אמר רבי יהושע בן חנניה: מעולם לא נצחני אדם, חוץ מאשה תינוקת ותינוק... (תינוקת מה היא?) פעם אחת הייתי מהלך בדרך והיתה דרך עוברת בשדה והייתי מהלך בה. אמרה לי תינוקת אחת: "רבי לא שדה היא זו?" אמרתי לה: "לא דרך כבושה היא?" אמרה לי: "ליסטים כמותך כבשוה"[1]
"מעולם לא נצחני אדם" - הפתיחה הזאת פותחת לנו צוהר אל האלימות הגברית המילולית בכלל ואל האלימות המילולית בבית המדרש בפרט. רבי יהושע בן חנניה מעיד על עצמו שמעולם לא הובס במלחמתה של תורה. שלושת היוצאים מן הכלל שהוא מספר עליהם בזכרונותיו - אשה, תינוקת ותינוק - מעידים על הכלל המרשים ביותר שמעט מאד גברים מקצוענים יכולים להתפאר בו: מכל מלחמות הגברים יצא רבי יהושע בן חנניה וידו על העליונה. מעולם לא נצחני אדם!
שנים רבות זכה רבי יהושע להיות המדורג הראשון בדירוג המקצועני של לוחמי בית המדרש. אלוף האלופים הוא היה. בלתי מנוצח לעד ולנצח נצחים.
השורש "נצח" לקוח מתוך לב ליבו של השיח הגברי המקצועני. העימות המילולי נקרא בעברית התנצחות, ותלמידי חכמים מתוארים בספרות התלמודית כלוחמים המתנצחים זה בזה במלחמתה של תורה.[2] התשוקה להיות מונצח במוזיאון השעווה של המנצחים היא תשוקה של גנרלים, פרופסורים, פוליטיקאים, שחקני פוטבול ורבנים רבים שכל חייהם מתנצחים זה בזה ומנצחים זה את זה.
המלה התנצחות טומנת בחובה גם את העימות עצמו וגם את תשוקת הנצחון. תשוקה זאת היא חלק בלתי נמנע מעולם בית המדרש, ועצם קיומה מונע כל סכוי לתקון עולם. לא רק מפני שהכניסה לבית מדרש כזה אסורה לנשים, אלא מפני שהשפה השולטת בו היא שפת הנצחון הגברית. גם אם תיכנסנה נשים לבית מדרש כזה לא יקרה בו מאומה כל עוד תמשיך השפה להיות שדה קרב מרושת ברשת של כבישים כבושים. תיקון עולם אמיתי יתחולל רק אם יקום דור של ילדות וילדים שיחזירו כמה שיותר דרכים כבושות, ויהפכו כמה שיותר שדות קרב מילוליים לשדות פתוחים לרווחה.
הילדה החכמה (אין לה שם עדיין) יכולה ללמד את הילדים והילדות הללו איך לחולל מהפכה כזו. אפילו אנחנו, ליסטים שכמונו, יכולים ללמוד ממנה איך לתבוע מגדול הדור לסגת מהשטח הכבוש בעזרת שתי קושיות נוקבות.
קושייתה הראשונה "רבי, לא שדה היא זו?" לא הבהילה כל כך את גדול הדור. הוא התייחס אליה בזלזול פטרוני והתכוון לפרקה בקושיה נגדית - "לא דרך כבושה היא?"...
רבי יהושע מיומן ביותר בתכסיס קושיית הנגד. בעזרת התכסיס הזה הוא מביס עשרות תלמידי חכמים בכל יום. "לא שדה היא זו?" הוא הקשה בחיוך, "אמנם יש כאן שדה, מותק, אך בתוך השדה עוברת דרך כבושה, ואין כל פגם מוסרי בעובדה שאני הולך בדרך הכבושה".
רבי יהושע לא העלה על דעתו שהילדה החכמה הזאת מסוגלת להקשות על פירוקו המתחכם יותר טוב מכל תלמידי החכמים בבית מדרשו. "ליסטים כמותך כבשוה" היא סיננה לעברו והפילה אותו לקרשים. נוק אאוט. כל ימיו בבית המדרש לא חטף נוק אאוט ישיר ומדויק כל כך.
