לקצץ בנטיעות ההמוניות (יה בשבט ז׳)


"כשאני שומע "טו בשבט" אני רואה לפני אלפים אלפים של עצים שניטעו בטקסים גדולים בכל רחבי הארץ במשך הטוּבִּשבטים שעברו, ואפילו את שנתם לא הוציאו. לזה אתם קוראים חינוך לאהבת העץ וליחס לעץ, כאשר שותלים יערות שלמים וזונחים אותם בו ביום? מאז עמדתי על דעתי וראיתי את גורל העצים הללו ואת רגש הזלזול שהם נוטעים בילדים - אני מתנגד לנטיעות בטו בשבט..."

דברי בקורת אלו מובאים על ידי חוקר הטבע המפורסם עזריה אלון ברשימתו הנקראת "מי צריך טו בשבט?".[1] ברשימה זו מנסה עזריה אלון לטעון שעל אף הכל יש צורך בטו בשבט, והוא מנסה לשכנע את עמיתיו מהחברה להגנת הטבע שאסור לתת לחג הזה למות. רשימתו של עזריה אלון ערוכה באופן תלמודי, ומציגה מחלוקת בין מתנגדי טו בשבט לבין חסידיו. יש בה ארבעה דוברים - שניים נגד ושניים בעד. גם הדוברים בעד המשך קיומו של טו בשבט מסכימים לחלוטין עם הבקורת הנמתחת. טענתם העיקרית היא שיש לשנות את האופן שבו חוגגים את החג, ולא לחסל אותו. כולם, כך מסתבר, מבקרים את תופעת הנטיעות ההמוניות בטו בשבט - הן משום השחתת הטבע, כפי שראינו לעיל, והן משום הטעם הבא:

"... כל ענין הנטיעה בטו בשבט מופרך מעיקרו. אין זה תאריך מתאים לנטיעה כלל ועיקר. עצי יער ועצי שלכת צריכים להיות נטועים זמן רב לפני כן ; הראשונים כדי שייטיבו לנצל את גשמי החורף, והאחרונים משום שבמועד זה הם כבר צריכים להיות מוכנים להשריש וללבלב. גם עצים המועתקים בפחים או גושים, כגון עצי הדר, עדיין לא הגיע מועדם להינטע"[2] ע." [2]

פתאום, אחרי חמישים שנות נטיעות המוניות בטו בשבט באים מומחים וטוענים שטו בשבט אינו זמן מתאים לנטיעה כלל וכלל! אחרי חמישים שנה מתברר שמאחורי הלהט לטעת ולהפריח את השממה הסתתרה בורות אחת גדולה. לא רק בוּרוּת במקורות התלמודיים, אלא גם במציאות הבוטאנית אקלימית של ארץ ישראל.

הבורות הזאת מרהיבה ביופיה ונוגעת ללב. יש בה כדי לספר את ספורם של החלוצים שניסו בכל מחיר ואף הצליחו ליצור ריטואל יהודי של נטיעות בטו בשבט, ולא ידעו, או לא רצו לדעת, על הסתירה המהותית בין החמישה עשר בשבט לבין נטיעת אילנות.

אחרי הכל, המשנה והתלמוד לא דיברו מעולם על החמישה עשר בשבט כעל יום נטיעות. דובר שם על ראש השנה לאילן הנטוע, ולא על נטיעתו. היום הזה קשור ביחסו של האילן הנטוע אל מי הגשמים הזורמים בעורקיו ; היום הזה קשור בהתחדשותו של האילן הנטוע ובהתחדשות פירותיו ; ביום הזה, אפשר לומר, נוטע האילן את עצמו ומפרה את עצמו מחדש. תהליך מרהיב מתרחש ביום הזה בין האילן לבין עצמו - אל לאדם להתערב בתהליך הזה. אין לו מה לעשות שם מלבד לצפות, להקשיב וללמוד. יש להגן על האילן ביום הזה מכל התערבות. להגן עליו ולצפות בו.

