אל תצפית חמישים ושבע. מפקד תצפית חמישים ושבע מקלל בקול חנוק את מפקד סיור ארבעים וארבע. מפקד סיור ארבעים וארבע מתנצל. אני שוכב בתחתונים בפינת הגג, שמן שיזוף מרוח לגופי, מתמכר לשמש, שומע את המלחמה בקשר. הקמב"ץ של הגדוד השני נכנס למלכודת ילדים. "מאה ילדים רוגמים אותי באבנים", הוא מדווח בקשיחות היסטרית. "אם לא תגיע תגבורת יהיה כאן אסון". עוד רימון גז מתפוצץ ואני מקשיב בעיניים עצומות לאריק אינשטיין בגלי צה"ל. ריח שמן השיזוף הנספג בגופי מאפיל על ריח הצמיגים החרוכים ואיני מרים עיניים לשמים המשחירים. בכיכר הצמיג מסלול של חמישה מחסומים רצופים, בכיכר השוטר הרבה דגלי פלסטין; בשוק פארס שני צמיגים בוערים; בכיכר הדייגים רכב חשוד – כוננות מכונית תופת; בבית הספר התיכון לבנות מהומה רבתי – ומעל כל אלו, על הגג הכי קרוב לשמים של עזה, אני שוכב בעיניים עצומות ומתמכר לשמש.

פוסטים קשורים

הצג הכול

שמים שחורים בקשו עליי רחמים. אל תביאו אותי אל הארץ הכבושה. אל תביאו אותי במבוכה לנוכח מניין גברים בגיל של אבא שלי, המטאטאים רחוב בחושך שלפני השחר, לאורם המסנוור של פרוז'קטורים האחוזים בידיהם של נסי

פעם היינו נסיכים קטנים מפלוגה ב'. שיחקנו בארגז החול הענק הזה שקוראים אותו מדבר סיני. מאור ראשון עד אור אחרון היינו מטפסים על הררי דיונות ונופלים מהן. מעולם לא שאלנו למה אנחנו נופלים. רק רצנו לטפס

יום חמישי לעוצר. הרבה בכי בבתים. בכי של ילדים עצורים וצרחות של תינוקות עצורים וצעקות של אמהות עצורות. אבות עצורים תולים כביסה מפחד שנשותיהם תהיינה נשקפות על ידינו. תולים סדין ומעשנים סיגריה. תולים