הוא לא ישכח לעולם את קושיית הנגד לקושיית הנגד שלו. שוב ושוב ינתח אותה ויגיע למסקנה שטעותו הטאקטית נעוצה בעצם הזכרת המלה "כבושה". במו פיו הרים לה להנחתה. המלה "כבושה" עוררה אצל הילדה את מה שהיא מעוררת אצל כל אלו שנמצאים בשוליים ואינם הולכים בדרך הראשית. המלה "כבושה" עוררה אצל הילדה את המלה "ליסטים".
התרסת "ליסטים כמותך כבשוה" היתה טבעית וספונטאנית. היא בקעה מעומק ליבה, וביטאה בשלוש מלים מדויקות את כל מה שהיא חושבת על כובשים כמונו וכמו רבי יהושע שעוברים לה יום יום בתוך השדה. אבל רבי יהושע, כמו רבים מאתנו, לא הפנים את כאבה, ולא שינה מן היסוד את דרך ההתנצחות הגברית שלו. הוא לא הזדעזע מהתוכן המוסרי של מחאת הילדה, ולא יצא בהכרזה הלכתית האוסרת לכבוש כבישים אלימים בשדה הפתוח.
גם בערוב ימיו, כשיכתוב את ספר הזכרונות והמלחמות שלו, ינסח אותו בסגנון גברי כובש - "מעולם לא נצחני אדם". לספור הדרך הכבושה הוא לא יתייחס מתוך בקורת עצמית, אלא יראה בו אנקדוטה משעשעת על ילדה מפולפלת היודעת להתנצח כמו "גברא רבה" (גבר גדול - כינוי תלמודי מאצ`ואי לתלמיד חכם). עד יומו האחרון הוא ידחיק את העובדה שהתרסת הילדה כנגדו לא היתה על מנת לנצח, אלא על מנת להביע את כאבה. גם אנחנו, ליסטים שכמונו, מדחיקים את כאבה, כשם שאנו מדחיקים את העובדה שיום יום אנו נוסעים בכבישים שנכבשו במקום שהיה פעם שדה או בוסתן או אפילו כפר שלם.
כך כתב א.ד גורדון בתחילת המאה הקודמת: "נוסע אתה, למשל, מטרייסט לוינה, הטבע של המקום פשוט מרעיש ביופיו. ומה אומר הטבע הזה לבני האדם? לא די שבכל מקום אתה פוגש עצים גזוזים כמו על פי איזו מודה - הנה לכל אורך הדרך נתקלת עינך בלי הרף במודעות גדולות על אודות מה שכל מיני חנוונים מציעים למכירה בחנויותיהם. והמודעות מודבקות על הרוב באילן או בסלע וחוצצות בין העין - ויותר מזה בין הנפש - ובין המראות היותר יפים והיותר נשגבים. ובני אדם, כל מיני בני אדם, שיש בהם בודאי הרבה בעלי נפש ומחשבה, עוברים בדרך זו בכל יום לאלפים ולרבבות - ואין דבר, עולם כמנהגו נוהג ; "אדם מן הישוב" בודאי לא יתרשל להוסיף: בודאי כך צריך לנהוג. האמנם אין בזה חילול? הייתי אומר: חילול הקודש, לולא נעשה בזמננו המבטא כל כך מחולל".[3]
כולנו עוברים בדרך הכבושה מדי יום ביומו, ומתעלמים מן המחיצות החוצצות בין נפשנו לבין הקדושה. כולנו עוברים בדרך הכבושה מדי יום ביומו ומדחיקים את חילול הקודש בכל מיני דרכים. אפילו רבי יהושע בכבודו ובעצמו עובר עמנו. רק ילדה קטנה בשמלה אדומה עומדת בצד הדרך ומקשה: "למה מה, רבי, לא שדה היא זאת?"...
Kommentare