אין זה מקרה שעזריה אלון מזוהה בישראל, יותר מכל אחד אחר, עם הגנת הטבע. הוא היה ממייסדי החברה להגנת הטבע ומראשיה, ובתור שכזה הוא מגן על טו בשבט מפני מתקיפיו. אבל הוא מצטרף אליהם ועומד בראש התנגדותם לתופעת הנטיעות ההמוניות. הוא מציע לקצץ בנטיעות ולתקן אותם, אך לא לבטל את חגיגות טו בשבט. הנה דבריו:

"אמנם מבין אני יפה את הקצף שיצא על צורת הנטיעה ההמונית, אבל זוהי קלקלה שאפשר לתקנה. ואמנם מתקנים אותה. אפשר לוותר על כך שכל ילד יטע עץ, ולהסתפק בנטיעה סמלית, אשר תבוצע כראוי, תוך מחשבה מראש מי וכיצד יטפל בעצים להבא. נבחר בחלקה מתאימה, שלא נולדה לצורכי טו בשבט אלא לצורך הענין, וניטע עצים כאלה אשר המועד מתאים לנטיעתם. אם צריך - נעמיד עשרה ילדי גן ליד כל עץ, וכל אחד מהם ישתתף בנטיעה בקומץ עפר, אבל מלבדם יעמוד איש מוסמך, והוא יטע את העץ.

יתר על כן: מי אמר כי הכרחית נטיעה דווקא? - נצא לשדה או להר ונראה את הצמחים במקום גידולם ובהתעוררותם. במקום לשבור את ענפי השקד להעמידם בצנצנות ולשיר "השקדיה פורחת" - נלך אל העץ, נסתכל בו ונהנה ממנו בלי לשברו. כל דבר אפשר לקלקל, ואפשר לעשות כראוי, וטו בשבט בכלל זה. נעשה אנחנו כראוי חג שמח."

המשפט החותם "נעשה אנחנו כראוי חג שמח" נשמע כמו "נעשה אנחנו חג כשר ושמח", וליתר דיוק "טו בשבט כשר ושמח" (וליתר דיוק "יה בשבט כשר ושמח") . הוא נאמר מפיו של איש החברה להגנת הטבע המנסה לגשר על האבסורד שבין חגיגות טו בשבט לבין הפגיעה בטבע. מרוב אהבת המושג טבע פוגעים בו, אומר איש הגנת הטבע, והפגיעה בו אינה באה אמנם מתוך כוונות רעות, אך היא באה כתוצאה מבורות.

האהבה חונקת הטבע הונחלה על ידי כל אלו שילדותם הקלאסטרופובית גרמה להם לאהוב את הטבע מתוך שנאת האורבאניות . הם ברחו אל הטבע, ברחו מפני ההוויה הסגורה, אבל פגעו בטבע תוך כדי אהבתו. זה קרה כי הם הם אהבו את המושג המופשט "טבע". היציאה שלהם למרחב היתה בריחה גדולה מהגיטו, מה"חיידר", מהדחק, אבל הם לא כל כך ידעו מה לעשות עם הטבע האהוב הזה. אתה יכול לקטוף פרחים מרוב אהבתך אותם, ואפילו לפחלץ איילות בסאלון שלך. מה שהיה פעם מותר ויפה ורומנטי (קטיפת פרחים) הפך מאוחר יותר לעבירה על החוק ולמעשה בלתי מוסרי.

תמיד תיווצר התנגשות מוסרית בין הריטואל המקודש של העבר (הרחוק או הקרוב) לבין התביעה המוסרית של ההווה והעתיד. הבעיה היא מה לעשות עם ההתנגשות הזאת, ואת מה להקריב - את מוסר ההווה? את ריטואל העבר? את שניהם? אף אחד מן השניים? איך? כמה? מה הגבול? יש גבול?

"כל דבר אפשר לקלקל, ואפשר לעשות כראוי, וטו בשבט בכלל זה. נעשה אנחנו כראוי חג שמח". כך מלמדנו מורנו עזריה אלון. המעשה שנעשה בטו בשבט עומד בניגוד גמור לעולמו המוסרי והרוחני של עזריה אלון - הוא פוגע בטבע!, אבל טו בשבט שעזריה אלון ובני דורו גדלו עליו הפך להיות לסמל של הישראלי החדש ושיבתו אל הטבע!. יש סתירה מהותית בין ריטואל הטבע לבין הטבע עצמו.

מה מציעים הקנאים, דהיינו אלו שמעוניינים אך ורק במידה המוסרית העכשוית? - הם אומרים חדל סדר ריטואל כי הריטואל הוא לא מוסרי. הוא משיג מטרה הפוכה. ילדים מתייחסים אל שתילים רכים כמו אל צעצועים חד פעמיים. מה שהיה טוב לאבותינו (ילדי המאה ה19 וילדי ה"חיידר הירוק") אינו טוב לילדים שלנו וזהו! מי צריך טו בשבט? - לא צריך טו בשבט...

עזריה אלון מתווכח עם הקנאים הללו. הוא מבין שעל מנת לחנך לאהבת הטבע יש צורך בריטואלים. ריטואלים לא צומחים יש מאין, הם חלק ממערכת סימבולית עתיקת שורשים. הוא מזדהה לחלוטין עם הבחירה להפוך דוקא את טו בשבט ליום האילן והטבע, והוא מודע לעובדה שהריטואל מעצם מהותו טומן בחובו סיכון. במיוחד אם מצהירים על המטרה החינוכית כאחת ממטרותיו.

בריטואל, כמו בכל מעשה אומנותי, יש חשש שהסמל ישתלט על המסומל. שהמושג המופשט ישתלט על העצם המוחשי שלו. זה טבעו של הריטואל - הוא מתרחק מן הקונקרטי על מנת להתקרב אליו. עזריה אלון מבין היטב שטובתו של הטבע דורשת להקדיש לו לפחות יום אחד בשנה שיהיה עתיק ומסורתי ככל האפשר.

באותה עוצמה שיש למחות כנגד הפגמים המוסריים שמביא עימו חג כמו טו בשבט (ועל אחת כמה וכמה חגים כמו פורים, חנוכה, פסח ויום העצמאות), יש להגן על זכותו להמשיך להתקיים. זכותו זאת היא חובתנו. חובתנו כלפי עצמנו, כלפי ילדינו, ובעיקר כלפי הילד שבתוך כל אחד ואחת מאתנו.

יש לטפח את בחירת טו בשבט כיום האילן והטבע, יש להעמיק את הקשרים עם החג הזה, להגביר בעזרתו את הקשר בין הילד לבין האילן והטבע. אבל באותה עת יש לעמוד על המשמר ללא הרף. אסור לתת לאף חג להשתלט עלינו - השתלטות כזאת היא נוסחה הכרחית לשובניזם. באותה מידה אסור להשליך את החג (כל חג!) לאשפת ההסטוריה - זוהי נוסחה בדוקה להתאבדות קולקטיבית, וכריתת הענף שעליו אנו יושבים (אם לעשות שימוש במיטאפורה טו-בשבטית)...

[1] בתוך "טו בשבט - מקור ומנהג, טבע וטקס" בעריכת אריה בן גוריון וצבי שוע, הוצאת ועדת החגים הבינקיבוצית תשכ"ט (פנימי) עמוד 77 [2] שם שם

פוסטים קשורים

הצג הכול

בסופו של דבר נגיע לבראשית ויתברר לנו ששני חגי אילנות הם - "טו בשבט" ו"יה בשבט". שני חגים אלו מתחוללים באותו יום בשנה (חמישה עשר בשבט), ויש ביניהם ניגוד עז ומשלים. בתורה הכתובה אין אמנם כל התייחסות מפו

א.ד. גורדון: לצורך עניינינו ארשה לעצמי לחדש שם בצורת "חויה" על משקל "הויה"[1] א.ד גורדון: החויה היא מקום הדבק שבו תדבק נפש האדם הפרטי בנפש הבריאה כולה והיו לנפש אחת חיה ; זהו הרחוב שבו משתפכים ומתאחדי

אמר רבי יהושע בן חנניה: מעולם לא נצחני אדם, חוץ מאשה תינוקת ותינוק... (תינוקת מה היא?) פעם אחת הייתי מהלך בדרך והיתה דרך עוברת בשדה והייתי מהלך בה. אמרה לי תינוקת אחת: "רבי לא שדה היא זו?" אמרתי לה: